לוגו
אכסניות ואכסנאים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗


768 אורח בא לעיירה ונכנס לאכסניה, ערבית אכל שליש ושתה שני שלישים והלך לישון. למחר שאל לו בעל האכסניה:

– רבי אורח, כיצד ישנת? החזיר לו האורח:

– ברוך־הַשֵׁם, נחלק עלי הלילה. עד חצות הייתי אני שָׁתוּי וישנתי; אחרי חצות היו הפשפשים שתויים – ושוב ישנתי.


769 אורח נכנס למסעדה והזמין כוס טֶה. כשהביאו לו אמר לַדַּיָּל:

– טְרַח וְהָבֵא כַפִּית אחרת; זו כֻּלָּהּ חלמון של ביצה.

הִתְרִיס הַדַּיָּל:

– אדוני, שמא חלמון של ביצה יש בו משום שעטנז?


770 אורח בא לברדיטשב וירד לאכסניה, וכשפתח בעל־האכסניה את פנקסו בשביל לרשום את האורח, הגיח פשפש ממחבואו והתחיל אָץ ברגליו המהירות על פני הפנקס. אמר האורח לבעל האכסניה:

– הרבה כרכים עברתי והרבה חדושים ראיתי. אף־על־פי־כן מודה אנו, שֶׁמִיָּמַי לא ראיתי חדוש מופלא זה: פשפש המבקש לדעת תיכף מספר חדרו של אורח חדש…


771 אורח בא לעיירה וככנס לאכסניה. נסתכל בחדר, שֶׁהִקְצָה לו בעל־האכסניה, ואמר לו:

– חוששני, דודי, שֶׁפִּשְׁפְּשִׁים מְטַפְלַים כאן.

הציץ עליו בעל־האכסניה בתרעומת והחזיר:

– ואתה מה רצונך? שיהיו פִילִים מְטַיְּלִים כאן?

[נוסח אחר:

אורח בא לעירה ונכנס לאכסניה. למחר אמר לבעלי האכסניה:

– מוכרח אני, דודי, לבקש לי אכסניה אחרת: פשפשים טִוּלוּ בְמִמָּתַי כל הלילה.

פקפק בעל האכסניה:

– בשביל דבר קטן כזה אין אדם מכובד משַנה אושפיזה.

החזיר לו האורח:

– ואתה מה רצונך? שיהיו דוקא דֻבִּים מְטַפְלִים בַּמִטָּה? ]


772 אורח לן באכסניה, למחר אמר לו בעל־האכסניה:

– כיצד עָרבה לך שנתך באכסניה שלי?

הסביר לו האורח פנים ואמר:

– ברוך השם, יפה ישנתי. ברם, פשפש מת מצאתי על הכסת.

– מה־בכך? – נענה בעל־האכסניה דרך בִטוּל. – פשפש מת אינו ולא כלום.

החזיר לו האורח:

– הדין עמך. אבל אי אתה יודע, כמה גדולה היתה הַלְּוָיָה שלו…


773 אורח לן באכסניה, למחר אמר לו בעל האכסניה:

– מובטחני, שבאכסניה שלי ערבה לך שנתך.

– כן, – החזיר לו האורח. – אני ישנתי, אבל הפשפשים העלובים – הם לא יָשנו כל־חלילה…


774 עיף מן הדרך נכנס אורח לאכסניה, לקח לו חדר, עלה למִטָּתו ונרדם. פתאום – הך! דופקים בדלת. קפץ האורח מעל המטה, פתח את הדלת – והחדרן לפניו:

– באתי להודיעך, שהביאו את מזודותיך מבית־הנתיבות.

– הַנַּח לי – כָּעס האורח. – לישון אני רוצה.

שָׁב למטתו ונרדם. ופתאום – הך! דופקים בדלת. חזר וקפץ מעל המטה, פתח את הדלת – והחדרן לפניו:

– באתי להודיעך שטעיתי: אותן המזודות לא שלך הן…


775 אורח בא לאכסניה לפנות בוקר, עלה למטתו ושינה מתוקה כבשה אותו. פתאום – יד כבדה נחתה עליו והתחילה טורדתו.

– מי כאן? – חרד האורח משנתו.

– אני כאן, – נענה קול זר

– מי אתה?

– אני – הַדַּיָּל, שמא תקום?

– חמור! – רָתַח האורח. – לישון אני רוצה ולא לקום.

– אפשר, – הסכים הַדַּיָּל. – אבל יש לנו עוד אורח, והוא כבר קם לאכילה.

– מה זה ענין לי? – צעק האורח. – כלום אני צריך להאכילו?

– חס ושלום – החזיר הַדַּיָּל – אבל אתה יָשֵׁן על הַמַּפָּה של הַשֻׁלְחָן.


776 אורח נכנס לאכסניה, לקח לו חדר ועלה למטתו לנוח. נפתחה הדלת ונזדקר ראשו של בעל־האכסניה לתוך החדר:

– בבקשה ממך, רבי אורח, שתמהר לישון. שם, בחדר שני, יש לנו עוד אורח, והוא מחכה לַכָּר…


777 שמריל שניסקבר בא לעיירה, ירד לאכסניה, התיר את צרוריו ופקד שיביאו לו סעודה לחדרו, נכנסה אשה מפוחמה והביאה פַּרְפֶּרֶת – תערובת של צנון ושומן, אחר כך חזרה והביאה מָרָק ובשר, נתן שמריל עינו בפרפרת תחלה: הצנון מרובה והשומן מעט. נתן כַּף לתוך המרק והעלה – קילקי של שערות. קצה נפשו. ולא אכל גם את הבשר.

עד שישב ותהה על סעודה זו, נכנס בעל האכסניה ושאל אותו:

– רבי שמריה, מה דעתך על האכסניה שלי?

השיב לו שמריל:

– הכל טוב ויפה באכסניה שלך, אלא שֶׁלְּחִנָם אתה כופה, את ההר על אכסנאיך ונוטל רשות הבחירה מהם.

תמה בעל־האכסניה:

– מאי משמע?

הסביר לו שמריל:

– הנה, לדוגמה, פרפרת זו של צנון ושומן. מוטב, שהיית נותן צנון לחוד ושומן לחוד, שמא יש אדם המרבה דוקא בצנון, – יטרח ויעשה כרצונו. כיוצא בזה. הַמָּרָק. מוטב, שהיית נותן מרק לחוד ושערות לחוד. שמא יש אדם, הרגיל דוקא לאכלם יחד, – יטרח ויעשה כרצונו, והוא הדין הַדַּיָּלָה. מוטב, שהיתה נערה־בתולה, שמא יש אדם, שדוקא אִשָׁה ולא בתולה הַנְיָא לו, – יטרח ויעשה כרצונו…


778 אורח בא לאכסניה, וכשנכנס לחדרו נכנסה אחריו החדרנית לסדר את החדר, נסתכל בה האורח וראה, שֶׁלֶּחְיָהּ נפוחה. אמר לה:

– מה זה היה לְלֶחְיֵךְ, כי נָפחה?

השיבה החדרנית:

– בִּשְׁנַּי אני חָשָׁה.

אמר לה האורח:

– תיכף יִרְפְּא לך. רופא אני וסגולה בדוקה אני יודע לכל מיני כאב. אני נושק במקום־הכאב ומיד פוסק הכאב.

אמר ועשה…

הסמיקה החדרנית וברחה. לאחר שעה קלה נכנס בעל־האכסניה ואמר לאורח:

– מפני ששמעתי עליך, שֶׁכֹּחֵךְ גדול לְרַפֵּא כל מיני כאב בנשיקה, שמא יגדל חסדך לְרַפֵּא גם אותי?

אמר לו האורח:

– כאבך מהו?

החזיר לו בעל האכסניה:

– לא עליך, רבי אורח, זה לי עשרים שנה טחורים מצערים אותי…


779 שבוע תמים ישב הירשל אוסטרופוֹלר באכסניה, אכל ושתה, וכשהגיע שעת תשלומים אמר:

– אני הירשל אוסטרופולר וכסף אין לי.

התחיל בעל האכסניה צועק:

– אני לא חילק אני יודע, ולא בילק אני יודע. שִַׁלֵּם תִּשַׁלֵּם!

הִסָּה אותו הירשל ואמר לו:

– למה תצעק? הנה אני יוצא לחזור על הפתחים, וכל מה שֶׁיֵּאָסֶף בידי – לך הוא. שמא אין אתה מאמינני – בוא ונחזור על הפתחים יחדו, אלא מה, אין זה לפי כבודך להלוך עמי יחדו? צא וחזור על הפתחים לבדך.

 

ב    🔗

780 כָּלֵב כץ נכנס לבית־מחיה לסעוד, והביאו לו דגים. שהה שְׁהִיָה קלה, הרכין ראשו כלפי הדגים והתחיל לוחש עליהם, לוחש ופוסק, לוחש ופוסק, תמהו כל המסובים. נגש אליו בעל הבית ואמר לו:

– רבי אורח, מה אתה לוחש?

ענה כָלב ואמר

– עם הדגים אני סח. נתתי להם שלום והחזירו לי שלום. אמרתי להם: “טוב ויפה לכם בעולמכם?” אמרו לי: “הן. טוב ויפה לכו בעולמנו – בחמאה ושַמֶּנֶּת אנו טובלים”. אמרתי להם: מהיכן אתם באים לכאן?" אמרו לי: “מנהר־הָדְוִינָה אנו באים לכאן”. אמרתי להם: מה חדשות יש במקומותיכם, בנהר־הדוינה שלכם?" אמרו לי: “חדשות אין אנו יודעים – עוד לפני שבועים עָלִינוּ משם”…


781. אורח נכנס לבית־מדיה לסעוד, הזמין דגים, והביאו לו. טָעַם בקצה־המזלג, עִקֵּם חטמו ודחה את הַפִּנְכּה:

– עִּפּוּשׁ ולא דגים!

נעלבה בעלת הבית:

– היום אתה אומר כך, ולפני שבועים אכלת ושבחת.

אמר האורח:

– ודאי שבחתי, אותם הדגים שלפני שבועים היו טובים.

צחקה בעלת הבית:

– עכשיו צאו ועמדו על אָפְיָם של אורחים! חייך שמאותם הדגים נתתי לך גם היום…


782 אמר אורח לְדַיָּל של בית־מחיה:

– חוששני, שהדגים מִשֶּׁל אשתקד הם.

השיב הַדַּיָּל: – איני יודע; זה רק ששה שבועות אני משמש כאן…


783 אורח ישב בבית־מחיה ואכל דגים. כשראה בעל־הבית, שלתיאבון הוא אוכל, בקש להתפאר לפניו ונכנס עמו בדברים:

– הדגים הללו מה הם בעיניך?

השיב האורח: – לא רעים. ברם, כבר אכלתי גם טובים מהם.

נעלב בעלי הבית והחזיר:

– אבל לא אצלי…

784 בבית־מחיה.

אורח: ברי לי, שתרנגולת זו זקנה מופלגת היתה.

בעל־הבית: מִנַּין לך?

אורח: לפי הַשִּׁנַּיִם אני דן.

בעל־הבית: לפי הַשִּׁנַּיִם? שמא יש לתרנגולת שִׁנַּיִם?

אורח: תרנגולת אין לה שִׁנַּיִם, אבל אני יש לי שִׁנַּיִם…


785 רסטוֹרַן “כשר”. היום באו אורחים יותר מכפי הרגיל, ולפיכך היתה הסעודה סעודה שאינה מספקת: בשר מעט ועצמות הרבה.

עד שישבו האורחים וגרמו את העצמות, אמר אחד מהם לחברו:

– שמעתי עליך, שאתה עומד לעלות לארץ ישראל.

השיב הלה:

– אמת; אם ירצה השם, תיכף אחרי יום־טוב אני עולה לשם.

מיד עמד הראשון על רגליו, הרים את הפנכה שלפניו דאמר:

– משביע אני אותך, שתעלה את עצמותי מזה אתך…


786 אורח נכנס לבית־מחיה לסעוד. הזמין מנה בשר והביאו לו. נסתכל במה שלפניו וראה: עצם וגידים. מתחלה תהה, אחר־כך השלים והתחיל גורם את העצם ומגרס שניו בה. נגש אליו בעל־הבית ואמר לו:

– בבקשה ממך, רבי אורח, אל תרבה נרימה כל־כך… שם יושב אורח שני ומחכה לעצם…


787 אפרים גרידיגר נכנס לבית־מחיה והביא לו הַדַּיָּל צלי. הסתכל אפרים במכה שלפניו והתחיל בוכה. נבהל הדיל ואמר לו:

– רבי אורח, מה אירע לך, שאתה בוכה? החזיר לו אפרים:

– כיצד אתאפק ולא אבכה, אם בשביל חתיכת בשר קטנה כזו נשחט שור גדול?…


788 אורח נכנס לבית־מחיה לסעוד והגישו לו אטריות. טָעַם, הניח את הכף ובקש מאת הדיל, שיביא לו חומץ. אמר לו הדיל:

– חומץ למה לך?

החזיר האורח:

– כדי להוסיף חִמוּץ לכרוב.

תמה הדיל:

– לא אטריות אתה אוכל?

– אה, – נענה האורח. – אם אטריות הן הללו, הרי הן חמוצות דַיָּן…


789 אורח נכנס לבית־מחיה והזמין ארוחת צהרים. הלך הדיל והביא תבשיל ראשון – מרק. נסתכל האורח במה שהביאו לו ואמר לדיל:

– קובל אני עליכם, שאין אתם מסכנים את המים קודם בשול.

נעלב הדיל:

– שמא יודע תעלומות אתה?

החזיר האורח:

– עינים יש לי, ברוך השם, ואני רואה: – גריסים צפים על פני המים…


790 שנים שנכנסו לרסטורן לאכול, לאחר שאכלו ושתו ויצאו אמר אחד לחברו:

סעודה זו שאכלנו מה היא בעיניך?

החזיר לו חברו: – חבל, שנתחלפו ה“יוצרות”.

תמה הראשון: – מה ענין “יוצרות” לכאן?

הסביר לו חברו:.

– אלו היה המרק שאכלנו צלול כיין ששתינו, ואלו היה היין ישן כאוז שאכלנו, ואלו היה האוז שאכלנו שמן כַּדַּיָּל שֶׁשִּׁמֵּשׁ אותנו – היה הכל טוב ויפה…

791 ראובן־אשר ברודס נכנס לבית־מחיה חדש לסעוד, אכל ושתה ועמד לצאת, אמר לו בעל־הבית:

– אורח חשוב אתה לי, מר ברודס, ומבקש אני לרעת, מה המטבח שלי בעיניך.

החזיר לו ברודס:

– מעיד אני על “המרק המזויף” שלך, שכשמו כן הוא: מזויף לכל הדעות. ואם כך אתה עושה גם למרק האמתי, שיהיה אמתי לכל הדעות – מובטח לו למטבח שלך, שיצאו לו מוניטין בעירנו.


792 אורח נכנס לבית־מחיה לאכול, וכל מה שהציע לו הדיל לא הניח את דעתו. לסוף אמר לו הדיל:

– מאכל יפה יש לי בשביל בְּרְרָן כמוך: לשון עגל צלויה, שופרא דשופרא

– חלילה! – החזיר האורח. – בחלן אני מטבעי, וכשאני נזכר, שהלשון היתה בפי העגל תחלה, מיד נוקטת עלי נפשי.

הרהר הדיל ואמר לו:

– אם כך, איני מוצא לך מאכל טוב, אלא – ביצים…


793 אורח נכנס לבית־מחיה לאכול והגישו לו תבשיל. ראה שֶׁהַפִּנְכָּה מלוכלכת מאחוריה ואמר לַדַּיָּל:

– כיצד אין אתה מתביש להגיש לכלוך כזה? העיז הַדַּיָּל פנים ואמר:

– כלום מאחוריה אתה אוכל? מפניה אתה אוכל, ומפניה הַפְּכְפָּה נקיה.

החזיר לו האורח:

– וכשאתה נכנס למרחץ, כלום רק פניך רוחץ, ואחוריך אין אתה רוחץ?


794 אורח נכנס לבית־מחיה לאכול והזמין צלי, יצא הדיל והביא את הצלי כשידו שרויה עליו, התרגז האורח והתחיל צועק:

– לכלכנים, וכי כך מגישים אוכל לבני־אדם?

התנצל הדיל והחזיר לו:

– ואתה מה רצונך, שהצלי יצנח שנית לקרקע?


795 אורח ישב בבית־מחיה ואכל. פתאום קפץ ממקומו ורקק:

– טפוּ מְנֻוָּלִים! שְׁפָכִים הם מאכילים את אורחיהם. הרי שמצאתי בתבשיל, סמרטוט!

התריס בעל הבית והחזיר:

– שמא בשכר שני הזהובים שלך אתה מבקש דוקא טלית של משי?


796 – רבי אבא, – שאל בעל בית־מחיה לאורחו הקבוע, – על מה אתה נאנח?

השיב האורח:

– על מבשלתך היפה הצהובה אני נאנח, שהלכה מעמה ואיננה עוד.

תמה בעל־הבית! – רבי אבא, מי גלה לך רז זה, שהיא הלכה מעמי?

החזיר האורח:

– זקן אני, ברוך השם, אבל עיני לא כהתה עדיין, ואני רואה: שערות שחורות טובלות במרק.


797 ברסטורן “כשר למהדרין מן המהדרין”.

אורח: חביבי, שכחת להביא מסרק.

דַּיָּל; מסרק? למה?

אורח: למה? לסרוק את המרק…


798 אורח נכנס לבית־מחיה, תפס מקום באמצע השלחן הארוך והתחיל מפרט לַדַּיָּל:

– קודם כל – כבד כתוש… אחר־כך – מרק אטריות… אחר־כך – צלי ותפוחי אדמה מטוגנים… ולקנוח… לקנוח – פשטידה של שזיפים…

התפלא הדיל:

– אצטגנין אתה! כל התבשילים שיש לנו היום, אתה יודע מראש.

השיב האורח:

– איצטגנינות למה? המפה שעל השלחן לפני..


799 אורח איסטניס התנה עם בעל בית־המחיה תנאי מפורש, שכל יום יסדר לו מפה נקיה על השלחן אשר לפניו, וגם מפית נקיה לקנוח הידים.

– הוצאות הכביסה, – אמר האיסטניס, – תזקוף לי על חשבוני.

שני ימים קים בעל בית־המחיה את התנאי, ובשלישי מרד: המפה שעל השלחן זרועה שירי־אכל, מפית לקנוח־חידים־אין. כעס האורח


– התנאי שהתניתי היכן? החזיר לו בעל בית־המחיה:

– איני יכול לעמוד בו. כל האורחים התחילו חוששים לַכַּשְׁרוּת…


800 אורח נכנס לרסטורן “כשר” של גארוֹבֶר בברלין, נגש אל השלחן והתחיל מכין עצמו לסעודה: פשט את המקטורן, התיר צוארון־הכתונת והפשיל את השרוולים עד למעלה מן המרפקים. הסתכלו המסובים בהכנות אלו וצחוק פרץ מפיהם.

– מה זה? – קפץ בעל הבית אל האורח. – כלום למרחץ נכנסת?

– כך מנהגי, – השיב האורח, – איני מסב בסעודה אלא מתוך הָרְוָחָה.

– ואלו אצל קֶמְפּינְסְקִי1 היית סועד? – שאל בעל הבית.

– ממנהגי איני מְשַּׁנֶּה בשום מקום, השיב האורח. – בשם אני בא, מקמפינסקי, וכשראה אותי מתערטל התחיל צועק. אמרתי לו: “כך מנהגי”,

– ומה אמר הוא?

– הוא אמר: אם כך מנהגך – לֵךְ־לְךָ אצל גארובר"…


801 אחרי הסעודה הביא הַדַּיָּל את החשבון לאורח. קרא האורח ומצא כתוב: “שני בקבוקים יין – ארבעה רובלים” טמן את החשבון בכיסו ואמר לדיל:

– לא אדון עמך על הבקבוק השני, שהוספת מְסִבְרָה: הואיל ולא ראיתיו ולא שתיתיו, אפשר שבאמת היה משובח. אבל הבקבוק הראשון ששתיתי, הלא יודע אני, שלא היה משובח כלל, ותמה אני: מפני מה מחירו שני רובלים?


 802 לאחר שהאורח אכל ושתה והגישו לו את החשבון, שאל את הַדַּיָּל:

– רואה אני, שכתוב בחשבון: כוס־יין, דיטא, דיטא", אם שלש כוסות שתיתי, מפני מה לא נשתכרתי? "

הסביר לו הַדַּיָּל:

– לא קשיה! כך רצונו של מקום; יין משַׁכֵּר, “דיטא” אינו משכר…


803 ההוא שספר לחברו:

– אתמול נכנסתי לרסטורן לסעוד. הרסטורן מזוהם, הסעודה – כמאכל בן־ דרוסאי, וכשקמתי לצאת ושאלתי “כמה?” השיב הַדַּיָּל: “שלשה רובלים”.

– שלשה רובלים? – השתומם חברו. – ואתה שלמת?

– ודאי שלמתי, – החזיר הלה. – אלא מה עשה הקדוש ברוך־הוא? גנבתי אני כף של כסף.


804 אורח בא לכפר ונכנס לפונדק לסעוד

– במה אתה סועד? – שאלה הפונדקית.

– בבשר ודגים, – השיב האורח.

– דגים אין לנו, – אמרה הפונדקית. – בכפרנו אין נהר… בשר יש לנו רק משבת לשבת.

– אם־כן, הביאי חמאה, שמנת, גבינה.

– אַיִן, רבי קרוב, – נאנחה האשה. – זה כמה חדלו הַפָּרות את חֲלָבָן.

– אין עצה – תני דג מלוח.

אַיִן, רבי קרוב. בעלי עדיין לא שב מן העיר

– ולחם יש לך?

נעצה בו הפונדקית עינים זועפות ונהמה

– מִיָּמַי לא ראיתי יהודי זולל כזה!


805 אורח נכנס למרתף לשתות כוס בירה. מזגו לו. הסתכל בכוס וראה: שני שלישים בירה ושליש – קצף. אמר לבעלי המרתף:

– כמה אתה מוכר בירה בשבוע?

– בערך חבית, – השיב בעל־המרתף.

– רצונך שאלמדך, כיצד למכור שליש יותר?

– ודאי אני רוצה.

אמר לו האורח:

– אין לך קלה מזו, דַּיֶּךָ, שתמזוג כל הכוס כֻּלָּה בירה…


806 אורח נכנס למסבאה והומין כוס בירה. הסתכל בכוס ואמר למוזג:

– כוס שלמה הזמנתי, ואתה שני שלישי כוס מזגת לי.

החזיר לו המוזג:

– בכונה עשיתי כך, משום שרק עד כאן טבלו את הכוס.


807 כֶּלֵב לץ נכנס למסעדה לשתות קהוה. לאחר ששתה ונגש אל הקופה לשלם, אמר לו בעל המסעדה:

– רבי כלב, הקהוה שלי מהי בעיניך?

השיב לו כלב:

– יפה היא הקהוה שלך, שאין בה עולשים. אבל גם חסרון יש לה…

– ומה חסרונה? – בקש בעל המסעדה לדעת.

– חסרונה, – החזיר כלב, שאין בה קהוה…


808 קרתני בא לכרך, נכנס למסעדה, שתה כוס קהוה ושאל לַדַּיָּל:

– כמה?

– עשרים קופיקה, – השיב הדיל.

– כל־כך למה? – תמה הקרתני.

השיב הדיל: – לפי שהוצאותינו מרובות. בוא וראה: תמונה זו שעל הקיר מימין עלתה לנו בתאתים רובל, וזו שמשמאל – בשלש מאות.

שִׁלם הקרתני עשרים קופיקה וחזר והזמין עוד כוס קהוה. וכשהביא הדיל את הקהוה נתן לו הקרתני עשר קופיקות לא קבל הדיל ואמר:

– עוד עשר.

סרב הקרתני והחזיר:

– דַּיֶּךָ! שכר־הנאה בשביל התמונות כבר שלמתי…


809 אורח נכנס לקונדיטוריה והזמין לחמניות. הביאו לו. נמלך והחזיר את הלחמניות והזמין תופינים במקומן. הביאו לו– ואכל. וכשעמד לצאת עכבה אותו המלצרה:

– לא שלמת עדיין בעד התופינים.

השיב האורח:

– כלום לא החזרתי לחמניות במקומם?

– הן. – אמרה המלצרה, – החזרת, אבל גם בעד הלחמניות לא שלמת.

– אמת, – הודה האורח, – לא שלמתי, אבל כלום אכלתי לחמניות?…



  1. קמפינסקי־רסטורן מפורסם בברלין.  ↩