לוגו
פרנסים, גבאים, רבנים, דיינים, מגידים, שד"רים, שוחטים, חזנים, שמשים, מלמדים, סופרים, מחברים ומוכרי-ספרים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א.    🔗

361 – נקוט כלל זה בידך – היה איזיק־מאיר דיק אומר: – אין בין משמש בקודש למסמר נטול־ראש ולא כלום: כיון שנתקע במקום שנתקע, שוב אין אתה יכול להוציאו עולמית…

362 איזיק־מאיר נתקל בגוי חִוֵּר־פנים, עֲקוּם־גֵּב ונפול־חזה. נטפל אליו ושאל לו: – גוי, מה מלאכתך?

השיב הגוי:

–גַּרְדִי אני.

נאנח איזיק־מאיר:

– עם הדומה לחמור! הכל יוצא אצלם לבטלה… אלו משלנו הוא זה, ודאי היה נעשה גדול בישראל…

363 היה מעשה וּוילנה מרדה בפרנסה התקיף, ביודל אופאטוב, והודיעה לו, שמכאן ואילך אין מרותו עליה. רגז יודל, הכה באגרופו על השלחן וקרא:

– תשק לי וילנה כֻלה באותו מקום!…

ובלילה, אחרי חצות, קול דופק בדלתו:

– רבי יהודה, פְּתח!

נבהל יודל נבהלו כל בני הבית וחרדו אל הדלת:

– מי כאן?

– אני כאן, מדכי חבד, דבר לי אליך, רבי יהודה.

כעס יודל:

– כלום שעת שיחה היא עכשיו?

השיב מדכי מאחורי הדלת:

– דבר נחוץ, רבי יהודה; צורך הצבור, שאין לדחותו.

מיד נתעטף יודל ופתח לו.

– מה בפיך, מדכי?

נענה מדכי ואמר:

– שניפישוק1 שלחתני אליך, רבי יהודה, ושאלה היא שואלת: אם גם היא בכלל וילנה ובכלל גזרה?…


364 בפניו קראו לו לאופאטוב: “רבי יהודה”; שלא בפניו קראו לו: “יודקה”.

פעם אחת נזרק מפיו:

– אם לָרָשות אתם צריכים – עלי ועל צוארי, מתחלה הקדוש ברוך הוא, ואחר־כך – אני,

היה שם מדכי חבד, נענה ואמר:

– אף־על־פי כן יש הבדל בינך ובין הקדוש ברוך־הוא. הקדוש ברוך־הוא – יוד־קֵה, ויו־קֵה, ואלו אתה – יוד־קה בלבד.

365 פעם אחת העיז מדכי חבד פנים כנגד יודל אופאטוב ואמר עליו ברבים, שהוא מלשין ושקרן. מיד נכנסו זקני־הפרנסים לישיבה ודנו את מדכי ופסקו:

– חייב הוא לעלות לבימה בבית־הכנסת הגדול אחרי קריאת התורה ולהכחיש בפני קהל ועדה מה שאמר על יודל ולבקש ממנו סליחה ומחילה.

קבל עליו מדכי את הדין, ובשבת הסמוכה עלה לבימה אחרי קריאת התורה ואמר:

– מורי ורבותי, מודה אני לפניכם, שחטאתי ופשעתי. הוצאתי לעז על רבי יהודה שלנו, והרי אני מבקש ממנו סליחה ומחילה. אמרתי, שהוא מלשין; אין הוא מלשין? אמרתי שהוא שקרן; אין הוא שקרן?

התחיל כל הקהל צוחק. רגזו זקני־הפרנסים ואמרו למדכי:

– מרדכי, כך אתה מקַים פסק־הדין?

החזיר להם מדכי:

– מה טענה יש לכם עלי? אני מצֻוֶּה על הנוסח, ואיני מצֻוֶּה על הנגון.

[נוסח אחר: החזיר להם מדכי:

– כלום חזן אני ואסור לי לטעות בנגון?]

366 כל הפרנסים נמנו וגמרו, לתקן תקנה חדשה בעניני־הצבור; יודל אופאטוב, התקיף שבכלם, לא הסכים ואמר:

– אף־על־פי שדעתי דעת יחיד, תהיה הלכה כמותי. לי הכח “בחלונות הגבוהים”.

רתח הזקן שבפרנסים, קם ואמר ליודל:

– ראוי אתה, שיירקו לך בפניך.

נתכעס יודל ומסר את עלבונו לערכאות. וכשהגיע יום הדין אמר הדַיָּן למעליב:

– על שיבתך אני חס. חזור בך ותפטר מן הדין.

נשמע לו הזקן, נגש ליודל ואמר:

– מודה אני, שפי הכשילני, וחוזרני בי. אין אתה ראוי, שיירקו לך בפניך…

367 מגיד בא לעיר וספרו לו:

– הפרנס שלנו מוחזק ממזר, אלא שכחו גדול אצל הרשות, והכל יראים מפניו וחולקים לו כבוד, ובשלש רגלים הולך כל הקהל אליו לברכו ברכת יום־טוב.

בשבת דרש המגיד בבית המדרש הגדול, פתח ואמר:

– שלשה קבלו לפני המקום: עני־קבצן, תפלת “עלינו” וממזר. העני הקבצן טען: “רבונו של עולם, לא די שעשית אותי עני, אלא שנתת אותי בידי הבריות להעליבני. שמת מקומי בבית־הכנסת ליד הדלת, וכל העומדים לתפלה אחוריהם אלי”. “תפלת עלינו” טענה: “רבונו של עולם, מה חטא חטאתי לבניך, שכיון שהם מגיעים אלי, מיד הם רוקקים והולכים להם?” והממזר טען: "רבונו של עולם, אבי ואמי חטאו ונהנו, ואני את עוונם אסבול, ועלי כתבת בתורתך: ‘לא יבוא ממזר בקהל’2.

נתמלא הקדוש ברוך הוא רחמים רבים ונחם את שלשתם. לעני־הקבצן אמר: “תנוח דעתך, בשכר עלבונך תזכה לכך, שב”בואי בשלום" יהיו אחוריך שלך אל פני כל הקהל כֻּלּוֹ“. לתפלת “עלינו” אמר: “הנחמי, בתי, יש שִׁלוּמִים לך. בראש השנה וביום־כפור יפתחו את ארון הקודש לכבודך וכל העם יכרע לפניך”. ולממזר אמר: אף לך אני יודע תקנה. אם אסרתי עליך לבוא בקהל, תהיה פרנס בישראל וכל הקהל יבוא אליך”…


368 ערב שבת קודם חשכה נכנס אדם אחד אצל הרב ואמר:

– רבי, אורח אני כאן, וממון יש לי בכיסי, ואת אנשי־המקום איני יודע. בבקשה ממך. קח את ממוני ויהא פקדון בידך עד אחרי השבת.

אמר לו הרב:

– צא וְהָבֵא את פרנסי־הקהלה, שיהיו עדים בדבר.

נבוך האורח ואמר:

– רבי, נאמן אתה עלי ואין לי צורך בעדים.

החזיר לו הרב:

– אף־על־פי כן; איני מקבל פקדונך אלא בעדים, ודוקא באלו שאמרתי.

ראה האורח, שהרב עומד על דעתו, יצא והביא את פרנסי־הקהלה, ובמעמדם מסר ממונו להרב, ולמחרת השבת, כשבא לקבל את פקדונו, כפר הרב:

– להד"ם!

מיד הלך המפקיד והביא את פרנסי־הקהלה וטען לפניהם:

– אתם עדים, שבמעמדכם הפקדתי ממוני בידי הרב; עכשיו הוא כופר.

כפרו גם הפרנסים:

– לא ראינו ולא שמענו.

עמד האיש ופניו כבושים בקרקע מרוב צער, ולא ידע מה תקנה יש לו. וכשנסתלקו הפרנסים והלכו להם הוציא הרב את הפקדון והחזיר לו. תמה האיש תמיהה גדולה:

– רבי, אם כך אתה עושה, למה כפרת תחלה?

החזיר לו הרב:

– להודיעך, מי הם פרנסי הקהלה, ומהם תקיש על הקהלה כֻּלָּהּ.


369 משום בטול־תורה לא היה הגר"א מצטרף לישיבותיהם של פרנסי־הקהלה אלא אם כן עמדה על הפרק תקנה חדשה לצורך הצבור. פעם אחת הוזמן לישיבה כזו, וכשבא שמע, שהפרנסים אומרים להטיל אסור על הקבצנים הַנַּוָּדִים, שלא יבואו לוילנה. קם ואמר:

– לחנם הזמנתם אותי. אין זו תקנה חדשה. כבר היתה מפורסמת ב“ארבע הארצות”.

תמהו הפרנסים:

– בפנקס של “ועד ארבע הארצות” אין זכר לה.

החזיר להם הגר"א:

– צאו ובדקו בפנקסיהן של סדום ועמורה, אדמה וצבוים – ותמצאוה…


370 שני קוּסטרים באו לביתו של יהודי לגבות ממנו מס הקהלה, ולא היה בידו לשלם. נטלו את הכר מעל מטתו ואת המנורה מעל שלחנו והלכו להם. עמד הממושכן והלך לפרנס־הקהלה וטען לפניו:

– ממה נפשך: אם אתה סבור כמאן דאמר, שלא נברא הלילה אלא לשינה, ומשום כך צוית לטול את המנורה, למה נטלו הקוסטרים את הכר, ואם אתה סבור כמאן דאמר, שלא נברא הלילה אלא לְלִמּוּד, ומשום כך צוית לטול את הכר, למה נטלו את המנורה? 3

החזיר לו הפרנס:

– אף אני מתקשה בדבר ואיני יודע, הדין עם מי. לפיכך דקדקתי ושלחתי שני קוסטרים. אחד סבור כמאן דאמר, שלא נברא הלילה אלא לְלִמּוּד – ונטל את הכר, ואחר סבור כמאן דאמר, שלא נברא הלילה אלא לשינה – ונטל את המנורה.

371 ההוא שבא אל “הנאמן” של חברא קדישא לקבור את אשתו. תמה “הנאמן”:

– לא לפני שנתים מתה אשתך?

נאנח האלמן:

– לפני שנתים מתה אשתי הראשונה, ועכשיו מתה זו שנשאתי אחריה.

החליק הנאמן" את זקנו ואמר:

– לא ידעתי כלל, שנשאת אחרת. מזל טוב!..


372 חשוך־בנים חלה. הזמין אליו את הרב ובינו לבינו מסר את רכושו לרשותו לשם צרכי־הצבור. למחר מת ותיכף אחרי הקבורה נכנסו הגבאים של חברא קדישא אצל הרב לטול עצה הימנו:

– הגדר של בית־הקברות נעשתה דהויה מרוב ימים, הקברים מתבזים על־ידי כלבים וחזירים, ויש צורך לגדור גדר חדשה, שמא יודע כבוד הרב מקור לממון בשביל צורך גדול זה?

שמע הרב והחזיר:

– יְקֶרא דשכבי ודאי יקרא דְחַיֵּי הוא. אבל תמה אני, מהיכן כבר נודע הדבר לכלבים ולחזירים, שפלוני בן־פלוני מסר אתמול את רכושו לרשותי?


373 סדר קלפי של חברא קדישא כיצד?

מעמידין את הקלפי על השלחן בבית המדרש הגדול, “הנאמן” מימינה והַדַּיָּן משמאלה. מפשיל “הנאמן” את שרווליו עד למרפק, לקים מה שנאמר “והייתם נקיים מה' ומישראל”, מכניס ידו דרך אגב לתוך קופסת־הטבק ומבליע לבין אצבעותיו גורל המוכן לו מלכתחלה, טורף בקלפי ומעלה גורלו ונותנו לַדַּיָּן. נוטלו הַדַּיָּן ומשתעל והולך עד שמחליפו בגורל אחר המוכן לו מלכתחלה ופורשו לפני הסופר. נוטלו הסופר ורושם בספר – שם כרצונו. מרכיב הַדַּין משקפיו על חוטמו, מְעַיֵּן בספר ואומר:

– אישי סופר, שמא טעית ורשמת שלא כהלכה?

מחזיר לו הסופר ואומר:

– אדוני דַּיַּן, שמא טעית ולא טרפת כהלכה?


374 בקהלתו של רבי יחזקאל בֵּאנָט בחרו פרנסים חדשים במקום אלו שנגמר זמנם. וכשהוברר, מי הם הנבחרים, אמר רבי יחזקאל:

– עכשיו יודע אני, מה בין בית חרושת לִנְיָר לבין קלפי של בחירות. בית־חרושת לניר מכניסים לתוכו כך וכך סמרטוטים, והוא מוציא כנגדם כך וכך ניר, ואלו קלפי של בחירות מכניסים לתוכה כך וכך ניר, והיא מוציאה כנגדו כך וכך סמרטוטים…

375 מדכי חבד היה אומר:

– פרנס על הצבור למה הוא דומה? לעֹמֶס של שחת בעגלה: “שקץ” מעלהו ו“שקץ” מורידו…


376 סיס נתעשר והסכימו הגבאים והחשובים למכור לו מקום לתפלה בכותל־מזרח, לימים ככנס אדם לבית הכנסת ומצא לאותו סיס, שהוא עומד בכותל־מזרח, בין הגבאים והחשובים. תמה ושאל להרב:

– רבי, מה לסיָּס ביניכם?

החזיר לו הרב:

– שמא אין אתה יודע, שהמזרח שלנו כֻּלּוֹ סוסים?


377 רבי דוד־שלמה איבשיץ, בעל “לבושי־שרד” ו“ערבי־נחל”, היה רגיל לדבר בגנותה של סורוֹקִי4 עירו, ששמש בה כמה שנים ברבנות. לסוף הוזמן לרבנות ביאסי של רומניה ויצא מסורוקי, והלכו עמו הפרנסים והחשובים ללוותו. כיון שהגיעו לתחומה של העיר הפך רבי דוד־שלמה את פניו אליה וקרא:

– מה טובה ומה נאה אַתְּ, סורוקי!

אמרו לו מלַוָּיו:

– רבי, ולא היית מגנה את עירנו עד עכשיו?

השיב להם רבי דוד־שלמה:

– עד עכשיו – הן. אבל עכשיו, כשאתם כֻּלכם נמצאים מחוץ לעיר – מה טובה ומה נאה את, סורוקי!….

 

ב.    🔗

378 רבי יוסף לוֹקש, רבה של דַרַזְ’נְיָה, היה רגיל בפרפרת של ביצים לכבוד סעודה שניה של שבת. פעם אחת, בימות־החורף, קמצה הרבנית ולא הכינה אותה פרפרת לסעודה. אמר לה רבי יוסף:

– רבנית, מה ראית לשנות ממנהגי?

השיבה הרבנית:

– מִשֶׁכָּלו ימות החמה והגיעו ימות החורף, עמדו התרנגלות מלהטיל ביצים ונתיקרו הביצים. עד עכשיו היתה ביצה הולכת בפרוטה; עכשיו היא הולכת בשתי פרוטות.

צהבו פניו של רבי יוסף, תלה עיניו לשמים ואמר:

– ברוך הנותן לתרנגֹלות בינה; בשכר פרוטה אחת אין היא מטילה ביצה, בשכר שתי פרוטות היא מטילה ביצה.

(לרבי יוסף לוקש, רבה של דרז’ניה, מיחסים כמה וכמה דברי שטות ובטלנות. ויש מייחסים אותם הדברים עצמם לרבה של ארהיוב. – דרז’ניה – עירה פודולית, ארהיוב –עירה בסרבית)

379 רבי יוסף היה מוכר יין לבעלי־הבתים לפסח, פעם אחת אירעה לו תקלה גדולה: היין נפחת מן החבית עד למחצה.

תהה רבי יוסף:

– הַפְחָת מהיכן?

גחנה אשתו הרבנית לקרקע ובדקה את החבית. מיד ספקה כפיה וצרחה:

– לא יצלח! הרי נקב בתחתית החבית.

גחך רבי יוסף:

– שטיא! מה ענינו של הנקב לכאן? הנקב הוא מלמטה, ואלו היין הופחת מלמעלה.


380 כל ערב שבת היה רבי יוסף נכנס למרחץ, כנהוג, ואשתו הרבנית היתה מתקינה לו קודם מרחץ חלוק נקי לכבוד שבת. ונוהגת היתה הרבנית לשמור את הלבנים לאחר כבוס כשהם מקופלים שלא כדרכם: צדם החיצוני כלפי פנים – כדי להזהר מן הלכלוך. ומזהירה היתה הרבנית את רבי יוסף, שיתן דעתו להפוך את החלוק עובר ללבישתו. ותמיד היה רבי יוסף שוכח אזהרתה של הרבנית, וכל ערב שבת היה שב מן המרחץ לביתו לבוש חלוק שלא כדרכו – צדו הפנימי מבחוץ. ראתה הרבנית, שכל אזהרותיה וקנטוריה יוצאים לבטלה, נמלכה והפכה בעצמה את החלוק קודם מרחץ ונתנה אותו לרבי יוסף מקופל כדרכו. מעשה שטן, דוקא אותו ערב־שבת נזכר הרב את אזהרתה של הרבנית, שחלוק טעון הפּוּךְ, עמד והפך וחזר לביתו – לבוש חלוק שלא כדרכו: צדו הפנימי מבחוץ. וכשראתה אותו הרבנית בכך, פתחה פיה וחתחילח מחרפת ומגדפת:

– בטלן, שוטה, גולם: לא חלוק הָפוך מלכתחלח נתתי לך?

חטט רבי יוסף בחטמו, הרהר ואמר:

– רבנית, מה תצעקי? מן השמים מעכבים. אַתְּ הָפַכְת, גם אני הפכתי, ואף־על־פי־כן אינו הָפוּךְ…


381 עד שהצבור גמר תפלה של שחרית נכנס אדם אחר לבית המדרש וספר:

– כמה מגדולי המטרופולין נתפסו למלכות ודינם קשה.

נתחלחל רבי יוסף ומעוטר טלית ותפלין פרץ לתוך ביתו וקרא לאשתו:

– רבנית, הצפיני אותי. המלכות התחילה תופסת את הגדולים…


382 שנים באו לרבי יוסף לדין, שמע רבי יוסף טענותיו של התובע ואמר לו:

– הדין עמך.

עמד הנתבע וטען גם הוא. חזר רבי יוסף ואמר לו:

– הואיל ואתה טוען כך, הדין עמך.

שחקו בעלי הדין, עזבו את הרב והלכו להם. התחילה הרבנית מטיחה דברים כלפי בעלה, ששוטה ובטלן הוא, ולפיכך היא וביתה רעבים. שמע רבי יוסף, סלסל פאותיו ואמר לה:

– עכשיו אני רואה, שהדין עמך.


383 שנים באו לרבי יוסף לדין: ספינה שכרו בשותפות והטעינו אותה חטים, ולסוף נמצא בדק בספינה ונתלחלחו מקצת מן החטים. זה אמר:

– חטֶיךָ נתלחלחו.

וזה אמר:

– לא כי, חטיך נתלחלחו

עין רבי יוסף בפרק “המוכר את הספינה”, קמט את מצחו, גרד את זקנו ואמר לבעלי־הדין:

– לא נהיר לי… צאו והביאו את הספינה לכאן.


384 מכאן ואילך פסקו בעלי־דינים לבוא לרבי יוסף. והיה רבי יוסף יושב ודואג:

– מאין יבוא עזרו?

עד שישב ודאג נסתכל בחלון וראה: שנים מהלכים בשוק ומנענעים בידיהם כדרך בני אדם, המדיינים זה עם זה. יצא אליהם ואמר להם:

– סורו לביתי ואדון ביניכם.

החזירו לו הללו:

– רבי, טועה אתה. אין אנו אלא מסיחים; טענות ותביעות אין לנו איש על חברו.

נענה רבי יוסף ואמר:

– אם־כן, סורו לביתי ואכתוב לכם שטר־פטורין, שאין לכם איש על חברו ולא כלום.


385 – רבי, – טען אדם אחר לפני רבי יוסף, – חיים אין לי עם אשתי ואני מוכרח לגרשה. כל מה שיש עמי בבית היא מבריחה, שעון היה לי ואף אותו הבריחה.

– מנין כך, – שאל רבי יוסף, – שהיא הבריחה? שמא אחר הבריח ואתה חושד בכשרה?

– רבי, – השיב האיש, – בדקו אותה, במחילת כבודך, ומצאו את השעון מתחת לחלוקה.

תמה רבי יוסף ושאל:

– ואותו שעון – שעון של כיס היה, או שעון של קיר?


386 שאלו לרבי יוסף:

– רבי, רשאי אדם לישא אחות אלמנתו או לאו?

הרהר והרהר רבי יוסף, ולסוף החזיר:

– מצד הדין רשאי, אלא חוששני, שמא לא יוכל…


387 מעשה ברבי יוסף, שהתחיל גונח מלבו, שאל ברופאים ואמרו לו:

– אין לו תקנה אלא שישתה חלב כל־יום.

עמדו בעלי הבתים וקנו לו עז, שיהא חלב מצוי בביתו. מיד ירדה אשתו הרבנית לשוק והביאה חבילה של קש לעשותה מֵשְׁטח לָעֵז. וכשראה רבי יוסף את הקש, חכך ראשו בשתי ידיו מחמת התפעלות ואמר:

– תמה אני, אם סתם בני־אדם יודעים לעשות קנים דקים וחלקים כאלה, ודאי מעשי ידיה של אנגליה הם…


388 פעם אחת נסע רבי יוסף מדרז’ניה עירו לעיר אחרת ופגע בהר. הציץ מתוך העגלה וראה: כמה וכמה אנשים כובשים כביש בהר. תמה ושאל :

– כביש בהר למה?

הסביר לו העגלון:

– כדי להקל לסוסים את העליה בהר.

ונחה דעתו של רבי יוסף:

– צער בעלי חיים דאורייתא5

וכשהגיעה העגלה עד לראש ההר והתחילה יורדת, הציץ רבי יוסף וראה: כמה וכמה אנשים כובשים כביש בהר גם מעבר מזה. תמה תמיהה גדולה ושאל :

– תינח מעלה ההר, במורד־ההר כביש למה?


389 וכשהגיע רבי יוסף למקום שנסע לשם והעגלה עמדה, ירד והתחיל מבקש סנדליו על הקרקע. אמר לו העגלון:

– רבי, היכן חלצת סנדליך?

החזיר לו רבי יוסף:

– כאן חלצתי, סמוך לעגלה… קודם שעליתי לתוכה.


390 שנים באו לרב לדין. זה אמר:

– נמִיות של־חורף מכרת לי, ואלו אתה נמיות של־קיץ נתת לי.

וזה אמר:

– לא כי, סתם נמיות מכרתי לך.

עין הרב בדינם ואמר לתובע:

– מה איכפת לך? סוף־סוף אין אדם עשוי לתפור לו פרוה בקיץ. המתן עד החורף ויהיו הנמיות של חורף…

(נְמַיָּה – מַארדער – כשהוא נצודה בחורף, עורה יפה וְשָׂעִיר, וכשהיא נצודה בקיץ, עורה קֵרֵחַ)

391 שנים באו לרב לדין. טען התובע ואמר:

– רבי, אדם זה רמה אותי. עורות שלמים של שועלים מכר לי, וקרועים נתן לי.

אמר הרב לנתבעו:

– למה רמית אותו?

החזיר הנתבע:

– רבי, שמא רבנים רודפים אחרי שועלים לצוד אותם? כלבים רודפים אחריהם, וכלבים דרכם לקרוע.


392 כמה שנים התפרנס גֵּר מן הצדקה, ופתאום יצא עליו לעז, שערל הוא ומרמה את הבריות. וכשראה הגר, שתנדבות פוחתות והולכות, עמד והלך אל הרב שיבדוק אותו, הזמין הרב את הדַּיָנִים ובמעמדם בדק אותו וכתב לו כתב בית־דין:

– “להיות לראיה בידי הגר־צדק רבי אברהם ברבי אברהם, שבדקנוהו ומצאנו אותו מהול כדת וכהלכה, וליתר תוקף חזרנו ומלנו אותו שנית”.


393 משכיל מפורסם בא לעירה וחלה. נכנס אצלו הרב לבקרו ואמר לו בלשון־תוכחה:

– ברי לי, שלא התפללת תפלת־הדרך, ומשום כך נענשת וחלית.

אמר לו המשכיל:

– רבי, כלום אתה מאמין באמת, שכל תפלה עושה לפחות מחצה?

– באמונה שלמה, השיב הרב, מאמין אני בזה.

– רבי, חזר המשכיל ואמר, – כלום אין אתה מתפלל כל־יום: “וחננו מאתך דעה, בינה והשכל”?…

(ארמין שניצר – ברשימותיו, יידישע קילטורבילדער – מיחס תשובה מחודדה זו לרבי ליפמן שטין, רב אונגרי ידוע, ששבר את רגלו בהיותו בדרך, ואחד מקנאי האדוקים הצדיק עליו את הדין בשביל שחשדו, שלא התפלל תפלת הדרך בכונה).


394 יהודי נכנס אצל הרב שבעירו:

– רבי, שאלה יש לי לשאל. תרנגלת שדגרה והולידה אפרוחים – מותר לשחטה לכבוד יום־טוב, או לאו?

– מותר – פסק הרב לקולא.

לא נתקררה דעתו של השואל:

– רבי, צער בעלי־חיים דאורייתא, והאפרוחים קטנים עדיין וצריכים לאמם.

החמירו פניו של הרב והוא החזיר:

– באמת, הדבר טעון עיון. שוב ובוא מחר, שמא בינתים יעזור לי המקום.

למחר חזר ובא השואל ופניו עגומות:

– בלילה פרצה נמיה לתוך הלול ודרסה גם את האֵם וגם את האפרוחים.

צהבו פניו של הרב:

– הרי אמרתי: שמא בינתים יעזור לי המקום…


395 ערב־פסח בא יהודי אל הרב לשאול שאלה:

– תרנגול הודו ותרנגולת הודית יש לו, ואינו יודע, מי משניהם לשחוט לכבוד יום־טוב, ישחוט את התרנגול – תצטער התרנגולת ותקרקר. ישחוט את התרנגולת – יצטער התרנגול ויקרקר.

עין הרב בספר והחזיר:

– לך ושחוט את התרנגול. אלא מה, שמא תצטער התרנגולת? תצטער ותקרקר.

תמה השואל:

– רבי, פשיטות זו מנין לך?

השיב לו הרב:

– מקרא אני דורש. מלכי־צבאות ידודון, ידודון6. ידודון, ידודון, שתי פעמים, למה אלא כך אמר קרא: “מלכי־צבאות ידודון? – ידודון”…


396 אשה באה אל הרב:

– רבי, שאלה יש לי לשאל: “היארמולקה”7 של בני הקטן נפלה לתוך תבשיל של בשר. מה דינו של התבשיל?

השיב הרב:

– סתם “יארמולקה” – כשרה.

– רבי, “היארמולקה” היתה מלוכלכת באשפה.

– סתם אשפה – כשרה.

– רבי, חטטים, לא עליך, יש לו לבני בראשו, ואני ממרחת אותם בחמאה, עכשיו אני חוששת, שמא דבק קורט חמאה ב“יארמולקה”, שנפלה לתוך התבשיל של־בשר

– חמאה? –קרא הרב. – טרפה!…


397 הרב היה למדן מופלג, אבל גם תמים מופלג. פעם אחת חלה מחלה שהיתה בה סכנה גדולה, ובא הרופא וצוה להקיז לו דם. נבוכה הרבנית ושאלה:

– מותר לקבל את הדם בכלי כשר?

החזיר לה הרופא:

– ודאי מותר, חזקה על רבנו, שבהמה כשרה הוא..

( א. ה. הימאן, לעבענסעראיננערונגען", ברלין 1909, עמ' 20, מספר בדיחה זו בתורת מעשה שהיה ברב אחד בברסלוי, שקראו לו. “הרב הדיהרנפורטי” ושמש דין בבית דינו של רבי זלמן טיקטין).


398 – הרואה אתה למה זכיתי? – התפאר מוסמך לרבנות לפני חברו. – הנה מכתב שקבלתי. כותבים לי הרב החוב"8

נטל הלה את המכתב מידו, עִיֵן בו וקרא:

– אל כבוד הרב החיה וכל בהמה"..


399 רב מן המקילים פסק לקולא בשאלת הריאה כנגד דעת הרמ"א. תמהו הלומדים שבעיר:

– כיצד רבנו עובר על דעת הרמ"א הסביר להם הרב:

– אלו הטרפתי את השור, ולאחר מאה ועשרים שנה היו הקצבים מזמינים אותי לדין לפני בית דין של מעלה, מה הייתי יכול לדון עם הדיוטות כמותם? עכשיו שהכשרתי, והרמ"א יזמינני לדין, מובטחני, שגאון וצדיק כמותו יתפשר עמי.


400 רב מן הנקרנים בא לעיר והזמינו השוחט לסעודה בביתו. סרב הרב:

– דרכו להחמיר על עצמו ואינו אוכל אלא משחיטת סכין, שהוא עצמו בדקה תחלה.

נעלב השוחט והחזיר לו:

– כל ימי הייתי מתקשה בדבר, למה אמר רבי יוחנן, שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן9, ולא מבשרו של שור הבר? עכשיו מתורצת לי קושיה זו. חזקה על צדיקים, שהם מחמירים על עצמם ויסרבו לאכול משחיטתו של הקדוש ברוך־הוא בשביל שלא בדקו בעצמם את הסכין תחלה. לפיכך יעשה להם סעודה מבשרו של לויתן, שאינו טעון שחיטה כל עיקר.


401 ההוא שקבל לפני הרב שבעירו:

– רבי, חיים אין לה לבתי עם בעלה. שוטה זה לא בעל הוא לאשתו, אלא אסון הוא לה. בטרם בוקר הוא קם כל־יום ויושב ועוסק בתורה עד זמן־תפלה. בתפלה הוא מאריך שעה ושעתים, ותיכף הוא חוזר ללמודו.

תמה הרב:

– אדרבה, ירבו כמותו.

גמגם והוסיף:

– אף אני…

– רבי – הפסיקו הקובל, – אין הנדון דומה לראיה. אתה – פרנסתך היא זו, ואלו אותו שוטה – באמת ובתמים הוא עושה כך…


402 אורח בא לעירה קטנה ומצא בה ארבעה רבנים. תמה ושאל לאחד מחשובי הקהלה:

– ילמדני מר: קהלה קטנה ועניה כזו שלכם, מה צורך יש לה בארבעה רבנים?

החזיר לו החשוב:

– ומה צורך יש לו לקדוש ברוך־הוא באלף־אלפי מלאכים? וכי לא די לו בפחות? אלא הואיל ואין הוא מפרנסם, מה איכפת לו אפילו אם יהיו רבו־רבבות?

403 עשיר אחד מעשירי העיר שאל להרב על מצב פרנסתו. אמר לו הרב:

– אלו היו בעירנו חמשה ששה בעלי בתים כמוך, הייתי מתפרנס ברוָחה ולא בצמצום.

נתכרכמו פניו של אותו עשיר ושאל בשפה רפה:

– רבי, מה טובת הנאה יש לך הימני?

החזיר לו הרב:

– זהו שאמרתי: אלו היו בעירנו חמשה ששה בעלי־בתים כמוך, הייתי מתפרנס ברוחה ולא בצמצום, אבל מה אעשה ורוב בעלי הבתים שבעירנו הם כמוך?…

404 מִוִּדּוּיוֹ של רב:

– נאמן עלי הַדַּיָּן, שלא רציתי להיות רב. אמרתי: מה לי ולצרה זו, שאהיה חייב להחניף את “הגבירים” של העיר? אבל פעם אחת בא מעשה לידי, ומעשה זה העבירני על דעתי. ערב־שבת ישבתי במרחץ וחפפתי את ראשי, פתאום ראיתי: נכנסו שני יהודים כרסנים, וְהַבַּלָּן רץ לפניהם וחולק להם כבוד גדול. נגשתי אליו ולחשתי לו: מי אלה? ודאי הם משלמים שכר־מרחץ יותר מאחרים“, חזר הוא ולחש לי: “חס ושלום! אין הם משלמים שכר־מרחץ יותר מאחרים, אבל גבירים הם”. תיכף גמרתי חפיפת־ראשי, שבתי לביתי ואמרתי לאשתי: בְּרַיְנֶה זוגתי, הואיל וגם הַבַּלן חיב להחניף לגבירים, מוטב, שאני אהיה רב”…


405 שאלו לאחד מפרנסי הקהלה:

– מה מצבו של הרב בעירו?

החזיר הפרנס:

– צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם הרב שלנו, שנתן בו דעה לָצוּם כל יום שני וחמישי, אלמלא כך, היה גועַ חלילה, ברעב…


406 הרב חלה, בא הרופא, בדקו ואמר:

– תקנתו, שישתה חָלב הרבה ויטיֵּל הרבה.

בו־ביום קראו פרנסי הקהלה אספה רבה:

– מה לעשות ויהא בידו של הרב לקים מצות הרופא?

דנו ודנו עד שעה מאוחרת בלילה, ולסוף החליטו פה אחד:

– לעת־עתה ילך הרב לְטַיֵל, ועל החלב ידונו באספה אחרת.


407 רבה של קהלה עניה הוזקק לחזור על הישובים הסמוכים ולקבל נדבות. היו לו גם סוס ועגלה לכך. פעם אחת מצא אותו הפרנס של הקהלה יושב ודואג:

– המושכות של הסוס נתמהו מרוב שמוש, ומהיכן יקח מושכות חדשות?

אמר לו הפרנס:

– רבי, מושכות למה לך? לא אחת היא לך, אם לישוב זה או לישוב אחר יביאך הסוס?

החזיר לו הרב:

– הדין עמך, אבל אם מושכות לא יהיו לו לסוסי חוששני, שמא יחזירני לביתי…


408 הרב הודיע לפרנס, שהוא מבקש הוספה על שכרו, כדי שיוכל לעסוק בתורה וברבנות מתוך הרוחה. אמר לו הפרנס:

– עליך, רבי, אני תמה. כיצד אדם גדול כמוך מתאוה לתענוגי העולם הזה כאחד מאתנו?

החזיר לו הרב:

– ואתה מה דעתך, שהקדוש ברוך־הוא לא טרח לברוא תענוגי העולם הזה אלא כדי לְהַנוֹת בהם את הבורים ואת ההדיוטות?


409 רב הודיע לפרנסים, שהוא מסתלק מן הרבנות בעירם, משום שהוזמן לרבנות בוורמיזא.

– זכות גדולה נתגלגלה לו, אמר הרב, – שישמש ברבנות בעיר שלמד בה רש"י.

נכנסו הפרנסים לישיבה והודיעו להרב, שהם מוסיפים לו על שכרו, ובלבד שלא יעזוב את עירם – ונענה להם הרב. היה שם ליצן אחד ואמר:

– עכשיו מוכח להדיא, שרש“י ותוספות הלכה כתוספות שכן בשביל רש”י בקש רבנו לעזוב אותנו, ובשביל “תוספות” נשאר בתוכנו…


410 רבי דוד מנובוהרודוק, בעל “גליא מסכת”, חי חיי־עוני והיתה אשתו תובעת ממנו תמיד, שיבקש הוספה על שכרו. פעם אחת התרגז רבי דוד ואמר לה:

– כיצד אבקש הוספה והקהלה קטנה ועניה? התרגזה גם אשתו והחזירה לו:

– תינח אתה, שאי אתה יכול להיות רב אלא בנובוהרודוק הקטנה והעניה; אבל במה אתה פוטר אותי, שיכולה אני להיות רבנית אפילו בוילנה הגדולה והעשירה?


411 חשוב אחד מחשובי העדה בא אל הרב לטול הימנו עצה בעסקי־מסחר, אמר לו הרב:

– בעסקי־מסחר איני יודע כלום.

לימים שוב בא אותו חשוב אל הרב לטול הימנו עצה בעניני שדוכים. אמר לו הרב:

– בעניני־שדוכים איני יודע כלום. הקפיד החשוב ואמר:

– רבי, תמה אני, על מה אתה מקבל שכר? שמא על מה שאין אתה יודע?

החזיר לו הרב:

– טועה אתה, אני מקבל שכר על המעט שאני יודע. אלמלי הייתי מקבל שכר על מה שאיני יודע, לא היו אוצרותיו של רוטשילד מספיקים לכך.


412 אמרו עליו על רבי חיים יעקב ווידרֶביץ, רבם של החסידים במוסקבה, שהיה בקי גדול בצורת מטבע וּמַרְגְלָא בפיו:

– לדברי חכמים, שכל החלומות הולכים אחרי הפה10 , מה ראה יוסף לקפח את חייו של שר האופים ולא פתר גם לו את חלומו לטובה? אלא צא ולמד; שר המשקים מה כתוב בו? “ויספר שר המשקים”11, מלמד שספר ומנה מידו לידו של יוסף, ובדין עשה יוסף שפתר לו חלומו לטובה. ואלו שר האופים מה כתוב בו?, “ויאמר שר האופים”12, באמירה בעלמא בקש לצאת ידי חובתו, – ילך למיתה.


413 ערב יום טוב שלח חשוב אחד מחשובי הקהלת לרב שבעירו שקל פחות רבע “מתנת רגל”. נטל הרב את המטבעות מידי השליח ולא זז מלחבבן שעה שלמה. הקפידה אשתו הרבנית ואמרה לו:

– כל־כך חביבות עליך פרוטות אלו? החזיר לה הרב:

– מסתכל אני בהן ורואה, ששלש קללות הן טבולות, ולפיכך הן חביבות עלי. מתחלה היתה דעתו של הַמְשַׁלֵּחַ לשלוח לי שקל שלם. מחתה אשתו ואמרה: “שקל שלם תשלח לו? תפח רוחו!” נענה הוא ואמר: “אלא מה, מחצית־השקל אשלח לו? ימח שמו, יֵעָלֵב ויטור לי”; חזרה היא, ואמרה: “אם־כן, שלח לו שלשה רבעים וִיחָנק”. וכך עשה…


414 חריפי־וולוז’ין היו אומרים:

– רצונך, שתזכה לרבנות? תן דעתך שתצטיד כהלכה. הרמב“ם לא יספיק לך ל”לחם־משנה“, ואפילו אם תהיה “מגיד משנה”13 תהא זקוק גם ל”כסף־משנה"14.


415 קהלה אחת בקשה מאת רבי ברוך פרנקל תאומים, רבה המפורסם של לַיְפְּנִיק, שיבחר לה רב מִבֵּין תלמידיו. נענה לה רבי ברוך ונתן עיניו בתלמיד אחד, שהיה ידוע לבעל־הוראה, קודם שנפרד ממנו אמר לו רבי ברוך:

– בני, יודע אני בך, שאתה בקי, ברוך השם, בכל ארבעת חלקי שלחן ערוך. עכשיו תן דעתך, שתלמד גם את החלק החמישי – כיצד להתהלך עם כל מיני בני־אדם.

לאחר כמה זמן נזדמן אותו תלמיד שוב לליפניק והלך להקביל פני רבי ברוך רבו. שמח עליו רבי ברוך, שאל לו על עירו ועל רבנותו ואמר:

– מובטחני, שֶׁקִּיַמְתָּ מצותי ונעשית בקי גם בחלק החמישי של שלחן ערוך.

החזיר לו הלה:

– הן, רבי, עשיתי מה שצויתני, ולא עוד, אלא שכבר נעשיתי, ברוך השם, בקי גם בחלק הששי – כיצד להתהלך עם כל מיני בהמות וחיות רעות.

416 – רבי, – אמר חשוב אחד לרב שבעירו, – תמה אני עליך, שאתה מחניף לעשירים.

– בדין אני עושה, – השיב הרב. – בפרוש אמרו: ‘ש"ץ רשאי להחניף לצבור’.

תהה השואל:

– בש“ץ אמרו ולא במ”ץ.

החזיר לו הרב:

– בש“ץ אמרו, משום שסתם חזן – טפש וטעון אמירה; במ”ץ לא אמרו וסמכו עליו, שֶׁיְקַיֵּם מִסְּבָרָה.


417 פרנסים קבלו לפני רבי ישראל ליפקין (“סְלַנְטֶר”) על הרב שבעירם, שכל היום הוא עוסק בתורה ועבודה, ואין שעתו פנויה לרבנות. אמר להם רבי ישראל:

– אתם קובלים עליו, ואני משבחו, שאני אומר: מוטב, שהרב יהיה צ“ט חלקים יהודי וחלק אחד רב, משיהיה צ”ט חלקים רב וחלק אחר יהודי.


418 רבי ישראל היה אומר:

– רב שקהלתו לא העבירה אותו מן הרבנות – אינו בכלל רב; העבירה אותו– אינו בכלל אדם.


419 בני־העיר בקשו לסלק את הרב, שלא היה מקובל עליהם, ולמנות אחר במקומו. אמר להם הרב:

– על־פי דין תורה אסור לי לעשות רצונכם ולהסתלק.

אמרו לו:

– פרש דבריך.

החזיר הרב:

– אתם עדים, שרצונן של כל ערי ישראל שאשמש ברבנות דוקא בעירכם, יוצאת מן הכלל רק עירכם בלבד, והרי זה דין מפורש: יחיד ורבים־הלכה כרבים"15


420 שנים באו לרב לדין. עד שהתובע עמד וטען מצא הנתבע שעת־כושר ללחוש להרב, שמחר יביא לו זוג אוזים מפוטמים… שמע הרב את הטענות ואמר לבעלי־הדין:

– הלכה חמורה היא זו וטעונה עיון. שובו ובואו מחר.

למחר, כשחזרו ובאו בעלי הדין, מצא התובע שעתי כושר ללחוש להרב, שמחר יביא לו זוג תרנגולי הודו לפסח.. דחה הרב שוב את פסק הדין ואמר לבעלי־הדין:

– הלכה חמורה זו עדיין לא נתחורה לי. בואו מחר.

הבין הנתבע, למה מְעַנֶה הרב את הדין, ואמר לו:

– רבי, כל ימי, כשהייתי מגיע למה שנאמר במכת־בכורות: “ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”16 הייתי תמה: כלבי־מצרים, שודאי חריפים ומלומדים היו, למה שתקו דוקא בשעה שצרה גדולה כזו באה על בעליהם? עכשיו נתישב לי הדבר. קימא לן: "כלבים בוכים – מלאך־המות בא לעיר, כלבים שוחקים – אליהו הנביא בא לעיר17 מכאן, שאותו לילה של מכת בכורות לא יכלו הכלבים לא לבכות ולא לשחוק: לבכות לא יכלו, לפי שאליהו בא לבשר גאולתם של ישראל18, ולשחוק לא יכלו, משום שמלאך־המות בא להכות את הבכורות. מה עשו? – בעל־כרחם סתמו את פיהם ושתקו לגמרי…


421 שנים באו לרב מקבל־שוחד לדין. שמע הרב את טענותיהם ואמר להם:

– הדבר טעון עיון. שובו ובואו מחר…

מיד הבין אחד מבעלי הדין, למה מְעַנֶּה הרב את הדין. ואמר לו:

– ברשותך, רבי, אספר לך מעשה שהיה. מעשה בכפרי, שערך את “הסדר” של פסח, וכשהגיע ל,,רבי אלעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא ורבי טרפון" ראה, שאשתו מטיפה מִכּוֹסָה, מחה ואמר לה: “כאן אין מטיפים; הללו רבנים הם ולא מכות”. וכשהגיע לדם, צפרדע, כנים" ראה, שאשתו אינה מטיפה מכוסה, תמה ושאל: “מפני מה אין אַתְּ מטיפה”? השיבה לו האשה: חוששת אני שמא גם אלו רבנים הם“. נאנח הבעל והחזיר לה: אפשר, שלשעבר היו רבנים, עכשיו – אינם אלא מכות”…


422 שנים באו לרב לדין. עד שהתובע עמד וסדר טענותיו מצא הנתבע שעת־כושר לשחד את הרב, וכשגמר התובע לטעון אמר הרב לנתבע :

– ומה תשובה אתה מחזיר? ודאי אתה טוען להד"ם.

הבין הנתבע את הרמז, שרָמז לו הרב, נענה ואמר:

– הן, רבי; אני טוען להד"ם.

נענה אחריו התובע ואמר:

– רבי, אף אני טוען להד"ם.

תמה הרב:

– מה פרוש, אתה טוען להד"ם?

החזיר לו התובע:

– רבי, הוא טוען להד“ם – “לא היו דברים מעולם”, ואני טוען להד”ם – “למדו היטב, דרשו משפט” 19.


423 רב הטה דין בשכר עשרה שקלים. אמרו לו:

– כיצד רב בישראל מוכר נשמתו בעשרה שקלים?

החזיר הרב!

– לא הוא ולא מקצתו. את נשמתי מכרתי זה כבר – ובחמש מאות שקל, ונמצא, עשרה שקלים אלו רוח נקי הם.


424 שאלו לליצן חריף:

– מפני מה מצוי שבר אצל רבנים? החזיר הליצן:

– בואו ואסביר לכם. התורה אמרה: “כי הַשֹׁחַד יְעַוֵּר”20 וחכמים אמרו: “פסיעה גסה נוטלת אחד מת”ק ממאור עיניו של אדם"21 , והרי רב שעיניו כהות אין אתה יודע מה גרם לו – מִקַּח שוחד, או פסיעה גסה, שהוא פוסע לבתי כנסיות ולבתי־מדרשות. מה עושה הקדוש ברוך־הוא? נותן לו שבר, כדי שבעל כרחו תהא פסיעתו פסיעה דקה, וידעו הכל, שמחמת שוחד כהו עיניו.


425 אמרו עליו על דַּיָּן שנתחרש:

– משמע שהבטיחו ליתן לו שוחד, וְרִמו אותו ולא נתנו לו. אלו נתנו לו והיה רואה ונהנה, היו עיניו לוקות, שנאמר: כי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר"22. עכשיו שלא ראה, אלא רק הבטיחו לו, והוא שמע ונהנה – לקו אזניו.


426 בעיר אחת של גליל לבוב שִׁמֵּש רב, שהיה מפורסם לגדול בתורה ובחכמה, אבל היה חשוד על מִקַח־שוחד. פעם אחת כתב לו רבי יוסף־שאול הלוי נַתַּנסון, רבה הגדול של לבוב, וסיים את מכתבו:

– הכל יודוך והכל ישבחוך, והכל יאמרו: אין קדוש23.


427 מעשה בדין מפורסם, ששמט הַשְׁלָשׁות הרבה וברח למדינת־הים. אמרו עליו:

– “בְָּרַח דַּיַּן־אמת”…


428 כשבקש רבי צבי־הירש חיות לעלות לכסא הרבנות של זאלקווה שאלו הפרנסים את רבי יעקב־משֻׁלָּם אורנשטין, רבח של לבוב, ורבי יעקב־משולם הסכים. אמר לו רבי מרדכי־זאב בנו:

– אבא, תמה אני עליך, שהסכמת. יודע אתה ברבי צבי־הירש, שהוא עוסק הרבה בחכמות חיצוניות, וכיצד אין אתה חושש, שמא אין תוכו כברו?

החזיר לו רבי יעקב־משולם:

– היא הנותנת, בני, משום שהוא עוסק הרבה בחכמות חיצוניות הסכמתי ליתן עליו עול רבנות, שאם לא כן חוששים לו, שמא ילך וישתמד, ונמצא, אנו מפסידים אדם גדול בתורה.


429 ההוא שבא לרבי אהרן חורין, הרב הרפורמי הידוע, ואמר לו

– רבי, מעירי באתי אליך לדון עם הקדוש ברוך־הוא, שיש לי עליו כמה וכמה תביעות,

תמה רבי אהרן ואמר לו:

– שמא אין רב בעירך, שטרחת לבוא אלי?

החזיר לו הלה:

– ודאי יש לנו רב בעירנו, אבל חוששני, שמחמת שהוא ירא את אלהים יַטֶּה את הדין ויזַכֶּה אותו. ואלו עליך, רבי, שמעתי, שאין יראת אלהים בלבך, ומובטחני שתדון דין־אמת.


430 מִנין לרב, שגם הוא מצֻוֶּה על יראת שמים?

– שנאמר: את ה' אלהיך תירא – לרבות תלמידים־חכמים"24.


431 מנַּין לרבנים, שאינם בכלל ישראל?

– שתִּקנו לאמר ב“קדיש” על ישראל ועל רבנן".

[נוסח אחר: מנין לרב, שאינו בכלל ישראל?

– שאל את הרב גופו ויאמר לך: תשעה ישראלים והוא מצטרפים למנין־עשרה, "

נוסח שלישי:

מנין לרב, שאינו בכלל יהודים?

– שִׁכַּן הבריות אומרים: “הנה הולכים שני יהודים ורב אחד”.]


432 מדרכם של רבנים, שבמכתבים ובשאלות ותשובות הם מפליגים בשבחים זה לזה. ועליהם היה אומר רבי נפתלי־צבי יהודה ברלין (הנצי“ב”) מווֹלוֹז’ין:

– משל למה הדבר דומה? לסוס שיש לו גרוי במקום שאינו מגיע לשם לא בראשו ולא בזנבו. מה הוא עושה? פושט צוארו ומחכך לסוס חברו במקום זה. והרי כאלו אומר: חברי, חככתי לך כאן; עכשיו חזור אתח וחכך לי בו במקום"…


433 פעם אחת סנט הפרנס ברב שבעירו:

– רבי, על כבודך אי אתה חס, בבגד בלוי אתה יוצא לשוק.

החזיר לו הרב:

– למה אתנאה? הכל יודעים אותי כאן.

לימים נזדמנו שניהם לעיר אחרת ושוב יצא הרב לשוק כשהוא לבוש בגדו הבלוי. אמר לו הפרנס:

– רבי, לא גנאי הוא לך, שגם כאן אתה יוצא בבגד בלוי?

החזיר לו הרב:

– למה אתנאה? אין איש יודע אותי כאן.


434

אמר פרנס לרב שבעירו:

– רבי, כלנו יודעים, שגדול אתה בתורה וביראה. אבל חוששים להדיוטות, והללו מביטים אחריך, כשאתה מְסַיֵּם שמונה־עשרה ראשון לצבור.

התנצל הרב:

– מה יכול אני לעשות? יותר ממה שתקנו הקדמונים איני יודע להתפלל, מה שהם תקנו אני מתפלל – ומסיֵּם קודם לאחרים.

אמר לו הפרנס:

– רבי, מפני מראית־עין מוטב, שתשהה קצת במקומך לאחר גמר־תפלה, ולא תהיה ראשון.

חזר הרב והתנצל:

– מה יכול אני לעשות – וכבר גם שהיתי?


435 – ערב־שבת ישב רבי איזל חריף בבית המרחץ ורחץ לכבוד שבת. נגש אליו אדם אחד מאחוריו והצליף לו על גבו בדרך שחוק. וכשהפנה רבי איזל את ראשו, נזדעזע המצליף והתחיל מגמגם מחמת בושה:

– רבי, סלח נא… טעיתי…

הפסיקו רבי איזל:

– מה בכך? מאחורי אין אני רב…


436 אמר משכיל לרב:

– תמה אני: גדולי־התורה הקדמונים היו גדולים גם בחכמה, כגון רב סעדיה, הרמב“ם, הרלב”ג וכדומה, ואלו גדולי־התורה של עכשיו הדיוטות גמורים הם בדברי־חכמה.

החזיר לו הרב:

– אף אני תמה: גדולי־החכמה הקדמונים היו גדולים גם בדברי־תורה, כגון רב סעדיה, הרמב“ם, הרלב”ג וכדומה, ואלו גדולי־החכמה של עכשיו הדיוטות גמורים הם בדברי־תורה.


437 רב מפורסם חלה, ומחמת חולי סרב לראות את חשובי־העיר, שבאו אצלו לבקרו. וכשבא אפיקורס אחד לבקרו הסכים הרב, שהלה יכנס אליו לחדרו. אמרו לו:

– לָמָה יזכה אפיקורס זה לְמה שלא זכו חשובי־העיר?

החזיר הרב:

– את החשובים עתיד אני לראות בגן עדן, ולמה אטרח לראותם עכשיו, כשהדבור קשה עלי? ואלו אפיקורס זה – אותו לא אראה עוד, ודין הוא, שֶׁאפָּרֵד ממנו קודם מותי. מַכָּרִי הוא.


438 שני אחים: אחד רב ואחד בַּלָּן, והיה הרב מתנהג בגאוה מרובה כלפי הבלן. אמר לו הבלן:

– אלו הייתי אני מתגאה עליך, היה הדין עמי, בשביל שיחסן אני: יש לי אח רב, אבל אתה מה, שתתגאה עליי כלום בשביל שיש לך אח בַּלָּן?


439 אמר עגלון לרב מפורסם, שנסע עמו בעגלתו:

– רבי, קום ולבש גלימה שלי וקח את השוט בידך ושב על דוכני ועשה עצמך עגלון, ואני אלבש איצטלה שלך ואשב בפנים העגלה ואעשה עצמי רב, חייך, רבי, שאדע להתנהג ברבנות כמוך.

הסכים הרב.

כשהגיעו למקום שנסעו לשם באו הלומדים שבעיר להקביל פני הרב ולהתודע אליו. וכשראו את הַלָּבוּש רבנות חשבו, שהוא הרב, והתחילו דנים לפניו בדברי תורה ומקשים קושיות חמורות, כדי לראות, עד כמה כחו גדול לתרץ. לגלג הוא עליהם ואמר להם:

– תמיהני, שאתם מתקשים בדברים פשוטים כאלה. שאלו את העגלון שלי, ואפילו הוא יתרץ לכם.


440 “מנין” רבנים נזדמנו לפונדק אחד, וכשהגיעה שעת־מנחה לא היה בהם מי שֶׁיֵּעָשֶׂה ש"ץ. נמלכו ואמרו לעגלונם:

– ש"ץ תהיה לנו.

סרב העגלון והחזיר:

– כשהייתי נער בקשה אמי, עליה השלום, לעשות אותי רב. לא נתקימה בקשתה ונעשיתי עגלון. אבל להתפלל כהלכה מתוך “הסדור” גם אני איני יודע..


441 הנצי"ב מִווֹלוֹז’ין היה אומר:

– תלמידי כלם מופלגים בתורה ועתידים לחיות רבנים בישראל. במקרא הם בקיאים מתוך הגמרא, ובגמרא הם בקיאים– מתוך “קצות־החושן”…


442 הרב הקודם היה קטן בקומה, אבל גדול בתורה. כשמת, ירש את כסאו רב גדל־קומה, אבל לא גדל־תורה. וכשנכנס לבית המדרש וישב אל השלחן, שעליו היה הרב הקודם מסדר שעוריו, הוצרך לכוף את קומתו. קרא לַשַׁמָּשׁ ואמר לו:

– שלחן זה נמוך בשבילי יותר מדי.

נאנח הַשַׁמָּש והחזיר:

– רבי, שמא כסא זה גבוה בשבילך יותר מדי?…

[יהודה ייטלש מספר בדיחה זו בהפוך נוסח ומיחסה לרבי יחזקאל לנדא, בעל “נודע ביהודה”25:

כשהגיע רבי יחזקאל לרבנות של פראג ונכנס לישיבה ראשונה עם דַּיָּנֵי־הקהלה לא הונח לו בכסאו, וְהִטָּה לכאן ולכאן. אמר לו הדין־העסקן הידוע רבי זלמן קרוב:

– רבי, למה אתה מַטֶה לכאן ולכאן? שמא כסא זה גבוה בשבילך יותר מדי?

החזיר לו רבי יחזקאל:

– לא כסא זה גבוה בשבילי יותר מדי, אלא שלחן זה נמוך בשבילי יותר מדי…]


443 יחזקאל ראטנר, מחשובי מוהילב ולומדיה, פלגאה היה מטבעו, וכל מי שֶׁשִׁמֵשׁ שם ברבנות נכוה בלשונו החריפה. וכשמת הרב של העיר והציעו רבנות זו לרבי יוסי־בָּר סולוביציג סרב רבי יוסי בר ואמר:

– חוששני, שמוהילב לא תמצא לה רב עולמית. רצונו של ראטנר מעכב. הוא רוצה דוקא ברב קטן ממנו בתורה, ורב כזה עדיין לא בא לעולם.


444 אשה באה אל המ"ץ לשאול שאלה:

– על־פי טעות תחבה כף של חלב בקדרה של בשר.

זקף המ"ץ את אגודלו, קמט את מצחו והחזיר:

– כף של חלב וקדרה של חלב, או כף של בשר וקדרה של בשר – כשר. גדולה מזו: אפילו כף של חלב וקדרה של בשר, אלא שלא תחבו את הכף לתוך הקדרה – גם כן כשר. אבל כיון שבנדון דידן לא כך היה מעשה: הכף של חלב והקדרה של בשר, ואת הכף תחבו בקדרה,– הרי זו הלכה חמורה. לכי לך אל המורה הוראה, והוא יפסוק לך.

(בליטה – וכמדומני גם ברוסיה הלבנה – קוראים ‘מ"ץ’ לרבם של חסידים, ו’מורה־הוראה', או סתם ‘רב’, לרבם של מתנגדים. והמתנגדים, שבדיחה זו משלהם היא, היו חושבים את רבני־החסידים, את ‘המצ"ים’, כמעט כהדיוטות).


445 רב בא לעיר על־מנת לעלות שם לכסא הרבנות, שהיה פנוי אותה שעה. כדי להתחבב על ההמון היה מאריך בתפלה ומתנהג בחסידות מרובה, וכשנכנסו אצלו תלמידים חכמים שבעיר, כדי לשמוע חדושי־תורה מפיו, פטרם בלא כלום. היה שם ליצן אחד ואמר:

– חכמים מופלגים היו הקדמונים, והם אמרו: "אם הרב דומה למלאך ה' צבאות – יבקשו תורה מפיו26, משום שחוששים לו– שמא עם־הארץ הוא…


446 אחד מבני העיר הפליג בשבחו של הרב ואמר:

– יש בו ברבנו ממדותיו של הקדוש ברוך־הוא, של משה רבנו ושל אריסטו.

אמרו לו:

– גוזמא קתני!

החזיר הַמְשַׁבֵּחַ:

– חס ושלום: דברים כהויתם. מה הקדוש ברוך־הוא אין לו דמות־הגוף, אף רבנו כך; מה משה רבנו כבר־פה, אף רבנו כך; ומה אריסטו אינו בכלל בקיאים בש"ס ופוסקים, אף רבנו כך.


447 חַיָּט ליטאי הלך לאמריקה ונעשה שם רב. לימים בא אליו אחיו, חיט כמותו, וראה אותו נוהג ברבנות, שתק ולא אמר כלום. למחר הלך “הרב” לפדיון הבן ומידו פדו את הילד בחמשה סלעים. לא יכל החיט להתאפק ואמר לו:

– אחי יקירי, בשלמא רב– ניחא. “לא בשמים היא”. ודאי עסקת בתורה והגעת למה שהגעת. אבל כהן היכי תמצי? אבותינו ואבות אבותינו לא היו כהנים מעולם.

החזיר לו “הרב־הכהן”:

– תנוח דעתך, אחי יקירי, מקרא מפורש הוא: “כעם ככהן”27 כשם שהוא בכור, כך אני כהן…


448 קהלה חשובה באפריקה העמידה לה רב־חזן־שוחט. שבת ראשונה אחרי “לכו נרננה” נגש אליו ראש־הקהלה ושאל:

– רבי, איזו פרשה יקראו מחר?

זעף הרב:

– נתחיבתי להיות רב וחזן ושוחט, ואת חובתי אעשה, אם ירצה השם. אבל שמא נתחיבתי להיות גם נביא?…


449 שאלו לפרנסה של קהלה גדולה ברוסיה:

– מה ראיתם להעמיד לכם “רב מטעם” כבד־פה?

נאנח הפרנס והשיב:

חייכם שהיינו מוכרחים לכך, משום שלא מצאנו – אִלֵּם.


450 ביום ראשון של ראש השנה מרד השופר והתקיעות יצאו מתוכו רסוקי אברים. ישבו הגבאים וטכסו עצה:

– מה לעשות לו לשופר, שלא יעמוד במרדו גם מחר?

אמר אחד מן הגבאים:

– מקובלני: שופר שמרד אומרים עליו ויהי נועם"28

נענה גבאי שני ואמר:

– ואני שמעתי מפי בקיאים: שופר שמרד שורים אותו בחומץ.

נגשו הגבאים אל “הרב מטעם”, הדוקטור למדיצינה, שהוא יכריע ביניהם. שמע הרב־הרופא את הפלוגתא, נמלך בדעתו ואמר:

– עצתי, שנערב שתי הרפואות יחדו: מנה אחת “ויהי נועם”, ומנה אחת חומץ…

(לפי דינה של המלכות ברוסיה היה כל אדם מישראל זכאי כשמש “רב מטעם”, אם רק היה בעל השכלה גבוהה כללית – רופא, מהנדס, עורך דין וכדומה – ואפילו אם לא ידע צורת אות עברית, והרבה קהלות קטנות, שלא היה סִפֵק בידן 5פרנס גם רופא וגם “רב מטעם”, היו ממנים רופא ל“רב”).


451 ההוא שבא ל“רב מטעם” שבעירו לרשום בספר־הפקודים את הילד שנולד לו.

ברכו “הרב” ברכת מזל טוב ושאל:

– מה שם תקרא לבנך?

– דן, – השיב האב.

– דן?! – רגז “הרב”. – אתה תקרא לבנך דן, השני יקרא לבנו דְנֵפּר, השלישי יקרא לבתו וולְגָה29… והשמות העבריים מה תהא עליהם?


452 שלשה רבנים היו לה לבוברויסק: רבי רפאל שפירא – רבם של המתנגדים, רבי שמריה־נח שניאורסון – רבם של החסידים, ושלישי – “הרב מטעם”. פעם אחת לגלג מושל־המחוז על אחד מחשובי הפרנסים של הקהלה ואמר לו:

– רבכם קוביוסטוס הוא. בביתי הוא משחק בקלפים כל יום ראשון בשבוע.

הִתַּמָם הפרנס ושאל:

– הרב שפירא?

– לא.

– הרב שניאורסון?

– לא.

– אלא מי?

– פלוני בן פלוני, הרב מטעם.

לגלג הפרנס על המושל והחזיר לו:

– הלה רבכם שלכם הוא, ולא רבנו שלנו


453 בשבת־חנוכה דרש הרב־הדוקטור ב“היכל” המפואר וספר בשבחו של יוסף:

– צדיק גדול היה יוֹזֶף. זליכה היפה בנשים נשאה עיניה אליו, יום־יום שאלה אהבה מאתו, והוא שמר על תומתו ולא בגד באדוניו ובאלהיו. לסוף תפסה אותו בבגדו, ומיד עזב את בגדו בידה וינס ויצא החוצה. ודעו לכם, גבירותי ואדוני הנכבדים: בפרשה “וַיֵּשֶׁב” היה הדבר, בעצם הַקּוֹר של חורף…


454 המגיד מַריָצֶה נזדמן לקרון אחד של הרכבת עם שני רבנים־דוקטורים, שהרבו שיחה עם אשה יפה. נתן המגיד עין בהם ואמר להם :

– מסתכל אני ורואה, שגדולים אתם בְּצִדְקוּת אפילו מרבנו גרשום מאור הגולה.

תמהו הרבנים הדוקטורים:

– הא כיצד?

הסביר להם המגיד:

– לפנים בישראל היה אדם נושא שתי נשים ויותר, בא רבנו גרשום מאור הגולה והחרים את הנושא שתים וגזר, שלא ישא אדם מישראל אלא אחת. ואלו אתם מחמירים על עצמכם עוד יותר, ושניכם מסתפקים באחת…


455 המגיד מֵרַיָּצֶה היה אומר:

– שלשה דוקטורים הם: “סומך נופלים” – דוקטור לנכפים; “רופא־חולים” – דוקטור לכל מיני מחלות; “מתיר אסורים” – רב דוקטור לפילוסופיה, המתיר כל האסורים שבתורה.

[ י. גור־אריה מספר כך30:

פעם אחת קבלו לפני רבי צבי הירש קאלישר על רב גרמני, שהקל במקום אסור־תורה. נענה רבי צבי הירש ואמר:

– אין תימה בדבר: אותו רב הוא גם דוקטור, וסתם דוקטור הוא רופא־חולים וגם מתיר־אסורים31.]


456 הרב מלבים הוזמן למסבה של עסקנים, היו שם גם חמשה רבנים־דוקטורים מן “המתוקנים”, וכשהוא נכנס לחש אחד מחמשה אלו לשכנו דרך לגלוג:

– הלה שקול כנגד משה רבנו.

הגיע הלחש לאזניו של הרב מלבים, חזר ולחש גם הוא לשכנו:

– וחמשה אלו – כנגד חמשה חומשי תורה של משה רבנו…


457 אחרי הדרשה ב“היכלם” של “המתוקנים” נגש יהודי פולני אל הרב הדוקטור ואמר לו:

– יפה דרשת, אדוני הרב. אבל תמה אני, שאתה עובר על לאו מפורש שבתורה ומגלח זקנך.

לגלג עליו הרב־הדוקטור והחזיר לו:

– כביאתי לעולם בלי חתימת זקן, כך מבקש אני לצאת מן העולם בלי חתימת־זקן.

נענה הפולני ואמר לו:

– הואיל וכך, שמא אפיל לך שִׁנֶּיךָ, אדוני הרב, שכביאתך לעולם בלי שִׁנַּיִם כך תצא מן העולם בלי שִׁנַיִם?


458 כשמת הרב הזקן נצחו “המתוקנים” והעמידו במקומו רב־דוקטור. למחר נכנסה אצלו אשה ותרנגולת שחוטה בידה:

– רבי. מחט מצאתי בקורקבן…

הפסיקה הרב:

– לא רבי אני, אלא דוקטור אני.

מיד פנתה האשה ללכת. תמה הרב:

– להיכן אַתְּ?

החזירה האשה:

– אם דוקטור32 אתה, מה תקנה יש מאתך לתרנגולת, שכבר נשחטה?


459 רבי שמשון־רפאל הירש היה אומר:

– משרבו רבנים־דוקטורים בישראל נעשתה היהדות חולנית.


460 רב־דוקטור התוכח עס למדן ליטאי בדבר הלכה. לסוף

נתרגז הליטאי וקרא לו עם־הארץ. כָּעס הרב־הדוקטור כָּעס גדול:

– כיצד אתה מעיז פנים לקרוא לי עם־הארץ, ואני רב בישראל?

אמר לו הליטאי:

– מה אעשה והגמרא מעידה עליך, שעם־הארץ גמור אתה?

– איזו גמרא? – צעק הרב־הדוקטור.

– איזו? – החזיר לו הליטאי. – כל גמרא שבש"ס, מברכות ועד נדה.


461 ליטאים ישבו ודנו בחבורה:

– מפני מה פטורים רבני־אשכנז מעבודת־המלך?

נענה אחד מן החבורה ואמר:

– בנוהג שבעולם, חילים שבשורה שוים לקומה, ואלו רבני אשכנז כל אחד מהם קטן מחברו.

[נוסח אחר: שאל ליטאי לחברו:

– קימא לן: לִגְוַורְדִיָה של המלך לוקחים גוים גדולים. וקשה: הואיל וכך, מפני מה אין לוקחים לגוורדיה של המלך את רבני אשכנז, שאין כמותם גוים גדולים?

תרץ לו חברו:

– לא קושיה: בגוורדיה של המלך כל הגוים שוים, ואלו רבני־אשכנז כל אחד מהם גוי גדול מחברו]


 

ג.    🔗

462 מנין למגיד, שתחלה ידרוש ואחר־כך יחזור על הפתחים ויבקש נדבות?

– שנאמר: יהמו ככלב", ואחר־כך־ויסובבו עיר33.


463 שאלו למגיד מֵרַיֶּצָה:

– שנה שאנו עומדים בה מה היא – מעוברת או פשוטה?

השיב המגיד:

– לא מעוברת ולא פשוטה, אלא חסרה חודש שלם.

אמרו לו:

– היכי תמצי שנה חסרה חודש?

הסביר המגיד:

– מעשה שהיה כך היה. יצאתי, כמנהגי, לעיירות הסמוכות על־מנת לדרוש בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות ולחזור אחר־כך על הפתחים ולבקש נדבות. באתי לעיירה אחת ומצאתי, שאנשי המקום “כיס” יש להם, אבל “לב” אין להם – ופטרוני בלא־כלום. נכנסתי לעיירה אחרת ומצאתי, שאנשי המקום “לב” יש להם, אבל “כיס” אין להם– ונפטרתי מהם בלא כלום. הוו אומרים: שנה זו חָסֵרָה חודש שלם, הוא חודש “כִּיס־לֵב” (=כסלֵו).


464 מגיד נכנס אצל עשיר לבקש נדבה. אמר לו העשיר:

– מה שמך, רבי מגיד?

– אַבָּא שמי, – השיב המגיד.

הוציא העשיר ארבעה זהובים מכיסו ונתן לו:

– כמנין “אבא”.

נטל המגיד את הזהובים ונאנח. אמר לו העשיר:

– על מה אתה נאנח, רבי מגיד?

החזיר לו המגיד:

– על אבי, עליו השלום, אני נאנח, שקרא לי “אבא” ולא קרא לי "ארתחשסתא.


465 אמרו לו לרבי יעקב, המגיד מדובנה:

– מוכיחם של ישראל אתה ומבקש שכר!

השיב רבי יעקב:

– אף הקדוש ברוך־הוא כך, – לא חנם הוא מוכיח…


466 מגיד מפורסם בא לעיר, וכשהוזמן לדרוש בבית המדרש הגדול אמר:

– אם תשלמו לי תחלה־אדרוש, ואם לאו־לאו.

אמרו לו:

– כלום מנהגו של עולם כך?

החזיר המגיד:

– מנהג איני יודע, מקרא אני יודע: תחלה “לי הכסף ולי הזהב”, ואחר־כך –“נאם”34

467 מגיד מפורסם בא לעיר, ובערב, קודם שהלך לבית־ המדרש לדרוש, נכנס אצל עשיר מעשירי העיר ובקש, שילוה לו עשרה שקלים. תחלה הסס העשיר, ולסוף הלוה לו, למחר, עם השכמת הבוקר, חזר ובא המגיד ופרע את המלוה. וכך כל יום ויום: בערב, קודם דרשה, היה בא ולֹוֶה, ולמחר, עם השכמת־הבוקר, היה בא ופורע. פעם אחת אמר לו העשיר:

ממה נפשך, רבי מגיד: אם יש לך צורך בַּמִּלְוָה, למה אתה פורעה כל־בוקר, ואם אין לך צורך בה, למה אתה נוטלה כל־ערב?

החזיר לו המגיד:

– באמת, אין לי צורך במלוה, אבל אין אתה יודע, כמה פתחון־פה נִתַּן לאדם, כשיש לו במזומנים עשרה שקלים בכיסו.


468 מגיד עמד על הבימה ודרש, פתח בדברי אגדה, עבר לדברי תוכחה – והצבור ישב והתנמנם. הסתכל המגיד לצדדים וראה: מאחורי הבימה עומד זקן אחד ועיניו זולגות דמעות. נהנה המגיד, ולאחר שֶׁסִּיֵּם וירד מן הבימה נגש לאותו זקן ואמר לו:

– רצונך שתגלה לי, למה הביאה אותך דרשתי לידי דמעות?

נאנח הזקן והחזיר לו:

– רבי מגיד, מודה אני לפניך, שלא דרשתך שלך, אלא נכדי שלי הביא אותי לידי דמעות. נכד יש לי, בישיבה הוא לומד, ואף הוא מבקש להיות מגיד. עכשיו אני יודע, מה יהיה סופו.

[נוסח אחר: נאנח הזקן ואמר לו:

– לא דרשתך, רבי מגיד, אלא גניחותיך הביאו אותי לידי דמעות. עֵז היתה לי ומתה, לא עליך. קודם מותה היתה גונחת כמוך, וכיון ששמעתי גניחותיך שלך מיד נזכרתי גניחותיה שלה והתחילו עיני זולגות דמעות.

נוסח שלישי:

– לא דרשתך, רבי מגיד, אלא זקנך הביאה אותי ליד דמעות. עֵז היתה לי וּזְקָנָהּ היתה דומה לזקנך. פעם אחת שבה מן הערר והתחילה מכשכשת בזקנה, פשטה טלפיה ומתה. וכיון שנסתכלתי בך וראיתי, כיצד אתה מכשכש בזקנך, מיד זכרתי אותה ואת אשר נגזר עליה ופרצו דמעות מעיני].


469 שבת קודם מנחה דרש מגיד בבית־המדרש, ולמחר יצא לחזור על הפתחים ולבקש נדבות, כנהוג. נכנס אצל אחד מן החשובים וקבלו הלה בסבר פנים יפות, החזיק לו טובה על דרשתו וגם נדבה נתן לו בעין יפה. נהנה המגיד ושאל:

– שמא תאמר לי מה דבר טוב מצאת בדרשתי?

החזיר לו החשוב:

– זה כמה, רבי מגיד, מטרידים אותי נדודי־שינה, וכיון שאתה פתחת פיך והתחלת דורש, מיד נרדמתי וישנתי, ברוך השם, שתי שעות רצופות.

[נוסח אחר: נכנס אצל חשוב אחד מחשובי־העיר ואמר לו הלה:

– חמסי עליך, רבי מגיד; אחרי הדרשה שלך לא יכלתי לישון כל הלילה.

הנה המגיד ושאל:

– עד כדי כך השפיעו עליך דברי, שהטרידו שנתך?

– לא, רבי מגיד, – החזיר לו החשוב, – אלא כל אימת שאני ישן ביום, שוב איני יכול לישון בלילה…]


470 מגיד עמד על הבימה עטוף־טלית עד למעלה מראשו ודרש, ודרש… נשתעמם הצבור והתחיל נשמט אחד־אחד. ראה השמש, שהוא נשאר לבדו עם המגיד, עלה אליו אל הבימה, הניח לפניו את המנעול על השלחן ואמר לו:

– רבי מגיד, כּשְתּסַיֵּם, אם ירצה השם, תטרח לנעל את הדלת…


 

משלות ודרשות של מגידים:    🔗

471 – אדם דומה לחַיָּט פּוֹלָנָי: מה חיט פולני כל־זמן שהנשמה בקרבו הוא חי, ולסוף הוא מת אף כל אדם כך…


472 – משל לבן סורר ומורה. בן שש טפס ועלה על סולם גבוה ונפל ונגדמה ידו. בן תשע עלה לראש־אילן ונפל ונקטעה רגלו. וכשגדל ומלאו לו עשרים ואחת שנה ולא עשה תשובה – באה המלכות ולקחה אותו לעבודת הצבא"…


473 – לְסֻסָתִי ברכבי־פרעה דמיתיך, רעיתי. נמשלו ישראל לסוסים. סוס המתנער מרבצו תיכף כשבעליו נגש אליו – סוס שבסוסים הוא. סוס שאינו מתנער מרבצו אלא אם־כן בעליו מכה אותו שלש פעמים – סוס ולא סוס הוא. סוס שאינו מתנער מרבצו אפילו כשבעליו מכה אותו מאה פעמים – לאו סוס הוא כלל… אף ישראל כך. אדם מישראל, הַנֵּעור משנתו וקם לסליחות תיכף כְּשֶׁהַשמָּש נגש לחלונו – סוס שבסוסים הוא. אדם מישראל שאינו נעור משנתו ואינו קם לסליחות אלא אם כן השמש מכה על תריסו שלש פעמים – סוס ולא־סוס הוא. אדם מישראל שאינו נעור משנתו ואינו קם לסליחות אפילו כשהשמש מכה על תריסו מאה פעמים – לאו סוס הוא כלל"…


474 – בואו, אפיקורסים, וראו: תרנגול יש לו מסרק בראשו35 ואינו סורק שערו בשבת; אתם אין לכם מסרק בראשכם וסורקים שערכם בשבת… עֵז לא למדה “חומש” ואינה מגלחת זְקָנָהּ; אתם למדתם “חומש” ומגלחים זקנכם"…


475 – אוי לעינים, שכך רואות! נשים יוצאות לשוק וראשן פרוע… כמה גדול החטא וכמה קשה העונש!… מעשה באשה שמתה וקברוה. למחר מצאו קברה פתוח והיא מוטלת מבחוץ ופניה למטה. היה שם חסיד אחד ואמר: כך נאה לה לחצופה זו שאין האדמה קולטתה, משום שהיתה פורעת ראשה בשוק. אף אתן, חצופות, כך תהיה אחריתכן. מוטב שתעשו תשובה ותהיו זהירות לכסות ראשכן – ותקלוט האדמה את כֻּלְּכֶן".


476 שבת פרשה נצבים דרש המגיד והקשה קושיה חמורה:

– אתם נצבים היום כֻּלְכֶם… ראשיכם, שבטיכם ומלכיכם"… בשלמא ראשים ושבטים ניחא, שהיו רבים, אבל מלך, שלא היה אלא אחד, למה נאמר “מלכיכם” בלשון רבים? קפץ אחד מן הצבור וקרא:

– רבי מגיד, בתורה לא נאמר מלך כלל, לא בלשון רבים ולא בלשון יחיד,

נענה המגיד ואמר:

– אף זה תרוץ יפה, אלא שאני יש לי תרוץ אחר, יפה הימנו.


477 ביום־גנוסיה של המלך דרש מגיד־העיר מענינא דיומא. דרש ודרש וְסִיֵּם:

– יהי רצון והמלך ירום הודו וזוגתו תחיה והשרצים שלהם יאריכו ימים, וגם הז’וֹנְדַר הגדול והגבור והנורא ישב על כסאו בחסד וברחמים, ובא לציון גואל ונאמר אמן".


478 מגיד עני הלך בדרך והדביקו גוי בעגלה טעונה שחת. אמר לו המגיד:

– גוי, חלוק לי מקום בעגלה.

חלק לו. וכשהגיעו לעיר פרש הגוי לשוק למכור את השחת, והמגיד הלך ל“הכנסת אורחים”. אכל קמעה, נח קמעה ובקש לעין בפנקס הדרשות שלו, פשפש ולא מצא. אבד הפנקס. התעצב המגיד אל לבו ואמר:

– ודאי נפל הפנקס לתוך השחת; עכשיו יאכל סוס את השחת ויבלע את הפנקס וימלא כרסו דרשות.

מיד קם והלך לבית־המדרש, עלה על הבימה, הכה בידו על השלחן והכריז:

– להוי ידוע לכל הקהל הקדוש הזה: סוס שיבוא לכאן לדרוש – מִשֶּׁלִּי ידרוש…


479 עשיר תלמיד־חכם היה קונה ספרים והרבה עסק בתורה ביום ובלילה. כשמת הספידו מגיד־העיר קודם הוצאת המטה, רמז בידו כלפי המת המוטל על הקרקע, וחזר ורמז כלפי האצטבה של ספריו וקרא:

– קִיֵּם זה מה שכתוב בזה! 36

בנו של הנפטר לא עסק בתורה לא ביום ולא בלילה, את הספרים של אביו הוציא מן הבית מחמת אבק, ולשם נוי בעלמא הזמין צִיָּר והנה צִיָּר לו על הקיר אצטבה מלאה ספרים. וכשמת הספידו אותו מגיד־העיר קודם הוצאת המטה, רמז בידו כלפי המת המוטל על הקרקע, וחזר ורמז כלפי האצטבה המצוירת על הקיר וקרא:

– קים זה מה שכתוב בזה!…


480 בזמנו של דוד פרידלנדר שמש רבי צבי־הירש מווֹיְדִיסלֵב מגיד בברלין. פעם אחת התוכח עם חבריו ותלמידיו של פרידלנדר, שבקשו לתקן את התפלה על דרך הנוי החיצוני, ואמר להם:

– הרשוני נא, אתם המתנאים לפני המקום, ואספר לכם מעשה שהיה. סוחר אחד ירד ליריד הגדול של ליפציג והרויח שם ממון הרבה. וכששב מן היריד הביא מתנות טובות לאשתו וככל בני ביתו. לא שכח גם את המשרתת הזקנה, ואף לה הביא מתנה טובה: מפוח־יד קטן, שלא תצטרך מכאן ואילך להפיח את המיחם בפה. שמחה הזקנה ומיד יצאה לנסות כחו של המפוח: שפתה את המיחם והתחילה נופחת בו במפוח, עמלה רבע־שעה, עמלה חצי־ שעה, שָׁפעה כֻלָּהּ זיעה ובידה לא עלה כלום: המיחם נשאר צונן כשהיה. כעסה הזקנה והשליכה את המפוח לפני בעל הבית וצוחה: למה הבאת לי זה לשחק בי"? – קם בעל הבית ויצא לראות, במה כוחו של המיחם גדול, שאין המפוח שולט בו. הסתכל וראה: הזקנה מִלְּאָה את המיחם מים ואת הארובה פחם ושבבים, ואש להצית את הפחם ואת השבבים לא הביאה. לגלג עליה ואמר לה: “טפשה שבטפשות, מה יועילו לך כל המפוחים שבעולם, אם ניצוץ־אש אין”?…

(מ. גרינייארד, מיטטיילינגען צור וידישען פאלקסקונדע: 1909 עמ' 91)


481 רבי משה־יצחק דרשן, המגיד מִקֶּלֵם, בא לכרך אחד מכרכי־הים ודרש ברבים. למחר נכנס אצלו פרנס גלוח. והתחיל אומר לפניו דברי כבושים, שהוא מבהיל את הבריות בספורי מעשיות על הגיהנום ועל עונשי בית־דין שלמעלה. נענה רבי משה־יצחק ואמר לו:

– הרשני נא ואספר לך מעשה שהיה בי. פעם אחת הלכתי בדרך ופגשתי שור. פשט השור את רגלו ונתן לי שלום. אמרתי לו: “עקש שבבהמות, מה לך ולי”? החזיר לי: “את בשרי אתה אוכל”. שמעתי ואמרתי לו: “הדין עמך”. החזרתי לו שלום והלכתי לדרכי. פגשתי פרה. פשטה הפרה את רגלה ונתנה לי שלום. אמרתי לה: “טפשה שבבהמות, מה לך ולי”? החזירה לי: “את חֲלָבִי אתה שותה”. שמעתי ואמרתי לה: “הדין עמך”. החזרתי לה שלום והלכתי לי. פגשתי תָיש. פשט התיש את רגלו ונתן לי שלום. אמרתי לו: “פחות שבבהמות מה לך ולי”? החזיר לי: “אני זקני מגודל וגם אתה זקנך מגודל”, שמעתי ואמרתי לו: “הדין עמך”. החזרתי לו שלום והלכתי לדרכי. פגשתי חזיר, פשט החזיר את רגלו ונתן לי שלום. כעסתי כעס גדול ואמרתי לו: “טמא שבבהמות, את בשרך איני אוכל, את חלבך איני שותה, וגם זקנך אינו מגודל – מה לך ולי?”…


482 רבי צבי הירש, המגיד מווידיסלב, בא לברלין קודם ימים נוראים, וכשהלך בראש השנה להתפלל וראה שהתוקע גלוח. נטל מאת הגבאי רשות לדרוש קודם תקיעות. עלה לבמה, פתח ואמר:

– מעשה ברועה, שהיה זאב מתגנב לעדרו וטורף מן הצאן. מה עשה הרועה? העמיד שומר לעדר – תיש עם קרנים גדולות וזקן מגודל. וכיון שהיה התיש מניע קרניו הגדולות ומכשכש בזקנו המגודל, מיד היה הזאב נבהל ובורח. לימים חלש התיש ומת. נמלך הרועה ועשה קרנים גדולות לכלב שבעדרו, כדי שיטעה הזאב ויחשוב את הכלב תיש, וכך הוה: למחר התגנב הזאב לבוא אל העדר, וכשראה את השומר בעל הקרנים נבהל ונשא את רגליו לברוח. רץ ריצה קצרה ומיד חזר והסתכל יפה־יפה בשומר בעל הקרנים ואמר לו: “תמה אני: אם תיש אתה – היכן הוא זקנך? אלא מה, כלב אתה – מה לו לכלב ולקרן”?…


483 משכילים התוכחו עם רבי צבי הירש ואמרו לו:

– תמהים אנו עליכם, החרדים, שאתם דוחים אותנו בשתי ידיכם. כלום אנו מתכונים, חלילה, לעקור דבר מן התורה? אנו אין כונתנו אלא לצרף את ההשכלה לתורה כטפל לעקר.

החזיר להם רבי צבי־הירש:

– שמעו ואספר לכם. הצנון שלח לַכַּוֶּרָת לאמר: “תני לי את בתך, את הדבש, לאשה”. ותקצוף הכורת מאד ותאמר:,הלמגואל כמוך את בתי אתן לאשה?" ויען הצנון ויאמר:,מרקיני־נא, שטפיני־נא, ואת בתך תני לי“. ותען הכורת ותאמר: “היכבס כושי וילבין? חשך משחור תארך, ואיך את בתי הַבָּרָה אתן בחיקך?” ויען הצנון: גרדיני־נא קלפיני־נא, ואת בתך תני לי”. ותאמר הכורת: גם אם תכבס בנתר ותלבין כשלג מר לך מר, ואיך תתן בתי את מִתְקָה לך?" ויען הצנון ויאמר: שלקיני־נא, כבשיני־נא, ואת בתך תני לי". ותרא הכורת, כי מתאמץ הצנון לקחת את בתה, ותאות לו. וַיִּקְרָא הרב לברך ברכת חתנים, ויאמר הרב: “הצנון עקר והדבש טפל”, ויעמוד ויברך בקול רם: “בורא פרי האדמה”…

(את משל הצנון והכורת מצאתי במכתבו הגלוי של מיכל פינס לאחד־העם – החבצלת“, נרמו 14 בשנת תרנ”ה– ובלשונו שלו אני מביאו כאן. – אם פינס עצמו הוא אביו של משל נאה זה, או שגם הוא שמוע אותו בשמו של רבי צבי הירש מורידיסלב, או בשמו של מחודד אחר – איני יודע.)

484 רבי משה־יצחק, המגיד מִקלם, בא לעיר לדרוש והתנה עמו הגבאי של בית המדרש, שלא ירעיש עולמות, כדרכו, על קצוצי פאה ומגולחי זקן. נסתכל בו רבי משה־יצחק וראה, שהוא אחד מהם, ואמר לו:

– שמע ואספר לך מעשה שהיה. פעם אחת העלוני לשמים והראו לי כל הטובה, השמורה לצדיקים בגן־עדן. יצאתי משם שמח וטוב־לב ובקשתי לראות גם כל הרעה, השמורה לרשעים בגיהנום, אמר לי הגבאי, הממונה עליה: האם אתה מקבל עליך לשתוק לכל מה שתראינה עיניך – תִּכָּנֵס, ואם לאו – לאו". קבלתי עלי ונכנסתי. נסתכלתי וראיתי: רשע עומד וממלא חבית מן המעין, מן הבוקר עד הערב הוא דולה מן המעין ומערה לתוך החבית, והחבית אינה מלאה: המגופה נטלה מתוכה. נתמלא לבי רחמים עליו ובקשתי לאמר לו: “שוטה שבעולם, הָגִף את החבית תחלה!”, אבל נזכרתי, שנגזרה עלי שתיקה – ושתקתי… שוב נסתכלתי וראיתי: רשע עומד ומבֶקע קורה, מן הבוקר עד הערב הוא מבקע, והקורה אינה בקועה: בעשפו של קרדום הוא מבקע. נכמרו רחמי עליו ובקשתי לאמר לו: “טפש שבטפשים, הפוך את הקרדום תחלה!”, אבל נזכרתי, שחיב אני לשתוק – ושתקתי.. ועוד נסתכלתי וראיתי: רשע עומד וקוצר עשב בשדה, מן הבוקר עד הערב הוא קוצר, והשדה אינו קצור: חושב חוזר וגדל. עכשיו לא יכלתי עוד לקים את הגזרה שנגזרה עלי, הרימותי את קולי וקראתי לאותו רשע בכל כחי: “חמור, כלום אין אתה רואה, שהעשב חוזר וגדל, ולמה זה אתה מִטַּפֵּש וקוצר?”…


485 רבי משה־יצחק בא לדֻבֶּלן, הסמוכה לריגה. בשבת ראה בבית הכנסת רבים מתפללים בלי טליתות, והסבירו לו:

– ערב שבת באים הללו מריגה לכאן בשביל לכוח בשבת ולרחוץ בים, ומתרשלים הם להביא טליתותיהם עמהם.

בו ביום, קודם מנחה, עלה רבי משה־יצחק על הבימה לדרוש, פתח ואמר:

– שמעו ואספר לכם מעשה שהיה. פעם אחת נכנסתי אצל אדם אחר, ולא מצאתיו בביתו. בקשתי לצאת, ופתאום שמעתי קול בוכה. פניתי כה וכה וראיתי: טלית תלויה על הקיר ובוכה. אמרתי לה: “טלית, על מה את בוכה?” החזירה לי: “על עלבוני אני בוכה, שיצא בעל הבית לדרך רחוקה ונטל עמו הרבה כסף וזהב, ואותי הניח לבדי כאן”. מיד נחמתיה ואמרתי לה בלשון זו: “הנחמי, בתי. יבוא יום ובעלי הבית יצא לדרך רחוקה עוד יותר, ויניח כסף וזהב כאן. ואותך לבדך יקח לְשָׁם”…


486 מגיד נכנס אצל בעל הבית לבקש נדבה, וכדי להתחבב עליו פתח בדברי אגדה:

– פסוק ראשון שבתורה כֻּלּוֹ מוקשה. בראשית" – למה? היה לו לכתוב: “תחלה”; “ברא” – למה דוקא “ברא” ולא “יצר”? “אלהים” – מיותר, שהרי מי ברא, אם לא אלהים? “את” מיותר לגמרי; “השמים” – הואיל ולהלן נאמר “רקיע”, היה לו לאמר גם כאן “רקיע”: “ואת” – שוב מיותר לגמרי: “הארץ” – למה? הרבה יותר מתקבלת על הדעת האדמה"…

הפסיקו בעל־הבית

– רבי מגיד, אף אני קושיה חמורה יש כי, התורה מעידה על משה רבנו, שלא קם כמוהו, ואתה מבקש לעשותו עם־הארץ עד כדי כך, שיתחיל תורתו בלשון זו: “התחלה יצר רקיע אדמה”?

[בדיחה ישנה זו נתנסחה בדורנו נוסח חדש:

ש. בן־ציון היה מרבה לתקן כתביהם של סופרים. פעם אחת אמר לדוד פרישמן: – תמה אני על לשון הכתוב: “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”. היה לו לכתוב: “תחלה יצר ה' את הרקיע ואת האדמה”,

החזיר לו פרישמן:

– באמת כך היה כתיב בנוסח ראשון. בא ש. בן־ציון ותקן…]

487 מטיף מן “המתוקנים” התארח בבודאפשט ודרש ב“היכל” החדש. באו רבים לשמוע את הדרשה ובתוכם גם יצחק־יהודה גולדציהר. וּכְשֶׁסִּיֵּם הדרשן וירד מעל דוכני אמרו לו לגולדציהר:

– דרשתו של זה מהי בעיניך?

החזיר גולדציהר:

– כל ימי הייתי תמה, מה ראה מרטין לוטֶר לתרגם “קהלת – דרשן” (“פרעדיגער”)? עכשיו אני רואה שיפה תרגם. “הבל הבלים אמר “הדרשן”, הכל הבל”.

(א. ש. יהודה, “גילדציהר האיש והיהודי”, העולם" 1924, נומר 29).

488 מת אדם חשוב, הספידו המגיד של העיר וסים:

– “ברוך אתה בבואך” – לעולם הבא. “וברוך אתה בצאתך” – מן העולם הזה.

היה שם ליצן אתר, נענה ואמר:

– פסוק זה נאמר ב“ויתן לך”…


489 מת “הגביר” של העיר והזמינו בניו ספדן מפורסם לספיד לו. האריך הספדן בהספדו שעה שלמה והקהל לא הוריד אפילו דמעה אחת. לאחר שֶׁסִּיֵּם אמרו לו בניו של הנפטר:

– אָן ספדנותך המפורסמת?

החזיר להם הספדן:

– אני אין כחי אלא לפתוח את הבֶּרז, אבל כשהחבית ריקה, מה מועיל ברז פתוח?


490 מת הרב של העיירה ושלחו הפרנסים להביא ספדן מפורסם מן הכרך הסמוך. סרב הספדן והחזיר תשובה:

– היום אינו יכול לספוד ולבכות: אשתו מתח עליו.


491 – שד“ר בא לעיר וְאִכְסְכוֹ הפרנס בביתו. אכל ושתה השד”ר ונח מן הדרך, תלה מנעול בְּתַרְכּוּסו ויצא לראות את העיר וכשחזר, נסתכל וראה: שני מנעולים תלויים בתרכוסו. תמה ושאל לבעל־הבית:

– המנעול מהיכן?

תמה גם בעל־הבית:

– מנעול? אני רואה שני מנעולים.

הסביר לו השד"ר:

– אחד תליתי אני, שלא יוציאו מה שהוא מתוך התרכוס.

חזר בעל־הבית והסביר לו:

– ואחד תליתי אני, שלא יכניסו מה שהוא לתוך התרכוס…


 

ד.    🔗

492 מעשה באחד, שבא אל הרב לטול “קבלה” לשחיטה, תהה הרב על קנקנו ושאל:

– אוגרת37 מה פרושה?

השיב הַנּבְחָן:

– אוגרת פרושה – בתולה שהגיעה לפרקה.

– אם־כן, מה פרושה של בוגרת?

– תרנגולת הרובצת על ביציה.

– ודוגרת?

– תאנה צמוקה,

– וגרוגרת?

– ספק זכר, ספק נקבה.

– ואנדרוגינוס?

– הים הגדול.

– ואוקינוס?

נסתתמו תשובותיו של הנבחן. אמר לו הרב:

– איני יכול ליתן לך “קבלה”.

תמה האיש:

– רבי, בשביל שאיני יודע פרושו של אוקינוס אתה פוסלני לשחיטה?


493 אחד שלמד שחיטה בא אל הרב לטול “קבלה”. בדקו הרב ואמר לו:

– רואה אני, שבקי אתה בהלכות שחיטה, אבל ל“חוץ” אני חושש,

אמר לו המיועד להיות שוחט:

– רבי, בכל חומר־הדין אני מקבל עלי, שלא תהא ידי בשחוטי־חוץ

החזיר לו הרב:

– לא ל“חוץ” זה אני חושש, אלא ל“חוץ” אחר אני חושש – לזה שבמשנה ראשונה של מסכתא חולין38


494 השוחט של העיר הודיע להרב, שהוא מסתלק מאומנותו, חמה הרב:

– מה ראית?

השיב השוחט:

– רבי, “הספר הַקָּנֶה” בא לידי וראיתי, כמה אזהרות חמורות הוא מזהיר את השוחט39 , חוששני, שאיני יכול לעמוד בהן ומוטב שאסתלק מאומנותי. לימים חזר אותו שוחט והודיע להרב, שהוא שב לאומנותו. תמה הרב

– לא אמרת, שאתה חושש לאזהרות של “הקנה”?

החזיר לו השוחט:

– הן, רבי, “הקנה” מזהיר, אבל הַוֵּשֶׁט מְצַוֶה…


495 שוחט בעיירה קטנה, שלא הספיקה לו אומנותו זו כדי חיונה, נמלך וצרף לה עוד אומנות אחת ונעשה שָׁעָן. לא היו ימים מועטים ואמרו עליו:

– כמה תמוה אדם זה, כל מה שהוא עושה הוא עושה להפך: שוחט תרנגול – והתרנגול מהלך, מתקן שעון – והשעון אינו מהלך.


496 יצא רנון על השוחט, שנכשל בדבר עבירה, והעבירו הרב מן השחיטה. העיז השוחט פניו בפני הרב ואמר לו:

– רבי, אף על בתך הבתולה מרננים בעיר.

החזיר לו הרב:

– ובאמת, גם היא פסולה לשחיטה..


497

רב ושוחט התוכחו זה עם זה וקפח השוחט את הרב. היה שם מחודד אחר ואמר:

– נמצאנו למדים: מקום שיש שוחט פקח אסור לו להרב להיות בהמה…


498 שאלו למחודד

מִנַין לחזנים, ששוטים הם?

השיב המחודד:

– הריהם יורדים לפני התיבה, שכתוב עליה: “שויתי ה' לנגדי תמיד”, ומקרא מפורש הוא: אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' "40


499 פרק שירה: עמוד41 מה הוא אומר?

– “מי פתי – יסור הֵנָה”42.


500 שאלו לאברהם בר גוטלובר:

– חזנים מי תקן?

השיב הזקן:

– חזנים שלמה תקן, שכֵּן העיד רחבעם בנו: “אבי יִסֵּר אתכם בשוטים”43


501 שלשה באו אל הפרנס שבעירם לבקש הוספה על שכרם – רב, שַׁמָּש וחזן. אמר להם הפרנס:

– פסקו לי פסוקיכם ואדע, למי מכם יש להוסיף תחלה.

פתח הרב ואמר:

– “רָחַש לבי דבר טוב”44 – “רחש” נוטריקון: רב, חזן שמש, והרב בראש.

נענה אחריו הַשַָּׁמָּשׁ ואמר:

– “שֹׁחר טוב יבקש רצון” 45 – “שחר” נוטריקון: שמש, חזן, רב, והשמש בראש.

סלסל החזון ואמר:

– “חרש שוטה וקטן” – “חרש” נוטריקון: חזן, רב, שמש, והחזן בראש.

גחך הפרנס ואמר:

– היינו דאמרי אינשי: סתם חזן – שוטה.


502 בליל־שבת מקדש החזן על היין בבית הכנסת, ובמוצאי־שבת לא הוא אלא הַשַּׁמָּשׁ מבדיל על היין בבית הכנסת. מה טעם?

– שאמרו: "אם אין דעה – הבדלה מנין? 46


503 שאלו ליוסי גוֹלְדָה’ס:

– מִנַּיִן לחזנים, ששוטים הם?

החזיר יוסי:

– אלו לא היו החזנים שוטים, לא היו צועקים בקול מה שאחרים אומרים בלחש.


504 ועוד שאלו ליוסי גולדה’ס:

– קימא לן: כל החזנים שוטים; והרי אתה חזן ואין אתה שוטה?

החזיר יוסי:

– מלמד, “שאין מביאים ראיה מן השוטים”47.


505 שאלו לרבי ברוך מרדכי:

– מהיכא מיתיכן לה, שסתם חזן – שוטה?

השיב רבי ברוך־מרדכי:

– מפלפולא מיתינן לה. קימא לן: העושה שליח פקח – חיב השליח; העושה שליח חרש, שוטה וקטן – חיב השולח ולגבי חזן שנינו: שליח צבור שטעה סימן רע לשולחיו"48. אלמא: חזן הוא אחד מן השלשה, ששולחיהם חיבים. והרי אנו עדים, שאינו לא חרש ולא קטן, אלא לאו – שוטה הוא.


506 ליצנים ישבו ודנו בחבורה:

– כמה טפשים כתבו להם לישראל?

נענה אחד מן החבורה ואמר:

– כמה איני יודע, אבל לא פחות מאחד לכל עשרה מישראל, שבכל מנין־עשרה יש חזן אחד.


507 שאל רב לחזן:

– מנין לחזן, שטפש הוא?

החזיר לו החזן:

– הַסְבָרה מחייבת, שֶׁכָּךְ. כיון שאינו לא בתורה ולא בחכמה, מה ראה להיות חזן ולא ראה להיות רב? שמע מינה טפש הוא.


508 ראש השנה קודם מוסף פתח החזן “הנני העני”, ומיד הרכין ראשו כלפי התיבה וכל גופו התחיל מרתת. ראה הקהל ונהנה:

– חזן בעל־בכי.

היה שם בתור אחד מקטני־אמנה, הציץ אל תחת טליתו של החזן וקרא:

– מחמת צחוק הוא מרתת!

נזדעזע כל הקהל ופרצה מהומה בבית הכנסת:

– כיצד ש"ץ צוחק בשעה זו?

הפשיל החזן את טליתו מעל ראשו ופֵרש:

– ראיתי את הקהל ונזכרתי מעשה, ושוב לא יכלתי להתאפק מצחוק. אתמול עמדה גויה בשוק ומכרה ביצים. פתאום החליקה ונפלה, בא רוח והפשיל חלוקה עד למעלה מראשה לעיני כל הקהל…


509 ראש השנה אחרי מוסף שאל החזן את הגבאי:

– מוספי היום מהו בעיניך?

השיב הגבאי:

– מתפלא אני על כח־זכרונך.

לא הבין החזן:

– מה ענינו של כח־הזכרון למוסף? החזיר לו הגבאי:

– אותן השגיאות של אשתקד, אחת מהנה לא נעדרה.


510 שמיני עצרת התפלל חזן “גֶשֶׁם”, ועד שסים התחילו גשמים יורדים. לאחר התפלה נגש אל הגבאי ואמר לו:

– התפאר נא עלי: מן השמים נענו לי, והבאתי גשם לעולם.

החזיר לו הגבאי:

– מה תימה יש בדבר? כבר היה מעשה ואלו שכמותך הביאו גם מבול לעולם.


511 הביטו אחרי יוסי גולדה’ס ומצאו, שאינו מתפלל תפלה בלחש. אמרו לו:

– רבי יוסי, האי מאי?

החזיר יוסי:

– כך דיני. חזן אינו מתפלל אלא בשכר. תפלה בקול, שאתם מעלים לי שכר עליה, אני מתפלל. רצונכם, שאתפלל תפלה בלחש? העלו לי שכר גם עליה – – ואתפלל.


512 גמרא של חזנים

תנו רבנן: עמדו בתפלה, אף־על־פי שיש שם בחור שֶׁקולו ערב, אין מורידין לפני התיבה אלא נשוי.

מאי טעמא?

– שיהא לבו נשבר ונדכה…


513 הנצי"ב מִוּוֹלוזִ’ין היה מקפיד, שחזן יהא גם שוחט, כדי שבעל־כרחו יהא זהיר במצוות:

– חזן. – היה הנצי"ב אומר, – דינו כדין שור המועד: "אין לו שמירה אלא – סכין49


514 מִנַּיִן שאין ממנים חזן על הצבור אלא אם כן הוא גם שוחט?

– שנאמר: “רוממות־אל בגרונם וחרב פיפיות בידם” 50


515 סוחר שב לביתו מגינשפרינג, ובין מנחה למעריב ספר בבית־המדרש על הגדולות ועל הנפלאות שראה שם:

– בית כנסת חדש בנו בגינשפרינג והעמידו בו חזן עם שלשים וששה משוררים.

מיד הקשה אחד מן החבורה:

– בשלמא רבי חיים־ליב שלנו, שארבעה משוררים לו, יש ספק בידו להשגיח עליהם, וכשאחד מהם עושה מעשה רמאות ומחביא קולו, מיד הוא צובטו צביטה יפה בצנעה ומחזירו למוטב, אבל אותו חזן שבגינשפרינג, ששלשים וששה משוררים לו, מה תקנה יש לו כשאחד מהם כובש קולו ושותק?

מתחלה לא היה בידו של הסוחר־המספר; אחר־כך נמלך והשיב:

– על כרחך אתה אומר, שאותה שעה אין לו לאותו חזן אלא שלשים וחמשה משוררים.


516 הגבאים נמנו וגמרו לְמַנּוֹת חזן אחר במקום הזקן שנפסל קולו. אמר להם הזקן:

– חייכם, רבותי, שֶׁקּוֹלִי חזק, ברוך השם, כשהיה, והא ראיה: כשאני מֵרִים קולי ומְסַיֵּם “הבוחר בעמו ישראל באהבה” מיד נבהל כל הקהל וצועק: שמע ישראל"!


517 אגדה של חזנים.

בשעה שברא הקדוש ברוך־הוא את העולם עלה במחשבה תחלה ליתן ארבעים שנה לכל בריה, נכנס סוס ושאל:

– מה תהא מלאכתי?

השיב לו הקדוש ברוך־הוא:

– הבריות ירכבו עליך.

בעט הסוס ברגלו ואמר:

– אם לכך אני נוצר, דיי בעשרים.

הסכים הקדוש ברוך הוא.

יצא הסוס. נכנס אחריו חמור ושאל:

– ואני מה תהא מלאכתי?

השיב לו הקדוש ברוך־הוא:

– משאות תשא על גבך.

כפף החמור את ראשו ואמר:

– אם לכך אני נוצר, טול ממני עשרים.

הסכים הקדוש ברוך הוא.

יצא החמור. נכנס אחריו חזן ושאל:

– ומה תהא מלאכתי שלי?

השיב לו הקדוש ברוד־הוא:

– מלאכתך תהא נקיה וקלה – תנעים זמירות.

השתעל החזן ואמר:

– אם לכך אני נוצר, הוסיפה לי עוד ארבעים.

הסכים הקדוש ברוך־הוא והוסיף לו – עשרים שנה של הסוס ועשרים שנה של החמור, ומכאן: עד ארבעים חזן שר כהלכה, מארבעים ואילך הוא צוהל כסוס ונוער כחמור.


518 חזן בא לעיר עם משורריו ומכר כרטיסים “לשמוע אל הרנה ואל התפלה”. וכשירד לפני התיבה הוברר, שאין כאן לא רנה ולא תפלה, אלא שברי קול צרוד, רגזו בעלי הכרטיסים ותבעו ממוכם. התנצל החזן ואמר:

– רבותי, צנה אחזתני. אונס רחמנא פטריה.

לא נִתְפַּיסוּ בעלי הכרטיסים והלכו עמו אל הרב לדין. עין הרב בדבר ואמר לחזן:

– אין אתה יכול לפטור עצמך בטענת אונס. כל־עקרו של דין־אונס מנערה המאורסה אנו למדים, ואותו מעשה הוא ההפך הגמור לגבי מה שלפנינו: הנערה המאורסה צעקה ומושיעים לא היו לה, ואלו אתה – מושיעים51 היו לך, אלא שאתה לא צעקת.


519 שבת קודם מוסף נגש אורח אל הגבאי ובקש רשות לירד לפני התיבה: הוא יודע פרק בחזנות. הסכים הגבאי. לאחר שֶׁסִּיֵּם ועלה מן התיבה נגש האורח שוב אל הגבאי ושאל:

– מוספי מהו בעיניך?

החזיר לו הגבאי:

– שלמה אמר: “יש מתעשר ואין כֹּל”52, ואני אומר: יש מתחזן ואין קוֹל.


520 עשיר בקש מאת הגבאים, שיעשו אותו ש"ץ למוספים של ימים נוראים. תמה כל הצבור:

– עשיר כמותו מה צורך יש לו בחזנות? הגיעו הדברים לאזניו של איתו עשיר והחזיר:

– כלום שכר אני מבקש? זוהי נדבה, שאני מבקש ליתן לבית המדרש.

היה שם פקח אחד, נענה ואמר:

– הניחו לו ויתפלל. מי שאינו יכול ונותן תבוא עליו ברכה.


521 בחבורה של חזנים ספרו:

– פלוני בן פלוני כבד־פה היה כל ימיו; הלך לאמריקה ונעשה שם חזן.

נענה אחד מן החבורה ואמר:

– אף משה רבנו כך. כל ימיו היה כבד־פה, וכיון שעבר מן הים, מיד – “אז ישיר משה”.


522 כשהיה רבי שבתי כהן, בעל “הש”ך", פרנס בווילנה, נתן עינו ברבי משה רבקה’ס, בעל “באר־הגולה”, למַנּוֹתוֹ חון בבית־הכנסת הגדול, מחו חבריו ואמרו לו:

– רבי משה אין לו קול.

החזיר רבי שבתי:

– אף־על־פי־כן… רבי משה יש בו כל המעלות הטובות, שֶׁמנוּ חכמים בש"ץ, ומה בכך אם הוא חסר מעלה אחת ואין לו קול?


523 בדורות הקודמים היו החזנים נוהגים ליתן אגודל אל תחת סנטרם כשהרימו קולם בשעת התפלה, וכך נהג גם בצלאל, חזנה המפורסם של אודיסה. פעם אחת שאלו צעיר אחד:

– רבי בצלאל, למה אתה עושה כך?

הקפיד בצלאל והחזיר לו:

– זה לי, ברוך־השם, חמשים שנה אני עושה כך ואיני יודע למה, ופתאום בא פרחח שכמותך ומבקש לדעת ברגע אחר מה שאני לא ידעתי כל ימי.


524 כשהזקין בצלאל וסלקוהו מן החזנות בבית הכנסת הגדול, הזמינוהו הַסַּיָּסִים למוספים של ימים נוראים בבית־הכנסת שלהם, – וסרב להם. באו הקצבים והזמינוהו לבית־הכנסת שלהם, ונענה להם. אמרו לו:

– רבי בצלאל, מה טעם סרבת לאלו ונענית לאלו?

החזיר בצלאל:

– בואו ואסביר לכם. דרכם של סיסים, שהם בודקים למקחם בְּשִׁנָּיו, ודרכם של קצבים, שהם בודקים למקחם באחוריו. לפיכך חוששני, שמא לא אעמוד, חלילה, בבדיקתם של הסיסים, אבל מובטחני, שאעמוד, אם ירצה השם, בבדיקתם של הקצבים.


525 ניסי (ניסן) הבָּלזאי היה כחו גדול בחבור נגונים לתפלה, אבל קולו היה צרוד ומרוסק, ובעקר היה סומך על משורריו. וחשוב גדול היה ניסי “בחצרו” של רבי דוד’ל הטלנאי ומזמן לזמן היה בא לשם להתפלל מוספים. פעם אחת אמר לו רבי דוד’ל:

– ניסי, בכמה עולים לך משורריך?

– באלף רובל לשנה, – השיב גיסי.

חזר רבי דוד’ל ואמר לו:

– קמצן אתה, ניסי, אלו הוצאת עוד שלש מאות רובל לשנה והעמדת גם חזן למשורריך – כמה מקובלת היתה תפלתך!..

526 ניסן בלומנטל האודיסאי היה מקפיד, שלא יקרא לי אדם בפניו אלא בשמו או בשם משפחתו, ולא יכנהו “חזן”. פעם אחת אמר לו שלמה זולצר:

– תמה אני עליך, מר בלומנטל. ממה נפשך: אם חזן אתה – מה עלבון הוא כנוי זה לך, ואם אתה רואה בו עלבון לך – למה נעשית חזן?

החזיר לו בלומנטל;

– בוא ואסביר לך. בעירי, באודיסה, היה גנב מפורסם, שיצאו לו מוניטים בכל הסביבה. “נַּתְּקֶה גנב” היה שמו, והיה נוקם ונוטר כשקראו לו כך. אמרו לו: “אם אומנותך בזיון הוא לך, למה אתה עוסק בה?” השיב נתקה: “מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא אומנותי שלי, שאין כמותה חריפה ומשובחת. אבל מה אעשה וכל מַשְׁמוּט, התוקע ידו לכיס זר ומבריח משם מטפחת שוה פרוטה, אף הוא נוטל גדולה לעצמו ומבקש שיקראו לו גנב”…


527

בחרסון שמשו בזמן אחר שני חזנים ידועים: מינקובסקי והלפרין. מינקובסקי היה מתלמידיו של ניסי הבלזאי, ועתים בקש להתפלל דוקא בנוסח החזנות החדשה, דוגמת זולצר; הלפרין היה מתלמידיו של זולצר, ועתים בקש להתפלל דוקא בנוסדה החזנות הישנה, דוגמת ניסי. היה שם זקן אחד פקח ואמר:

– שני חזנים יש לנו, ושניהם רוצים ואינם יכולים: מינקובסקי רוצה להיות גוי – ואינו יכול, הלפרין רוצה להיות ישראל – ואינו יכול…


528 חזן נַוָּד בא אל חזנה המפורסם של בודאפשט, הפרופיסור פרידמן, ובקש מאתו, שיתן לאחד ממשורריו, ללכת עמו לעיירה הסמוכה: עתיד הוא להתפלל שם בשבת וחסר לו משורר. אמר לו פרידמן:

– השמיעני נא קולך תחלה ואדע, איזה משורר אתה חסר.

הסכים החזן ושר לפניו פסוקים מעטים. הפסיקו פרידמן ואמר לו:

– חביבי, רואה אני, שלא משורר אתה חסר, אלא חזן אתה חסר, וחזן איני יכול ליתן לך.


529 חזן עני קבל לפני פרידמן, שאבד לו קולו, והרי הוא צריך למתנת בשר־ודם. הוציא פרידמן זהוב מכיסו ונתן לו וכשראה פרידמן, שנתכרכמו פניו של העני, אמר לו:

– עוד זהוב אחד יש לי בכיסי, אבל אותו אני חייב לשמור בשביל העלוב, שימצא את אבדתך…


530 ישראל קופר עמד בווילנה בשוק וספר עם חבורה של בעלי־בתים. פתאום זנק כלב מאחת החצרות והתחיל נובח. לגלג אחר מן החבורה ואמר:

– סִמָּנֵי חזן יש בו.

החזיר קופר:

– חלילה! נביחתו נביחת בעל־בית.


531 הרב הישיש, גאונה וגאותה של העיירה, חלה בעצירות ונסתכן. בשלישי למחלה ראו ראשי־העדה, שאין לרב תשועה ברופאים, וגזרו תענית: קראו “ויהל”, אמרו תהלים וסליחות, יראים ושלמים הלכו להשתטח על קברי צדיקים – ובצהרים היתה תשועה להרב… מיד יצא הַשַׁמָּש לשוק והכריז:

– יהודים, נפתח הסתום - לכו אִכְלוּ…


532 רב חדש נתמנה בעיר וראה, שהשמש הזקן טורח במלאכתו כל היום: עם בוקר הוא מקיש על התריסים ומעיר את העם לתפלה, ביום הוא שואב מים וחוטב עצים לבית המדרש, בערב מטיב את הנרות ומסיק את התנורים, ובלילה הוא לן בבית המדרש. אמר לו הרב:

– כמה אתה מקבל שכר?

– חמשה זהובים לשבוע, – השיב הזקן.

תמה הרב:

– בשכר מועט כזה אתה מסתפק? החזיר לו הזקן:

– רבי, השכר מועט, אבל הכבוד מרובה…


533 שמָּש בא אל הגבאי לבקש הוספה על שכרו:

– עבודת פרך הוא עובד, עשרים וחמש שעות ביום.

– היכי תמצי? – לגלג עליו הגבאי. – אין במעת־לעת שלם אלא עשרים וארבע שעות.

– מה בכך? – החזיר השמש. – טְרָח וּשְׁאל את הבחורים שבבית המדרש ויעידוני, אם לא כל יום אני קם לכל הפחות שעה אחת קודם הנץ החמה.


534 בִּירְקנהַים נכנס לרסטורן כשר ומצא את השמָּשׁ “בעל־התענית”53 שלו יושב ואוכל כאחד האדם. כָּעַס כַּעַס גדול:

– רמאי! כך אתה צם?

פיסו בעל־התענית והחזיר לו:

– תנוח דעתך. מר בירקנהים: אתה אינך מפסיד כלום. לשמך אני צם. אבל גם מר וולף הזמין תענית היום וקפח שכרי, ולשמו אני אוכל, כדי שהוא לא יצא ידי חובתו…


535 שנה־שנה היה השמָּש מזכיר ל“גביר” יום פטירת אביו, וה“גביר” היה נותן לו שכר־טרחה בעין יפה. פעם אחת נמלך השמש ואמר:

– “הגביר” טרוד בעסקיו מן הבוקר עד הערב, וחזקה עליו. שמחמת טרדה לא ירגיש בדבר, אלך ואזכיר לו יום פטירת אביו פעמים בשנה.

אמר ועשה – וקבל שכר גם על אזכרה שניה. ראה שהצליח, נמלך ואמר:

– מכאן ואילך אזכיר לו גם פטירת אמו פעמים בשנה. אמר ועשה– וגרשו “הגביר” מן הבית.

– בשלמא אב – ניחא, – צוח “הגביר”; – אין אדם יודע, כמה אבות היו לו. אבל אֵם אי אפשר שתהיה לאדם יותר מאחת…


 

ה.    🔗

536 מלמד הקריא לתלמידיו: “כי השחית כל־בשר את דרכו על הארץ, מפרש רש”י: אפילו חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן"54. קפץ תלמיד אחד ושאל:

– רבי, מה פרוש נזקקין לשאינן מינן"?

הסביר לו המלמד:

– כגון פיל הנושא פשפש.


537 כשהגיעו התלמידים בפרשת “שמיני” לכתוב: “ואת הכוס ואת השָׁלָך ואת הַיַּנְשוף”55, עקר תלמיד אחד את עיניו מתוך החומש" ושאל:

– רבי, שלשה אלו מה הם?..

עִיֵּן המלמד ברש“י ומצא כתוב: “שליכונאי, צואיטיש ו”ייבן” – ולא נתחַוֵּר לו. גרר זקנו ואמר:

– הללו דגים מטורפים הם.

חזר התלמיד ושאל:

– רבי, מה לדגים בין העופות שבפרשה זו?

כעס המלמד:

– טפש! על מטורפים אתה מקשה?


538 ב“חדר” למדו, פרשה “בחקותי”. הגיעו ל“ונתתי גשמיכם בעתם”, ומפרש רש"י: “בעתם, בשעה שאין דרך בני־אדם לצאת, כגון בלילי־רביעית ובלילי שבתות”56. עמר תלמיד אחד ושאל:

– רבי, מפני מה אין דרך בני־אדם לצאת בלילות אלו?

נתן בו המלמד עינים זעומות והחזיר:

– חמור! כיצד יצאו וגשמים יורדים?


539 כשהגיעו התלמידים לכתוב: “זכרנו את הדגה, אשר נאכל במצרים” 57, הקשה החריף שבהם:

– רבי, למה נאמר: “אשר נאכל”, אשר “אכלנו” היה לו לכתוב?

תרץ המלמד:

– בלויתן, שאנו עתידים לאכול, הכתוב מדבר.

לא קבל אותו תלמיד חריף וחזר והקשה:

– אם־כן, למה נאמר “במצרים”? וכי לא בגן־עדן אנו עתידים לאכול לויתן?

חזר ותרץ המלמד:

– שפיל לסופו של קרא: “במצרים חנם”, כלומר: לחנם נאמר כאן “מצרים”.

לא נחה דעתו של המקשן וחזר ושאל:

– אם־כן, לא היה לו לכתוב לא “במצרים” ולא “חנם”?

כעס המלמד:

– סתם מקשן עם־הארץ! ספר־תורה, שחסר אות אחת, פסול, – ספר־תורה, שיהא חסר שתי תיבות שלמות, לא כל שכן!


540 כשהגיעו ל“וישמע יתרו כהן מדין, חתן־משה”58 הקשה תלמיד אחד:

– רבי, בת ליתרו מהיכן? הלא גַּלָּח היה, וכיצד נשא אשה?

תרץ המלמד:

– זה היה מעשה קודם מתן תורה.


541 איזיק־מאיר דיק וגבריאל בנו טילו ברחוב־היהודים בוילנה, עד שהם מטילים הגיע לאזניהם קול־דברים יוצא מבית אחד"

– עכשיו נלך לנקבות"

– אבא! תפס גבריאל לאיזיק־מאיר בידו. – שמעת?

לגלג עליו איזיק־מאיר

– גבריאל בני, עד מתי לא תהא לך אוזן לשמוע דברים כפשוטם? כאן, בבית זה, גר מלמד־משכיל, השונה לתלמידיו פרק בדקדוק, עכשיו גמר נטיות של זכרים, והרי הוא הולך לנקבות.


542 עמדו במסכת פסחים והגיעו לְמַה ששנו כפרק “כל־שעה”: “ואלו ירקות, שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח – בחזרת, בתמכא”59. עקר תלמיד אחד את עיניו מתוך הגמרא ושאל:

– רבי, מאי תמכא?

השיב המלמד:

– שכחת, שיש רש"י בעולם?

עִיֵן התלמיד ברש"י ומצא כתוב: “מפרש בגמרא” – ונחה דעתו. וכשהגיעו בגמרא לפרושו של רבה בר בר־חנה: “תמכא – תמכתא”, חזר ושאל אותו תלמיד:

– רבי, מאי תמכתא?

השיב המלמד: – שמא שוב שכחת, שיש רש"י בעולם?


עין התלמיד ברש“י ומצא כתוב:,תמכתא – מרובי”א בלע“ז”. תהה ושאל:

– רבי, מאי מרובי"א?

כָּעַס המלמד: – כלום בלעז אני בעיניך, שאדע מאי מרובי"א?

543 למדו פרק שני של מסכתא ביצה והגיעו לאותו מעשה של רב הונא, שֶׁדָּחָה לרב אויא סבא ואמר לו: “עורבא פרח!” 60 – עין המלמד ברש"י ומצא כתוב: “השיאו לדבר אחר”, תחלה תהה, אחר־כך מִלּא חטמו טבק. כָּבַש את לבו ופרש לתלמידים:

– “עורבא פרח” – נתן לו חזיר לאשה


544 מלמד היה רגיל לחדד את התלמידים ועל כל מסקנה שבש"ס היה שואל: “ודילמא איפכא”? – פעם אחת למדו פרק ראשון של מסכתא כתובות והגיעו לברייתא: “הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן, או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה”61 . מיד זקף המלמד את אגודלו ושאל:

– ודילמא איפכא…

545 – רבי, – שאל תלמיד אחד בשעת ההפסקה, – מה טעם משתכרים מן היין?

הסביר לו המלמד:

– שני יְצָרִים יש לו לאדם – יצר טוב ויצר רע. כל־זמן שהם שרויים במקומם, זה מימין וזה משמאל, אין אחד פוגע בחברו, והרי מנוחה ושלוה, אבל כיון שאדם ממלא כרסו יין והמקום נעשה צר לשני היצרים, מיד הם מתחילים לנגוח זה לזה, ונמצאת מהומה באה.

חזר התלמיד ושאל:

אם כן, מה טעם אין אדם משתכר, כשהוא ממלא כרסו מים?

גחך המלמד:

– שוטה מופלג! כיצד ישתכר אדם מן המים?


546 מלמד מספר עם תלמידיו על הויות־העולם:

– סתם־אדם לובש חלוק נקי כל ערב שבת, אחרי מרחץ; סתם־עשיר לובש כל יום ויום; רוטשילד לובש שלש פעמים ביום: ערב ובוקר וצהרים; והקיסר – שני חַיָלים מזומנים לו יומם ולילה אחד מלבישו חלוק נקי ואחד פושטו, אחר מלבישו ואחד פושטו.

סתם־אדם שותה טֵה וחתיכת־סֻכָּר לו בפיו; סתם־עשיר שלש חתיכות הוא מטיל לתוך הכוס ושותה; רוטשילד – שלש בפה ושלש בכוס; והקיסר – מְעָרִים לו טֶה לתוך הַפֶּה של רֵישְׁתּוֹר62 ־סֻכָּר, ומשם הוא שותה.

סתם־אדם טח חמאה על־גבי גלוסקה מבחוץ ואוכל; סתם־עשיר – טח מבחוץ ומבפנים ואוכל; רוטשילד– על כל לגימה ולגימה הוא טח מבחוץ ומבפנים ואוכל; והקיסר – שני שרים מזומנים לו ומערוכים בידיהם, אחד טח מבחוץ ואחר טח מבפנים, והוא אוכל.

סתם אדם אוכל סופגניות כמו שהן; סתם־עשיר בחמאה רותחת הוא טובל ואוכל; רוטשילד – כל לגימה ולגימה הוא טובל ואוכל; וחקיסר – איצטלה של סופגניות מלבישים אותו וממלאים לו את הכיסים חמאח רותחת, והוא קורע מן האיצטלה, טובל בכיס ואוכל, טובל ואוכל,

סתם־אדם אשתו שומרת עליו שלא יטרידוהו משנתו; סתם־עשיר – חדר לפנים מחדר הוא נכנס, שלא יטרידוהו משנתו; רוטשילד – תריסר משרתים שומרים עליו שלא יטרידוהו משנתו; והקיסר – לגיון חַיָּלים עומדים על פתחו וצועקים: “שֶׁקֶט: הקיסר יָשֵׁן!”

סתם־אדם יָשֵׁן עד הבוקר, קם ואוכל; סתם־עשיר ישן עד עשר שעות, קם ואוכל; רוטשילד ישן עד מנחה, קם ואוכל; והקיסר – יָשֵׁן כל היום וכל הלילה, ואוכל – למחר.


547 מצאו למלמד, שירד מעיירתו ליריד הגדול מבכרך הסמוך. אמרו לו:

– מלמד, מה ענינך ליריד?

החזיר המלמד:

– מי יודע, שמא תמצא לי עֲגָלָה של חנם לחזור?


548 מעשה במלמד, ששלחה אותו אשתו אל הַשְׁכֵנָה לקחת מאתה שני חלמוני ביצים. אמרה לו הַשְׁכֵנָה:

– מה כלי הבאת?

הסיר המלמד את היארמולקה מתחת לכובעו, עשה אותה גומה מבחוץ וקבל לתוכה חלמון אחד, חזרה ואמרה לו הַשְׁכֵנה:

– והחלמון השני להיכן?

הפך המלמד את היארמולקה וקבל לתוכה את החלמון השני.

וכששב לביתו והיארמולקה עם החלמון בידו כעסה אשתו כעס גדול:

– בטלן: לא שני חלמונים אמרתי לך להביא? חזר המלמד והפך את היארמולקה ואמר: – מה תצעקי? הרי גם השני…


549 מלמד עני הזמין לו הקדוש ברוד־הוא “מעמד” בכפר סמוך לעיר, ומכאן ואילך לא היה בא לביתו אלא מפסח לפסח, אמרו לו:

– מהלך שלש פרסאות מן הכפר לעיר, ואין אתה בא לביתך כל ערב שבת, כדרך מהבריות נוהגים!

החזיר המלמד:

– דייני, שאני בא לביתי אחת בשנה ואשתי יולדת כל־שנה. אלו באתי כל ערב שבת, היתה יולדת, חלילה, כל שבוע.


550 שׂר גדול בא לעיירה והציגו לפניו את כל המשמשים בקודש, וגם את המלמד של התלמוד תורה. נסתכל בו השר ושאל:

– כמה ילדים יש לו?

– שלשים ושבעה, – השיב המלמד.

– אָהָא! – מלא השר צחוק פיו.

ראה המלמד, שֶׁמֹּחוֹ המגושם של הגוי אינו תופס, והסביר לו:

– הוד מעלתו, יש לי גם עוזר…"63


551 מלמד הלך לכפר לקנות עז. קנה והביא לביתו ואמר לאשתו:

– הרי לך עֵז שֶׁבָּעַזִים: שלשה לוגים חָלָב היא מביאו כל־יום.

נסתכלה האשה בבהמה שלפניה, עקמה חטמה ואמרה: שלשה לוגים? כבלה זו?

החזיר המלמד:

– מובטחני, שֶׁכָּך. הגוי המוכר אמר: שני לוגים. ומי פתי יאמין לערל טמא? ודאי שקר ושלשה לוגים היא מביאה.


552 איסר מלמד היה אומר:

– שלשה רובלים היו לי לעצמי לפני כמה שנים בסוף “הזמן”: חמשה רובלים היו לו לחותני קודם שהשיא לי את בתו; עשרים וחמשה רובלים ראיתי פעם אחת בידי הגביר שלנו. ומה שמספרים הבריות, שבעיניהם ראו מאה רובל – או שהם משקרים, או שהם נתקלו, לא עלינו במעשה כשפים.


553 מלמד נכנס לבית המדרש ומצא יהודים יושבים ולומדים “חיי אדם”. הפסיק אותם מלמודם ואמר להם:.

– דעו לכם, רבותי, שאלמלי אני קיסר הייתי עשיר ממנו?

תמהו הללו ושאלו:

– משום מה?

החזיר להם המלמד:

– משום שבשום אופן לא הייתי מסתלק גם מן המלמדות


554 מלמד בן־מלמד כתב לאביו ובקש, שישלח לו קצת כסף,

משום שהשעה דחוקה לו. החזיר לו אביו:

– פקח שכמותך, מה ראית לשטות זו? ממה נפשך: אם מלמד יש לו כסף, הרי יש לך כסף, ואם מלמד אין לו כסף. מהיכן יש לי כסף.


555 בחבורה של יהודים נשאלה שאלה:

– אימתי יָכֹל מלמד לטַיֵּל עם אשתו בשוק?

נענה אחד, מי שהיה מלמד, ואמר:

– מלמד יָכֹל לטַיֵּל עם אשתו בשוק שני ימים בשנה – תשעה באב ויום־כפור.

אמרו לו:

– מה טעם?

הסביר אותו “מי שהיה”:

– בנוהג שבעולם, מלמד ואשתו אין להם לשניהם אלא זוג אחד נעלים, וכשאחד מהם יוצא לשוק, בעל כרחו יושב השני בבית. אימתי אין צורך בנעלים? הוה אומר: בתשעה־באב וביום כפור.


556 אב מסר את בנו למלמר, ולמחר בא המלמד ובקש לקבל שכרו לכל “הזמן”64 כֻּלּוֹ. אמר לו האב:

– מה ראית?

השיב המלמד:

– היה מעשה ותלמיד אחד מת עלי בתוך “הזמן” והפסדתי שכרי…

אמר לו האב

– ומה אעשה, אם אשלם לך כל שכרך ואתה תמות, הלילה, בתוך “הזמן”?

החזיר המלמד:

– נמצא אני כשכר.


557 מה טעם אין מעמידים מלמד אלא לחצי שנה (“לזמן”), ולא לשנה שלמה?

– ממה נפשך: אם יעשה מלאכתו באמונה חזקה שישחֵף וימות בתוך “הזמן” ויהיה צֹרֶך להעמיד אחר במקומו. אלא מה, לא יִשָּׁחֵף ולא ימות בתוך הזמן"? הרי זה סמן שעשה מלאכתו רְמִיָה, ושוב יהיה צרֶך להעמיד אחר במקומו.


558 אמרו לו למלמד:

– בדקנו ומצאנו שאתה עצלן ונוטל שכר־למוד חנם.

החזיר המלמד:

– לא שכר־למוד אני נוטל אלא שכר־בָּטלָה אני נוטל, ונאמן עלי הַדַּיָּן שלגבי בָטָלָה אין לכם זריז כמותי.


559 מסורה של מלמדים:

שלש צעקות צועק מלמד וְכֻלָּן מְסַימות ב“אנכי”:

בתחלת “הזמן”. כשהוא מבקש למצוא תלמידים, הוא צועק: הבה לי בנים, ואם אין – מת אנכי“65; באמצע “הזמן”, כשאבות התלמידים באים עמו בטרוניה, שבניהם אינם רואים ברכה בלמודם, הוא צועק: התחת אלהים אנכי? 66 ובסוף “הזמן”, כשאבות התלמידים מקפחים שכרו, הוא צועק: אם כן, למה זה אנכי?”…67


560 מה בין חוטב עצים למלמד?

– חוטב עצים, עם כל גוי וגוי שמתוסף לו מלאכתו נעשית קלה יותר; מלמד, עם כל גוי וגוי שמתוסף לו מלאכתו נעשית קשה יותר.


561 היתה ברית מילה בביתו של עשיר, וכטוב לב בעל־הברית ביין קם וחלק מתנות למשמשים בקודש: למוהל נתן עשרה זהובים ולמלמד שבביתו נתן שני זהובים. אמר לו המלמד:

– שלא כדין אתה עושה, שהרי אני. טורח בילד ימים ושנים, ואלו המוהל אינו טורח בו אלא שעה אחת מועטת.

החזיר לו בעל־הברית:

– כדין אני עושה, שהרי ילד הבא לידו של המוהל נכנס גוי ויוצא יהודי, ואלו ילד הבא לידך נכנס יהודי ויוצא גוי…


562 כשהיה יהל"ל נער הביאו אביו לרבי אַיזל חריף. שיתהה על קנקנו, שאל לו רבי אַיזל:

– רַבְּךָ מי הוא?

השיב הנער:

– המלמד הַבִּירְזָ’אי הוא רבי.

טפח לו רבי איזל על שכמו ואמר:

– יפה עשה אביך, שמסר אותך לידו. אף אני תלמידו. ויהא כלל זה בידך: אדם שלא למד אצל המלמד הבִּירְזָ"אִי חזקה עליו שעם הארץ הוא. תדע שכך, שהרי המלמד הבירז’אי לא למד אצל המלמד הבירז’אי, ולפיכך הוא עם הארץ גמור.

(יהל"ל, “זכרון בספר”, ז’יטומיר 1910, עמ' 7– 8).


 

ו.    🔗

563 סופר־הקהל היה רגיל לכתוב כל המכתבים של “הגביר”, והלה לא שלם לו אפילו פרוטה אחת שכר־טרחה. אמרו לו:

– שוטה שבעולם! אם אין הוא משלם, למה אתה טורח וכותב?

החזיר הסופר:

– ואם לא אטרחו ולא אכתוב – כלום ישלם?


564 סופר־הקהל שִׁמָּש במלאכתו עד זקנה ועד שיבה, וכל ימיו היה כותב אות פ" מלמטה למעלה. פעם אחת אמרו לו:

– מה טעם אין אתה כותבה כדרכה – מלמעלה למטה? החזיר הזקן:

– כל ימי חושש אני לכתוב אותה כדרכה, שמא לא אצא בתוך הסבך.


565 סופר סת"ם שִׁבַּח לפני חבורה של יהודים את תְּפִלָּיו שאין כמותן מהודרות, נענה אחד מן החבורה ואמר לו:

– כל השבחים הללו למה? הכל יודעים, שֶׁתְּפִלֶּיך מִשֶׁל בהמה טהורה הן…


566 כשהגיעה שעתו של בעל “הלוח” להסתלק מן העולם, קרא לבנו ואמר לו:

– בני, אני אין לי לא נכסים ולא ממון בעין. לפיכך בוא ואוריש לך סוד “הלוח”, שהוא שקול כנגד הרבה נכסים וממון.

שמע הבן ושאל:

– אבא, סוד זה מה הוא?

החזיר לו החולה:

– כשתגיע ל“חזון־הרוחות” 68 אל תנבא לא קור גדול בתמוז ולא חום גדול בשבט.


567 מחבר הביא לרבי יחזקאל־פיבל, המגיד הווילנאי המפורסם, פֵּרוש שחבר לרש"י והתפאר לפניו, שיש בידו הסכמות מאת כמה גדולים, וְכֻלם מרבים בשבחו וקוראים לו “גאון”. עִיּן רבי יחזקאל־פיבל בּפּרוּש ואמר למחבר:

– יפה כתבו בעלי־ההסכמות… כל הגאונים לא ידעו את רש"י…69


568 מחבר הביא לרבי אָבֶּלי פּוֹסְבִילֶר, רבה של וילנה, פְּרוש שכתב לספר מִשְׁלֵי ובקש מאתו הסכמה. עִיַן רבי אבלי בפֵּרוש ואמר למחבר:

– מוטב, שהיית כותב פרוש לספר איוב.

תמה המחבר:

– רבי, למה דוקא לספר איוב?

החזיר לו רבי אבלי:

– טעם יש לי בדבר, איוב היה מלומד בצרות, ומה בכך אם היתה מתוספת לו עוד צרה אחת? שלמה, רוב ימיו ראה בטובה, ומה לו ולצרה זו?


569 מחבר הביא לרבי גרשון מִשְׁקְלוֹב את חבורו, שֶׁקָּרָא לו “חן־טוב”. דפדף רבי גרשון בחבור, הרהר שעה קלה ואמר למחבר:

– נאמן עלי שלמה, שאמר: “שׂכֶל טוב יתן חן” 70 אבל אם “חן־טוב” יתן שַׂכָל – מסופקני.


570 מחבר הביא לרבי איזל חריף את חבורו, שֶׁקָּרָא לי “ידי־משה”. עין רבי אַיזל בחבור ואמר למחבר:

– היח לך לקרוא לחבורך לא “ידי־משה”, אלא “פני־משה”.

שאל המחבר:

– רבי, מה טעם?

החזיר לו רבי אַיזל:

– כבר העידה תורה, שבפני־משה לא יָכֹל שום אדם להביט…71


571 מחבר בא לרבי איזל ובקש מאתו הסכמה לחבורו. נענה לו רבי אַיזל, לקח גליון־נְיָר וכתב את ההסכמה בראש הגליון, הניח רֶוַח גדול וחתם שמו בסוף הגליון. תמה המחבר:

– מה ראה רבי להניח רָוַח גדול כזה?

החזיר לו רבי אַיזל:

– לקים מה שנאמר:,מדְבַר־שֶׁקֶר תִּרְחָק"… 72


572 מחבר הביא לרבי אַיזל פּרוּשׁ שכתב לתורה והדפיסו יחד עם הַפְּנִים. אמר לו רבי אַיזל:

– יפה עשית, שלא חסת על ממונך והדפסת גם את הפנים. עכשיו פְרוּשך קרוב לאמת…


573 מחבר בא לרבי אַיזל לבקש הסכמה לחבורו. עד שישבו שניהם והתפלפלו בדברי תורה כָבָה היום ויהי לילה. וכשעמד המחבר להפרד בקש מאת רבי אַיזל, שישלח את השמָּש עמו ללוותו. סרב רבי אַיזל ואמר לו:

– חס אני על זקן זה להטריחו חנם. שמא אתה חושש לְמַה שאמרו: תלמיד־חכם אַל יֵצא יחידי בלילה, מפני המזיקים" 73?, קח חבורך אתך ויראו המזיקים, שלאו בעל־דברים שלהם אתה…


574 שנים חברו פרוש למסכתא בבא קמא והביאו את כתב־היד לרבי מרדכי מָלְצֶר, רבה של לִידָה. עִיֵּן רבי מרדכי בחבור ושאל למחברים:

– מה שֵׁם תקראו לחבורכם?

השיבו המחברים:

– עדיין אנו מתחבטים בדבר. רוצים אנו, שהשם יהיה קצר ושנינו מרומזים בו..

אמר להם רבי מרדכי:

– אם כך רצונכם, קִראו לו “הַשׁוֹר וְהַבּוּר”…


575 מחבר ששמו היה יעקב הביא את חבורו “ויאמר יעקב” להרב מלבים. עין הרב בחבור ואמר למחבר:

– כמה נאה שֵׁם זה וכמה הוא מכֻוָּן לחבורך!

שמח המחבר ושאל:

– רבי, בְּשֶׁל מה הוא מכֻנוָּן כל־כך בעיניך?

החזיר לו הרב:

– כבר מצינו גם בתורה “ויאמר יעקב” 74 – אף־על־פי שלא אמר כלום.


576 מחבר כתב פרוש לקהלת ובא לרב מפורסם לבקש הסכמה. עין הרב בפרוש ואמר למחבר:

– רואה אני, שכחך יפה בפרשנות ככחו של המלבים. אף־על־פי־כן איני יכל להסכים.

תמה המחבר:

– רבי, אם כמלבים אני בעיניך, מפני מה אין אתה יָכל להסכים?

החזיר לו הרב:

– משום שאני מוצא גם קצת הבדל בינך ובין המלבים. אחשורוש טפש שבטפשים היה, בא המלבים ועשה אותו חכם מחוכם; ואלו שלמה חכם מחוכם היה, באת אתה ועשית אותו טפש שבטפשים.


577 פרשן הביא ליצחק אַיְכל פֵּרוּש שכתב לקינות ובקש מאתו, שיקרא את כתב היד ויוסיף נופך מִשֶׁלו. לא היו ימים מועטים והחזיר לו אַיְכל את הפַּרוש עם תוספת כתב־יד. פתח המחבר את התוספת ומצא – קינה לפרושו.


578 ערב פסח הביא מחבר את ספרו החדש לעשיר אחד “בתורת מתנה”. נטל העשיר את הספר ואמר למחבר:

– חביב עלי ספרך ותודתי נתונה לך.

אמר לו המחבר:

– חביבה עלי תודתך, אבל שאלה יש לי לשאל אותך. שמא אתה יודע, מפני מה אין אומרים “מזמור לתודה” בערב פסח?

אמר העשיר: – אני איני יודע; שמא אתה יודע?

החזיר לו המחבר:

הן; אני יודע. ערב פסח, שקרבנותיו מרובים, אין יוצאים ידי חובה ב“תודה”…


579 מחבר הביא ספרו לעשיר אחר, אמר לו העשיר:

– את מחירו של הספר אשלם, אבל אותו גופו לא אקח: ארון הספרים שלי כבר מלא וגדוש עד אפס מקום.

אמר לו המחבר:

– היא הנותנת. תשימו בארון מלמטה ויכלו העכברים רעבונם בו, ולא יגעו לרעה בשאר הספרים.

החזיר לו העשיר:

– לכאורה, עצה טובה היא זו. אבל מה אעשה והעכברים שלי בררנים הם: כבר הורגלו בספרים טובים…


580 קטע ממכתבו של אב לבנו שנתפס לספרות:

–…בני, כלך לך מדרך זו! מגונה הוא עסק, שאיכר פוטר אותך ממתחְרִים לא בחייהם ולא אחרי מותם"…


581 פעם אחת יצא טריסטן בֶּרְנָר עם חבורה של סופרים לטייל בשדה, והלך גם בנו הקטן עמו. עד שהם מטילים עבר עליהם עדר כבשים, וכלם פּוֹעים בקול. גער בהם טריסמן הקטן:

– לא כך!

ומיד התחיל הוא עצמו פועה בנוסח אחר.

נענה טריסטן האב ואמר:

– עכשיו אני יודע: זה הקטן מבקר גדול יהיה…


582 בנקאי הפסיד כל ממונו בנְיָרות ערך. נמלך ונעשה מחבר. אמרו עליו: – מדה כנגד מדה היא זו. תחלה החריב הַנּיָר אותו: עכשיו מחריב הוא את הַנּיָר.


583 מנין למחבר, שדינו להיות עני?

– שהבחינה של “חִבּוּר” – חִסּוּר"…


584 בחור משכיל הביא לאַיזיק־מאיר דיק חבור שכתב. אמר לו אַיזיק־מאיר:

– בני, אם רצונך להיות מחבר בישראל, חַיב אתה לקבל עליך, שעד ארבעים שנה תרעב ללחם ותחזור בחבוריך על הפתחים.

שמע הבחור המשכיל ושאל:

– ומארבעים ואילך?

החזיר לו איזיק־מאיר:

– אל תדאג; מארבעים ואילך כבר תהיה בקי ורגיל בכך.


585 מתחלה, כשהיה שלום עליכם עשיר, עסק במסחר ורק עתים קבע לספרות, לאחר שהפסיד ממונו לא עסק אלא בספרות בלבד, ומכאן ואילך היה זקוק לפעמים לגמילות־חסד, כאורח סופרים יהודים. פעם אחת שאל לו אחד מידידיו:

– מה מצבו?

– ברוך השם, – השיב שלום־עליכם: – אני יושב על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים… 75 (י. ד. ברקיביץ, “שלום־עליכם כיך”, ניו־יורק, עמ' 5)


586 יום טוב ליפמן צונץ היה אומר:

– “ספוד” בהפוּךְ־אותיות – דפוס"; “רְקוֹד” בהפוך־אותיות – “דרוק”76. וזה רֶמֶז שֶׁרָמז שלמה: “עת ספוד ועת רקוד” 77– הכותב עברית לעברים והוא טעון “דפוס” – עת סְפוֹד לו; הכותב לועזית ללועזים והוא טעון “דְרוּק” – עת רקוד לו.

(בפנקסי רשום בצדו של חדוד נאה זה, שהיא בוֹשֶׁל פרנץ. לצערי, לא דקדקתי לרשום את המקור, ובהמשך הזמן נשמט מוכרוני, ולאחר שהחדוד נדפס במהדורה הראשונה של קובצי (עי' שם סי' 289) הידיעני ידידי מר יצחק ריבקינד, ניו־יורק, שרב ליטאי אחד קדַם לצונץ. וזה לשונו של מר ריבקינד במכתבו אלי: רבי גרשין במ' בנימין מק’ק פרמפיואן כותב בהקדמה לספרו ‘שמירת המצוות’, וילנה תקנ“ט [באותה שנה היה צונץ בן חמש!]:,לכן לא עמדתי על פרק השוכר את הפועלים לדפוס הרבה, כי אמרתי: עת ספוד – אותיות דפוס, ועת רקוד – אותיות דרוק בלע”ז; זה קונין יותר ברקוד ובשמחה, ועל ספרי־הקודש אומרים: ממון שאין לו תובעים – במה לתבוע?' "

והיה גם מי שקָדַם לקודמו של צונץ. ידידי מר מיכל רבינוביץ, ירושלים, המציא לי ציטטה מתיך ספרו של רבי יצחק טרקהים גבעתי שאול" (אמשטרדם תקמ"ו, דף א', בחלק העברי), וזו לשונה: "ויצא יצחק לשוח שיחה נאה, דהנה ‘ספוד’ אותיות ‘דפוס’, ו’רקוד' – אותיות ‘דרוק’ בהפיך אתווין. וראוי לשים לב, מה ראה על ככה שלמה המלך בחכמתו, שפעם אחת היה קורא הדפוס בלשון ‘ספוד’ ופעם קורא ‘דרוק’ בלשון ‘רקוד’? ואולם טעמו ונמוקו עמו, דאם וש למחבר קונים הרבה כספרו, אזי,רקוד', אבל אם אין לו קונים, אזי – עת ‘ספוד’ ").


587 מַרְגְּלָא בפיו של חיים נחמן ביאליק:

– כך דרכו של מו"ל בישראל: תחלה מדפיס, אחר־כך מפסיד, ולסוף – מספיד.


588

מנדלי מוכר־ספרים היה אומר:

– למה נקראו מוכרי־ספרים ולא סוחרי־ספרים, כדרך שקוראים סוחרי־יערות וכדומה? – להודיעך, שמוכרי־ספרים רגילים למכור ספרים ולקבל כסף; לקנות ספרים ולשלם כסף אינם רגילים.



  1. שניפישוק – פרבר בוילנה, מעבר לנהר וויליה.  ↩

  2. לא יבוא ממזר בקהל ה' דברים כג, ג.  ↩

  3. אמר רב יהודה: לא איברי לילה אלא לשינתא; אמר רבי שמעון בן־לקיש; לא איברי סיהרא אלא כגירסא, ערובין סה, א.  ↩

  4. סורוקי – עיר־המחוז בבסרביה.  ↩

  5. שבת קכח ב.  ↩

  6. תהלים סח, יג.  ↩

  7. יארמולקה' ־ כפה קטנה על הראש, מתחת לכובע.  ↩

  8. ‘החו"ב’ – ראשי תיבות: “החריף ובקי”.  ↩

  9. בבא בתרא עה, א.  ↩

  10. ברכות נה, ב.  ↩

  11. בראשית מ, ט.  ↩

  12. בראשית מ, טז.  ↩

  13. פרוש: אפילו תהיה רב וגם דרשן.  ↩

  14. פרוש: תהא זקוק כממון, כדי לשחד את הבריונים, המכריעים את הכף בבחירת רב.  ↩

  15. ברכות ט, א.  ↩

  16. שמות יא, ז.  ↩

  17. בבא קמא סב, ב.  ↩

  18. ואין להקשות על הבדיחה, כיצד הולידה את אליהו קודם זמנו 2 ודאי סבורה כה כרבי שמעון בן לקיש, שפינחס זח אליחו" (ילקוט ראש פרשה פינחס)  ↩

  19. ישעיה א, יז.  ↩

  20. שמות כג, ח.  ↩

  21. ברכות מג, ב.  ↩

  22. שמות כג, ח.  ↩

  23. השוה: הכל יודוך והכל ישבחוך, והכל יאמרו: אין קדוש כה'. שחרית בשבת ויום טוב.  ↩

  24. השוה: פסחים כב, ב.  ↩

  25. 25  ↩

  26. מועד קטן יז, ב.  ↩

  27. ישעיה כד, ב; הושע ו, ט.  ↩

  28. עי‘ מגן אברהם סי’ תקפ"ה.  ↩

  29. דוך, דנפר וּוולגה – שלשה נהרות גדולים ברוסיה.  ↩

  30. “הרב צבי הירש קאלישר”, ירושלים תרפ“ח, עמ' ל”ח, בהערה.  ↩

  31. השוה ספר העקרים כרבי יוסף אלבו ג‘, סוף פרק טז, בשום ח.ילמדנו": ה’ מתיר אֶסורים– מתיר אסורין".  ↩

  32. סתם “דוקטור” בפי העם פרושו רופא.  ↩

  33. תהליס נט, ז.  ↩

  34. השוה חגי ב, ת.  ↩

  35. כרבולת הדומה למסרק.  ↩

  36. בבא קמא לז א.  ↩

  37. שתי פגימות הן בסכין: ‘אוגרת’ ו‘מסוכסכת’, הראשונה פוסכת והשניה אינה פוסלת; עי' הוכין יז, א.  ↩

  38. הכל שוחטין – חוץ מחרש, שוטה וקטן", חולין א, א.  ↩

  39. עי‘ ב“ספר הקנה” הפרקים "סוד־השחיטה’ ו“מי הם האנשים הראויים לשחיטה?”  ↩

  40. משלי כא, ל.  ↩

  41. סתם עמודי־התיבה שבבית־הכנסת.  ↩

  42. משלי ט ד, טז.  ↩

  43. מלכים א' יב, א.  ↩

  44. תהלים מה, כ.  ↩

  45. משלי יא, כז.  ↩

  46. ירושלמי ברכות ה, ט, ב.  ↩

  47. שבת קד, ב.  ↩

  48. משנה ברכות ה, ח.  ↩

  49. בבא קמא מה, ב.  ↩

  50. תהלים קמט, ו.  ↩

  51. מושיעים – משוררים, ‘העלפער’ בלעז.  ↩

  52. משלי יג, ז.  ↩

  53. היראים שבקהלות אשכנז, החסים על גופם, מעמידים להם ‘בעלי תענית’, שֶיצום בחריקיהם ביום־צום, בגין בתענית “יאהרצייט”, שהמערבים זהירים בה. על פי רוב ממלא הִשִׁמש של הקהלה תפקיד חשוב זה, ויש שביום אחד הוא מוציא כמה חיבי־תענית ידי חובתם.  ↩

  54. בראשית ו, יב.  ↩

  55. ויקרא יא, יז.  ↩

  56. ויקרא כו, ד.  ↩

  57. במדבר יא, ה.  ↩

  58. שמות יח, א.  ↩

  59. פסחים לט, א.  ↩

  60. ביצה כא, א.  ↩

  61. כתובות ג, ב.  ↩

  62. ער' משנה כלום יח, ג.  ↩

  63. ראש דוכנא, בעהעלפער" בכע'ו  ↩

  64. זמן בפי העם – סֶמסטר  ↩

  65. בראשית 5. א  ↩

  66. שם שם ב.  ↩

  67. שם, כה, כב.  ↩

  68. לשעבר היו מחברי “הלוחות” מדפיסים ב“לוחותיהם” דברי נבואה על מזג האויר לכל השנה, ולדברי־נביאה אלו קראו “חזון־הרוחות”.  ↩

  69. רב האי, אחרון הגאונים, מת קודם שנולד רש"י,  ↩

  70. משלי יג, טו.  ↩

  71. עי' שמות לד, 5 ואילך.  ↩

  72. שמות כג' ז.  ↩

  73. ברכות מג, ב; ועי' פסחים קיב, ב.  ↩

  74. ויאמר אליו: מה שמך?, ויאמור: יעקב", בראשית לב, כח.  ↩

  75. השוה: על שלשה דברים העולם עומד – על התורה, על העבודה על גמילות חסדים', משנה אבות א, ב.  ↩

  76. דרוק = דרוקעריי – דפוס בגרמנית.  ↩

  77. קהלת, ג, ד.  ↩