הנפשות    🔗

לִיר – מלך בריטניה

מֶלֶךְ צָרְפַת

דֻּכַּס בֻּרְגּוּנְד

דֻּכַּס קוֹרְנְוַל

דֻּכַּס אוֹלְבַּנִי

אַלּוּף קֶנְט

אַלּוּף גְּלוֹסְטֶר

אֶדְגַּר, בן גלוסטר

אֶדְמוּנְד, ממזרו של גלוסטר

קוּרָן, ממשרתי החצר

זָקֵן, אריסו של גלוסטר

רוֹפֵא

הַשּׁוֹטֶה

אוֹסְוַלְד, שר החצר של גונריל

קָצִין, בפקודתו של אדמונד

אַבִּיר, בן לויתה של קורדליה

כָּרוֹז

מְשָׁרְתֵי קוֹרְנְוַל

בנות ליר:

גּוֹנֶרִיל

רֵגָן

קוֹרְדֶלְיָה

אַבִּירִים מִבְּנֵי־לְוָיָתוֹ שֶׁל לִיר, קְצִינִים, רָצִים, חַיָּלִים, מְשָׁרְתִים.

מקום העלילה: בריטניה.

 

מערכה ראשונה    🔗

תמונה ראשונה    🔗

היכל המלך ליר.

קנט, גלוסטר ואדמונד.

קנט. וְאָנֹכִי סָבַרְתִּי כִּי בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ עָדִיף דֻּכַּס אוֹלְבַּנִי מִדֻכַּס קוֹרְנְוַל.

גלוסטר. כֵּן סָבַרְנוּ כָּל הַיָּמִים, וְאוּלָם עַתָּה, בְּהֵחָלֵק הַמַּמְלָכָה, אֵין לָדַעַת עוֹד, מִי מִן הַשְּׁנַיִם נִכְבָּד בְּעֵינָיו יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ. כִּי הִנֵּה עָלוּ הַחֲלָקִים בַּד בְּבַד, שֶׁאֲפִלּוּ בִּטְבִיעַת־עַיִן אִי אַתָּה מַבְחִין, אֵיזֶהוּ הֶעָדִיף שֶׁבָּהֶם.

קנט. בִּנְךָ הוּא זֶה, מִילוֹרְד?

גלוסטר. יָד לִי, סֶר, בְּלֵדָתוֹ וְגִדּוּלוֹ. וְכָל כָּךְ הִרְבֵּיתִי לְהַסְמִיק, בְּהַכִּירִי אוֹתוֹ לְבֶן לִי, עַד כִּי מְעַט־מְעַט אָזַל הַסֹּמֶק מִפָּנַי.

קנט. אֵינִי יוֹרֵד לְסוֹף דְּבָרֶיךָ.

גלוסטר. אַךְ אִמּוֹ שֶׁל הַבָּחוּר – דְּבָרַי יָרְדוּ חַדְרֵי בִּטְנָהּ שֶׁהֶעֱגִילָה וְכָךְ זָכְתָה לְתִינוֹק בַּעֲרִיסָה בְּטֶרֶם תִּזְכֶּה לְבַעַל בְּבֵיתָהּ. הֲתָחוּשׁ רֵיחַ עֲבֵרָה בַּדָּבָר?

קנט. לֹא אוּכַל לְהַבְאִישׁ רֵיחָהּ שֶׁל עֲבֵרָה שֶׁנָּתְנָה פְּרִי־הִלּוּלִים כָּזֶה.

גלוסטר. עוֹד בֵּן אֶחָד לִי, סֶר, וְהוּא כָּשֵׁר־לִמְהַדְּרִין וְגָדוֹל מִמֶּנּוּ לְעֵרֶךְ שָׁנָה אַחַת, וּבְכָל־זֹאת לֹא יוֹקִירֶנּוּ לִבִּי יוֹתֵר מִזֶּה. אָמְנָם, הִתְחַצֵּף הַבָּחוּר וּבָא לָעוֹלָם בְּטֶרֶם יִדָּרֵשׁ, אַךְ אִמּוֹ הָיְתָה יָפָה לְהַלֵּל. מַעֲשֵׂה־תַּעֲנוּגִים הָיָה לִי לְהוֹלִידוֹ, וְאֵיךְ אוּכַל לְהִתְנַכֵּר לוֹ? – הֲתֵדַע, מִי הוּא הַגֶּ’נְטֶלְמֶן הָאָצִיל הַזֶּה, אֶדְמוּנְד?

אדמונד. לֹא, מִילוֹרְד.

גלוסטר. מִילוֹרְד קֶנְט. זָכְרֵהוּ וְכַבְּדֵהוּ, כִּי הוּא אֶחָד מִידִידַי הַנִּכְבָּדִים.

אדמונד. (לקנט.) הִנְנִי מוּכַן לְשָׁרְתוֹ כְּכָל אֲשֶׁר אוּכַל.

קנט. חָפַצְתִּי מְאֹד לֶאֱהָבְךָ, וַאֲבַקֵּשׁ כִּי נִתְוַדַּע מִקָּרוֹב.

אדמונד. אֶשְׁתַּדֵּל, סֶר, לִהְיוֹת רָאוּי לְחַסְדְּךָ.

גלוסטר. כְּבָר תֵּשַׁע שָׁנִים נוֹדֵד הוּא בְּאֶרֶץ־מֶרְחַקִּים, וּבְקָרוֹב יֵצֵא שֵׁנִית לְמַסָּעָיו… (קול חצוצרות מאחורי הבמה.) – הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בָּא. (באים בעלי חצוצרות, ליר, הדוכסים קורנוול ואולבני, גונריל, רגן, קורדליה ובני־לויתם.)

ליר. צֵא, גְּלוֹסְטֶר, וְקַדֵּם הָאֲדוֹנִים,

הַצָּרְפָתִי וְהַבֻּרְגּוּנְדִי.

גלוסטר. כְּמִצְוָתְךָ, מַלְכִּי.

(גלוסטר ואדמונד יוצאים.)

ליר. וְאָנֹכִי אוֹדִיעַ בֵּינָתַיִם

צְפוּנוֹת לִבִּי. – הָבִיאוּ הַמַּפָּה!

דְּעוּ אֵפוֹא: לַחֲלָקִים שְׁלשָׁה

חִלַּקְתִּי מַמְלַכְתִּי; כִּי כֵן אָמַרְתִּי:

אֶפְרֹק לְעֵת זִקְנָה סִבְלוֹת מַלְכוּת

וְעַל כִּתְפֵי הַנֹּעַר אֲשִׂימֶנָּה

וּבְאֶפֶס עֹל אֶל קֶבֶר אֲדַדֶּה.

הַקְשֵׁב, בְּנִי קוֹרְנְוַל, וְאַף אַתָּה,

בְּנִי אוֹלְבַּנִי, הַנֶּאֱמָן כָּמֹהוּ:

עַל כָּל צָרָה, לִמְנֹעַ רִיב־אַחִים,

הִנֵּה אֶקֹּב אֶת מֹהַר הַבָּנוֹת.

וְאַף לַצָּרְפָתִי וְלַבֻּרְגּוּנְדִי,

שְׁנֵי נְסִיכִים רָמֵי־הַמַּעֲלָה,

שֶׁבָּאַרְמוֹן שׁוֹהִים בְּתַחְרוּתָם

עַל חֶסֶד הַצְּעִירָה שֶׁבִּבְנוֹתַי,

יֻתַּן הַמַּעֲנֶה. הַגֵּדְנָה לִי, בְּנוֹתַי, –

כָּעֵת, בְּהִנָּזְרִי מִן הַשִּׁלְטוֹן,

מִדַּאֲגוֹת מַמְלֶכֶת וּגְבוּלִין –

מִי יֹאהֲבֵנִי יֶתֶר עַל כֻּלָּן?

נַגְדִּיל מַתָּן לְזוֹ שֶׁסְגֻלָּתָהּ

נוֹצַחַת אֶת הַטֶּבַע. גּוֹנֶרִיל,

אַתְּ הַבְּכִירָה – דַּבְּרִי הָרִאשׁוֹנָה.

גונריל. אָבִי,

עַזָּה אַהֲבָתִי עַד אֵין הַבִּיעַ,

יָקַרְתָּ לִי מִדְּרוֹר וְאוֹר־עֵינַי,

מִכָּל יְקָר, וְכָל שֶׁאֵין עֲרֹךְ לוֹ,

מִזִּיו־חַיִּים, מֵאשֶׁר, מִכָּבוֹד, –

אֵין בַּת אוֹהֶבֶת־אָב יוֹתֵר מִמֶּנִּי.

יִדַּלּוּ מִלּוֹתַי, שְׂפָתַי תִּדֹּמְנָה, –

רַב יֶתֶר מִכָּל אֵלֶּה אֲהַבְתִּיךָ.

קורדליה. (לנפשה.) וּמַה בְּפִי? – אֱהַב, לִבִּי, וָדֹם!

ליר. כָּל הַמָּחוֹז הַזֶּה, מִכָּאן עַד כָּאן,

בּוֹ נַהֲרוֹת־אֵיתָן וְחֹרֶשׁ־יַעַר,

שָׂדוֹת וּנְאוֹת־מֶרְחָב, – נָתַתִּי לָךְ

וּלְזֶרַע אוֹלְבַּנִי לַאֲחֻזַּת־עוֹלָם.

וּמַה בְּפִי בִּתֵּנוּ הַשְּׁנִיָּה,

רֵגָן, אִשְׁתּוֹ שֶׁל קוֹרְנְוַל, הַגִּידִי!

רגן. קְרוּצָה אֲנִי מֵחֹמֶר אֲחוֹתִי,

גָּמְלֵנִי כִּגְמוּלָהּ, דִּבְרֵי אַהֲבָתָהּ

הָיוּ גַם לִי לְפֶה, אַךְ לֹא עַד תֹּם;

שָׂנֵאתִי כָּל חֶמְדָּה שֶׁלַּחוּשִׁים,

וְלֶאֱהֹב אֶת הוֹד רוֹמְמוּתֶךָ

הוּא כָּל תַּעֲנוּגִי.

קורדליה. (לנפשה.)           הוֹ מַה דַּלּוֹתִי.

וּבְכָל זֹאת, לֹא! אַהֲבָתִי, יָדַעְתִּי,

עַזָּה מִשְּׂפַת־לָשׁוֹן.

ליר. הַשְּׁלִישׁ הַזֶּה שֶׁל אֶרֶץ מַמְלַכְתִּי,

אֲשֶׁר גָּדְלוֹ, עֶרְכּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ

אֵינָם נוֹפְלִים מֵחֵלֶק גּוֹנֶרִיל,

לָךְ וּלְזַרְעֵךְ הוֹרַשְׁתִּי לִצְמִיתוּת. –

כָּעֵת מְשׂוֹשׂ־חַיַּי, הַצְּעִירָה

וְלֹא הַמִּצְעָרָה, אֲשֶׁר עָלֶיהָ

חֲלֵב בֻּרְגּוּנְד וְיֵין צָרְפַת יָרִיבוּ,

מָה אַתְּ תַּגִּידִי וְנָחַלְתְּ

אֶת הַיָּפֶה בַּחֲלָקִים? דַּבֵּרִי!

קורדליה. לֹא־כְלוּם, מַלְכִּי.

ליר. לֹא־כְלוּם?

קורדליה. לֹא כְלוּם.

ליר. לֹא־כְלוּם – סוֹפוֹ לֹא־כְלוּם. דַּבְּרִי, דַּבֵּרִי!

קורדליה. אֲבוֹי, כִּי לֹא אוּכַל לָשִׂים לִבִּי

עַל דַּל־שְׂפָתַי. אָהַבְתִּי אֶת מַלְכִּי

כְּחוֹבָתִי – לֹא יֶתֶר, לֹא פָּחוֹת.

ליר. אִי לָךְ, קוֹרְדֶלִיָּה! הֵיטִיבִי נָא דְבָרַיִךְ,

פֶּן יְבֻלַּע אָשְׁרֵךְ.

קורדליה.           מַלְכִּי הָרָם,

נָתַתָּ לִי חַיִּים, גִּדַּלְתָּ, גַּם אָהַבְתָּ,

וְאָנֹכִי אָשִׁיבָה תַּגְמוּלֶיךָ

בְּכִבּוּד־אָב וְרֶגֶשׁ־אַהֲבָה.

מַה בֶּצַע בִּבְעָלִים לְאַחְיוֹתַי,

וּלְדִבְרֵיהֶן אוֹתְךָ בִּלְבַד תֹּאהַבְנָה?

כִּי אֶנָּשֵׂא, יִקַּח אִישִׁי הַחֵצִי

מֵרַחֲשֵׁי לִבִּי וְחוֹבוֹתָיו;

הֵן לֹא אֶהְיֶה לְאִישׁ, כְּאַחְיוֹתַי,

לְמַעַן כִּי אֹהַב רַק אֶת אָבִי.

ליר. בְּתָם־לֵבָב דִּבַּרְתְּ?

קורדליה.           כֵּן, מֶלֶךְ רָם.

ליר. כֹּה צְעִירָה וְכֹה סָרַת־לֵבָב.

קורדליה. כֹּה צְעִירָה וְכֹה יִשְׁרַת־לֵבָב.

ליר. יְהִי, אֵפוֹא, יָשְׁרֵךְ נְדֻנְיָתֵךְ,

כִּי בִּקְדֻשַּׁת זִיוָהּ שֶׁלַּחַמָּה

רָזֵי הַלַּיְלָה וְסִתְרֵי הֶקַטָה,

בְּכֹחַ מַזָּלוֹת וְכוֹכָבִים,

חוֹתְכֵי חַיִּים וָמָוֶת, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי

כִּי אֶתְכַּחֵשׁ לְכָל חוֹבַת אָבוֹת,

לְכָל קִרְבַת דָּמִים וּשְׁאֵר־בָּשָׂר.

וּכְנָכְרִיָּה תִּהְיִי לִי לְלִבִּי

עֲדֵי עוֹלָם. הַסְּקִתִּי הַבַּרְבָּרִי

בִּבְשַׂר בָּנָיו יִשְׁבֹּר רַעֲבוֹנוֹ,

יִיקַר לִי וִישׁוֹבֵב נַפְשִׁי יוֹתֵר

מִמֵּךְ, בִּתִּי לְשֶׁעָבַר.

קנט.           מַלְכִּי!

ליר. אַל הֶגֶה קֶנְט! אַל נָא תִּקְרַב

אֶל קֶצֶף הַדְּרָקוֹן. מִכָּל בְּנוֹתַי

אוֹתָהּ אָהַבְתִּי, בְּצִלָּהּ קִוִּיתִי

אֶחְסֶה לְעֵת זִקְנָה. – צְאִי מֵעַל פָּנַי!

אָנוּחַ בְּקִבְרִי, אִם אֶעֶקְרֶנָּה

מִתּוֹךְ לִבִּי. – קִרְאוּ נָא לְצָרְפַת!

מַהֵר! יָבוֹא בֻּרְגּוּנְד! – אוֹלְבַּנִי! קוֹרְנְוַל!

יִבְלַע נָא חֶלְקְכֶם גַּם אֶת חֶלְקָהּ.

תָּבוֹא גַּאֲוָתָהּ, אֲשֶׁר אָמְרָה

כִּי ישֶׁר־לֵב הוּא לָהּ, וְתַשִּׂיאֶנָּה!

בִּידֵי שְׁנֵיכֶם אַפְקִידָה שִׁלְטוֹנִי,

עַל כָּל הֲדַר עֻזּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ;

וְאָנֹכִי, עִם אַבִּירִים מֵאָה,

אֵשֵׁב לִי, חֹדֶשׁ־חֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת,

בְּבֵית אֶחָד מִכֶּם. אֶשְׁמֹר עִמִּי

רַק תֹּאַר הַמַּלְכוּת וְשֵׁם־כְּבוֹדוֹ, –

וְהַמִּשְׂרָה, הָעֹז וְהַמִּסִּים

לָכֶם, לוֹקְחֵי־בְּנוֹתַי הָאֲהוּבִים.

וְזֶה לָכֶם הָאוֹת – הִנֵּה נִזְרִי

חַלְּקוּהוּ בֵּינֵיכֶם!

קנט.           הָהּ, לִיר הָרָם,

אֲשֶׁר כִּבַּדְתִּיהוּ כְּמַלְכִּי,

כְּבֵן אוֹהֵב אָבִיו, כְּעֶבֶד אֶת רַבּוֹ,

וּתְפִלּוֹתָי הִגִּידוּ שֵׁם כְּבוֹדוֹ…

ליר. דָּרַכְתִּי אֶת קַשְׁתִּי – הַרְחֵק מֵחֵץ!

קנט. יְרֵה הַחֵץ, וְאַף אִם יְפַלְּחֵנִי!

הָעֶבֶד קֶנְט יִנְהַג בְּעַזּוּת־מֵצַח,

כָּל עוֹד מַלְכּוֹ נוֹהֵג בְּשִׁגָּעוֹן.

זָקֵן, מַה זֶּה אָמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת?

אֵיךְ תֵּאָלֵמְנָה דֹּם שִׂפְתֵי־אֱמֶת

בִּנְפֹל מַלְכוּת בְּפַח הַחֲנֻפָּה?

הַיּשֶׁר הוּא מִצְוָה מוּל כֶּסֶל מֶלֶךְ!

כְּבֹשׁ מָרוּתְךָ

וְשׁוּב וּבְחֹן אֶת פַּחַז מִשְׁפָּטֶךָ,

וְחֵי רֹאשִׁי אִם לֹא פָּחוֹת מֵהֶן

תֶּאֱהָבְךָ קוֹרְדֶלִיָּה בִּתְּךָ.

רַק כְּלִי נָבוּב הוֹמֶה בְּקוֹל גָּדוֹל.

ליר. דֹּם, קֶנְט, – בְּנַפְשְׁךָ הוּא!

קנט. הֵן כָּל יָמַי חֵרַפְתִּי אֶת נַפְשִׁי

אֶל מוּל אוֹיְבֶיךָ; גַּם הַפַּעַם

לְמַעַן בִּטְחוֹנְךָ אַשְׁלִיךְ נַפְשִׁי

מִנֶּגֶד כְּתָמִיד.

ליר.           סוּר מֵעֵינַי!

קנט. עֵינֶיךָ פְּקַח הֵיטֵב וְּלְמַטָּרָה

שִׂימֵנִי בְּכָל עֵת.

ליר.           בְּשֵׁם אַפּוֹלוֹ…

קנט. כֵּן, בְּשֵׁם אַפּוֹלוֹ,

כִּי אַךְ לַשָּׁוְא נִשְׁבַּעְתָּ בְּאֵלֶיךָ.

ליר. הוֹ עֶבֶד! הוֹ בּוֹגֵד!

(תופש חרבו.)

קורנול.           הָשֵׁב יָדְךָ, הַמֶּלֶךְ!

קנט. הֲרֹג רוֹפַאֲךָ וְתֵן שָׂכָר

לַנֶּגַע הַמַּמְאִיר. חֲזֹר בְּךָ,

וָלֹא – כָּל עוֹד גְּרוֹנִי עִמִּי לִצְעֹק,

אֶצְעַק חָמָס!

ליר.           שְׁמָעֵנִי, הַסּוֹרֵר,

כְּעֶבֶד לְרַבּוֹ הַקְשִׁיבָה לִי!

אֲשֶׁר חַלֵּל הַנֵּדֶר פִּתִּיתַנִי,

וְלֹא הָיְתָה כָּזֹאת עִמִּי עַד הֵנָּה,

וּבְמֵצַח נְחוּשָׁה הִרְהַבְתָּ עֹז

הַפְרֵד בֵּין מִשְׁפָּטִי לְשִׁלְטוֹנִי,

וְהוּא חִלּוּל הַטֶּבַע וְהַתֹּאַר, –

עַל כֵּן זֶה תַּגְמוּלְךָ מִיָּד הַמֶּלֶךְ:

בַּחֲמִשָּׁה יָמִים הָכֵן לְךָ מָגֵן

מִכָּל פִּגְעֵי־הַזְּמָן אֲשֶׁר יִקְרוּךָ,

וּבַשִּׁשִּׁי – רַגְלֶיךָ שָׂא הַרְחֵק

מִמַּמְלַכְתִּי. וְאִם בָּעֲשִׂירִי

עוֹד יִשְׂתָּרֵךְ גּוּפְךָ בִּגְבוּלוֹתַי, –

אַחַת דָּתְךָ לָמוּת! כַּלֵּךְ מִפֹּה!

חֵי יֻפִּיטֶר, כָּלָה וְנֶחְרֶצָה!

קנט. הֱיֵה שָׁלוֹם, מַלְכִּי! אִם כָּךְ הִיא הַמַּלְכוּת,

הַדְּרוֹר הוּא בַּנֵּכָר, וּפֹה הִיא הַגָּלוּת.

(לקורדליה.) יִהְיוּ לָךְ לְמָגֵן אֵלֵי מָרוֹם, עַלְמָה,

שֶׁדִּבּוּרֵךְ אֱמֶת, וּמַחְשַׁבְתֵּךְ תַּמָּה.

(לרגן ולגונריל.) פִּיכֶן דִּבֵּר גְּבֹהָה וּמְלִיצוֹתָיו הִגְדִּיל,

וּלְוַאי מַעֲשֵׂיכֶן יוֹכִיחוּ בַּעֲלִיל.

שְׂאוּ נָא, הַנְּסִיכִים, מִקֶּנְט בִּרְכַּת־שָׁלוֹם,

הוּא עַל אַדְמַת־נֵכָר יִהְיֶה כִּתְמוֹל־שִׁלְשׁוֹם.

(יוצא.)

(חצוצרות. גלוסטר חוזר, ועמו צרפת, בורגונד ובני לויתם.)

גלוסטר. הִנֵּה מַלְכִּי, צָרְפַת וְגַם בֻּרְגּוּנְד.

ליר. דֻּכַּס בֻּרְגּוּנְד!

אֵלֶיךָ רִאשׁוֹנָה אֶשָּׂא דְבָרִי.

אַתָּה, הַמִּתְחָרֶה עִם מֶלֶךְ זֶה

בְּאַהֲבַת בִּתִּי: מָה הַנָּדָן

אֲשֶׁר בִּמְעַט מִמֶּנּוּ תְּמָאֵן

דַּבֵּר בָּהּ נִכְבָּדוֹת?

בורגונד.           מַלְכִּי הָרָם,

דַּיֵּנִי בַּמַּתָּן אֲשֶׁר קָצַבְתָּ,

אִם לֹא תַּמְעִיט עֶרְכּוֹ.

ליר.           דֻּכָּס אָצִיל,

כָּזֶה הָיָה שְׂכָרָהּ לְעֵת יָקְרָה לִי,

עַתָּה הוּזְלָה. הֲרֵי הִיא לְפָנֶיךָ:

אִם שֶׁמֶץ־מָה בְּזֹאת הָעֲלוּבָה,

אוֹ כָּל עַצְמָהּ, בְּמַשְׂטֵמַת אָבִיהָ

וּבְחֹסֶר־כֹּל, תַּחְמֹד עוֹד בְּלִבֶּךָ, –

קָחֶנָּה, הִיא שֶׁלְּךָ.

בורגונד.           אֵין מַעֲנֶה בְּפִי.

ליר. הַזֹּאת, בְּכָל מוּמֶיהָ אֲשֶׁר בָּהּ,

בִּבְלִי נָדָן, בִּבְלִי חַסְדֵי אָבִיהָ,

הַבַּת שְׂנוּאַת־נַפְשִׁי אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי, –

הֲתִשָּׂאֶנָה אוֹ תֶּחְדָּל?

בורגונד.           חֲבָל, מַלְכִּי,

אַךְ אֵין מוֹצָא בְּאֵלֶּה הַנְּסִבּוֹת.

ליר. חֲדַל אֵפוֹא מִמֶּנָּה. חֵי בּוֹרְאִי,

כִּי כָּל הוֹנָהּ נָקַבְתִּי לְפָנֶיךָ.

(לצרפת.) וּלְךָ, מַלְכִּי הָרָם, חָלִילָה לִי

לָתֵת אִשָּׁה אֲשֶׁר שָׂנְאָה נַפְשִׁי.

הָסֵב לִבְּךָ אֶל חֵיק טוֹבָה מִזּוֹ

הַנֶּפֶשׁ הַבְּזוּיָה, שֶׁגַם הַטֶּבַע

יֵבוֹש מִלְּהַכִּירָהּ.

צרפת.           אֲבָל מוּזָר הוּא!

אֲשֶׁר הָיְתָה עַד כֹּה בָּבַת־עֵינֶךָ,

בַּת־הִלּוּלִים, מַרְפֵּא לְשֵׂיבָתְךָ,

הַמְסֻלָּאָה בַּפָּז, – אֵיכָה בִּן־רֶגַע

עָשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה, אֲשֶׁר הֵסִירָה

אֶת חַסְדְּךָ מִמֶּנָּה! – אֶל נָכוֹן

שְׁאוֹל הָיָה חֶטְאָהּ, אוֹ רַק אַכְזָב

רַחְשֵׁי אַהֲבָתְךָ בָּם הִתְיַמַּרְתָּ.

נִלְאֵיתִי לְהָבִין, אֵיכָה הָיְתָה זֹאת,

אִם לֹא בְּדֶרֶךְ נֵס.

קורדליה.           אַחְלַי, מַלְכִּי:

אִם אֵין עִמִּי זוֹ מְלֶאכֶת הָרְמִיָּה

שֶׁל שְׂפַת חֲלַקְלַקּוֹת וְלֵב וָלֵב,

וְאִם יִרְחַשׁ לִבִּי, לֹא אֲמַלֵּל

בְּטֶרֶם אֶעֱשֶׂה, – הָעִידָה בִּי, אֵפוֹא,

כִּי לֹא זָדוֹן, לֹא רֶצַח, לֹא חָמָס,

לֹא מַעֲשֵׂה קָלוֹן וְתוֹעֵבָה

פִּתְאֹם רֵיחִי הִבְאִישׁוּ בְּעֵינֶיךָ,

בִּלְתִּי אִם הַמַּחְסוֹר – שֶׁהוּא עָשְׁרִי –

מַחְסוֹר הָעַיִן וְהַפֶּה הַחֲנֵפִים.

אַשְׁרַי כִּי חֲסַרְתִּים, וְלוּא קִפְּחוּנִי

אֶת חַסְדְּךָ עָלַי.

ליר.           מוּטָב הָיָה

לוּלֵא חָיִית, וְלֹא הִמְרֵית רוּחִי!

צרפת. הֲזֶה כָּל עֲווֹנָהּ? עַנְוַת־הַנֶּפֶשׁ

הַנִּכְלָמָה מִתֵּת פִּתְחוֹן־שְׂפָתַיִם

לְהִרְהוּרֵי הַלֵּב? – דֻּכַּס בֻּרְגּוּנְד,

מַה תַּעַן לַכַּלָּה? רוֹדֵף־הַהוֹן –

אַהֲבָתוֹ, כִּי תֵּפֶן לְבִצְעוֹ,

אֵינָהּ עוֹד אַהֲבָה. הֲתִשָּׂאֶנָּה?

הִיא לְבַדָּהּ הַמֹּהַר.

בורגונד.           מֶלֶךְ רָם!

יֻתַּן לִי אֶת חֶלְקָהּ אֲשֶׁר קָצַבְתָּ,

אֲזַי אֹחַז יָדָהּ וַאֲשִׂימֶנָּה

לְדֻכָּסִית בֻּרְגּוּנְד.

ליר. חָלִילָה לִי! נִשְׁבַּעְתִּי – כֵּן יָקוּם!

בורגונד. (לקורדליה.) חֲבָל כִּי יוֹם אֶחָד שָׁכַלְתְּ גַּם אָב, גַּם בַּעַל.

קורדליה. לֵךְ לְשָׁלוֹם אֵפוֹא, דֻּכָּס!

אִם בֶּצַע־הוֹן הוּא כָּל אַהֲבָתֶךָ

לֹא אֶנָּשֵׂא לְךָ.

צרפת. קוֹרְדֶלְיָה הַיָּפָה! עָשַׁרְתְּ בְּדַלּוּתֵךְ,

יָקַרְתְּ – כִּי מֻדָּחָה אַתְּ, נִבְחַרְתְּ – כִּי בָּזוּ לָךְ.

לִי הַצְּדָקָה לִזְכּוֹת בִּכְלִי אֵין־חֵפֶץ.

וּרְאֵה זֶה פֶּלֶא: מִצִּנַּת בּוּזָם

אַהֲבָתִי כִּפְלַיִם תֶּעֱצָם. –

כָּבוֹד וָהוֹן מָנַעְתָּ מִן הַבַּת,

עַל־כֵּן תִּמְשֹׁל עָלֵינוּ בְּצָרְפַת.

וּמֵעַתָּה לָעַד זוֹ אֶבֶן־חֵן

לִנְסִיךְ בֻּרְגּוּנְד־שֶׁל־מַיִם לֹא אֶתֵּן.

(לקורדליה.) בָּרְכִי בִּרְכַּת־שָׁלוֹם לְמַקְשִׁיחֵי לִבָּם;

כְּיִסּוּרַיִךְ פֹּה כָּל תַּגְמוּלַיִךְ שָׁם.

ליר. שֶׁלְּךָ הִיא, צָרְפָתִי; וּמֵעַתָּה

לֹא עוֹד אוֹסִיף לָנֶצַח לִרְאוֹתָהּ. –

צְאִי מִפֹּה, הַבַּת הַנַּעֲוָה,

לְכִי בִּבְלִי בְּרָכָה וְאַהֲבָה! –

(לבורגונד.) נֵלֵךְ, דֻּכַּס בֻּרְגּוּנְד.

(קול חצוצרות. ליר, בורגונד, קורנוול, אולבני, גלוסטר ובני הלויה יוצאים.)

צרפת. אִמְרִי שָׁלוֹם לְאַחְיוֹתַיִךְ.

קורדליה. מַרְגָּלִיּוֹת אָבִי, בְּדִמְעַת־עַיִן

אֶעֱזָבְכֵן, הִכַּרְתִּיכֶן הֵיטֵב!

אַךְ כְּאָחוֹת מָאַסְתִּי לְפָרֵשׁ

בְּמוּמֵיכֶן. אֱהַבְנָה אֶת אָבִינוּ,

בִּידֵי לִבְּכֶן, לֵב חֹנֶף, אַפְקִידֶנּוּ. –

הוֹ לוּ כְּקֶדֶם אֲהֵבַנִי עוֹד הָאָב,

מִקְלָט נָאֶה מִזֶּה מָצָאתִי לִזְקוּנָיו. –

שָׁלוֹם לָכֶן, אֵפוֹא.

רגן. לֹא לָךְ לַמְּדֵנוּ לֶקַח.

גונריל. מוּטָב שֶׁתִּלְמְדִי הָפֵק רְצוֹן אִישֵׁךְ,

שֶׁמֵּחֶמְלָה עָלַיִךְ נְשָׂאֵךְ,

עַל־כִּי מֵחֹק כִּבּוּד־אָבוֹת גָּרַעַתְּ –

מִגְעֶרֶת תְּבוֹאֵךְ עַל הַמִּגְרַעַת.

קורדליה. הָעֲתִידוֹת יָזֵמּוּ כָּל עָרְמָה,

וְהַמְכַסֶּה פְּשָׁעָיו סוֹפוֹ כְּלִמָּה.

תְּהִי דַרְכְּכֶן צְלֵחָה!

צרפת. נֵלֵךְ, קוֹרְדֶלְיָה אֲהוּבָה.

(צרפת וקורדליה יוצאים.)

גונריל. אֲחוֹתִי, יֵשׁ עִמִּי דְבָרִים הַרְבֵּה לְהַגִּיד לָךְ בְּעִנְיָנִים הַנּוֹגְעִים בִּשְׁתֵּינוּ. כִּמְדֻמָּה אֲנִי, שֶׁעוֹד הָעֶרֶב עָתִיד אָבִינוּ לִנְסֹעַ מִפֹּה.

רגן. אָמְנָם כֵּן: אֵלַיִךְ, וּבַחֹדֶש הַבָּא – אֵלֵינוּ.

גונריל. הֲלֹא רָאִית, כִּי אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת הוּא לְעֵת זִקְנָה; אֲשֶׁר רָאִינוּ הַפַּעַם – אַל יְהֵא קַל בְּעֵינֵינוּ. הֲלֹא כָּל הַיָּמִים הָיְתָה אֲחוֹתֵנוּ אֲהוּבַת־נַפְשׁוֹ יוֹתֵר מִשְׁתֵּינוּ, וּבְשֶׁל דָּבָר שֶׁל־מַה־בְּכָךְ קָם וְגֵרְשָׁהּ מֵעַל פָּנָיו. הֲלֹא אִוֶּלֶת הִיא!

רגן. זִקְנָה הִיא שֶׁקָּפְצָה עָלָיו; אִם כִּי מֵאָז וּמֵעוֹלָם לֹא יָדַע נַפְשׁוֹ.

גונריל. הֲלֹא גַם בִּימֵי חָרְפּוֹ מְהִיר־חֵמָה הָיָה. כָּעֵת, אֵפוֹא, נִתּוֹסְפוּ עַל תְּכוּנוֹתָיו, הַטְּבוּעוֹת בּוֹ, גַּם הַשְּׁרִירוּת וְהַכַּעַשׂ בְּאֵין־אוֹנִים, שֶׁהֵן מִמִּדּוֹת הַזִּקְנָה.

רגן. אָכֵן, עוֹד נָכוֹנוּ לָנוּ זָרוֹת וְתַהְפּוּכוֹת כַּגֵּרוּשׁ אֲשֶׁר גֵרֵשׁ הַיּוֹם אֶת קֶנְט.

גונריל. וְכֵן בִּרְכוֹת הַסִּלּוּקִין אֲשֶׁר בֵּרַךְ אֶת צָרְפַת. הָבָה נָא, אֵפוֹא, נַעֲשֶׂה יָד אַחַת. כִּי אִם יוֹסִיף אָבִינוּ לְקַיֵּם בְּיָדָיו אֶת עֹצֶר־הַמַּלְכוּת, הֲלֹא בִּתְכוּנוֹתָיו אֵלֶּה אַךְ בִּזָיוֹן וָקֶצֶף יַנְחִילֵנוּ.

רגן. עוֹד נַחְשֹׁב בַּדָּבָר.

גונריל. וְגַם עָשֹׂה נַעֲשֶׂה, וּבְעוֹד מוֹעֵד!

(יוצאות.)

תמונה שניה    🔗

אולם בטירת האלוף גלוסטר.

נכנס אדמונד, וכתב אגרת בידו.

אדמונד. הַטֶּבַע, אַתְּ אֵלִי! רַק חֻקּוֹתַיִךְ

שׂוּמָה עָלַי לִשְׁמֹר. עַל מָה אֶסְבֹּל

אָרְחוֹת אֱנוֹשׁ וְהֶבֶל מִשְׁפָּטָיו,

אֲשֶׁר נִדּוּנִי מִלָּרֶשֶׁת אֶת זְכוּתִי,

מִפְּנֵי שֶׁכִּתְרֵיסַר יַרְחֵי שָׁנָה

אֵחַרְתִּי הִוָּלֵד? מַמְזֵר – מַדּוּעַ?

הַאִם לֹא עֲרוּכִים אֶבְרֵי גוּפִי,

אִם לֹא נָכוֹן רוּחִי, אוֹ לֹא יָפִיתִי

כִּפְרִי בִּטְנָהּ שֶׁל אֵשֶׁת־אִישׁ כְּבוּדָה?

עַל־מָה, אֵפוֹא, בְּנֵי־בּשֶׁת יַבְאִישׁוּנוּ?

יַלְדֵי זִמָּה, זְנוּנִים וְתַזְנוּנִים?

הֵן אָנוּ, יַחוּמֵי הַיֵּצֶר הַגָּנוּב,

נֵחַנּוּ בֶּעֱזוּז וּבִתְבוּנוֹת

יוֹתֵר מֵהֲרוּיֵי בְּעֶרֶשׂ־עֲצַלְתַּיִם,

צֶאֱצָאֵי הַזֶּרַע הָרוֹפֵס,

בֵּין נִים לְנִים, בְּיֶזַע, בְּלִי חֶמְדָּה!

עַל כֵּן, אָחִינוּ אֶדְגַּר הַכָּשֵׁר,

שֶׁלִּי תִּהְיֶינָה עוֹד אֲחֻזּוֹתֶיךָ.

אֵין פְּדוּת בֵּין הַכָּשֵׁר וְהַמַּמְזֵר

בְּאַהֲבַת הָאָב! שֵׁם חֶמֶד: הַכָּשֵׁר!

וּבְכֵן, כָּשֵׁר שֶׁלִּי! בְּאִם תִּצְלַח

אִגֶּרֶת זוֹ, וּמְזִמָּתִי תָּקוּם,

אָז בֶּן־קָלוֹן יַכְרִיעַ בֶּן־כַּדָּת.

אֲזַי אֶגְדַּל, אֶשְׂגֶּה, – אָכֵן, אֵלִים,

הֱיוּ מָגֵן לְכָל הַמַּמְזֵרִים!

(גלוסטר נכנס.)

גלוסטר. זֶה קֶנְט גֹּרַשׁ! צָרְפַת יָצָא בְּזַעַף!

הַמֶּלֶךְ הִסְתַּלֵּק, הֵסִיר כִּתְרוֹ,

וְקִצְבָתוֹ נִתְּנָה לוֹ. וְכָל זֶה

כְּחֶתֶף בָּא. – הוֹ, אֶדְמוּנְד! מֶה חָדָשׁ?

אדמונד. אֵין כָּל חָדָשׁ, מִילוֹרְד.

גלוסטר. לָמָּה זֶה נֶחְפַּזְתָּ כָּכָה לְהַסְתִּיר אֶת הַמִּכְתָּב?

אדמונד. אֵין כָּל חָדָשׁ בְּפִי, מִילוֹרְד.

גלוסטר. וּמָה הַגִּלָּיוֹן אֲשֶׁר קָרָאתָ בּוֹ?

אדמונד. לֹא־כְלוּם, מִילוֹרְד.

גלוסטר. לֹא־כְלוּם? לָמָּה, אֵפוֹא, נִבְהַלְתָּ כָּכָה לְהַחְבִּיאוֹ? אִם אֵין כְּלוּם, חֶפְזוֹן הַמַּחְבּוֹאִים לָמָּה? הָבָה נָא הַגִּלָּיוֹן וְנִרְאֶה! אִם אֵין בּוֹ כְּלוּם, לֹא אֶצְטָרֵךְ לְבָתֵּי־עֵינַיִם.

אדמונד. אָנָּא, מִילוֹרְד, סְלַח לִי, אִגֶּרֶת הִיא מֵאֵת אָחִי, אֲשֶׁר עֲדַיִן לֹא קְרָאתִיהָ עַד תֻּמָּהּ, אַךְ מִן הַמְּעַט אֲשֶׁר קָרָאתִי אֲדַמֶּה כִּי מוּטָב שֶׁלֹּא תִּקְרָאֶנָּה.

גלוסטר. תֵּן לִי הַמִּכְתָּב!

אדמונד. חֵטְא הוּא אִם אֶתֵּן, וְחֵטְא אִם לֹא אֶתֵּן. תָּכְנוֹ, לְפִי אֲשֶׁר הֲבִינוֹתִי, אֵינוֹ הוֹגֵן.

גלוסטר. הַרְאֵהוּ וְנִרְאֶה.

אדמונד. מִפְּנֵי כְּבוֹד אָחִי, אֲקַוֶּה, כִּי אַךְ לְנַסּוֹתֵנִי כָּתַב כָּךְ.

גלוסטר. (קורא.) “מִנְהָג זֶה שֶׁאָנוּ נוֹהֲגִים לְהַדֵּר פְּנֵי זָקֵן מַשְׂבִּיעֵנוּ מַמְרוֹרִים בְּמֵיטַב שְׁנוֹת־חַיֵּינוּ. הוּא מוֹנֵעַ מִיָּדֵינוּ אֶת הַהוֹן, עַד בּוֹא הָעֵת אֲשֶׁר יִכְלֶה כֹּחֵנוּ לְהִתְעַנֵּג עָלָיו. הֲלֹא אַךְ אִוֶּלֶת וְעַבְדוּת־כְּסִילִים הִיא בְּעֵינַי מִשְׁמַעַת זוֹ שֶׁאָנוּ נִשְׁמָעִים לֶעָרִיצוּת הַזִּקְנָה, אֲשֶׁר לֹא בְּעֹז־כֹּחָהּ הִיא מוֹשֶׁלֶת בָּנוּ, כִּי אִם מֵאֵין מִתְקוֹמֵם עָלֶיהָ. הִכָּנֵס אֵלַי, וְנַרְחִיב אֶת הַדִּבּוּר עַל כָּךְ. אִלּוּ נִרְדַּם אָבִינוּ וְלֹא הֵקִיץ עַד אִם אֲעִירֶנּוּ, כִּי עַתָּה זָכִיתָ בַּחֲצִי הוֹנוֹ וּבְאַהֲבַת אָחִיךָ. אֶדְגַּר”. – מַה זֹּאת? קֶשֶׁר?! – “נִרְדַּם וְלֹא הֵקִיץ עַד אִם אֲעִירֶנּוּ”, “זָכִיתָ בַּחֲצִי הוֹנוֹ” – הֲזֶה בְּנִי אֶדְגַּר! וְיָדוֹ כָּתְבָה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה? וּמֹחוֹ וְלִבּוֹ הָגוּ אֶת הַמְּזִמָּה הַזֹּאת? מָתַי בָּא לְיָדְךָ הַמִּכְתָּב? מִי הֱבִיאוֹ לְךָ?

אדמונד. אִישׁ לֹא הֱבִיאוֹ, מִילוֹרְד, הֲלֹא זֶה כָּל עִקָּרָהּ שֶׁל הַתַּחְבּוּלָה: מָשְׁלָךְ בְּעַד הַחַלּוֹן מְצָאתִיו בְּתוֹךְ חֶדְרִי.

גלוסטר. הַהִכַּרְתָּ אֶת כְּתָב אָחִיךָ?

אדמונד. אִלּוּ נָאֶה הָיָה תָּכְנוֹ, אֲזַי נִשְׁבַּעְתִּי, כִּי כֵן הוּא, אַךְ לְפִי עִנְיָנוֹ אֶשְׂמַח לְהַאֲמִין, כִּי לֹא כֵן.

גלוסטר. יָדוֹ הִיא.

אדמונד. אָמְנָם כֵּן, מִילוֹרְד; אַךְ אֲקַוֶּה, כִּי אֵין לִבּוֹ וְיָדוֹ שָׁוִים.

גלוסטר. וּמֵעוֹלָם לֹא נִסָּה אֵלֶיךָ דָּבָר בָּעִנְיָן הַזֶּה?

אדמונד. מֵעוֹלָם לֹא, מִילוֹרְד; אַךְ פַּעַם בְּפַעַם שְׁמַעְתִּיו מְחַוֶּה דַעְתּוֹ, כִּי בְּהַגִּיעַ הַבָּנִים לְפִרְקָם וְהָאָבוֹת לְזִקְנוּתָם, מִן הָרָאוּי שֶׁיִּהְיוּ הָאָבוֹת חוֹסִים בְּצֵל יַד בְּנֵיהֶם, וְהַבָּנִים מוֹשְׁלִים בַּאֲחֻזּוֹת אָבִיהֶם.

גלוסטר. הוֹ נָבָל, נָבָל! – הֲלֹא הִיא מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁבַּמִכְתָּב. נָבָל מְנֻוָּל, שִׁקּוּץ מְשֻׁקָּץ, בְּהֵמָה גַסָּה! לֹא, כִּי רַע מִן הַבְּהֵמָה! – מַהֵר וּמְצָאֵהוּ, בְּבֵית־הַכֶּלֶא אֲשִׂימֶנּוּ! הַנָּבָל! אַיֵּהוּ?

אדמונד. לֹא אֵדַע בְּבֵרוּר, מִילוֹרְד. אַךְ אִלּוּ הוֹאַלְתָּ לִכְבּשׁ מְעַט אֶת חֲמָתְךָ עַל אָחִי, עַד אִם תַּצִּיל מִפִּיו עֵדוּת נֶאֱמָנָה מִזּוֹ עַל רֹעַ מְזִמּוֹתָיו, הֲלֹא תֵּלֵךְ דַּרְכְּךָ לָבֶטַח. כִּי אִם בְּחֹזֶק־יָד תָּבוֹא עָלָיו וְתִמָּצֵא חוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים, – הֲלֹא מַחַץ אָנוּשׁ יִמָּחֵץ כְּבוֹדְךָ, וְרֶגֶשׁ הַמִּשְׁמַעַת בְּלִבּוֹ יֻכֶּה רְסִיסִים. אֶת נַפְשִׁי אֲנִי עוֹרֵב: רַק לְנַסּוֹתֵנִי בְּאַהֲבָתִי אוֹתְךָ, מִילוֹרְד, כָּתַב אֶת כָּל אֵלֶּה, וְכָל מְזִמָּה לֹא חָרַשׁ בְּלִבּוֹ.

גלוסטר. הַאֻמְנָם כֵּן תַּחְשֹׁב?

אדמונד. אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ, מִילוֹרְד, הִנֵּה אֲבִיאֲךָ לִמְקוֹם־סֵתֶר, וְשָׁם תִּשְׁמַע אֶת שִׂיחָתֵנוּ וּבְמוֹ אָזְנֶיךָ תִּוָּכַח לָדַעַת. עוֹד הָעֶרֶב יִהְיֶה הָאוֹת הַזֶּה.

גלוסטר. לֹא, לֹא יִתָּכֵן כִּי לֵב מִפְלֶצֶת לוֹ –

אדמונד. חָלִילָה!

גלוסטר. עַל אָבִיו, שֶׁכָּכָה אֲהֵבוֹ, בְּכָל נַפְשׁוֹ! שֹׁמוּ שָׁמַיִם! – לֵךְ, אֶדְמוּנְד, וּמְצָאֶנּוּ! אָנָּא הוֹרִידֵנִי חַדְרֵי־לִבּוֹ. עֲשֵׂה לְמַעֲנִי וְכַלְכֵּל אֶת הַדְּבָרִים כִּתְבוּנָתְךָ. אֶת רוּם מַעֲלָתִי, אֶת כָּל מְאֹדִי וּמַעֲמָדִי אֶתֵּן, לוּ אֵדַע הָאֱמֶת לַאֲמִתָּה.

אדמונד. מִיָד אֵלֵךְ, מִילוֹרְד, וְאֶמְצָאֶנּוּ, אֲכַלְכֵּל אֶת מַעֲשַׂי בִּתְבוּנָה כְּכָל אֲשֶׁר אוּכַל; וְאַךְ אֵדַע דָּבָר – אוֹדִיעֲךָ.

גלוסטר. אָכֵן זֶה סוֹד לִקּוּיֵי הַחַמָּה וְהַלְּבָנָה בָּעֵת הָאַחֲרוֹנָה, לֹא טוֹבָה בְּשׂוֹרָתָם. וְיִהְיוּ פֵּרוּשֵׁיהֶם שֶׁל חַכְמֵי־הַטֶּבַע כַּאֲשֶׁר יִהְיוּ, – הִנֵּה בַּטֶּבַע עַצְמוֹ נִתְּנוּ אוֹתוֹתֵיהֶם לְרוֹעֵץ: הָאוֹהֵב כּוֹזֵב, הַיָּדִיד בּוֹגֵד, וְרִיב אַחִים בְּכָל אֲשֶׁר תִּפְנֶה. עָרִים יָפִיחוּ מֶרֶד, מַחֲלֹקֶת בַּכְּפָרִים, בֵּית הַמַּלְכוּת הָיָה לְבֵית־הַמֶּרִי, וּבְרִית אָבוֹת וּבָנִים כָּל מוֹסְרוֹתֶיהָ נִתָּקוּ. הֲלֹא עֵינֵינוּ תִּרְאֶינָה אֶת הָאוֹתוֹת: בְּנִי הַחוֹרֵשׁ מְזִמּוֹת – הִנֵּה זֶה בֵּן עוֹכֵר אָבִיו; הַמֶּלֶךְ הַמֵּפֵר חֻקּוֹת הַטֶּבַע – הִנֵּה זֶה אָב הַקָּם בִּבְנוֹ. אָכֵן חָלְפוּ הַשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת וְלֹא יָשׁוּבוּ עוֹד: מְזִמּוֹת בְּלִיַּעַל, אַכְזְרִיּוּת־חֵמָה, בֶּגֶד בּוֹגְדִים וְתַהְפּוּכוֹת הֶרֶס וְאָבְדָן יִרְדְּפוּנוּ בְּלִי הֲפוּגוֹת עַד רִדְתֵּנוּ קֶבֶר. חָקְרֵהוּ נָא לְבֶן־הַבְּלִיַּעַל, אֶדְמוּנְד, וְלֹא תִּצְטַעֵר עַל כָּךְ. – אָנָּא, הִתְאַמֵּץ בַּדָּבָר. – וְקֶנְט נְדִיב־הַלֵּב, הַיָּשָׁר בָּאָדָם, גֹּרַשׁ! עַל אֵיזֶה חֵטְא? עַל ישֶׁר לְבָבוֹ! – פְּלִיאָה, פְּלִיאָה גְדוֹלָה הִיא!

(יוצא.)

אדמונד. כָּךְ מִנְהָגוֹ שֶׁל אָדָם בְּאִוַּלְתּוֹ! צָרָה כִּי תְּבוֹאֵנוּ – וּלְעִתִּים קְרוֹבוֹת בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, – וְתָלִינוּ אֶת הַקּוֹלָר בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּיָּרֵח, בְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם. כְּאִלּוּ מְנֻוָּלִים אֲנַחְנוּ עַל כָּרְחֵנוּ, אֱוִילִים – בִּרְצוֹן שׁוֹכְנֵי מָרוֹם; נוֹכְלִים, בּוֹגְדִים וְגַנָּבִים – בִּגְזֵרַת גַּלְגַּלֵּי־הַשָּׁמַיִם; שִׁכּוֹרִים, רַמָּאִים וְנוֹאֲפִים – בְּעֶטְיָם שֶׁל כּוֹכְבֵי־הַלֶּכֶת, כָּל שֶׁבַע הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר בְּלִבֵּנוּ – אַךְ אֶצְבַּע הָאֵלִים הֵן, אֲמַתְלָה נָאָה לְכָל רוֹעֵה־זוֹנוֹת לִתְלוֹת אֶת תַּזְנוּתוֹ בְּצַוַּאר אַחַד הַמַּזָּלוֹת. אָבִי־מוֹלִידִי שָׁכַב אֶת אִמִּי תַּחַת זְנַב הָעַקְרָב, וְלֵדָתִי חָלָה בְּמַזַּל הַדֹּב הַגָּדוֹל – אֲשֶׁר עַל כֵּן גַּס־רוּחַ אֲנִי וְשָׁטוּף בְּזִמָּה. הֲבָלִים! הִנְנִי כַּאֲשֶׁר הִנֵּנִי, וְכֵן הָיִיתִי לוּ גַם מַזַּל בְּתוּלָה הִשְׁקִיף מִשָּׁמַיִם אֶל אִמִּי־הוֹרָתִי בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְמַמְזַרְתִּי. (נכנס אדגר.( אֶדְגַּר,– כִּוֵּן אֶת הַשָׁעָה וּבָא כְּמַשְׁבֵּר־הָעֲלִילָה בַּמַּחֲזוֹת הַקַּדְמוֹנִים. הָבָה אֶתְחַפֵּשׂ כִּנְכֵה־רוּחַ עָלוּב וּמִתְאַנֵּחַ, כְּתוֹם אִישׁ בֵּית־לֶחֶם. – לִקּוּי־הַמְּאוֹרוֹת – ימָן לְרִיב וּמָדוֹן. פַא־סוֹל־לַא־מִי.

אדגר. מֶה הָיָה לְךָ, אָחִי אֶדְמוּנְד? מַה זֶּה הֶעֱמַקְתָּ כָּכָה בְּהִרְהוּרֶיךָ?

אדמונד. מְהַרְהֵר אֲנִי, אֶדְגַּר, בִּנְבוּאָה אַחַת אֲשֶׁר קָרָאתִי בְּסֵפֶר בְּאֵלֶּה הַיָּמִים עַל הַמִּקְרִים אֲשֶׁר יִקְרוּנוּ מֵחֲמַת לִקּוּי־הַמְּאוֹרוֹת הַזֶּה.

אדגר. הֲגַם אַתָּה בְּחוֹזֵי־הַכּוֹכָבִים?

אדמונד. אַלְלַי, אַךְ הַאֲמִינָה לִי, כִּי כָּל דִּבְרֵי־הֶחָזוֹן מִתְקַיְּמִים בָּנוּ אֶחָד־אֶחָד: אֵיבַת אָבוֹת וּבָנִים שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע; מָוֶת, יֹקֶר מַאֲמִיר, פֵּרוּד לְבָבוֹת, פִּלּוּג הַמַּמְלָכָה, דִּבְרֵי אֵימִים וּקְלָלוֹת עַל רֹאשׁ מֶלֶךְ וַאֲצִילֵי־עָם; חֲשָׁדֵי־חִנָּם, נִדּוּי יְדִידִים, פֵּרוּק חֲיָלוֹת, סִפְרֵי כְּרִיתוּת וְעוֹד כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה!

אדגר. מֵאֵימָתַי בָּאתָ בְּסוֹד הָאִצְטַגְנִינִים?

אדמונד. נֶחְדַּל מִזֶּה, מָתַי רָאִיתָ אֶת אָבִי לָאַחֲרוֹנָה?

אדגר. אֶמֶשׁ.

אדמונד. דִּבַּרְתָּ עִמּוֹ?

אדגר. כֵּן, שְׁתֵּי שָׁעוֹת רְצוּפוֹת.

אדמונד. וְנִפְרַדְתֶּם בְּשָׁלוֹם? וְלֹא הִכַּרְתָּ בִּדְבָרָיו אוֹ בַּעֲקִימַת פָּנָיו צֵל שֶׁל מוֹרַת רוּחַ?

אדגר. אַף לֹא צֵל־צִלָּהּ.

אדמונד. פַּשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶׂיךָ, אָחִי, אוּלַי עָלַבְתָּ בּוֹ? וּבְכָל לָשׁוֹן שֶׁל בַּקָּשָׁה אֲבַקֶּשְׁךָ: הִמָּנַע יָמִים מִסְפָּר מִלִּרְאוֹת פָּנָיו, עַד יַעֲבֹר זַעְמוֹ עָלֶיךָ, כִּי עַכְשָׁו בּוֹעֶרֶת בּוֹ חֲמָתוֹ כָּל־כָּךְ, שֶׁאֲפִלּוּ קוֹרְעִים אוֹתְךָ כַּדָּג, לֹא תָּחוּס עֵינוֹ עָלֶיךָ.

אדגר. אַחַד הַמְנֻוָּלִים הִבְאִישׁ רֵיחִי בְּעֵינָיו.

אדמונד. כָּזֹאת חָשַׁשְׁתִּי גַם אֲנִי. אָנָּא, הִזָּהֵר הֵיטֵב מִפָּנָיו, עַד שֹׁךְ חֲמַת־רוּחוֹ. וּשְׁמַע בְּקוֹלִי מְצָא לְךָ מִקְלָט בְּחֶדְרִי וְשָׁם, בְּהֵחָבֵא, תִּשְׁמַע אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבֵּר אָבִיךָ. אָנָּא, הִסְתַּלֵּק! הֲרֵי לְךָ הַמַּפְתֵּחַ. וְאִם תֹּאמַר לָצֵאת הַחוּצָה, קַח נֶשֶׁק בְּיָדְךָ.

אדגר. נֶשֶׁק, אָחִי?

אדמונד. אָחִי, עֵצָה טוֹבָה יְעַצְתִּיךָ: קַח לְךָ נֶשֶׁק! שִׂימֵנִי לְנָבָל, אִם אֵין חוֹרְשִׁים עָלֶיךָ רָע, וְלֹא רָמַזְתִּי לְךָ בָּזֶה מִכָּל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי וְרָאִיתִי אֶלָּא כִּמְלַקֵּק מִן הַיָּם. כִּקְלִפַּת־הַשּׁוּם הִיא לְעֻמַּת הַזְּוָעָה לַאֲמִתָּהּ. אָנָּא, אָחִי מַהֵר וָלֵךְ!

אדגר. אַךְ בְּקָרוֹב הֲלֹא תַּשְׁמִיעֵנִי דָּבָר?

אדמונד. הֱוֵי סָמוּךְ עָלַי בָּעִנְיָן הַזֶּה!

(אדגר יוצא.)

הָאָב – תָּמִים. הַבֵּן – נְדִיב־לֵבָב,

וְזָר לוֹ הַזָּדוֹן, עַד לֹא יֵדַע

כָּל חֶשֶׁד בְּנַפְשׁוֹ; לְפִי תֻּמָּם

עַל נְקַלָּה תִּצְלַח מְזִמָּתִי.

אִם אֵין לִי זְכוּת־אָבוֹת, אַצְלִיחַ, וִיהִי מָה,

לָרֶשֶׁת אֶת אָחִי בְּנֵכֶל וּמִרְמָה!

(יוצא.)

תמונה שלישית    🔗

חדר בארמון הדוכס אולבני.

נכנסים גונריל ושר חצרה אוסולד.

גונריל. הַאֻמְנָם הִכָּה אָבִי אֶת מְשָׁרְתִי עַל שֶׁנָּזַף בַּשּׁוֹטֶה שֶׁלּוֹ?

אוסולד. כֵּן, מִילֶדִי.

גונריל. יוֹמָם וָלַיְלָה יַקְנִיטֵנוּ, אֵין שָׁעָה

שֶׁאֵין בָּהּ מַעֲשֵׂה קִנְטוּר חָדָשׁ.

פָּקְעָה סַבְלָנוּתֵנוּ. אַבִּירָיו

עַזֵּי־פָּנִים כֻּלָּם. וְהוּא עַצְמוֹ

חוֹרֵץ־לָשׁוֹן עַל כָּל דָּבָר שֶׁל הֶבֶל.

הִנֵּה יָשׁוּב מִצַּיִד – לֹא אֶרְצֶה

לִרְאוֹת פָּנָיו. תֹּאמַר לוֹ, כִּי חָלִיתִי.

וְאַל לְךָ לִשְׁקֹד עָלָיו הַרְבֵּה

בְּשָׁרֶתְךָ אוֹתוֹ. עָלַי וְעַל רֹאשִׁי!

(קול קרני הציידים מאחורי הבמה.)

אוסולד. הוּא בָּא, גְּבִרְתִּי. קוֹל שׁוֹפָרוֹת נִשְׁמָע.

גונריל. וּבְכֵן, שָׁרְתוּהוּ נָא בְּאֶפֶס־יָד

כְּכָל אֲשֶׁר תּוּכְלוּ. חָפַצְתִּי רִיב עִמּוֹ!

אִם אֵין זֶה לְרוּחוֹ, יֵלֵךְ אֶל אֲחוֹתִי,

אֲשֶׁר גַּם הִיא, כָּמוֹנִי, לֹא תִּתְּנֵהוּ

לְהִתְעַמֵּר בָּהּ. אִי, זָקֵן עִקֵּשׁ,

הַמִּתְאַוֶּה לִשְׁלֹט גַּם בְּוַתְּרוֹ

עַל הַשִּׁלְטוֹן! זָקֵן דּוֹמֶה לְיֶלֶד:

אִם לֶקַח טוֹב בְּנֹעַם לֹא יִלְמַד,

יֵשׁ לְלַמְּדוֹ מוּסָר בְּחֹזֶק־יָד.

וּזְכֹר דְּבָרַי.

אוסולד.           כְּמִצְוָתֵךְ, מִילֶדִי.

גונריל. וּלְחֶבֶר אַבִּירָיו הַרְעֵם פָּנִים;

וְאַל תַּחְשֹׁשׁ. גַּם לַמְשָׁרְתִים אֱמֹר זֹאת.

כִּי תּוֹאֲנָה בִּקַּשְׁתִּי לְהַגִּיד לוֹ

דְּבָרִים כַּדָּרְבוֹנוֹת. וְאֶל רֵגָן אֶכְתֹּב

שֶׁתַּעֲשֶׂה כָּמוֹנִי. – עֵת לִסְעֹד!

(יוצאים.)

תמונה רביעית    🔗

אולם בארמון כנ"ל.

נכנס קנט שהתחפש.

קנט. לוּ לְשַׁנּוֹת הִשְׂכַּלְתִּי בְּנָקֵל,

כְּשַׁנּוֹתִי הַפַּעַם לְבוּשִׁי,

גַּם נִיב־שְׂפָתַי עַד אֵין לְהַכִּירוֹ,

אֲזַי צָלְחָה דַרְכִּי לִמְחוֹז־חֶפְצִי,

אֲשֶׁר לִשְׁמוֹ לָבַשְׁתִּי כְּסוּת־עֵינַיִם.

הוֹ קֶנְט מָחְרָם, אִם עוֹד תּוּכַל

שָׁרֵת אֶת מַרְשִׁיעֶךָ (מִי יִתֵּן!),

הֱוֵי לַאֲדוֹנֶיךָ שֶׁאָהַבְתָּ

כְּעֶבֶד נֶאֱמָן וְלֹא יִיעָף.

(קול שופרות הציידים מאחורי הבמה.)

(מופיעים ליר, אביריו ובני לוויתו.)

ליר. אַל תִּתְּנוּנִי לְחַכּוֹת אֲפִלּוּ רֶגַע לַאֲרֻחַת־הַצָּהֳרָיִם! מַהֲרוּ, עִרְכוּ הַשֻּׁלְחָן! (אחד מבני הלוויה יוצא.) – הֵי, מִי אַתָּה?

קנט. בֶּן־אָדָם.

ליר. מַה מַּעֲשֶׂיךָ פֹּה? וּמַהוּ חֶפְצְךָ?

קנט. חֶפְצִי כְּמַעֲשַׂי: הֱיוֹת תּוֹכִי כְּבָרִי; עָבוֹד בֶּאֱמוּנָה אֶת הָרוֹחֵשׁ לִי אֱמוּנִים; אָהוֹב אֶת הַיָּשָׁר; הִתְהַלֵּךְ עִם אִישׁ שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִדִּבּוּרוֹ; זָכוֹר בְּכָל עֵת תָּמִיד אֶת יוֹם־הַדִּין; קָרוֹא לַחֶרֶב בְּאֵין בְּרֵרָה, וּבְיוֹם צוֹם הִנָּזֵר מִמַּאַכְלֵי דָּגִים.

ליר. מִי אַתָּה?

קנט. אָדָם יְשַׁר־לֵבָב וְעָנִי וְאֶבְיוֹן כְּמֶלֶךְ.

ליר. אִם עָנְיְךָ אַתָּה כְּהֶדְיוֹט, כְּעָנְיוֹ הוּא כְּמֶלֶךְ – אָכֵן עָנִיתָ מְאֹד. מַה חֶפְצְךָ?

קנט. לְשָׁרֵת.

ליר. אֶת מִי חָפַצְתָּ לְשָׁרֵת?

קנט. אוֹתְךָ.

ליר. הֲתַכִּירֵנִי, הַזָּקֵן?

קנט. לֹא, סֶר, אַךְ יֵשׁ דְּבַר־מָה בְּתֹאַר פָּנֶיךָ, הַמְעוֹרֵר חֵפֶץ בַּלֵּב לְכַנּוֹתְךָ: אֲדוֹנִי.

ליר. וּמַהוּ הַדָּבָר?

קנט. רוֹמְמוּת.

ליר. וּמָה הַשֵּׁרוּת אֲשֶׁר תִּצְלַח לוֹ?

קנט. לִשְׁמֹר סוֹד, לִרְכֹּב עַל סוּס, לָרוּץ אֹרַח, לְקַלְקֵל חִצִּים שְׁנוּנִים בְּמוֹ פִי, לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּת בִּבְלִי עַדֵּר דָּבָר; וּלְכָל אֲשֶׁר יִצְלַח בָּשָׂר־וָדָם פָּשׁוּט אֶצְלַח גַּם אָנִי. אַךְ כְּלִיל־מַעֲלוֹתַי – הַשְּׁקִידָה.

ליר. בֶּן־כַּמָּה אַתָּה?

קנט. לֹא צָעִיר־לְיָמִים, סֶר, שֶׁאֹהַב אִשָּׁה בַּעֲבוּר יְפִי קוֹלָהּ, וְלֹא בָּא־בְּיָמִים שֶׁאֶסְתַּפֵּק בְּאַהֲבָה שֶׁאֵינָה תְּלוּיָה בְּדָבָר. קֻפָּה שֶׁל אַרְבָּעִים־וּשְׁמֹנֶה שָׁנִים תְּלוּיָה לִי מֵאֲחוֹרַי.

ליר. בּוֹא עִמִּי וְשָׁרְתֵנִי; וְאִם גַּם לְאַחַר הַסְּעֻדָּה לֹא יִגָּרַע חִנְּךָ בְּעֵינַי, לֹא בִּמְהֵרָה נִפָּרֵד. הֵי, אֹכֶל! הָבוּ אֹכֶל! אַיֵּה בַּחוּרִי, הַשּׁוֹטֶה שֶׁלִּי אַיֵּהוּ? – הֵי, קִרְאוּ אֵלַי אֶת הַשּׁוֹטֶה! (אחד מבני הלוויה הולך. נכנס אוסולד.) אִי, אַתָּה! הֵי! אַיֵּה בִּתִּי?

*אוסולד**. בִּמְחִילַת כְּבוֹדוֹ…

(יוצא.)

ליר. מָה אָמַר הַבָּחוּר? קִרְאוּ לַגֹּלֶם וְיָשׁוּב! וְאַיֵּה הַשּׁוֹטֶה שֶׁלִּי, הַא? (אחד האבירים יוצא.) רוֹאֶה אֲנִי, שֶׁתַּרְדֵּמַת־אֱלֹהִים נָפְלָה עַל הַבְּרִיּוֹת. (האביר חוזר.) וּבְכֵן? הֵיכָן הוּא בֶּן־פְּקוּעָה זֶה?

האביר. הוּא אוֹמֵר, מִילוֹרְד, כִּי בִּתְּךָ אֵינָה בְּקַו־הַבְּרִיאוּת.

ליר. וּמַדּוּעַ לֹא חָזַר בֶּן־הַנִּדָּה כַּאֲשֶׁר קְרָאתִיו?

האביר. בְּפֵרוּשׁ אָמַר לִי, סֶר, כִּי הוּא מְסָרֵב.

ליר. מְסָרֵב?!

האביר. מִילוֹרְד, נִלְאֵיתִי לְהָבִין, מַה זֶּה נִתְרַחֵשׁ פֹּה, אַךְ אִם לְמַרְאֶה־עֵינַי אֶשְׁפֹּט, אֵין מְקַבְּלִים עוֹד אֶת פָּנֶיךָ בְּדֶרֶךְ־אֶרֶץ וּבְיִרְאַת־הַכָּבוֹד כִּתְמוֹל־שִׁלְשׁוֹם. וְלֹא הַמְשָׁרְתִים לְבַדָּם נוֹהֲגִים בְּךָ זִלְזוּל, כִּי גַּם הַדֻּכָּס וּבִתְּךָ הַדֻּכָּסִית.

ליר. אֲהָהּ! כֵּן סָבוּר אַתָּה?

האביר. אָנָּא, מִילוֹרְד, יִסְלַח לִי, אִם טָעוּת הִיא בְּיָדִי; אַךְ מִקִּנְאָתִי לַאֲדוֹנִי הַחֲרֵשׁ לֹא אוּכַל בְּהֵחָלֵל כְּבוֹדוֹ.

ליר. לֹא, לֹא, כִּי מִלִּבִּי הוֹצֵאתָ מִלִּים; הִנֵּה זֶה יָמִים מִסְפָּר רָאִיתִי גַּם הִרְגַּשְׁתִּי, כִּי אֵין לִבָּם אֵלַי כִּתְמוֹל־שִׁלְשׁוֹם; אַךְ יוֹתֵר מִשֶּׁתָּלִיתִי אֶת הַקּוֹלָר בִּזְדוֹן לִבָּם לְהִתְנַכֵּר אֵלַי, תְּלִיתִיו בְּחַשְׁדָּנוּתִי הַיְתֵרָה, – מֵעַכְשָׁו אֶתֵּן דַּעְתִּי לְהִתְבּוֹנֵן בַּדָּבָר. אַךְ אַיֵּה הַשּׁוֹטֶה? הִנֵּה זֶה יוֹמַיִם לֹא רְאִיתִיו.

האביר. מִיּוֹם שֶׁנָּסְעָה הַגְּבִירָה הַצְּעִירָה צָרְפָתָה, מִילוֹרְד, עָגְמָה עָלָיו נַפְשׁוֹ.

ליר. הַס מִלְּהַזְכִּיר! רָאִיתִי, גַּם רָאִיתִי. לֵךְ אֶל בִּתִּי וֶאֱמֹר לָהּ, כִּי דָבָר לִי אֵלֶיהָ. (אחד מבני הלוויה יוצא.) קִרְאוּ לַשּׁוֹטֶה וְיָבוֹא. (בן לוויה שני יוצא, אוסולד חוזר.) הֵי, אַתָּה, בָּחוּר, קְרַב הֵנָּה! מִי אֲנִי, בָּחוּר?

אוסולד. אָבִיהָ שֶׁל הַדֻּכָּסִית.

ליר. “אָבִיהָ שֶׁל הַדֻּכָּסִית”? מְנֻוָּלוֹ שֶׁל הַדֻּכָּס! מַמְזֵר בֶּן הַכַּלְבָּה! חֶלְאַת הָעֲבָדִים! כֶּלֶב בֶּן כֶּלֶב!

אוסולד. אַף לֹא אֶחָד מִכָּל אֵלֶּה, מִילוֹרְד! בִּמְחִילַת כְּבוֹדוֹ!

ליר. הַעוֹד לְךָ עַזּוּת לִזְקֹף בִּי עֵינֶיךָ, זֶרַע הַכְּלָבִים!

(מכהו.)

אוסולד. לֹא אֶתֵּן לִשְׁלֹחַ בִּי יָד, מִילוֹרְד!

קנט. וְאַף לֹא לִשְׁלֹחַ רֶגֶל, מְרַגְלֵל נָבָל שֶׁכָּמוֹךָ?

(מפילו במשלח־רגל.)

ליר. חֵן־חֵן לְךָ, יְדִידִי, בֶּאֱמוּנָה אַתָּה מְשָׁרְתֵנִי, וְלִבִּי רוֹחֵשׁ לְךָ אַהֲבָה.

קנט. אִי, בַּרְנָשׁ! קוּם וּבְרַח, דּוֹדִי! הִנֵּה אֲלַמֶדְךָ דֶּרֶךְ־אֶרֶץ; צֵא, צֵא! אִם חָשְׁקָה נַפְשְׁךָ לָשׁוּב וְלִמְדֹּד אֶת הַקַּרְקַע בְּפִשּׁוּט אֲבָרֶיךָ, הוֹסֵף לַעֲמֹד כָּאן, וָלֹא – פַּזֵּר רַגְלֶיךָ! חִישׁ, חִישׁ! בַּנְתָּ? הִנֵּה כָּךְ!

(דוחף את אוסולד החוצה.)

ליר. חֵן־חֵן לְךָ, עַבְדִּי הַנֶּאֱמָן! וַהֲרֵי לְךָ שְׂכַר־טִרְחָה. (נותן כסף לקנט.)

(השוטה נכנס.)

השוטה. הַרְשֵׁנִי וְאֶתֵּן לוֹ גַם אֲנִי. (לקנט.) הֲרֵי לְךָ מִצְנֶפֶת־הַלֵּצִים.

(מושיט לקנט את כיפתו.)

ליר. וּבְכֵן, מַחְמַדִּי? מַה מַּעֲשֶׂיךָ?

השוטה. (לקנט.) אֵין טוֹב לְךָ יְדִידִי, אֶלָּא לִצְנֹף אֶת רֹאשְׁךָ בְּמִצְנֶפֶת הַשּׁוֹטִים.

קנט. מַדּוּעַ, בְּנִי?

השוטה. מַדּוּעַ? מִשּׁוּם שֶׁהִתְחַבַּרְתָּ, מַעֲשֵׂה־שׁוֹטֶה, עִם שֶׁפָּנָה זִיווֹ. אָכֵן, אִם לֹא לָמַדְתָּ לְכַוֵּן חָטְמְךָ לְפִי הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת, סוֹפְךָ לוֹקֶה בְּנַזֶּלֶת. חֲבשׁ, אֵפוֹא, צְנִיף־כַּרְבֹּלֶת לַגֻּלְגֹּלֶת… הַבֵּט וּרְאֵה: אִישׁ זֶה גֵּרַשׁ מֵעַל פָּנָיו שְׁתַּיִם מִבְּנוֹתָיו, וְלַשְּׁלִישִׁית נָתַן אֶת בִּרְכָתוֹ שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ; אִם אָמַרְתָּ לְהִתְלַוּוֹת אֵלָיו, עַל־כָּרְחֲךָ אַתָּה חוֹבֵשׁ כִּפָּה שֶׁל שׁוֹטִים. (לליר.) וְאַתָּה, דּוֹדִי, מַה מַּעֲשֶׂיךָ? הָהּ, מִי יִתְּנֵנִי כִּפּוֹת שְׁתַּיִם וּבָנוֹת שְׁתַּיִם!

ליר. מַה טַּעַם, מַחְמַדִּי?

השוטה. כִּי אִלּוּ נָתַתִּי לִבְנוֹתַי אֶת כָּל הוֹנִי, הֲלֹא עַתָּה נוֹתְרוּ לִי שְׁתֵּי כִּפּוֹת־שֶׁל־שׁוֹטִים. הִנֵּה אַחַת שֶׁלִּי, וְעוֹד אַחַת בַּקֵּשׁ לְךָ מִבְּנוֹתֶיךָ.

ליר. שִׁים לֵב, בָּחוּר! יֵשׁ שׁוֹט לְגֵו שׁוֹטִים.

השוטה. נִמְשְׁלָה אֱמֶת לְכֶלֶב הֶחָצֵר, הַמְגֹרָשׁ אֶל מְלוּנָתוֹ וּמֻכֶּה בַּשּׁוֹט, בְּעֵת אֲשֶׁר כַּלְבַּת־הַבַּיִת מִתְחַמֶּמֶת מוּל אֵשׁ הַתַּנּוּר וּמַסְרִיחָה לָהּ כְּאַוַּת־נַפְשָׁהּ.

ליר. אֱמֶת מָרָה כְּלַעֲנָה.

השוטה. (לקנט.) שְׁמָעֵנִי, יְדִידִי, וַאֲלַמֶּדְךָ מָשָׁל נָאֶה.

ליר. הַשְׁמִיעֵנוּ וְנִשְׁמָע!

השוטה. תֵּן דַּעְתְּךָ, יְדִידִי:

ליר. מִשְׁלֵי־אֵפֶר, שׁוֹטֶה!

השוטה. לֵאמֹר: כְּדִבְרֵי פְּרַקְלִיט־שֶׁל מִצְוָה, הַמֵּלִיץ ישֶׁר בְּחִנָּם; לֹא שִׁלַּמְתָּ לִי כְּלוּם בִּשְׂכַר זֶה. הֲתוּכַל, דּוֹדִי, לְהָפִיק כְּלוּם מִלֹּא־כְלוּם?

ליר. הוֹ לֹא, יַקִּירִי. לֹא־כְלוּם סוֹפוֹ לֹא־כְלוּם.

> השוטה. (לקנט.) אָנָּא, אֱמֹר נָא לוֹ, כִּי זֶהוּ בְּדִיּוּק שִׁעוּר הָרְוָחִים אֲשֶׁר יָפִיק מֵאֲחֻזּוֹת־נַחֲלָתוֹ. כִּי אִם אֲנִי הַשּׁוֹטֶה אֹמַר לוֹ זֹאת, הֲרֵי לֹא יַאֲמִין לִי.

ליר. שׁוֹטֶה מַר כְּלַעֲנָה.

השוטה. וַהֲיָדַעְתָּ, יְדִידִי, מַה בֵּין שׁוֹטֶה מַר לְשׁוֹטֶה מָתוֹק?

ליר. לֹא, בָּחוּר, לַמְּדֵנִי וְאֵדָע.

ליר. וּבְכֵן, בְּתֹאַר שׁוֹטֶה כִּנִּיתָנִי?

השוטה. הֲרֵי עַל שְׁאָר תְּאָרֶיךָ וִתַּרְתָּ מֵרָצוֹן, וְזֶה לְךָ – מִבֶּטֶן וּמִלֵּדָה.

קנט. לֹא כְּשׁוֹטֶה גָמוּר, מִילוֹרְד, מְדַבֵּר הַבָּחוּר.

השוטה. חָלִילָה לִי! הַלּוֹרְדִים וּשְׁאָר רָמֵי־הַמַּעֲלָה לֹא יַנִּיחוּ דָבָר זֶה בְּיָדַי. אִלּוּ תָּבַעְתִּי לְעַצְמִי חֲזָקָה עַל כָּל הַשְּׁטוּת כֻּלָּהּ, מִיָּד הָיוּ תּוֹבְעִים חֵלֶק וְנַחֲלָה גַם לָהֶם; וְהַנָּשִׁים הַכְּבוּדוֹת אַף הֵן לֹא תַּנַּחְנָה בְּיָדַי אֶת הַמּוֹנוֹפּוֹלִין עָלֶיהָ וְתַחְמֹדְנָה גַם לָהֶן מָנָה אַחַת אַפָּיִם. תֵּן לִי, דּוֹדִי, בֵּיצָה אַחַת, וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ כְּנֶגְדָּהּ כְּתָרִים שְׁנַיִם.

ליר. וְאֵיזֶה כְּתָרִים יִהְיוּ אֵלֶּה?

השוטה. וּבְכֵן, אַחַר שֶׁבָּקַעְתִּי אֶת הַבֵּיצָה לִשְׁנַיִם וְאֶת תּוֹכָהּ אָכַלְתִּי, – הֲרֵי שְׁנֵי הַכְּתָרִים שֶׁל הַבֵּיצָה הָאַחַת! כַּאֲשֶׁר בִּתַּרְתָּ אֶת כִּתְרְךָ, וְאֶת שְׁנֵי הַחֲצָאִים נָתַתָּ לְזוּלָתְךָ, הֲרֵי חֲמוֹרְךָ עַל גַּבְּךָ עָמַסְתָּ וּבְרַגְלֶיךָ הָרֶפֶשׁ בּוֹסַסְתָּ. וַדַּאי לֹא רַב הָיָה הַמֹּחַ בְּקָדְקָדְךָ הַקֵּרֵחַ, אִם הֲסִירוֹתָ מֵעָלָיו אֶת כֶּתֶר הַזָּהָב וּנְתַתּוֹ לְזוּלָתְךָ. וְאִם כְּדַבֵּר אַחַד הַשּׁוֹטִים דִּבַּרְתִּי הַפַּעַם, צַו נָא וִייַסְּרוּ בְּעַקְרַבִּים אֶת הָרִאשוֹן אֲשֶׁר יֹאמַר זֹאת.

(שר:)

ליר. מֵאֵימָתַי נִמְלֵאתָ שִׁירִים כְּרִימוֹן?

השוטה. מִיּוֹם שֶׁשָּׂמְתָּ אֶת בְּנוֹתֶיךָ, דּוֹדִי, לְאִמָּהוֹת לְךָ, נָתַתָּ שׁוֹט בִּידֵיהֶן וְשִׁלְשַׁלְתָּ אֶת מִכְנָסֶיךָ.

(שר:)

עֲשֵׂה עִמִּי חֶסֶד, דּוֹדִי, וּשְׂכֹר מוֹרֵה־הוֹרָאָה לְלַמְּדֵנִי אֶת מְלֶאכֶת הָרְמִיָּה! אַדִּיר חֶפְצִי לִלְמֹד לְשׁוֹן־מִרְמָה.

ליר. אִם תְּרַמֵּנִי, בָּחוּר, יֵשׁ שׁוֹט לְיַסֵּר בּוֹ רַמָּאִים.

השוטה. צֵא וּרְאֵה, מַה בֵּינְךָ לְבֵין יוֹצְאוֹת־חֲלָצֶיךָ, שֶׁהֵן מְיַסְּרוֹת אוֹתִי עַל דְּבַר אֱמֶת, וְאַתָּה עַל דְּבַר שֶׁקֶר; וְיֵשׁ אֲשֶׁר יְיַסְּרוּנִי עַל הַשְּׁתִיקָה. לְזָרָא הָיְתָה לִי מְלֶאכֶת הַשּׁוֹטִים. וּבְכָל זֹאת, דּוֹדִי, מוּטָב שֶׁאֶהְיֶה שׁוֹטֶה כָּל יָמַי וְלֹא שָׁעָה אַחַת כָּמוֹךָ, שֶׁאַתָּה קָצַצְתָּ אֶת שִׂכְלְךָ מִזֶּה וּמִזֶּה וּבַתָּוֶךְ לֹא הִשְׁאַרְתָּ מְאוּמָה. – הִנֵּה אָץ קוֹצֵץ אֶחָד מִקְצוּצֶיךָ.

(נכנסת גונריל.)

ליר. מַה לָּךְ, בִּתִּי? עַל מָה זוֹ הַטּוֹטֶפֶת, לַסְתִּיר קְמָטִים שֶׁרַבּוּ עַל מִצְחֵךְ?

השוטה. בָּחוּר־וָטוֹב הָיִיתָ, בְּטֶרֶם הֻצְרַכְתָּ לְהִתְבּוֹנֵן, אִם קֻמְּטוּ פָּנֶיהָ, וְאִם לֹא, וְכָעֵת הִנֵּה הָיִיתָ לְאֶפֶס, שֶׁאֵין סְפָרוֹת בְּצִדּוֹ. אֲפִלּוּ אֲנִי עָדִיף הַיּוֹם מִמְּךָ, שֶׁאֲנִי, עַל כָּל פָּנִים, שׁוֹטֶה, וְאַתָּה לֹא־כְלוּם. (אל גונריל.) אֲנִי אֶשְׁתֹּק. אֲנִי אֶשְׁתֹּק. אָמְנָם אֵין הֶגֶה יוֹצֵא מִפִּיךְ, אַךְ מֵעֲקִימַת פָּנַיִךְ נִכֶּרֶת אַתְּ שֶׁזּוֹהִי מִצְוָתֵךְ. מְמ… מְמ… מְמ…

(שר.)

(מורה על ליר.) הִנֵּה זֶה תַּרְמִיל־שֶׁל־אֲפוּנָה שֶׁנִּתְרוֹקֵן מִתָּכְנוֹ.

גונריל. לֹא הוּא בִּלְבָד, שׁוֹטֶה חָצוּף כָּמוֹהוּ,

כָּל חֶבֶר אַבִּירֶיךָ הַפְּרוּצִים

מְחַרְחֲרִים מָדוֹן, פּוֹרְצִים גָּדֵר,

מִשְׁתּוֹלְלִים בְּלִי הֶרֶף וּפוֹרְעִים,

עַד אֵין לָשֵׂאת אֶת הַמְּהוּמָה הַזֹּאת.

חָשַׁבְתִּי, סֶר, כִּי אַךְ אוֹדִיעֲךָ,

יֵיטִיבוּ אֶת דַּרְכָּם, אֲבָל נוֹכַחְתִּי,

מִכָּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וְעָשִׂיתָ,

כִּי לֹא לְמוֹרַת־רוּחַ הִיא לְךָ,

אַף תַּמְרִיצֵם לְזֹאת. אֲשֶׁר־עַל־כֵּן

לֹא יִמָּלְטוּ מִשֵּׁבֶט־הַמּוּסָר,

כִּי אֲכוֹנֵן סְדָרִים בְּחֹזֶק־יָד,

וְאַל־נָא, סֶר, תַּחְשֹׁב לִי לְעָווֹן,

אִם אַדְאִיבְךָ הַפַּעַם מִתּוֹךְ אֹנֶס.

השוטה. הֲלֹא יָדַעְתָּ, דּוֹדִי, אִם לֹא שָׁמַעְתָּ:

אֲבוֹי, אֶת רֹאשׁ הַדְּרוֹר מָלְקָה הַקּוּקִיָּה,

עַל כִּי יָמִים רַבִּים דָּאַג לָהּ לְמִחְיָה.

וְכָךְ כָּבָה הַנֵּר, וְאָנוּ יוֹשְׁבִים בָּאֲפֵלָה.

ליר. הֲזֹאת הִיא, זֹאת בִּתִּי?

גונריל.           שְׁמָעֵנִי, סֶר!

חֲזֹר וּנְהַג בַּשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר,

שֶׁמֵּעוֹדְךָ חָלִילָה לֹא חָסַרְתָּ,

וְשִׂימָה קֵץ לְכָל תַּעְתּוּעֶיךָ,

שֶׁזֶּה יָמִים יַטְרִיפוּ טִבְעֲךָ.

השוטה. הֲרֹאשׁ־חֲמוֹר יָבִין, כִּי עוֹלָם הָפוּךְ הוּא, שֶׁבּוֹ הַמֶּרְכָּבָה מוֹשֶׁכֶת אֶת הַסּוּס? “הֶאָח, דְז’וֹג, אֲהַבְתִּיךְ!”

ליר. מִי יַכִּירֵנִי פֹּה? הֲזֶהוּ לִיר?

הֲזֶה לֶכְתּוֹ? הֲזֶה שִׂיחוֹ? אַיֵּה עֵינָיו?

מֹחוֹ רוֹפֵס, וְעַל שִׂכְלוֹ נָפְלָה

הַתַּרְדֵּמָה. הַעֵר אֲנִי? הוֹ לֹא.

הַגִּידוּ מִי אֲנִי?

השוטה.           צִלּוֹ שֶׁל לִיר.

ליר. חָפַצְתִּי דַעַת זֹאת, לְבַל יַשְׁלוּנִי

אוֹתוֹת מַלְכוּת וְשֵׂכֶל וּתְבוּנָה

לְהַאֲמִין, כִּי לִי הָיוּ בָּנוֹת.

השוטה. הַמְבַקְּשׁוֹת לַעֲשׂוֹתְךָ אָב צַיְּתָן.

ליר. מַה שְּׁמֵךְ, גְּבִירָה כְּבוּדָה?

גונריל.           חֲדַל, מִילוֹרְד!

זֶה תִּמְהוֹנְךָ – כִּשְׁאָר תַּעְתּוּעֶיךָ!

הָבִינָה אֶת דְּבָרַי לַאֲשׁוּרָם:

הֲלֹא יֶחְכַּם זָקֵן נִכְבָּד כָּמוֹךָ.

מֵאָה הֵם אַבִּירֶיךָ, נְעָרֶיךָ,

כַּת בִּרְיוֹנִים סוֹבְאִים וְזוֹלְלִים,

וּפְרִיצוּתָם הָפְכָה לְבֵית־מַרְזֵחַ

אֶת אַרְמוֹנִי! בִּזְנוּת וְהוֹלֵלוּת

לְבֵית קָלוֹן וְיַיִן יְשִׂימוּהוּ,

וְלֹא לְבֵית־מַלְכוּת. יֵשׁ לַעֲקֹר

אֶת הַטֻּמְאָה הַזֹּאת! עַל כֵּן

אֲבַקֶּשְׁךָ מְאֹד (אַף כִּי יָכֹלְתִּי

בְּחֹזֶק־יָד הָפֵק אֶת רְצוֹנִי):

צַמְצֵם מְעַט אֶת בְּנֵי־לְוָיָתֶךָ

וּבְחַר לְךָ לְפִי מִדַּת הַצֹּרֶךְ

וְרַק אֶת הָרְאוּיִים לְשֵׂיבָתְךָ,

שֶׁדַּרְכֵיהֶם כָּבוֹד.

ליר.           שְׁאוֹל וָתֹפֶת!

חִבְשׁוּ סוּסִים! הַזְעִיקוּ אֲנָשַׁי!

מַמְזֶרֶת נְמִבְזָה, לֹא עוֹד אוֹסִיף

לְהַטְרִיחֵךְ. עוֹד יֵשׁ לִי בַּת אַחֶרֶת.

גונריל. הִכִּיתָ מְשָׁרְתַי! אֲסַפְסוּפְךָ

בַּנִכְבָּדִים מִמֶּנּוּ מִתְקַלֵּס.

(נכנס אולבני.)

ליר. אֲבוֹי לַצּוֹעֲקִים לְשֶׁעָבַר!

(לאולבני.) הֲגַם אַתָּה, מִילוֹרְד? – סוּסַי הָבִיאוּ!

כִּפְיוֹן־טוֹבָה, שֵׁד־שַׁחַת אַכְזָרִי,

אֲשֶׁר בְּלֵב־בָּנִים אַתָּה אָיֹם

מִמִּפְלְצוֹת־יַמִּים!

אולבני.           הַשְׁקֵט, מִילוֹרְד!

ליר. הוֹ זְאֵבָה מִיַּעַר! שֶׁקֶר הוּא!

שׁוֹמְרֵי־רֹאשִׁי כֻּלָּם אַנְשֵׁי־סְגֻלָּה,

אֲשֶׁר הֵיטֵב יֵדְעוּ אֶת חוֹבָתָם

וְעַל כְּבוֹדָם מִכָּל מִשְׁמָר יִשְׁמֹרוּ. –

הָהּ חֵטְא שֶׁל מַה־בְּכָךְ – אֵיךְ בְּעֵינַי

לְזַעֲוָה הָיִיתָ בְּקוֹרְדֶלְיָה!

כִּכְלִי־מַשְׁחִית רִגְשֵׁי טִבְעִי עָקַרְתָּ

מִמִּסְגַּרְתָּם. שִׁחַתָּ בְּלִבִּי

הָאַהֲבָה – וְלִמְרֵרָה הָפַכְתָּ!

הָהּ לִיר, לִיר, לִיר! (מכה על מצחו.)

הַךְ, הַךְ בְּשַׁעַר זֶה, בּוֹ הָאִוֶּלֶת

גֵּרְשָׁה אֶת הַבִּינָה. – נֵלֵךְ מִפֹּה!

אולבני. נָקִי אֲנִי, מִילוֹרְד, וְלֹא אֵדַע

מַה פֵּשֶׁר חֲמָתְךָ.

ליר.           אוּלַי, מִילוֹרְד. –

הַקְשֵׁב, הַקְשֵׁב, הַטֶּבַע, שְׁמַע קוֹלִי:

הָפֵר אֶת עֲצָתֶךָ, אִם אָמַרְתָּ

לָתֵת פְּרִי־בֶּטֶן לַבְּרִיָּה הַזֹּאת!

שְׁלַח מְאֵרָה בְּכֹחַ הֶרְיוֹנֶיהָ,

הוֹבֵשׁ אֶת מְקוֹרָהּ וּסְגֹר רַחְמָהּ,

לְבַל יָקִימוּ עוֹד מֵעֶיהָ הַטְּמֵאִים

כָּל זֶרַע עַד עוֹלָם. וְאִם תֵּלֵד

הוֹצֵא מֵחֲלָצֶיהָ בֵּן סוֹרֵר,

לְדַאֲבוֹן־לֵבָב וּמַפַּח־נֶפֶשׁ!

יַחְרשׁ קְמָטִים בְּמֵצַח נְעוּרֶיהָ

וּבְזֶרֶם דִּמְעוֹתֶיהָ לֹא־אַכְזָב

אֶת לְחָיֶיהָ יְשַׂדֵּד; לְקֶלֶס

יָשִׂים חֶרְדוֹת אִמּוֹ וְטִפּוּחֶיהָ;

אֲזַי תֵּדַע, כִּי מַר וְאַכְזָרִי

מִשֵּׁן הַצִּפְעוֹנִי כִּפְיוֹן־טוֹבָה

שֶׁלַּבָּנִים. – נֵלֵךְ, נֵלֵךְ מִזֶּה!

(יוצא.)

אולבני. אֵלֵי מָרוֹם, מַה פֵּשֶׁר הַדָּבָר?

גונריל. הָסֵב לִבְּךָ מִשֹׁרֶש הַדָּבָר!

יְתַעְתֵּעַ לוֹ כְּכָל אַוַּת

אִוֶּלֶת הַזְּקֵנִים.

(ליר חוזר.)

ליר. מָה? חֵצִי מִמְּשָׁרְתַי בִּמְחִי אֶחָד?

וּבְתוֹךְ שְׁבוּעַיִם?

אולבני.           מַה קָּרָה, מִילוֹרְד?

ליר. הַקְשֵׁב, אֵפוֹא! – חֲזִיז וָתֹפֶת! (לגונריל.) בּשְׁתִּי

כִּי לְהַרְעִישׁ יָכֹלְתְּ אֶת גַּבְרוּתִי,

עַד נֶאֶנְסוּ לִרְתֹּחַ דִּמְעוֹתַי

בַּעֲבוּרֵךְ. הוֹ, קֶטֶב מְרִירִי

וַאֲבַדּוֹן עָלַיִךְ!

וִיהִי רָצוֹן שֶׁקִּלְלוֹת אָבִיךְ

יְחַלְחֲלוּ כְּנֶגַע בִּקְרָבַיִךְ!

עֵינֵי אֱוִיל זָקֵן, חִדְלוּ מִבֶּכִי,

וָלֹא – בְּמוֹ יָדַי אֲנַקֶּרְכֶן,

וְהָשְׁלַכְתֶּן עִם מֵי־הָעַפְעַפַּיִם

אֶל טִיט־חוּצוֹת. הִנֵּה עַד מָה הִגַּעְתִּי!

לוּ כֵן יִהְיֶה! עוֹד בַּת אַחֶרֶת לִי,

יָדַעְתִּי אֶל נָכוֹן, כִּי תֹּאהֲבֵנִי

וּלְשֵׁמַע מַעֲשַׂיִך, זְאֵבָה,

אֶת פַּרְצוּפֵךְ תִּטְרֹף; אֲזַי תִּרְאִינִי

לוֹבֵשׁ שֵׁנִית אֶת אֶדֶר הַמַּלְכוּת,

אֲשֶׁר דִּמִּית כִּי נְטַשְׁתִּיו לָנֶצַח.

רְאִי, כִּי בִּי נִשְׁבַּעְתִּי!

(ליר, קנט ובני הלויה יוצאים.)

גונריל. וּבְכֵן, שָׁמַעְתָּ, סֶר?

*>*אולבני**. שָׁמַעְתִּי, גּוֹנֶרִיל,

אַךְ לֹא אוּכַל, בְּכָל אַהֲבָתִי,

לִנְהֹג מַשּׂוֹא־פָּנִים וּלְהַצְדִּיקֵךְ.

גונריל. אַל נָא תִּצְדַּק הַרְבֵּה! – הֵי אוֹסְוַלְד!

(לשוטה.) אַתָּה, נָבָל יוֹתֵר מִלֵּץ, כַּלֵּךְ,

כַּלֵּךְ מִפֹּה עִם אֲדוֹנֶיךָ!

השוטה. דּוֹדִי לִיר, הֵי דּוֹדִי לִיר, חַכֵּה מְעַט וְקַח עִמְּךָ אֶת הַשּׁוֹטֶה.

(יוצא.)

גונריל. עֲצַת חָכָם הִיא: אַבִּירִים מֵאָה!

עוֹד זֹאת, אֵפוֹא, חָסַרְנוּ לְתִתָּם לוֹ,

לְמַעַן כִּי יִהְיוּ לוֹ לְמָגֵן

בְּכָל תַּעְתּוּעָיו וְרִיבוֹתָיו

כְּאִוַּלְתּוֹ וְכִשְׁרִירוּת־לִבּוֹ,

וְכָל חַיֵּינוּ אָז תְּלוּאִים מִנֶּגֶד.

הֵי, אוֹסְוַלְד! הֵי!

אולבני.           אַךְ פַּחַד־שָׁוְא הוּא לָךְ.

גונריל. טוֹב פַּחַד־שָׁוְא מִבִּטָּחוֹן לַשָּׁוְא.

מוּטָב אֶמְנַע הָרַע אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי,

וְלֹא אֵדַע מָגוֹר. הֵן הִכַּרְתִּיהוּ!

אֶת כָּל דְּבָרָיו כָּתַבְתִּי לְרֵגָן,

וְאִם אַחַר כָּתְבִי לָהּ, תֶּאֶסְפֶנּוּ

עִם חֶבֶר אַבִּירָיו… הִנֵּה אוֹסְוַלְד!

(אוסולד נכנס.)

כָּתַבְתָּ הַמִּכְתָּב לַאֲחוֹתִי?

אוסולד. כְּמִצְוָתֵךְ, גְּבִרְתִּי.

גונריל. קַח נָא עִמְּךָ מִשְׁמָר – וְסַע אֵלֶיהָ!

הַגִּידָה לָהּ אֶת כָּל חֲשָׁשׁוֹתַי,

וּלְחִזּוּקָם הוֹסֵף נָא מִשֶּׁלְךָ

כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה. חוּשׁ, אֵפוֹא,

וְשׁוּב עַד מְהֵרָה.

(אוסולד יוצא.)

לֹא, לֹא, מִילוֹרְד,

חָלִילָה לִי לָבוּז לְעַנְוָתְךָ

הָרַכְרוּכִית, אַךְ בִּמְחִילַת כְּבוֹדְךָ:

יוֹתֵר מִלְּהַלֶּלְךָ עַל הַנְּדִיבוּת,

יוֹדְעֶיךָ עַל הַכֶּסֶל יוֹכִיחוּךָ.

אולבני. אוּלַי הִשְׂכַּלְתְּ מְאֹד לִרְאוֹת הַמַּטָּרָה,

אַךְ יֵשׁ רוֹדְפֵי טוֹבָה וּמַשִּׂיגֵי הָרָע.

גונריל. וּבְכֵן…

אולבני. טוֹב, טוֹב – נִרְאֶה אַחְרִית דָּבָר.

(יוצאים.)

תמונה חמישית    🔗

חצר ארמונו של הדוכס אולבני.

נכנסים ליר, קנט והשוטה.

ליר. קַח אִגֶּרֶת זוֹ וְסַע לִגְלוֹסְטֶר לְפָנַי. אַל תַּגִּיד לְבִתִּי דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר רָאִיתָ וְשָׁמַעְתָּ, עַד אִם תִּקְרָא הִיא אֶת הַכָּתוּב וְעַל פִּיו תִּשְׁאָלְךָ, וְאַתָּה תַּעֲנֶה. מַהֵר, פֶּן אַקְדִּימְךָ וְאָבוֹא שָׁמָּה לְפָנֶיךָ.

קנט. לֹא אָנוּם וְלֹא אִישַׁן, מִילוֹרְד, עֲדֵי אֶמְסֹר הַכְּתָב לִתְעוּדָתוֹ. (יוצא.)

השוטה. אִלּוּ הָיָה מֹחוֹ שֶׁל אָדָם בַּעֲקֵבָיו, הֲלֹא גַם הוּא הָיָה צָפוּי לְיַבָּלוֹת.

ליר. כֵּן, בָּחוּר.

השוטה. אִם כֵּן, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לְךָ, שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִצְטָרֵךְ מֹחֲךָ לְנַעֲלַיִם.

ליר. חַה־חַה־חַה.

השוטה. הִנֵּה תִּרְאֶה, אֵיךְ תַּסְבִּיר לְךָ פָּנִים בִּתְּךָ הַשְּׁנִיָּה. כִּי אַף־עַל־פִּי שֶׁדִּמְיוֹנָהּ לַבַּת הַזֹּאת כְּדִמְיוֹן תַּפּוּחַ־הַגַּן לְתַפּוּחַ־הַיַּעַר, הִנֵּה יָדַעְתִּי מַשֶּׁהוּ גַם יָדַעְתִּי.

ליר. וּמַה יָּדַעְתָּ, יְדִידִי?

השוטה. הִנֵּה תִּוָּכַח, כִּי בְּחֹמֶץ טַעְמָן יִשְׁתַּוּוּ זוֹ לְזוֹ כְּתַפּוּחַ־הַיַּעַר לְתַפּוּחַ־הַיַּעַר. הֲיָדַעְתָּ, מַה טַּעַם חָטְמוֹ שֶׁל אָדָם תָּקוּעַ לוֹ בְּאֶמְצַע פַּרְצוּפוֹ?

ליר. לֹא, לֹא יָדַעְתִּי.

השוטה. וּבְכֵן, לְמַעַן יִהְיוּ שְׁתֵּי עֵינַיִם קְבוּעוֹת לוֹ מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו וְרוֹאוֹת אֶת אֲשֶׁר יִבָּצֵר מִמֶּנּוּ לְהָרִיחַ.

ליר. וְכִי פָּשַׁעְתִּי בָּהּ?

השוטה. וַהֲתוּכַל לוֹמַר: אֵיךְ הַשַּׁבְּלוּל בּוֹנֶה לוֹ קוֹנְכִיָּה?

ליר. לֹא, לֹא אוּכַל.

השוטה. וּבְכֵן, לֹא אוּכַל גַּם אֲנִי. לְעֻמַּת זֹאת אֹמַר לְךָ, מַה טַּעַם טוֹעֵן הַשַּׁבְּלוּל אֶת בֵּיתוֹ עַל גַּבּוֹ.

ליר. מַה טַּעַם?

השוטה. לְמַעַן יַסְתִּיר בֹּו אֶת רֹאשׁוֹ וְלֹא יִתְנֶנּוּ לִבְנוֹתָיו, וְקַרְנָיו הֶפְקֵר לְלֹא נַרְתִּיק.

ליר. כָּל מוֹרָשֵׁי־הַטֶּבַע אֲנַתֵּק! – כָּךְ לְעוֹלֵל לְאָב אוֹהֵב כָּמוֹנִי? – וּבְכֵן, נָכוֹנוּ הַסּוּסִים?

השוטה. חֲמוֹרֶיךָ הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם. וְהַטַּעַם, שֶׁשִּׁבְעַת כּוֹכְבֵי־הָעַיִשׁ אַךְ שִׁבְעָה הֵם, טַעַם מְשֻׁבָּח הוּא.

ליר. וְלֹא עַל שׁוּם שֶׁאֵינָם שְׁמֹנָה?

השוטה. יָפֶה דָרַשְׁתָּ. שׁוֹטֶה מֻפְלָג עָתִיד לָצֵאת מִמֶּךָּ.

ליר. אָשׁוּב אֶקַּח בְחֹזֶק־יָד! – כִּפְיוֹן־טוֹבָה נִתְעָב!

השוטה. אִלּוּ, דוֹדִי, הָיִיתָ הַשּׁוֹטֶה שֶׁלִּי, הָיִּיתִי מְחַיֶּבְךָ מַלְקוֹת, עַל שֶׁהִזְקַנְתָּ בְּטֶרֶם עֵת.

ליר. כְּלוֹמַר?

השוטה. שֶׁהִסְכַּלְתָּ לְהַזְקִין לִפְנֵי אֲשֶׁר חָכַמְתָּ.

ליר. שָׁמַיִם, הַצִּילוּנִי מִטֵּרוּף!

אַמְּצוּ רוּחִי וְאַל־נָא אֶשְׁתַּגֵּעַ.

(נכנס אביר.)

נָכוֹנוּ הַסּוּסִים?

האביר. נָכוֹנוּ, סֶר.

ליר. נֵלֵךְ, בָּחוּר.

(יוצאים.)

 

מערכה שניה    🔗

תמונה ראשונה    🔗

טירתו של הדוכס גלוסטר.

אדמונד וקורן באים משני צדי הבמה.

אדמונד. בָּרוּךְ הַבָּא, קוּרָן.

קורן. בָּרוּךְ הַיּוֹשֵׁב, סֶר. מִבֵּית אָבִיךְ אֲנִי בָּא, אַחַר אֲשֶׁר הוֹדַעְתִּיו, כִּי הַדֻּכָּס מִקּוֹרְנְוַל וְרַעְיָתוֹ רֵגָן יָבוֹאוּ הֵנָּה הָעֶרֶב עִם חֲשֵׁכָה.

אדמונד. מָה הִמְרִיצָם לָבוֹא?

קורן. לֹא אֵדַע בָּרוּר. הֲשָׁמַעְתָּ חֲדָשׁוֹת? כַּוָּנָתִי לַשְּׁמוּעוֹת, לְרַחַשׁ הַבְּרִיּוֹת מִפֶּה לְאֹזֶן?

אדמונד. לֹא, לֹא שָׁמַעְתִּי. אָנָּא, סַפֵּר נָא.

קורן. הֲלֹא שָׁמַעְתָּ דָּבָר עַל הַמִּלְחָמָה הַמִּתְרַגֶּשֶׁת לָבוֹא בֵּין הַדֻּכָּס מִקּוֹרְנְוַל וְהַדֻּכָּס מֵאוֹלְבַּנִי?

אדמונד. אַף לֹא שֶׁמֶץ דָּבָר.

קורן. וּבְכֵן בְּעִתּוֹ תִּשְׁמָעֶנּוּ. הֱיֵה שָׁלוֹם, סֶר.

(יוצא.)

אדמונד. יִהְיֶה כָּאן הַדֻּכָּס? כַּפְתֹּר וָפֶרַח!

זֶה בַּד בְּבַד עוֹלֶה עִם עִנְיָנַי.

אַנְשֵׁי אָבִי אוֹרְבִים פֹּה לְאָחִי,

יֵשׁ תַּחְבּוּלָה עִמִּי וַאֲבַצְּעֶנָּה.

עִזְרוּנִי, הַמַּזָּל וְהַזְּרִיזוּת! –

אָחִי, דָּבָר בְּפִי! רֵד נָא, אָחִי!

(נכנס אדגר.)

אָבִי אוֹרֵב לְךָ – קוּם, בְּרַח אֵפוֹא!

הֻגַּד לוֹ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נֵחְבֵּאתָ,

אַךְ לַיְלָה יַסְתִּירְךָ בְּצֵל כְּנָפָיו.

אוּלַי בְּקוֹרְנְוַל דִּבַּרְתָּ דֹּפִי?

הוּא אָץ לְכָאן, הָעֶרֶב, עִם רֵגָן;

וְלֹא הוֹצֵאתָ הֶגֶה עַל הָרִיב

אֲשֶׁר נָפַל בֵּינוֹ לְבֵין אוֹלְבַּנִי, –

הֲלֹא תִּזְכֹּר?

אדגר.           אַף לֹא דִּבּוּר אֶחָד.

אדמונד. אָבִי הוֹלֵךְ – הֲלֹא תִּסְלַח. הִנֵּה

אֶשְׁלֹף חַרְבִּי עָלֶיךָ, כִּבְיָכוֹל;

שְׁלֹף חֶרֶב, הִתְגּוֹנֵן לְמַרְאִית־עַיִן!

בְּרַח! (בקול.) הִכָּנַע! (בלחש.) צֵא לִקְרָאתוֹ. (בקול.) אוֹר! אוֹר! (בלחש.) קוּם בְּרַח! (בקול.) הַלַּפִּידִים! (בלחש.) הֱיֵה שָׁלוֹם!

(אדגר יוצא.)

רַק נֵטֶף דָּם, וְיַאֲמִין, כִּי עַז

הָיָה הַקְּרָב. (פוצע את ידו.) אָדָם בְּגִלּוּפִין

יֵשׁ יִתְגּוֹדֵד יוֹתֵר מִזֶּה. (בקול.) אָבִי!

אָבִי! תִּפְשׂוּ! תִּפְשׂוּ! הַאֵין עוֹזֵר?

(נכנס גלוסטר, ועמו משרתיו, ובידיהם לפידים.)

גלוסטר. הֵי אֶדְמוּנְד, הֵי, אַיֵּהוּ הַנָּבָל?

אדמונד. בְּחֶרֶב נְטוּיָה עָמַד בָּאֹפֶל

וּבִלְחָשִׁים הִשְׁבִּיעַ הַיָּרֵח

לִהְיוֹת לוֹ לְמָגֵן.

גלוסטר.           אֲבָל אַיֵּהוּ?

אדמונד. נִפְצַעְתִּי, סֶר.

גלוסטר.           וְהַנָּבָל אַיֵּהוּ?

אדמונד. בָּרַח לְשָׁם… אַחַר אֲשֶׁר נִכְשַׁל…

גלוסטר. רִדְפוּהוּ! – חִישׁ־מַהֵר!

(כמה משרתים יוצאים.)

          בַּמֶּה נִכְשַׁל?

אדמונד. בְּהַסִּיתוֹ אוֹתִי לַהֲרָגְךָ.

אָמַרְתִּי לוֹ, כִּי הַהוֹרֵג אָבִיו

אֵל־נְקָמוֹת בְּרַעַם יְהֻמֶּנּוּ;

הוֹסַפְתִּי וְטָעַנְתִּי לְפָנָיו,

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּנִים וְהָאָבוֹת

קְשׁוּרָה בַּעֲבוֹתוֹת לֹא יִנָּתֵקוּ.

וּבִרְאוֹתוֹ, עַד מָה סָלְדָה נַפְשִׁי

מִן הַמְּזִמָּה הַזֹּאת, – בְּשֶׁצֶף־קֶצֶף

הֵנִיף פִּתְאֹם חַרְבּוֹ, בְּאֵין לִי חֶרֶב,

וּבִזְרוֹעִי הִכַּנִי עַד זוֹב דָּם;

אַךְ לְמַרְאֵה רוּחִי, אֲשֶׁר נִסְעַר

וּבְעֹז צִדְקוֹ נָכוֹן לָצֵאת לַקְּרָב,

אוֹ לְמִשְׁמַע הָרַעַשׁ, נִתְבַּהֵל

וְנָס פִּתְאֹם.

גלוסטר.           לוּ גַם יַרְחִיק לָנוּס,

בְּאֶרֶץ זוֹ לֹא יִמָּלֵט מִלֶּכֶד,

וּבְהִלָּכְדוֹ – מֵעֹנֶשׁ. הַדֻּכָּס,

מוֹשְלִי וּמִשְׂגַּבִּי, יָבוֹא הָעֶרֶב;

בְּשֵׁם כְּבוֹדוֹ אוֹדִיעַ בְּרַבִּים,

כִּי פְּרָס יֻתַּן לָאִישׁ אֲשֶׁר יִמְצָא

וְלִשְׁפָטִים יַסְגִּיר אֶת הַפּוֹשֵׁעַ,

וְכָל הַמַּצְפִּינוֹ – יוּמָת!

אדמונד. עֵת שִׁדַּלְתִּיו לָשׁוּב מִמְּזִמָּתוֹ,

וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ, – אִיַּמְתִּיו

כִּי אֲגַלֶּה זְמָמוֹ, – וַיַּעַן לִי

"מַמְזֵר וּבֶן־בְּלִי־חֹק! הֲתַאֲמִין,

כִּי יַעַמְדוּ לְךָ אֱמֶת וָישֶׁר

בְּמִשְׁפָּטְךָ עִמִּי, וְיֵאָמְנוּ

דְבָרֶיךָ הַכֵּנִים גַּם כִּי אֶכְפֹּר –

אָכֵן, כָּפוֹר אֶכְפֹּר! – וּבְאִם תַּרְאֶה

אֶת כְּתָב־יָדִי, אֶטְעַן כִּי סֶלֶף הוּא

וְרֶשַׁע וּתְכָכִים אֲשֶׁר זָמַמְתָּ.

הֲיֵשׁ אֱוִיל בִּמְלֹא עוֹלָם כֻּלּוֹ

וְלֹא יָבִין כִּי בֶּצַּע וְתוֹעֶלֶת

יָבִיא לְךָ מוֹתִי, וְהוּא שֶׁהִמְרִיצְךָ

כִּי תְּבַקֵּשׁ נַפְשִׁי?"

גלוסטר.           הוֹ בֶּן־בְּלִיַעַל!

בִּכְתָב־יָדוֹ יִכְפֹּר? לֹא בְּנִי הוּא זֶה!

(קול חצוצרות.)

זֶה הַדֻּכָּס בָּא! – לָמָּה? לֹא אֵדַע! –

כָּל הַנְּמֵלִים אֶסְגֹּר, לְבַל יִבְרָח;

מִטַּעַם הַנָּסִיךְ לְכָל מָקוֹם

אֶשְׁלַח צַלְמוֹ, לְמַעַן תַּכִּירֶנּוּ

הַמַּמְלָכָה כֻּלָּהּ; וְנַחְלוֹתַי

זַרְעִי וּבֶן־חֻקִּי הַנֶּאֱמָן,

לְךָ אֶתֵּן לְמוֹרָשָׁה כַּדִּין.

(קורנוול ורגן נכנסים עם בני לוויתם.)

קורנוול. שָׁלוֹם, רֵעִי הַטּוֹב. הִנֵּה זֶה בָּאתִי,

וּכְבָר שְׁמוּעָה רָעָה לָקְחוּ אָזְנַי.

רגן. אִם תֵּאָמֵת, הֲלֹא יִקְטַן כָּל עֹנֶשׁ

עַל חֵטְא כָּזֶה. וּמַה שְׁלוֹמְךָ, מִילוֹרְד?

גלוסטר. נִשְׁבַּר לִבִּי, נִשְׁבַּר בִּי הַזָּקֵן.

רגן. מָה? הֲבִנְךָ חָרַשׁ עָלֶיךָ מָוֶת?

בֶּן־סַנְדָּקוֹ שֶׁל אַבָּא? זֶה אֶדְגַּר?

גלוסטר. הוֹ! לֵדִי, לֵדִי, בּשְׁתִּי לְהוֹדוֹת.

רגן. הַאִם לֹא הִתְהַלֵּךְ כִּידִיד וָרֵעַ

עִם בִּרְיוֹנֵי אָבִי?

גלוסטר.           אֵינִי יוֹדֵעַ.

נוֹרָא, נוֹרָא הוּא הַדָּבָר!

אדמונד. כֵּן, לֵדִי, הוּא אֶחָד מִן הַכְּנֻפְיָה.

רגן. לֹא תִּפָּלֵא, אֵפוֹא, שְׁחִיתוּת דַּרְכּוֹ.

הֵם אֶת אָבִיו לִרְצֹחַ הֱסִיתוּהוּ

וְאֶת הוֹנוֹ לָתֵת בְּהִלּוּלוֹת.

הָעֶרֶב הִזְהִירַתְנִי אֲחוֹתִי

הַזְהֵר הֵיטֵב עַל כָּל הֶפְקֵרוּתָם.

עַל כֵּן אֶטּשׁ בֵּיתִי לִכְשֶׁיָּבוֹאוּ

לְהִתְאַכְסֵן אֶצְלִי.

קורנוול.           וְגַם אֲנִי.

שָׁמַעְתִּי, אֶדְמוּנְד, כִּי הַיּוֹם נָהַגְתָּ

כְּבֵן מוֹקִיר אָבִיו.

אדמונד.           זוֹ חוֹבָתִי.

גלוסטר. סִכֵּל מְזִמּוֹתָיו שֶׁל הַבְּלִיַּעַל,

וּכְשֶׁאָמַר לְהַחְזִיקוֹ – נִפְצַע.

קורנוול. הַאִם רוֹדְפִים אַחְרָיו?

גלוסטר.           רוֹדְפִים, מִילוֹרְד.

קורנוול. אִם יִתָּפֵשׂ, לֹא עוֹד יִירָא אָדָם

מִזְּדוֹנוֹתָיו: בְּתֹקֶף מֶמְשַׁלְתֵּנוּ

עֲשֵׂה בּוֹ כִּרְצוֹנֶךָ. (לאדמונד.) וְאַתָּה,

אֲשֶׁר הוֹכַחְתָּ ישֶׁר וּמְסִירוּת

עַד אֵין דֻּגְמָה, הֱיֵה נָא מִשֶּׁלָּנוּ:

נֶאֱמָנִים כָּמוֹךָ נְבַקֵּשׁ,

הֱיֵה אַתָּה רִאשׁוֹן.

אדמונד. בְּכָל לִבִּי אֲשָׁרֶתְכֶם, מִילוֹרְד.

גלוסטר. חֵן־חֵן עַל חֲסָדֶיךָ.

קורנוול. הֲלֹא תֵּדְעוּ, מָה הֱבִיאָנוּ הֵנָּה…

רגן. וּלְעֵת כָּזֹאת בַּאֲפֵלַת הַלַּיְלָה!

עִנְיָן נִכְבָּד הוּא, אַלּוּפֵנוּ גְלוֹסְטֶר;

לַעֲצַתְךָ נִשְׁמַע בְּחֵפֶץ לֵב.

אָבִי גַם אָחוֹתִי כּוֹתְבִים אֵלַי

עַל מְדָנִים אֲשֶׁר לְהַשְׁבִּיתָם

אֶבְחַר מִחוּץ לַבַּיִת. שְׁלִיחֵיהֶם

לִתְשׁוּבָתֵנוּ מְחַכִּים. רֵעִי הַטּוֹב,

הַשְׁקֵט נָא רוּחֲךָ וְהַשִּׂיאֵנוּ

עֵצָה בִּשְׁעַת הַדְּחָק.

גלוסטר.           בְּחֵפֶץ לֵב.

הֱיוּ בְּרוּכִים בְּצֵל קוֹרַת בֵּיתִי.

(תרועת חצוצרות. יוצאים.)

תמונה שניה    🔗

לפני טירת גלוסטר.

קנט ואוסולד נכנסים מזה ומזה.

אוסולד. צְפִירָה טוֹבָה, יְדִידִי. מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת אַתָּה?

קנט. כֵּן.

אוסולד. וְאַיֵּה פֹּה מָקוֹם לַסּוּסִים?

קנט. בָּרֶפֶשׁ.

אוסולד. הַגִּידָה לִי, אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ…

קנט. לֹא מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי.

אוסולד. לֹא אֲמָרֵר בִּבְכִי עַל כָּךְ.

קנט. אִם בְּגִדְרוֹת לִיפְּסְבֶּרִי תִּזְדַּמֵּן לִי, מָרֵר תְּמָרֵר.

אוסולד. מַה זֶּה נִטְפַּלְתָּ אֵלַי כָּל־כָּךְ? אֵינֶנִּי מַכִּירְךָ.

קנט. וַאֲנִי, בַּרְנַשׁ, מַכִּירְךָ הֵיטֵב.

אוסולד. וְכִי מָה אֲנִי בְּעֵינֶיךָ?

קנט. נָבָל אַתָּה בְּעֵינַי, בְּלִיַּעַל אַתָּה, מְלַחֵךְ־פִּנְכָּה; חֵמֶת מָלֵא נַבְלוּת, דַּלְפוֹן, הַבּוֹגֵד בֶּגֶד־בּוֹגְדִים כָּפוּל וּמְשֻׁלָּשׁ, עוֹשֶׂה פִּימָה עֲלֵי רֶשַׁע־כֶּסֶל וּמְפֻזְמָק בְּצֶמֶר־הַכְּלָבִים; נוֹכֵל חַרְחֲרָן, שֶׁחֲנֻפּוֹת לוֹ בֵּין שִׁנָּיו, סְפוֹג שֶׁל סְטִירוֹת־לֶחִי; גְּרָף שֶׁל רְעִי הַמִּסְתַּכֵּל בָּרְאִי; בֶּן־הַנִּדָּה, אֲשֶׁר בִּהְיוֹתוֹ עֶבֶד כְּנַעֲנִי, מוּכָן לִהְיוֹת סַרְסוּר לִדְבַר עֲבֵרָה לַאֲדוֹנָיו, וְאֵינוֹ אֶלָּא בֶּן־תַּעֲרֹבֶת שֶׁל אָרְחִי־פָּרְחֵי וְאַרְכִי־פַּחְדָּן וְאַרְכִי־מַמְזֵר מִזֶּרַע כַּלְבַּת־הַזְּנוּנִים. וּמַלְקוֹת־רֶצַח אֲנִי מַלְקֶה אוֹתְךָ, עַד שֶׁיִּלְלַת־כְּלָבִים תְּיַלֵּל אֶצְלִי, אִם תָּעֵז לִכְפֹּר בְּקוֹצָהּ שֶׁל מִלָּה אַחַת מִכָּל תָּאֳרֵי הַכָּבוֹד אֲשֶׁר תֵּאַרְתִּיךָ.

אוסולד. אִי לְךָ, רֹאשׁ כֶּלֶב, הַחוֹרֵץ לָשׁוֹן עַל אִישׁ בְּטֶרֶם יַכִּירֶנּוּ וּבְטֶרֶם יַכִּיר הוּא אוֹתוֹ.

קנט. הַעוֹד לְךָ מֵצַח לְהִתְנַכֵּר לִי, כֶּלֶב שֶׁכְּמוֹתְךָ? הֲלֹא תְּמוֹל־שִׁלְשׁוֹם יָד וָרֶגֶל שָׁלַחְתִּי בְּךָ לְעֵינֵי הַמֶּלֶךְ. שְׁלֹף חַרְבְּךָ, מְנֻוָּל! כִּי אַף־עַל־פִּי שֶׁלַּיְלָה הוּא, הֲלֹא הַיָּרֵחַ מֵאִיר אוֹרוֹ. אֶת בְּשָׂרְךָ אֲקַצֵּץ וּבְאַגַּן הַסַּהַר אֲבַשְּׁלֶנּוּ. שְׁלֹף חַרְבְּךָ, מַמְזֵר שׁוּלְיוֹתֵיהֶם שֶׁל גַּלָּבִים, שְׁלֹף! (שולף חרבו.)

אוסולד. סוּרָה מֵעָלַי! אֵין לִי עֵסֶק עִמְּךָ.

קנט. שְׁלֹף, בֶּן־בְּלִיַּעַל! הֲלֹא מִכְתְּבֵי־שִׂטְנָה עִמְּךָ עַל הַמֶּלֶךְ, וְיָד אַחַת עָשִׂיתָ עִם הַבֻּבָּה הַזֹּאת נַעֲוַת־הַגַּאֲוָה נֶגֶד אָבִיהָ יָרוּם הוֹדוֹ. שְׁלֹף, נָבָל! וָלֹא – צְלִי שַׁפּוּד אֲנִי שׁוֹפֶדְךָ שׁוֹק עַל יָרֵךְ. שְׁלֹף, בְּלִיַּעַל! עֲמֹד עַל נַפְשְׁךָ!

אוסולד. הַצִּילוּ! רֶצַח! הַצִּילוּ!

קנט. הִגּוֹן, עֶבֶד נִקְלֶה! קוּם, שֶׁרֶץ, קוּם! הִתְגּוֹנֵן, עֶבֶד מְזֹהָם!

(מכהו.)

אוסולד. הַצִּילוּ! הוֹ, רֶצַח, רֶצַח!

(נכנסים אדמונד וסיף בידו, גלוסטר, קורנוול, רגן ובני לוויתם.)

אדמונד. מַה זֶּה כָּאן? מָה הַמְּהוּמָה? – הַרְפּוּ!

קנט. קְרַב נָא, פִּרְחָח, אִם חָשְׁקָה נַפְשְׁךָ; קְרַב, וַאֲנִי מְקַצֵּץ בְּךָ לִכְלָבִים. הָבָה־נָא, זוּטָר!

גלוסטר. כְּלֵי־נֶשֶׁק? חֲרָבוֹת? מַה מִּתְרַחֵשׁ בָּזֶה?

קורנוול. חִדְלוּ, פֶּן תִּתְחַיְּבוּ בְּנַפְשְׁכֶם!

אֲשֶׁר יוֹסִיף – יוּמָת! מַה זֶּה הָיָה פֹּה?

רגן. רָצִים מֵאֵת אָבִי וַאֲחוֹתִי.

קורנוול. עַל מָה הָרִיב? הַגִּידוּ?

אוסולד. כָּל עוֹד רוּחִי בִּי, סֶר.

קנט. הֲיִפָּלֵא? הֲלֹא אִמַּצְתָּ רוּחֲךָ!

נָבָל מוּג־לֵב, כִּחֵשׁ בְּךָ הַטֶּבַע,

חַיָּט עֲשָׂאֲךָ.

קורנוול.           אִישׁ־תִּמְהוֹנוֹת,

חַיָּט עוֹשֶׂה אָדָם?

קנט. אָכֵן, חַיָּט, סֶר: שׁוּם סַתָּת אוֹ צַיָּר שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יַעֲשֵׂהוּ מַעֲשֶׂה קְלוֹקֵל כָּזֶה, וַאֲפִלּוּ טִירוֹן בֶּן־יוֹמוֹ הוּא בִּמְלַאכְתּוֹ.

קורנוול. אוּלָם אֱמֹר, עַל מָה הָרִיב?

אוסולד. הֶדְיוֹט זָקֵן זֶה, שֶׁרַק מִפְּנֵי הַשֵּׂיבָה שֶׁבִּזְקָנוֹ חָסָה עָלָיו עֵינִי…

קנט. אִי, חִירִיק שֶׁכְּמוֹתְךָ, קוֹצָהּ שֶׁל יוֹד! הַנִּיחֵנִי, מִילוֹרְד, וַאֲנִי כּוֹתֵשׁ לֶאֱוִיל זֶה בְּמַכְתֵּשׁ וְטָח בַּעֲפָרוֹ כָּתְלֵיהֶם שֶׁל בָּתֵּי־מָחֳרָאוֹת. “מִפְּנֵי הַשֵּׂיבָה שֶׁבִּזְקָנִי חָסָה עָלַי עֵינְךָ”… זְנַבְנוֹעַ שֶׁכְּמוֹתְךָ!

קורנוול. בְּלֹם פִּיךָ, בֶּן־בְּלִיַּעַל!

שָׁכַחְתָּ, בּוּר, מִדּוֹת שֶׁל דֶּרֶךְ־אֶרֶץ?

קנט. אָמְנָם, אַךְ גַּם לַכַּעַשׂ יֵשׁ מִשְׁפָּט!

קורנוול. וּמַהוּ כַּעַשְׂךָ?

קנט. כִּי עֶבֶד שֶׁכְּמוֹתוֹ חוֹגֵר־הַחֶרֶב

וְלֹא יַחְגֹּר כָּבוֹד; כִּי כְּעַכְבָּר

בְּחֹנֶף יְכַרְסֵם מוֹסְרוֹת הַקֹּדֶשׁ

לֹא יַתִּירֵן אָדָם; עֵינָיו יַחְלִיק

אֶל כָּל שְׁרִירוּת־לִבּוֹ שֶׁל אֲדוֹנָיו;

יִחַר לְעֵת חָרוֹן, וּלְעֵת צִנִּים –

יָצֵן; בְּהֵן וְלָאו, כְּעֵין שַׁבְשֶׁבֶת,

יִסֹּב לְכָאן וּלְכָאן לְרוּחַ בְּעָלָיו,

כְּכֶלֶב זֶה כָּרוּךְ בַּעֲקֵבָיו. –

הַדֶּבֶר יְהֻמְּךָ, פַּרְצוּף נִכְפֶּה!

כִּלְעֹג לַלֵּץ תָּשִׂים דְּבָרַי לְלַעַג?

לוּ בְּסֶרוּם תְּפַשְׂתִּיךָ, בַּר־אַוָּז,

עַד קַמֵלּוֹט תָּנוּס וּתְגַעְגֵּעַ!

קורנוול. לְאַט לְךָ, זָקֵן, הַהִשְׁתַּגַּעְתָּ?

גלוסטר. עַל מָה הָרִיב? אֱמֹר!

קנט. כִּי לֹא יִרְחַק מִזְרָח מִמַּעֲרָב

כִּרְחוֹק מִמֶּנִּי הַבְּלִיַּעַל.

קורנוול. מַדּוּעַ הַבְּלִיַּעַל: מַה חֶטְאוֹ?

קנט. כִּי פַּרְצוּפוֹ מָאוּס עָלַי.

קורנוול. וְשֶׁמָּא גַם שֶׁלִּי, שֶׁלּוֹ, שֶׁלָּהּ?

קנט. מִילוֹרְד, הִסְכַּנְתִּי לְדַבֵּר אֱמֶת:

בִּימֵי חֶלְדִּי רָאִיתִי פַּרְצוּפִים

נָאִים יוֹתֵר מֵאֵלֶּה שֶׁעֵינַי

רוֹאוֹת עַל כִּתְפֵיכֶם.

קורנוול.           זֶהוּ בַּרְנַשׁ,

שֶׁיּוֹם אֶחָד שִׁבְּחוּהוּ עַל עַזּוּת,

וּמִנִּי אָז יִשְׁקֹד לְהִתְחַצֵּף

וּלְהַעֲמִיד פָּנִים, לֵאמֹר: הַבִּיטוּ!

יָשָׁר אֲנִי, בַּר־לֵב, דּוֹבֵר־אֱמֶת!

יָפִיק רָצוֹן – מַה טּוֹב! וָלֹא – יָשָׁר הוּא!

יָדַעְתִּי נְבָלִים אֲשֶׁר יָשְׁרָם

מַסְוֶה לָהֶם לְשֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת

רַב יֶתֶר מֵעֶשְׂרִים עַבְדֵי־שָׁרֵת

הַמִּתְרַפְּסִים לִפְנֵי אֲדוֹנֵיהֶם.

קנט. אֱמֶת, מִילוֹרד, אֱמֶת וֶאֱמוּנָה,

בִּרְשׁוּת הֲדַר כְּבוֹדוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ,

אֲשֶׁר יָהֵל זִיווֹ כְּזֵר קַרְנַיִם

עַל מֶצַח פֶבּוּס…

קורנוול.           מַה הַכַּוָּנָה?

קנט. מֵאַחַר שֶׁלֹּא עָרְבוּ לְאָזְנֶיךָ מַעַרְכֵי־לְשוֹנִי, אָמַרְתִּי לְשַׁנּוֹתָם. אָכֵן, מִילוֹרְד, אֵין עִמִּי שִׂפְתֵי חָנֵף; אַךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר גָּנַב אֶת לִבְּךָ, בְּדַבְּרוֹ, כְּבַיָּכוֹל, אֱמֶת, הָיָה בֶּאֱמֶת אַחַד הַנְּבָלִים, אֲשֶׁר כָּמוֹהוּ לֹא אֶהְיֶה לְעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ אֶשָּׂא חֵן בְּעֵינֶיךָ אִם הָיֹה אֶהְיֶה.

קורנוול. בַּמָּה הֶעֱלַבְתּוֹ?

אוסולד.           לֹא עֲלַבְתִּיו.

לִפְנֵי זְמַן־מָה מַלְכּוֹ בְּכַעְשׂוֹ

עַל לֹא־דָבָר הוֹאִיל לְהַכּוֹתֵנִי,

וְזֶה, בְּחֹנֶף לַחֲרוֹן מַלְכּוֹ,

תְּקָפַנִי מִגַּבִּי וַיַּפִּילֵנִי,

רָקוֹעַ וְגַדֵּף, וְעֹז לָבַשׁ

לְשֵׁמַע הַתְּהִלּוֹת מִפִּי הַמֶּלֶךְ

עַל שֶׁהִשְׂכִּיל לִגְבּוֹר עַל בֶּן־בְּלִי־נֶשֶׁק,

וּבְרוּם לִבּוֹ עַל עֹז מַעֲלָלָיו

נִסָּה יָדוֹ שֵׁנִית.

קנט.           לֹא יִתְקַשֶּׁה

לְהַעֲרִים עַל אַיַכְּס אִישׁ־בְּלִיַּעַל.

קורנוול. הָבִיאוּ אֶת הַסַּד!

זָקֵן עִקֵּשׁ־לֵבָב וְרַבְרְבָן,

הִנֵּה אֲלַמֶּדְךָ.

קנט.           זָקַנְתִּי מִלִּלְמֹד.

אַל־נָא בַּסַּד! שֵׁרַתִּי אֶת מַלְכִּי

וּבְמִצְוָתוֹ נִשְׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם;

הֲלֹא תִּרְהַב בְּהוֹד רוֹמְמוּתוֹ

וּבִכְבוֹדוֹ תָּקֵל, בְּאִם תָּשִׂים

רַגְלֵי שְׁלִיחוֹ בַּסַּד.

קורנוול.           הַסַּד הָבִיאוּ!

נִשְׁבַּעְתִּי, בּוֹ יוּשַׂם עַד צָהֳרָיִם.

רגן. עַד עֶרֶב, סֶר! עַד לַיְלָה! כָּל הַלַּיְלָה!

קנט. הוֹ לֶדִי, גַּם לְכֶלֶב בֵּית אָבִיךְ

חָלִילָה לָךְ מִלַּעֲשׂוֹת כָּזֹאת.

רגן. אוּלָם זֵדוֹ אַתָּה, עַל כֵּן חָפַצְתִּי.

(הסד מובא.)

קורנוול. זֶהוּ אַחַד מִבְּנֵי הַכַּת הַהִיא,

אֲשֶׁר כָּתְבָה רֵגָן. הַסַּד הַקְרִיבוּ!

גלוסטר. אָנָּא, מִילוֹרְד! אַל תַּעֲשֶׂה כָּזֹאת.

כָּבֵד חֶטְאוֹ, וַאֲדוֹנָיו יָשִׁיב לוֹ

כְּרִשְׁעָתוֹ; אַךְ אֵלֶּה הַשְּׁפָטִים

יָאוּ לַגַּנָּבִים הַדַּלְפוֹנִים

מִבְּנֵי הָאֲסַפְסוּף שִׁפְלֵי־הַפֶּשַׁע;

וּמְאֹד יִחַר לַמֶּלֶךְ, אִם יִרְאֶה

כִּי כֹה הָשְׁפַּל כְּבוֹדוֹ בְּהִתְבַּזּוֹת

צִירוֹ הַנֶּאֱמָן.

קורנוול.           עַל צַוָּארִי!

רגן. וּבְיֶתֶר שְׂאֵת יִחַר לַאֲחוֹתִי,

כִּי מְשָׁרְתָהּ הֻכָּה וְנִתְבַּזָּה

עַל עֲשׂוֹתוֹ דְבָרָהּ. – בַּסַּד שִׂימוּהוּ!

(קנט מושם בסד.)

נֵלֵךְ מִילוֹרְד!

(הכל יוצאים, מחוץ מגלוסטר וקנט.)

גלוסטר. צַר לִי, אָחִי, אַךְ הַדֻּכָּס גָּזַר,

וּמִי יַמְרֶה אֶת פִּיו, אוֹ יְשִׁיבֶנּוּ,

וְהוּא עִקֵּשׁ. עוֹד אֶתְחַנֵּן עָלֶיךָ.

קנט. אֵין צֹרֶךְ, סֶר: בַּדֶּרֶךְ לֹא יָשַׁנְתִּי;

אִישַׁן מְעַט, אָקִיץ וַאֲצַפְצֵף לִי.

יֵשׁ אשֶׁר בָּא כָּרוּךְ בַּעֲקֵבֶיךָ.

הֱיֵה שָׁלוֹם!

גלוסטר. הִרְשִׁיעַ הַדֻּכָּס, לֹא יַצְדִּיקוּהוּ.

(יוצא.)

קנט. מַלְכִּי הַטּוֹב, הִנֵּה כִּי נִתְקַיֵּם

מְשַׁל יוֹרְדֵי מֵרוֹם אֶל בּוֹר תַּחְתִּית.

בּוֹא, פַּנָּסוֹ שֶׁל עֵמֶק הַבָּכָא,

עֲלֵה וּזְרַח וּלְצַחְצְחוֹת אוֹרֶךָ

אֶקְרָא אֶת הַמִּכְתָּב. – רַק לֶעָנִי

נָכוֹנוּ עוֹד נִסִּים! אַשְׁרַי, יָדַעְתִּי:

מֵאֵת קוֹרְדֶלְיָה הוּא, שֶׁנִּתְבַּשְּׂרָה

עַל רֹעַ מַצָּבִי וְלֹא תִּשְׁקֹט

עֲדֵי תִּמְצָא עֵת־כּשֶׁר לְחַלְּצֵנִי

מִן הַצָּרָה. עֵינַי אֲשֶׁר נִלְאוּ,

עֲשׂוּ כְּלֵאוּתְכֶן וְהֵעָצֵמוּ

לְבַל תִּרְאוּ אֶת שֵׁפֶל מְעוֹנִי.

שָׁלוֹם לֵילְךָ, מַזָּל! הַסְבֵּר פָּנֶיךָ

וְשׁוּב הֲפֹך עָלַי אֶת הַגַּלְגַּל.

(נרדם.)

תמונה שלישית    🔗

ערבה.

נכנס אדגר.

אדגר. שָׁמַעְתִּי גְּזָר־דִּינִי,

אֲבָל בִּזְכוּת נִקְרַת־הָעֵץ הַזֹּאת

נִצַּלְתִּי מֵרוֹדְפַי. כָּל חוֹף נָצוּר,

וְאֵין מָקוֹם בּוֹ לֹא הֻצְּבוּ אוֹרְבִים

וּמִשְׁמָרוֹת. אַצִּילָה אֶת נַפְשִׁי

כָּל עוֹד אוּכַל: הִנֵּה־נָא אֶתְחַפֵּשׂ

כִּבְזוּי־אָדָם, אֲשֶׁר נִוְּלוֹ הָעֹנִי

עַד צֶלֶם בְּהֵמָה. אֶת פַּרְצוּפִי

בְּרֶפֶשׁ אֲטַנֵּף, מַחְגֹּרֶת שַׂק

אֶחְגֹּר מָתְנַי, וּפְרוּעַ שְׂעָרוֹת

אַפְקִיר מַעֲרֻמַּי לְהִתְגָּרוֹת

בְּעֹז סוּפוֹת וְזַלְעֲפוֹת שָׁמַיִם.

מוֹפֵת אֶקַּח לִי כָּאן מִקַבְּצָנֵי בֵּית־לֶחֶם,

אֲשֶׁר בְּשִׁגָּעוֹן וְקוֹל זְוָעוֹת

אֶת בְּשַׂר זְרוֹעָם קוֹפֵאת־מִכְּפוֹר יִדְקֹרוּ

בַּחֲרוּלִים, קִסְמִין וּמַשְׂמֵרוֹת

וּבְצֶלֶם־בַּלָּהוֹת כָּזֶּה יָעִירוּ

(מִי בִּקְלָלוֹת וּמִי בְּתַמְרוּרִים)

חֶמְלָה בַּחֲצֵרִים וּמִכְלָאוֹת.

הוֹ תּוֹם מִסְכֵּן! הוֹ טוֹרְלִיגוּד מִסְכֵּן!

הֵם מַשֶּׁהוּ – וְאֶדְגַר הוּא לֹא־כְלוּם.

(יוצא.)

תמונה רביעית    🔗

לפני טירתו של גלוסטר.

נכנסים ליר, השוטה ואביר.

ליר. פְּלִיאָה הִיא: אֵיךְ נָסְעוּ וְלֹא הֶחְזִירוּ

אֶת שַׁגְרִירִי?

אביר.           וְאָנֹכִי שָׁמַעְתִּי,

כִּי תְּמוֹל עוֹד לֹא עָלְתָה בְּמַחְשַׁבְתָּם

לָצֵאת מִכָּאן.

קנט.           שָׁלוֹם, מַלְכִּי הָרָם!

ליר. מָה?

לִשְׁחוֹק תָּשִׂים קְלוֹנֶךָ?

קנט.           לֹא, מִילוֹרְד.

השוטה. חַה, חַה! בִּירִיּוֹת קָשׁוֹת קְשׁוּרוֹת לוֹ עַל רַגְלָיו! סוּסִים קְשִׁירָתָם בְּרַגְלֵיהֶם, כְּלָבִים וְדֻבִּים – בְּצַוָּארָם, קוֹפִים – בְּמָתְנֵיהֶם, וּבְנֵי אָדָם – בְּרַגְלֵיהֶם; וּמִי שֶׁרַגְלָיו קַלּוֹת לָרוּץ – מַנְעִילִים לָהֶן פְֻּזמְקָאוֹת שֶׁל עֵץ.

ליר. מִי הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הִכִּירְךָ

וְהוֹשִׁיבְךָ בָּזֶה?

קנט.           גַּם הוּא, גַּם הִיא,

בִּתְּךָ וַחֲתָנְךָ.

ליר. לֹא!

קנט. כֵּן!

ליר. לֹא, אָמַרְתִּי!

קנט. וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי: כֵּן!

ליר. לֹא, לֹא; לֹא יִתָּכֵן.

קנט. הִנֵּה כִּי כֵן!

ליר. בְּיֻפִּיטֶר נִשְׁבַּעְתִּי: לֹא!

קנט. נִשְׁבַּעְתִּי בְּיוּנוֹנָה: כֵּן!

ליר.           חָלִילָה!

הֵן לֹא יוּכְלוּ, הֵן לֹא יַרְהִיבוּ עֹז;

הֲלֹא אָיֹם מֵרֶצַח בִּזָּיוֹן

בִּזְרוֹעַ עָרִיצִים, אֲשֶׁר כָּזֶה.

סַפֵּר לִי בִּקְצָרָה וּבְלִי כַּחֵד,

מָה עֲווֹנְךָ, אֵיכָה קָלוֹן הֵמִיטוּ

עַל בָּא בִּשְׁלִיחוּתִי?

קנט.           עֵת לְיָדָם

מוֹסֵר הָיִיתִי כְּתָב רוֹמְמוּתֶךָ,

עוֹדִי כּוֹרֵעַ בֶּרֶךְ לִפְנֵיהֶם

בְּרֹב כָּבוֹד, לְפֶתַע רָץ אַחֵר

בָּא מִתְנַשֵּׁף, מַזִּיעַ וּפוֹרֵס

בִּרְכַּת שָׁלוֹם מִגּוֹנֶרִיל גְּבִרְתּוֹ;

הוֹשִׁיט כְּתָבוֹ, וּבְטֶרֶם יַעֲנוּנִי,

קְרָאוּהוּ, וּמִיָּד לְמִקְרָאוֹ

הִבְהִילוּ הַמְשָׁרְתִים, רָכְבוּ עַל סוּס,

וְלִי צִוּוּ בְּעַיִן זוֹעֲמָה

לִרְכֹּב בְּעִקְּבֵיהֶם עַד יַעֲנוּנִי.

וְכָאן, מִשֶּׁרָאִיתִי אֶת הָרָץ,

אֲשֶׁר בּוֹאוֹ עָכַר אֶת שְׁלִיחוּתִי

(הֲלֹא הוּא הַבַּרְנַשׁ אֲשֶׁר שִׁלְשׁוֹם

הֶחְצִיף פָּנָיו לְהוֹד רוֹמְמוּתֶךָ), –

יָצָאתִי מִכֵּלַי, שָׁלַפְתִּי חֶרֶב,

צִוְחַת פַּחְדּוֹ הִזְעִיקָה אֶת הַבַּיִת,

וּבַת מַלְכִּי וַחֲתָנוֹ מָצְאוּ

חֶטְאִי רָאוּי לְעֹנֶשׁ הַחֶרְפָּה.

השוטה. אָכֵן, עוֹד לֹא חָלְפוּ יְמוֹת הַחֹרֶף, אִם עוֹד לְעֵבֶר זֶה יָטוּשׂוּ אַוְּזֵי־בָּר.

אָכֵן, דָּמִים מְרֻבִּים עוֹד יִשְׁפְּכוּ לְךָ

בְּנוֹתֶיךָ הַחֲמוּדוֹת, שֶׁאִם תָּבוֹא לִמְנוֹתָם, – יִכְלוּ הַיָּמִים,

וְהֵמָּה לֹא יִכְלוּ.

ליר. הָהּ, עַד לִבִּי גוֹאֶה מַחְנַק מֵעַי,

Hysterica passio רֵד, כִּי מָטָּה

הוּא מְקוֹמְךָ. – אַיֵּהִי זוֹ הַבַּת?

קנט. הִיא כָּאן, בְּאַרְמוֹנוֹ שֶׁל הָרוֹזֵן.

ליר. שֵׁב פֹּה וְאַל תֵּלֵךְ אַחְרַי.

(יוצא.)

האביר. אוּלַי עוֹלַלְתָּ עוֹד וְלֹא סִפַּרְתָּ?

קנט. לֹא.

מַדּוּעַ מָעֲטוּ אַנְשֵׁי־הַמֶּלֶךְ?

השוטה. אִם עַל שְׁאֵלָה זוֹ בִּלְבָד נָתְנוּ רַגְלֶיךָ בַּסַּד, הֲרֵי כַּדִּין עָשׂוּ לְךָ.

קנט. וּמַדּוּעַ זֶה, שׁוֹטֶה?

השוטה. אֶל הַנְּמָלָה תֵּלֵךְ וּבְבֵית מִדְרָשָׁהּ תִּלְמַד לָדַעַת, כִּי מִשֶׁנִּכְנָס חֹרֶף שׁוֹבֶתֶת כָּל מְלָאכָה. הַהוֹלֵךְ אַחַר אַפּוֹ, עֵינָיו יְנַהֲלוּהוּ, חוּץ מִן הָעִוֵּר; וְגַם אֶחָד בְּעֶשְׂרִים לֹא מָצָאתִי אֲשֶׁר נְחִירַיִם לוֹ וְלֹא יָרִיחַ אֶת הַמַּסְרִיחַ. אֱסֹף יָדֶיךָ מִן הַגַּלְגַּל הַגָּדוֹל בְּרִדְתּוֹ בַּמִּדְרוֹן, שֶׁמָּא תִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתְּךָ, וְאוּלָם בַּעֲלוֹתוֹ בְּמַעֲלֵה־הַדֶּרֶךְ, אֱחֹז בּוֹ וּמְשָׁכְךָ אַחֲרָיו. אִם יָבוֹא חָכָם וְיִיעָצְךָ עֵצָה טוֹבָה מִזּוֹ, הַחֲזֵר לִי אֶת שֶׁלִּי. יְהִי רָצוֹן שֶׁהַבְּלִיַּעַל לְבַדּוֹ יִקָּחֶנָּה, מֵאַחַר שֶׁהַשּׁוֹטֶה הוּא שֶׁנּוֹתְנָהּ.

קנט. אֵיפֹה לָמַדְתָּ זֹאת, הַשּׁוֹטֶה?

השוטה. לֹא בַּסַּד, שׁוֹטֶה.

(ליר חוזר עם גלוסטר.)

ליר. יְמָאֲנוּ דַּבֵּר עִמִּי? חָלוּ? עָיְפוּ?

נָסְעוּ עַד בֹּקֶר אוֹר? – חֲמַקְמַקּוֹת!

אוֹתוֹת מַרְדּוּת וָמֶרִי! לֵךְ, הָבֵא

תְּשׁוּבָה נָאָה מִזּוֹ.

גלוסטר.           הֲלֹא תֵּדַע,

מַלְכִּי: אֵשׁ־לֶהָבָה הוּא הַדֻּכָּס,

רַתְחָן הוּא וְעַקְשָׁן בְּדַעְתּוֹ.

ליר. נָקָם וָדֶבֶר! מָוֶת! אֲבַדּוֹן!

מַה לִּי “עַקְשָׁן”, “רַתְחָן”? – הוֹ גְלוֹסְטֶר, גְּלוֹסְטֶר,

עָלַי לִרְאוֹת אֶת קוֹרְנְוַל וְאִשְׁתּוֹ.

גלוסטר. מַלְכִּי הַטּוֹב, כְּבַר הוֹדַעְתִּים עַל כָּךְ.

ליר. “כְּבָר הוֹדַעְתִּים”! הָבִינָה, בֶּן־אָדָם!

גלוסטר. הֵבַנְתִּי, מֶלֶךְ רָם!

ליר. הַמֶּלֶךְ בָּא לִרְאוֹת אֶת קוֹרְנְוַל,

אֲבִי הַבַּת דָּבָר לוֹ אֶל בִּתּוֹ,

וַעֲלֵיהֶם לִשְׁמֹעַ! – כָּךְ אָמַרְתָּ?

הוֹ דַם נַפְשִׁי! “אֵשׁ לֶהָבָה”, “לַפִּיד”?

וּבְכֵן, אֱמֹר לִנְסִיךְ־הַלַּפִּידוֹת,

כִּי… לֹא, עוֹד לֹא, – אוּלַי אָמְנָם חוֹלֶה הוּא,

וְהַחוֹלֶה חָפְשִׁי מִן הַמִּצְווֹת;

לֹא עוֹד נוֹסִיף לִהְיוֹת אֲשֶׁר הִנֵּנוּ,

בְּהִתְאַכְזֵר הַטֶּבַע לְהַדְאִיב

הַנֶּפֶשׁ עִם הַגּוּף. אֲנִי אַמְתִּין,

וְצַר לִי כִּי יָצָאתִי מִכֵּלַי

וּכְתַחְבּוּלַת אֱנוֹשׁ חֻלְשַׁת אָנוּשׁ

הִרְשַׁעְתִּי בְּחָפְזִי. (רואה את קנט.) שְׁאוֹל וָתֹפֶת!

מַדּוּעַ חֲבָשׁוּהוּ? – הוֹ, סִימָן

כִּי אַךְ עָרְמָה הִיא מַסָּעָם. – חַלְּצוּהוּ!

וְלֵךְ, אֱמֹר לַבַּת וּלְבַעֲלָהּ,

כִּי לְדַבֵּר חָפַצְתִּי עִמָּהֶם

מִיָּד! יֵצְאוּ וְיִשְׁמְעוּ דְבָרַי!

וָלֹא, אַכֶּה בַּתֹּף עַל דַּלְתֵיהֶם

עַד יְהֻמֵּם הַפַּחַד בִּשְׁנָתָם.

גלוסטר. הוֹ מִי יִתֵּן וְלֹא תָּבוֹא צָרָה!

(יוצא.)

ליר. אֲבוֹי! הוֹ לֵב גּוֹאֶה! – הַשְׁפֵּל וָרֵד!

השוטה. קְרָא אֵלָיו, דּוֹדִי, כְּטַבָּחִית פְּתַיָּה זוֹ, הַתּוֹקַעַת צְלוֹפָחִים חַיִּים לְתוֹךְ הַפַּשְׁטִידָה; חוֹבֶטֶת בְּמַקֵּל עַל רֹאשֵׁיהֶם וּמְצַוַּחַת: “פְּנִימָה, שׁוֹבָבִים, פְּנִימָה!” וּמַעֲשֶׂה בְּאָחִיהָ שֶׁמֵּרֹב חִבַּת סוּסוֹ הָיָה מְפַטְּמוֹ בְּקַשׁ מָרוּחַ בְּחֶמְאָה.

(קורנוול, רגן, גלוסטר ובני לוויתם נכנסים.)

ליר. שָׁלוֹם עָלֶיךָ, בְּנִי.

קורנוול.           שָׁלוֹם, מִילוֹרְד.

(קנט מוצא לחפשי.)

רגן. שָׂמַחְתִּי לַחֲזוֹת בְּזִיו פָּנֶיךָ.

ליר. סָמוּךְ לִבִּי כִּי כֵן הוּא, גַּם יָדַעְתִּי

מַה שֹּׁרֶשׁ הַדָּבָר; כִּי לוּלֵא כֵן,

הֲלֹא נָתַתִּי גֵט לְקֶבֶר הוֹרָתֵךְ,

שֶׁהוּא קִבְרָהּ שֶׁל אֵשֶׁת־הַזְּנוּנִים.

(לקנט.) חָפְשִׁי אַתָּה?

עוֹד נְדַבֵּר בָּזֶה. רֵגָן בִּתִּי,

אָחוֹת מִרְשַׁעַת לָךְ! אֶת צִפָּרְנֶיהָ

שָׁלְחָה בִּי רִשְׁעוּתָהּ, כְּעַיִט זֶה…

(מכה על חזהו.)

אֵין כֹּחַ לְדַבֵּר. לֹא תַּאֲמִינִי,

כַּמָּה רִשְׁעוּת יֵשׁ בְּלִבָּהּ, רֵגָן!

רגן. אַל־נָא בְּאַף, מִילוֹרְד. וְלִי נִדְמֶה:

לֹא הִיא שֶׁזִּלְזְלָה בְּחוֹבוֹתֶיהָ,

אַתָּה הוּא שֶׁזִּלְזַלְתָּ בְּעֶרְכָּהּ.

ליר. מַה פֵּשֶׁר הַדָּבָר?

רגן.           לֹא אַאֲמִין,

כִּי גוֹנֶרִיל תִּזְנַח אֶת חוֹבוֹתֶיהָ,

וְאִם בָּלְמָה אֶת רַהַב אַבִּירֶיךָ,

הֲלֹא כַּדִּין עָשְׂתָה, יִישַׁר כֹּחָהּ!

ליר. יִמַּח זִכְרָהּ!

רגן.           מִילוֹרְד, אַתָּה זָקֵן,

וְחֶלְדְּךָ מַגִּיעַ עַד קִצּוֹ,

וְטוֹב כִּי הַמַּשְׂכִּיל יוֹתֵר מִמֶּךָּ

לָדַעַת מַצָּבְךָ, יְהֵא לְךָ

לְעֵזֶר וּלְעֵצָה. עַל כֵּן, אֵפוֹא,

חֲזֹר אֶל אֲחוֹתִי וְהִתְנַצֵּל

עַל כִּי פָּשַׁעְתָּ בָּהּ.

ליר.           לְהִתְנַצֵּל?

רְאִי, עַד מָה יָאֶה הוּא הַמַּרְאֶה!

(כורע על ברכיו.) "בִּתִּי הָאֲהוּבָה, אָכֵן זָקַנְתִּי

וּכְשֶׁבֶר־כְּלִי אֶכְרַע וְאֶתְחַנֵּן:

תְּנִי לֶחֶם לִי וּבֶגֶד וּמָלוֹן."

רגן. חֲדַל, מִילוֹרְד! תַּעְתּוּעִים הֵם אֵלֶּה!

חֲזֹר אֶל אֲחוֹתִי.

ליר. (קם מעל ברכיו.)           לָנֶצַח לֹא!

הִיא צִמְצְמָה אֶת אַבִּירַי עַד חֵצִי,

הִרְעִימָה לִי פָּנִים, כְּצִפְעוֹנִי

הִכִּישָׁה בִּלְשׁוֹנָהּ אֶת לְבָבִי.

כָּל עֹצֶר נִקְמָתָם שֶׁל הָאֵלִים

תָּחוּל עַל קָדְקֳדָהּ, זֶה כְּפוּי־טוֹבָה!

הוֹ קֶטֶב מְרִירִי, שַׁלַּח רָקָב

בְּלֵחַ עֲצָמֶיהָ!

קורנוול.           פוּי, סֶר, פוּי!

ליר. הוֹ חֲזִיזֵי בָּרָק יוֹרֵי־חִצִּים,

בְּסַנְוֵרִים הַכּוּ אֶת רוּם עֵינֶיהָ!

הַמְאִירָה זִיו פָּנֶיהָ, אֵד־בִּצּוֹת,

הַמִּתְאַבֵּךְ בְּכִמְרִירֵי חַמָּה,

הוֹבֵשׁ גַּאֲוָתָהּ וְהַצְמִיתֶנָּה!

רגן. שָׁמַיִם! הֲלֹא כָּכָה גַם אוֹתִי

עוֹד תְּקַלֵּל בְּעֵת חֲרוֹן אַפֶּךָ?

ליר. הוֹ לֹא, רֵגָן, עַל מָה אֲקַלְּלֵךְ?

הֲלֹא עָנֹג טִבְעֵךְ וְלֹא יַקְשִׁיחַ.

עַינֶיהָ – מַדְקֵרוֹת, וּמַבָּטֵךְ

יִרְחַם וְלֹא יִצְרֹב. כִּי לֹא תָּרַע

עֵינֵךְ בְּטוֹבָתִי, לַמְעִיט חֵילִי,

לִטְחֹן פָּנַי, לִגְרֹעַ קִצְבָתִי,

וּלְסוֹף – לִסְגֹּר עַל בְּרִיחַ וּמַנְעוּל

הַדֶּלֶת בְּפָנַי. הֵיטַבְתְּ מִמֶּנָּה

לִשְׁמֹר מִצְווֹת הַטֶּבַע, כִּבּוּד־אָב,

חַסְדֵי יַלְדוּת וְהַחְזָקַת־טוֹבָה,

וְלֹא שָׁכַחְתְּ, כִּי חֲצִי מַלְכוּת

נָתַתִּי לָךְ.

רגן.           מִילוֹרְד, אֶל הָעִנְיָן!

ליר. אִמְרִי, מִי שָׂם בַּסַּד רַגְלֵי עַבְדִּי?

(קול תרועות מאחורי הבמה.)

קורנוול. מַה קּוֹל הַחֲצוֹצְרוֹת?

רגן. וַדַּאי שֶׁל גּוֹנֶרִיל. הֲלֹא כָּתְבָה לִי

כִּי בִּמְהֵרָה תָּבוֹא.

(נכנס אוסולד.)

          הֲבָאָה גְבִירְתְּךָ?

ליר. הִנֵּה דַל־גֵּא שֶׁחֻצְפָּתוֹ חוֹסָה

בְּצֵל חַסְדֵי־שָׁעָה שֶׁל גְּבִירָתוֹ;

צֵא, צֵא, נָבָל!

קורנוול.           מַה חֶפְצְךָ, מִילוֹרְד?

ליר. מִי שָׂם עַבְדִּי בַּסַּד? רֵגָן, מֻבְטָחְנִי,

כִּי לֹא יָדַעַתְּ זֹאת.

(נכנסת גונריל.)

          הָהּ, מִי זֶה בָּא?

אֵלִים, אִם הֲדַרְתֶּם אֶת הַזִּקְנָה

וְהַיִּקְהָה, וּזְקַנְתֶּם גַּם אַתֶּם,

הָעִידוּ בִּי וְרִיבוּ אֶת רִיבִי!

(לגונריל.)

הַעוֹד בָּךְ עֹז לִרְאוֹת אֶת שֵׂיבָתִי?

רֶגָן! הַעוֹד תּוֹשִׁיטִי לָהּ יָדֵךְ?

גונריל. וְלָמָּה לֹא? הַעָוֶל בְּכַפִּי?

לֹא כָּל אֲשֶׁר יִפְסֹל עִקֵּשׁ אֱוִיל

הוּא עָוֶל בֶּאֱמֶת.

ליר.           חוּשַׁי, חוּשַׁי,

מֵאֶבֶן חֲזַקְתֶּם! מִי חֲבָשׁוֹ?

קורנוול. אֲנִי, מִילוֹרְד. וְעוֹד לֹא עֲנַשְׁתִּיו

כְּכָל מַעֲלָלָיו.

ליר.           אַתָּה, אַתָּה הוּא?

רגן. אָבִי, הֲלֹא תִּנְהַג כְּדֶרֶךְ הַזְּקֵנִים.

נָא, שׁוּב אֶל גּוֹנֶרִיל עַד תֹּם הַחֹדֶשׁ,

הַפְחֵת אֶת אַבִּירֶיךָ עַד הַחֵצִי,

וְשָׁם תָּגוּר; אַחַר תָּבוֹא אֶצְלִי.

עַכְשו הִנֵּה רָחַקְתִּי מִבֵּיתִי

וְלֹא אוּכַל לְכַלְכֶּלְךָ כְּמוֹ.

ליר. לָשׁוּב אֶל זוֹ? לַפְחִית אֶת אַבִּירַי?

מוּטָב לִי כִּי אֶטּשׁ כָּל צֵל־קוֹרָה,

כִּי אֲחָרֵף נַפְשִׁי לְרוּחַ זַעַף

וְאָח אֶחְיֶה לַזְאֵב וְלַיַּנְשׁוּף, –

הָהּ, מַלְתְּעוֹת הֶכְרָח! – לָשׁוּב אֶל זוֹ?

הוֹ טוֹב לִי אָז צָרְפַת חֲמוּם־הַמֶּזֶג,

שֶׁבַּת־זְקוּנַי לָקַח בִּבְלִי נָדָן,

אֶכְרַע לִפְנֵי כִּסְאוֹ וַאֲבַקֵּשׁ

קִצְבַת פַּת לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ!

לָשׁוּב אֶל זוֹ? מוּטָב לִי כִּי אֶהְיֶה

שַׁמָּשׁ וְסוּס־מַשָּׂא לְשֶׁרֶץ זֶה.

(מורה על אוסולד.)

גונריל. כְּחֶפְצְךָ, מִילוֹרְד.

ליר. בִּתִּי, אַל תְּשַׁגְּעִינִי! לֹא אָשׁוּב

לִהְיוֹת לְטֹרַח לָךְ; שָׁלוֹם, בִּתִּי!

לֹא עוֹד נוֹסִיף לְהִפָּגֵשׁ. אוּלָם

הֵן אַתְּ בִּתִּי, בְּשָׂרִי אַתְּ וְדָמִי;

הוֹ לֹא, כִּי נֶגַע בִּבְשָׂרִי, עַל־כֵּן

שֶׁלִּי בְּעַל־כָּרְחִי; מֻרְסָה וּשְׁחִין,

סַפַּחַת בְּדָמַי שֶׁנֶּאֶלְחוּ.

לֹא אֲיַסְּרֵךְ, – יָבוֹאוּ כִּלְיוֹתַיִךְ

וְהֵנָּה יְיַסְּרוּךְ בְּבוֹא הָעֵת.

לֹא אֶתְפַּלֵּל לָרַעַם לְהֻמֵּךְ

וְלֹא אֶזְעַק חָמָס אֶל כֵּס יֻפִּיטֶר;

הֵיטִיבִי אֶת דְּרָכַיִךְ כְּנַפְשֵׁךְ.

לִי אֹרֶךְ־אַף, אֵלֵךְ לִי אֶל רֵגָן

עִם אַבִּירִים מֵאָה.

רגן.           לֹא כֵן, אָבִי, –

כִּי פֶּתַע בּוֹאֲךָ, וְלֹא אוּכַל

לְקַבֶּלְךְ. צַיֵּת לַאֲחוֹתִי.

כִּי כָּל אֲשֶׁר יִשְׁקֹל אֶת חֲרוֹנְךָ,

הֲלֹא יֹאמַר זָקַנְתָּ, וְעַל כֵּן…

הִיא בִּתְבוּנָה עָשְׂתָה.

ליר.           הֲכֵן דִּבַּרְתְּ?

רגן. אָמְנָם כִּי כֵן. הֲכִי אֵין דַּי לְךָ

בַּחֲמִשִּׁים אַבִּיר? הֲכִי לֹא רַב הוּא?

הֲלֹא גַם אֵלֶּה אַךְ לְטֹרַח וּמְהוּמָה

עַד אֵין הָכִיל. אֵיכָה יִכּוֹן שְׁלוֹם־בַּיִת

בְּרָב הָמוֹן שֶׁשְּׁנַיִם אֲדוֹנָיו?

קָשֶׁה מִנְּשׂוֹא, כִּמְעַט לֹא יִתָּכֵן.

גונריל. מַה צֹּרֶךְ, סֶר, לְךָ בִּבְנֵי־שָׁרֵת

מִלְּבַד אַנְשֵׁי רֵגָן, אוֹ אֲנָשַׁי.

רגן. אָכֵן, מִילוֹרְד; וְאִם יַמְרוּ אֶת פִּיךָ –

וַעֲנַשְׁנוּם. וְאִם תָּבוֹא אֶצְלִי,

אֲבַקֶּשְׁךָ (מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה)

קַח נָא עִמְּךָ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה,

אוֹתָם בִּלְבַד אַשְׁכִּין וַאֲכַלְכֵּל.

ליר. הַכֹּל הוֹרַשְׁתִּיכֶן…

רגן.           כִּי בָּא מוֹעֵד!

ליר. לְשֵׂיבָתִי מִשְׁמֶרֶת שַׂמְתִּיכֶן,

אוּלָם לְאַבִּירַי קָצַבְתִּי לִי

מִכְסָה. הֲרַק עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה

אָבִיא עִמִּי, רֵגָן? הֲכֵן אָמַרְתְּ?

רגן. וְשׁוּב אֹמַר, מִילוֹרְד: וְלֹא יוֹתֵר!

ליר. גַּם הָרִשְׁעָה תִּצְדַּק מוּל רִשְׁעָתַיִם,

וְיִתְהַלֵּל הָרַע בְּמִעוּטוֹ.

(לגונריל.) אָשׁוּב, אֵפוֹא אֵלַיִךְ; חֲמִשִּׁים

הֵם כֵּפֶל הָעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה

אַהֲבָתֵךְ גַּם הִיא, אֵפוֹא, כִּפְלָיִם.

גונריל. מַה בֶּצַע בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה,

אוֹ עֲשָׂרָה, אוֹ חֲמִשָּׁה, בְּבַיִת

בּוֹ יַעַמְדוּ כִּפְלַיִם לְשָׁרְתֶךָ?

רגן. מַה צֹּרֶךְ, סֶר, אֲפִלּוּ בְּאֶחָד?

ליר. אַל תִּטְעֲנִי לַצֹּרֶךְ! הָאֶבְיוֹן –

גַּם לוֹ יֵשׁ מַה לְּמַעְלָה מִן הַצֹּרֶךְ.

אִם רַק צָרְכֵי טִבְעוֹ יֻתַּן לַטֶּבַע,

הַעוֹד מוֹתַר אָדָם מִן הַבְּהֵמָה?

הֵן לֵדִי אַתְּ; וְאִם חֶמְדַּת הַבֶּגֶד

הִיא רַק חֻמּוֹ, – מַה צֹּרֶךְ לְטִבְעֵךְ

בְּכָל הַחֲמוּדוֹת שֶׁלֹּא יָחֵמּוּ?

מַה צֹּרֶךְ? אֹרֶךְ־רוּחַ – זֶה צָרְכִּי!

שָׁמַיִם, הוֹ חָנּוּנִי אֹרֶךְ־רוּחַ!

רְאוּנִי, אֱלֹהַי, זָקֵן אֶבְיוֹן,

שְׂבַע רֹגֶז כַּיָּמִים, אֻמְלָל כִּפְלַיִם!

וְאִם יֶדְכֶם הִכְבִּידָה לֵב בָּנוֹת

עַל אֲבִיהֶן, אַל תִּתְקַלְּסוּ בִּי עוֹד

לָשֵׂאת חֶרְפָּה. מַלְּאוּנִי זַעַם גֵּא!

הַדֶּמַע, כְּלֵי־זֵינָן שֶׁלַּנָּשִׁים,

אַל־נָא יַכְתִּים פְּנֵי גֶּבֶר! לֹא, בְּנוֹת־שַׁחַת,

נָקָם אַכְזָר אֶקֹּם, עֲדֵי תֵּבֵל…

נָקָם אַכְזָר… עוֹד לֹא אֵדַע, אֵיזֶהוּ…

אַךְ אֵימוֹתָיו יִהְיוּ לְזַעֲוָה

בִּמְלוֹא תֵּבֵל. הַתְדַמּוּ כִּי אֵבְךְּ?

חָלִילָה לִי לִבְכּוֹת.

לִי יֵשׁ עַל מַה לִּבְכּוֹת, אַךְ לְבָבִי

לְאֶלֶף רְסִיסִים נָא יִתְפּוֹצֵץ –

וְלֹא אֶבְכֶּה! – שׁוֹטֶה, דַּעְתִּי נִטְרֶפֶת!

(ליר, גלוסטר, קנט והשוטה יוצאים. קול סערה בא מרחוק.)

קורנוול. נֵלֵךְ מִפֹּה, הַסַּעַר מִתְחוֹלֵל.

רגן. קָטָן הַבַּיִת, צַר הוּא מֵהָכִיל

אֶת הַזָּקֵן וְסִיעָתוֹ.

גונריל. זוֹ אַשְׁמָתוֹ: מֵאֵן לָשֶׁבֶת בְּשַׁלְוָה,

עַתָּה יִקְצֹר אֶת זֶרַע אִוַּלְתּוֹ.

רגן. אוֹתוֹ בִּלְבַד אַכְנִיס בְּחֵפֶץ־לֵב;

אַךְ לֹא אֶת אַבִּירָיו.

גונריל.           כָּמוֹךְ כָּמוֹנִי. –

אֵיפֹה הוּא גְלוֹסְטֶר?

קורנוול. הָלַךְ עִם הַזָּקֵן. – הִנֵּה הוּא שָׁב.

(גלוסטר חוזר.)

גלוסטר. הַמֶּלֶךְ מִשְׁתּוֹלֵל.

קורנוול.           לְאָן פָּנָיו?

גלוסטר. צִוָּה לַחְבּשׁ סוּסָיו. לְאָן, אֵינִי יוֹדֵעַ.

קורנוול. נַרְפֶּה נָא, וְיִסַּע לוֹ כִּלְבָבוֹ.

גונריל. אַל נָא, מִילוֹרְד, תַּפְצִיר בּוֹ כִּי יָשׁוּב!

גלוסטר. אֲבוֹי, פָּנָה הַיּוֹם, וְרוּחַ עַז

סוֹעֵר וּבָא; וְתַק־עַל־תַּק־פַּרְסָה

גַם שִׂיחַ אָיִן.

רגן.           סֶר, אַךְ לֶקַח טוֹב

הוּא לָעִקֵּשׁ הָאֵיד שֶׁבָּא עָלָיו

בְּעִקְּשׁוּתוֹ. – סִגְרוּ הַשְּׁעָרִים;

הֵן אַבִּירָיו כֻּלָּם אַנְשֵׁי־בְּלִיַּעַל,

עַל־נְקַלָּה יוּכְלוּ לְפַתּוֹתוֹ

עֲשׂוֹת הָרָע. וְהַזָּהִיר נִשְׁמָר.

קורנוול. סְגֹר שְׁעָרֶיךָ, סֶר. לֵיל בַּלָּהוֹת.

צָדְקָה רֵגָן. נִבְרַח מִפְּנֵי הַסַּעַר.

(יוצאים.)

 

מערכה שלישית    🔗

תמונה ראשונה    🔗

ערבה.

סופת חזיז ורעם. מזה ומזה נכנסים קנט ואביר.

קנט. הֵי, מִי זֶה שָׁם מִבַּלְעֲדֵי הַסַּעַר?

האביר. אָדָם אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ כְּסַעַר זֶה.

קנט. מְיֻדָּעִי אַתָּה. אַיֵּה הַמֶּלֶךְ?

האביר. נִפְתָּל עִם אֵיתָנִים וְעַל הָרוּחַ

גּוֹזֵר הַשְׁלֵךְ הָאָרֶץ לִמְצוּלוֹת,

אוֹ עַל הַתְּהוֹם – הָצֵף אֶת פְּנֵי הָאָרֶץ,

עַד יְשֻׁנֶּה עוֹלָם, אוֹ יִשָּׁמֵד;

אֶת שֵׂיבוֹתָיו יִמְרֹט, וְרוּחַ סַעַר

בְּשֶׁצֶף תַּחְטְפֵן אַף תְּפִיצֵן,

וְהוּא – עוֹלָם קָטָן – יָעֵז פָּנָיו

מוּל סַעַר וּמָטָר מִתְגּוֹשְׁשִׁים.

בְּלַיְלָה זֶה, בּוֹ גַם הַדֹּב תִּרְבַּץ

בַּגֹּב עַל־יַד גּוּרֶיהָ, גַּם אֲרִי

וּזְאֵב שׁוֹקֵק יָחוּסוּ עַל עוֹרָם

מֵהַרְטִיבוֹ, הוּא נָד בְּגִלּוּי־רֹאשׁ

וּפִיו יִקְרָא לִשְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן.

קנט. אַךְ מִי עִמּוֹ?

האביר. אֵין אִישׁ זוּלַת הַלֵּץ, שֶׁבְּהַתְּלוֹ

טוֹרֵחַ לְהָפִיג אֶת צַעֲרוֹ.

קנט. הֵן הִכַּרְתִּיךָ, סֶר; עַל כֵּן אָעִיז

הַשְׁמֵעַ בְּאָזְנֶיךָ סוֹד כָּמוּס.

יֵשׁ רִיב בֵּין קוֹרְנְוַל לְאוֹלְבַּנִי,

אִם גַּם בְּתַחְבּוּלוֹת עוֹד יַסְתִּירוּהוּ;

כִּלְכָל שַׁלִּיט, עַבְדֵי־שָׁרֵת לָהֶם,

שְׁלוֹמֵי־הָאֱמוּנִים לְמַרְאִית־עָיִן,

וּבַעֲלִיל – סוֹכְנֶיהָ שֶׁל צָרְפַת,

הַמּוֹדִיעִים עַל כָּל אֲשֶׁר יִקְרֵנוּ,

עַל כָּל מָדוֹן בֵּין שְׁנֵי הַדֻּכָּסִים,

עַל כֹּבֶד הַתְּלָאוֹת, אֲשֶׁר הֵסֵבּוּ

לַמֶּלֶךְ הַזָּקֵן, אוֹ עַל צְפוּנוֹת,

שֶׁאַךְ אוֹתוֹת הֵם אֵלֶּה לְבַשְּׂרָן.

אַךְ זֹאת אֵדַע בָּרוּר: אֶל מַמְלַכְתֵּנוּ

הַמְפֻלָּגָה הִגִּיעַ חֵיל צָרְפַת,

אֲשֶׁר הִשְׂכִּיל, בְּהֶסַּח דַּעְתֵּנוּ,

לִנְחוֹת בַּחוֹף וְעוֹד מְעַט יָנִיף

דִּגְלֵי הַמִּלְחָמָה. עַל־כֵּן שְׁמָעֵנִי:

אִם נֶאֶמְנוּ דְבָרַי עָלֶיךָ, קוּם

וְסַע מִיָּד לְדוֹבֶר; שָׁם תִּמְצָא

אַחַת אֲשֶׁר תּוֹדְךָ אִם תַּגִּידֶנָּה

דִּבְרֵי־אֱמֶת עַל יִסּוּרֵי הַמֶּלֶךְ

אֲשֶׁר טָרְפוּ נַפְשׁוֹ.

אָצִיל אֲנִי מִבֶּטֶן וְלֵדָה,

וּבְהַכִּירִי אֶת אֹמֶן לְבָבֶךָ,

נָתַתִּי בְּיָדְךָ אֶת הַשְּׁלִיחוּת.

האביר. עוֹד נְדַבֵּר בָּזֶה.

קנט.           לֹא, לֹא, אֵין צֹרֶךְ.

וּלְאוֹת כִּי רַב עֶרְכִּי מֵחָזוּתִי,

הֲרֵי לְךָ אַרְנָק, וְקַח לְךָ

כָּל אֲשֶׁר בּוֹ. מְצָא שָׁם אֶת קוֹרְדֶלְיָה –

הֲלֹא תִּמְצָא – וְתֵן לָהּ הַטַּבַּעַת,

אֲזַי תִּשְׁמַע אֶת שֵׁם הַפַּלְמוֹנִי

אֲשֶׁר דִּבֵּר עִמְּךָ. – הָהּ, אֵיזֶה סָעַר!

אֵלֵךְ, אֶמְצָא נָא אֶת הַמֶּלֶךְ.

האביר. תֵּן לִי יָדְךָ. הַעוֹד עִמְּךָ דָּבָר?

קנט. עוֹד שֶׁמֶץ־מָה, אַךְ הוּא חָשׁוּב מִכֹּל:

נֵלֵךְ, נִמְצָא אֶת לִיר – אַתָּה לְכָאן,

אֲנִי לְכָאן, – וְהַמּוֹצֵא רִאשׁוֹן

יִתֵּן מִיָּד הָאוֹת לַחֲבֵרוֹ.

(יוצאים זה בכה וזה בכה.)

תמונה שניה    🔗

מקום אחר בערבה.

הסער נמשך. נכנסים ליר והשוטה.

ליר. פַּח, רוּחַ, פַּח, בַּקַּע נָא לְחָיֶיךָ!

זִרְמֵי מַבּוּל, שִׁטְפוּ בְּעֹז, הָצִיפוּ

כּוֹתֶרֶת מִגְדָּלִים וְשַׁבְשָׁבוֹת!

זִיקֵי־גָפְרִית, קַלִּים כִּמְעוּף הִרְהוּר,

חֲלוּץ הָרַעַם הַבּוֹקֵעַ אַלּוֹנִים,

חִרְכוּ שֵׂיבַת רֹאשִׁי! הָהּ רַעַם חֲרָדוֹת,

כְּרִקּוּעֵי־פַּחִים רַדֵּד כַּדּוּר הָאָרֶץ,

נַתֵּץ צוּרוֹת הַטֶּבַע וְהַכְרֵת

הַזֶּרַע הַמּוֹלִיד כְּפוּיֵי־טוֹבָה!

השוטה. אָכֵן, דּוֹדִי, טוֹבִים מֵימֵי־שְׁבָחִים בְּצֵל כִּפַּת־הֵיכָל מִמֵּי־שְׁפָכִים בְּרֹאש חוּצוֹת. הֲלֹא מוּטָב, דּוֹדִי, כִּי נַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וּנְבַקֵּשׁ מְחִילַת־עֲווֹנוֹת מִבְּנוֹתֶיךָ. לַיְלָה שֶׁכָּזֶה, אֵין רַחֲמִים לְפָנָיו, וְדִין שׁוֹטִים כְּדִין־הַחֲכָמִים.

ליר. יַלֵּל בִּמְלֹא כְּרֵסְךָ! פַּח, שְׁפֹךְ! הַךְ, שְׂרֹף!

חֲזִיז וָרַעַם, אֵשׁ, מָטָר – אֵינְכֶם בְּנוֹתַי!

אֶתְכֶם, הָאֵיתָנִים, לֹא אֲקַלֵּל:

הֵן לֹא לָכֶם נָתַתִּי אֶת כִּתְרִי,

וְלֹא אֶתְכֶם בְּשֵׁם בָּנִים קָרָאתִי;

לֹא גְּמַלְתִּיכֶם טוֹבָה. עַל־כֵּן כַּלּוּ בִּי

כָּל זְדוֹן לִבְּכֶם; הִנֵּנִי, עַבְדְּכֶם,

זָקֵן גַּלְמוּד, נִבְזֶה וּרְפֵה־יָדַיִם,

וּבְכָל זֹאת אֲכַנְּכֶם עַבְדֵי הַחֹנֶף,

כִּי בְּרִית כְּרַתֶּם עִם שְׁתַּיִם בְּנוֹת־בְּלִיַּעַל

לָצֵאת גְּדוּדִים לָשׁוּף, הָהּ, רֹאשׁ שֵׂיבָה

אֲשֶׁר כָּזֶה… הוֹ, הוֹ, הֲלֹא תֵּבוֹשׁוּ!

השוטה. אֵיזֶהוּ רֹאשׁ חָכָם? שֶׁיֵּש לוֹ בֵּית־סְתָרִים לָבוֹא אֵלָיו…

כִּי אֵין לְךָ יְפַת־תֹּאַר בָּעוֹלָם, שֶׁלֹּא תְּעַוֶּה פָּנֶיהָ בְּהַשְׁקִיפָהּ בָּרְאִי.

ליר. לֹא, לֹא! אֱהִי מוֹפֵת לְאֹרֶך־רוּחַ

וְלֹא אַגִּיד דָּבָר.

(נכנס קנט.)

קנט. מִי כָּאן?

השוטה. רֹאשׁ וְזָנָב, לֵאמֹר: חָכָם וּכְסִיל יַחְדָּו.

קנט. אַתָּה הוּא, סֶר? כָּל שׁוֹחֲרֵי הַלַּיִל

סָלְדָה נַפְשָׁם מִלַּיְלָה שֶׁכָּזֶה.

חַיַּת־הַשֵּׁן גַּם הִיא בִּמְאוּרָתָהּ

מִזַּעַם הַשָּׁמַיִם תִּסָּתֵר.

פֻּלְסִין שֶׁל אֵשׁ וְרַעַם וּמַבּוּל

כָּאֵלֶּה לֹא רָאִיתִי מֵעוֹדִי,

אֵין טֶבַע אִישׁ עָשׂוּי לָשֵׂאת הַפֶּגַע

וְהָאֵימָה.

ליר.           כָּעֵת, אֵלֵי־מָרוֹם,

הַמְחוֹלְלִים זְוָעוֹת מֵעַל רָאשֵׁינוּ,

אֶת אוֹיְבֵיכֶם חַפֵּשׂוּ. הִתְפַּלֵּץ,

אַתָּה נָבָל, מַסְתִּיר עָווֹן וָפֶשַׁע

מִיּוֹם הַדִּין! הַטְמֵן יָדְךָ, רוֹצֵחַ!

מַרְשִׁיעַ־בְּרִית, הָעַיִט הַצָּבוּעַ

וּשְׁטוּף זִמָּה! הָהּ גּוּרָה, אִישׁ־חָמָס,

אֲשֶׁר בִּצְעִיף הַתֹּם הַמִּתְחַסֵּד

שָׁאַף דָּמִים! הָהּ תּוֹעֵבוֹת בַּסֵּתֶר,

פִּתְחוּ סוּגָרֵיכֶן, בַּקְּשׁוּ רַחְמִים

מֵאֵל־הַנְּקָמוֹת. אֲנִי הַגֶּבֶר

אֲשֶׁר פָּשַׁע פָּחוֹת מִשֶּׁפָּשְׁעוּ בּוֹ.

קנט. אֵלִי, בְּרֹאשׁ גָּלוּי! –

מִילוֹרְד רַב־חֶסֶד, לֹא הַרְחֵק מִזֶּה

יֶשְׁנָהּ סֻכָּה; מַחְסֶה מְעָט מִסַּעַר.

תָּנוּחַ בָּהּ, וְאָנֹכִי אָשׁוּב

לַבַּיִת הַקָּשֶׁה מֵאֲבָנָיו,

אֲשֶׁר כָּעֵת, בְּשָׁאֳלִי עָלֶיךָ,

הֵגִיף דַּלְתּוֹ. אָשׁוּב וַאֲאַלְּצֵם

לְשֶׁמֶץ רַחֲמִים.

ליר.           מֹחִי סְחַרְחַר.

וּבְכֵן בָּחוּר? נֵלֵךְ! מִקֹּר קָפָאתָ?

גַּם אָנֹכִי. – וְאֵי סֻכַּת הַקַּשׁ?

נִפְלָא הוּא הַמַּחְסוֹר: פַּכִּים קְטַנִּים

יָשִׂים לִכְלֵי־חֶמְדָּה. נֵלֵךְ לְסֻכָּתְךָ. –

שׁוֹטִי וַעֲלוּבִי, עוֹד לְלִבִּי

שָׂרִיד מְעָט, וְהוּא דוֹאֵב עָלֶיךָ.

ליר. אֱמֶת, בָּחוּר. – הַנְחֵנוּ לַסֻּכָּה. (יוצא עם קנט.)

השוטה. יָפֶה הַלַּיְלָה לְצַנֵּן בּוֹ לַהֲטָהּ שֶׁל אֵשֶׁת־עֲגָבִים. אַךְ בְּטֶרֶם אֶסְתַּלֵּק, אֶנָּבֵא נָא מְעַט עַל אַחֲרִית־הַיָּמִים:

הֲלֹא הוּא הֶחָזוֹן אֲשֶׁר יֶחֱזֶה מֶרְלִין, הֶעָתִיד לָבוֹא אַחֲרַי, מֵאַחַר שֶׁבָּאתִי לָעוֹלָם לְפָנָיו.

(יוצא.)

תמונה שלישית    🔗

חדר בטירתו של גלוסטר.

נכנסים גלוסטר ואדמונד.

גלוסטר. אֲבוֹי, אֲבוֹי! אֶדְמוּנְד, לֹא טוֹב בְּעֵינַי מַעֲשֵׂה הָרֶשַׁע הַזֶּה. בִּקַּשְׁתִּי רְשׁוּת לָחוּס עָלָיו וְאָסְרוּ עָלַי לַעֲשׂוֹת בְּבֵיתִי כְּאָדָם בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ; וּבְחֵרֶם עַד עוֹלָם גָּזְרוּ עָלַי, שֶׁלֹּא אַזְכִּיר אֶת שְׁמוֹ וְלֹא אֲבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא אֲסַיְּעוֹ סִיּוּעַ כָּלְשֶׁהוּ.

אדמונד. אַכְזָרִי הַדָּבָר וְחוּץ לְדֶרֶךְ הַטֶּבַע מְאֵין כָּמוֹהוּ!

גלוסטר. הַחֲרֵשׁ, אֵפוֹא, וּשְׁמֹר פִּיךָ. רִיב נָפַל בֵּין שְׁנֵי הַדֻּכָּסִים. אַף יֵשׁ צָרָה גְדוֹלָה מִזּוֹ. אֶמֶשׁ קִבַּלְתִּי אִגֶּרֶת… סַכָּנָה הִיא לְדַבֵּר בָּהּ… טְמַנְתִּיהָ בְּחֶדְרִי. שִׁבְעָתַיִם תִּנָּקֵם נִקְמַת הַמֶּלֶךְ עַל כָּל הַבִּזְיוֹנוֹת אֲשֶׁר הִשְׂבִּיעוּהוּ. חֵלֶק מִן הַצָּבָא כְּבָר עָלָה בְּחוֹפֵנוּ, וְעָלֵינוּ לַעֲמֹד לִימִין הַמֶּלֶךְ. הִנֵּה אֶמְצָאֶנּוּ וְאֶתְמְכֶנּוּ בַּסֵּתֶר. לֵךְ, גַּלְגֵּל בְּשִׂיחָה עִם הַדֻּכָּס, לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֵעָדְרִי. וְאִם יִשְׁאַל עָלַי, הַגֵּד לוֹ, כִּי חָלִיתִי וְנָפַלְתִּי לְמִשְׁכָּב. וְאַף אִם אֶתְחַיֵּב בְּנַפְשִׁי, כְּדִבְרֵי הָאִיּוּם אֲשֶׁר אִיְּמוּנִי, – עָזוֹר אֶעֱזוֹר לַאֲדוֹנִי־מַלְכִּי הַזָּקֵן, וִיהִי מָה! זָרוֹת וּנְצוּרוֹת יִתְחוֹלְלוּ בָּזֶה; רְאֵה, אֶדְמוּנְד, וֶהֱוֵי זָהִיר.

(יוצא.)

אדמונד. סוֹד הַמִּכְתָּב וְעֶזְרָתְךָ לַמֶּלֶךְ

הִנֵּה אָרוּץ, אוֹדִיעַ לַדֻּכָּס.

הֶפְסֵד אָבִי יֵצֵא כָּאן בִּשְׂכָרִי,

וְהַשָּׂכָר אוֹמֵר לִי: קוּם עֲשֵׂה!

בִּנְפֹל זָקֵן, הַנַּעַר יִתְנַשֵּׂא.

(יוצא.)

תמונה רביעית    🔗

סוכה בערבה.

הסערה בתקפה. נכנסים ליר, קנט והשוטה.

קנט. זֶה כָּאן, מִילוֹרְד, הוֹ, הִכָּנֵס, מִילוֹרְד!

כִּי לֹא יוּכַל הַטֶּבַע לְהָכִיל

כָּל אֵימוֹתָיו שֶׁל לַיְלָה זֶה.

ליר.           הַנַּח לִי!

קנט. הוֹ, בּוֹא, מִילוֹרְד!

ליר.           הֲלֹא לִבִּי תִּשְׁבֹּר.

קנט. מוּטָב אֶשְׁבֹּר לִבִּי. נָבוֹא, הַמֶּלֶךְ.

ליר. מַה סַּעַר זֶה, מַרְחִיף הָעֲצָמוֹת,

כִּי מִפָּנָיו אֶחְרַד? צָרוֹת גְּדוֹלוֹת

תַּשְׁכַּחְנָה הַקְּטַנּוֹת. כִּי בְּנוּסְךָ

מִפְּנֵי הַדֹּב, וּפְגָעֲךָ הַיָּם, –

הֲלֹא תָּשׁוּב תָּנוּס אֶל פִּי הַדֹּב.

עֵת דְּרוֹר לַנֶּפֶשׁ, יִתְעַדֵּן הַגּוּף;

אֲבָל רוּחִי נִסְעָר, וְכָל חוּשַׁי

עָרְלוּ, זוּלַת אֶחָד, אֲשֶׁר יִזְעַק:

אֲבוֹי כִּפְיוֹן־טוֹבָה שֶׁלַּבָּנִים!

מָשָׁל לַיָּד, אֲשֶׁר יִשְׁכֶנָּה פֶּה

עַל כִּי תַּאֲכִילוֹ. – אֲבָל אֶקֹּם!

לֹא, לֹא אֶבְכֶּה! בְּלֵיל סוּפָה כָּזֶה

הֻשְׁלַכְתִּי! – זְרֹם בְּעֹז; אֲנִי אֶסְבֹּל. –

בְּלַיְלָה שֶׁכָּזֶה! הוֹ רֵגָן, גּוֹנֶרִיל!

זֶה אֲבִיכֶן הַסָּב וְהַמֵּיטִיב,

שֶׁהוֹרִישְׁכֶן הַכֹּל… הִנֵּה לְפֶתַח זֶה

רוֹבֵץ הַשִּׁגָּעוֹן! אָסוּר מִזֶּה!

דַיִּי.

קנט. מַלְכִּי הַטּוֹב, נָא הִכָּנֵס!

ליר. לֹא, לֵךְ אַתָּה וּדְאַג לְנַפְשְׁךָ.

הַסַּעַר יַשְׁכִּיחֵנִי מַכְאוֹבוֹת

קָשִׁים מִזֶּה. אוּלָם־נָא אֶכָּנֵס.

(לשוטה.)

קוּם, לֵךְ בְּרֹאש. – הָהּ עֹנִי בֶּן־בְּלִי־גָג, –

קוּם לֵךְ, –אֶשָּׂא תְּפִלָּה, אַחַר אֶשְׁכָּב.

(השוטה נכנס לסוכה.)

אַתֶּם הָאֶבְיוֹנִים וְאֵין־לְבוּשׁ,

בַּאְשֶׁר אַתֶּם, סְחוּפֵי סַגְרִיר, אֵיכָכָה

בְּגִלּוּי־רֹאשׁ, קְרוּעִים וּמְזֵי־רָעָב,

תּוּכְלוּ לִמְצֹא מַחְסֶה מִזַּלְעֲפוֹת־

סוּפָה כָּזֹאת? הָהּ! מַה מְּעַט נָתַתִּי

לִבִּי אֶל כָּךְ. הוֹ, רוּם־עֵינַיִם,

הֲלֹא תִּקַּח מוּסָר וּמִבְּשָׂרְךָ

תֶּחְזֶה סִבְלוֹתֵיהֶם שֶׁל עֲנִיִּים.

חַלֵּק לָהֶם מִשֶּׁפַע אוֹצְרוֹתֶיךָ,

אֲזַי תִּתְבַּע: אֵי צִדְקָתְךָָ מָרוֹם!

אדגר. (מתוך הסוכה.) תֵּשַׁע אַמּוֹת! תֵּשַׁע אַמּוֹת: תּוֹם הַמִּסְכֵּן!

השוטה. (פורץ מתוך הסוכה.) אַל־נָא, דּוֹדִי, אַל תָּבוֹא פְּנִימָה, שָׁם רוּחַ רָעָה! הַצִּילוּ! הַצִּילוּ!

קנט. תֵּן לִי יָדְךָ, מִי שָׁם?

השוטה. רוּחַ רָעָה! רוּחַ רָעָה! הוּא אוֹמֵר, כִּי שְׁמוֹ תּוֹם הַמִּסְכֵּן.

קנט. מִי שָׁם עַל קַשׁ סָרוּחַ וְרוֹטֵן?

צֵא, צֵא מִשָּׁם!

(מתוך הסוכה יוצא אדגר בשנותו את טעמו.)

אדגר. בִּרְחוּ מִפֹּה! רוֹדְפֵנִי רוּחַ רָע!

בֵּין עֻזְרָדִים תָּפוּחַ רוּחַ: הוּ! –

לֵךְ הִתְחַמֵּם בְּמִשְׁכָּבְךָ הַקָּר.

ליר. הֲכָל הוֹנְךָ נָתַתָּ לִבְנוֹתֶיךָ?

וּבָאתָ עַד הֲלֹם?

אדגר. מִי יִתֵּן נְדָבָה לְתוֹם הַמִּסְכֵּן? בְּמוֹקְדֵי־אֵשׁ הוֹלִיכַתּוּ הָרוּחַ הָרָעָה, בִּמְצוּלוֹת הִשְׁלִיכַתּוּ וּבְשִׁבֹּלֶת־הַנָּהָר, בִּיוֵן בִּצָּה וּמַדְמֵנָה; מַאֲכֶלֶת הִנִּיחָה מְרַאֲשׁוֹתָיו וּמוֹקְשִׁים הֲדוֹם לְרַגְלָיו, רַעַל מָסְכָה בִּנְזִידוֹ, וְרַהַב בְּלִבּוֹ, לִדְהֹר עַל סוּס אָמֹץ עַל פְּנֵי גְשָׁרִים, טֶפַח רָחְבָּם, וְלִרְדֹּף אַחַר צִלּוֹ כִּרְדֹף אַחַר הַבּוֹגֵד. – יִשְׁמֹר הָאֵל אֶת חֲמֵשֶׁת חוּשֶׁיךָ! תּוֹם קוֹפֵא מִקֹּר. אָה, דָא דָא דָא דָא! יִשְׁמָרְךָ הָאֵל מִסַּעַר מִתְחוֹלֵל, מִמַּזָּל רַע וּפֶגַע רָע! תְּנוּ צְדָקָה לְתוֹם הַמִּסְכֵּן, כִּי רוּחַ רָעָה תְּבַעֲתֵהוּ. הִנֵּה־נָא אֶתְפְּשֶׂנָּה! הִנֵּה פֹּה, וְהִנֵּה שָׁם, וְשׁוּב פֹּה, וְשָׁם…

(הסער נמשך.)

ליר. הַאִם בְּנוֹתָיו עָשׂוּ לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה?

וְלֹא הִצַּלְתָּ כְּלוּם? הַכֹּל נָתַתָּ?

השוטה. לֹא, כִּי סִנָּר הִנִּיחַ לוֹ, שֶׁאִלְמָלֵא כֵּן, הֲלֹא בּוֹשְׁנוּ וְנִכְלַמְנוּ.

ליר. כָּל הַמַּדְוִים, הָרוּחַ יְפִיצֵם

לְעֹנֶשׁ הָרְשָׁעִים, עַל רֹאשׁ בְּנוֹתֶיךָ

יָחוּלוּ עַד אֶחָד!

קנט. אֵין לוֹ בָּנוֹת, מִילוֹרְד.

ליר. הַחְרֵשׁ, בּוֹגֵד! מִי עוֹד כִּבְנוֹת הַכַּחַשׁ

הַטֶּבַע כֹּה יַשְׁפִּילוּ עַד דַּכָּא?

הַאוֹת הַזְּמַן הוּא זֶה כִּי עַל בְּשָׂרָם

כֹּה יִזְעֲמוּ אָבוֹת שֶׁכִּחֲשׁוּ בָּם?

זֶה חֵטְא וְזֶה עָנְשׁוֹ! הֲלֹא בְּשָׂרִי

הוּא שֶׁהוֹלִיד אֶת בְּנוֹת הַפֶּלִיקָן.

אדגר. יָשַׁב פִּילִיקוֹק עַל גִּבְעַת פִּילִיקוֹק:

אַלְלַי, אַלְלַי, אַלְלַי…

השוטה. לֵיל צִנִּים וּפַחִים זֶה יַהֲפֹךְ אֶת כֻּלָּנוּ לְשׁוֹטִים וּמְטֹרָפִים.

>אדגר. הִשָּׁמֵר לְךָ מִפְּנֵי הָרוּחַ הָרָעָה, כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאִמֶּךָ, שְׁמֹר מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ, לֹא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא. לֹא תַּחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, הֶבֶל הַיֹּפִי וְשֶׁקֶר הַחֵן. – תּוֹם קוֹפֵא מִקֹּר.

ליר. וּמֶה הָיִיתָ קֹדֶם?

אדגר. חֶצְרוֹנִי, גְּבַהּ־לֵבָב וְרָם־עֵינַיִם, הַמְּסַלְסֵל בִּשְׂעָרוֹ, נוֹתֵן בָּתֵּי־יָדַיִם עַל כִּסּוּי־רֹאשׁוֹ, עוֹשֶׂה רְצוֹן גְּבִרְתּוֹ וְעוֹגֵב עָלֶיהָ בַּמַּחְשַׁכִּים; כְּמִנְיָן מִלּוֹתַי מִנְיַן שְׁבוּעוֹתַי, וְכֻלָּן כְּאַחַת חִלַּלְתִּי לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶש הַזַּכּוֹת; בְּהִרְהוּרֵי־עֲבֵרָה עָלִיתִי עַל מִשְׁכָּבִי וְלַעֲשׂוֹתָם הִשְׁכַּמְתִּי קוּם; יַיִן אָהַבְתִּי בְּכָל נַפְשִׁי, מִשְׂחַק הַקּוּבְיָה בְּכָל מְאֹדִי, וְנָשִׁים וּפִילַגְשִׁים הִרְבֵּיתִי לִי יוֹתֵר מִן הַשֻּׂלְטָן הַתֻּרְכִּי. לִבִּי רָחַשׁ מִרְמָה, אָזְנַי צָלְלוּ מִדֹּפִי, יָדַי מָלְאוּ דָמִים. עַצְלָן כַּחֲזִיר, עָרוּם כְּשׁוּעָל, שׁוֹקֵק כִּזְאֵב, שׁוֹטֶה כְּכֶלֶב, דּוֹרֵס כַּאֲרִי. שְׁמֹר נַפְשְׁךָ מִלֶּכֶת שֶׁבִי אַחֲרֵי נַעַל טוֹפֶפֶת וְשִׂמְלָה מְרַשְׁרֶשֶׁת. הוֹקֵר רַגְלֶיךָ מִבֵּית־הַבּשֶׁת, יָדֶיךָ מִשִׂמְלַת אִשָּׁה, עֵטְךָ מִשְּׁטָרֵי הַחוֹב, וְהִלָּחֵם בָּרוּחַ הָרָעָה. עוֹד רוּחַ קַר יָפוּחַ בֵּין הַעֻזְרָדִים. יֵהוֹם זוֹם־זוֹם… הַיָּא, הַיָּא, דּוֹפִין, יַלְדִּי, יַלְדִּי, הֶאָח! הַנַּח לוֹ וְיִפַּח!

(הסער עומד בזעפו.)

ליר. הֲלֹא טוֹב לְךָ לְהִטָּמֵן בְּבוֹר־קֶבֶר מִלָּתֵת מַעֲרֻמֶּיךָ הֶפְקֵר לְזִלְעֲפוֹת הָרוּחַ. הֲזֶה כָּל הָאָדָם? – תֵּן דַּעְתְּךָ עָלָיו. לֹא שָׁאַלְתָּ לְךָ מֶשִׁי מִן הַתּוֹלַעַת, לֹא עוֹר מִן הַחַיָּה, לֹא צֶמֶר מִן הַצֹּאן, לֹא מוּשְׁק מֵחַיַּת־הַזֶּבֶד. אָנוּ הַשְּׁלשָׁה יָצָאנוּ מִידֵי פְּשׁוּטֵנוּ, וְאַתָּה הָעֶצֶם־בְּעַצְמוּתוֹ. הָאָדָם הַטִּבְעִי אֵינוֹ אֶלָּא חַיָּה עֲלוּבָה, עֵירֻמָּה, מְהַלֶּכֶת עַל שְׁתַּיִם, כָּמוֹךָ. הָלְאָה, הָלְאָה כָּל סֶרַח הָעוֹדֵף! בּוֹאוּ, הַתִּירוּ הָרְכָסִים!

(קורע מעליו את בגדיו.)

השוטה. אַל־נָא, דּוֹדִי. הֶרֶף נָא! כִּי מֻקְצֶה מֵחֲמַת סוּפָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִלִּשְׂחוֹת בּוֹ. אֵשׁ קְטַנָּה לוּ נִמְצְאָה לָנוּ בִּישִׁימוֹן־הָעֲרָבָה, וְהָיְתָה לְעֵת כָּזֹאת כְּלִבּוֹ שֶׁל נוֹאֵף זָקֵן: נִיצוֹץ שֶׁל־מָה־בְּכָךְ, וּשְׁאָר כָּל הַגּוּף קַר כְּקֶרַח. אַךְ רְאֵה נָא, אֵשׁ תּוֹעָה הִנֵּה קְרֵבָה וּבָאָה אֵלֵינוּ.

אדגר. הֲלֹא הוּא הָרוּחַ הָרָע פְלִיבֶּרְטִיגִ’יבֶּט; עִם פַּעֲמוֹנֵי הָעֶרֶב יָבוֹא וְעַד קְרִיאַת הַגֶּבֶר יְשׁוֹטֵט, לְהַכּוֹת בְּסַנְוֵרִים וּפַזְלוּת־עֵינַיִם, לְהַצְמִיד שִׂפְתֵי־אַרְנָב, לְהַשְׁדִּיף קָמָה וּלְהָצִיק לְכָל חַי עֲלֵי אֲדָמוֹת.

קנט. הֲשָׁלוֹם לְךָ, הוֹד מַלְכוּתְךָ?

(נכנס גלוסטר, ואבוקה בידו.)

ליר. מִי זֶה?

קנט. מִי שָׁם? אֶת מִי תְּבַקֵּשׁ?

גלוסטר. וּמִי אַתֶּם שָׁם? מַה שְּׁמוֹתֵיכֶם?

אדגר. תּוֹם הַמִּסְכֵּן, הָאוֹכֵל אֶת צְפַרְדֵּעַ־הַנְּחָלִים, אֶת הַצָּב, אֶת הַקַּרְפֹּד, אֶת הַשְּׂמָמִית וְהַסַּלַּמַנְדָּר; וְהָרוּחַ הָרָעָה כִּי תֹּאחֲזֶנּוּ, וְלִפֵּת לְהַכְעִיס אֶת לַחְמוֹ בְּגֶלְלֵי הַבָּקָר וְאָכַל לְתֵאָבוֹן מִבְּשַׂר הָעַכְבָּר הַזָּקֵן וּמִפִּגְרֵי הַכְּלָבִים וְיִלְגֹּם מִן הַיְרֹקָה הַצָּפָה עַל פְּנֵי בִּצְעֵי־הַמָּיִם. מִכְּפָר אֶל כְּפָר יְגֹרַשׁ בְּעַקְרַבִּים, וּמִצִּינוֹק אֶל צִינוֹק, וּמִכֶּלֶא אֶל כֶּלֶא. שָׁלשׁ חֲלִיפוֹת־בְּגָדִים עַל גַּבּוֹ, שֵׁשׁ כֻּתָּנוֹת לְעוֹרוֹ, וְסוּס לְרִכְבָּה, וְחֶרֶב עַל יְרֵכוֹ.

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק לִי! הֶרֶף, סְמוֹלְקִין, הֶרֶף הַצָּר הַצּוֹרֵר!

גלוסטר. הַאֵין חֶבְרָה נָאָה מִזּוֹ לַמֶּלֶךְ?

אדגר. הָאַשְׁמְדַי גַּם הוּא בָּאֲצִילִים, וּשְׁמוֹ מוֹדוֹ וּמַהוּ.

גלוסטר. עַד מָה הִשְׁחִית בְּשָׂרֵנוּ, כִּי יָבוּז

לְמוֹלִידוֹ.

אדגר. הוֹ תּוֹם קוֹפֵא מִקֹּר.

גלוסטר. נֵלֵךְ, מִילוֹרְד, כִּי לֹא יוּכַל לִבִּי

הָפֵק רְצוֹן בְּנוֹתֶיךָ הָאַכְזָר.

אָמְנָם צִוּוּנִי לְהָגִיף הַשַּׁעַר

וּלְהַפְקִירְךָ לְלֵיל הַבַּלָּהוֹת,

אֲבָל הִרְהַבְתִּי עֹז לְמָצְאֲךָ

וּלְהוֹרוֹתְךָ מִקְלָט אֲשֶׁר תִּמְצָא בּוֹ

פִּנָּה לְחֹם וְלֶחֶם לֶאֱכֹל.

ליר. תְּחִלָּה אֶשְׁאַל אֶת פִּי הַפִּילוֹסוֹפוּס.

מֵאַיִן בָּא הָרַעַם?

קנט. מַלְכִּי הָרָם, עֲשֵׂה בַּקָּשָׁתוֹ

וְלֵךְ עִמּוֹ הַבָּיְתָה.

ליר. אַךְ עוֹד דָּבָר מִפִּי חֲכַם תִּיבֵּאָה.

מַה חָכְמָתְךָ?

אדגר. גֵּרוּשׁ הַמַּזִּיקִים וְהֶרֶג הַשְּׁרָצִים.

ליר. עוֹד שְׁאֵלָה אַחַת מִפֶּה לְאֹזֶן.

קנט. (לגלוסטר.) הַפְצֵר בּוֹ וְיֵלֵךְ עִמְּךָ, מִילוֹרְד.

נִטְרֶפֶת בִּינָתוֹ.

גלוסטר.           וּמָה הַפֶּלֶא?

בְּנוֹתָיו חוֹרְשׁוֹת לַהֲמִיתוֹ. – הוֹ קֶנְט,

פָּלִיט אֻמְלָל, חָזִיתָ זֹאת מֵרֹאשׁ. –

פֶּן יִשְׁתַּגַּע יָרֵאתָ, – הוֹ רֵעִי,

כִּמְעַט וְגַם אֲנִי. הָיָה לִי בֵּן

וְהִדַּחְתִּיו. אַךְ תְּמוֹל, אַךְ תְּמוֹל־שִׁלְשׁוֹם

בִּי הִתְנַקֵּשׁ. מָה אֲהַבְתִּיו, רֵעִי,

מֵאֵין שֵׁנִי כָּמוֹנִי; וְעַתָּה

תּוּגַת לִבִּי אֶת בִּינָתִי טוֹרֶפֶת.

הָהּ, אֵיזֶה לַיְלָה… בִּי, מִילוֹרְד, נֵלֵךְ.

ליר. סָלְחֵנִי, פִּילוֹסוֹפוּס אֲצִילִי,

וּבֹוא עִמָּנוּ.

אדגר.           תּוֹם קוֹפֵא מִקֹּר.

גלוסטר. לֵךְ לַסֻּכָּה, בָּחוּר, וְחַם לְךָ!

ליר. נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ.

קנט.           לֹא, לְכָאן, מִילוֹרְד.

ליר. לֹא אֶפָּרֵד מֵעַל הַפִּילוֹסוֹפוּס.

קנט. הַסְכִּימָה, סֶר, יֵלֵךְ גַּם הַמִּסְכֵּן.

גלוסטר. יֵלֵךְ גַּם הוּא.

קנט.           מַהֵר, בָּחוּר, וּבוֹא.

ליר. נֵלֵך, חֲכַם־אַתּוּנָא.

גלוסטר.           הַס! אַל הֶגֶה!

אדגר. בָּא רוֹלַנְד אֶל מִגְדַּל הָאֹפֶל

וּמַר הִצְרִיחַ: "פוּיָה! פִי!

עָלָה דַם בְּרִיטִי בְּאַפִּי".

(יוצאים.)

תמונה חמישית    🔗

חדר בטירתו של גלוסטר.

נכנסים קורנוול ואדמונד.

קורנוול. נָקָם אֶנָּקֵם מִמֶּנּוּ בְּטֶרֶם אֶעֱזֹב אֶת בֵּיתוֹ!

אדמונד. חֲלִילָה, מִילוֹרְד, הֲלֹא חַלְחָלָה תֹּאחֲזֵנִי בְּחָשְׁבִי כִּי לְדֵרָאוֹן אֶהְיֶה עַל חַלְלִי חֻקּוֹת הַטֶּבַע לִשְׁמֹר לְךָ אֱמוּנִים.

קורנוול. עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי לֹא מִזְּדוֹן־לִבּוֹ בִּלְבַד בִּקֵּשׁ אָחִיךָ אֶת נַפְשׁוֹ; תּוֹעֲבוֹת אָבִיךָ הֵן שֶׁהִמְרִיצוּהוּ.

אדמונד. אוֹי לְמַזָּלִי כִּי יְאַלְּצֵנִי לְהִצְטַעֵר עַל צִדְקַת מַעֲשַׂי. הִנֵּה הָאִגֶּרֶת אֲשֶׁר עָלֶיהָ דִּבֵּר אֵלַי, וְהִיא תָּעִיד בּוֹ בַּעֲלִיל, כִּי לֹא לִבּוֹ בִּלְבַד עִם הַצָּרְפָתִים, גַּם יָדוֹ נָתַן לִמְרַגְּלֵיהֶם. שָׁמַיִם! וּלְוַאי לֹא נִהְיְתָה הַבְּגִידָה הַזֹּאת, אוֹ לֹא קָרַנִי הַמִּקְרֶה לְגַלּוֹתָהּ!

קורנוול. בּוֹא עִמִּי אֶל הַדֻּכָּסִית.

אדמונד. אִם יִתְאַמְּתוּ דִבְרֵי הָאִגְּרוֹת, יִהְיוּ יָדֶיךָ מְלֵאוֹת עֲבוֹדָה.

קורנוול. אִם יִתְאַמְּתוּ וְאִם לֹא, הִנֵּה בִּזְכוּתָהּ הָיִיתָ לְאַלּוּף גְּלוֹסְטֶר. צֵא וּמְצָא אֶת אָבִיךָ, וּמָצְאָה יָדֵנוּ לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ.

אדמונד. (לנפשו.) וְאִם אֶמְצָאֶנּוּ סוֹעֵד אֶת הַמֶּלֶךְ, וְהִגְדִּיל הַדָּבָר אֶת הַחֲשָׁד. (בקול.) אֲנִי אוֹסִיף לַעֲשׂוֹת אֶת חוֹבַת־הָאֱמוּנִים, וַאֲפִלּוּ תִכְבַּד הַמִּלְחָמָה בֵּינָהּ לְבֵין לִבִּי.

קורנוול. עָלֶיךָ אַשְׁלִיךְ יְהָבִי, וּמָצָאתָ בִּי כִּפְלַיִם בְּאַהֲבַת אָבִיךָ.

תמונה שישית    🔗

חדר בחוה הסמוכה לטירה.

באים גלוסטר, ליר, קנט, השוטה ואדגר.

גלוסטר. טוֹב שֶׁבֶת פֹּה מִשֶּׁבֶת בַּחוּץ; קַבְּלוּ זֹאת בִּבְרָכָה; אֶשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת כְּכָל אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדִי, לְמַעַן יִרְוַח לָכֶם בָּזֶה. אֵלֵךְ וּבִמְהֵרָה אָשׁוּב אֲלֵיכֶם.

קנט. כָּל כֹּחוֹת נַפְשׁוֹ כָּשְׁלוּ מִפְּנֵי קֹצֶר רוּחוֹ. יִגְמְלוּךָ הָאֵלִים עַל טוּב לִבֶּךָ!

(גלוסטר יוצא.)

אדגר. פְּרָטֵרֶטוֹ הִנֵּה קְרָאַנִי וְאָמַר לִי, כִּי נִירוֹן קֵיסָר דָּג דָּגִים בַּאֲגַם הַמַּחְשַׁכִּים. (לשוטה.) הִתְפַּלֵּל, אִישׁ תָּם, וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מִן הָרוּחַ הָרָעָה.

השוטה. הַגִּידָה לִי, דּוֹדִי, אֵיזֶהוּ מְשֻׁגָּע – אָצִיל אוֹ הֶדְיוֹט?

ליר. מֶלֶךְ, מֶלֶךְ!

השוטה. לֹא, הֲלֹא הוּא הֶדְיוֹט, שֶׁיֵּש לוֹ בֵּן וְהוּא אָצִיל, לְפִי שֶׁמְּשֻׁגָּע הוּא הֶדְיוֹט שֶׁרוֹאֶה אֵיךְ בְּנוֹ מַקְדִּימוֹ לִהְיוֹת אָצִיל.

ליר. לוּ אֲלָפִים בְּשַׁפּוּדִים שֶׁל אֵשׁ

אֶת לְבָבָן פִּלְּחוּ בְּמַדְקֵרוֹת.

אדגר. הָרוּחַ הָרָעָה נוֹשְׁכַתְנִי בְּגַבִּי.

השוטה. אֵיזֶהוּ מְשֻׁגָּע? – הַבּוֹטֵחַ בְּתַרְבּוּת הַזְּאֵב וּבִגְבוּרַת הַסּוּס, בְּאַהֲבַת הַנַּעַר וּבִשְׁבוּעוֹת הַזּוֹנָה.

ליר. מִשְׁפָּט יִהְיֶה! עַתָּה אֶחְתֹּך דִּינָן.

(לאדגר.)

שֵׁב לִימִינִי, יוֹדֵעַ דָּת וָדִין!

(לשוטה.)

שֵׁב לִשְׂמֹאלִי, חָכָם! – הַשּׁוּעָלוֹת!

אדגר. רְאוּ נָא, רְאוּ, אֵיךְ הוּא לוֹטֵשׁ עֵינַיִם! הֲגַם לַשּׁוֹפְטִים הִנָּךְ סוֹקֶרֶת בְּעַפְעַפַּיִךְ, מִילֶדִי?

אדגר. בְּקוֹל הַזָּמִיר רוֹדֶפֶת הָרוּחַ הָרָעָה אֶת תּוֹם הַמִּסְכֵּן, וְהוֹפְּדַנְס קוֹרֵא בְּתוֹך מֵעָיו: “שְׁנֵי מְלִיחִים לְבָנִים הָבָה לִי!” הַס מִלְּקַרְקֵר, הַמַּלְאָךְ הַשָּׁחוֹר! אֵין עִמִּי מְזוֹנוֹת לְהַשְׂבִּיעֲךָ.

קנט. מַה שְּׁלוֹם מַלְכִּי? אַל תַּעֲמֹד נִדְהָם;

אוּלַי תִּשְׁכַּב עַל כַּר מַרְאֲשׁוֹתֶיךָ?

ליר. תְּחִלָּה נִשְׁפֹּט. הַקְרִיבוּ הָעֵדִים!

(לאדגר.)

שֵׁב פֹּה, דַּיָּן בְּאֶדֶר־הַמִּשְׁפָּט.

(לשוטה.)

שֵׁב לִימִינוֹ, אָחִיו לְדִין־הַצֶּדֶק.

(לקנט.)

וְגַם אַתָּה, כִּי גַם לְךָ הַזְּכוּת

לָשֶׁבֶת עַל מִדִּין.

אדגר.           נִשְׁפֹּט בְּצֶדֶק.

מוּשְׁשׁ! הֶחָתוּל הוּא אָפֹר.

ליר. אוֹתָהּ נַחְקֹר בָּרִאשׁוֹנָה: זוֹהִי גוֹנֶרִיל. נִשְׁבַּעְתִּי לִפְנֵי הָאֲסֵפָה הַנִּכְבָּדָה הַזֹּאת, כִּי בָּעוֹט בָּעֲטָה בְּאָבִיהָ הַמֶּלֶךְ הַמִּסְכֵּן.

השוטה. גְּשִׁי הֵנָּה, מִילֶדִי! שְׁמֵךְ גּוֹנֶרִיל?

ליר. הִיא לֹא תַּכְחִישׁ זֹאת.

השוטה. בִּמְחִילַת־כְּבוֹדֵךָ: תְּחִלָּה חֲשַׁבְתִּיךְ לְדַרְגָּשׁ.

ליר. וְזוֹהִי הַשְּׁנִיָּה, שֶׁלְּזוּת עֵינֶיהָ

הֵעִידָה בָּהּ, עַד מָה נָלוֹז לִבָּהּ.

תִּפְשׂוּהָ! נֶשֶׁק! אֵשׁ וָחֶרֶב! – שֹׁחַד!

שׁוֹפֵט רַמַּאי, הִנַּחְתָּ לָהּ לִבְרֹחַ?

אדגר. יִשְׁמֹר הָאֵל אֶת חֲמֵשֶׁת חוּשֶׁיךָ!

קנט. אֲבוֹי! מַלְכִּי, אֵי אֹרֶךְ־רוּחֲךָ

אֲשֶׁר אָמַרְתָּ כָּל יָמֶיךָ תִּשְׁמְרֶנּוּ?

אדגר. (לנפשו.) כֹּה נִכְמְרוּ דִּמְעוֹת־עֵינַי עָלָיו,

עַד יְגַלּוּ כִּי מִתְחַפֵּשׂ אָנֹכִי.

ליר. כָּל כְּלַבְלָבַי – בָּלָק וַחֲוַרְוָר

וְהַשַּׁפְלָן – נוֹבְחִים עָלַי, הַבִּיטוּ!

אדגר. וְתוֹם בְּגֻלְגָּלְתּוֹ יִרְגְּמֵם. סוּרוּ מִפֹּה, זֶרַע הַכְּלָבִים!

דּוֹ־דִי, דִּי־דִי. הַיָּא! אֶל חַג־הַהִלּוּלִים נֵצֵא, אֶל שׁוּק שׁוֹקֵק, אֶל הַיָּרִיד! תּוֹם הַמִּסְכֵּן, הוֹבִישָׁה קַרְנְךָ.

ליר. וּבְכֵן, יָבוֹאוּ הַמְנַתְּחִים וִינַתְּחוּ לְרֵגָן, לִרְאוֹת, מַה זֶּה רוֹחֵשׁ בְּלִבָּהּ? הֲיֵשׁ בַּטֶּבַע שֹׁרֶשׁ־דָּבָר הַהוֹפֵךְ לְבָבוֹת לְאֶבֶן? (לאדגר.) וְאַתָּה, סֶר, הֲלֹא אֶחָד מִמְּאַת אַבִּירַי אַתָּה; אַךְ לֹא לְרוּחִי הֵם בִּגְדֵי־הַשְּׂרָד אֲשֶׁר לָבַשְׁתָּ. תִּמְצָא לוֹמַר, כִּי מַחְלְצוֹת הַפַּרְסִים הֵן, בְּכָל־זֹאת קוּמָה־נָא וְהַחֲלִִיפֵן.

קנט. כָּעֵת, מִילוֹרְד, שְׁכַב פֹּה וְנוּמָה נָא.

ליר. אַל־נָא בְּרַעַשׁ, אַל־נָא בְּרַעַשׁ; הוֹרִידוּ הַוִּילוֹן. כָּךְ, כָּךְ, כָּךְ. וּבַבֹּקֶר הַשְׁכֵּם נֹאכַל פַּת־עַרְבִּית. כָּךְ, כָּךְ, כָּךְ.

השוטה. וְאָנֹכִי אֶשְׁכַּב לִישׁוֹן בַּצָּהֳרַיִם.

(גלוסטר חוזר.)

גלוסטר. שְׁמָעֵנִי, יְדִידִי, אַיֵּה הַמֶּלֶךְ?

קנט. פֹּה, סֶר. אַךְ הָס, הוּא נִשְׁתַּגַּע כָּלִיל.

גלוסטר. שָׂאֵהוּ, סֶר, מַהֵר עַל זְרוֹעוֹתֶיךָ;

שָׁמַעְתִּי כִּי חוֹרְשִׁים לַהֲמִיתוֹ.

הִנֵּה הָאַפִּירְיוֹן, בּוֹ הַשְׁכִּיבֵהוּ

וְחִישׁ מַהֵר לְדוֹבֶר. שָׁם תִּמְצָא

בְּנֵי־בְּרִית וּמִבְטַחִים. מַהֵר שָׂאֵהוּ.

רְאֵה, אַל תְּאַחֵר, כִּי בְּנַפְשׁוֹ הוּא,

וּבְנַפְשְׁךָ, וּבְנֶפֶשׁ כָּל אָדָם

הַבָּא לְעֶזְרָתוֹ. מַהֵר, שָׂאֵהוּ

וּבוֹא בְּעִקְּבוֹתַי. עַל כָּל צָרָה,

נָכוֹן לָכֶם מִשְׁמָר.

קנט. עַתָּה נִרְדַּם בַּאֲפִיסַת כֹּחוֹ.

אוּלַי יִרְוַח לַנֶּפֶשׁ הַנִּטְרֶפֶת,

אֲשֶׁר בְּאֵין מַרְגּוֹעַ תְּמָאֵן

לְהֵרָפֵא. (לשוטה.) עָזְרֵנִי לְשֵׂאתוֹ!

הֵן לֹא תֵּשֵׁב בָּדָד.

גלוסטר.           נֵלֵךְ מַהֵר.

(יוצאים קנט, גלוסטר והשוטה, הנושאים את המלך.)

אדגר. כָּל הָרוֹאֶה גָדוֹל בְּיִסּוּרָיו,

מַדְוֵי עַצְמוֹ יִשְׁכַּח וְלֹא יִדְאָב,

צָרַת יָחִיד כִּפְלַיִם תְּדַכְּאֶנּוּ

לְעֵת שִׂמְחַת רַבִּים תְּסוֹבְבֶנּוּ.

אַךְ תְּנֻחַם נַפְשׁוֹ בְּצַעֲרָהּ

לְעֵת יֵדַע, כִּי אָח לוֹ לְצָרָה.

הֵמֵר לִי מַכְאוֹבִי, עַתָּה הוּסַר

מִפְּנֵי מַלְכִּי הַשַּׁח עֲדֵי עָפָר.

הוּא אָב שַׁכּוּל, אֲנִי שַׁכּוּל מֵאָב.

קָדִימָה, תּוֹם! עַד זְמַן וְסוּפוֹתָיו

יָזֵמּוּ הַדִּבָּה, וְשׁוּב תּוֹפִיעַ

בְּלֵב טָהוֹר כְּטֹהַר הָרָקִיעַ.

הַלַּיְלָה יְהִי מָה: אַךְ יִמָּלֵט הַמֶּלֶךְ!

שִׁים עַיִן, תּוֹם, שִׂים עַיִן!

(יוצא.)

תמונה שביעית    🔗

טירת גלוסטר.

נכנסים קורנוול, רגן, גונריל, אדמונד ומשרתים.

קורנוול. מַהֲרִי וּסְעִי אֶל אֲדוֹנִי, אֶל בַּעֲלֵךְ: הַרְאִי לוֹ הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת; חֵיל צָרְפַת עָלָה בְּחוֹפֵינוּ. – יוּבָא מִיָּד גְּלוֹסְטֶר הַבּוֹגֵד!

(כמה מן המשרתים יוצאים.)

רגן. עַל עֵץ יִתְלוּהוּ!

גונריל. עֵינַיִם יְנַקְּרוּהוּ!

קורנוול. הַנִּיחוּ וַאֲכַלֶּה בּוֹ אֲנִי אֶת חֲמָתִי. – קוּם, אֶדְמוּנְד, וְהָיִיתָ לְוָיָה לַאֲחוֹתֵנוּ. כִּי לֹא יָאֶה לְךָ לִרְאוֹת בְּעֵינֶיךָ אֶת הַשְּׁפָטִים אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה, לְמוֹרַת־רוּחֵנוּ, בְּאָבִיךָ הַבּוֹגֵד. – עוּצִי נָא לְרוּם מַעֲלַת הַדֻּכָּס, אֲשֶׁר תִּסְעִי אֵלָיו, לִהְיוֹת נָכוֹן לְמִלְחָמָה חִישׁ־מַהֵר כְּכָל הָאֶפְשָׁר. וְכֵן נְמַהֵר בַּדָּבָר גַּם אָנוּ. רָצֵינוּ יֵצְאוּ דְחוּפִים לְהוֹדִיעֵנוּ כָּל דָּבָר בְּעִתּוֹ. צֵאתֵךְ לְשָׁלוֹם, אֲחוֹתֵנוּ הַיְקָרָה. צֵאתְךָ לְשָׁלוֹם, לוֹרְד אוֹף־גְּלוֹסְטֶר!

(נכנס אוסולד.)

וּבְכֵן, אֵיפֹה הַמֶּלֶךְ?

אוסולד. לוֹרְד גְּלוֹסְטֶר הוֹצִיאוֹ מִכָּאן בַּסֵּתֶר.

שְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה מֵאַבִּירָיו

חִפְּשׂוּהוּ וּמְצָאוּהוּ עִם הַשַּׁעַר

וְעִם עַבְדֵי הַלּוֹרְד יָצְאוּ יַחְדָּו

לְדוֹבֶר, אֲשֶׁר שָׁם, לְדִבְרֵיהֶם,

בְּנֵי־בְּרִית מְזֻיָּנִים לָהֶם נָכוֹנוּ.

קורנוול. הַקְרִיבוּ הַסּוּסִים לְגְבִרְתְּכֶם.

גונריל. שָׁלוֹם לָכֶם, מִילוֹרְד וַאֲחוֹתֵנוּ!

קורנוול. שָׁלוֹם, אֶדְמוּנְד. –

(גונריל, אדמונד ואוסולד יוצאים.)

          מִצְאוּ מִיָּד אֶת גְּלוֹסְטֶר,

אִסְרוּהוּ כְּגַנָּב וַהֲבִיאוּהוּ.

(שאר המשרתים יוצאים.)

אָמְנָם תִּקְצַר יָדֵנוּ לְהָרְגוֹ

בִּבְלִי מִשְׁפָּט; אַךְ יֵשׁ לְאֵל יָדֵנוּ

שְׁפָטִים בּוֹ לַעֲשׂוֹת בְּאֵין מַפְרִיעַ.

מִי שָׁמָּה? הוֹ, הֲאִם זֶהוּ הַבּוֹגֵד?

(נכנס גלוסטר, מובל בידי המשרתים.)

רגן. שׁוּעָל כּוֹפֵה־טוֹבָה! זֶה הוּא.

קורנוול. אִסְרוּ אֶת הַיָּדַיִם הַיְבֵשׁוֹת.

גלוסטר. מָה הַדָּבָר, מִילוֹרְד? זִכְרוּ, רֵעַי,

הֲלֹא אוֹרְחַי אַתֶּם: אַל־נָא תָּרֵעוּ!

קורנוול. אִסְרוּהוּ!

(המשרתים אוסרים את גלוסטר.)

רגן.           כָּךְ! הֵיטֵב! בּוֹגֵד בְּלִיַּעַל!

גלוסטר. אִשָּׁה אַכְזָרִיָּה, אֵינִי בּוֹגֵד.

קורנוול. אֶל הַכִּסֵּא קִשְׁרוּהוּ! דַּע, נָבָל…

(רגן מורטת זקנו.)

גלוסטר. אֵלֵי מָרוֹם! אַךְ נְבָלָה הִיא זֹאת

לִמְרֹט אֶת זְקָנִי!

רגן. כֹּה שָׂב וְכֹה נָבָל!

גלוסטר.           הוֹ בַּת־בְּלִיַּעַל,

יֵשׁ דִּין, וּפְאַת־זְקָנִי אֲשֶׁר תָּלַשְׁתְּ

עוֹד תַּרְשִׁיעֵךְ. אֲנִי אֲדוֹן־הַבַּיִת,

וְאֵיךְ יָכֹלְתְּ לִמְרֹט בְּיַד בְּלִיַּעַל

פָּנַי הַמַּסְבִּירוֹת! מָה רְצוֹנְכֶם?

קורנוול. מַה מִּכְתָּבִים קִבַּלְתָּ מִצָּרְפַת?

רגן. דַּבֵּר אֱמֶת, יָדַעְנוּ אֶת הַכֹּל.

קורנוול. וּמַה בְּרִיתְךָ עִם חֶבֶר הַבּוֹגְדִים

אֲשֶׁר עָלוּ כָּעֵת בְּחוֹף אַרְצֵנוּ?

רגן. וּלְאָן שָׁלַחְתָּ אֶת הַמֶּלֶךְ הַמְּשֻׁגָּע?

עֲנֵה!

גלוסטר. אִגֶּרֶת שֶׁל סְבָרוֹת קִבַּלְתִּי

מֵאֵת פְּלוֹנִי, אֲשֶׁר עוֹמֵד מִנֶּגֶד

וְלֹא אוֹיֵב הוּא.

קורנוול.       שֶׁקֶר.

רגן. וְכָזָב!

קורנוול. לְאָן שֻׁלַּח הַמֶּלֶךְ לִיר?

גלוסטר.           לְדוֹבֶר.

רגן. לְדוֹבֶר? הֵן בְּחֵרֶם הִזְהַרְנוּךָ!

קורנוול. תְּחִלָּה יֹאמַר: מַדּוּעַ זֶה לְדוֹבֶר?

גלוסטר. כָּפוּתְנִי, וְנָקֵל לְהִתְעַלֵּל בִּי.

רגן. מַדּוּעַ זֶה לְדוֹבֶר?

גלוסטר. לְבַל אֶרְאֶה, אֵיךְ אֶת עֵינֵי הַמֶּלֶךְ

בְּצִפָּרְנֵי הָעַיִט תְּנַקֵּרִי,

אֵיךְ אֲחוֹתֵךְ שִׁנֵּי הַתַּנִּינִים

נוֹעֶצֶת בִּבְשָׂרֵהוּ הַמָּשׁוּחַ.

בְּסַעַר זֶה שֶׁל חשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת,

עֵת שַׂר־שֶׁל־יָם יִסְמֹר אֶת נַחְשׁוֹלָיו

עֲדֵי כַּבּוֹת אֶת מְאוֹרוֹת הַנֵּצַח,

שׁוֹטֵט לוֹ הַזָּקֵן בְּגִלּוּי־רֹאשׁ

וּבְלֵב נִשְׁבָּר עָזַר לִשְׁמֵי הַזַּעַף

בְּדִמְעוֹתָיו לִשְׁפֹּךְ גִּשְׁמֵי־עֻזָּם.

לוּ זְאֵבִים מוּל שַׁעֲרֵךְ הֵילִילוּ

בְּלֵיל־סוּפָה כָּזֶה, הֲלֹא צִוִּית:

“פְּתַח שַׁעַר, הַשּׁוֹעֵר!” גַּם לֵב אַכְזָר

אֲזַי נִכְמַר. אַךְ עוֹד אֶזְכֶּה לִרְאוֹת

נָקָם שָׁפוּךְ עַל רֹאשׁ בָּנִים כָּאֵלֶּה.

קורנוול. לֹא עוֹד תִּזְכֶּה! הַחְזִיקוּ בַּכִּסֵּא!

הִנֵּה אָשִׂים עֵינֶיךָ לְמִרְמָס.

(דורס עינו של גלוסטר.)

גלוסטר. כָּל הֶחָפֵץ חַיִּים עַד עֵת זִקְנָה,

יָחִישׁ לִי עֵזֶר. הוֹ אֵימָה! שָׁמַיִם!

רגן. נַקֵּר גַּם הַשְּׁנִיָּה, פֶּן זוֹ תִּלְעַג לָהּ.

קורנוול. אָכֵן, תִּרְאֶה נָקָם!

משרת א.           עֲצֹר, מִילוֹרְד!

מִיַּלְדוּתִי שֵׁרַתִּי לְפָנֶיךָ,

אַךְ עוֹד לֹא שֵׁרַתִּיךָ לְטוֹבָה

כִּבְתַחְנוּנַי: עֲצֹר!

רגן.           מָה, זֶרַע־כֶּלֶב!

משרת א. אִלּוּ זָקָן צָמַח בְּסַנְטֵרֵךְ,

אֲזַי תְּלַשְׁתִּיו. מַה זֶּה עוֹלַלְתְּ?

קורנוול.           אִי עֶבֶד!

(שולף חרבו.)

משרת א. הַדִּין, אֵפוֹא, לַחֶרֶב וְלַזַּעַם!

(שולף חרב, מתגונן ופוצע את קורנוול.)

רגן. (למשרת ב.) תֵּן חַרְבְּךָ. הוֹ עֶבֶד כִּי יִמְרֹד!

(תופשת חרבו ודוקרת את משרת א בלבו.)

משרת א. נִרְצַחְתִּי. סֶר, עוֹד עַיִן בְּרֹאשְׁךָ

וְהִיא תִּרְאֶה נָקָם… אֲבוֹי!

(מת.)

קורנוול. וּכְדֵי שֶׁלֹּא תִרְאֵהוּ עוֹד – הֲרֵי:

זוֹב, רִיר־הַפִּגּוּלִים! אַיֵּה הוֹדְךָ?

(מנקר את עינו השניה של גלוסטר.)

גלוסטר. הוֹ שְׁכוֹל וּמַחְשַׁכִּים. אַיֶּךָּ, אֶדְמוּנְד?

הַבְעֵר לִבְּךָ בְּכָל יִצְרֵי הַטֶּבַע

וּנְקֹם אֶת הַזְּוָעָה!

רגן.           אִי בֶּן־בְּלִיַּעַל,

אֶל אוֹיִבְךָ תִּקְרָא. הֵן הוּא הָאִישׁ

אֲשֶׁר גִּלָּה אֶת בִּגְדְּךָ; צַדִּיק הוּא

מֵחוּס עָלֶיךָ.

גלוסטר.           אוֹי לְאִוַּלְתִּי!

וְאֶדְגַּר חַף מִפֶּשַׁע. הוֹ אֵלִים,

סִלְחוּ נָא לִי וְשִׂימוּ לוֹ בְּרָכָה!

רגן. הַחוּצָה הַשְׁלִיכוּהוּ, וְעַד דּוֹבֶר

יָרִיחַ אֶת דַּרְכּוֹ. – סֶר, מַה לְּךָ?

קורנוול. נִפְצַעְתִּי. נָא סִמְכִינִי וְנֵלֵךְ.

גָּרְשׁוּ אֶת הָעִוֵּר; וְאֶת הַכֶּלֶב –

אֶל אַשְׁפַּתּוֹת! דָּמִי שׁוֹתֵת, רֵגָן.

לֹא בְּעִתּוֹ נִפְצַעְתִּי. הָבִי יָד.

(רגן מובילה את קורנוול. אחדים מן המשרתים מתירים את גלוסטר ומוליכים אותו.)

משרת ב. לֹא אֶנָּחֵם עַל כָּל עָווֹן וָפֶשַׁע,

אִם עוֹד יִזְכֶּה הַלָּז לִרְאוֹת בְּטוֹב.

משרת ג. אִם עַד שֵׂיבָה תַּגִּיעַ הַלֵּזוּ,

כָּל הַנָּשִׁים לְמִפְלָצוֹת תִּהְיֶינָה.

משרת ב. נֵלֵךְ עִם הַזָּקֵן, וְהַמְשֻׁגָּע

יוֹרֵהוּ אֶת הַדֶּרֶךְ. הַקַּבְּצָן

בְּטֵרוּפוֹ יִסְכֹּן לְכָל דָּבָר.

משרת ב. אָבִיא חֶלְבּוֹן וַאֲנִיצֵי־פִּשְׁתָּן

וַאֲשִׂימֵם תַּחְבּשֶׁת לְעֵינָיו.

הֱיוּ, אֵלִים, לְעֵזֶר לַזָּקֵן!

(יוצאים, זה בכה וזה בכה.)

 

מערכה רביעית    🔗

תמונה ראשונה    🔗

ערבה.

נכנס אדגר.

אדגר. מוּטָב כִּי יְבַזּוּנִי מְבַזַּי,

וְאַל נָא יְחַפּוּ בְּלֵב וָלֵב.

עָנִי מָרוּד, הַדָּךְ וְהַנִּדָּח,

עָזוּב מִכָּל חֶדְוָה וּבְזוּי גוֹרָל,

יִחְיֶה בְּתִקְוָתוֹ וְלֹא יִפְחָד!

רַק הַטּוֹבוֹת אָבְלוּ בִּתְמוּרָתָן;

הָרַע כִּי יִשְׁתַּנֶּה, הֵן אַךְ לִשְׂחוֹק הוּא.

עַל־כֵּן בָּרוּךְ הָרוּחַ שֶׁחָבַקְתִּי!

הַדַּל, שֶׁהֲדַפְתּוֹ עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית,

לֹא חָת מִסּוּפָתְךָ! – אַךְ מִי זֶה בָּא?

(נכנס גלוסטר, מובל בידי זקן.)

אָבִי קַבְּצָן מוּבָל! עוֹלָם, עוֹלָם, עוֹלָם!

לוּלֵא שֶׁהִמְאִיסוּךָ גִּלְגּוּלֶיךָ,

אֵיכָה יַשְׁלִים אֱנוֹשׁ עִם הַזִּקְנָה?

הזקן. מִילוֹרְד רַב־חֶסֶד, כִּשְׁמוֹנִים שָׁנָה

הָיִיתִי הָאָרִיס לִשְׂדוֹת אָבִיךָ.

גלוסטר. עָזְבֵנִי, יְדִידִי, לֵךְ לְשָׁלוֹם,

כִּי לֹא תֵּיטִיב עִמִּי בְּעֶזְרְךָ,

וּלְךָ אוּלַי תָּרֵעַ.

הזקן. הֵן לֹא תִּרְאֶה הַדֶּרֶךְ בְּלִי עֵינַיִם?

גלוסטר. אֵין דֶּרֶךְ לִי – וְלָמָּה לִי עֵינַיִם?

בְּעוֹד הֵאִירוּ – מָעֲדָה רַגְלִי;

בִּטְחוֹן הַיֵּשׁ יַשְׁלֵנוּ לְעִתִּים,

וְהַמַּחְסוֹר – בְּרָכָה בּוֹ. אֶדְגַּר, בְּנִי,

קָרְבַּן־חִנָּם שֶׁל אָב הוֹלֵךְ־שׁוֹלָל,

הוֹ מִי יִתְּנֵנִי עוֹד וַאֲמֻשְׁךָ,

אֲזַי אֹמַר: שָׁב אוֹר עֵינַי!

הזקן.           מִי שָׁם?

אדגר. (לנפשו.) אֵלִי! אֵיכָה אָמַרְתִּי בְּחָפְזִי,

כִּי מַכְתִּי עַד עָפָר? הֵן מֵעוֹדִי

לֹא מַר לִי כְּעַתָּה.

הזקן.           תּוֹם הַמְשֻׁגָּע הוּא!

אדגר. (לנפשו.) וְעוֹד יֵמַר, – כִּי לֹא יֵמַר עַד תֹּם,

כָּל עוֹד תִּזְעַק הַנֶּפֶשׁ “מַר לִי, מָר!”

הזקן. לְאָן תֵּלֵךְ, בָּחוּר?

גלוסטר.           הַאִם קַבְּצָן הוּא?

הזקן. קַבְּצָן הוּא וּמְשֻׁגָּע.

גלוסטר. אִם לְקַבֵּץ יַשְׂכִּיל – אֵינֶנוּ מְשֻׁגָּע.

כָּזֶה רָאִיתִי אֶמֶשׁ לְעֵת סַעַר,

וַיְהִי אֱנוֹשׁ תּוֹלַעַת בְּעֵינַי.

אֲזַי אֶת בְּנִי זָכַרְתִּי, אַף־עַל־פִּי

שֶׁבְּלִבִּי רָחַשְׁתִּי לוֹ אֵיבָה.

מֵאָז רַבּוֹת נֻסֵּיתִי. הָאָדָם

בְּיַד אֵלִים כִּזְבוּב בְּיַד הַיֶּלֶד:

בִּשְׂחוֹק יְמוֹתְתוּנוּ.

אדגר. (לנפשו.)           הַאֶפְשָׁר?

אֲבוֹי לַמִּשְׁתַּטֶּה עַל לֵב דַּוָי;

מַכְעִיס עַצְמוֹ וְזוּלָתוֹ. (בקול.) שָׁלוֹם!

גלוסטר. הֲזֶהוּ הֶעָרֹם?

הזקן.           אָכֵן, מִילוֹרְד.

גלוסטר. אִם כֵּן, עָזְבֵנִי נָא, וְאִם תִּרְצֶה

לְהַדְבִּיקֵנִי שׁוּב כַּמָּה מִילִין

בַּדֶּרֶךְ דּוֹבֶרָה, עֲשֵׂה־נָא חֶסֶד

וְלֶעָרֹם הָבִיאָה נָא מַלְבּוּשׁ,

וִינַהֲלֵנִי הוּא.

הזקן.           אַח, מְשֻׁגָּע הוּא!

גלוסטר. מַכַּת דּוֹרֵנוּ הִיא: הַשִּׁגָּעוֹן

מַנְהִיג אֶת הָעִוְּרִים! עֲשֵׂה־נָא חֶסֶד,

אוֹ רְצוֹנְךָ עֲשֵׂה, אַך לֵךְ נָא, לֵךְ!

הזקן. הַטּוֹב שֶׁבַּלְּבוּשִׁים אֶתֵּן לוֹ, וִיהִי מָה!

(יוצא.)

גלוסטר. הֵי, אִישׁ עָרֹם!

אדגר.           תּוֹם הַמִּסְכֵּן קוֹפֵא.

(לנפשו.) נִלְאֵיתִי לְהוֹסִיף לְהִתְחַפֵּשׂ…

גלוסטר. הַקְרֵב אֵלַי, בָּחוּר.

אדגר. (לנפשו.)           אֲבָל אָנוּסְנִי…

(בקול.) יִשְׁמֹר הָאֵל עֵינֶיךָ זָבוֹת־דָּם.

גלוסטר. אֱמֹר נָא, הֲתֵדַע אֶת דֶּרֶךְ דּוֹבֶר?

אדגר. גַּם דֶּרֶךְ, גַּם מַסְלוּל, כָּל מִשְׁעוֹלֵי הָרֶגֶל וְהָרֶכֶב. תּוֹם הַמִּסְכֵּן: הֻכָּה בְּשִׁגָּעוֹן. יִשְׁמְרוּךָ הָאֵלִים, אִישׁ צַדִּיק, מִן הָרוּחַ הָרָעָה. חֲמִשָׁה מַזִּיקִים שָׁכְנוּ יַחְדָּו בְּקֶרֶב תּוֹם הַמִּסְכֵּן: אוֹבִּידִיקוּט – רוּחַ הַנִּאוּף, הוֹבִּידִידַנְס – מַלְאַךְ דּוּמָה, מָהוּ – שַׂר הַגְּנֵבָה, מוֹדוֹ – שַׂר הָרֶצַח, וּפְלִיבֶּרטִיגִ’יבֶּט – שֵׁד הָעֲוָיוֹת הַמְשֻׁנּוֹת, הַמַּפִּיל מִנִּי אָז אֶת פַּחְדּוֹ עַל כָּל שִׁפְחָה וְכָל מְשָׁרֶתֶת. יִשְׁמְרוּךָ הָאֵלִים, אֲדוֹנִי.

גלוסטר. קַח צְרוֹר־כַּסְפִּי, אַתָּה, שֶׁזַּעַם אֵל

דִּכְּאָהוּ עַד עָפָר; זֶה אֲסוֹנִי

יִהְיֶה לְמַזָּלְךָ. לוּ כֵן, אֵלִים!

הוֹכִיחוּ נָא אֶת נַחַת־זְרוֹעֲכֶם

לַמְדֻשָּׁנִים מֵעֹנֶג, שֶׁלִבָּם

טָפַשׁ עֲדֵי בָּעוֹט בְּחֹק אֵלִים:

אָז בַּד בְּבַד יֻתַּן מִטּוּב־הָאָרֶץ,

וְלֹא יִהְיֶה עוֹד שֶׁפַע וּמַחְסוֹר.

הַגֵּד, הֲלֹא תֵּדַּע אֶת דֶּרֶךְ דּוֹבֶר?

אדגר. כֵּן, אֲדוֹנִי.

גלוסטר. יֵשׁ סֶלַע שָׁם, אֲשֶׁר צוּקוֹ מָגוֹר,

בְּהַשְׁקִיפוֹ אֶל עֵבֶר פִּי הַתְּהוֹם;

אֶל יַרְכְּתֵי הַסֶּלַע הֲבִיאֵנִי

וּבִשְׂכַר זֶה אָקֵלָּה מֵעָלֶיךָ

אֶת נֵטֶל עָנְיְךָ; מִשָּׁם וָהָלְאָה

לֹא אֶצְטָרֵךְ עוֹד לְמוֹרֵה־הַדֶּרֶךְ.

אדגר. הוֹשֵׁט יָדְךָ, וְתוֹם יַנְחֶךָּ הֶרָה.

(יוצאים.)

תמונה שניה    🔗

לפני ארמון הדוכס אולבני.

נכנסים גונריל ואדמונד.

גונריל. בָּרוּךְ, מִילוֹרְד. נִפְלֵאתִי כִּי אִישִׁי

הָרַךְ אֵינוֹ מַקְבִּיל פָּנַי.

(נכנס אוסולד.)

          אֵי הַדֻּכָּס?

אוסולד. הוּא בָּאַרְמוֹן, וְאֵין לְהַכִּירוֹ עוֹד.

הוֹדַעְתִּי לוֹ, כִּי חֵיל צָרְפַת בַּשַּׁעַר –

וְהִצְטַחֵק. הוֹדַעְתִּי לוֹ כִּי בָּאת,

אָמַר: “חֲבָל מְאֹד!” הוֹדַעְתִּי לוֹ

עַל גְּלוֹסְטֶר שֶׁבָּגַד וּמְסִירוּתוֹ

שֶׁל אֶדְמוּנְד, – וְאָמַר, כִּי בּוּר אֲנִי,

וְכִי הַכֹּל סוֹבֵר אֲנִי לְהֵפֶךְ.

שְׁמוּעָה רָעָה כַּדֶּשֶׁן לְנַפְשׁוֹ,

וְהַטּוֹבָה – יָגוֹן.

גונריל.           אַל תִּכָּנֵס, אֵפוֹא.

זֶהוּ רִפְיוֹן־רוּחוֹ שֶׁלֹּא יַרְהִיב

לִפְעֹל דָּבָר; שׁוּם עָוֶל בָּעוֹלָם

לֹא יַמְרִיצוֹ לִנְקֹם. מַשָּׂא־נַפְשֵׁנוּ,

הָגִינוּ בּוֹ בַּדֶּרֶךְ, עוֹד יָקוּם!

קוּם, אֶדְמוּנְד, וַחֲזֹר אֶל בֵּית אָחִי,

עֲרֹךְ אֶת צִבְאוֹתָיו וְנַהֲלֵם.

וְאָנוּ פֹּה נַחְלִיף אֶת הַיּוֹצְרוֹת:

לְבַעֲלִי – כִּישׁוֹר, וְלִי – הַחֶרֶב.

זֶה נֶאֱמַן־בֵּיתִי יִהְיֶה הַצִּיר;

וְאִם תַּרְהִיב, תִּזְכֶּה מָחָר לִשְׁמֹעַ

אֶת מִשְׁאֲלוֹת לִבָּהּ שֶׁל גְּבִרְתְּךָ.

קַח זֹאת. (נותנת לו דורון.) וְיָד לַפֶּה! הַרְכֵּן רֹאשְׁךָ.

נְשִׁיקָתִי, לוּ נִיב־שְׂפָתַיִם לָהּ,

הֵן יִפָּעֵם לִבְּךָ עַד לֶב־שָׁמַיִם…

הָבִינָה לִי וְשָׂא שָׁלוֹם.

אדמונד. שֶׁלָּךְ לָנֶצַח!

גונריל.           גְּלוֹסְטֶר יַקִּירִי!

(אדמונד יוצא.)

הֶבְדֵּל עָצוּם בֵּין הַגְּבָרִים הַשְּׁנַיִם:

אַתָּה – חֶמְדַּת־נָשִׁים, וּבַעֲלִי –

אֱוִיל חוֹמֵס גּוּפִי.

אוסולד.           מִילֶדִי, הַדֻּכָּס!

(אוסולד יוצא. נכנס אולבני.)

גונריל. קַלּוֹתִי בְּעֵינֶיךָ מִלִּשְׁרֹק לִי?

אולבני. הוֹ גוֹנֶרִיל,

קַלּוֹת מִן הָאָבָק אֲשֶׁר הָרוּחַ

נוֹשֶׁבֶת בָּךְ. יָגֹרְתִּי מִנַּפְשֵׁךְ!

יְצוּר, הַבָּז לְזֶרַע מוֹצָאוֹ,

לֹא עוֹד יִשְׁמֹר נַפְשׁוֹ בִּגְבוּלוֹתֶיהָ;

כַּנֵּצֶר הַנִּתְעָב אֲשֶׁר נִגְדַּע,

הֲלֹא יִיבַשׁ וְלֹא יִצְלַח כִּי אִם

לְאֵשׁ זָרָה.

גונריל.           הַקֵּץ! דִּבְרֵי־אִוֶּלֶת!

אולבני. רָשָׁע מַרְשִׁיעַ חֶסֶד וּבִינָה,

וּסְחִי דָּבֵק בִּסְחִי. מָה עוֹלַלְתֶּן?

הֵן נְמֵרִים אַתֶּן, וְלֹא בָּנוֹת!

אֶת אֲבִיכֶן הָרָם, שֶׁגַּם הַדֹּב

עֲפַר רַגְלָיו יִלְחֹךְ בְּדֶרֶךְ־אֶרֶץ, –

הָהּ אַכְזָרוּת, אֲהָהּ דִּרְאוֹן עוֹלָם, –

אֵיכָה יֶדְכֶן הִכְּתָה בְּשִׁגָּעוֹן…

וְהוּא הֶחְרִישׁ, אָחִינוּ הַדֻּכָּס,

שֶׁאֲבִיכֶן הִגְדִּיל עִמּוֹ חַסְדּוֹ?

אִם לֹא יִשְׁלַח הָאֵל כְּהֶרֶף־עַיִן

אֶת מַלְאָכָיו לִבְלֹם אֶת הַזָּדוֹן,

אִישׁ בְּשַׂר רֵעוֹ יֹאכְלוּ חַיִּים בָּאָרֶץ,

כְּתַנִּינִים בַּיָּם.

גונריל.           הוֹ מוּג־לֵבָב!

תֵּן לֶחִי לְמוֹרְטִים, כֹּף אֶת רֹאשְׁךָ,

אֲשֶׁר עֵינַיִם בּוֹ וְלֹא תַּכֵּרְנָה

בֵּין בּוּז לְבֵין כָּבוֹד, וְלֹא יֵדַע

כִּי רַק שׁוֹטֶה יָחוּס עַל הָרָשָׁע

שֶׁעֹנֶשׁ הֵנִיאָהוּ מִלַּחְטֹא.

הַכֵּה בְּתֹף! דִּגְלֵי צָרְפַת הוּנְפוּ

בִּדְמִי אַרְצֵנוּ, קוֹבָעֵי־צִיצָה

אֶת חִתִּיתָם הִפִּילוּ, – וְאַתָּה,

חָסִיד שׁוֹטֶה, מַחְרִישׁ וּמִשְׁתּוֹמֵם

“אַח, לָמָּה זֶה?”…

אולבני.           רְאִי צַלְמֵךְ, בַּת־שַׁחַת!

גַּם שֶׁקֶץ הַשָּׂטָן לֹא יְשֻׁקַּץ

כְּנִוּוּלָהּ שֶׁל אֵשֶׁת־חֲמָסִים.

גונריל. אֱוִיל!

אולבני.         הֲלֹא תֵּבוֹשִׁי לְגַלּוֹת

אֶת נַבְלוּתֵךְ הַמִּתְחַפֶּשֶׂת! אִלּוּ

עָשׂוּ יָדַי אֶת חֵפֶץ דַּם־לִבִּי

הֲלֹא קְרַעְתִּיךְ כַּדָּג וְעַצְמוֹתַיִךְ

טָחַנְתִּי עַד אָבָק. מִפְלֶצֶת אַתְּ,

אַךְ צֶלֶם הָאִשָּׁה הוּא מָגִנֵּךְ.

גונריל. הַבִּיטוּ, אֵיזֶה גֶבֶר!

(נכנס רץ.)

אולבני.           מַה בְּפִיךָ?

הרץ. מִילוֹרְד, הַדֻּכָּס קוֹרְנְוַל נִרְצַח

בִּידֵי עַבְדּוֹ, בָּרֶגַע שֶׁנִּקֵּר

עֵין גְּלוֹסְטֶר הַשְׁנִיָּה.

אולבני.           עֵינָיו שֶׁל גְּלוֹסְטֶר!

הרץ. אֶחָד מֵעֲבָדָיו הָרַחְמָנִים,

אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לַהֲנִיאוֹ מֵרֶשַׁע,

שָׁלַף עָלָיו חַרְבּוֹ; אָז הַדֻּכָּס

בְּקֶצֶף, עִם הָעֵזֶר־כְּנֶגְדּוֹ,

דָּקַר אֶת הַתּוֹקְפוֹ; אַך בֵּינָתַיִם

נִדְקַר וָמֵת.

אולבני.         אָכֵן, יֵשׁ דִּין־שֶׁל־מַעְלָה,

שֶׁלֹּא יָלִין מִשְׁפָּט לִפְקֹד פִּשְׁעָם

שֶׁל רְשָׁעִים. אַךְ גְּלוֹסְטֶר הָאֻמְלָל –

הַשְׁתֵּי עֵינָיו נִקְּרוּ?

הרץ.           שְׁתֵּיהֶן, מִילוֹרְד.

הִנֵּה מִכְתָּב, מִילֶדִי, מֵרֵגָן.

וְהוּא דוֹחֵק.

גונריל. (לנפשה.)         חֲצִי־בְּשׂוֹרָה הִיא לִי;

כִּי אַלְמוֹנָהּ וְאֶדְמוּנְד עַל יָדָהּ

כָּל מִגְדְּלֵי־הַשָּׁוְא אֲשֶׁר בָּנִיתִי

יָמִיטוּ עַל חַיַּי הַנִּמְאָסִים.

וּבְכָל הַשְּׁאָר – טוֹבָה הִיא הַבְּשׂוֹרָה.

(בקול.) הִנֵּה אֶקְרָא וְאֶעֱנֶה דָבָר.

(יוצאת.)

אולבני. וּמֶה עָשָׂה הַבֵּן, בְּהִנָּקֵר

עֵינֵי אָבִיו?

הרץ.           לִוָּה אֶת אִשְׁתְּךָ.

אולבני. הוּא פֹּה אֵינֶנּוּ.

הרץ. לֹא, מִילוֹרְד, פְּגַשְׁתִּיהוּ, בְּשׁוּבוֹ.

אולבני. וְהַזְּוָעָה נוֹדְעָה לוֹ?

הרץ.           כֵּן, מִילוֹרְד.

הוּא שֶׁהִסְגִּיר אָבִיו וּבִצְדִיָּה

עָזַב אֶת הָאַרְמוֹן, לְבַל יִהְיֶה

לְפֶגַע לַשְּׁפָטִים אֲשֶׁר עָשׂוּ בּוֹ.

אולבני. הוֹ גְלוֹסְטֶר, לֹא אֶשְׁקֹט וְלֹא אָנוּחַ,

עַד אֶגְמָלְךָ עַל אֱמוּנִים לַמֶּלֶךְ

וְאֶת נִקְמַת עֵינֶיךָ עוֹד אֶקֹּם.

בּוֹא, רֵעַ, הָאַרְמוֹנָה וְסַפֵּר

אֶת כָּל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ בְּאָזְנַי.

(יוצאים.)

תמונה שלישית    🔗

מחנה צרפת בשׁערי דוֹבר.

נכנסים קנט והאביר.

קנט. מַה זֶּה כִּי אָצָה לוֹ הַדֶּרֶךְ לְמֶלֶךְ צָרְפַת לָשׁוּב לְפֶתַע לְאַרְצוֹ – הֲיָדַעְתָּ טַעְמוֹ שֶׁל דָּבָר?

האביר. מִפְּנֵי עִנְיָן מֵעִנְיָנֵי הַמְּדִינָה, שֶׁלֹּא נִתְיַשֵּׁב כָּל צָרְכּוֹ, וְהִיא מַחְשַׁבְתּוֹ מִיּוֹם עֲלוֹתוֹ הֵנָּה; וְכֹה רַבָּה סַכָּנַת הַמַּמְלָכָה וְחֶרְדוֹתֶיהָ, עַד כִּי נָחוּץ שׁוּבוֹ אֵלֶיהָ וִיהִי מָה.

קנט. וּבִידֵי מִי הִפְקִיד אֶת צִבְאוֹתָיו?

האביר. בִּידֵי Monsieur La Far, מַרְשַׁל צָרְפַת.

קנט. הֲנִתְעַצְּבָה הַמַּלְכָּה אֶל לִבָּהּ לְמִקְרָא הָאִגֶּרֶת אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָהּ?

האביר. הִיא לְעֵינַי קְרָאַתּוּ וּלְעִתִּים

אֶגְלֵי דִּמְעָה הִזִּילָה עַל לֶחְיָהּ,

כְבַיָּכוֹל בְּהֶדֶר מַלְכוּתָהּ

כָּבְשָׁה אֶת הַיָּגוֹן, אֲשֶׁר מָרַד בָּהּ

לְהַכְרִיעָהּ.

קנט.           אִם כֵּן, נִרְגַּשׁ לִבָּהּ?

האביר. אַךְ לֹא עַד שֶׁצֶף־קֶצֶף. אֹרֶךְ־רוּחַ

שָׂרָה עִם עִצָּבוֹן: מִי חֵן יוֹסִיף לָהּ.

הֲלֹא רָאִיתָ גֶּשֶׁם בַּחַמָּה:

דִּמְעָה וּשְׂחוֹק הָיוּ כְּיוֹם אָבִיב.

חִיּוּךְ שֶׁל חֵן רִחֵף עַל פִּתְחֵי־פִּיהָ

וְלֹא יָדַע, מִי לָן בֵּין עַפְעַפֶּיהָ

וּכְרֶדֶת הַפְּנִינִים יוֹרֵד עַתָּה

מִשְׁתֵּי אַבְנֵי סַפִּיר. מָה אַאֲרִיךְ?

לֹא יְסֻלָּא בַּפָּז יְגוֹן הַלֵּב,

אִם כֹּה יָאֶה הַדֶּמַע לַפָּנִים.

קנט. וְלֹא אָמְרָה דָבָר?

האביר.           כֵּן, לִרְגָעִים

מִפִּיהָ נִתְמַלְּטָה קְרִיאָה “אָבִי!”

וַתֵּאָנַח כְּמֵעָקַת הַלֵּב,

וְשׁוּב: "הָהּ אַחְיוֹתַי, חֶרְפַּת־נָשִׁים!

הָהּ קֶנְט! הָהּ אַחְיוֹתַי! אָבִי! אֵיכָה?

בְּלֵיל סוּפָה? הַאֵין עוֹד רַחֲמִים?!"

מֵי טָהֳרָה יָרְדוּ מִשְּׁמֵי עֵינֶיהָ

וּבְרִדְתָּם הִרְווּ אֶת הַקּוֹלוֹת;

וּלְפֶתַע נֶעֱלְמָה לְהִתְיַחֵד

עִם כֹּבֶד יְגוֹנָהּ.

קנט.           הַמַּזָּלוֹת,

שׁוֹלְטִים בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ.

שֶׁאִם לֹא כֵּן, אֵיךְ פְּרִי זִוּוּג אֶחָד

תַּכְלִית שִׁנּוּי שׁוֹנֶה מֵחֲבֵרוֹ.

וְלֹא דִבַּרְתָּ עוֹד עִמָּהּ?

האביר.           לֹא, סֶר.

קנט. הַאִם הָיָה זֶה קֹדֶם שׁוּב צָרְפַת?

האביר. לֹא, אַחַר־כָּךְ.

קנט.           תֵּדַע, אֵפוֹא, מִילוֹרְד,

כִּי לִיר בִּמְרִי חָלְיוֹ יוֹשֵׁב בְּדוֹבֶר.

בִּשְׁקֹט עָלָיו רוּחוֹ, יֵשׁ וְיָבִין

סִבַּת בּוֹאוֹ לְכָאן, אַךְ אֶת בִּתּוֹ

לִרְאוֹת הוּא מְמָאֵן.

האביר.           מַדּוּעַ, סֶר?

קנט. מִגֹּדֶל הַכְּלִמָּה עַל קְשִׁי לִבּוֹ

אֲשֶׁר מָנַע מִמֶּנָּה בִּרְכָתוֹ,

אַף הִדִּיחָהּ, נִשְּׁלָהּ מִנַּחְלָתָהּ

וְהִקְדִּישָׁהּ מַתָּן לְאַחְיוֹתֶיהָ,

שֶׁלֵּב כְּלָבִים לִבָּן, – וְהַחֶרְפָּה

נוֹקֶפֶת לְבָבוֹ, אַף תְּנִיאֶנּוּ

מֵרְאוֹת אֶת פְּנֵי קוֹרְדֶלִיָּה.

האביר. אֻמְלָל!

קנט. עַל קוֹרְנְוַל וְאוֹלְבַּנִי שָׁמַעְתָּ?

האביר. שָׁמַעְתִּי כִּי צִבְאָם עוֹלֶה וּבָא.

קנט. עַתָּה אֲבִיאֲךָ אֶל לִיר מַלְכֵּנוּ

לִהְיוֹת לוֹ לְמִשְׁמָר, וְאָנֹכִי

עַד בּוֹא מוֹעֵד מִפְּנֵי סִבָּה נִכְבֶּדֶת,

אָנוּס לְהִסְתַּתֵּר; וּכְשֶׁאָסִיר

הַלּוֹט מֵעַל פָּנַי, לֹא תִּתְחָרֵט

כִּי הִכַּרְתָּנִי. אָנָא, בּוֹא עִמִּי.

(יוצאים.)

תמונה רביעית    🔗

כנ"ל, באוהל פּנימה.

נכנסים קורדליה, רופא וחיילים.

קורדליה. אֲבוֹי, זֶה הוּא! רָאוּהוּ מִשְׁתּוֹלֵל,

כְּיָם נִגְרָשׁ, וְשָׁר בְּקוֹל גָּדוֹל,

עֲטוּר פִּרְחֵי־עַשְׁנָן וַחֲבַלְבָּל,

עִם סִירְכוֹנִית וְרוֹשׁ וְסִרְפָּדִים,

וּשְׁאָר עִשְׂבֵי־הַבָּר, אֲשֶׁר פָּשְׁטוּ

בֵּין שִׁבֳּלֵי־דָגָן; שִׁלְחוּ פְּלֻגָּה,

חִקְרוּ הֵיטֵב כָּל שַׁעַל שְׂדֵה־קָמָה –

וַהֲבִיאוּהוּ הֵנָּה! (אחד הקצינים יוצא.) מַה כֹּחוֹ

שֶׁל הַמַּדָּע הָשֵׁב אָבְדַן שִׂכְלוֹ?

כָּל הוֹן אֶתֵּן לְמִי שֶׁיַּחְלִימֶנּוּ.

הרופא. עוֹד יֵשׁ מַרְפֵּא עִמָּנוּ, הַנְּסִיכָה.

הַטּוֹב שֶׁבָּרוֹפְאִים הִיא הַשַּׁלְוָה,

שֶׁנִּטְרְדָה מִמֶּנּוּ, וּלְשֵׁם כָּךְ

לִי יֵשׁ סַמְמָנִים, שֶׁבְּכֹחָם

לְהַעֲצִים עֵינֵי הַשִּׁגָּעוֹן.

קורדליה. אַתֶּם פִּלְאֵי־בְּרָכָה נַעֲלָמִים,

סִתְרֵי הָאֵיתָנִים אֲשֶׁר לַטֶּבַע,

נָא, הֵעָרוּ עִם דִּמְעוֹתַי! שִׁלְחוּ נָא

מַרְפֵּא לְאָב דָּווּי – חַפְּשׂוּ, חַפֵּשׂוּ,

פֶּן בַּחֲמַת־רוּחוֹ יִטְרֹף נַפְשׁוֹ

בְּאֵין סוֹמֵךְ.

(נכנס רץ.)

הרץ.           בְּשׂוֹרוֹת בְּפִי, מִילֶדִי!

חֵילוֹת בְּרִיטַנִיָּה עוֹלִים עָלֵינוּ.

קורדליה. יָדַעְנוּ זֹאת. אַף נְכוֹנִים אֲנַחְנוּ

לְהִתְיַצֵּב בַּשַּׁעַר. – אָב יָקָר,

לְמַעַנְךָ יָצָאתִי לִקְרַאת נֶשֶׁק;

עַל־כֵּן שָׁעָה צָרְפַת נְדִיב־הַלֵּב

אֶל דִּמְעוֹתַי, אֶל תַּחְנוּנַי בַּצַּעַר.

לֹא גַאֲוַת־כְּסִילִים שָׁלְפָה חַרְבֵּנוּ,

כִּי אַהֲבַת אָבִינוּ וְצִדְקוֹ.

לוּ בִּמְהֵרָה אֶרְאֶנּוּ, אֶשְׁמָעֶנּוּ!

(יוצאים.)

תמונה חמישית    🔗

חדר בטירתו של גלוסטר.

נכנסים רגן ואוסולד.

רגן. צִבְאוֹת אָחִי יָצְאוּ, אֵפוֹא?

אוסולד.           כֵּן, לֶדִי.

רגן. וְהוּא בְּרֹאשׁ?

אוסולד.           אַךְ לְמֹרַת רוּחוֹ;

לֹא הוּא, כִּי אִם אִשְׁתּוֹ הִיא אֵשֶׁת־חָיִל.

רגן. הַאִם דִּבֵּר עִם אוֹלְבַּנִי לוֹרְד אֶדְמוּנְד?

אוסולד. לֹא, דֻּכָּסִית.

רגן. וּמַה כָּתוּב בְּאִגַּרְתָּהּ אֵלָיו?

אוסולד. אֵינִי יוֹדֵעַ, לֶדִי.

רגן. וַדַּאי עִנְיָן נִכְבָּד אִלְּצוֹ לִנְסֹעַ.

מִשְׁגֶּה הוּא כִּי נוֹאַלְנוּ לְחַיּוֹת

אֶת גְּלוֹסְטֶר הָעִוֵּר; בְּכָל מָקוֹם

יָפִיחַ זַעַם בַּלְּבָבוֹת עָלֵינוּ.

וְאֶדְמוּנְד הָרַחְמָן וַדַּאי הָלַךְ

לִפְדּוֹת חַיֵּי אָבִיו מִמַּחְשַׁכִּים,

אַף לְרַגֵּל כֹּחוֹ שֶׁל הָאוֹיֵב.

אוסולד. עָלַי לָחוּשׁ לִמְסֹר לוֹ הָאִגֶּרֶת.

רגן. מָחָר נֵצֵא לַקְּרָב. חַכֵּה עַד בֹּקֶר

מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה שֶׁבַּדְּרָכִים.

אוסולד. אֵינִי יָכוֹל. גָּזְרָה עָלַי גְּבִרְתִּי,

שֶׁלֹּא לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ אֲפִלּוּ רֶגַע.

רגן. וְלָמָּה זֶה בִּכְתָב? הֲלֹא יָכֹלְתָּ

לִמְסֹר לוֹ בְּעַל־פֶּה. אוּלַי… דְּבַר־מָה…

הַנַּח לִי וְאֶפְתַּח אֶת הָאִגֶּרֶת…

אַחְזִיק לְךָ טוֹבָה…

אוסולד.           מוּטָב לִי, כִּי…

רגן. יָדַעְתִּי: גְּבִרְתְּךָ שׂוֹנֵאת אֶת בַּעְלָהּ.

יָדַעְתִּי אֶל־נָכוֹן; וּבִהְיוֹתָהּ אֶצְלֵנוּ,

בְּמַבָּטֵי עֵינַיִם דּוֹבְבוֹת

לִבְּבָה אֶת אֶדְמוּנְד; אִישׁ־סוֹדָהּ אַתָּה.

אוסולד. אֲנִי, מִילֶדִי?

רגן. לֹא שָׁוְא דְּבָרַי: אַתָּה הוּא זֶה, יָדַעְתִּי;

עַל־כֵּן, זוֹ עֲצָתִי לְךָ, שִׂים־לֵב:

אִישִׁי נִפְטַר, וּלְאֶדְמוּנְד נֶאֱרַשְׂתִּי,

וְהוּא רָאוּי לִהְיוֹת לְבַעַל לִי

יוֹתֵר מִלְּשָׂרָתְךָ – וְדַי בְּרֶמֶז.

אִם תִּמְצָאֶנּוּ, אָנָּא, תֵּן לוֹ זֹאת;

וּגְבִרְתְּךָ כִּי תִּתְבַּשֵּׂר עַל כָּךְ,

יְעַץ לָהּ שֶׁתִּנְהַג בְּיֶתֶר שֵׂכֶל.

וְסַע נָא לְשָׁלוֹם!

אִם יִזְדַּמֵּן לְךָ עוֹכְרֵנוּ הָעִוֵּר, –

שָׂכָר גָּדוֹל קָצַבְתִּי לְהוֹרְגוֹ.

אוסולד. וּלְוַאי וְאֶמְצָאֶנּוּ, וְרָאִית,

לְמִי אֲנִי עָמֵל.

רגן.           סַע לְשָׁלוֹם!

(יוצאת.)

תמונה שישית    🔗

בסביבות דובר.

נכנסים גלוסטר ואדגר, הלבוש בגדי איכר.

גלוסטר. וְאֵימָתַי נָבוֹא עַד רֹאשׁ הַסֶּלַע?

אדגר. עוֹלִים אֲנַחְנוּ, וְקָשָׁה הַדֶּרֶךְ.

גלוסטר. חָשַׁבְתִּי כִּי מִישׁוֹר הוּא.

אדגר.           לֹא, שִׁפּוּעַ.

הֲלֹא תִּשְׁמַע קוֹל יָם?

גלוסטר.           לֹא, לֹא אֶשְׁמַע.

אדגר. אֵין זֹאת כִּי אִם מִפְּנֵי הָעִוָּרוֹן

כָּהוּ גַם שְׁאָר חוּשֶׁיךָ.

גלוסטר.           יִתָּכֵן.

נִדְמֶה לִי, כִּי שִׁנִּיתָ אֶת קוֹלְךָ,

וְגַם דְּבָרֶיךָ צַחוּ, אַף הִשְׂכִּילוּ.

אדגר. טָעִיתָ, סֶר. דָּבָר בִּי לֹא שֻׁנָּה

זוּלַת הַלְּבוּשׁ.

גלוסטר.           נִדְמֶה, גַּם דִּבּוּרְךָ.

אדגר. הִנֵּהוּ הַמָּקוֹם, עֲמֹד, מִילוֹרְד!

רֹאשִׁי עָלַי סְחַרְחַר מִפְּנֵי הַתְּהוֹם!

עוֹרְבִים פּוֹרְחִים בָּרוּחַ, וּדְמוּתָם

כַּחֲגָבִים; אָדָם בְּלֵב הַצּוּק

לוֹקֵט שׁוּמָר־שֶׁל־יָם – עֲמַל אֵימִים! –

וְכָל גָּדְלוֹ – נִדְמֶה לִי – כְּרֹאשׁוֹ;

הַדַּיָּגִים עַל שְׂפַת־הַיָּם נִדְמוּ

כְּעַכְבָּרִים; הָאֳנִיָּה בַּחוֹף –

כָּמוֹהָ כַּדּוּגִית: וְהַדּוּגִית –

כְּגֹדֶל הַמָּצוֹף; וְקֹול גַּלִּים,

הַמִּתְנַפְּצִים אֶל חַצְצֵי הַחוֹף,

עָדֵינוּ לֹא יָבוֹא. לֹא עוֹד אַבִּיט,

פֶּן יִסְתַּחְרֵר רֹאשִׁי, עֵינַי תֶּחְשַׁכְנָה,

בְּפִיק רַגְלַי הַתְּהוֹמָה אֲמֻגַּר.

גלוסטר. הַעֲמִידֵנִי בִּמְקוֹמְךָ!

אדגר.           תֵּן יָד:

כְּפֶשַׂע קָט בֵּינְךָ לְבֵין הַתְּהוֹם,

בְּעַד כָּל הוֹן אֵינִי קוֹפֵץ לְמַטָּה.

גלוסטר. הַנַּח יָדִי. הִנֵּה אַרְנָק שֵׁנִי,

בּוֹ אֶבֶן־חֵן, חֶמְדַּת כָּל לֵב אֶבְיוֹן,

וְהִיא בִּרְכַּת־אֵלִים תָּבִיא עָלֶיךָ!

נָא הִפָּרֵד מִמֶּנִּי וַחֲזֹר,

וּבְלֶכְתְּךָ אֶשְׁמַע נָא קוֹל רַגְלֶיךָ.

אדגר. שָׁלוֹם, מִילוֹרְד.

גלוסטר.           חֵן־חֵן מִקֶּרֶב לֵב.

אדגר. (לנפשו.) אַשְׁלֶה אֶת הַנּוֹאָש. אוּלַי אוּכַל

לְהַחְלִימוֹ.

(כורע ברך.)

גלוסטר.           שָׁמַיִם אַדִּירִים!

בְּאֵין אוֹנֵס אֶטּשׁ אֶת הָעוֹלָם,

תּוּגַת נַפְשִׁי אֶפְרֹק בִּבְלִי תַּרְעֹמֶת.

לוּ עוֹד אָזַרְתִּי כֹּח לְשֵׂאתָהּ

וְלֹא לִקְרֹא תִּגָּר עַל עֲצַתְכֶם,

אָז נֵר חַיַּי הָאֲבֵלִים כָּבָה

בִּמְלֹא יָמַי. אִם חַי עוֹד אֶדְגַּר בְּנִי,

בָּרְכוּהוּ הָאֵלִים. (קם מכריעתו.) שָׁלוֹם, רֵעִי.

אדגר. הָלַכְתִּי, סֶר, הֱיֵה שָׁלוֹם.

(גלוסטר קופץ ונופל ארצה.)

(לנפשו.) תְּמֵהַנִי אִם בְּכֹחַ הַדִּמְיוֹן

אֵין לְקַפֵּד חַיִּים, וְהֵם עַצְמָם

רוֹצִים בְּהִקָּפְדָם? אִלּוּ הָיָה

כְּפִי אֲשֶׁר דִּמָּה, הֵן לֹא הוֹסִיף

לָנֶצַח לְדַמּוֹת. – עוֹד חַי, אוֹ מֵת?

הֵי יְדִידִי! – שָׁמַעְתָּ, סֶר? דַּבֵּר!

(לנפשו.) אוּלַי, חָלִילָה, מֵת? עוֹדֶנּוּ חַי! –

הֵי, מִי אַתָּה?

גלוסטר.           הַנַּח לִי וְאָמוּת.

אדגר. לוּ אַךְ נוֹצָה אַתָּה, אֲוִיר, אוֹ קוּר־שֶׁל־קַיִץ,

אֵיכָה מֵרֹאשׁ הַסֶּלַע הִתְנַפַּלְתָּ,

וַאֲבָרֶיךָ לֹא רֻסְּקוּ? עוֹדְךָ נוֹשַׁם,

גּוּפְךָ שָׁלֵם, שׁוֹמֵעַ, מְדַבֵּר!

בַּעֲשָׂרָה תְּרָנִים לֹא יִמָּדֵד

הָעֹמֶק בּוֹ נָפַלְתָּ מִן הַצּוּק.

אַךְ נֵס הוּא! נָא דַּבֵּר, דַּבֵּר נָא עוֹד!

גלוסטר. הֲבֶאֱמֶת נָפַלְתִּי?

אדגר. מִסֶּלַע הַמָּגוֹר שֶׁל הַר־הַגִּיר.

הַבֵּט אֶל עָל: גַּם קוֹל הָעֶפְרוֹנִי

לֹא יִשָּׁמַע מִשָּׁם. הַבֵּט אֶל עָל!

גלוסטר. אֲבוֹי, לִי אֵין עֵינַיִם! הֲאֻמְנָם

לֹא יִנָּתֵן הַחֶסֶד לָאֻמְלָל

שַׁכֵּל עַצְמוֹ בַּמָּוֶת? לוּ יָכוֹל

הַדְּוָי לְהֵחָלֵץ מִזַּעַם עָרִיצִים

וְרַהַב שְׁרִירוּתָם לָשִׂים לְאַל –

וְהִתְנַחֵם מְעָט.

אדגר.           תֵּן לִי יָדְךָ!

קוּם! – כָּךְ! עֲמֹד! הֲתַעֲמֹד אֵיתָן?

גלוסטר. אֵיתָן, אֵיתָן מִדַּי.

אדגר.           הֲרֵי זֶה נֵס!

מִי זֶה הָיָה עִמְּךָ בְּרֹאשׁ הַסֶּלַע

וְהִסְתַּלֵּק?

גלוסטר.         קַבְּצָן עָלוּב הָיָה זֶה.

אדגר. וְלִי נִרְאוּ מִלְּמַטָּה שְׁתֵּי עֵינָיו

כְּצֶמֶד לְבָנוֹת, וּכְיָם זוֹעֵף –

רֻכְסֵי קַרְנָיו וְאֶלֶף חֳטָמָיו.

הָיָה זֶה שֵׁד! אַשְׁרֶיךָ, הַזָּקֵן,

כִּי אֱלֹהֵי הָאוֹר, עוֹשֵׂי הַפֶּלֶא,

אֲשֶׁר נִשְׁגַּב מִמֶּנּוּ, הִצִּילוּךָ.

גלוסטר. עַתָּה אֶזְכֹּר, וְסֵבֶל יִסּוּרַי

אֶשָּׂא דוּמָם, עַד בְּעַצְמָם יַגִּידוּ

“כַּלֵּה, כַּלֵּה וָמוּת!” הַהוּא, אֲשֶׁר אָמַרְתָּ,

נִדְמָה לִי כְּאָדָם, רַבּוֹת קָרָא:

“הָרוּחַ הָרָעָה!” – וְהוּא שֶׁהוֹבִילַנִי.

אדגר. הַשְׁקֵט וְהִנָּחֵם! – אַךְ מִי זֶה בָּא?

(נכנס ליר, ולראשו מקלעות־פרחים משונות.)

הַשֵּׂכֶל הַשָּׁפוּי לֹא יַעֲנֹד

כָּזֹאת אֶת בְּעָלָיו.

ליר. לֹא, הֵם לֹא יוּכְלוּ לְהָרַע לִי עַל מַעֲשֵׁה הַמַּטְבֵּעוֹת; אֲנִי הַמֶּלֶךְ!

אדגר. (לנפשו.) אֲבוֹי, מַרְאֶה קוֹרֵעַ־לְבָבוֹת!

ליר. בָּעִנְיָן הַזֶּה גָּדוֹל כֹּח־הַטֶּבַע מִכֹּחַ הָאָמָּנוּת. הֲרֵי לְךָ דְּמֵי תַּעַר־הַשְּׂכִירָה. הִנֵּה זֶה מוֹשֵׁךְ בְּקֶשֶׁת, כְּדַחְלִיל זֶה שֶׁבַּגָּן. דְּרֹךְ הַמֵּיתָר כִּמְלֹא הָאַמָּה לָאֹרֶךְ! הַבִּיטוּ, הַבִּיטוּ, עַכְבָּר! הָס, הָס, חֲרִיץ הַגְּבִינָה הַצְּלוּיָה יְבֻשַּׂם לוֹ. – הִנֵּה כְּסָיַת־הַבַּרְזֶל שֶׁלִּי, בִּפְנֵי הָעֲנָק אַשְׁלִיכֶנָּה. הָרְמָחִים הָבִיאוּ! – יָפֶה פָּרַחְתָּ, עוֹף־כָּנָף! אֶל הַמַּטָּרָה! אֶל הַמַּטָּרָה! הוּ־הוּ! – הַסִּסְמָה!

אדגר. שֻׁמְשׁוֹק הָרֵיחָנִי.

ליר. עֲבֹר!

גלוסטר. הִכַּרְתִּי אֶת הַקּוֹל.

ליר. אָה, גּוֹנֶרִיל! בִּזְקַן שֵׂיבָה! כְּלַטֵּף כְּלַבְלָב לִטְּפוּנִי וְאָמְרוּ, כִּי פָּשְׁטוּ הַלְּבָנוֹת בִּזְקָנִי בְּטֶרֶם יִצְמְחוּ בּוֹ הַשְּׁחֹרוֹת. עַל כָּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי הֱשִׁיבוּנִי “הֵן” וְ“לָאו”, הֵן־וְלָאו גַּם יָחַד, וְהָיְתָה זוֹ בּוּרוּת מֵחָכְמַת־הָאֱלֹהוּת. וְהִנֵּה יוֹם אֶחָד, כַּאֲשֶׁר הִרְטִיבַנִי הַגֶּשֶׁם עַד מֹחַ עַצְמוֹתַי, וְשִׁנַּי, מֵרֹב קֹר, זוֹ לְזוֹ נָקְשׁוּ, וְהָרַעַם הַסָּרְבָן הִמְרָה אֶת פְּקֻדּוֹתַי “דּוֹם!” – אֲזַי רְאִיתִין לִפְנַי־וְלִפְנִים, עַל בֻּרְיָן הִכַּרְתִּין. לֹא, אֵין תּוֹכָן כְּבָרָן. הִגִּידוּ לִי, כִּי אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד! וְהִנֵּה שֶׁקֶר – אֵין עִמִּי תְּרִיס בִּפְנֵי הַצְּמַרְמוֹרוֹת.

גלוסטר. אַכִּיר הֵיטֵב אֶת נְעִימַת קוֹלוֹ:

וְלֹא הַמֶּלֶךְ הוּא?

ליר. כֵּן, מֶלֶךְ רָם עַד צִפָּרְנֵי רַגְלָיו!

אֶזְקֹף עֵינַי, וְנִתְחַלְחֵל עַבְדִּי!

סָלַחְתִּי לוֹ; אַךְ מֶה הָיָה פִּשְׁעוֹ!

הַזְּנוּת?

חָיֹה תִּחְיֶה! דִּין־מָוֶת עַל זְנוּנִים!

לֹא! גַּם אַנְקוֹר, גַּם קְטוֹן זְבוּבֵי־רִקְמָה

מְנָאֲפִים פֹּה לְעֵינַי.

הַרְבּוּ מִשְׁגָּל! הֵן מַמְזֵרוֹ שֶׁל גְּלוֹסְטֶר

אוֹהֵב אָבִיו רַב יֶתֶר מִבְּנוֹתַי,

אֲשֶׁר הֹרוּ בְּעֶרֶשׂ הַכַּשְׁרוּת.

הַרְבּוּ זִמָּה! כִּי חַיָּלִים חָסַרְתִּי.

רְאוּ נָא גְבֶרֶת זוֹ, אֲשֶׁר פָּנֶיהָ

יֹאמְרוּ צְנִיעוּת וּמֶזֶג קַר כִּכְפוֹר;

לְשֵׁמַע רֶמֶז קָט עַל אֲהָבִים

תִּכְבּשׁ פָּנֶיהָ בַּקַּרְקָע;

אַךְ אֵין חָתוּל, אֵין סוּס־רַמָּך בָּאָרֶץ,

כָּמוֹהָ בְּבֻלְמוּס שֶׁל עֲרָיוֹת.

מִמָּתְנֵיהֶן וּלְמַטָּה הֵן קֶנְטַוְרִים,

אָמְנָם, מֵהֶן וּלְמַעְלָה הֵן נָשִׁים;

עַד מָתְנֵיהֶן – מִשְׁכָּן הָאֱלֹהִים,

וּלְמַטָּה – זְבוּל שָׁטָן.

שָׁם אֹפֶל, שָׁם תָּפְתֶּה, שָׁם בּוֹר גָּפְרִית

וְאֵשׁ וַחֲרֵכָה וְצַחֲנָה

פוּי, פוּי, פוּי! תּוּף! תּוּף! הֵי, יְדִידִי הָרוֹקֵחַ, קֻרְטוֹב שֶׁל בֹּשֶׂם־זֶבֶד הָבָה לִי, לְבַשֵּׂם מְעַט אֶת דִּמְיוֹנִי. הֲרֵי לְךָ מְחִירוֹ.

גלוסטר. תֵּן לִי יָדְךָ וַאֲנַשְּׁקֶנָּה.

ליר. הַנַּח לִי וַאֲנַגְּבֶנָּה תְּחִלָּה, כִּי רֵיחַ הַפְּגָרִים נוֹדֵף מִמֶּנָּה.

גלוסטר. הָהּ שֶׁבֶר כְּלִי־חֶמְדָּה אֲשֶׁר לַטֶּבַע!

הֲכֹה יִבְלֶה עוֹלָם וִיהִי לָאָיִן?

הַהִכַּרְתָּנִי?

ליר. זָכַרְתִּי הֵיטֵב אֶת עֵינֶיךָ; אַךְ לָמָּה זֶה תִּקְרֹץ בָּהֶן? טִרְחָה לְבַטָּלָה, קֻפִּידוֹן הָעִוֵּר! לֹא אוֹסִיף לֶאֱהֹב עוֹד. קְרָא־נָא אֶת הֶכְרֵז־הַמִּלְחָמָה, וּרְאֵה אֶת אוֹתִיּוֹת הַכְּתָב.

גלוסטר. וְלוּ כָּל אוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ – לֹא אֶרְאֶנָּה.

אדגר. (לנפשו.) לוּלֵא מַרְאֵה עֵינַי, לֹא הֶאֱמַנְתִּי,

אַךְ אוֹיָה לְעֵינַי שֶׁכָּךְ רוֹאוֹת.

ליר. קְרָא!

גלוסטר. מָה! בַּאֲרֻבּוֹת עֵינַי הַחֲלוּלוֹת?

ליר. הוֹ־הוֹ, כָּמוֹנִי כָּמוֹךָ! לֹא עֵינַיִם בְּרֹאשְׁךָ וְלֹא פְּרוּטָה בְּכִיסְךָ. וּבְכֵן, עֵינֶיךָ כָּבְדוּ, וְכִיסֶיךָ קַלּוּ? וְאַף־עַל־פִּי־כֵן הֲלֹא תִּרְאֶה, סִדְרֵי הָעוֹלָם מָהֵם.

גלוסטר. בְּחוּשׁ אֲנִי רוֹאֶה.

ליר. הֲיָצָאתָ מִדַּעְתְּךָ? הֲלֹא גַם בְּלִי עֵינַיִם יָכוֹל אָדָם לִרְאוֹת אֶת סִדְרֵי הָעוֹלָם. רְאֵה בְּאָזְנֶיךָ; הֲרוֹאֶה אַתָּה שׁוֹפֵט זֶה, הַמִּתְעַלֵּל בְּאַחַד הַגַּנָּבִים הָעֲלוּבִים? וּמִפֶּה לְאֹזֶן: חַת־שְׁתַּיִם, הֲפֹךְ יָדַיִם! – וְעַכְשָׁו אֱמֹר: מִי כָּאן שׁוֹפֵט וּמִי כָּאן גַנָּב? הֲרָאִיתָ כֶּלֶב־בַּיִת הַנּוֹבֵחַ עַל עָנִי בַּפֶּתַח?

גלוסטר. כֵּן, סֶר.

ליר. וְהֶעָלוּב בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי הַכֶּלֶב? וּבְכֵן, זֶה סֵמֶל הַשִּׁלְטוֹן בָּאָרֶץ:

כֶּלֶב כִּי יִמְשֹׁל – צַיֵּת לוֹ!

שׁוֹפֵט נָבָל, אֱסֹף יְדֵי רוֹצֵחַ!

עַל מָה תַּכֶּה זוֹנָה? הַלְקֵה גוּפֶךָ!

הֲלֹא תַּחְמֹד הַחֵטְא עָלָיו תַּלְקֶנָּה.

אֶת הַגַּנָּב תּוֹלֶה נוֹשֵׁךְ־הַנֶּשֶׁךְ.

קִרְעֵי־לְבוּשׁ חוֹשְׂפִים כָּל מוּם קָטָן,

אַדֶּרֶת תְּכַסֶּה עַל כָּל פְּשָׁעִים.

עָווֹן עוֹטֵה זָהָב יָשִׁיב אָחוֹר

אֶת חֶרֶב הַמִּשְׁפָּט; עוֹטֵה־סְחָבוֹת

בְּקַשׁ נִדָּף יַכֶּנּוּ הַגַּמָּד.

אֵין אִישׁ חוֹטֵא בָּאָרֶץ, אָיִן, אָיִן!

אֲנִי הַסַּנֵּגוֹר – עַל דִּבְרָתִי –

כִּי יֵשׁ עִמִּי לִסְתֹּם כָּל פִּי שָׂטָן.

עֲשֵׂה לְךָ עֵינַיִם שֶׁל זְגוּגִית

וְכִמְדִינַאי נוֹכֵל, שִׂים עַצְמְךָ

רוֹאֵה הַכֹּל בִּבְלִי רְאוֹת דָּבָר.

נָא, נָא, נָא, נָא, –

חֲלֹץ אֶת מַגָּפַי! מַהֵר, מַהֵר! הִנֵּה!

אדגר. הָהּ בְּלִיל שֶׁל דִּבְרֵי־בֶּלַע וְעַמְקוּת!

בִּינָה וְשִׁגָּעוֹן!

ליר. תִּרְצֶה לְבַכּוֹתֵנִי – קַח עֵינָי.

הֵן אַכִּירְךָ הֵיטֵב, – שִׁמְךָ הוּא גְלוֹסְטֶר.

הַבְלֵג, – בִּבְכִי רָאִינוּ אוֹר־עוֹלָם,

וְאַךְ נִשְׁאַף אֲוִיר לָרִאשׁוֹנָה,

נִצְרַח, אַף נְיַלֵּל. הַסְכֵּת וּשְׁמַע,

אֶדְרֹשׁ לְךָ דְּרָשָׁה!

גלוסטר.           הוֹ שֹׁד וָשֶׁבֶר!

ליר. כִּי נִוָּלֵד נִבְכֶּה, מֵאֵין רָצוֹן

לִדְרֹךְ עַל בָּמָתָם שֶׁל הַשּׁוֹטִים.

מִצְנֶפֶת־חֲמוּדוֹת! טַכְסִיס נָאֶה הוּא:

פְּלֻגַּת סוּסִים בְּלֶבֶד אֲסַנְדֵּל!

אֲזַי אָגוּד עָקֵב אֶת חֲתָנִי –

וְהַךְ, וְהַךְ, וְהַךְ, וְהַךְ, וָהָךְ…

(נכנס אביר, ועמו בני לויה.)

האביר. הִנֵּה הוּא פֹּה! תִּפְשׂוּהוּ! – סֶר,

בִּתְךָ הָאֲהוּבָה…

ליר. הַאֵין מָנוֹס? שָׁבוּי? אַךְ כְּלִי־מִשְׂחָק

אֲנִי בִּידֵי הַזְּמָן. אַל נָא תָּרֵעוּ!

פִּדְיוֹן־נַפְשִׁי אֶתֵּן. רוֹפֵא הַבְהִילוּ,

מֹחִי נִפְצַע.

האביר.           כָּל חֶפְצְךָ יֻתַּן.

ליר. הַאֵין עוֹזֵר? הֲשׁוּב אֲנִי בּוֹדֵד?

הֵן כָּךְ סוֹפִי לִהְיוֹת נָצִיב שֶׁל מֶלַח,

אִם שְׁתֵּי עֵינַי תִּהְיֶינָה מַשְׁפֵּכִים,

הַמַּרְבִּיצִים אָבָק שֶׁל סְתָו בַּדֶּרֶךְ.

האביר. מַלְכִּי…

ליר. כְּצֵאת חָתָן אֵצֵא לִקְרַאת הַמָּוֶת,

וְתַעֲלֹז נַפְשִׁי. נֵלֵךְ, אֲנִי הַמֶּלֶךְ,

הֲלֹא תֵּדְעוּ זֹאת, רַבּוֹתַי?

האביר. כֵּן, מֶלֶךְ רָם, וְאָנוּ עֲבָדֶיךָ.

ליר. אִם כֵּן, עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָה, נֵלֵךְ! אַךְ הָרוֹצֶה לָצוּד – חַיָּב לִרְדֹּף. שְׂאוּ רַגְלֵיכֶם, אֵפוֹא, שְׂאוּ, שְׂאוּ, שְׂאוּ, שְׂאוּ!

(בורח, והמשרתים אחריו.)

האביר. עֱנוּת אֶבְיוֹן תָּעִיר חֶמְלָה בַּלֵּב,

אֵי נִיב־אֱנוֹשׁ יַבִּיעַ צַעַר־מֶלֶךְ!

אַךְ בַּת לְךָ, וְהִיא תִּגְאַל הַטֶּבַע

מִדֵּרָאוֹן אֲשֶׁר עָלָיו הֵמִיטוּ

שְׁתֵּי אַחְיוֹתֶיהָ.

אדגר. שָׁלוֹם, מִילוֹרְד!

האביר.           קַצֵּר: מַה חֶפְצְךָ?

אדגר. שָׁמַעְתָּ סֶר, דְּבַר־מָה עַל מִלְחָמָה,

הַמִּתְרַגֶּשֶׁת וּבָאָה?

האביר.           עַל כָּךְ

שָׁמַע כָּל מִי שֶׁאֹזֶן לוֹ לִשְׁמֹעַ.

אדגר. אַךְ הַגֶּד־נָא: רָחוֹק הוּא הָאוֹיֵב?

האביר. קָרוֹב מְאֹד, וְיִתָּכֵן כִּי חִישׁ

יָבוֹא לְכָאן חֲלוּץ־חֲיָלוֹתָיו.

אדגר. חֵן־חֵן, וְזֶה הַכֹּל.

האביר.           עוֹד הַמַּלְכָּה

לְרֶגֶל עִנְיָנֶיהָ פֹּה יוֹשֶׁבֶת,

אֲבָל חֵילָהּ נוֹסֵעַ כְּבָר.

אדגר.           חֵן־חֵן.

(האביר יוצא.)

גלוסטר. אֵלֵי־הַחֶסֶד, קְחוּ נָא אֶת נַפְשִׁי,

מִפְּנֵי יִצְרִי הָרָע, שֶׁיַדִּיחֵנִי

לְכַלּוֹתָהּ בְּטֶרֶם תַּחְפְּצוּ.

אדגר. אָבִי, יָפֶה שָׁאַלְתָּ.

גלוסטר. וּמִי אַתָּה, רֵעִי?

אדגר.           עָנִי וָדָךְ,

שֶׁגּוֹרָלוֹ הַמַּר וְיִסּוּרָיו

לִמְּדוּהוּ לְרַחֵם עַל זוּלָתוֹ.

תֵּן יָד, וְאוֹבִילְךָ אֶל צֵל־שֶׁל־גָּג.

גלוסטר. תּוֹדָה מִקֶּרֶב לֵב. הוֹ כֵּן יִתְּנוּ

וְכֵן יוֹסִיפוּ לָךְ אֵלֵי־הַחֶסֶד.

(נכנס אוסולד.)

אוסולד. הִנֵּהוּ הַשָּׁלָל! בָּרוּךְ הַבָּא!

רֹאשְׁךָ בָּשָׂר חֲלוּל הָאֲרֻבּוֹת

נִבְרָא לְמַזָּלִי. בּוֹגֵד זָקֵן,

מַהֵר, אֱמֹר וִדּוּי; שְׁלוּפָה הַחֶרֶב,

שֶׁנּוֹעֲדָה לִטֹּל אֶת נַפְשְׁךָ.

גלוסטר. לוּ אַךְ יִהְיֶה, רֵעִי, לְאֵל יָדֶךָ.

(אדגר מתמצע ביניהם.)

אוסולד. אִכָּר הֶדְיוֹט, אֵיךְ לְגוֹנֵן הֵעַזְתָּ

עַל הַפּוֹשֵׁעַ הַמּוּעָד? כַּלֵּךְ,

פֶּן יְבֻלַּע גַּם לְךָ מִקֶּטֶב גּוֹרָלוֹ.

הַנַּח יָדוֹ!

אדגר. לֹא אַנִּיחֶנָּה, אִם לֹא תְּהֵא לִי סִבָּה אַחֶרֶת לְכָךְ.

אוסולד. הַנַּח, בֶּן־בְּלִי־שֵׁם, וָלֹא – אֲנִי מְמִיתְךָ עִמּוֹ יַחַד.

אדגר. לֶךְ־לְךָ, בֶּן־טוֹבִים, בַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ וְהַנַּח לָהֶם לְקַלֵּי־עוֹלָם, שֶׁאִלְמָלֵי אֲנִי מַנִּיחַ לַבְּרִיּוֹת לַהֲמִיתֵנִי בְּהֶבֶל־פֶּה בִּלְבָד, הֲרֵינִי בַּרְמִינָן לִפְנֵי שְׁבוּעַיִם. אַל תָּעֵז לִקְרֹב אֶל הַזָּקֵן. פְּרַח, דּוֹדִי, שֶׁאִלְמָלֵא כֵּן, אֲנִי בּוֹדֵק בְּדִיקָה לְאַלְתָּר, מִי מִן הַשְּׁתַּיִם נְחוּשָׁה יוֹתֵר: מֵצַח זוֹ שֶׁלְּךָ, אוֹ אַלָּה זוֹ שֶׁבְּיָדִי? דְּבָרִים כַּדָּרְבֹנוֹת אֲנִי מְדַרְבֵּן לְךָ. פַּזֵּר רַגְלֶיךָ, בָּחוּר.

אוסולד. סוּר מִפֹּה, גַּל שֶׁל אַשְׁפָּה!

אדגר. קְרַב אֵפוֹא, דּוֹדִי, וַאֲנִי מְצַחְצֵחַ אֶת שִׁנֶּיךָ וּמִצִּחְצוּחֵי חַרְבְּךָ שֶׁלְּךָ אֵינִי חוֹשֵׁשׁ!

(מסתייפים. אדגר מכהו ארצה.)

אוסולד. הוֹ עֶבֶד, הָרַגְתָּנִי, קַח כַּסְפִּי!

וְאִם רָדַפְתָּ בֶּצַע, קוּם קָבְרֵנִי!

וְהָאִגֶּרֶת שֶׁעִמִּי הָבֵא

לְאֶדְמוּנְד, בְּנוֹ שֶׁל גְּלוֹסְטֶר. תִּמְצָאֶנּוּ

בְּחֵיל בְּרִיטַנְיָה. – מָוֶת בְּלֹא עֵת!

(מת.)

אדגר. הִכַּרְתִּי אֶת הָעֶבֶד הַנִּרְצָע,

סַרְסוּר מְזִמּוֹתֶיהָ שֶׁל גְּבִרְתּוֹ,

עוֹשֵׂה תּוֹעֲבוֹתֶיהָ.

גלוסטר.           מָה? הוּא מֵת?

אדגר. שֵׁב נָא, דּוֹדִי, וְהִנָּפֵשׁ מְעָט.

(לנפשו.) אֶבְדֹּק נָא אֶת כִּיסָיו; אִגֶּרֶת זוֹ

תּוּכַל לְהוֹעִילֵנִי. (בקול.) מֵת… אַךְ צַר לִי,

כִּי לֹא אַחֵר הוּא תַּלְיָנוֹ. – נִרְאֶה נָא!

סִלְחוּנִי, הַחוֹתָם וְהַנִּמּוּס!

אַךְ אִם נִקְרַע אֶת סְגוֹר לִבּוֹ שֶׁל זֵד

לְמַעַן יִגָּלוּ מְזִמּוֹתָיו,

מַדּוּעַ לֹא נִקְרַע גַּם סְגוֹר אִגֶּרֶת?

(קורא את האגרת.)

“זְכֹר אֶת הַנְּדָרִים אֲשֶׁר נָדַרְנוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ! שְׁעוֹת־כּשֶׁר הַרְבֵּה נָכוֹנוּ לְךָ לַהֲגוֹתוֹ מִן הַמְּסִלָּה. הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם יְסַיְּעוּךָ, לִכְשֶׁתִּרְצֶה. אִם יָשׁוּב כִּמְנַצֵּח, כָּל עֲמָלֵנוּ יַעֲלֶה בַּתֹּהוּ, אֲסִירַת־עוֹלָם אֶהְיֶה בְּיָדָיו, וְעֶרֶשׁ־יְצוּעוֹ בֵּית־אֲסוּרַי. הַצִּילֵנִי נָא מִלַּהַט הַפִּגּוּלִים הַזֶּה וְרֵשׁ אֶת מְקוֹמוֹ בַּעֲמָלְךָ. שִׁפְחָתְךָ (מָה אַדִּיר חֶפְצִי לוֹמַר: אִשְׁתְּךָ) הַנֶּאֱמָנָה. – גּוֹנֶרִיל”.

הָהּ לֵב־נָשִׁים – לְחֶמְדוֹתָיו אֵין חֵקֶר!

לְהִתְנַקֵּשׁ בְּבַעַל נֶאֱמָן,

וּבִמְקוֹמוֹ אָחִי! – בַּחוֹל הַזֶּה

אֶקְבֹּר אֶת פִּגְרְךָ, סַרְסוּר עָלוּב

לְרֶצַח וְזִמָּה; וּלְעֵת הַכּשֶׁר

אָבִיא אֶת הָאִגֶּרֶת הַבְּזוּיָה

אֶל הַדֻּכָּס אֲשֶׁר הוּעַד לַמָּוֶת.

אַשְׁרֵיהוּ כִּי יַגִּיעַ וְיִשְׁמַע

עַל דְּבַר מוֹתְךָ וְשֶׁבֶר הַמְּזִמָּה.

(אדגר גורר ומוציא את הגויה.)

גלוסטר. הַמֶּלֶךְ מִשְׁתּוֹלֵל, אֵיכָה עָמַד בִּי

שִׁפְיוֹן רוּחִי, אֲשֶׁר כֹּחוֹ עִמּוֹ

לָחוּשׁ אֶת מַכְאוֹבָי! לוּ נִשְׁתַּגַּעְתִּי,

הֲלֹא נִתְּקוּ שִׂכְלִי וּמְרִי־נַפְשִׁי,

וּבְדִמְדוּמַי חָדַלְתִּי לְחוּשׁוֹ.

(אדגר חוזר.)

אדגר. תֵּן לִי יָדְךָ. נִדְמֶה לִי כִּי שָׁמַעְתִּי

הַלְמוּת תֻּפִּים עוֹלָה מִמֶּרְחַקִּים.

נֵלֵךְ, דּוֹדִי; נֵלֵךְ אֶל בֵּית רֵעִי.

(יוצאים.)

תמונה שביעית    🔗

באוהל שבמחנה צרפת.

ליר ישן במיטה, לקול נגינה חרישית. על ידו – רופא, אביר ועוד אנשים. נכנסים קורדליה וקנט.

קורדליה. הוֹ קֶנְט הַטּוֹב, אֵיכָכָה יִגְמְלוּךָ

חַיַּי וּמַעֲשַׂי? הֲלֹא חֶלְדִּי

יִקְצַר מִדַּי, וְכָל מִדָּה תִּקְטָן.

קנט. רַחְשֵׁי־תּוֹדָה הֵם כֵּפֶל תַּגְמוּלָי.

אֱמֶת־לַאֲמִיתָהּ סִפַּרְתִּי לָךְ,

דְּבָרִים כְּמוֹת שֶׁהֵם.

קורדליה.           הַחְלֵף בְּגָדֶיךָ;

זֶה לְבוּשְׁךָ – זִכְרוֹן יְמֵי הַצַּעַר;

נָא הַחְלִיפֵם.

קנט.           חָלִילָה, הַנְּסִיכָה;

אִם אֶתְוַדַּע, תּוּפַר תַּחְבּוּלָתִי,

וְאָנָּא, בְּחַסְדֵּךְ, אַל תַּכִּירִינִי

עַד בּוֹא מוֹעֵד.

קורדליה.           יְהִי נָא כֵן,

מִילוֹרְד יָקָר.

(אל הרופא.)

          מַה שְּׁלוֹם הַמֶּלֶךְ?

הרופא. עוֹדוֹ יָשֵׁן.

קורדליה.           אֵלֵי הָרַחֲמִים,

שִׁלְחוּ מַרְפֵּא לְרוּחַ נִשְׁבָּרָה!

וְשׁוּבוּ כּוֹנְנוּ אֶת מַעַרְכֵי

לִבּוֹ שֶׁל אָב, שִׁבְּשׁוּהוּ הַבָּנִים.

הרופא. הַתְצַוֶּה גְבִרְתִּי כִּי נְעִירֶנּוּ?

אָרְכָה שְׁנָתוֹ.

קורדליה.           עֲשֵׂה כִּרְאוֹת עֵינֶיךָ,

כְּחֵפֶץ לְבָבְךָ. הַהִלְבִּישׁוּהוּ?

האביר. כֵּן, מַלְכָּתִי, בִּגְבֹר עָלָיו שְׁנָתוֹ,

הִצְלַחְנוּ לְהַחְלִיף אֶת בְּגָדָיו.

הרופא. חַכִּי, מִילֶדִי, עַד שֶׁנְּעִירֶנּוּ.

מֻבְטָחְנִי כִּי נִרְגַּע רוּחוֹ.

קורדליה.           מוּטָב!

הרופא. קִרְבִי אֵלָיו. – הַגְבִּירוּ הַנְּגִינָה!

קורדליה. הוֹ אָב יָקָר! לוּ כֹּחַ שֶׁל מַרְפֵּא

לְשִׂפְתוֹתַי הַמְתֵּק בִּנְשִׁיקָתָן

אֶת הַיָּגוֹן, שֶׁאַחְיוֹתַי הֵסֵבּוּ

לְשֵׂיבָתְךָ.

קנט.           מַלְכָּה רַבַּת־הַחֶסֶד!

קורדליה. גַּם אִלְמָלֵא הָיִיתָ אֲבִיהֶן,

אֵיכָה לֹא רִחֲמוּ עַל שֵׂיבָתֶךָ?

אֵיכָה הֻפְקַר לַסַּעַר רֹאשׁ כָּזֶה?

לְרַעַם בַּלָּהוֹת וַחֲזִיזִים?

אֵיכָה נִצַּב עַרְעָר בָּעֲרָבָה

מוּל זַלְעֲפוֹת בָּרָק, בְּגִלּוּי־רֹאשׁ?

גַּם כֶּלֶב מְשַׂנְאַי, כִּי יִשָּׁכֵנִי,

בְּלֵיל כָּזֶה יִרְבַּץ מוּל תַּנּוּרִי.

אַתָּה, אָבִי, מַצָּע שֶׁל קַשׁ נוֹבֵל,

בְּדִיר שֶׁל חֲזִירִים, עִם אֲסַפְסוּף,

אִוִּיתָ לְמִשְׁכָּב. אֲבוֹי!… אַךְ נֵס הוּא,

שֶׁאָז, בַּלַּיְלָה, לֹא טֹרְפוּ חַיֶּיךָ

עִם שִׂכְלְךָ. – הוּא מִתְעוֹרֵר. דַּבֵּר

אֵלָיו.

הרופא.       דַּבְּרִי נָא אַתְּ, מִילֶדִי.

קורדליה. מַה שְּׁלוֹם מַלְכִּי? מַה שְּׁלוֹם הֲדַר־כְּבוֹדוֹ?

ליר. מַדּוּעַ תּוֹצִיאוּנִי מִן הַקֶּבֶר?

אַתְּ רוּחַ גַּן־הָעֵדֶן, וַאֲנִי

אֲסִיר גַּלְגַּל אִשָׁהּ־שֶׁל־גֵּיהִנּוֹם,

וְדִמְעוֹתַי עוֹפֶרֶת שֶׁנָּמַסָּה.

קורדליה. הֲתַכִּירֵנִי?

ליר.           הִכַּרְתִּיךְ: אַתְּ רוּחַ.

הֲמַתְּ מִכְּבָר?

קורדליה.           עוֹדֶנוּ מְדַמְדֵּם.

הרופא. עוֹד לֹא הֵקִיץ. הַנִּיחוּ לוֹ מְעָט.

ליר. אַיֵּנִי? אֵי הָיִיתִי? – אוֹר הַיּוֹם?

אָכֵן, רִמּוּנִי! לוּ אַחֵר תַּחְתַּי,

הֵן מַתִּי מֵחֶמְלָה. – וּמָה אֹמַר?

לֹא אֶשָּׁבַע, כִּי אֵלֶּה הֵן יָדַי.

נִבְדֹּק, אֵפוֹא: כֵּן, חַשְׁתִּי הַדְּקִירָה.

לוּ אַךְ בָּרוּר יָדַעְתִּי מַצָּבִי!

קורדליה. הַבֵּט אֵלַי, מִילוֹרְד, וּפְרֹשׂ כַּפֶּיךָ

לָשִׂים עָלַי בְּרָכָה! – אַל נָא תִּכְרַע

אַפַּיִם לְפָנַי.

ליר.           אַל תִּלְעֲגִי לִי,

זָקֵן אֲנִי וּפֶתִי אֵין־אוֹנִים.

שְׁמוֹנִים שָׁנָה מָלְאוּ לִי, לֹא פָּחוֹת

וְלֹא יוֹתֵר, וּלְמַעַן הָאֱמֶת,

חוֹשֵׁשׁ אֲנִי, כִּי אֵין אֲנִי שָׁפוּי.

נִדְמֶה לִי: הִכַּרְתִּיךְ, וְגַם אוֹתוֹ,

אֵין עוֹד סָפֵק עִמִּי, כִּי לֹא אֵדַע,

אֵיפֹה אֲנִי; וְלֹא אוּכַל לִזְכֹּר

אֶת אֵלֶּה הַבְּגָדִים, וְלֹא אָבִין,

אֵי לַנְתִּי אֶמֶשׁ. אַל־נָא תִּלְעֲגוּ לִי;

כִּי בְּחַיַּי נִשְׁבַּעְתִּי: לֶדִי זֹאת –

נִדְמֶה עָלַי, כִּי הִיא בִּתִּי קוֹרְדֶלְיָה.

קורדליה. אֲנִי הִיא זֹאת! אֲנִי!

ליר. דּוֹלְפוֹת עֵינַיִךְ? כֵּן! אַל־נָא תִּבְכִּי!

אִם רַעַל לָךְ – הַשְׁקִינִי וְאָמוּת.

יָדַעְתִּי, כִּי שְׂנֵאתִינִי. אַחְיוֹתַיִךְ

עַל לֹא דָּבָר, זוֹכֵרְנִי, הִכְאִיבוּנִי,

אַךְ לָךְ יֶשְׁנָהּ סִבָּה.

קורדליה. אֵין כָּל סִבָּה, אָבִי, אֵין כָּל סִבָּה.

ליר. אַיֵּנִי? בְּצָרְפַת?

קנט.           בְּמַלְכוּתְךָ, מִילוֹרְד.

ליר. אַל תְּרַמּוּנִי!

הרופא.         הֵרָגְעִי, מִילֶדִי.

הֲלֹא תִּרְאִי, הָרוּחַ הָרָעָה

כְּבָר סָרָה מֵעָלָיו. אַךְ סַכָּנָה הִיא

לָשׁוּב וּלְהַזְכִּירוֹ יְמוֹת עָבָר.

לְכִי עִמּוֹ וְאַל־נָא תַּפְרִיעוּהוּ,

עַד אִם יָשׁוּב כָּלִיל לְאֵיתָנוֹ.

קורדליה. אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יֵלֵךְ עִמִּי.

ליר. נָא הַאֲרִיכִי רוּחַ, שִׁכְחִי נָא,

סִלְחִי לִי, הֵן זָקַנְתִּי וְסָכַלְתִּי.

(יוצאים ליר, קורדליה, הרופא ובני הלויה.)

האביר. הַנְכוֹנָה הַשְּׁמוּעָה, כִּי הַדֻּכָּס קוֹרְנְוַל נִרְצַח?

קנט. כֵּן, סֶר.

האביר. וּמִי הוּא מַצְבִּיאוֹ?

קנט. לְפִי הַשְּׁמוּעָה, בֶּן־זְנוּנָיו שֶׁל גְּלוֹסְטֶר.

האביר. הַאֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר שֶׁבְּנוֹ הַמְנֻדֶּה, אֶדְגַּר, בָּרַח עִם קֶנְט לְאֶרֶץ אַשְׁכְּנַז?

קנט. רַבּוֹת וְשׁוֹנוֹת הַשְּׁמוּעוֹת. אַךְ הַשָּׁעָה דּוֹחֶקֶת. חֵילוֹת בְּרִיטַנְיָה מִתְרַגְּשִׁים וּבָאִים עָלֵינוּ.

האביר. אָכֵן, רַבַּת־דָּמִים תִּהְיֶה הַמִּלְחָמָה. הֱיֵה שָׁלוֹם, סֶר. (יוצא.)

קנט. הַקְּרָב הַזֶּה יֶחְרַץ עַד מְהֵרָה

אֶת גּוֹרָלִי, אִם טוֹב הוּא וְאִם רָע.

(יוצא.)

 

מערכה חמישית    🔗

תמונה ראשונה    🔗

מחנה בריטניה בקרבת דובר.

בקול תופים ותנופת דגלים נכנסים אדמונד, רגן, קצינים וחיילים.

אדמונד. (לאחד הקצינים.) שְׁאַל אֶת הַדֻּכָּס, אִם בְּתָקְפָּהּ

עוֹמֶדֶת מַחְשַׁבְתּוֹ, אוֹ שׁוּב חָזַר בּוֹ?

כִּי פַּקְפְּקָן הָאִישׁ וַהֲפַכְפַּךְ.

יוֹדִיעַ נָא אֶת תֹּקֶף רְצוֹנוֹ.

(הקצין יוצא.)

רגן. וַדַּאי נִזַּק שְׁלִיחָהּ שֶׁל גּוֹנֶרִיל?

אדמונד. חוֹשֵׁשְׁנִי לוֹ, גְּבִרְתִּי.

רגן.           אַלּוּף נִלְבָּב!

עַכְשָׁו, בְּדַעְתְּךָ רַחְשֵׁי לִבִּי,

הַגֵּד, – אַךְ בְּגָלוּי, – הֲלֹא אָהַבְתָּ

אֶת אֲחוֹתִי?

אדמונד. בְּדֶרֶךְ־הַכָּבוֹד.

רגן. וְלֹא נִסִּיתָ עוֹד לָבוֹא אֵלֶיהָ

בְּדֶרֶךְ שֶׁל גִּיסִי?

אדמונד.           חֲשָׁד־חִנָּם!

רגן. נִדְמֶה לִי כִּי מִכְּבָר דָּבַקְתָּ בָּהּ

דָּבוֹק הֵיטֵב מִנֶּפֶשׁ עַד בָּשָׂר?

אדמונד. חָלִילָה לִי, גְּבִרְתִּי, בְּהֵן־צִדְקִי!

רגן. לֹא עוֹד אוּכַל שֵׂאתָהּ; מִילוֹרְד יָקָר,

אַל נָא תִּתֵּן לָהּ יָד!

אדמונד.           אַל תִּדְאֲגִי,

הִנֵּה נָא הִיא וְהַדֻּכָּס עִמָּהּ.

(בקול תופים ודגלים נכנסים אולבני, גונריל וחיילים.)

גונריל. (לנפשה.) מוּטָב אֲשֶׁר יַכֵּנִי הָאוֹיֵב,

וְלֹא תַּפְרִיד בֵּינֵינוּ אֲחוֹתִי.

אולבני. שָׁלוֹם בּוֹאֵךְ, אָחוֹת נִלְבֶּבֶת! – סֶר,

אוֹמְרִים כִּי לִיר הִגִּיעַ אֶל בִּתּוֹ;

אֵלָיו נִלְווּ כָּל זוֹעֲקֵי־חָמָס

עַל הַמִּשְׂפָּח בָּאָרֶץ. לֹא אֶחְגֹּר

אֶת חֶרֶב־הַגְּבוּרָה בְּאֵין אֵזוֹר־

הַצֶּדֶק עַל מָתְנַי; נֵצֵא לַקְּרָב

מִפְּנֵי פְּלִישַׁת צָרְפַת לִגְבוּלוֹתֵינוּ,

וְלֹא מִפְּנֵי עָמְדוֹ לִימִין הַמֶּלֶךְ

וּשְׁאָר מִתְקוֹמְמִים בְּצִדְקָתָם.

אדמונד. דִּבְרֵי נָדִיב!

רגן.           מַה בֶּצַע בַּפִּלְפּוּל?

גונריל. עֵת צֵאת יַחְדָּו לִקְרַאת אוֹיֵב,

וְלֹא עֵת רִיב־הַמִּשְׁפָּחָה.

אולבני.           אִם־כֵּן,

בְּסוֹד זִקְנֵי הַחַיִל נְטַכֵּס

עֵצָה עַל תַּחְבּוּלוֹת הַמִּלְחָמָה.

אדמונד. מִיָּד אָבוֹא אֶל אֹהֶל הַדֻּכָּס.

רגן. (לגונריל.) הֲלֹא תֵּלְכִי גַם אַתְּ עִמָּנוּ?

גונריל.           לֹא.

רגן. רָאוּי לָךְ שֶׁתָּבוֹאִי; אָנָּא, בּוֹאִי.

גונריל. (לנפשה.) כַּוָּנָתָהּ מוּדַעַת לִי. – אֵלֵךְ.

(באמרם לצאת, נכנס אדגר שנתחפש.)

אדגר. אִם כְּבָר שׂוֹחַח כְּבוֹדוֹ עִם דַּל כָּמוֹנִי,

יַקְשִׁיב נָא לִדְבָרַי.

אולבני.           מִיָּד אָבוֹא. – דַּבֵּר!

(כולם יוצאים, חוץ מאולבני ואדגר.)

אדגר. בְּטֶרֶם קְרָב קוּם קְרָא אִגֶּרֶת זוֹ;

אִם תְּנַצַּח, הָרִיעָה בְּשׁוֹפָר

אֶל הַמּוֹכֵּז, וּבְכָל דַּלּוּת מַרְאַי

אוּכַל לִמְצוֹא בֶּן־חַיִל, שֶׁיּוֹכִיחַ

אֶת כָּל דִּבְרֵי הַכְּתָב; אִם תְּנֻצַּח,

וְתַמּוּ עִסּוּקֶיךָ בָּעוֹלָם,

וְהַמְּזִמּוֹת עִמָּם. הֱיֵה בָּרוּךְ!

אולבני. הַמְתֵּן לִי וְאֶקְרָא.

אדגר.           חָלִילָה לִי.

בְּבוֹא הָעֵת יַכְרִיז נָא הַכָּרוֹז,

וְאֶתְיַצֵּב שֵׁנִית.

(יוצא.)

אולבני. שָׁלוֹם, אֵפוֹא, אֶקְרָא אֶת הָאִגֶּרֶת.

(אדגר יוצא. אדמונד חוזר.)

אדמונד. הַצַּר קָרוֹב. עֲרֹךְ אֶת חַיָּלֶיךָ.

הִנֵּה חֶשְׁבּוֹן עֻזּוֹ וְעָצְמָתוֹ,

לְדַעַת הַמְרַגְּלִים; אַךְ הַשָּׁעָה

דּוֹחֶקֶת הִיא.

אולבני.           הָאֱלֹהִים עִמָּנוּ!

(יוצא.)

אדמונד. הוֹ, לִשְׁתֵּיהֶן נָדַרְתִּי אַהֲבָה,

וְשִׂנְאָתָן – שִׂנְאַת נָשׁוּךְ לַפֶּתֶן.

בְּמִי אֶבְחַר? בַּשְּׁתַּיִם? בָּאַחַת?

אוֹ מִשְׁתֵּיהֶן אֶחְדָּל? בִּחְיוֹת הַשְּׁתַּיִם,

אֵין אשֶׁר לִי: אֶבְחַר בָּאַלְמָנָה,

וְנִשְׁתַּגְּעָה מִצַּעַר גּוֹנֶרִיל;

וְכָאן, כָּל עוֹד הַבַּעַל חַי, יִקְשֶׁה לִי

לָקַחַת אֶת חֶלְקִי, בַּקְּרָב הַזֶּה

עוֹד לָנוּ חֵפֶץ בּוֹ; וְאַחַר־כָּךְ –

תַּחְרשׁ לָהּ מְזִמּוֹת לַהֲגוֹתוֹ

מִן הַמְּסִלָּה, לִכְשֶׁתִּרְצֶה. הַחֶסֶד,

אֲשֶׁר מָשַׁךְ עַל לִיר וְעַל קוֹרְדֶלְיָה, –

הוּא לֹא יָקוּם, אַחַר שֶׁנְּנַצֵּחַ

וְנִתְפְּשֵׂם בַּכָּף! הָסֵר מִכְשׁוֹל!

לֹא עֵת לִשְׁקֹל הִיא לִי, כִּי עֵת לִפְעֹל!

(יוצא.)

תמונה שניה    🔗

שדה־המערכה בין המחניים.

מאחורי הבמה – שאון מלחמה. על פני הבמה עוברים, בצל דגלים ולקול תופים, ליר וקורדליה.

נכנסים אדגר וגלוסטר.

אדגר. שֵׁב פֹּה, דּוֹדִי, בְּצֵל הָעֵץ הַזֶּה

וְהִתְפַּלֵּל לְנִצְחוֹנָהּ שֶׁל הָאֱמֶת;

וְאִם אֶזְכֶּה לָשׁוּב אֵלֶיךָ חַי,

טוֹבוֹת אֲבַשֶּׂרְךָ.

גלוסטר.           בָּרוּךְ תִּהְיֶה!

(אדגר יוצא. שאון מלחמה, ואחריו קול שופר להיסוג לאחור.)

(אדגר חוזר.)

אדגר. נָרוּץ, זָקֵן, תֵּן יָד, נִבְרַח מִפֹּה

הַמֶּלֶךְ לִיר נֻצַּח וְעִם קוֹרְדֶלְיָה

נִלְקַח בַּשֶּׁבִי. תֵּן יָדְךָ, נִבְרַח!

גלוסטר. לְאָן אֶבְרַח? גַּם פֹּה אוּכַל לִרְקֹב.

אדגר. מָה? שׁוּב מָרָה־שְׁחוֹרָה? עַל כָּרְחֲךָ

אַתָּה נוֹלָד וְחַי וּמִסְתַּלֵּק;

רֵאשִׁית־חָכְמָה – הֱיוֹת נָכוֹן. נֵלֵךְ!

גלוסטר. אָכֵן צָדַקְתָּ.

(יוצאים. )

תמונה שלישית    🔗

מחנה בריטניה בקרבת דובר.

בקול תופים ובהנף דגלים נכנס אדמונד המנצח. אחריו מובלים בשבי ליר וקורדליה, ואחריהם קצינים וחיילים.

אדמונד. קָחוּם קְצִינִים! שִׁמְרוּם מִכָּל מִשְׁמָר,

עַד יִשְׁפְּטוּם אֲשֶׁר לָהֶם הַכֹּחַ

לַחְרֹץ מִשְׁפָּט.

קורדליה.           אֵינֶנִּי רִאשׁוֹנָה

דּוֹרֶשֶׁת טוֹב שֶׁאַחְרִיתָהּ מָרָה.

לִבִּי לְךָ, הַמֶּלֶךְ הָאֻמְלָל;

כִּי לֹא אֵחַת מִזַּעַם הַגּוֹרָל.

הַעוֹד נִרְאֶה אֶת הַבָּנוֹת הַשְּׁתַּיִם,

אֶת שְׁתֵּי הָאֲחָיוֹת?

ליר.           לֹא, לֹא, לֹא, לֹא!

נֵלֵךְ, מִזֶּה, נֵלֵךְ אֶל בֵּית־הַכֶּלֶא!

שָׁם נְרַנֵּן כְּצִפֳּרִים בִּכְלוּב;

אַתְּ תְּבַקְּשִׁי אֶת בִּרְכָתִי, אֲנִי –

אֶכְרַע וַאֲבַקֵּשׁ מְחִילָתֵךְ,

וְכָךְ נִחְיֶה בְּזֶמֶר וּתְפִלּוֹת,

נָשִׂיחַ אַגָּדוֹת, נַרְבֶּה בִּשְׂחוֹק

עַל פַּרְפָּרֵי־זָהָב; עִם עֲנִיִּים

נִקְשֹׁר שִׂיחוֹת־חֻלִּין עַל הֶחָצֵר

וְנִתְבַּשֵּׂר, מִי רָם וּמִי שָׁפַל,

וּמִי נִמְצָא נִשְׂכָּר וּמִי נִפְסָד;

וְנַעֲמִיק לַחְקֹר בַּמִּסְתָּרִים,

כְּבַיָּכוֹל חוֹזֵי־עֶלְיוֹן אֲנַחְנוּ.

כֹּה נְבַלֶּה בֵּינוֹת כָּתְלֵי הַכֶּלֶא

אֶת רִיב הַתַּקִּיפִים וְנִכְלֵיהֶם,

כְּשֵׁפֶל וְגֵאוּת בְּסוֹד יָרֵחַ.

אדמונד. קָחוּם מִפֹּה!

ליר. עַל קָרְבָּנוֹת כָּאֵלֶּה גַּם אֵלִים

יַקְטִירוּ מֹר, קוֹרְדֶלְיָה. אַתְּ עִמִּי?

אֲשֶׁר יֹאמַר הַפְרֵד, – מִשְּׁמֵי־מָרוֹם

יִקַּח זַנְבוֹת־אוּדִים לְהַבְרִיחֵנוּ

כְּשׁוּעָלִים מִכֶּרֶם. אַל תִּבְכִּי!

יָבוֹא רָקָב עַד מֹחַ עַצְמוֹתָם,

וְלֹא יִרְאוּנוּ מִתְיַפְּחִים בְּבֶכִי!

תִּפַּח רוּחָם, וְלֹא יִזְכּוּ! – נֵלֵךְ!

(ליר וקורדליה מובלים בידי חיל המשמר.)

אדמונד. שְׁמָעֵנִי הַקָּצִין! קַח אֶת הַכְּתָב

וְהוֹלִיכֵם לַכֶּלֶא. רוֹמַמְתִּיךָ,

וְאִם אֶת הַכָּתוּב פֹּה תְּקַיֵּם,

אוֹסִיף לְרוֹמֶמְךָ. וְשִׂימָה לֵב:

כַּדּוֹר כֵּן הָאָדָם; אֵין רַחֲמִים

בַּחֶרֶב. שְׁלִיחוּתְךָ הַנִּכְבָּדָה

יֵשׁ לַעֲשׂוֹת בְּלִי אֹמֶר וּדְבָרִים.

אֱמֹר, כִּי תַּעֲשֶׂה, וָלֹא – בַּקֵּשׁ

מַזָּל אַחֵר.

הקצין.           אֲנִי מוּכָן, מִילוֹרְד.

אדמונד. עֲשֵׂה, אֵפוֹא, וּצְלַח. אַךְ שִׂימָה לֵב:

כַּלְכֵּל אֶת מַעֲשֶׂיךָ לְאַלְתַּר,

כְּכָל שֶׁצִּוִּיתִיךָ.

הקצין. אֵינֶנִּי סוּס־רִתְמָה אוֹכֵל מִסְפּוֹא;

אִם מַעֲשֶׂה־אֱנוֹשׁ הוּא – אֶעֱשֶׂנּוּ.

(יוצא.)

(קול קרנות. נכנסים אולבני, גונריל, רגן, קצינים וחיילים.)

אולבני. הַרְבֵּה גְבוּרָה הוֹכַחְתָּ, סֶר, הַיּוֹם,

גַּם הַמַּזָּל שִׂחֵק לְךָ. אוֹיְבֵינוּ

הִנֵּה כֻּלָּם נָפְלוּ בְּשִׁבְיְךָ,

הַסְגֵּר נָא בְּיָדֵינוּ אֶת שְׁבוּיֶיךָ,

וּכְצֹרֶךְ בִּטְחוֹנֵנוּ וּכְבוֹדָם –

כֵּן נַעֲשֶׂה.

אדמונד.           מָצָאתִי כִּי אַךְ טוֹב

לִשְׁלֹחַ אֶת הַמֶּלֶךְ הַיָּשִׁישׁ

לַכֶּלֶא וְלָשִׂים עָלָיו מִשְׁמָר.

כִּי עֹז לְשֵׂיבָתוֹ וְרוּם־כְּבוֹדוֹ

לִמְשֹׁךְ אֵלָיו אֶת לֵב הֲמוֹן־הָעָם

וְעַל פָּנֵינוּ לַהֲפֹךְ הַחֶרֶב

אֲשֶׁר מָשַׁלְנוּ בָּהּ. גַּם הַמַּלְכָּה

שֻׁלְּחָה, אֵפוֹא, עִמּוֹ. בְּבוֹא מוֹעֵד

הֵם יִתְיַצְּבוּ לִפְנֵי דַיָּנֵיהֶם

לָתֵת הַדִּין. כָּעֵת זֵעָה וָדָם

כֻּסָּה כָּל אִישׁ; וְאָח שָׁכַל אָחִיו

וּבְלֵב מֻרְתָּח עוֹד יְקַלֵּל הַקְּרָב

אֲשֶׁר יָדַע אֵימָיו. אָכֵן, אֵפוֹא,

לֹא זוֹ הָעֵת לָדוּן עַל מֶלֶךְ לִיר

וְעַל קוֹרְדֶלְיָה.

אולבני.           בִּמְחִילַת כְּבוֹדְךָ,

רַק תַּעַר־הַשְּׂכִירָה הָיִיתָ כָּאן

וְלֹא אָחִי.

רגן.           אַךְ לִי הוּא הַמִּשְׁפָּט,

וְטוֹב אֲשֶׁר תִּשְׁאַל אֶת פִּי, בְּטֶרֶם

תֹּאמַר כָּזֹאת. הוּא צִבְאוֹתַי נָהַג,

מִלֵּאתִי אֶת יָדָיו לִמְשֹׁל בִּשְׁמִי,

וּבְרוּם־מַעֲלָתוֹ הֲלֹא יָאֶה לוֹ

לִהְיוֹת לְאָח.

גונריל.           לְאַט נָא לָךְ, לְאָט!

בִּזְכוּת עַצְמוֹ הוּא יִתְעַלֶּה רַב יֶתֶר

מִבִּזְכוּתֵךְ שֶׁלָּךְ.

רגן.           הוּא בִּזְכוּתִי

כָּעֵת יָרוּם אֶל עָל עַד אֵין עֲרֹךְ לוֹ.

אולבני. אוּלַי, אִם יִשָּׂאֵךְ לוֹ לְאִשָּׁה.

רגן. בְּכָל לָצוֹן יֵשׁ שֶׁמֶץ נְבוּאָה.

גונריל. הוֹ, הוֹ! עֵינֵךְ אֲשֶׁר גִּלְּתָה לָךְ זֹאת

הָיְתָה פּוֹזֶלֶת.

רגן. חוֹלָה אָנֹכִי, לֶדִי, מִלְּהָשִׁיב

כְּכָל חֲמַת־רוּחִי לָךְ. הַמַּצְבִּיא!

קַח צִבְאוֹתַי, שְׁבוּיַי וּמַמְלַכְתִּי

וּמְשֹׁל בָּהֶם וּבִי. שֶׁלִּי – שֶׁלְּךָ.

וְהָעוֹלָם עֵדַי, כִּי רְצוֹנִי

הוּא שֶׁתִּהְיֶה אִישִׁי וְאַלּוּפִי.

גונריל. הֲתַאֲמִינִי כִּי תִּזְכִּי לְכָךְ?

אולבני. הֵן לֹא תּוּכְלִי לַהֲנִיאָהּ מִזֹּאת.

אדמונד. גַּם לֹא אַתָּה!

אולבני.           אוּכַל, זֹאת, פְּלַג־אָחִי.

רגן. (לאדמונד.) הַכֵּה בַּתֹּף! וְקוּמָה וְהוֹכַח

זְכוּתְךָ לִטֹּל אֶת עֹצֶר מֶמְשַׁלְתִּי!

אולבני. (לאדמונד.) עֲמֹד וּשְׁמַע! עַל מֶרֶד־בַּמַּלְכוּת

עָצוּר אַתָּה וּנְחַשׁ־הַפָּז הַזֶּה…

(מורה על גונריל.)

בִּשְׁבִיל אִשְׁתִּי אָנוּסְנִי לְסַכֵּל

כַּוָּנוֹתַיִךְ, אֲחוֹתֵינוּ הַיָּפָה.

הִיא כְּבָר אֹרְשָׂה בַּסֵּתֶר לְמִילוֹרְד,

וּבַעֲלָהּ מוֹנֵעַ שִׁדּוּכַיִךְ.

וְאִם תִּרְצִי חָתָן, תְּנִי עַיִן בִּי,

אִשְׁתִּי כְּבָר מְקֻדֶּשֶׁת לוֹ.

גונריל.           בַּדְחָן!

אולבני. חָמוּשׁ הִנֶּךָ, גְּלוֹסְטֶר, – קוֹל שׁוֹפָר!

וְאִם לֹא יִתְיַצֵּב אֶל הַדּוּקְרָב

אָדָם עַל הַבְּגִידָה לְהוֹכִיחֶךָ, –

זֶה עֶרְבוֹנִי, (מטיח כסיה בפניו.)

כִּי לֹא אֶטְעַם דָּבָר,

עַד אִם בָּרוּר אוֹכִיחַ עַל פָּנֶיךָ

אֶת כַּחַשְׁךָ כְּכָל שֶׁהִרְשַׁעְתִּיךָ.

רגן. חֻלֵּיתִי, רַע לִי, רַע!

גונריל. (לנפשה.)           אִלּוּלֵי כֵן

הֲלֹא אֶכְפֹּר בְּכֹחַ סַם־הַמָּוֶת.

אדמונד. הִנֵּה גַם עֶרְבוֹנִי! הַמַּרְשִׁיעֵנִי

כְּבוֹגֵד – כּוֹזֵב הוּא, בֶּן־בְּלִיַּעַל!

תִּקְעוּ שׁוֹפָר! אֲשֶׁר יָעֵז לָבוֹא,

אִם הוּא, וְאִם אַתָּה, בְּעֹז אוֹכִיחַ

כְּבוֹדִי וְיִשְׁרָתִי.

אולבני. כָּרוֹז!

אדמונד.       כָּרוֹז! גֶּשׁ־הֵנָּה, הַכָּרוֹז!

אולבני. הַפַּעַם סְמֹךְ עַל עֹז יָדְךָ בִּלְבָד;

הֲלֹא בִּשְׁמִי קִבַּצְתָּ אֶת הַחַיִל,

בִּשְׁמִי גַּם שִׁלַּחְתִּיו.

רגן.           חָלְיִי גוֹבֵר!

אולבני. הוּרַע לָהּ… הֲבִיאוּהָ אֶל הָאֹהֶל…

(רגן מוּצאת; נכנס הכרוז.)

גֶּשׁ הֵנָּה, הַכָּרוֹז! תֵּן קוֹל שׁוֹפָר

וּקְרָא אֶת הַמְּגִלָּה.

הקצין.           תֵּן קוֹל שׁוֹפָר!

(קול שופר. )

הכרוז. (קורא) “מִי הָאִישׁ בְּקֶרֶב בְּנֵי חֵילִי, אֲשֶׁר לוֹ הַתֹּאַר וְהַמִּשְׂרָה וְיֵשׁ עִם לִבּוֹ לְהָעִיד בְּאֶדְמוּנְד, הַמִּתְקָרֵא אַלּוּף גְּלוֹסְטֶר, וּלְהוֹכִיחוֹ עַל פָּנָיו, כִּי בֶּן־מַעַל הוּא וּבוֹגֵד־בֶּגֶד, יִקְרַב נָא עִם הַתְּקִיעָה הַשְּׁלִישִׁית וְיָקוּם לְנֶגְדּוֹ, – כִּי הוּא נָכוֹן לַעֲמֹד עַל נַפְשׁוֹ”.

אדמונד. קוֹל שׁוֹפָר!

(תקיעה ראשונה.)

הכרוז. עוֹד הַפַּעַם!

(תקיעה שניה.)

הכרוז. עוֹד הַפַּעַם!

(תקיעה שלישית; קול שופר אחר עונה מאחורי הבמה. נכנס אדגר חגור־חרב, ולפניו – בעל־השופר.)

אולבני. שְׁאַל נָא, מַה חֶפְצוֹ, וְלָמָּה בָּא

לְשֵׁמַע קוֹל שׁוֹפָר?

הכרוז.           הוֹ, מִי אַתָּה?

מַה שְּׁמֶךָ? תָּאָרְךָ? וְלָמָּה בָּאתָ

לְקוֹל שׁוֹפָר?

אדגר. דְּעוּ כִּי שְׁמִי אָבַד,

כִּי שֶׁן בּוֹגְדִים בְּרַעַל כִּרְסְמַתּוּ;

אוּלָם אָצִיל אָנֹכִי, כִּירִיבִי,

שֶׁבָּאתִי לְהָשִׁיב לוֹ מִלְחָמָה.

אולבני. וּמִי הוּא יְרִיבֶךָ?

אדגר. מִי כָּאן שְׁלוּחוֹ שֶׁל אֶדְמוּנְד, גְּרָף שֶׁל גְּלוֹסְטֶר?

אדמונד. אֲנִי עַצְמִי; מַה חֶפְצְךָ?

אדגר.           שְׁלֹף חֶרֶב,

וְאִם דְּבָרַי יַדְאִיבוּ לֵב אָצִיל,

תִּקֹּם בִּי זְרוֹעֲךָ; הִנֵּה חַרְבִּי!

כִּי בִּזְכוּתִי, בִּזְכוּת יִחוּס־אָבוֹת,

וּזְכוּת אַבִּירוּתִי וְהֶן־צִדְקִי, –

אַרְשִׁיעֲךָ, כִּי חֵרֶף עָצְמָתְךָ,

עֹז חַרְבְּךָ, תִּפְאֶרֶת עֲלוּמֶיךָ

וּמַזָּלְךָ הַיּוֹם, בּוֹ יְעַטְּרוּךָ

הַהוֹד וְהַגְּבוּרָה, – אַתָּה בּוֹגֵד!

פָּשַׁעְתָּ בָּאֵלִים, בָּאָב, בָּאָח,

מָעַלְתָּ בַּדֻּכָּס, יָרוּם הוֹדוֹ,

וְכָל־כֻּלְךָ, – לְמִן שְׂעַר רֹאשְׁךָ

עַד הֶעָפָר שֶׁבְּכַפּוֹת־רַגְלֶיךָ, –

בּוֹגֵד כְּשֶׁרֶץ זֶה! אִם תַּעַן “לָאו” –

חַרְבִּי שֶׁלִּי, זְרוֹעִי, כָּל מְאֹדִי

נָכוֹנוּ לְהוֹכִיחַ לְלִבֶּךָ,

אֵלָיו אֲנִי דוֹבֵר: אַתָּה שַׁקְרָן!

אדמונד. זַכַּאי אֲנִי לִשְׁאֹל תְּחִלָּה, מַה שְּׁמֶךָ;

אַךְ חָזוּתְךָ, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הוֹד וָעֹז,

וְשִׂפְתוֹתֶיךָ, שֶׁהֵפִיקוּ נְדִיבוֹת,

הַפַּעַם יְנִיעוּנִי לְוַתֵּר

עַל זְכֻיּוֹתַי לְפִי דִינֵי הַסַּיִף!

אֶת הַבְּגִידָה אָטִיח בְּפָנֶיךָ

וְהַכְּזָבִים אָשִׁיבָה אֶל לִבְּךָ;

וּכְדֵי שֶׁלֹּא יַחְטִיאוּ הַדְּבָרִים,

אָסֹל לָהֶם הַדֶּרֶךְ בְּחַרְבִּי

אֶל מִשְׁכָּנָם לָעַד. – הַשּׁוֹפָרוֹת!

(קול שופרות, צחצוח חרבות, אדמונד נופל.)

אולבני. אַל תְּמִיתֵהוּ עוֹד!

גונריל.           מִרְמָה הִיא, גְּלוֹסְטֶר!

בְּדִין הַסַּיִף לְהָשִׁיב יָכֹלְתָּ

אֶת פְּנֵי הַפַּלְמוֹנִי. הוֹ, לֹא נֻצַּחְתָּ, –

נִרְצַחְתָּ בְּמִרְמָה.

אולבני.           בִּלְמִי אֶת פִּיךְ,

פֶּן יִסְתְּמֶנּוּ הַמִּכְתָּב! (לאדמונד.) הַבֵּט,

נָבָל, וּקְרָא אֶת חֶרְפָּתֶךָ!

(לגונריל.) אִסְפִי יָדַיִךְ, לֶדִי! הַהִכַּרְתְּ?!

(נותן את המכתב לאדמונד.)

גונריל. וְאַף אִם כֵּן… הֵן מַלְכוּתִי הִיא זֹאת,

וּמִי זֶה יִשְׁפְּטֵנִי?

אולבני.         הָהּ מִפְלֶצֶת!

וּבְכֵן, אֵפוֹא, הִכַּרְתְּ אֶת הַמִּכְתָּב?

גונריל. אַל תִּשְׁאָלֵנִי, מָה הִכַּרְתִּי… (יוצאת.)

אולבני. (לקצין.)           לֵךְ!

הִיא מִשְׁתּוֹלֶלֶת, שִׂים עָלֶיהָ עָיִן.

(הקצין יוצא.)

אדמונד. כָּל עָוֶל שֶׁמָּצָאתָ בִּי – עָשִׂיתִי,

וְרַב, וְרַב מִזֶּה! יָמִים יַגִּידוּ.

הֵם תַּמּוּ כְּחַיַּי… אַךְ מִי אַתָּה,

שֶׁכָּכָה נִצַּחְתָּנִי? אִם אָצִיל, –

מָחוּל לְךָ.

אדגר.           נִמְחַל נָא זֶה לָזֶה.

בְּיִחוּסִי – אֵינִי קָטָן מִמֶּךָּ;

וְאִם גָּדוֹל – גָּדוֹל גַּם עֲווֹנְךָ.

אֲנִי הוּא בֶּן אָבִיךָ, – אֶדְגַּר שְׁמִי.

צָדְקוּ אֵלִים: פִּשְׁעֵי תַּעֲנוּגֵינוּ

הֵם בְּיָדָם הַשֵּׁבֶט לְמוּסָר;

כִּי הוֹלִידְךָ אָבִינוּ בְּמַחְשָׁךְ, –

חָשְׁכוּ עֵינָיו.

אדמונד.           אֱמֶת, אֱמֶת וָצֶדֶק!

נָסַב גַּלְגַּל הַזְּמָן: הֲרֵינִי פֹּה!

אולבני. הֲדַר־מַלְכוּת נִכַּר בְּגִנּוּנֶיךָ

כְּהֶרֶף־עַיִן. גֵּשׁ וַאֲחַבְּקֶךָ.

יֻתַּץ לִבִּי אִם מֵעוֹדִי שָׂנֵאתִי

אוֹתְךָ וְאֶת אָבִיךָ.

אדגר.           זֹאת יָדַעְתִּי,

נָסִיךְ יָקָר!

אולבני.           אֵיפֹה עַד כֹּה נֵחְבֵּאתָ?

אֵיכָה נוֹדְעוּ לְךָ סִבְלוֹת אָבִיךָ?

אדגר. עִם שֶׁטִּפַּלְתִּי בּוֹ. – לֹא אַאֲרִיךְ,

וּכְתֹם דְּבָרַי, לוּ יִשָּׁבֵר לִבִּי.

מִפְּנֵי מִשְׁפַּט־הַמָּוֶת שֶׁנִּכְרַךְ

בַּעֲקֵבַי (הוֹ נֹעַם־הַחַיִּים,

אֲשֶׁר נִבְחַר מֵאָה חֶבְלֵי־מִיתָה,

וְלֹא מִיתָה אַחַת!) אָז הִתְחַפַּשְׂתִּי

כְּהֵלֶךְ מְשֻּׁגָּע, בִּלְבוּשׁ סְחָבוֹת

אֲשֶׁר הִבְהִיל כְּלָבִים, וְאֶת אָבִי

פָּגַשְׁתִּי כָּךְ בִּשְׁתֵּי טַבְּעוֹת הַדָּם,

שֶׁנֶּעֶקְרוּ מֵהֶן אַבְנֵי־הַמִּלּוּאִים.

הָיִיתִי נוֹהֲגוֹ, מֵבִיא לַחְמוֹ

מִן הַצְּדָקָה, מְעוֹדְדוֹ – אַךְ אוֹי לִי,

שֶׁכָּל הַזְּמָן אֵלָיו לֹא הִתְוַדַּעְתִּי

וְרַק הַיּוֹם, לְעֵת חֲגֹר הַחֶרֶב,

בְּאֶפֶס־בִּטָּחוֹן, אַךְ בְּתִקְוָה,

סִפַּרְתִּי לוֹ כָּל נְדוּדַי עַד הֵנָּה

וְאֶת פָּנָיו חִלִּיתִי לְבָרְכֵנִי.

אַךְ לְבָבוֹ הַדָּךְ – בְּאֵין אוֹנִים

לָשֵׂאת בַּמִּלְחָמָה בֵּין גִּיל וָצַעַר,

אֲשֶׁר תָּקְפוּ עָלָיו, – נִפְעַם פִּתְאֹם

וַיִּשָּׁבֵר.

אדמונד.     נָגַעְתָּ עַד לִבִּי

וְגַּם הֵיטַבְתָּ לוֹ. אֲבָל הַמְשֵׁךְ;

נִדְמֶה, כִּי עוֹד רַבּוֹת עִמְּךָ לוֹמַר לִי.

אולבני. אִם עֲצֵבִים דְּבָרֶיךָ עוֹד, – הַחְרֵשׁ:

בְּדֵי־עָמָל הִבְלַגְתִּי עַל דְּמָעוֹת

לְמִשְׁמָעָם.

אדגר.         אֵין זוֹ תַּכְלִית־הָעֶצֶב

כִּי אִם לְמוֹאֲסָיו; אַךְ יֵשׁ יָגוֹן

וְהוּא עוֹלֶה עַל כָּל תִּכְלָה וָקֵץ.

לְקוֹל בִּכְיִי הַמַּר הוֹפִיעַ אִישׁ,

אֲשֶׁר עַד כֹּה רָאַנִי בִּמְרוּדַי

וְסָר מֵעַל פָּנַי מֵרֹב תִּעוּב,

אֲבָל הַיּוֹם, לְשֵׁמַע מִי אֲנִי,

נָפַל עַל צַוָּארִי, וּזְרוֹעוֹתָיו

חִבְּקוּנִי בְּחָזְקָה, חָבוֹק וּגְעוֹת

בְּבֶכִי, הַקּוֹרֵעַ לֶב־שָׁמַיִם;

אַחַר גָּהַר עַל גּוּף אָבִי וְשָׂח

עַל לִיר וְעַל עַצְמוֹ דִּבְרֵי־זְוָעָה

שֶׁלֹּא שְׁמָעוּם אָזְנַיִם; וּבְדַבְּרוֹ,

גָּבַר שִׁבְרוֹן לִבּוֹ, וְנִקְפְּדוּ

מֵיתְרֵי חַיָּיו; – וְכָאן הֵרִיעַ שׁוּב

קוֹלוֹ שֶׁלַּשּׁוֹפָר, – וַעֲזַבְתִּיו

אוֹבֵד־חוּשִׁים.

אולבני.           וּמִי הוּא זֶה הָאִישׁ?

אדגר. קֶנְט, סֶר; הֲלֹא הוּא קֶנְט, שֶׁנִּתְחַפֵּשׂ

לְהִתְלַוּוֹת לַמֶּלֶךְ שֶׁנִּדָּהוּ

וְכָךְ שֵׁרְתוֹ כְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי.

(נכנס במרוצה אביר, פגיון בידו, ודמו מטפטף.)

האביר. הַצִּילוּ! הוֹ הַצִּילוּ נָא!

אדגר.           אֶת מִי?

אולבני. הַגֵּד!

אדגר.           מַה סּוֹד הַדָּם שֶׁבַּפִּגְיוֹן?

האביר. עוֹדֶנּוּ חַם. עוֹדוֹ עָשֵׁן. כָּרֶגַע

הוּצָא מִלֵּב – הִיא מֵתָה!

אולבני¹.           מִי? דַּבֵּר?

האביר. רַעְיָתְךָ, מִילוֹרְד; הִיא גַם הִרְעִילָה

אֶת אֲחוֹתָה: הִיא הוֹדְתָה בְּכָךְ.

אדמונד. אֵרַשְׂתִּי אֶת שְׁתֵּיהֶן: כָּעֵת שְׁלָשְׁתֵּנוּ

נָחֹג הַקִּדּוּשִׁין.

אדגר.           הִנֵּה שָׁם קֶנְט!

אולבני. יוּבְאוּ לְכָאן – חַיּוֹת הֵן אוֹ מֵתוֹת!

(האביר יוצא.)

זֶה דִין עֶלְיוֹן יַפִּיל אֵימָה עָלֵינוּ,

אַךְ לֹא יַכְמִיר לִבֵּנוּ עֲלֵיהֶן.

(נכנס קנט.)

אֲבוֹי, זֶה הוּא? אֲבָל לֹא זוֹ הָעֵת

אֲשֶׁר פָּנָיו נַקְבִּיל פֹּה כָּרָאוּי לוֹ.

קנט. בִּרְכַּת שָׁלוֹם הֵבֵאתִי לְמַלְכִּי

וַאֲדוֹנִי. הַאִם אֵינֶנּוּ פֹּה?

אולבני. שָׁכַחְנוּ הָעִקָּר! הַגִּידָה, אֶדְמוּנְד,

הֵיכָן הוּא לִיר, אֵיפֹה בִּתּוֹ קוֹרְדֶלְיָה?

(מובאות גויותיהן של גונריל ורגן.)

רָאִיתָ, קֶנְט?

קנט.           מַה פֵּשֶׁר הַדָּבָר?

אדמונד. הֵן אָהֲבוּ אֶת אֶדְמוּנְד. בִּגְלָלוֹ

הִרְעִילָה הָאַחַת אֶת רְעוּתָהּ

וְאַחַר־כָּךְ טָרְפָה גַם אֶת נַפְשָׁהּ.

אולבני. אֱמֶת נָכוֹן. הָלִיטוּ אֶת פְּנֵיהֶן.

אדמונד. קָרוֹב קִצִּי. בִּקַשְׁתִּי לְהֵיטִיב

לַמְרוֹת טִבְעִי שֶׁלִּי. מַהֵר, מַהֵר,

שִׁלְחוּ רָצִים אֶל הַמִּבְצָר – מַהֵרוּ! –

כִּי לַהוֹרֵג צִוִּיתִי לְהוֹצִיא

אֶת לִיר וְאֶת קוֹרְדֶלְיָה.

אולבני.           חוּשׁוּ! חוּשׁוּ!

אדגר. לְאָן, מִילוֹרְד? לְמִי נִתַּן הַצָּו?

תֵּן אוֹת לְבִטּוּלוֹ.

אדמונד.           אָמְנָם, נָכוֹן:

הִנֵּה חַרְבִּי, לֵךְ תְּנֶנָּה לַקָּצִין!

אולבני. מַהֵר, כִּי הִשְׁבַּעְתִּיךָ.

(אדגר יוצא.)

אדמונד. עַל דַּעַת אִשְׁתְּךָ וְדַעְתִּי

נִגְזַר לִתְלוֹת בַּסֹּהַר אֶת קוֹרְדֶלְיָה

וְאַחַר־כָּךְ לִטְעֹן, כִּי מִיֵּאוּשׁ

אִבְּדָה עַצְמָהּ לָדַעַת.

אולבני.           יִשְׁמְרוּהָ

אֵלֵי־מָרוֹם! סַלְקוּהוּ מִלְּפָנַי.

(מוציאים את אדמונד.)

(נכנס ליר, וקורדליה המתה על זרועותיו; אחריו – אדגר, קצינים ועוד.)

ליר. יַלֵּל, יַלֵּל, יַלֵּל! לֵב־אֶבֶן הוּא לִבְּכֶם;

הָהּ, לוּ כֻּלִּי עֵינַיִם וּלְשׁוֹנוֹת,

וְנִתְפַּלְּצוּ שָׁמַיִם מִבִּכְיִי.

הָלְכָה לְעוֹלָמָהּ וְלֹא תָּשׁוּב.

יָדַעְתִּי לְהַכִּיר בֵּין חַי לְמֵת;

מֵתָה כְּגוּשׁ־עָפָר. רְאִי הָבִיאוּ,

וְאִם יוּעַם זִיווֹ מֵהֶבֶל פִּיהָ –

עוֹדָהּ חַיָּה!

קנט.           הֲזֶהוּ יוֹם־הַדִּין?

אדגר. הַאֵלֶּה אֵימוֹתָיו?

אולבני.           הֵקִיץ הַקֵּץ!

ליר. רוֹחֶפֶת הַנּוֹצָה! עוֹדָהּ חַיָּה!

אִם כֵּן, הִנֵּה הַגְּמוּל לְכָל סִבְלִי

אֲשֶׁר יָדַעְתִּי.

קנט. (כורע ברך.)           הוֹ מַלְכִּי הַטּוֹב!

ליר. סוּר, סוּר מִפֹּה!

אדגר.           זֶה קֶנְט, זֶה יְדִידְךָ.

ליר. יִמַּח שִׁמְכֶם! בּוֹגְדִים! רוֹצְחִים! כֻּלְּכֶם!

לְהַצִּילָהּ יָכֹלְתִּי, – אַךְ הִיא מֵתָה.

קוֹרְדֶלִיָּה, קוֹרְדֶלִיָּה, חַכִּי נָא!

הָא, מָה אָמַרְתְּ? קוֹלָהּ הָיָה עָנֹג

וָרַךְ, – וְהוּא תִּפְאֶרֶת בָּאִשָּׁה.

הָרַגְתִּי אֶת הָעֶבֶד שֶׁתְּלָאֵךְ.

הקצין. אֱמֶת־נָכוֹן, מִילוֹרְד.

ליר.           לֹא כֵן, בָּחוּר?

הָיוּ יָמִים שֶׁלְּאִבְחַת חַרְבִּי

הַכֹּל רָקְדוּ סְבִיבִי. עַתָּה זָקַנְתִּי,

תָּשַׁשְׁתִּי מִן הַצַּעַר. (לקנט.) מִי אַתָּה?

עֵינַי כָּהוּ מְעָט; – הִנֵּה אַגִּיד…

קנט. אִם שְׁנַיִם נָחֲלוּ חַסְדֵי מַזָּל

וְזַעֲמוֹ – אֶחָד הוּא לְפָנֶיךָ.

ליר. כָּאן חֲשֵׁכָה מְעַט, – אַתָּה הוּא קֶנְט?

קנט. קֶנְט עַבְדְךָ אֲנִי, וְהֵיכָן קַיּוּס?

ליר. בָּחוּר וָטוֹב הָיָה, – עַל דִּבְרָתִי;

חֲמוּם־אֶגְרוֹף… עַכְשָׁו – שׁוֹכֵן עָפָר.

קנט. לֹא, מֶלֶךְ רָם. אֲנִי הוּא קַיּוּס זֶה.

ליר. נִרְאֶה וְנִוָּכַח.

קנט. אֲנִי הָאִישׁ אֲשֶׁר מִיּוֹם אֵידְךָ

לֹא עֲזָבְךָ.

ליר.           וְגַם בָּרוּךְ תִּהְיֶה!

קנט. הַס מִלְּבָרֵךְ! אַלְמוֹן וּשְׁכוֹל סָבִיב.

בְּנוֹתֶיךָ הַבְּכִירוֹת בְּיֵאוּשָׁן

טָרְפוּ נַפְשָׁן לָדַעַת.

ליר.           כָּךְ נִדְמֶה לִי.

אולבני. אֵין הוּא יוֹדֵעַ מַהוּ סָח. לַשָּׁוְא

עוֹד נְנַסֶּה אֵלָיו דְּבָרִים!

אדגר.         לַשָּׁוְא.

(נכנס קצין.)

הקצין. סֶר, אֶדְמוּנְד מֵת.

אולבני.           מָה עֵרֶךְ לוֹ כָּעֵת!

שִׁמְעוּ נָא מַחְשַׁבְתִּי, רֵעִים וְלוֹרְדִים;

אִם יֵשׁ עוֹד תַּנְחוּמִין בְּשִׁבְרוֹנוֹ,

לֹא אֶחְשְׂכֵם. – אֶת שֵׁבֶט מַלְכוּתִי

בְּהוֹד שֵׁיבוֹ אָשִׂיב לוֹ וְיִמְלֹךְ

עַד יוֹם מוֹתוֹ. (לקנט ולאדגר.) זְכֻיּוֹתֵיכֶם כֻּלָּן

אָשִׁיב לְקַדְמוּתָן, וְכֵן אוֹסִיף

כִּגְמוּלֵיכֶם. מִפְּרִי צִדְקוֹתֵיהֶם

יֹאכְלוּ אַנְשֵׁי־שְׁלוֹמֵנוּ, וּלְשׂוֹנְאֵינוּ –

קֻבַּעַת־כּוֹס־יָגוֹן. – רְאוּ, הַבִּיטוּ!

ליר. פְּתַיָּתִי מֵתָה? לֹא, לֹא תִּחְיֶה עוֹד!

כָּל כֶּלֶב, סוּס, עַכְבָּר – הִנֵּה יִחְיוּ,

וְנִשְׁמָתֵךְ יָצְאָה? יָצְאָה לָנֶצַח?

לָנֶצַח, נֶצַח, נֶצַח, נֶצַח, נֶצַח!

הַתִּירוּ הַכַּפְתּוֹר… חֵן־חֵן, מִילוֹרְד.

רָאִיתָ זֹאת? רְאֵה! רְאֵה שְׂפָתֶיהָ.

רְאֵה, רְאֵה!

(מת.)

אדגר.           הוּא מִתְעַלֵּף. – מַלְכִּי!

קנט. הוֹ הִשָּׁבֵר לִבִּי, נָא הִשָּׁבֵר!

אדגר. הָקֵץ, מַלְכִּי!

קנט. תִּשְׁקֹט נַפְשׁוֹ, הַנַּח לוֹ וְיִגְוַע,

רַק מְשַׂנְאָיו יֹאמְרוּ לַהֲשִׁיבוֹ

אֶל עֵמֶק־הַבָּכָא.

אדגר.           אָכֵן, הוּא מֵת.

קנט. הַפֶּלֶא הוּא, שֶׁהֶאֱרִיךְ לִסְבֹּל:

חָשׁוּב הָיָה כְּמֵת.

אולבני. שָׂאוּם מִפֹּה! עַכְשָׁו שׂוּמָה עָלֵינוּ

לְבַכּוֹתָם.

(לקנט ולאדגר.)

          עִמְדוּ שְׁנֵיכֶם בַּפָּרֶץ,

רֵעֵי נַפְשִׁי; רַפְּאוּ נִגְעֵי הָאָרֶץ.

קנט. לִי עֵת לָצֵאת. קוֹרֵא לִי מֶלֶךְ רָב,

לֹא אֶתְבּוֹשֵׁשׁ לָלֶכֶת אַחֲרָיו.

אולבני. נִשָּׂא בְּצוֹק הַזְּמָן; נֹאמַר עַכְשָׁו

לֹא אֶת חוֹבַת הַלֵּב, כִּי רְחָשָׁיו.

כָּבְדוּ נִסְיוֹנוֹתָיו שֶׁל הַזָּקֵן,

הַנֹּעַר בִּכְמוֹתָם לֹא יִסְתַּכֵּן.

(יוצאים לקול נגינת־אבל.)