וְחַנֵּן לֹא אֶתְחַנֵּן: הָבִינִי אֶת הָאוֹת,

בְּעֵינֵי לָךְ כִּי אֶקְרוֹץ, בְּקֶרֶן דִּמְעַת־עוֹז,

וּמָלֵא אָז אָנֹכִי פְּלָאִים שֶׁל הָאַהֲבָה,

וּמָלֵא אָז אָנֹכִי נְשִׁיקוֹת־אֵשׁ־וְזַעֲוָה

וְהָרֵק אָז אָרִיקָה בְּנַפְשֵׁךְ אֶת הַכּוֹס –

וְקָרוֹץ לָךְ כִּי אֶקְרוֹץ: הָבִינִי אֶת הָאוֹת.

וְאַחַת כִּי נְשַׁקְתִּיךְ: לְדַרְכֵּךְ לָךְ לְכִי,

וְאַחַת כִּי נְשַׁקְתִּיךְ: אַל תִּשְׁאֲלִי לִשְׁמִי,

אַחֶרֶת אָז עַל דַּרְכִּי, שֶׁעוֹד לֹא רְאִיתִיהָ,

אַחֶרֶת, הָעוֹצֶמֶת אֶת עֵינָהּ וְאֶת פִּיהָ,

אַחֶרֶת: מַעֲיָן חָתוּם וְלֹא תֵדַע אֶת שְׁמִי,

וְאַחַת כִּי נְשַׁקְתִּיךָ: לְדַרְכֵּךְ לָךְ לְכִי.

1908