הנער הסמיך פניו למראָה. מן המראה ועד לדלת חדר־האמבטיה, מרחק של מטר וחצי, לאורך קיר הלבנים והפח, על מתלה ברזל מצופה פלסטיק אדום, תלו בגדיו. הנער עמד עירום, פלג גופו האמצעי נוגע בכיור. בחוץ נשמעו קולות ועכשיו הוא תופס שזה קורה לו. הוא בודק את פניו במראה, מכווץ את השפתיים, מניע את אוזניו, מסיע אצבע מן הסנטר דרך האף אל המצח. הכיור לבן וצונן, והצינה מכווצת את אגן־הירכיים. הוא מנסה לבודד את הקולות הבאים מן החוץ. קול מתערב בקול, עד שהוא מזהה את הנסירה החוזרת ונשנית, המגיעה מסדנת־השיפוצים הנמצאת בקצה המחנה, מרחק כמה מאות מטר מהכפר הערבי. הוא בודק את שרירי הבטן, כשדרך חריץ שבקיר הוא צופה באנשים המסתובבים בין המאהל לבין נקודת־היציאה. עכשיו הוא תופס שזה קרה לו, והוא בטוח שהוא יודע מה. אחרי־כן, בדרך למרפאה, הוא אומר לי, זה בטח מה שקוראים שיגעון או סכיזופרניה.

אני זוכר את זה כמו היום. בצהריים, כשהטירונים חזרו מהמסע והתפרקו ליד מבנה השקם, מישהו אמר עליו, אני מכיר את הסוג הזה, הוא מהחומר של המתאבדים. בדרך למרפאה הוא הרים את ידיו החבושות כדי להחזיר את הדם אל הכתפיים, ואמר, אני רוצה להחזיר את הדם ללב. פניו היו לבנים מאוד. האמבולנס נראה כמו רחם נייד. אני זוכר את זה כמו היום, את הכול. ניסיתי לחשוב בדימויים תמונתיים וספרותיים. הנה, בסך־הכול נער מנסה להתאבד, וזו תמונה מתוך תיאטרון־החיים, משהו שקורה כל הזמן בכל הזמנים. ומי שמרבה לראות את זה, מתייחס לכך כאל מקרה שגרתי של גירויי־תגובה יומיומיים רגילים. אחר־כך חשבתי על הנער כעל רפרודוקציה חילונית של הצלוב, ואחר־כך כעל מערכת של כתמים, צבעים ותנועה.

האבא של הנער אמר, אם על זה לא תקום ועדת חקירה, השם שלי זה לא פיש, לא השם שלי ולא אני, ואני זה לא פיש, ופיש זה מישהו אחר, ורק על המישהו האחר הזה אפשר להשתין ולמכור לו סיפורים. אבל אני זה פיש ולא מישהו אחר ובגלל זה תקום ועדת־חקירה, והיא תוציא את כל החרא החוצה. אחרי־כן הוא הסתובב אלי ודיבר על עצמו בגוף שלישי ואמר, פיש זה לא ילד, מה שפיש נתן למדינה הזאת מעטים מאוד נתנו.

זה היה כבר בבית משפחת פיש. הנער שכב בחדר ילדותו ונעוריו, שהיה מסודר ומקושט לפי הסכימה הדקורטיבית של משפחה ישראלית אשכנזית, חברה במעמד הבינוני. האנשים היו בסלון, וכשהדלת נסגרה על חדר הנער, פיש הסתובב ואמר כשהוא מצביע על מפשׂעתו, מהזרג הזה לא יוצאים הומואים ומתאבדים, מהזרג הזה יוצאים קמיקזים, צל"שים, לא שטינקרים.

אני זוכר את הפרטים. לאורך הדקה בה דובּר על הקמיקזים, נשמעה מהמקלט הפתוח פרסומת לגרבוני נשים, ובמרפסת ממול הופיעה אשה אוחזת במגבת מחבת אפופה עשן שהסתלסל אל החלל, התפזר ונמוג. גם פיש ראה אותה והבחין בחוסר התואַם שבין התמליל־הקמיקזי לבין המחבת העשנה. הוא התיישב ואמר, אני רוצה עכשיו את כל האמת.

הנער אמר, שמעתי הכול, כל מלה, הוא אמר עלי שאני הומו. אמרתי לו, הוא לא אמר שאתה הומו, הוא רק אמר שמשהו חשוד בעיניו, כי הוא לא אחד שמוליד הומואים־מתאבדים. והנער אמר, זה אבא שלי… זה אותו הדבר. אמרתי לו, איך שאתה רוצה. הנער אמר, זה לא איך שאני רוצה, זה איך שזה. אמרתי לו, אם זה עוזר לך. הנער אמר, תמיד חשבתי שהוא תמיד חושב שאני בעצם הומו, וזה אכל לו את המוח, כי הוא בטוח שממנו יכולים לצאת רק מאצ’יסטות, אפילו שבארבעים ושמונה הוא ישב בשלישות או משהו כזה. אמרתי לו, אם זה עוזר לך, אתה יכול כעת לתת את כל הקטע על אביך והמאצ’יסטות, אבל זה לא יעזור לך, כי מה שצריך לעשות איתך, זה לתת לך להבריא ואחר־כך לתקוע לך שבעים יום כלא, מה שילמד אותך לא לעשות מעצמך עניין כזה גדול, עם כל הבלגן של דם, אמבולנס ועדת חקירה וקמיקזים. הנער אמר, ככה. אמרתי, כן, בדיוק ככה. והנער אמר, אתה גם מסריח וגם פאשיסט מסריח. אמרתי לו, הנה הוא בא. הנער אמר, הוא באמת בא, הפאשיסט המסריח. אמרתי לו, אל תגיד לי שאתה המקרה של הילד שרצה קצת חום או יחס, אחרי כל השנים עם האבא הגיבור, שהיה פקיד בשלישות שמוליד רק צל"שים. והנער אמר, אני לא רוצה להגיד כלום. אמרתי לו, זה כבר קצת יותר טוב, מותק. הנער אמר, אל תקרא לי מותק. אמרתי לו, מותק זה שום דבר שמיוחד להומואים, אל תיבהל, אתה יכול מתי שאתה רוצה לקרוא גם לי מותק. והנער אמר, זה לא זה. שאלתי אותו, אז מה זה? והוא אמר, אני באמת לא יודע. אמרתי לו, אתה רוצה שיחשבו שאתה חידה גדולה או משהו כזה, והנער אמר, בדבר אחד אני בטוח, וזה בזה שאני לא הומו ולא בטיח.

הוא היה נכנס למקלחות לבד, העיד חייל מהמחלקה, אחרי שכולם יצאו, או לפני שנכנסו. בהתחלה לא שמנו לב לזה, עד שמישהו ראה שאיך שמגיעים למאהל וכולם תופסים קצת אוויר, הוא כבר שם במקלחת, לבד. אז מישהו פעם עקב אחריו לשם, וראה אותו עם הפנים בתוך המראָה מדבר אל עצמו ואומר, אני בהמה, אני בהמה. עכשיו כולם ידעו מה הוא עושה שם לבד, וזה בעצם היה בסדר מצד כולם שיעשה מה שהוא רוצה, אבל בטח חשבו עליו כמו על מניאק… גם אני פעם הצצתי וראיתי אותו עושה את זה. מה בדיוק הוא היה עושה? הוא היה עומד מול המראה ואומר, אני בהמה, אני בהמה… זה בדיוק מה שהוא עושה,.. ואנחנו היינו מציצים ומחכים לעוד קצת אקשן, שיתפוש לעצמו משהו ביד או משהו כזה, אבל שום דבר חוץ מאני בהמה לא קרה. ואחרי־כן? למח אתה מתכוון ואחרי־כן?… אחרי־כן לא קרה כלום, הוא היה יוצא החוצה אל החבר’ה כאילו כלום ומתנהג רגיל לגמרי.

הנער אמר, ידעתי שהם מציצים, או שהייתי רואה אותם או מרגיש אותם דרך הקיר. הייתי מול המראָה והם מאחורי הקיר, וכך רציתי שזה יהיה. דרך החריץ הייתי מסתכל החוצה ורואה את האוויר, את התנועה של אנשים וכלי־רכב באוויר, והכול נראה לי כמו איזה סידור־פרחים בתנועה, האנשים כמו עצמים זזים… והיה יוצא לי ישר מתוך המוח: אני בהמה, אני בהמה… וידעתי שהם שומעים… לא הייתי גומר מזה אם כי עם קצת מאמץ הייתי יכול. אבל בסוף הייתי מצחיק את עצמי, כי באותה שנייה הפרצוף של אבא שלי היה מופיע על המראָה. ומה שהצחיק אותי זה שאני כאן במקלחת, מרוח כמו מניאק, ואילו הפרצוף שלו מתוח, מלא סיפוק של בעל־בית אשכנזי שהצליח בחיים, והבן שלו, אני, שהוא חמישים אחוז מההצלחה, תקוע במקלחת ואומר לעצמו, אני בהמה, אני בהמה, כשעשרים בחורים בריאים כמו חרסינה שומעים אותו ועושים מזה חיים משוגעים… ידעתי שהם מציצים, אבל לא עשיתי את זה בשביל שיהיו מבסוטים ממני, או בשביל שירחמו עלי ולא יֵרדו עלי, תאמין לי… בהתחלה, כשגיליתי שהם שם מאחורי הקיר, חשבתי לעצמי, אתה עושה את זה כדי שלא יקחו אותך בחשבון כמו בנאדם רגיל, כדי שיחשבו שאתה קצת משוגע, ושלא יסתבכו איתך ואתה תרוויח מזה אוויר. וזו היתה מחשבה נכונה, כי לאורך החיים שלי, בכל מיני מצבים, הייתי עושה כל מיני דברים כדי שינתקו מגע ממני… אבל, הפעם זה היה שונה. היתה לי הרגשה של כוח דווקא כשחשפתי את עצמי כמו אפס לפני כולם, במיוחד בסביבה שכולה בנויה על גבריות, אם אתה מבין אותי. הייתי אומר, אני בהמה, אני בהמה, אני בהמה, כמו איזו מנטרה, סיסמה, זה היה הצליל שלי… תנסה את זה, יש בזה המון חום וכוח… אתה תוקע את הפרצוף במראָה, רואה את העיניים, רואה בהתחלה צורה שלמה, אחר־כך היא מתפרקת לריסים, לעפעפיים, כל חלק מקבל חיים חדשים ונראה שונה. השפתיים כמו נקניקיות דביליות, ואז אתה מוציא את עצמך בשתי מלים, אני בהמה… תנסה את זה פעם, פלוס זה ומאחורי הקיר עשרים מוחות קטנים מלאי זרגים.

פיש ישב בכורסה ואמר, אני רוצה עכשיו את כל האמת. הכורסה היתה אחת משתי כורסאות וספה תואמות. מרופדות בבד חום־לבן מפוספס, על־פי תבנית גיאומטרית של משולשים ומעוינים הנפגשים ונפרדים. אלה צורות המייצגות הרמוניה וסדר שיטתי, המייצגות מצִדן שקט ורוגע. מייצגות את בעל הבית על שאיפותיו ועל דימויו העצמי. בתוך המערכת ההרמונית הזו ישב האיש המוליד קמיקזים ורצה לקבל את כל האמת, בתנאי שזו תהיה אמת מאוד מיוחדת, משהו כמו קשר חשאי שנקשר על בנו וכיו"ב. לאמת אחרת לא היה מקום אצל מוליד הקמיקזים.

אמרתי לו, פיש, מה כל הזבל הזה על כל האמת? ולפני שענה, הוספתי, אתה לא הולך לתת לי את הקטע על פיש זה לא ילד. פיש שתק שתי דקות ואחרי־כן אמר, אתה לא יודע מי זה פיש, פיש היה מוכן לחתום לו שיֵלך אפילו לשייטת.

סיפרתי לו את העניין עם המקלחות, ופיש אמר, אני לא מאמין. אמרתי לו, אתה יכול לא להאמין כמה שאתה רוצה, אבל זה מה שיש. פיש אמר, דבר אחד ברור, ממני הוא לא קיבל את המחלה הזאת. אמרתי לו, אפילו מי שלא יודע מי זה פיש יכול להציע לפיש לשכוח מכל העניין של ועדת־חקירה. פיש שתק. אמרתי לו, מקסימום אתה יכול להקים ועדת־חקירה אם המחלה ממך או לא. ופיש אמר, שום דבר לא יֵצא מזה. אמרתי לו, עכשיו אתה מדבר.

הנער אמר, בפעם האחרונה, בפעם האחרונה שעשיתי את זה, כשהסתכלתי דרך החריץ, נכנסה לי כל השמש בעין וראיתי רק בהרה אחת גדולה… היה חם מאוד, ובתוך הבהרה ראיתי את אבי בתור חייל צעיר מחזר אחרי חיילת. עכשיו שמתי לב לפרטים. אבי נראה כמו חייל צעיר, אבל מקרוב ראיתי את פניו היום, בן חמישים, יד אחת שלו היתה בכיס, וחשבתי שהוא מחזיק שם סוכרייה כדי לפתות את החיילת, כי אולי אם הוא חייל צעיר עם פנים בני חמישים, הוא חושב שהחיילת היא תינוקת. ואז ראיתי גם את הסביבה שהיתה של ארבעים ושמונה, מרחוק הגיעו אבק וקולות של מלחמה, אבל אבי היה נקי ומגוהץ כמו חייל בסרט אמריקאי על חיילים נופשים בהוואי…. בסביבה היתה תנועה, אבל אבי היה כמו דמות יצוקה משעווה עם תנועות קצובות, מכאניות, והשפתיים שלו, כשדיבר עם החיילת, נעות כמו שפתיים של בובת צעצוע…. רציתי להגיד לו, אבא זה בסדר, תתנהג רגיל, היא מחפשת את זה בדיוק כמוך. אבל אז הוא נעלם לי… ושמעתי את הטירונים שמאחורי הקיר, ומאיפשהו, מטרנזיסטור פתוח, נשמע פזמון על כרמיאל העיר החדשה, ומה שקלטתי היתה שורה שנחבטה לי במוח, משהו כמו כרמיאל, מצפה לבִרכת הימים. אמרתי לעצמי, עכשיו, אני אהיה הקורבן של ברכת הימים, ועשיתי את זה… באותה שנייה צחקתי, ואלה שמאחורי הקיר, נכנסו בריצה, והיום הם נשבעים שזה היה צחוק של משוגע… האמת שצחקתי, כי הצחקתי את עצמי עם כל התיאטרון הזה שבניתי בעזרת מקלחת, ורידים, ברכת הימים וכל זה… ובמיוחד אבא שלי בתור בובת־שעווה על רקע המלחמה של ארבעים ושמונה, אז צחקתי… כי לחצי־שנייה חשבתי שאני הולך עד הסוף, אבל אז הבנתי שמה שיֵצא מזה זה בסך הכול הפאניקה של הסביבה שרואה נער אשכנזי טוב הולך לעשות מה שנער וכו' לא צריך לעשות… ועכשיו הוצאתי את עצמי מחוץ לגזע המהוגן לבעֵרך עשר שנים, ויכול להיות שאת זה בעצם חיפשתי…. אם הוא, אבא שלי, יבקש יפה אני מוכן להוציא לו תעודת־כושר שאין לו שום מחלה ולברך אותה בברכת כרמיאל המצפה לבִרכת־הימים… בכל אופן, תנסה את זה פעם, תתקע את הפרצוף במראָה. תראה את השפתיים שלך כמו נקניקיות דביליות, תנפה את הלחיים כמו שתי פודריות ורדרדות ותגיד, אני בהמה, אני בהמה… תוציא את עצמך החוצה בשתי מלים… זה יעשה לך יותר טוב ממה שאתה יכול להאמין.