לוגו
יומן מסע במצרים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

9.11.1989–19.11.1989

(מבוסס על רשימות שנכתבו במהלך המסע)


9.11.89. יום חמישי. קהיר.

מגיעים לקהיר ב־8.40 בערב לערך. טיסת אל־על 443 משדה התעופה לוד. לאחר שהתיישבנו, יהודית אשתי ואני, במקומות הקבועים, קראו לנו בשם הצוות והושיבו במושבים הקדמיים, מול המיטבח. קיבלנו טיפול מיוחד. שתינו יין. קראתי את תחילת הרומאן “תעתועון” של בן־נר. טסנו מעל לדלתא, בחשיכה, ונחתנו בקהיר.

התרשמות ראשונה מן התור לבדיקת הדרכונים. קהל כל־אפריקאי. ספורטאים בירוק מניגריה. גלביות. סנדלים. כושית יחפה. לובן הגלביות. הרגשה של אפריקה ומזרח־תיכון גם יחד. החלפנו 150 דולר.

אחר־כך נפילה – המזוודות לא הגיעו. טעות של חברת אל־על בלוד. נשלחו לבריסל, כנראה; וקבוצת מזוודות לבנגקוק, וִיַא בריסל, הגיעה עם המטוס שלנו לקהיר, והן נחו מיותמות לידנו, לצד המסוע.

יהודית טענה מיד שידעה מראש שהנסיעה לא תצלח. פקידה מצרית, מייצגת אל־על, ואיש ביטחון ישראלי, הינחו אותנו. רשמו את האבידה. כל העניין נמשך כשעה ויותר. יצאנו, כמעט ברצון לחזור ארצה. דלינקה ויוסי גינת חיכו לנו. עודדו. נסענו עם הנהג שלהם, מוחמד, לדירתם בשכונת מעדי.

פרופ' יוסי גינת הוא מנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר. את דלינקה, דליה מפעלי, אני מכיר מזה שנים רבות, מאז היינו סטודנטים בירושלים. היא חברה טובה של יפה ברלוביץ ובילדותה גרה בפתח־תקווה ברחוב וולפסון מול ביתה של יפה, ותקופת־זמן הן גדלו יחד.

מזלנו שבאנו לבית ידידים. קיבלנו בגדים שלהם. בדרך קנינו מברשות־שיניים, כלי־גילוח, ועוד זוטות נחוצות.

עוד באותו ערב ביקשנו מיוסי שיודיע, דרך חבר בקהיר שיש לו קשר טלפוני ארצה, לדסי ולפדרו, טייס אל־על, על כך שהמזוודות שלנו לא הגיעו.


*

10.11.89. יום שישי. קהיר.

בבוקר, היכרות עם המבשלת והמנקה של דלינקה, אום־אחמד. הביאה ירקות שקנתה בדרך. אמרתי: “כּוּסָה מַחְשִׁי” והבטיחה להכין לערב. לימים היכרנו גם את בתה היפה, הלה. מצרייה גבוהה וגזעית, שהזכירה לי את דמות המשרתת, מיללה, שעליה מספרת אסתר [ראב] בזיכרונותיה מקהיר.


בהמשך הבוקר, עם דלינקה, יוסי, הנהג ומלווה – לסיור ראשון בקהיר. פוסטאט. המוזיאון הקופטי. פרסקו אדם וחווה לפני ואחרי החטא. ציור קיר מפאיום.

כנסיית אבו־סרגא.

כנסיית סית ברברה.

בית הכנסת אבן־עזרא. מקום הגניזה. מאחוריו – בית נטוש־למחצה שהיה בית זקנים יהודי.

כנסיית אל מועלקה. הסבר על הציורים. כל הכנסיות הללו קופטיות. הסבר על הקדושים. נצחיות הדגים.

משם, לחנות בגדים של מצרי ממוצא פלסטינאי, מעזה. ליד הליופוליס, לקניית בגדים. תחתונים נוסח פעם, עם חנות מלפנים. חולצות, גרביים, נעליים שחורות עבורי, מכנסיים ליהודית. הקנייה היא טקס שלם. שותים תה. יושבים ומדברים. ולחנות אופי של באזאר.

משם, חזרה למעדי, עוד קניות בדרך, ברחוב הקניות של מעדי, חולצות ליהודית ולי, ומכנסיים בשחור עבורי, לקראת ההרצאה מחר.

עם דלינקה, בחנות הלחם והעוגיות של מלון “מעדי הוטל”. נקי. ריחני וטעים.

ארוחה קלה, ממטעמי אום־אחמד, סלט חצילים, פלפל, קישואים ותפוחי־אדמה ממולאים בשר. בטטה אפוייה.

לארוחה הוזמן אורח, חוסיין חסנין. עיתונאי מצרי. שוחחנו על מחפוז ועל נושאים אחרים.

משם נסענו כולנו, במכונית של יוסי, עם הנהג מוחמד, לבית האופרה החדש של קהיר, לשמוע קונצרט שעיקרו מוצארט. רביעייה יפאנית של כלי־נשיפה. מנצח – יוסוף אל־סיסי. בניין יפה שנבנה בעזרת היפאנים. בסוף כל פרק מחאו כפיים, לא ידעו שמוחאים כפיים רק בסוף היצירה.

אחר־כך – בקפה קזינו הסמוך, על גדת הנילוס, ליד גשר קסר־א־ניל, כאשר מהגדה ממול נשקף מלון שפרד, ובכיכר – פסלו של סעד זגלול. זה בית־הקפה שנגיב מחפוז נהג לשבת בו.

בכניסה לקפה – קניית זר־מחרוזת של פול־פיללה, שבזכרונותיה של אסתר ראב דודתי. פרחי הפול, ריחם כריח פריחת התפוזים. ודאי הזכירו לאסתר את הארץ.

בית האופרה הישן נשרף. 1869–1971.


*

11.11.89. שבת. קהיר.

יצאנו בבוקר לחארניה, משם לקארדסה. החלפנו 100 דולר.

נסענו דרך האי רודה וגשר אל־גיזה. משם לאורך רחוב אהרם, אל אהרם, המוביל לפירמידות, שאותן ראינו מרחוק וטרם הגענו אליהן.

פנייה שמאלה לעבר חארניה, זו גם הדרך לממפיס ולסקארה. ביקור ברעמסס ויסה ואסף סקול. מתמחים בקדרות ובאריגת שטיחים מצויירים. קדר על האובניים. נשים אורגות שטיחים. מוזיאון מרהיב של דוגמאות השטיחים, העשויים בצבעוניות של ציור נאיבי.

קניתי גלויות יפות, חבל שלא יותר מהן. חבל שלשטיחים אחדים לא היו גלויות צבעוניות.


עדיין בחארניה. לפי המלצה של דניאלה שמיר. הגענו לגלריה “אאידה”. פגשנו את בעלת הגלריה, אאידה איובּי, שסיפרה שהיא מתייחסת על צאצאי צאלח־א־דין אל איובי, ומשפחתה מכפר ליד התעלה, בין סואץ לאיסמעיליה, שלתושביו עד היום יש מנהגי קבורה מיוחדים.

בגלריה – ציורים של צייר מצרי בשם זכריא מוחמד אזייני, אשר נראים ממש כציורי־רישומי נחום גוטמן מחיי הערבים ביפו. נשים שמנות. מלאות חיים. מצויירות בהומור.

במקום ישנה גם מסעדה. אאידה הראתה לנו את ביתה הפרטי היפה. מלא עתיקות. מזרקה ממלוכּית עם פרחי שושנים בבריכה. למטה – מסעדה ובה ריהוט מקורי ומסוגנן מאוד.


משם חזרנו על עקבותינו, חצינו את כביש אל אהרם, המוביל לפירמידות, והמשכנו מערבה בכיוון קרדאסה, לאורך תעלת מאריוט. החיים על גדות התעלה, החושות, התאואים, כמו בימי אבותינו. יש משאבות דיזל קטנות, אך במקום אחד ראינו באר דמויית אנטיליה, אמנם לא עובדת.

עברנו הלאה מקרדאסה לעיירה שכנה. קנינו תמרים ומלפפונים. משאבות־מים אדומות, מרחוק – נראו בחנות כמטחנות־קפה. שזירת חבלים על גדות התעלה.

בקרדאסה – יהודית קנתה שלוש גלאביות ב־31 לי“מ, כ־25 ש”ח. ריח הבטטות האפויות. אכלנו. הצטלמנו. יוסי ודליה קנו שטיח. בחנות הגלאביות – תמונה של מסגד כיפת־הסלע, ושל הדגל הכחול־לבן המנסה להשתלט עליו.


אתמול בלילה, יום שישי, טילפן הבן שלנו, בן, מהבית בתל־אביב, וסיפרנו לו על אובדן המזוודות. מאוחר יותר התקשר שוב, ודסי [ריינברג, אשתו של הטייס פדרו ריינברג, חברים שלנו] נמצאת לידו. היא הבטיחה לשלוח עוד היום מזוודה נוספת, ובה בגדים ופריטים אחרים.


בערב, מוצאי־שבת – הרצאה על אסתר ראב בקהיר, ללא המאמר והחומר שהכנתי לקראתה, ונשאר במזוודה הגדולה. נוכח גם השגריר שמעון שמיר ואשתו דניאלה, וכן עובדים ובני־משפחה מהסגל ומהמושבה הישראלית בקהיר. דניאלה גילתה, כשהגענו לשאלות – שהיא מצאצאי יואל משה סלומון.

ההרצאה עברה דומני יפה. אולי דווקא משום שלא היה בידי שום חומר כתוב לקרוא ממנו, אף לא שיר אחד של אסתר, וסיפרתי רק מהזיכרון על חייה ועל תקופתה בקהיר. ישבו במעגל, כל הסגל, בסלון של משפחת גינת.

שמעון שמיר השלים וסיפר על כך שיהודים הם שפיתחו את חילואן כמקום מרפא של מעיינות גופרית, וגם קו החשמלית לשם היה זיכיון של משפחה יהודית עשירה, אשר התנתה כי פעם בשנה תעבוד החשמלית 24 שעות ברציפות, כי זה היום שבו שוהות המשפחות היהודיות בבית־הקברות, לאזכרה. מנהג זה נמשך בקו החשמלית גם ב־1978, מבלי שהמפעילים ידעו להסביר מדוע.

פוסטאט, שבכתובה של אסתר, לפי שמיר, מוזכרת רק אם טכס הנישואים היה בבית הכנסת אבן־עזרא. אחרת היה כתוב – מצרים.


סיכמתי עם מיכאל שביט, שבא אף הוא להרצאה, את פרטי המסע למצרים־עילית, ונתתי לו 920 דולר – תשלום, כולל הטיסה מאסואן לאבו־סימבל עבור שנינו.

מאוחר בלילה הגיעה המזוודה ששלחה דסי, בעזרת בן, מהארץ. אלא שלא היו בה נעליים ליהודית.


*

12.11.89. יום ראשון. קהיר.

בבוקר, לקניות בחנות הכלבו “אלפא” שבקומה שלישית, בפינת שהר א־ניל וגשר גמא. עד שנפתחה החנות, טיילנו על הגשר והצטלמנו. עבר בחור מצרי, כנראה לא־נורמאלי, שהרים את הגלביה החומה שלו וכרע לצידנו, חשוף־שת, פעם ואחר־כך עוד פעם, מתוך הנאה, כעומד לעשות את צרכיו, ושתו חשוף. שני מצרים לבושים היטב, אולי סטודנטים מאוניברסיטת קהיר הסמוכה, עברו לידו ונראו מאוד מבויישים מכך שאנחנו, תיירים שמצטלמים על הגשר, רואים זאת.


קנינו ב“אלפא” נעלי־התעמלות ליהודית, ומזל שכך, כי אחרת לא היינו יכולים לעמוד בתוכנית היום. המשכנו עם מוחמד (השני) נהג־מונית, שעמד לרשותנו למן הבוקר – לעבר הפירמידות הגדולות שבגיזה. עברנו ליד מינה־האוז, אך לא היה זמן להיכנס. גם לפירמידות לא נכנסנו, רק הצטלמנו מכמה זוויות, קרובות ומרוחקות, מן המצפה שמדרום להן.

ביקרנו גם בביתן שבו ספינת השמש, של פרעה חאופס (חופו), העשוייה ארזי לבנון, לרגלי הפירמידה הגדולה. המדריך שליווה אותנו הראה לנו את דיוקנו־שלו בתצלום של פועלים שעבדו בחשיפת הספינה. גם הסביר שהיא נבנתה ללא מסמרים. אמר את המילה – מסמרים, בעברית. “נוֹ מסמרים.” הרגיש מיד, כמו גם במקומות אחרים, שאנו ישראלים.

משם לספינקס. כמצופה, הוא פחות מרשים מאשר בתמונות, שבו תופסים אותו בזווית המראה אותו גדול לפחות כפירמידות. הצטלמתי יושב על גמל, ויהודית לידי, בפוזה דומה (אני), לזו של אסתר ראב ובעלה איזאק גרין, בתצלום מהארכיון שלה, התלוי מעל שולחן־הכתיבה שלי, ובו נראים שניהם רכובים על גמלים על רקע הספינקס והפירמידה הגדולה. השנה – 1922 לערך.

שעה שעמדנו ברחבת־מרפסת, מעבר למקדש, מול הספינקס, התעמר שומר מבוגר בנערים שנכנסו, כנראה ללא רשות, והיכה וגירש אותם.


משם, במונית, לפירמידות של סקארה. הגענו לפירמידת המדרגות של צ’וסר, ברחבה שבה הוכתר פרעה, אך לא המשכנו לפירמידה עצמה, אלא עלינו בחורבות ונכנסנו לפירמידה הקטנה, והחרבה־מלמעלה, של אונס, זאת לפי המלצת “המדריך לתייר במצרים” של אהוד יערי, משנת 1982, ספר שליווה אותי במשך כל הטיול והיה למעין התנ"ך של מצרים. הספר אזל, טרם יצאה מהדורה חדשה שלו, ובידי היה עותק שהשאילה לי נורית גוברין מנסיעותיה שלה למצרים. אלמלא הספר הזה (מדריך בדקר שקניתי נשאר בתיק־המסע) – הייתי מבקר ברוב המקומות מבלי לדעת עליהם הרבה, ומבלי לדעת מה לחפש בהם במיוחד, כישראלי.

בכניסה לפירמידה של אונס, בחום הצהריים, אם כי באקלים יבש – קבוצה של תיירים גרמניים, ובהם אישה כבת ארבעים חשופת־כתפיים בעלת זוג שדיים ענקיים שהילכו לפניה כשני גושים גדולים, נוטים כלפי מטה, והיוו ניגוד מעניין לפירמידות היבשות והחרבות־למחצה.

בתוך הפירמידה, שורות של כתבי־חרטומים, חדר־קבורה, הכול כמתואר אצל יערי, וכפי שאנו עתידים לראות במרבית הקברים שבהם נבקר.

המשכנו במונית לתחנת גמלים וחנטורים שממנה יוצאים לקבר המלכה טי ולסרפאום. שתינו קפה טורקי באוהל גדול. בארץ אחרת כבר היו פותחים מסעדה ושירותים במקום תיירותי שכזה, אבל אולי בכוונה אין רוצים לשנות את האופי המידברי העתיק של המקום.

לסרפאום ירדנו ברגל, בחול העמוק. טוב שהצטיידנו בפנסי־כיס וכך יכולנו לראות את הארונות הענקיים של השוורים הקדושים, ואף להציץ לתוך אחד מהם.

עלינו חזרה לתחנה כי כוחותינו אזלו, ושכרנו חנטור, כרכרה רתומה לסוס מסכן, ב־10 לי"מ, שעגלונה הוביל אותנו, בחול העמוק, עד לכניסה לקבר המלכה טי. שוב – ציורים יפים ומראות מחיי יום־יום, שאנו עתידים לפגוש גם להבא, ושפע המראות מקשה לזכור תמונות מסויימות, ומאיזה קבר הן, ונותר הרושם הכללי של מראה החיים לפני אלפי שנים.

הרושם מן הקברים – מעניין, אבל בנאלי. יש הרגשה שאין דבר חדש כלשהו לומר על מה שאתה רואה. מורגש גם השוד המאסיבי שהתרחש במשך עשרות דורות, באלפי שנים, שלקחו מאבני הציפוי הלבנות של הפירמידות, והותירו אותן מעין גבעות חרבות־למחצה המזדקרות בנוף. נקל לתאר איזה יופי ורוממות היו למיבנים הללו כאשר התנוססו למרחקים כשהם מצופים באבן חלקה, לבנה, מהמסד ועד לפסגה.


עזבנו את סקארה ונסענו במונית עם מוחמד לממפיס השכנה. עלינו לביתן שממנו משקיפים על פסל רעמסס השני, המפואר, שמלך מ־1304 עד 1237 לפני־הספירה, ואשר היכה את החיתים בקרב קדש שבלבנון. בונה פיתום ופי־רעמסס, שבימיו חלה, להערכת החוקרים, יציאת משה ובני ישראל ממצרים, וכן בניית אבו־סימבל ומקדשים אחרים. ואכן, את דמותו אנו עתידים לפגוש יותר מכל פרעה אחר במהלך ביקורנו בעתיקות מצרים.

הספינקס הקטן מאלבסטר (שיש?), אף הוא באתר ממפיס, לידו נחשף פסל הענק של רעמסס השני המוצב בכיכר רעמסס שבקהיר, שבה לא יצא לנו לבקר בטיול הזה. לדברי יערי, הספינקס נושא את שמו של רעמסס השני, אך פניו מזכירים את פני המלכה חאתשפסות.

סביב לשני אלה, כיכר טין נקי, מושקה במים נגד האבק, ודוכנים למכירת מזכרות. קניתי אחדות. אחת מהן, שלא קניתי, צלמית ספינקס מנחושת – הזכירה לי שתי דמויות דומות, אם כי מנחושת צהובה יותר, שהיו מוצבות על המזנון של סבי חנוך יששכר ליפסקי בפתח־תקווה, וכנראה הביא אותם אחד הבנים מביקור במצרים.

אגב, כאשר דיברנו על הנסיעה למצרים, סיפרה לי אימא כי גם היא היתה שעות אחדות במצרים. זה היה בסוף שנת 1921, בדרכם לארץ־ישראל. האונייה מטריאסט התעכבה באלכסנדריה, או אולי החליפו שם אונייה ליפו, וסבא ליפסקי ירד עם הבנות לחוף, שכרו כרכרה, טיילו ברחובות העיר, ביקרו דומני גם בבית־הכנסת, וקנו לבנות מאווררים קטנים שפעלו על סוללות־כיס.


לאורך תעלת מאריוט, שליוותה אותנו חלק ניכר מן הדרך הזו, ניראים חיי הכפריים כמו בתקופת אבותינו שבמקרא או בארץ־ישראל עד ראשית המאה ה־20. בעל הגמל נשק על פי הגמל, כשעמדנו להצטלם ליד הספינקס. אנשים חיים עם הבקר, הצאן והעופות, בחושות עשויות חומר, ולעיתים מקורות בסכך כפות תמרים או מצופות בטין. ממול – וילות הדורות, המעידות על עושר רב ועל אורח־חיים שונה בתכלית. זה לצד זה.


בערב – עם יוסי ודלינקה, לגלריה, מעין בית מלאכה וחנות בדירה בבית־קומות, לרהיטים בסגנון ממלוכי, לתכשיטים ולשטיחים. קנינו שני שטיחונים לחדר־המיטות, ב־90 לי"מ שניהם. אמנם, בשום מקום לא מצאנו שטיחים כה יפים כאלה שראינו ברעמסס ויסה־ואסף, אלא ששם היו גדולים ויקרים מאוד.

בנסיעה לסקארה ולממפיס ראיתי את ארובות תשלובת חילואן, מעבר לנילוס, היכן שאסתר גרה מ־1922 ואילך. היא ודאי יכלה לראות משם את הפירמידות.


*

13.11.89. יום שני. קהיר.

לפני־הצהריים – עם מוחמד (השני), הנהג, בשיירה, עם המכונית של יוסי ושומר־ראשו, ודלינקה עימו – למרכז האקדמי, לשם הביאו את המזוודה האבודה (תיק המסע טרם הגיע).

עברתי שעה קלה עם מזכיר המרכז, תוואחיד, על תרגום ראשי־פרקים מן ההרצאה, לקראת הערב.

אחר־כך יצאתי עם יהודית למוזיאון של קהיר. מוחמד חיכה לנו עם המונית בחוץ. מדריך חרוץ בדיבורו ולא סימפאטי ביקש 25 לי"מ עבור הדרכה בת שעה, ובקושי הקדיש לנו אותה. התעקשתי לקחת מדריך, לפי עצת יערי בספרו, וזה היה שווה ולוא רק מפני שהמדריך סידר לנו כניסה ללא תור לתצוגה בחדריו של תות־ענח־אמון, שאחרת היה עלינו לעמוד שם בתור כשעה, בצפיפות, בין עשרות ואולי מאות ממתינים.

אחר־כך, לבדנו, עברנו על־פני רוב המוצגים החשובים, לפי ההדרכה שבספרו של אהוד יערי. יהודית, שהצטרכה לשירותים ולא הדריכוה נכון, הצביעה לפתע על קיר שעליו היה כתוב – 00, ואמרה:

“הנה סוף־סוף השירותים!”

– זה היה אולם מס' 55.


לקראת צהריים סיימנו את הביקור במוזיאון. קניתי מפת תיירות מפורטת של קהיר, וכן גלויות אחדות למזכרת. מוחמד החזיר אותנו למרכז. החלפתי בגדים – מקטורן של יוסי, ועניבה שלו, לקראת ההרצאה, וכן נעליים שחורות חדשות, שקניתי ביום שישי. חיכו לנו יצחק בר־משה ואשתו נורמה, שאיתם ירדנו, יחד עם יוסי ודלינקה, לסעוד צהריים במסעדה של מלון מאריוט, שהוא בחלקו ארמון, והישן משתלב בו יפה עם החדש. סעודה של מזנון חופשי, שהיתה יוצאת מן הכלל. היה ויכוח אם המרק הירוק, והטעים, הוא מלוחיה או סתם מרק תרד.

בר־משה אדם מעניין, בעל דיעות מקוריות, לא ממוסדות. עמדתו דומה לזו של הסופרים יוצאי־המזרח, בורלא ושמי, והמשכילים המזרחיים הדומים להם, שרצו לראות את הציונות וישראל כחלק מתרבות המזרח, ולא להדגיש רק את הזיקה המערבית.

לא יכולתי להיעזר בו בקשר לפגישה אפשרית עם מחפוז, זאת משום שהספר שפרופ' ששון סומך שלח עימי למחפוז, נמצא עדיין בתיק־המסע, יחד עם מכתב־הלוואי.


לאחר הארוחה חזרנו למרכז. היתה לי סידרה של פגישות עם מרצים וסטודנטים מצריים, לפני ההרצאה, שביקשו הדרכה ספרותית בנושאים שונים.


אחר־כך, ב־17.00 לערך, ההרצאה, שעברה ללא מוקשים מיוחדים, למרות חששותיו של יוסי פן ייאמרו דברים פוגעים ומביכים, ופן תישאלנה שאלות קשות.


ההרצאה, על פי כתבה שהכנתי למדורי “עם הספר” ב“גלובס”:


*

מסע במצרים (1): דמות הערבי בספרות העברית בקהיר    🔗

(פורסם במדור “עם הספר” בעיתון “גלובס”, 1.12.1989)


עם תחילת היחסים הדיפלומאטיים בין ישראל למצרים, יסד פרופ' שמעון שמיר (המשמש כיום שגריר ישראל במצרים) את המרכז האקדמי הישראלי בקהיר. המרכז שוכן בדירה מרווחת (השייכת לשחקנית קולנוע מפורסמת, ומרוהטת בסגנון צרפתי מהמאה הקודמת), ברחוב אל־ניל שברובע דוקי־גיזה, על גדת הנילוס, מקום מרכזי בעיר. המרכז מכיל ספרייה עברית גדולה וחדרי עיון ועבודה, בהם נעזרים מדי יום עשרות לומדים. בראשו עומד פרופ' יוסף גינת מאוניברסיטת חיפה, אנתרופולוג ומזרחן, שהחל רק לאחרונה לשמש בתפקידו, וממשיך את מסורת קודמיו בהזמנת סופרים וחוקרים ישראלים להופיע בפני הקהל המצרי.


במסגרת זו דיברתי על “דמות הערבי בספרות העברית מסוף המאה הקודמת ועד לימינו”. השיחה התקיימה ב־13.11.1989, ונכחו כמה עשרות מרצים, סטודנטים ואף סטודנטיות מצריים, דוברי עברית, מאוניברסיטאות קהיר ועין־שאמס, ואפילו מאוניברסיטת אל־אזהר.


עמדתי על כך שבספרות העברית שהחלה נכתבת בארץ־ישראל בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, נשאו דמות הערבי, והיחס לשאלה הערבית, אופי רומאנטי של הערצת המזרח – כפי שאנו רואים בסיפוריהם של חמדה בן יהודה ומשה סמילנסקי.

ואולם לא חסרו תמרורי אזהרה, כמו אצל יוסף חיים ברנר, אשר עמד בסיפוריו וגם בכתיבתו המאמרית – על עומק התהום הנפערת בין שני העמים. ברנר ראה בסיפורים רומאנטיים, פאציפיסטיים ופאן־שמיים, שנכתבו אז – רמייה עצמית ואי קליטה כראוי של מרירות המציאות שביחסי שני העמים.

בין הרומאנטיקה לבין מרירות המציאות התנודדו סופרים כיעקב שטיינברג וש"י עגנון, שמאפיינים את היחס לשאלה הערבית בסיפורת, שנכתבה כבר לאחר הירצחו של ברנר, בידי ערבים, במאורעות 1921.

לאחר מלחמת 1948 קם דור חדש של מספרים עבריים, כ־ס. יזהר ובנימין תמוז, אשר בסיפוריהם נעשה הערבי לבעייה מוסרית ללוחם היהודי, לוחם המאוכזב מכך שאין אפשרות לאחווה בין שני העמים; ואילו בסיפורי סופרים שהחלו כותבים אחריהם, כאורפז, א.ב. יהושע ועמוס עוז – הופכת דמות הערבי למעין סיוט קיומי שאינו מאפשר לגיבור הישראלי להיחלץ ממצב המצור שהוא נתון בו.

אך במקביל לדמות הערבי הזר, האחר, האוייב שמעבר־לגבול – ישנה בספרות הישראלית התייחסות לחיי יהודים וערבים אלה לצד אלה, כמו בסיפוריהם של שמעון בלס, סמי מיכאל ואחרים. סיפורים שבהם השאלה הלאומית הערבית מקבלת לא פעם אופי של שאלה מעמדית בחברה הישראלית, שבה מצוי מיעוט ערבי ניכר.

המתח בין הערבי כבעייה לאומית מחוץ, לבין הערבי כבעייה חברתית מבית – מאפיין את הרתמוס של ההיסטוריה הישראלית החדשה ושל הספרות העברית החדשה, שרובה חילונית; ספרות שבה מצויות כל האזהרות, מצויות כל התקוות, אבל שנאה לערבים אינה קיימת בה – זה כבר יותר ממאה שנה.


את הדברים הללו השתדלתי לומר תוך התחשבות ברגישויות של הקהל המקומי. מילים כגון סיוט ואזהרה – נטענות שם במשמעויות כבדות יותר מאלו שאנו מייחסים להן כאן.


פרופ' עלי עטייה, ראש החוג לעברית באוניברסיטת עין־שאמס, שכתב את עבודת הדוקטוראט שלו על “השילוח”, שאל: “מדוע מתוארת בספרות העברית דמות הערבי כזר, בעוד שהוא היה בעצם בעל־הבית, ואילו הגיבורים היהודים הם היו הזרים בארץ?”

עניתי שעד לדור 48' ביטא בדרך־כלל הסופר הישראלי דווקא את חוויית הזרות במולדת הישנה־חדשה, אשר מרבית הסופרים העבריים לא נולדו בה, וזרות זו היתה חלק מתהליך ההתערות בארץ. מדור 48' ואילך, החווייה הילידית היא המאפיינת את רוב הסופרים, ואת קהלם, ויש מידה של זרות כלפי גיבורים ספרותיים שלא נולדו בארץ. ואולם אין לתאר שסופר עברי יזדהה עם נקודת־המבט של ערבי, הרואה ביהודי זר ואורח בארצו, את זאת ודאי עושה הספרות הערבית המטפלת בנושא. בחרתי, במתכוון, שלא להיכנס לעימות רעיוני בסוגיית “מי בעל־הבית?”


שאלות אחרות היו בעלות אופי שונה, וביטאו בעיקר תחומי התעניינות של סטודנטים שכותבים עבודות מ"א ודוקטוראט בספרות עברית. מדוע חנוך לוין לא טרח לענות לסטודנט המצרי, שכותב עליו עבודה וביקש תשובה לשאלות אחדות? – התנצלתי בשמו באומרי שהוא ידוע כשתקן, המסרב לדבר על יצירתו, והבטחתי לנסות לשלוח חומר שאחרים כתבו עליו.

סטודנטים ומרצים מצריים כותבים מחקרים על סופרים עבריים כדוד שחר, על התנועה הכנענית ויונתן רטוש, על מצריים בספרות העברית, על אגודת “בני משה” שפעלה במאה הקודמת באודיסה והדמות הידועה ביותר בה היה אחד העם. פגשתי אחד המרצים המצריים קורא במרכז בזעזוע, ב“מאזניים” האחרון, ירחונה של אגודת הסופרים, את מאמרו של המבקר אמנון נבות, המוכיח שאין ערך למרבית הפרוזה העברית הנכתבת כיום. היה עלי להרגיעו ולהסביר לו כי דומה שאיש בארץ, זולת נבות עצמו, אינו מתייחס ברצינות לכתיבתו, אף כי לא מעט רומאנים שהופיעו בשנים האחרונות אינם כה טובים כפי שהירבו להללם אצלנו.


בקהיר אין אפשרות לקנות ספרים עבריים, ולכן ספריית המרכז היא המקום היחיד שבאמצעותו יכולים סטודנטים מצריים להזמין עבור עצמם, ולקרוא, ספרים וכתבי־עת עבריים הנחוצים להם ללימודיהם. גם אילו היו ספרים עבריים למכירה, ספק אם היו יכולים הסטודנטים לרוכשם. ספר עברי שמחירו 40 ש“ח עולה כ־50 לי”מ, שהן כחמישית ממשכורתו של רופא בבית־חולים ציבורי, או מחירן של כחמש גאלאביות לאחר עמידה על המיקח, או שכירת מונית ליום שלם.


המרכז האקדמי הישראלי בקהיר מוציא כתב־עת משלו, באנגלית ובערבית, ודומה שכדאי להמליץ בפני הוצאות הספרים הישראליות להכניסו לתפוצת הספרים החדשים הנשלחים על־ידן לביקורת, כי זו כיום אחת האפשרויות היחידות עבורן להביא לידיעת קהל קוראים מצרי סקירות על ספרים עבריים שיצאו לאור לאחרונה.


*

14.11.89. יום שלישי. קהיר. (הדברים שבפנקס נכתבו כבר בלוכסור)

בבוקר, שוב במרכז. שכחנו שם אתמול את המדריך של יערי, ובלעדיו אין טעם לטיול.

משם, להחליף עוד דולרים במלון שרתון הסמוך, בסניף של אמריקן אקספרס. ואחר־כך עם מוחמד השני, במונית, למסגד אבן־טולון. סיירנו במיבנה המרשים, מפנים ומחוץ. עלינו גם למגדל ומשם השקפנו פנימה.

ביציאה, ימינה, נמצאת הכניסה למוזיאון גאייר־אנדרסון הסמוך. תצוגה מרהיבה של ריהוט הרמון מזרחי. בייחוד מעניין אולם המסיבות. מזרקה במרכז. יציע־הצצה נסתר למעלה. משרבייה. יציע מוסתר בשבכת־עץ גם לנגנים, למעלה. מקום לרקדנית, למטה. מתאים לתיאור ספרותי על משתה לפני שנים רבות.


משם – למוקטם. מבט על קהיר – מארובות חילואן בדרום, דרך פירמידות גיזה ועד למגדל קהיר.

המשכנו למצודה ולמסגד מוחמד־עלי. מדריכה מצרית נחמדה, שתמורת 10 לי"מ ערכה לנו סיור ממצה ותרבותי. הצטלמתי איתה למזכרת. צילומים גם מהמרפסת הצופה על קהיר.

בקיר המזרחי של המצודה ראינו, על המדרגות מבפנים, הסרטת קטע מסרט מצרי. חיילים ודמות שנראתה כשר־צבא או ואזיר, מתקופת מוחמד־עלי.

זוגות שהחזיקו ידיים. השתקפות קרן אור מלמעלה, בצבעים, על עמוד למטה, במסגד. קנינו בולים למזכרת. שתינו קפה בבית־קפה במצודה. זוגות ישבו באורצל ושוחחו בשקט.

צהריים מאוחרים, במונית למניאל. קודם במוזיאון. לא מעניין במיוחד, ביקרנו רק בארמון הכניסה. אחר־כך יצאנו והלכנו ברגל אל הכניסה למלון. גן טרופי יפהפה, בייחוד הפיקוס הענק, שהוא לעצמו כחורשה שלימה.

משם, עם מוחמד, חזרה לדירה של יוסי ודליקנה. הם טרם חזרו. התרחצנו. מוחמד חיכה למטה, ונסענו למלון מרווה, שם התאספה הקבוצה לנסיעה ללוכסור.

הגענו ב־17.30. מיכאל שביט כבר חיכה לנו. התקבצו עוד 5 נוסעים לקבוצה – תום מארה"ב. גבריאל מאוסטרליה. מייקל וגאי מניו־זילנד, ואלכסנדרה מגרמניה. מאוחר יותר הצטרף, רק ליום אחד, גי מהודו. המדריך, בחור מצרי נחמד בשם – אימן.

יצאנו בזוטובוס לתחנת־הרכבת של גיזה. רק ב־20.00 יצאה הרכבת לדרך. קיבלנו תא יפה. ארוחת־ערב לא רעה. אחר־כך הלכנו, כל החבורה, לקרון הבאר, המכונה קרון הקלאב, שם המלצרים רוקדים ריקודי בטן עם כוסות בירה מלאות על המצח והקרקפת. הם הזמינו בנות לרקוד עימם. אפילו יהודית רקדה עם מלצר נובי, או סודאני, וצילמתי אותה.

מאוחר יותר נרדמנו והתעוררנו חליפות, לנענועי הרכבת, נוסעים דרומה לאורך כפריה הדלים של מצרים, מרחק של כ־700 ק"מ, עד לוכסור.


*

15.11.89. יום רביעי. לוכסור.

6.30 – השכמה ברכבת + ארוחת בוקר צרפתית. 7.30 לערך, תחנת הרכבת בלוכסור. משם בזוטובוס למלון שרתון לוכסור, 5 כוכבים, בדרום העיר, על חוף הנילוס, ממזרח לו.

לאחר כשעה במלון, כדי להתרחץ מעט ושאר צרכים, ירדנו לתחילת הסיור.

שיט במעבורת לצד המערבי, לעמק קברי המלכים.

קבר תות־ענח־אמון.

קבר רעמסס החמישי והשישי, תקרה יפהפיה מעל למקום הקבורה האחרון. לא מצאתי גלויה שלה.

קבר חרמחב, הנמוך ביותר. ירדתי לבדי. יהודית ישבה בקפה.

משם, כל הקבוצה בשתי מוניות, עם המדריכה המצריה סמאר, למקדש חאתשפסות המשוחזר בחלקו. האמת, הוא פחות מרשים מאשר תמונותיו, בייחוד בסרט טלוויזיה ראשון שהראו בארץ לאחר השלום. חשבתי על משהו יותר מונומנטאלי ופחות משוחזר.

מרחוק, בדרך, ראינו את הרעמסאום. משם לעמק המלכות. היה חם מאוד, וצפוף, וחיכינו שעה ארוכה בחוץ לתורנו. קבר נסיך, אחד מבניו של רעמסס, ובפנים גם עובר מיובש, אחיו. ציורים יפים מאוד של אלים מצריים.

חזרנו במעבורת ללוכסור. בדרך אליה עברנו על פני עמודי ממנון, שני פסלי ענק. כל הזמן הטרידו אותנו מוכרים של חפצי עתיקות. ליד הפסלים, מאחור למקום שבו עומדים בדרך־כלל כדי לתפוס במצלמה את שניהם, נמצאה ילדה קטנה. כאשר הסתכלתי לעברה, כמו יצאה מן הסבך, הציעה לי מתוך שמלתה שתי צלמיות־אבן נחמדות בלי"מ האחת. מיד לקחתי בלי לעמוד על המקח. היא הוציאה עוד אחת, וקניתי גם אותה לגבריאל, הנערה היהודיה מאוסטרליה, שנסעה עימנו, ועמדה אותה שעה לידי.

בחדר שבשרתון התקלחנו, וירדנו לאכול במרפסת המלון, הצופה לבריכת השחייה ולנילוס. שני כריכים של גבינת אדם עם שינקן, בתוך פיתה טרייה חצוייה לשניים, עם צ’יפס וירקות, ושתי כוסות לימונדה טרייה, נהדרת – 20 גינה (לי"מ) שהם כ־16 ש"ח. את הפיתות אופות במקום שתי מצריות, בתבון המותקן ליד מזנון הבריכה, והכריך מוכנס, לאחר הכנתו, לעוד כמה רגעים לתנור.


ב־14.00 – שוב לדרך. הפעם בזוטובוס. תחילה מקדש לוכסור, בתוך העיר. היכל אמנחותפ. האובליסק שתאומו בפריס. תבליט החיתים השבויים, בעלי הפרצוף השמי, שהצטלמתי לידו.

משם לכרנך – תבי – נֹא אמון. אולם העמודים מרשים, ואולם התחושה כי רובם משוחזרים – מפחיתה מן ההנאה. חיפשתי את כתובת שישק, לפי ההסבר של יערי בספרו, ולא הצלחתי למוצאה.

כללית: הרושם מן היום הזה קצת מאכזב. אולי משום ההתפעלות העצומה שהשמיעו כל הישראלים שפגשתי ושביקרו כאן קודם. אולי בגלל העליבות, החול, האבק, הצבע החום. אולי בגלל העייפות ואולי בגלל איזה מושג מהסרטים על משהו גדול יותר, נקי יותר, ומושלם יותר.


ערב במלון. ארוחה עם גאי ומייקל, הזוג הניו־זילנדי. ארוחה איטקלית – מזנון חופשי. איכות יוצאת מן הכלל. ממש חגיגה של טעמים לחיך. מרק המינסטרונה היה קר, ויהודית העירה על כך. חזרנו למקומותינו והנה הופיעו ארבעה מלצרים, כל אחד עם קערת מרק חמה בידו, וחמישי עם הגבינה המגורדת.

אחר־כך – טיול מסביב למלון, שכונת הבונגלוס. השומר. חדרנו בקומה הראשונה, פינה דרום־מערבית, נשקף לעבר הנילוס. מראה מדהים ביופיו. חבל רק שאיחרנו אתמול את שעת השקיעה.

יצאנו לטייל עם הזוג הניו־זילנדי ברחוב החנויות שבסביבת המלון. יהודית הצליח להוריד מ־50 ל־12 לי“מ מחיר גלביה, שכמותה קנתה בקרדאסה ב־11 לי”מ. המוכר ממש נדבק אלינו וערך הצגה שלימה של מכירה מיוחדת ל“בני־דודים” שלו. מייקל וגאי כה התרשמו מן ה“קירבה” הזו, שהודיעו שלא ילכו לקנות לבדם מבלי שיהודית תבוא עימם לעמוד על המקח ולזכות ביחס המשפחתי המיוחד הזה.

חזרנו למלון עייפים, ונרדמנו בחדר הנעים והשקט.


*

16.11.89. יום חמישי. אסואן.

ארוחת־בוקר במזנון החופשי של שרתון לוכסור, מבט על הנילוס מהחדר הפינתי, דרום־מערב, וצילומים, לפני הפרידה מהמקום.

משם במכונית, כל הקבוצה, בזוטובוס, לכיוון אסואן. מבט על חיי הכפריים משני צידי הדרך. פגרי בקר זרוקים, ללא קבורה, וכלבים נוברים בהם. חרישה בשוורים. כדי־מים רבים בצידי דרכים, לשתייה. דבר דומה רואים גם על מדרכות קהיר. שפע התמרים. קני־הסוכר.

עברנו על פני אסנה, ומשם למקדש אדפו. קרן האור המרובעת, מצד דרום, נכנסת עד למאחורי מקום מושב השליט, בלב הארמון, ויוצרת רושם של קשר רוחני בינו לבין השמש.

משם לקומאומבו. מקדש על הנילוס. באר לבדיקת גובה פני הנילוס. הצטלמתי בתוכה, עם אימן ותום. אלכסנדרה דיברה בדרך עם יהודית על ישו המושיע. אני נמנמתי חלק מהדרך, עד אסואן. השטח המושקה על גדות הנילוס צר, והמידבר לכל האורך, משני הצדדים.


באסואן, במלון קטראקט הישן, בסוויטה ROSE SUITE, מס' 239. חדר ענק, צופה על הנילוס משלושה כיוונים, דרום, מערב וצפון. חדר־אורחים מפואר שבו אני כותב כעת, וחדר־מזוודות וחדר־אמבטיה ענק. מעולם לא היינו, וכנראה גם לא נהיה, בסוויטה מפוארת שכזו. חלוקים לבנים. בריכת שחייה למטה, בגינת המלון, רק שהזמן קצר ולוחץ מאוד. מבט מהחלון על האי אילפנטינה, הוא ייב. צילמתי כמה וכמה תמונות של המראה הנהדר.

ירדנו ושטנו, כל הקבוצה, בפאלוקה. חצינו את הנילוס לקברו של האגא חאן. משם לאי הפרחים של קיטשנר, שם קנינו מחרוזות של אגוזים מבושמים הצומחים במקום, וחזרה בפאלוקה למלון. אסואן היא עיר יפהפיה. בייחוד הצד הפונה למערב, על הנילוס.


לפני ארוחת־הערב ישבנו עם גאי ומייקל ושתינו בבאר, המקושט בפיתוחי עץ, של “אולד קטראקט”. אחר־כך ארוחת־ערב, קצת מאכזבת במועדון־הלילה של המלון, במקום במזנון החופשי. הפיתוי היה הופעה של רקדנית בטן. נראה שאת ההוצאות שלה ניכו מהמזון שהוכן לארוחה. הכל היה מפואר, האולם, הכלים, המלצרים. אבל הבשר היה קר וחסר־טעם, וגם שאר המנות תפלות. הזמנו בקבוק יין מצרי, “פירמידס”. טעמו היה כיין כרמל־מזרחי בטרם החלו עומדים בתחרות עם יקבי רמת־הגולן.

הופיע רקדן כפרי מצרי, שהסתובב על עומדו שעה ארוכה בחצאית אדומה, אחריו הופיעה רקדנית־בטן, נגווה שמה, אם איני טועה, שנראתה דומה לדתיה בן־דור מהטלוויזיה החינוכית. קטנה, קומפקטית, יפה ולא־צעירה. היא רקדה ללא־חושנות וללא שמץ של מיניות. הקהל היה כולו תיירים קשישים, כמונו פלוס. אך ללא ישראלים. משך כל הטיול במצרים העליונה לא פגשנו כמעט אף ישראלי.

ישבתי קרוב לתזמורת ויכולתי לראות את רקדנית־הבטן עושה הפסקה קצרה מדי פעם ומנגבת את הזיעה בממחטה שהושיט לה אחד המנגנים.


באמצע הארוחה הופיע אימן ובישר לנו שאנו עוזבים את אסואן מחר ברכבת של 14.30 ולא ב־17.00 כפי שנאמר לנו. התרגזתי על כך ודרשתי שנחזור לפי התוכנית המקורית. יחד עם הארוחה הגרועה – התקלקל לנו מעתה הטעם הטוב של סיום הטיול.

השעה היתה כבר כ־22.00. ביודענו שלא תהיה לנו הזדמנות לסייר למוחרת בבאזאר של אסואן, שכה הרבה שמענו על אודותיו, לקחנו, יהודית ואני, מונית, ויצאנו לסיור לילי בשוק, בטרם ייסגר. הסיור היה מאכזב במקצת. יהודית רכשה שתי גלביות אחרונות. חוץ מזה לא היה מה לקנות. אולי ביום השוק הזה יותר הומה ומגוון. חזרנו למלון בחנטור, לאורך הקורניש, הטיילת שעל גדת הנילוס, ועלינו לסוויטה שלנו.


בערב, לאחר שהתרחצנו באמבטיה המפוארת, הופיעו שני משרתים סודאנים, האחד סידר את המיטה והחליף את המגבות, והשני זילף ריח טוב מתרסיס בחדרים, אולי גם נגד יתושים. לפני שהלכנו לישון ניגשתי לצד המרוחק של החדר הענק, רצתי כעשרה צעדים – ונחתי על המיטה לצד יהודית. רציתי להרגיש פעם איך זה להיות בחדר־שינה שאפשר לרוץ בו ולקפוץ למיטה.


*

17.11.89. יום שישי. אבו־סימבל, אסואן. (נרשם בקהיר).

קמנו ב־5.00 בבוקר. ב־5.30, לפי הזמנתנו, הביא מלצר כהה ומבוגר, לבוש גלביה בצבע קרם־בהיר, ארוחת־בוקר נאה על מגש גדול. לחמניות. חמאה. קפה. ריבה. גבינות. יוגורט. ישבנו ואכלנו כאשר האי אלפנטינה והגדה המערבית ממול מוורידים אט־אט לאור הזריחה.

ב־6.00 באה המונית, ובה היו כבר אלכסנדרה ותום, לקחתנו לשדה־התעופה של אסואן. גבריאל, גאי ומייקל לא כללו את אבו־סימבל בסיורם, והיה להם חצי יום חופשי.

עברנו בדרך לשדה־התעופה את הסכר הישן של אסואן. קנינו סרט־צילום חדש, השלישי במיספר, בטרמינל, ועלינו על מטוס בואינג של חברת תעופה מצרית. המטוס בא מקהיר, וחלק מנוסעיו המשיכו בטיסה ישירה לסיור באבו־סימבל, ודומני כי מזוודותיהם הורדו כבר באסואן ונשלחו לבתי־המלון שלהם.

הטיסה לאבו־סימבל נמשכה 25 דקות, מעל ימת נאצר. מראה מרהיב. מזכיר קצת את ים סוף. אין זו ימה בעלת חופים טבעיים, אלא המים פורצים לכל עבר בין גבעות, בוואדיות, במפרצים בעלי צורות משונות, לכל מקום שקו הגובה החדש שלהם איפשר זאת. הם כחולים מאוד. לא נראית עליהם ובהם כל תנועה. החופים סביב ריקים לגמרי, כאילו במתכוון הוחלט לשמור אותם לא־מיושבים, אולי כדי למנוע שימוש וזיהום של מאגר המים המתוקים הענק הזה.

אבו־סימבל. נכנסנו לשני המקדשים. בפתח המקדש הראשון חצובים ארבעה פסלי ענק של רעמסס השני, בגובה של עשרים מטר כל אחד. הפסלים משקיפים מזרחה, אל השמש. באולמות הפנימיים ציורים רבים ופסלים נוספים של רעמסס השני. בקצה המערבי של המקדש, מרחק של כארבעים מטר ויותר פנימה, באמצע – חדר המזבח ובו פסלי אלים. פעמיים שנה, עתה במועדים שונים משהיו בטרם הרימו את המקדש למקומו החדש – עומדת השמש ממש בפתחו וקרניה חודרות ישירות פנימה. אך גם ביום רגיל יש קרינה חזקה אל המקום, כמו במקדש שבאדפו, וקיר הסלע בגומחה, המערבית ביותר, נוצץ גם כיום כעשוי כסף. הסלע מעובד היטב וממורק. הצטלמתי באור הזה, כפי שהצטלמתי באדפו, אך התמונה יצאה כהה מדי.

המקדש השני לאלה חתחתור, ואותו חצב רעמסס לכבוד רעייתו נפרתארי, ששניים מפסליה ניצבים בחזיתו בין ארבעה מפסליו שלו־עצמו.

בסוף הסיור יוצאים דרך בטן ההר המלאכותי, ורואים את הכיפה העשוייה ביטון ופלדה, כעטיפת הגנה למקדש מפני גושי הסלע והעפר בהר, וכתמיכה פנימית בו. זוהי מעין קפלה מודרנית, דמומה, ענקית, כיפת ביטון שמסכמת את הסיור מבחינת צירוף הישן והחדש. (למאמר). לבקר באסואן ולא להגיע לאבו־סימבל – פשוט חבל.


חזרה במטוס הבואינג לאסואן, שכבר הספיק לעשות בינתיים סבב נוסעים נוסף. ראינו מלמעלה, בדרך חזרה, גם את הסכר הגדול.

רחצה במלון. פרידה מהסוויטה, צילומי פנים אחרונים וצילומים מן המרפסת לעבר הנוף הנהדר. הספקנו גם לשתות קפה ומיץ קרקדה אדום בקפה המפורסם שעל מרפסת המלון. יהודית הרגישה לא טוב. דווקא הארוחה הנהדרת שלשום בערב, בשרתון לוכסור, היא שגרמה לה כאבי־בטן ושלשולים. לי עצמי, משך כל הטיול, לא היה שום אירוע מיוחד מן הסוג הזה. אמנם, נזהרנו שנינו מאוד. לא שתינו מים מברז, רק מבקבוקים, חוץ מכוסות לימונדה במלונות הטובים. אכלנו רק במסעדות של מלונות, ולא טעמנו בחוץ דבר לבד מבטאטות אפויות, בשבת שביקרנו בקרדאסה.

נפרדנו בצער ממלון “אולד־קטראקט”, שמדרגותיו מככבות בסרט “רצח על הנילוס” לפי ספרה של אגתה כריסטי, ושמקבל את אורחיו בשטיח אדום בכניסה. עלינו עם החפצים לזוטובוס שלקח את כל הקבוצה לסיור בסכר הגבוה של אסואן. הוא כה גדול, שקשה לראות היטב את כולו ויש הרגשה שנמצאים על רכס הר ולא על סכר מעשה־אדם. לעומת הימה הגדולה שדרומה לו – נראה קו החוף שלו קטן יחסית, ומפליא. כאשר חזרנו ממנו עצרנו בנקודה קצת מרוחקת ממנו, כדי שאפשר יהיה לצלם את המיבנה הקעור שלו.

משם – לאובליסק הלא־גמור, תחנתנו האחרונה באסואן.


ב־15.00 כבר היינו בתא, ברכבת לקהיר. סידרו אותנו. הפעם לא נסענו ברכבת התיירות עצמה, אלא ברכבת רגילה שאליה צורפו קרונות־שינה אחדים של תיירים, וכל השאר היו קרונות רגילים וקרונות־שינה של מצרים, שנראו במצב הרבה פחות טוב. לא היה קרון באר. האוכל היה די מחורבן. יהודית הרגישה לא טוב ולקחה תרופות רבות. תחילה רגזתי מאוד, מה עוד שהתברר שנגיע לקהיר מוקדם משחשבנו ומשחיכו לנו.

שוחחנו עם מדריך הטיול, אימן. נתתי לו את כתובתי ואת כתובת המרכז, כי אמר שהוא רוצה ללמוד עברית. בחור משכיל, שלמד מלונאות באוניברסיטה ועתה הוא עושה מעין סטאג'. הוריו דיפלומאטים, והוא בילה שנים אחדות בארצות־חוץ וקיבל חינוך טוב. טיפולו בנו היה למופת. הוא רואה את עתידו בתיירות ושואף ודאי להיות פעם מנהל מלון גדול. לא היה מצידו שום ניסיון לטובת־הנאה כלשהי, שאינה חברית, במשך הטיול. הוא השתדל להיטיב עימנו במלונות וסידר לנו את הסוויטה באסואן. עניין הרכבת – או שלא היה בידו אלא בידי הנציג המקומי של איזיס, החברה המארגנת, או שידע ולא היה נעים לו להודות בכך. השאיר לנו גם כתובת מפורטת שלו.


הנסיעה לקהיר נמשכה כ־15 שעות. ישנו, עייפים מאוד, מ־21.00 עד 5.00 בבוקר שבת. ב־6.00 הגענו בקהיר, לאחר ארוחת־בוקר לא־טעימה בקרון־השינה.


*

18.11.89. שבת. קהיר.

ב־6.00 בבוקר הגענו לתחנת הרכבת בגיזה, לאחר הנסיעה בת 15 השעות מאסואן, ו־1,300 ק"מ לערך שעשינו מאז אתמול בבוקר, מאבו־סימבל, הנקודה הדרומית ביותר בטיול.

נסענו במוניות עם הקבוצה למלון מרווה, שם היה מקום הפיזור. נפרדנו מחברינו־למסע בלחיצות ידיים ובנשיקות, גם לאימן, המדריך המצרי, והחלפנו כתובות עימו ועם הזוג הניו־זילנדי, להם אני חייב משלוח המתכון לסלט חצילים בטחינה.

ב־7.00 בבוקר, לאחר נסיעה במונית שהוזמנה דרך המלון, התדפקנו על דלתם של יוסי ודלינקה, ששמחו מאוד על בואנו. התברר שהנהג, מוחמד הראשון, במכונית של יוסי, חיכה לנו מ־6.20 ליד התחנה, מתוך הנחה שנבוא ב־7.00, ברכבת שבה היינו אמורים להגיע.


תיק־המסע שלנו חיכה לנו. סוף־סוף, לקראת סיום הטיול, הגיע אף הוא, ובו תפוחי־העץ והתרופות ליוסי, נעליים נוספות לי וליהודית, והספר עם המכתב ששלח פרופ' ששון סומך דרכי לנגיב מחפוז. יוסי ניסה לארגן את הפגישה, אך יצחק בר־משה, שהיה אמור לעזור בכך, נסע לישראל, ועוזרו מאיר כהן לא הצליח לקבוע לי פגישה למוחרת עם מחפוז. חבל. השארתי את הכרך, “תל־אביב רוויו” ובו מאמר של סומך על מחפוז, מתנה למרכז, ואת המכתב של סומך למחפוז על אודותיי לפגישה עימי, בערבית, כמזכרת לי.


לאחר רחצה ומנוחה, והחלפת רשמים בארוחת־בוקר שנייה, יצאנו עם דלינקה ויוסי, ומוחמד שהגיע בינתיים חזרה במכונית. ביקרנו בחילואן, העיירה שבה גרה אסתר עם איזאק מ־1922. מרחצאות הגופרית נראים עלובים למדי. מבתי הווילות לא נשאר כל זכר. העיירה נמצאת באובך של ענן זיהום תעשייתי מסביב. בכל זאת צילמתי תמונה של המרחצאות, ותמונה של וילה חרבה, שיכלה להיות משכן לאסתר, בתקופה ההיא.

משם – לחאן־אל־חלילי. יהודית קנתה טבעת כסף. מקום נעים להסתובב בו, אך לא הרבה דברים מעניינים לקנות שם. מעניין היה להסתכל על מסגד חוסיין הסמוך, והכיכר שבינו לבין אוניברסיטת אל־אזהר.

ארוחת צהריים קלה אכלנו בדוכנים שבחצר הפנימית של הילטון ניל. פלאפל מצרי הקרוי טעמיה, עשוי מפול, וקושרי – מין מג’אדרה מקומית, אורז, עדשים, שני סוגי אטריות, גם מטוגנות, בצל מטוגן היטב ורוטב אדום טעים, שבסיסו עגבניות מבושלות.

משם ברגל, דרך כיכר תחריר, לעבר כיכר טלעאת חארב, הוא סוליימן פאשה.

בדרך גיליתי חנות ספרים עתיקים, אנטיקוואריאט, בשם “לאוריינטאיסט”, ברחוב קאסר אל־ניל 15. קניתי גלויה אחת של טבילה בירדן. יוסי חיטט בספרים ישנים של מזרחנים אנגליים.

משם – לחנות הספרים הנודעת מדאבולי, שבכיכר טלעאת חארב. קצת מאכזב. ציפיתי לראות חנות ספרים גדולה הרבה יותר. יש מעט תרגומים של ספרות מצרית. בעיקר – משל נגיב מחפוז. קניתי חוברת ציורים של דיוויד רוברטס מעתיקות מצרים. חשבתי שיהיה לי חומר לכתבה על הביקור, אך כנראה שלא. במדף אמצעי, משמאל לכניסה, מוצגים שלושה ספרים על בגין, גולדה ודיין, עם דיוקנאותיהם. נראה שזה טוב לכל המבקרים, בין אם הם ישראלים, ובין אם הם מצרים או פלשתינאים. הספרים כתובים בנימה של ביקורת.

יוסי פגש בחנות שני ערבים ישראלים מטייבה, ששמעו את שמו. בשיחה איתם היתה הרגשה, אולי סובייקטיבית, אך עמד על כך כבר סמי מיכאל בעקבות ביקור בקהיר – שבמצרים מזדהים הערבים הישראלים עם ישראל ועימנו, כי זה נותן להם הרגשה שהם באים ממדינה יותר מערבית ויותר דימוקראטית, שבה לא נראים כבר מראות עוני וחיי כפר כאלה שישנם עדיין בשפע במצרים.

מצד שני, כשאתה נפגש עם מצרים, יש לך הרגשה שהם מוכנים להזדהות עימך כנגד הפלשתינאים, אשר עבורם היה עליהם להילחם כמה מלחמות ולשלוח את בניהם להיהרג.


*

19.11.89. יום ראשון. קהיר. [בוקר].

אתמול בלילה, עם דלינקה ויוסי, במסעדה “לולה” שברובע מעדי, ארוחה צרפתית מעולה. הזמנו אותם, לחגוג את סיום הביקור בקהיר. שרימפס מצופים בחביתית (קרפ) ברוטב שום. סלומון מעושן. פורל בתנור. סלומון מבושל, ועוד. ריהוט המסעדה יפה מאוד, הקירות מצופים שבכות־עץ, הכסאות נוחים, ממש כורסאות, והאווירה שקטה מאוד. כל הארוחה עלתה כ־220 לי“מ, שהן כ־170 ש”ח, פחות מארוחה לארבעה במסעדה תל־אביבית כ“פקין”, על תפריט הרבה פחות מיוחד.

ב־6.00 בבוקר התעוררתי, ויצאתי עם יוסי, במכוניתו, להליכה של כחצי שעה על מסלול הריצה של בית־הספר האמריקאי במעדי, שבו לומד עידו. בית־ספר משוכלל מאוד, עם מתקני ספורט מצויינים. מסלול של 980 מטר, עשוי גומי מוקצף, נוקשה, בצבע חום־אדמדם.

בשעת ההליכה פגשנו את הרברנד של הקהילה האמריקאית, גוי גבוה וטוב־מזג, שסיפר כי חזר לאחרונה מטיול בירדן, והיה בעתיקות פטרה. פגשנו את המו“ל של “קאירו טו די”, מר ויליאם האריסון, שבכתבה על ספר תהילים קופטי עתיק, שקראתי בחוברת, ברצוני להשתמש למדור ב”גלובס“; וכן את סוזן, שבנה לומד עם עידו. כולם מתרגלים הליכת בוקר מזורזת, וחלק אף רצים. חשבתי לעצמי – כיצד אנחנו נראים בעיני האמריקאים האלה, החיים במזרח, והגעתי למסקנה שלא כבני־המזרח אנחנו בעיניהם, אולי קרובים יותר לאוסטראלים, לניו־זילנדים ולדרום־אפריקאים. אירופאים שחיים מחוץ לאירופה ולארה”ב.

אתמול, אחרי הביקור בחנות מדאבולי, נסענו גם לחנות ובית־מלאכה של ארנקים, בקומה שנייה של בית־דירות במרכז העיר. יהודית קנתה ארנק לעצמה ב־90 לי“מ, ומתנה, ארנק לאסתר חדש, אשתו של בן־דודי אוֹרי, ב־60 לי”מ. אני לא מצאתי בכל קהיר בי־טבק חדש מעור, וגם לא ארנק־כיס רגיל.


איפיון זוגות בסיור, ובודדים    🔗

אלכסנדרה. דדנית, ללא חזיה. בהירה. נמוכה. גרמניה. כבת 40. גילתה את ישו לפני שנים אחדות ומאז נוסעת בעולם ומטיפה לו. כנראה מקבלת לשם כך תמיכה ממוסד מיסיונרי כלשהו. יש לה שני בנים מבוגרים, בגרמניה, מבעלה הראשון. בעלה השני, יהודי, מת ממחלת הסרטן. היא מנסה לעשות נפשות לישו. כאשר יצאנו מקבר תות־ענח־אמון, שאלה אותי אם אני מאושר לאחר שביקרתי בקבר. התפתחה שיחה מעניינת, שרק מאוחד יותר הבנתי שכוונתה היתה להגיע לנושא של ישו.

בחזרה מכרנך למלון שרתון לוכסור, ניסתה לעבוד גם עלי ולהסביר לי שהברית הישנה היא רק המבוא לברית החדשה. אך משעשתה טעות ושאלה אותי מה יחסי לברית הישנה – קיבלה ממני הרצאה כזו על מצרים בהווה, סיפורי המקרא והתרשמויותיי, שדומה כי התעייפה ראשונה והניחה לי. היא רגילה יותר להשמיע מאשר לשמוע.

בנסיעה לסכר באסואן ניסתה לבקש שיחליפו לה כסף ישראלי בכסף מצרי. היא נוסעת בעולם ללא כרטיס אשראי. יודעת קצת עברית. נסעה עימנו לאבו־סימבל. כאשר שטנו בפאלוקה, לפנות־ערב, מאי־הצמחים חזרה לאסואן, ביקשה שאשיר שיר עברי, זאת לאחר שהמדריך המצרי המקומי ידע לשיר מילים ראשונות מכמה שירים עבריים, בהם “על הדבש ועל העוקץ”. היא זימזמה את הנעימה של האודה לשמחה מהתשיעית של בטהובן וחשבה שזה שיר עברי. מוזר.


תום. פסיכולוג אמריקאי מבוסטון. בחור גבוה. ממושקף. בהיר שיער. מקריח מעט. מזוקן. עם מטריה שחורה. שקט. שתקן. ללא מצלמה. נסע איתנו לאבו־סימבל.


גבריאל. כבת 25. גוף נאה. בהירה. שער שטני. ממושקפת. אף גבנוני שפוגם בפניה. עיניים קצת פוזלות. חסרת שקט. בלתי־צפוייה. יהודיה. מאוסטראליה, סידני. נמצאת בתל־אביב אצל קרובים מבוגרים, משפחת רייס מרחוב שפינוזה. לא רחוק מאיתנו. נראית זקוקה לגבר. נקשרה למשפחה הניו־זילנדית. מדברת אנגלית מהירה שלעיתים קשה להבינה.


משלושה אלה, שני הראשונים לקחו מלון 3 כוכבים, וגבריאל שילמה עבור 4 כוכבים והיתה מאוד מאוכזבת כי שמו אותה גם־כן ב־3 כוכבים. בלילה האחרון העבירו אותה, על כן, לניו־קטראקט, באסואן.


מייקל וגאי. הוא בן 56, היא מעט צעירה ממנו.


*

19.11.89. יום ראשון. קהיר. (המשך).

מנסור עבדול ואהב, כתב של קול קהיר בעברית, ריאיין אותי היום במרכז האקדמי, לפני שירדנו לאכול צהריים. שאל ועניתי על הנושאים הבאים:

1. ההתרשמות שלי ממצרים, ישן וחדש.

2. ההרצאה במרכז, בראשי פרקים.

3. דעתי על עתיד היחסים בין הערבים ישראל.

4. בעקבות אסתר ראב, פרק בביקורי בקהיר.


בבוקר – קניות אחרונות בכלבו “אלפא”, ליד המרכז. 2 טרינינגים ונעלי ריבאק, לבן. משם, עם הנהג מוחמד השני, לחאן אל־חלילי. חלק מהחנויות היה סגור היום, אבל היו די חנויות פתוחות לשם קניות של תכשיטים וזוטות אחרות. עברנו על פני כיכר האופרה. על מקום האופרה שנשרפה עומד היום חניון גדול, הנקרא בפיהם גארג'. בכיכר – פסלו של איברהים פאשה. המקום אינו רחוק מרובע אזבקיה.

בחזרה מחאן אל־חלילי, לטלעת חארב, פסלו של סולימן פאשה, הקרוי גם טלעת חארב. בכיכר זו – מאדבולי וגרופי.

הגענו למרכז לקראת צהריים. הראיון לקול קהיר. אחר־כך, עם פרופ' עלי עטייה, לצהריים בשרתון הסמוך. יוסי, יהודית, דליה ואני. שוחחנו רבות, עלי ואני, ורשמתי בקשות אחדות שלו בתחומי הספרות.

חזרנו למרכז. שיחה עם אסייד איסמעיל, העושה דוקטוראט על מצרים בספרות העברית החדשה. רשמתי בקשות שלו לביבליוגראפיה.

הצטלמנו למזכרת, יוסי ואני, גם עם עלי עטייה, ויהודית ואני חזרנו עם מוחמד השני לביתם של יוסי ודלינקה, להתכונן לנסיעה חזרה.


*

יום ראשון (המשך), בנמל התעופה קהיר.

נפרדנו בהתרגשות מדלינקה ומיוסי, שממש הודו לנו על הביקור לא פחות משאנו הודינו להם. דומה שהם עצמם מאוד נפתחו במהלך הביקור שלנו אצלם, ולא פסקנו לשוחח בינינו, בין היתר על ההשפעה הטובה של ההתבוננות באובליסקים – על הבן־אדם.

שני המוחמד לקחו אותנו יחד במונית לשדה־התעופה. מקום קודר למדי. החנות הפטורה ממכס דלה אף היא, ויקרה. אך מצאתי בה קופסאות טבק למקטרת “ארינמור”, במחיר זול, זאת נוסף על קופסאות ה“פליינג דטשמן” שקניתי בלוד, בטרם המראנו, ואשר מזה שנה ויותר אזלו בארץ ואין להשיגן.


*

(המשך מייקל וגאי, מהעמוד שלפני הקודם) – זוג מניו־זילנד שמסתובב בעולם זה כמה חודשים. סיירו בישראל ימים אחדים, ואמורים לחזור אליה לעוד יומיים. הוא סוכן ציוד תעשייתי, ונוסע הרבה בעולם. נראה שמשלב עסקים עם טיול. סיפר שחזר לפני ימים לא־רבים מביקור ביריד תעשייתי בגרמניה, לצורך עבודתו.

חסכניים מאוד. לא נסעו לאבו־סימבל. לא קנו דבר מיותר במלון או בשוק. נעזרו תמיד בארוחות שבמלון ולקחו כריכים לדרך. עם זאת, לבביים ובעלי חוש־הומור. החלפנו כרטיסי־ביקור. בערב הראשון, בלוכסור, התפעלה גאי מסלט החצילים והבטחתי לה לשלוח את המתכון באנגלית. הם יחזרו לארצם רק במרץ 1990.

“מעולם לא ראיתי ג’וגינג (רץ) שמח.” מאמרות מייקל.


*

מעניין לציין כי אסתר ראב, שגרה באזבקייה ב־1922, זה היה ליד כיכר האופרה (שנשרפה ב־1971, הוקמה ב־1869), יכלה לראות, מדי עוברה בכיכר האופרה, את פסלו את איברהים פחה, כובש ארץ־ישראל בשנת 1830.


*

עד כאן התיאור, בעקבות הרשימות בפנקס, ממצרים, שכתיבתן נסתיימה באולם־ההמתנה בנמל התעופה של קהיר. הטיסה חזרה עברה בסדר גמור. שוטר מצרי אמנם עצר אותי בבדיקה הביטחונית, כי הבחין במכשיר הרנטגן באולר שבתיק־הצד שלי. אמרתי לו שזה לשימוש אישי, הוא התבונן בו ונרגע. הבדיקה שלהם היתה יותר יסודית מזו שבארץ.

באולם הנוסעים לא היו כמעט ישראלים. בעיקר קבוצה של תיירים מדרום־אמריקה, שהמשיכו מלוד למקום אחר. במטוס ניגש אלינו גבר ישראלי מבוגר, שיחד עימנו הגיע למצרים ללא מזוודותיו. סיפר שהיה עליו לנסוע כשלוש פעמים מבית־המלון לנמל־התעופה, שם לא יכלו להסביר לו היכן מזוודותיו, ופעם כמעט עצרו אותו משום שנכנס למקום שאסור לשהות בו, מטעמי מכס. עתה רק הבנו לאיזה טיפול מיוחד זכינו, וכי אילו היינו סתם תיירים במלון בקהיר, ללא מארחים מקומיים – היה חלק ניכר מן הטיול אכן הולך לאיבוד בגלל המזוודות שלא הגיעו.

ב־22.40 המטוס המריא, לקראת חצות כבר היינו בלוד. ובאחת בלילה חזרה בביתנו שברחוב הקליר. בן חיכה, אפה עוגה וקישט את הדירה. נהג המונית מנתב“ג לת”א עלה מ־100 עד 130 קמ“ש, וכאשר הערתי לו על כך, לא הואיל אף לזכותני במבט, ובקושי הוריד מהירות ל־110, כאילו אני אשם לו שבזמן שהוא מבזבז על הסעתנו – הוא מפסיד נסיעה נוספת מנמל התעופה. במחיר שלקח, 35 ש”ח, אפשר לשכור בקהיר מונית ליום שלם, עם נהג חייכן ואסיר־תודה המוביל אותך בנחת, ולא במהירות מופרזת, לכל מקום שתחפוץ.


נספחים    🔗

א. מסע במצרים (2): להרגיש מזרח, ללא זרות

(רשימה שנייה, נדפסה במדור “עם הספר” בעיתון “גלובס”, 8.12.1989)

הצפיפות האנושית בקהיר רבה, צבעונית, ענייה, לעיתים פאתטית, וכמעט תמיד טובת־מזג. האור האדום ברמזור הוא המלצה בלבד. שוטרים מכוונים את התנועה ברוב הצמתים ההומים. טורים ארוכים של כלי־רכב, חלקם מיושן מאוד, פקקי־תנועה הנראים כבלתי־ניתנים להיחלצות, וצפירות – אך למרבה הפלא, אף לא קללה אחת, ולא צעקות, ואין עצבנות, ויש חיוכים ממכונית למכונית, ואדיבות הדדית, והתנועה זורמת, באיטיות, בכבישים שלא תמיד תקינים, אבל לכן אולי גם לא רואים תאונות הנובעות מיהירות וממהירות.


נהג מונית תל־אביבי, לו אני מספר על כך, לאחר שסיים מנת חרפות מחליאה בערבית, כאלה שהנייר אינו סובל אותן, לעבר נהגת שלדעתו לא נסעה כהלכה:

“בטח שנהג המונית המצרי רגוע. למה לא? הוא עני, אבל כשהוא חוזר הביתה הוא מלך. אשתו חולצת את נעליו. הילדים מכבדים אותו. הוא עושה לה עוד ילד. ומה יש לנהג המונית הישראלי כשהוא חוזר הביתה? מס־הכנסה, ביטוח לאומי, ביטוח רכב, מע”מ, מס אחיד, ארנונה, מילואים שלו, ושל בנו. והאישה – איכפת לה ממנו? לא, רק שיביא כסף! – אז איך לא יהיה עצבני?"


*

אתה מסתובב ברחוב, בחנויות, בשווקים, במסעדות, באתרי־תיירות, אנשים בעלי מזג־נוח בדרך־כלל, מאירים פנים לתיירים. זקוקים להם. תאמר שם של ארץ, מיד יהללוה. אפילו יברכו אותך בשפתה ולעיתים ישירו שתיים־שלוש מילים מפזמון פופולארי, אפילו “על הדבש ועל העוקץ” בפאלוקה צחורת־מפרש על פני הנילוס, בין איי אסואן. כי שאתה מגלה שבאת מישראל, התגובה לרוב עוד יותר חמה. “אנחנו אחים!” – “בני־דודים!” – “מדוע שלחנו את הבנים שלנו להילחם בעד הפלשתינאים?” – “השלום טוב!” – ועוד ועוד.

אתה מרגיש רצוי. מתחשק לך אפילו לדבר קצת ערבית. להיכנס לאווירה של הברכות המקומיות. מתברר לך אמנם שהערבית הארצישראלית לא תמיד מתאימה, ואתה עלול להיות מובן שלא כהלכה. אם תאמר “מרה” על אשתך, הרי זה לא כינוי של כבוד גדול. ואם תבקש “בוזה” במקום “ג’לטה” או “אייסקרים” – עלולים להבין שאתה מבקש מין משקה חריף, לא־חוקי. מספרים על ערבי ישראלי שביקש בוזה וסיים בהיתקלות עם שוטר שסבר כי הוא מחפש לקנות סם.

אתה מרגיש, במצרים, אולי פעם ראשונה בחייך, שאתה חלק מן המזרח. אתה במזרח ואינך זר בו. אפשר להיות חלק ממנו. אנשים שרובם מוסלמים, שכולם דוברי ערבית, ומעיניהם לא נשקפים כלפיך שנאה, תוכחה, נסיון לטעת בך רגש אשמה, אותו דיאלוג מבטים הדדיים עם הערבי הפלסטינאי, המשדר לך שאתה לא מקומי, נטע זר במזרח – דיאלוג דמום המתרחש במפגשים בישראל, בשטחים או גם ברחוב בלונדון ובפאריז.


*

שיא המסע למצרים־עילית, אחר מקדשי לוכסור וכרנך, אחר יופייה של אסואן הצופה על איי הנילוס – הוא הביקור במקדש אבו־סימבל, מרחק כ־1,300 ק"מ דרומה לקהיר. המקדש מסכם גדולה של עבר בן אלפי שנים, ושל הווה – לא רק בגודלם ובאלמותם של הפסלים העתיקים, אלא גם בקפלת הביטון הענקית, המודרנית, במעבה ההר המלאכותי, שנבנתה כדי להחזיק את המקדש ופסליו לאחר שנוסרו והועלו, וזאת מבלי שייראה בהם אפילו סימן אחד לכך. ולמטה ימת נאצר המשתרעת על פני מאות קילומטרים של חופי מידבר מפורצים בקווים מוזרים, שרירותיים, לפי קו־הגובה שאליו הגיעו המים המתוקים, הכחולים, שהרימם הסכר הגדול באסואן.

והסכר עצמו.

מפעלים אדירי מימדים, ועם זאת, לאורך מאות קילומטרים של נסיעה ברכבת, מראה הכפרים על גדת הנילוס, בתוך שפע הצמחיה, ודקלי התמרים – אנשים החיים כמעט כמו בימי אבותינו בתקופת המקרא, וכפי שהיה הכפר הערבי בארץ־ישראל עד לפני בין 50 ל־100 שנה. ואתה תופס בבת־אחת את התנ"ך ואת ארץ־ישראל המאנדאטורית. ואת הציורים של נחום גוטמן. תנוחת הפרעונים בציוריו. כפות התמרים והדקלים. וכל הישן הזה הוא כל־כך חדש בעיניך, ויפה – האנטיליות, ההשקאה בהצפה, בערוגות, החרישה בשוורים, שפע החמורים, החושות העשויות לבני־חומר ומקורות בטיט או בכפות תמרים. כדי־החלב והדליים העשויים פח, כדי החרס, סלי הנצרים, החנטורים (כרכרות), התאואים, שקי הבד העבה, החומים־צהובים, הארגזים והכלובים העשויים קנים, שובכי־היונים, וההיעדר המדהים של תחליפי הפלאסטיק למיניהם.

והעוני. כל כך צבעוני. כל כך מדכא.

מצד אחד, תרבות, בייחוד חקלאית, שארץ־ישראל נפרדה ממנה מזה שנים רבות, ובניה, יהודים כערבים, אולי אינם רוצים כלל להודות שהיתה קיימת פעם, ומצד שני – מפעלי הענק דוגמת אבו־סימבל וסכר אסואן, אמנם חלקם בסיוע מדינות זרות, שבישראל אין כמותם.


*

כדאי לבקר במצרים? – כן. צריך לבקר בה. ולוא רק בשל שלל ההרגשות הללו, המחזירות את הישראלי למקורו המזרחי. ואפילו כדי לשמוע, במקרה, קונצרט מיצירות מוצארט בבניין המודרני של האופרה החדשה בקהיר, (שנבנה בעזרת היפנים), בניצוח יוסף אל־סיסי, ובהשתתפות סולנים יפניים; להיווכח שאפשר להיות חלק ממזרח שבו מוצארט ובטהובן אינם שייכים רק לאשכנזים, ל“ווז־ווזים”.

מדוע המצרים לא מבקרים אצלנו? – רבים מהם גם לא ביקרו, בארצם־שלהם, באתרי מצרים העליונה שתיירים משלנו, ומכל העולם, נוהרים אליהם באלפיהם מדי יום־ביומו. הרוב אינו יכול להרשות לעצמו ביקור בישראל, שדמי מלון ללילה אחד בה הם יותר ממחצית משכורת חודשית של רופא בבית־חולים ציבורי. והעשירים? – מה יש להם לחפש אצלנו? – מעניין יותר לטייל בפאריס או בריביירה, מקומות שגם שלנו נוסעים לבלות בהם.


כל ביקור של ישראלי במצרים, וכל חשיפה נוספת של אנשים מצריים לפגישות עם ישראלים – הם נדבך נוסף בתהליך השלום, שבסיסו העממי נראה איתן ולבבי מאוד, אבל תמיד מקנן החשש שבראש הפירמידה השלטונית במצרים, או במחשכיה, יחולו מהפכים שיסחפו שוב את המדינה הגדולה, הצייתנית, עמוסת הבעיות של כלכלה וחוב לאומי, של התפוצצות אוכלוסין וקריסת התשתית האורבאנית – לעבר עימות מיותר אחד נוסף עם ישראל.


ב. מכתב לפרופ' יוסף גינת בעקבות הביקור

30.11.1989

לכ'

פרופ' יוסף גינת

מנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר

אל־ניל סטריט 92, דירה 33

דוקי, גיזה

מצרים


לפרופ' גינת היקר שלום רב,

ברצוני להודות לך בשמי ובשם יהודית על האירוח הנפלא שזכינו לו מצדכם במשך ביקורנו בקהיר, ועל הפגישה המאלפת והנעימה עם העובדים והלומדים במרכז האקדמי הישראלי. אני מקווה שנמשיך בקשר, ואעשה כמיטב יכולתי לסייע לכם מכאן.


להלן רשימת נושאים שלקחתי עימי לטיפול:


יחיה איסמעיל – חומר ביוגראפי על חנוך לוין

(דרך מר חסאן עלי, מקול קהיר). אצלם עבורו מאמרים שלי על חנוך לוין, ואברר מי עוד כתב עליו מאמרים מעניינים.


מדבור חמדי חיג’אז – מתעניין ביהודי מצרים

אפנה בעניינו ליצחק גורן־גורמזאנו, כדי שיסייע לו.


איברהים נאסר א־דין – כותב על דוד שחר

הוא עורך בדיקה של “היכל הכלים השבורים”, עבודה על הרומן בספרות של דוד שחר. כתב לד“ר שרה כ”ץ, שעליה המליצה כמומחית בנושא ד"ר יפה ברלוביץ, ולא קיבל תשובה. לנסות שוב. גם שחר לא ענה למכתבו.

אני ממליץ לו לכתוב לסופר יהואש ביבר, לפי הכתובת: ת.ד. 18037, ירושלים. ביבר מכיר את שחר ואת יצירותיו, וישמח לעזור לו ולענות על שאלותיו. אפשר להסתמך עלי.


עלי אבו האשם – כותב על רטוש

(קריין בקול קהיר). כותב עבודה על רטוש, בהדרכת ד“ר עלי עטייה. המלצתי להזמין את הביוגראפיה של רטוש, “שלח ועט בידו”, מאת פרופ' יהושע פורת, בהוצאת “מחברות לספרות”, אחד העם 120, ת”א.

הפניתי אותו לראיון שלי עם רטוש ב“אין שאנננים בציון”, והבטחתי לשלוח ראיון נוסף שלי עם רטוש, על התנ"ך, שהתפרסם בחוברת “פרוזה”.


אסייד אסמעיל מוחמד אלסירוי – מצריים בספרות העברית

מאוניברסיטת קהיר. עושה דוקטוראט על מצרים בסיפורת העברית החדשה, 1881־1984. הבטחתי:

1. לצלם “מי ורדים מפורט סעיד” לגדעון תלפז. רצוף בזה.

2. להשתדל להשיג את ספרה של בתיה כהנא “בפרוח עץ ההדר”. ביררתי – הספר אזל בהוצאה.

3. להשיג את הספר “בין זריחה לשקיעה” מאת אליעזר שמאלי, בהוצאת יבנה. מתוכו החלק: “חילוף משמרות”. ביררתי – הספר אזל בהוצאה.

4. לשלוח מאמרים שלי על יצירות ספרותיות שנמצאות בביבליוגרפיה של עבודתה של נורית גוברין על מצריים בספרות העברית. וכן מאמרים על הספרים “בין חולות וכחול־שמיים” לגוטמן, “גן שחרב” לאסתר ראב, ו“אפרת” שלי.

5. הצעתי לו לכתוב לסופרים החיים ולבקש מהם מאמרים על יצירותיהם. כמו כן – שמישהו ישב ב“גנזים”, בבית הסופר, קפלן 6, ת"א, ויבדוק את הביבליוגרפיה ליצירות שברשימה.

6. אני מציע להוסיף את “סביבה עויינת” לאורלי קסטל־בלום (זב"מ 1989) ובו הסיפור “ג’ו איש קהיר”.

7. וכן – לצלם עבורו את הסיפור “בקהיר” מתוך החומר של אסתר ראב הנמצא במרכז.


פרופ' עלי עטייה – חומר על “בני משה”

איני זוכר עם החומר על “בני משה” הוא לעלי עטייה עצמו, או לסטודנט שלו. נורית גוברין ביררה עבורי את הנושא. ישנו ספר של שמואל טשרנוביץ על “בני משה”. הספר יצא לפני זמן רב וקשה להשיגו. היא תנסה לאתר את הפרטים המדוייקים עליו.

נורית היפנתה אותי אל יוסי גולדשטיין, השקד 9, מוצא עילית, המסיים עתה דוקטוראט על אחד העם, ומוכן לעזור בחומר על אגודת “בני משה”. דיברתי איתו. אפשר לכתוב לו לפי הכתובת הזו, והוא יענה ברצון.

כמו כן הבטחתי לברר את כתובתו של עידו בסוק, בירושלים, הכותב ביוגרפיה של משה סמילנסקי.

אדאג שיישלחו לעלי עטייה חוברת יובל (פרוזה) של מאזניים, גליון ה־100 של עיתון 77. רצ"ב ספרי, “לשוט בקליפת אבטיח”, עם הקדשה.

דרישת שלום לעלי עטייה מחיים פסח, העובד עתה כעורך הפרוזה בזב"מ. הם בילו יחד בספרד ב־1985, והוא שולח לעטייה ספר של אביבה דורון על היהודים בספרד.


עסאל אסוואד – קול קהיר בעברית

ריאיין אותי במרכז, ב־19.11.89. לבקש קלטת של השידור.


שמאי גולן – יו"ר אגודת הסופרים העברים

לבקשתי ישלח חוברות מאזניים, וכן מיבחר ספרים שיצאו בשנים האחרונות בסדרות אגודת הסופרים, גם חוברת היובל. כדאי לשקול אם להזמינו לפגישה במרכז. הנושא שלו – ספרות השואה, על כך גם נסבה מרבית כתיבתו.


פרופ' נורית גוברין

מוכנה לבוא להרצות במרכז בראשית חודש פברואר 1990.


“בעקבות יהודי המידבר”

רצוף בזה הספר שכתבתי, הקשור לדמות הערבי בספרות העברית, בתארו את החיפוש אחר יהודי חייבר.


“עיתון 77”

העורך, יעקב בסר, הבטיח לשלוח את גליון ה־100, וכן יותר עותקים מכל גליון, ע"ח המנוי של המרכז. אם יש רשימות בעברית שנכתבו על־ידי סטודנטים ומרצים הנעזרים במרכז, שמתייחסים לספרות עברית או לנושאים מן הספרות המצרית – ישמח לפרסם בכתב־העת שלו.


הוצאת שוקן

קיבלו את המכתב ששלחתם להם, והבטיחו לשלוח ספרים חדשים לביקורת.


הוצאת זב"מ

קיבלו את המכתב ששלחתם להם, וסיכמתי עם רותי, היחצ“נית, רשימת ספרים חדשים שהיא שולחת לכם, לביקורת. כמו כן תשלח קטלוג, הכולל גם את ספרי זב”מ ודביר, האחרונים חשובים במיוחד לקלאסיקה העברית, ותוכלו להזמין על פיהם. מחירי הספרים הישנים זולים מאוד.


תמונות מן הביקור

רצופות בזה תמונות למזכרת לדליה ולך, לעלי עטייה, לתוואחיד, למוחמד הראשון ולמוחמד השני. ד"ש לכולם.


עד כאן הנושאים, ואני מקווה שבמשך הזמן אטפל בכולם. כתבתי רשימה, בעקבות ההרצאה, למדורי ב“גלובס”, וייתכן שתהיינה רשימות נוספות מן הביקור במצרים. אשלח לך. כמו כן אני מעלה את כל רשמיי בסיפור־יומן מורחב, אישי יותר, שלא לפירסום, ואשלח לכם למזכרת, לאחר שאסיים.


שלך בידידות ובהרבה הערכה,


אהוד בן עזר


ג. מכתב לאל־על

24.11.1989

לכ'

מר רפי הרלב

מנכ"ל אל־על, נתיבי אוויר לישראל

המשרד הראשי

ת.ד. 41

נתב"ג 70100


א.נ.

אבקש להביא לידיעתך כי בתאריך 9.11.89 טסנו, אשתי ואני, בטיסת אל־על 443 ת"א־קהיר, וכל המטען שלנו לא הגיע יחד עמנו לקהיר. המטען כלל מזוודה ותיק־מסע, שהכילו בגדים (עליונים ותחתונים, נעליים, בגדי־יצוג, ועוד) כלי־רחצה, דברי־מאכל, תרופות, ספרים, ושתי הרצאות כתובות.


נסיעתי למצרים היתה פרי יוזמתו של פרופ' יוסף גינת, מנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר, אשר הזמין אותי לשתי הרצאות סופר־אורח במרכז.


כאמור, בהגיענו לשדה־התעופה בקהיר, נוכחנו לחרדתנו כי המטען שלנו לא הגיע. במקום לא היה שום נציג אל־על דובר עברית, אשר היה עשוי לבוא לעזרתנו או לתדרך אותנו בפרטים כגון: מתי יגיע המטען, ומה עלינו לעשות בלעדיו. פקידה מצרית, דוברת אנגלית עילגת, מילאה טפסים במשך שעתיים תמימות, וגרמה לנו טירדה ואי־נוחות נוספים.


מכיוון שתוכנן לנו גם טיול למצרים העליונה, ולא ידענו מתי נקבל את המטען, היינו חייבים להצטייד בחפצים הדרושים, כמו פרטי־לבוש למיניהם, חפצי טואלטה ובגדי הופעה להרצאות, שבאחת מהן נכח שגריר ישראל במצרים, פרופ' שמעון שמיר.


לאחר בירורים, עוגמת־נפש וטירחה רבות, קיבלנו את המזוודה הראשונה כעבור 4 ימים, ב־13.11.89, ואילו את תיק־המסע – כעבור יותר משבוע, בשובנו מאסואן, ב־17.11.89, יומיים לפני שובנו ארצה.


אני מבקש בזה להביא לתשומת ליבך את הנזקים שנגרמו לנו עקב האירוע:


1. בזבוז זמן יקר על בירורים וטיפול במציאת המטען, ועל קניית בגדים ופריטים אישיים אחרים.

2. הוצאות כספיות על ביגוד לשני אנשים, וכל הדרוש לשהייה של שלושה ימים בארץ זרה ושמירה על הופעה נאותה בהרצאות בפני סגל השגרירות.

3. אי יכולת לשאת הרצאה ברמה הנאותה, בגלל היעדר החומר הכתוב, ואי יכולת להתכונן להרצאה נוספת, בגלל אותה סיבה.

4. בהיעדר הספרים וחומר כתוב, נפגם גם הטיול למצרים העליונה.

5. ביטול פגישה עם הסופר נגיב מחפוז, בגלל היעדר החומר שהיה מיועד עבורו, ונמצא בתיק־המסע.


אני מבקש להתריע, כמי שנוסע רק בחברת אל־על, על אי הסדר וחוסר היחס, ומקווה שהחברה תשפר בעתיד את שירותיה גם בקהיר.

לא קיבלנו בקהיר כל פיצוי התחלתי מאל־על.

אני מוצא את אל־על אחראית לנזקים שנגרמו לי ולאשתי עקב האירוע, ורואה אותנו זכאים לפיצוי כספי על ההוצאות המיותרות ובזבוז הזמן שהיו לנו כתוצאה מאובדן המזוודות, ועל עוגמת הנפש והפגיעה ברמת השליחות שלמענה נסעתי.

מצורפים בזה צילומים של כרטיסי הנסיעה ושל הדו"ח על אי־קבלת המטען בנמל־התעופה בקהיר.

בכבוד רב,

אהוד בן עזר


העתק:

מנהל יחידת פניות הציבור

אל־על, נתיבי אוויר לישראל

המשרד הראשי

ת.ד. 41

נתב"ג 70100


פרקי זכרונות של אסתר ראב    🔗

כאן מובא סיפורה של אסתר ראב: [בקהיר] (https://benyehuda.org/read/16104)

*

 

נספח, אפריל 2020    🔗

כאן מובא סיפורה של אסתר ראב: ריבת־שושנים

*

כאן מופיע סיפורה של אסתר ראב: תחת האוקליפטוס בחילואן


*

לאלי עמיר היקר, אני שולח לך עוד שני סיפורים של דודתי אחות אבי המשוררת אסתר ראב, שחיתה בקהיר בראשית שנות ה־20 למאה שעברה עם בעלה איזאק גרין שהיה גם בן־דודה שלה. אולי תמצא עניין גם בנופים האלה, נוסף על הקטע שמופיע בסוף היומן של המסע שלי למצרים בשנת 1989, שאותו קראת [באותו יומן, הקטע: “בקהיר, פרקי זיכרונות”]. הסיפורים נכללים גם בכרך “כל הפרוזה” של אסתר ראב שנערך על ידי.

שלך

אהוד


אהוד יקירי, ואו , ואו, ואו, הקטע הראשון [“ריבת שושנים”] הוא שירה לירית נפלאה, מרתקת, רבת גוונים וצבעים, תענוג לקרוא, צריך לקרוא לאט־לאט ולחזור ולהתענג. 

הקטע השני [“תחת האוקליפטוס בחילואן”] יפה וריאליסטי, תמונות מוכרות לי מהסרטים המצריים. אגב באזבקיה שהיא מזכירה נערכו החאפלות של אום כלת’ום, באולם ששמו חדיקת אל־אזבקיה. הנילוס אכן לא מרשים כל כך גם בהשוואה לחידקל ילדותי.

ראב דודתך גדולה, וטוב שאתה דבק בה ומגיש אותה לקוראיך. 

תודה רבה 

אלי עמיר


[מתוך “חדשות בן עזר” 1533 מיום 20.4.2020].