הסערות מחוץ והשממון מבית שמים מעצור לרוח, מחסום לכל הגיון־לב, כאשר תעצור הסערה הקרה בעד כל ציץ מהתפתח. לעת כזאת יבאו חזיון תחת הגיון, דמיונות תחת עבודת הרוח וחלומות תחת מעשים. בעת כזאת יֵאצרו ויֵחסנו מחשבות ומעשים לימים הטובים כי יבאו, כאסוף השרשים מתחת את לשדם בטרם יוכלו להפכו לפרי תאר לעיני כל, ושעשעו והשתעשעו בתקוות, בדמיונות ובחזיונות והתנבאו במחנה. “והנביא אשר אתו חלום – יספר חלום”.
גם אני בחלומי.
א. 🔗
והנה שואת פתאם, סופה וסערה ורעם ורעש כפרץ המון הרי געש, השמים קדרו והארץ התבקעה ושערי שאול נפתחו, והנה השטן יושב לכסא וכל צבאו סביבותיו. ומלך בלהות סר וזעף, מתעבר ומתקצף, כי ארכו לו ימי השלום בארץ וכוס החֵמה אשר בידו כמעט נִדּפה יָבשה עד הקֻבּעת ואין שותה. ובהִסער לבו עליו צוה להביא את ספר הזכרונות, אשר בו כל תלונה, כל עלילה, כל תואנה אשר לו ולשעיריו ולכל החיה הרעה, ממשלת ידו, על האדם מימי קדם ועד אחרית הימים. ויקָראו הדברים לפניו, וכספר נגֹלו נשכחות, ובתוך הזכרונות – כל תלונות החיה והעוף והרוחות והשדים על האדם, אשר גמלו עליו פעם בפעם ולא שֻלם להם כעל גמולות.
ויספרו העורבים בתלונותם לאמר: היֹה היה איש קנא ומר נפש, איש ריב לעמו ולגדוליו, עקב אשר בקש לעשות אותם לעם קדוש לה' והם בקשו ללכת בשרירות לבם, לעבוד את הבעלים ולהתענג על החיים ועל מנעמיהם. והאיש, בבקשו מפלט לו מפני חמת גדולי עמו, נדחף אל אחת המערות הנשקפות על פני הירדן, ויהי צפוי לרעב ולעורבי נחל. וישאו בני עורב את עיניהם אליו ויאמרו: הנה לנו נתח טוב, עינים גדולות נוצצות ככוכבים – ננַקרן והיו לנו לברות ובשרו לארוחת הערב. אך העורבים הזקנים, אביהם ואמם, הניאו אותם באמרם: נזיר אלהים הזקן, כלו רוח ולא בשר, ובעורקיו ובעצמותיו אש ולא דם – כַּלכלוהו והיתה זאת לכם לצדקה ולזכרון באדם, בספרתו, וגמולכם ישֻלם לכם למועד. ויעשו כן ימים רבים ויביאו לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב ויחכו לגמול – ואין; כי בכח פעולות איש־הרוח־והאש ההוא ובכח מעשי חניכיו אוחזי דרכו, היה שלום בארץ ימים רבים והעורבים רעבו לבשר…
והדגים התאוננו גם הם לאמר: איש נודד ממקומו ישב באניה ורעיו הטילוהו אל הים, אל תוך פי הדג, ויבלעהו ויאמר: זה יהיה לי שלוּמים על כל המון אחי הקטנים, אשר היו למאכל לאדם, וגאלתי דמם מידו. ובטרם יאֻכּל בִּלעוֹ בבטנו והנה חזקה עליו יד ה' להקיאו אל היבשה; כי נביא היה האיש, דובר שלום לבני האדם, למנוע חרבם מדם ושִניהם מטרף. ובני האדם (גם אנשים השמים את האדם אחיהם כדגי הים) מוסיפים לצוד דגים ברשתם בדור דורים, ואלה עודם מחכים ליום נקם ושִלם, כאשר דבר להם השטן, השומר צדק לעולם, ואין.
והזאבים התאוננו ויספרו לאמר: בימי קדם החליפו האדם והחיה את דרכיהם: בני האדם היו משליכים ילדיהם על פני השדה להאבידם, כי בקרו אותם בהוָלדם והנה לא היו חזקים דֵי רצוֹח אנשים בגדלם, או כי הִשִׁיאו אותם דברי חזון וחלומות, והזאבים באו, חלצו שד, היניקו אותם – את כורש, את האחים רמוס ורומולוס ועוד, אשר לא פֹרש; וגם שום שם להם האדם זכר בספרתו וגם היתה זאת להם לחרפה ולשם רע בקהל חיתו יער, לאמר: היו הזאבים לנשים רחמניות. וכי באו לבקש שכר לפעלם, ויאמר להם השטן: שכרכם שמור לכם למועד, ומי יתן והיניקו הזאבים את כל ילדי בני האדם והיה דמם אשר הזילו אל קרבם למקור מלחמות־תמיד וחרב והרג ואבדן.
גם מן השדים והרוחות ספרו את החסדים ואת הטובות אשר עשו פעם בפעם לבני האדם, ככל הכתוב בספורים ובספרים הקדושים, וידרשו את שכרם השכם ודרוש, המה והחיה והעוף, עורב וזאב ודגי הים – יום נקם באדם, יום שלוּמים לכל תגמוליהם עליו (הן האדם לא יעשה טובה לרעהו כי אם בעד גמולות או למען הכין רשת לפעמיו ולמשכו בה אל אשר יהיה רוחו, ואף כי השדים והרוחות. והחיות הרעות!).
ורוח עועים נחה על השטן המבקש תואנה לבלע ולהשחית, ויהיו לו הדברים העתיקים הכתובים והנקראים לפניו בספר זכרונותיו, כחדשים, ותלונות דורשי המשפט עלו באזניו מערפלי ימי קדומים, וכמו תמונות לנגד עיניו וקול מלים שמע – קול מר צורח, קול ילֵיל, קול מצפצף מנִבכי ים, קול שַמה ושרקה – ויתעורר כחולם בהקיץ ויקרא: צדק! גמול! נקם ושִלם! עת להשחית, כי בא מועד! וישרוק משריקות פיהו ויקרא לראש שעיריו ויאמר:
שְׁפוֹת הַסִּיר, שְׁפוֹת, הַרְקַח הַמֶּרְקָחָה,
וּמָלְאָה הָאָרֶץ דָּם וָאֵשׁ;
תְּהִי יַד עָם בְּעָם, מַמְלָכָה בְּמַמְלָכָה,
וְיָדְעוּ כֹל, כִּי לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ.
תֶּאֱסֹף הָאֲדָמָה בִּרְכָתָהּ,
אֶת־הַתִּירוֹשׁ וְאֶת־הַלָּחֶם,
וְהוֹצִיאָה הַסִּיר חֶלְאָתָהּ –
בַּרְזֶל וּנְחֹשֶת, כְּלֵי־לָחֶם.
וְנַחַת שֻׁלְחָנִי יִמָּלֵא פְגָרִים,
וּנְשָׁמוֹת אֶל־עָל כְּצִפֳּרִים עָפוֹת:
וְדָמִים כְּנַחֲלֵי־מַיִם מֻגָּרִים,
וְעַל־מֵי יַמִּים יָשִׁיתוּ נוֹסָפוֹת.
וּבְכָל־שָׂדֶה עִיִּים וָחֳרָבוֹת,
וּבְכָל־הֶעָרִים אַלְמוֹן וּשְׁכוֹל,
וְעַל־כָּל־שְׁעָרִים אִבְחַת חֲרָבוֹת –
כָּל־חַיָּה וְעוֹף אֵתָיוּ לֶאֱכוֹל!
ב. 🔗
לכל המראה הגדול הזה נהפכו עלי בלהות ורוחי נָבקה ולבבי תעה ולא ידעתי נפשי, החוזה אנכי בהקיץ אם בחלום. ואשוב וארא, והנה אני עומד בראש ההר, אשר נמלטתי אליו מפני הרעש, צופה ומביט בחרדה על פני הארץ מסביב. והנה הארץ הולכת ומתאדמת והשמים אשר עליה הולכים ומתקדרים וסערות מתחוללות, משמיעות קול ילֵיל, קול זוָעות, מבַשרות שואה ומחִתּה קרובה, ומעינות דם נבקעו ויזובו, לא מבטן הארץ, מקום מוצא מעינות המים, כי אם מעליה, מבּין הבריאות המתרוצצות והמתנגשות בתוך התהו־והבהו אשר על פני הארץ הנסערה כים לגליו וכערער בערבה לפני רוחות הסתו אשר בשלכת. והבריאות – פרועות, איֻמות למראה, דמות אֵימים ופראים ובני שחץ, ידי אדם להנה ופניהן פני אריות, זאבים, נמרים, יענים וכל חיתו טרף, ופני אדם אך מעט מאד בתוכן. והבריאות1 מתמרמרות, משתרעות אשה על אחותה, גדוד על גדוד ומחנה על מחנה, והסער מֵיליל ממעל ותמרות אש ועשן עולות מסביב עד מחנק נפש, וצבא השמים קדרו, כִּסו פניהם מכלימתם על הנעשה בארץ מתחת. והמעינות יפרצו לאגמים ולנחלים והנחלים – לנהרות רחבי ידים, והנהרות יגאו, יהמו יחמרו, יעלו קצף וגם באוֹש וצחנה מִרבה להכיל, ומאפסי הארץ ומקצותיה השונים יגָלו מעט מעט עוד אגמי דם, עוד נחלי בליעל, אדֻמים, זועפים, והאגמים והנחלים ירבו, יקרבו, יתנגשו יחדו עד אם כסו את פני האדמה לכל מראה עיני מסביב ויהיו לים־דם הולך ושוטף, הולך וסוער. ובתוך הים נִשָׂאים ומתגלגלים הריסות ערים וכפרים, שברי יערים, משוּאות שדי־תבואות, מכִתּת כלי חמדה ושרידי בנינים גדולים וטובים וכל יגיע כפים. ועל גלי הים נגרשים גלגלות רצוצות, צלעות שבורות, ידים ורגלים קצוצות, גויות ובתרי גויות, קֶרב ומעים וכל אברים פנימים וחיצונים, אך לב אדם אין בקרבם. והעצים והפרחים וכל צמח כפנו שרשיהם וענפיהם אל חיק אמם הורתם, מפני הכליון הנשקף עליהם מסביב, כילדים המתחבאים אל תחת כנפי אמם ביום סער. וים הדם הולך וסואן ברעש, וכנפים שחורות לאין מספר משיקות ממעל, ולויתן ורעיו, התנינים הגדולים, פוערים פיהם ושואפים מתחת, ואנקות חללים ושועת נכאים וקול בכי מזי רעב, העומדים בין החיים ובין המות, יעלו והתבוללו עם שריקות העורבים ויללת היענים והמית הסער ושאון גלי ים־הדם והיו לעֵרֶב קולות מחרישים אזנים ומקפיאים את הדם בעורקים. וממעל נשמע קול שחוק נורא, פרוע, מרעים כקול אלפי רעמים – קול שחוק השטן, לועג על רֶשע־כֶסל בני האדם, שוחק על משבַּתיהם.
לקול המולה גדולה נעורו הרפָאים מתחת מים ושוכניהם, וכל רבי מלך בלהות וצבאו ופקודיו יצאו נצבים זה בכה וזה בכה בשבעת הדרכים אשר נפתחו עתה בין ארץ חיים לגיא צלמות, ארץ ממשלת ידם, והמה מביטים, משתוממים ושואלים: מי היצורים הקטנים האלה, בכוֹרי שטן, חרשי משחית, ואיך שִׂכּלו ידיהם לשלוח אל ארץ תחתית בימי שתים־שלש שנים המונים המונים, אשר לא יוכל עזַראל מודענו לעשות כן בימי יובל שנים? ומה השטף הזה, ומה יפרצו עלינו פרץ לבא בגבולנו באלפיהם וברבבותם? הלכבוש ממלכת שאול הם אומרים, כאשר בקשנו אנחנו לפנים לכבוש את ממלכת השמים מעל המגדל אשר בנִינו בארץ שנער וראשו ברקיע? הוי, אנא2 אנחנו באים מפני המשחיתים האלה, כי לא תשא אותנו שאוֹל לשבת יחדו!…
והים עודנו הולך וגדול ורחב ונסב בגאון גליו ושטף ועלה מעלה מעלה, ואני עומד בראש ההר ועֶמדתי הולכת וצרה, הולכת ונסחפת מסביב ועוד מעט ואין מקום ואין מעמד… ואזעק: הושיעה, אלהים, כי באו מים עד הראש, עד הנפש! ואחרד חרדה גדולה – ואיקץ.
ג. 🔗
מתמהון לבבי שבו נסגרו עיני, ואחלום שנית והנה עברה רוח חדשה על הארץ והשמים הקודרים מאֵד נחלי הדם טהרו, אורו, נפתחו ומלאך השלום ירד ממרום ויעמוד על ראש ההר ויתקע בשופר גדול, קול אדיר וחזק, קול מחריש שחוק השטן ושריקות העורבים והמית היענים, קול עוצר בידים השלוחות להרוג ולאבד, קול מבשר ואומר: שלום! שלום! שלום! – וים־הדם ירד כאשר עלה, שקע בתהומות רבה, והיבשה החלה להגָלות כה וכה ושרידי עצים, ערים וכפרים נראו על פניה, ושרידי החרב יצאו ממחִלות העפר ומנקרות הצורים, אשר התחבאו שם בעת מלחמה, והנם עושים הֵנה והנה, אלה חובשים פצועיהם, אלה קוברים מתיהם, מטהרים את הארץ, מִטַּהרים ומתקדשים לעבודת השלום. והאדמה, אשר פניה עוד אדמו מבּשׁת על כל התועבות הנעשות עליה, פתחה פיה ותכס על הרוגיה, החיים אשר היו קבורים ובאים במעבה האדמה יצאו עלו למעלה וההרוגים אשר היו מֻשלכים על פניה ירדו באו למנוחתם מטה – איש על מקומו באו בשלום.
ואלמנות ויתומים אשר התמוגגו בענים ויגיעו עד שערי שאול, ומֻכּי חרב המתבוססים בדמיהם על מטת דְוֹתם ומחכים למות כי יביא להם פדות, ועניים מרודים רעבי לחם ושבעי רֹגז, אשר דעך אור חייהם ויהי כפשתה כבה, שמעו את בשורת השלום אשר חכו לה בכליון עיניים ובשארית כח, ותאורנה עיניהם הדועכות וַתֵּעוֹרנה שפתיהם היבשות וישקו איש את אחיו – ונפשם יצאה בנשיקותם ב“שלום”.
ושרידי החרב פקדו את הנשארים לחיים וישאו את ראשם למספרם אחרי המגפה האדֻמה הזאת, כאשר עשו לפנים אחרי המגפה השחורה, – והנה בכל הארץ שלישית יושביה נכרתו נשמדו ושתי הידות נותרו בה – תמימים ונֵכִים יחדו.
ומלאכי עמים נאספו ב“ארמון השלום” אשר בהַג, להשיב את השלום על כנו ולהכין אותו ולסעדו במשפט ובצדקה. ותהי השמחה גדולה בכל הארץ בתוך העמים, וגרמני ואנגלי וצרפתי יצאו יחדו במחולות, ורוסי וטורקי ורומני ובולגרי אחזו איש בזקן אחיו לנשָק־לו. והאמריקני נטה הצדה ויעמוד לחַשב חשבונותיו. והיהודים סָפרו את חלליהם ואת גבוריהם אשר קבלו אותות־כבוד, ויערכו ויכינו ספר זכרון בשתי העתקות, את האחת שמו באוצר למשמרת עם יתר שטרי החובות אשר לעם ישראל על כל הגוים ממצרים ועד הנה, ואת השניה יגישו אל השלחן הירוק לבקש זכיות.
_____________
ובעת הֵאסף מלאכי השלום, ועדרי הזאבים והיענים נפוצו שבו אל מעונותם, ושפעת העורב והעיט וכל עוף־טרף, השוקדים על עמק הפגרים, כלתה כעשן עם הֵעלות הערפל האדֹם מעל פני האדמה, – והנה יונים צחורות באו משוּט בארץ וכנפיהן נחפות בכסף, נוצצות מנֹגה נגדן, כי זרחה שמש צדקה ומרפא, והיונים הוגות ונעימות בפיהן (אשר באו כחצים שנונים בלב השטן ועדתו), לאמר:
בָּא שָׁלוֹם, בָּא טוֹב, יוֹם רָצוֹן, עֵת מְנוּחָה,
הַקֵּץ לַחשֶׁךְ, לַדָּם, לַקָּרֶץ!
שֶׁקֶט וְנַחַת תַּחַת מְהוּמָה וּמְבוּכָה –
יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ!
ואחת היונים מעופפת ובאה מפאת ים, מעל לשלחן מלאכי הגוים הנועדים לכונן ארץ בצדק ולאומים במישרים, וגליון קטן, כעלה זית, בפיה וכתוב עליו בחרט עמים:
ארץ ישראל לעם ישראל.