“ספר הבדיחה והחדוד” הוא פרְיָם של כנוס ועבוד שארכו לי ימים רבים.

לפני שלש־עשרה שנח מוטל הייתי חולה בסנטוריון סמוך לִדְרֶזְדֶן. רופאי אסר לי את הספרים והתיר לי רק את הקריאה הקלה, שאינה טעונה עיון. אחד ממכרי, שהיה מצוי בדרזדן אצל הפרופיסור אבגוסט ווינשה, הביא לי את קובצם של דֶסוּאָר־וויכשה “דער יידישע הוֹמָאריסט”, וקובץ יפה זה קִצּר לי כמה וכמה שעות־שעמום מימי הבטלה ההם. אבל לא על זה בלבד זָכוּר הוא לי בלבי לטובה. הרבה יותר מחזיק אני לו טובה, שממנו ואילך נתתי את דעתי לרשום בפנקסי כל בדיחה וחדוד יהודיים, שבאו לידי, וככה נאסף החומר שֶׁרֻבּוֹ נכנס לקובצי, הַנִּתָּן עתה לקוראים.

עבודת־כנוס זו נתחבבה עלי לא רק משום שהבדיחה מבדחת את הדעת. –יִזָּכַר לה גם חסדה זה! –, כי אם ביחוד משום שתיכף, משעה ראשונה, ראיתי, כי יפה כחה של הבדיחה העממית לשמש מפתח לכמה מִסְתְרֵי־הנפש של העם, שמפתחות אחרים אין להם שליטה עליהם. אין כונתי לאמר, שאמת זו נתגלתה לי מיד לכל היקפה ועמקה. זקוק הייתי עדיין להרבה עיונים, כדי שיובן לי לעצמי מה שהיה לי תחלה רק הברקה ראשונה, הברקה אינטואיטיבית, אם אני רשאי לאמר כך. אבל גם ההברקה הראשונה הספיקה לחבב עלי את ככוסה של בריחתכו העממית: ברי היה לי, שגם לחומר זה יצטרכו כל אלה, שֶׁחֵקר נשמת־העם והבנת רוחו יעשו להם עבודת־קבע.

ואולם, אם בנוגע לעצם הכנוס ידעתי ידיעה ברורה, מה העבודה הזאת לי, רבות נתקשיתי – ביחוד בראשית עבודתי – בנוגע להיכר “יהדותן” של כמה וכמה מן הבדיחות. לא לחנם נאמר: “חתול ובדיחה אין להם בעלים”. אמנם באוצר־הבדיחה שלנו יש סוגים שלמים של בדיחות, ש“יהדותן” ודאית. הללו הן: א) בדיחות, שיסודן הוא “מדרש־לשון” אם מדרש־לשון עברי, או מדרש־לשון יודי; ב) בדיחות, הטבועות בחותמו של הַהוָי היהודי, ולשני הסוגים המובהקים האלה אנו רשאים לצרף גם שלישי: בדיחות, שֶׁסִּמָּנֵי “יהדותן” אמנם אינם בולטים מתוכן, אלא שהן מפורסמות בעם. על אלו יש לאמר: הואיל והן מפורסמות ושגורות בפי העם שמע מינה שהן מתאימות לרוחו ושלו הן. אפילו אם לא במחיצתנו נולדו, חזקה עליהן, שבמחיצתנו נתיהדו ונעשו שלנו, דוגמת אגדות, משלים ופתגמים מהלכים,,שכל עם ועם קולטם “מן ההפקר” ושופך את נוסחו שלו, כלומר: את רוחו שלו, עליהם, ועל־ידי כך הם נעשים באמת שלו. אבל לידי באו – אם מפי ספרים או מפי מְסַפְּרִים –בתורת בדיחות וחדודים יהודיים גם כאלה, שאינם נכנסים לשום סוג משלשת הסוגים האמורים, ובראשית ימי־עבודתי הייתי מתקשה הרבה, איזו מהם לקרב ואיזו לרחק. לא היה לי קריטריון מפורש לכך, ומה גם שעל קובצי “הבדיחות היהודיות”, שנתרבו בשנים האחרונות, הן הכתובים יודית והן הכתובים בלשונות אחרות, אין לסמוך כלל. מחברי הקובצים האלה נוהגים “ליהד” כל בדיחה שבאה לידם: שם יהודי חם מטילים לתוכה והיא נעשית “יהודית” בעל־כרחה. רק בהמשך הזמן למדה אזני להבחין את הבדיחה והחדוד ההם, שבאמת שלנו הם, – אם לפי הפלפול השנון שבהם, אם לפי עוקצם החריף, או לפי סמנים דקים אחרים, שאזנו של המומחה עשויה לתפוס אותם. ודומה אני, שרשאי אני לאמר בבטחה גמורה: באלף וארבע מאות הבדיחות והחדודים אשר בספרי לא יִמָּצְאו יותר מעשרות אחדות, שעליהן יפול הספק, אם שלנו הן או לאו. –

כל זה בנוגע לַכִּנּוּס. עכשיו – על הָעִבּוּד.

בראשונה נגררתי גם אני אחרי ההנחה המקובלת, שבדיחתנו העממית נוטה בעיקרה להיות בדיחת־מלים והיא זקוקה, ככל בדיחת־מלים, דוקא לנרתיקה של אותה לשון, שבה היא נוצרת. ואם־כן, הואיל ורוב בדיחותינו העממיות נוצרות לעת-עתה בלשון היודית, נראה היה לי, כי מצד הלשון אצטרך להלביש את החומר, הנאסף בידי, דמות יודית, אבל במידה שהחומר הלך ורב בפנקסי הוברר לי בְּוַדָּאוּת גמורה, כי אותה הנחה על “הזיקה הטבעית” שבין הבדיחה היהודית והלשון מוטעית היא בעצם יסודה. נסתכלתי וראיתי, שהבדיחה שלנו יחידה היא במינה: בְּרֻבָּהּ הגדול והמכריע אין היא משועבדת ללשון, שבה היא נוצרת. ועוד נסתכלתי וראיתי, שאם אמנם יש באוצרנו קצת בדיחות וחדודים, ששעבודה של הלשון היודית רובץ עליהם ומשעבוד זה אי אפשר לשחררם, הרי יש לנו לכל־הפחות כמספר הזה בדיחות וחדודים, ששעבודה של הלשון העברית רובץ עליהם, ומשעבודה שלה אי־אפשר לשחרר אותם. ואין אני צריך להוסיף, שכיון שהגעתי בהסתכלותי לכך, הוברר לי מאליו, שהחומר אשר בידי דינו שילבש דמות לשונית עברית.

והנה עמדה לפני שאלת הסגנון.

הבדיחה העממית חולי־חולין היא לפי עצם מהותה, כי על־כן היא מטפלת בעניני יום־יום, בחיי הבית והרחוב והשוק, שאדם חוֹצֶה בהם כל־שעה “עד צוארו”. ובכל זאת אין דִבּוּרָהּ אותו הדבור הוֻולגרי, הנזרק מן הפה כמו שהוא, בלי שום יפוי וקשוט. אדרבה: כל עיקרו אין הבדיחה באה אלא כדי לעשות חריץ מיוחד בנפשו של הקולט אותה ובהכרח היא זקוקה להשתמש בדבור, שיש בו מן הברירה הפנימית הקודמת, לכל הפחות – התחלה ראשונית של ספרות ואמנות. זאת אומרת: מצד הסגנון הבדיחה היא יצירה, העומדת על הגבול שבין לשון־הרחוב ובין לשון־הספר, שבין הדבור הוֻולגרי ובין הדבור האמנותי. שורת ההגיון נותנת אפוא, שקובצים של בדיחות וחדודים עממיים, אם הם מעובדים ומתוקנים כראוי, עלולים להעשות סיוע לכל לשון, ובפרט ללשון המתכַּוֶּנת לרדת ממדרגה של לשון־הספר למדרגתה של לשון־הדבור. על ידי הבדיחה מתרחבים תחומיה הצרים והמוגבלים של לשון הספר, מהרי היא קולטת לתוכה שיחתן של בריות בבית, ברחוב, בשוק, אבל היא קולטת אותה לא בכל צורתה המגושמה, כי־אם מתוך עלוי ידוע. ומשום כך נִרְאָה לי להשתמש בסגנון, הקרוב לסגנון האגדה שלנו, משום שגם זו עממית היא ביסודה ותמיד בקשה את הצורה הלשונית הנאותה, אשר על ידה יוכל כל העם, ולא רק יחיד־הַסְּגֻלָּה שבו, “להשמיע את עצמו לאזנו”, ואולם משום שבדיחתנו ספוגה הרבה פלפול, כראח לי להוסיף – במקומות הראויים לכך – גם מצרופיו של סגנון הפלפול שבהלכה, כך היתה כונתי; עד כמה עלתה בידי – איני יודע.

וכאן צריך אני להעיר עוד הערה אחת, יש סוברים, שהלשון העברית המִּתְחַיָּה עתידה לפלוט מקרבה, פליטת אחר פליטה, את הבטויים – וביחוד את הצורות – הארמיים, שנשתרבבו לתוכה (כמובן, חוץ מאלו, שכבר נעשו לה “נכסי צאן ברזל”), ולהחליפם בבטויים וצורות עבריים. במקצת מודה גם אני בזה, ובכל־זאת לא נמנעתי מלהשתמש בבטויים וצורות ארמיים, שנעשו שגרה רווחת בספרותנו התלמודית. סוף־סוף יצירה עממית היא הבדיחה ואין היא יכולה לותר על טעמה העממי המיוחד, ואלו במקום אותם הבטויים והצורות לא עלה בידי למצוא עבריים שגורים כמותם, – שגורים עד כדי טעם וגֶוֶן עממיים.

בהרצאת הבדיחות והחדודים השתדלתי לְקַיֵּם את הוראתו של פולוניוס, ש“הקצור הוא נשמתה של הבדיחה” (“הַמְלַט” II, ב'). יפה הורה דַבְּרָן זה. ב“מבוא” יתברר לנו, שאם אמנם כונתה האמתית של הבדיחה היא לגלות, מעמידה היא פנים כאלו רצונה לכסות. ומכאן, שכל שרטוט יתר פוסל בה. מטעם זה ימצאו הקוראים בקובצִי בדיחות, שאין בהן אלא שתים־שלש שורות. חושש הייתי, שמא תהא שורה יתרה פוגמת. נתכונתי למסור רק את גוף הבדיחה, פרוש: את עוקצה המבדח; שאר “הפרפראות”, העושות את הבדיחה לאניקדוטה, אינן מעניני. רק בשעה שהיתה לפני בדיחה, שלפי עצם מהותה אניקדוטה היא, – וכאלה רבות הן באוצרנו, – הוספתי לה אותם השרטוטים, שהיא זקוקה להם, אבל זהיר הייתי ככל האפשר שלא להיות ותרן גם בנוגע לאלו.

את קובצי חלקתי לעשרים וחמשה פרקים, המקיפים את ההוי שלנו כמעט מכל צדדיו. אבל מודה אני, שלפי האמת אי־אפשר לקבוע מסמרות בדבר: לא מעטות הן הבדיחות, שכמעט כל הפרקים מקומן. כיוצא בזה, אי אפשר לקבוע מוקדם ומאוחר מוחלט בנוגע לסדר הבדיחות בכל פרק. אין כאן אלא שקול־הדעת, ולא כל הדעות שוות…

*

אלה הדברים, אשר כתבתי בתורת הקדמה ל“ספר הבדיחה והחדוד” הראשון, שיצא בחורף תרפ"ב.

הספר ההוא יצא על־ידי “אמנות”, וחובה נעימה עלי להזכירה לתודה ולברכה. לפני שלש־עשרה שנה היה קובץ של בדיחות כמעט דבר חדש לגמרי בספרות העברית. רָוְחָה ההנחה המוטעית, שהבדיחה שלנו קשורה ודבוקה בלשון היודית, ואי אפשר למסור אותה בשום לשון אחרת, כל־שכן בלשון העברית, שהיא “ספק חיה ספק מתה”, ולדעת רבים, אף כי לא שלמים, מתה גמורה. היה אפוא מקום לחשוש, שהקובץ לא יצליח: קוראים לא ימָצאו לו, והעש יאכלהו. אף־על־פי־כן לא שמה “אמנות” לב לכך והוציאה אותו, ודוקא בצורה יפה ובהדור נאה. לא היו ימים מרובים ביותר והוברר, שהחשש – חשש שוא הוא: נמצאו קוראים לבדיחה הכתובה עברית, וכעבור שנים מעטות נעשה הקובץ כמעט יִקְרָה ביבליוגרפית, ולא זו בלבד, אחרי קובצי יָצאו עוד כמה קובצי בדיחות עבריים, וכלם יחדו הרסו את ההנחה, שהעברית אינה מסוגלת לספר בדיחה כהלכה. עכשיו אין איש מאמין כבר בחולשה מדומה זו של העברית, ואם יש כועסים על הורסיה של אמונת שוא זו – יכעסו להם כנפשם שבעם. יודעים הם, שאין האמת אתם, ובשביל-כך הם כועסים¹.

כל אותן שלש־עשרה הַשָּׁנִים לא הנחתי ידי ממקצוע־הבדיחה, אשר בחרתי לי מתוך המקצועות המרובים, שהעוסקים בהם נהגו לכללם יחד ולקרוא להם “יצירה עממית”, ולא אחטא, כמדומני, בלשוני, אם אֹמַר, שלא לחנם עמלתי. הקובץ הקודם הכיל שש מאות חמשים ושלש בדיחות, ובידי נשארו אז עוד כשבע מאות וחמשים בדיחה בשביל קובץ שני; בכרך הַנִּתָּן עכשיו לקוראים יש אלף ועשרים ואחת בדיחה (בכללן חמש מאות מתוך הקובץ ההוא, וכמעט כלן תוקנו תקון נוסח וסגנון), ובידי נשארו עוד יותר מאלפים בשביל כרך שני ושלישי, שיצאו, כפי שאני מקוה, בקרוב². וחיב אני להדגיש: לולא שבתי בארבע־עשרה השנים האחרונות בארץ-ישראל, ודאי הייתי חסר חלק גדול מן החומר הרב הזה. זכינו בארץ־ישראל לקבוץ גליות, ויותר ממאה ועשרים איש מתושבי הארץ המציאו לי בדיחות וחרודים. המתהלכים בקרב העם בתפוצות הגולה. אבל לא מפי מְסַפְּרִים בלבד אספתי את החומר, כי אם גם - ואולי עוד יותר- מפי ספרים, ובכרך השלישי תבוא רשימה מפורטת גם של המסַפְּרִים וגם של המקורות הספרותיים, אשר להם אני חייב תודה על החומר שבידי.

בדרך, אשר אני הולך זה עשרים ושש שנים לבקש את הבדיחה היהודית, מצאתי, כמובן, גם את הבדיחה של עמים אחרים. אלו שנראו לי יפות ביותר רשמתי בפנקסי, ולאט לאט נצטרפו עד כדי כרך מיוחד, ולו אני קורא: ,מאוצר הבדיחה של העמים“. קצת דוגמאות הימנו פרסמתי בעתונות, ואת כָּלו אתן בתורת כרך רביעי של הספר הבדיחה והחדוד”.

וצריך אני להעיר: יותר שנסתכלתי בבדיחה שלנו והשויתי אותה לבדיחה שלהם, יותר הוברר לי, שגם במקצוע זה של יצירה יונקים התחומים אלו מאלו. ומודה אני: אלמלי כתבתי עכשיו מה שכתבתי לפני שלש־עשרה שנה על “אזנו של המומחה, העשויה לתפוס את סמכיה הדקים של הבדיחה היהודית” ולהבחין בינה ובין הבדיחה מאוצרם שלהם – הייתי בוחר לי לשון זהירה יותר. –

פִּרְיָהּ של השואת הבדיחה שלנו לבדיחה שלהם הם הציונים שבסוף הכרך שלפנינו ואשר יבואו גם בסוף שני הכרכים הבאים, וחובה עלי להקדים ולאמר: הציונים הללו אינם אלא השואות בלבד, ולא בכלל חקרים מדעיים יחשבו, דַּיִּי אם אנשי־המדע ימצאו בהם חומר למחקריהם. –

מקוה אני, שגם כרך חמישי יהיה לו לספרי: “המבוא”, או ביתר דיוק – המבואות. אדם לומד כל־שעה, קל־וחומר במשך שנים. אף אני למדתי, ו“המבוא” שכתבתי לפני שלש־עשרה שנה נתרחב ונסתעף – פרקיו גדלו וגם פרקים חדשים שלמים נתוספו בו, וכלם יחדו עתידים להיות הכרך החמישי של “ספר־הבדיחה”,

ועוד הערה אחת – הערה אחרונה.

עקר העקרים בבדיחה הוא - טיב ההרצאה. מלה אחת יתרה פוסלת את הבדיחה כֻלה; מלה אחת חסרה קוטלת את כשמתה, ומודה אני, שלא קיימתי צו זה ולא במדה מספקת נקיתי הרצאתי מפשע רב של חסרים ויַתִּירים. נסיוני מלמדני, שבדיחה אינה נכתבת כהלכה בבת־אחת: עליך להסתכל ולחזור ולהסתכל בה, כדי לתקן ולחזור ולתקן אותה. בראִיה אחת אי אתה עומד על כל פגימותיה. הכתיבה המרובה והמבוהלת הלבישה את הַפְּרוֹזָה העברית בכלל שק אפור ועשתה אותה מין גולם, שאין אתה מכיר בו לא חתוך־אברים ולא הבהק־צבעים. וכדי להתרחק מן העבירה צריך הייתי להשהות את ספרי אתי עוד יותר ולעבדו עד שיכלו קוציו, אבל יצרו של סופר, ביחוד של סופר, שכבר הגיע לזקנה ויומו שוקע והולך, – כופה אותו, שיהא רואה את דבריו לא רק כתובים, כי־אם גם מודפסים. איני יודע, אם יצר טוב או יצר רע הוא, – לכבוש אותו קשה מאד, והוא שכופה גם אותי לאסוף את ידי מספרי עוד לפני שֶׁכִּלִּיתִי כל קוצין. ויהי רצון, שזקנתי תכפר עלי. * * *

כבר אמרתי, שבכרך השלישי תבוא רשימה מפורטת של האנשים, אשר עזרוני בעבודתי ואני חייב תודה להם. אבל גם את הכרך הראשון איני רשאי להוציא בלי תודה וברכה לבית־הספרים הלאומי בירושלים, לבית־הספרים “שער-ציון” ול“בית אחד-העם” בתל-אביב: באוצרות־ספריהם השתמשתי בכל־עת, ובעין יפה נתנו הם לי את היכולת לכך. ושלֵמה ביותר היתה טובתו של בית-הספרים הלאומי: הוא גם טרח ושאל בשבילי בחוץ־לארץ ספרים, שאי אפשר היה למצוא אותם בארץ.

הרבה ספרים - ובכללם גם ספרים יקרי־המציאות – המציא לי ידידי הטוב והמטיב הביבליוגרף רבי יצחק ריבקינד, ניו-יורק. אלמלא הוא, הייתי חסר כמה וכמה מקורות חשובים. ואם “חמרא למריה”, דין הוא ש“טיבותא לשקייה”, ומה גם ל“שקיא” כמוהו, השָׂשׂ תמיד לסייע את כל העוסק בדברי תורה וספרות.

ברוכים המה לי כל עוזרי, ואם יֵרָצֶה פעלי, אף להם חלק בו.

תל-אביב א' סיון תרצ"ה.

א. דרויאנוב.