לוגו
האיש שירד אל התופת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

"דַרְכִּי הולכים אל העיר הדואבת,

דַרְכִּי הולכים אלֵי כאב־נצח,

דַרְכִּי הולכים אל האנשים האבודים"

(דאנטה, התופת, קאנטו 3)


לפני שלושים שנה כיהן במשרת היועץ המשפטי לממשלה איש בן 45 ושמו גדעון האוזנר. ככל יועץ משפטי, עברו תחת ידיו תיקים חשובים וחשובים פחות, ממשפטי ריגול סגורים ועד סכסוכים זעירים על קרקעות, החלטות אם לפתוח או לסגור תיקים בנושאים שיש בהם חשש שחיתות – ובימים ההם שחיתות פירושה היה שאדם בנה לעצמו וילה מנקרת עיניים בת שלשה חדרים שלמים, ואיש לא ידע כיצד מימן את בנייתה.

ככל יועץ משפטי לממשלה, הוא היה שגרירו של שלטון החוק בקרב החבורה המבצעת; הוא ייצג את נורמת החוק והמשפט, זו האמורה לחול על כולנו בלי יוצא מן הכלל, והיא אולי נסיונו הרציני ביותר של אדם לפתור את סכסוכיו בלא שפיכות דמים.

יכול אדם לעבור חיים שלמים בלי לחשוב על דברים אלה אפילו פעם אחת, בין תיק לעוד תיק, בין התדיינות על סעיף לבין חקירת עד עיקש, מצבור של פרטים קטנים שאך לעתים רחוקות מצטברים לעניין גדול. אדם עושה את שלו, יועץ משפטי עושה את שלו, יומיום של עשיית סדר באותם דברים שבהם יש ביכולתו של אדם להשליט סדר, כלומר בכל דבר שהוא בר־שפיטה. לא יותר מכך.


ויום אחד האזין גדעון האוזנר למהדורת החדשות המיוחדת ברדיו, ושמע כמו כולם את בן־גוריון מודיע בכנסת שאדולף אייכמן נחטף והובא למשפט, והבין שהוא האיש אשר בתוקף תפקידו יוטל עליו לייצג את מדינת ישראל בתביעתה נגד אייכמן. במלים אחרות, כי הוא האיש אשר יחד עם צוותו יצטרך לתבוע אותו בשם עם ישראל כולו, סעיף ועוד סעיף, עדות ועוד עדות, על מעשים הקשורים ברצח ששה מיליון איש, אשה וילד.

לא היה לו ספק בעצם העניין. על פי היהדות, אין לך מעשה פלילי, גדול ובלתי נתפס ככל שיהיה, שמסגרת הדין אינה חלה עליו. בחוכמת הנסתר, אפילו המת נקרא מקברו לעמוד בפני משפט בשר ודם, כי החוק אחד הוא בזה ובבא. החלטת בית־דין של מטה גוברת אפילו על בת־קול.

אלא שכאן דרוש היה אומץ מיוחד במינו: לומר לעצמנו, ואחר כך לעולם כולו, שאפילו השואה על כל מוראותיה – חלה עליה, אכן, ההגדרה הפרוזאית־כביכול של עשיית מעשים פליליים ובני שפיטה; ולכן האחראים למעשים אלה הם בני שפיטה, וצריך להעמידם לדין.

דרוש היה אומץ – ולממשלת ישראל באותם הימים אכן היה אומץ – לומר שמעבר לכאב, מעבר לדמוניזציה, מעבר לסערת הרגשות, כאן נעשו מעשים המוגדרים כרצח. לא שואת טבע כי אם רצח. ומי שביצע את הרצח, או פיקד עליו אישית, יעמוד, הוא אישית, לדין. לא שטן ולא עמלק ולא רימון ולא חיה: אדם ילוד אשה ששמו אדולף בן אדולף־קרל אייכמן. ואדם בשר־ודם הוא בר־דין.

אפשר היה גם לחסל את אייכמן במקום הימצאו, והיו דברים מעולם. כדור אחד – והרוצח איננו. אלא שבמעשה כזה אין בעצם כלום. פושע שנרצח בחשאי – שום דבר לא קרה. שום סגור־לב לא נפתח. שום עובדות לא יצאו לאור, שום לקח לא נלמד. בעצם, לא נשתנה דבר.

פושע, שהועמד לדין – קורה הרבה מאוד. לא כדור עופרת בידי מקצוען הוא משקל־הנגד האמיתי. משקל־הנגד האפשרי היחיד הוא המשפט, על כל הליכיו השקטים: תביעה, עדים, סניגוריה, שקלא־וטריא, פסיקה, ערעור. רק בתוך המסגרת המסודרת הזאת, המחמירה הזאת, המדקדקת עד שעמום כמעט, יכול היה להתרחש תהליך הקתארסיס האישי והציבורי האדיר, שאומנם התרחש במהלך משפטו של אייכמן, ובוודאי לא היו רבים כמותו בתולדות העולם.


לא כולם הבינו זאת, ולא מייד. רבים מאוד רצו לראות נקמת־דם מיידית. רבים שאלו למה להכנס בכלל לפרטים, כאשר הכול כבר ידוע. רבים רצו לראות אינסטנט־צדק, שאיננו צדק בכלל. עתונים נרגזים, בארץ ובחוץ לארץ, שאלו לשם מה כל ההצגה הזאת, התיאטרון הזה. משפט, אמרו, לא מגיע לו. צריך לעשות בו שפטים ולא משפט. הרבה מאוד אנשים חשבו במונחים של נקמה; נקמה, שהיא נשקם של חלשים, חסרי כוח, חסרי ארץ, ותמיד־תמיד נפגעים בה גם חפים מכל פשע.

את הממלכתיות של משפט, לעומת הגלותיות של נקמה, מעולם לא למדו בבתי הספר שלנו. אצלנו כל בר־בי־רב יודע לדקלם בעל־פה על מעשי יאוש שבהיסטוריה. בכמה בתי־ספר בארץ מלמדים פסקי דין?

אחר כך התחיל גם גל של אי־אמון. אין בית משפט בעולם, אמרו, ודאי לא בישראל – וכי השופטים אינם יהודים? – שיוכל לדון אותו באורח אובייקטיבי ועל פי שורת הדין. ופרט לכך, אמרו, לא ברור כלל אם בית דין בישראל רשאי לשבת בדינו של אדם שנחטף והובא ממקום אחר. גם לא ברור כלל איזה מעמד יש למדינת ישראל במעשים שנעשו לפני שהיא עצמה היתה קיימת. משפט צדק זה כבר לא יהיה, אמרו. לכל היותר הצגה.

אבל בן־גוריון הבין. הוא הבין שמול הרוצח אין להעמיד נוקם, רוצח־שכנגד, אקדחן קטן שיחסל אותו, אותו או גרמני מזדמן אחר, מה זה חשוב, הרי כולם חיות. מול האיש אייכמן שרצח אנשים רבים צריכה לעמוד מדינת ישראל במלוא משקלה הממלכתי, כיורשת הנרצחים, ולא כטרוריסטית קטנה עלובה. ואת מדינת ישראל, כנציגת העם היהודי כולו, יצטרך לפיכך לייצג היועץ המשפטי לממשלה, בתביעה נגד אדולף בן אדולף־קרל אייכמן, תיק פלילי מספר 40/61.


והיועץ המשפטי לממשלה באותם הימים היה איש צנוע ועניו מאוד ששמו גדעון האוזנר, שרק שנה קודם־לכן נכנס לתפקיד; וגדעון האוזנר חשב שאיננו רשאי. הרי הוא לא היה שם. איך יוכל.

שהרי היתה בו, קודם כול, צניעות ביחס לשואה. שלא כפוליטיקאים הנושאים את שם השואה לשווא. שלא כמצח הנחושה של עסקנים שלא היו שם, אבל הדבר מעולם לא הפריע להם לעשות מניפולציה בשואה, כתכסיס פוליטי, או כתירוץ להפוך אחרים לקרבן. שלא כאותם שוֹאוֹלוגים המתעסקנים בה ומתעסקנים בה ובונים להם עליה כיבודים וממון, במה שכבר קראו הבריות “שואה־ביזנס”, והם מדברים על השואה בחגיגיות מורגלת, אבל בלי טיפה אחת של עצב, בלי שמץ של נמיכות רוח.

היתה בו צניעות ביחס לשואה. את האגו שלו הוריד נמוך־נמוך. היו לו שאלות. לא היו לו תשובות. ונדמה לעתים שאין בכלל לשון משותפת בעולמנו בין האנשים שיש להם הרבה סימני שאלה, לבין האנשים שיש להם הרבה סימני קריאה.

את השאלות שלו פרש לפני אנשים שעמם התייעץ. לא אם יצליח או לא יצליח, שאלתו המרכזית של הקרייריסט, ולא חשוב מה הנושא. ברור היה שיצליח, הרי כל העולם לצידו. רק אם הוא רשאי או אינו רשאי. רק זה. ידע שהוא חייב לעמוד מול השואה קודם כול בעצמו, כפרט; ורק אחר כך יוכל לדבר בשם הציבור.

הוא לא רצה לככב. לא הוא. לא התראיין לאף עתון. לא עמד מול זרקורים ופלאשים להשיב על השאלה האוילית “אך הרגשת כשנודע לך…”. לא עלה בדעתו “להיחשף”, ולא ראה במעמד את הזדמנות חייו.

לבסוף נסע ללוחמי הגיטאות וישב עם האנשים עד שעות הבוקר הקטנות. אמר את ספקותיו. חזר ואמר: אני הרי לא הייתי שם. איך יכול להיות שאני רשאי. מי יכול לתת לי רשות כזאת.

בין שלוש לארבע לפנות בוקר אמרו לו אנטק וצביה: גדעון, אתה מדבר בדיוק כמונו; לֵך ויצג אותנו. רק אז, בפיק ברכיים, החליט שכן. לקח את כל המון החומר, הסתגר לחודשיים וחצי בבית מלון, אף לא חזר כל אותה העת הביתה; וכמו דאנטה, ירד אל התופת; ודרכו הלכנו כולנו אל העיר הדואבת, אל האנשים האבודים.


באחד הלילות פגשתי אותו ברחוב תל־אביבי. יצא מחדרו, מתא־היסורים שבו הסתגר, לנשום מעט אוויר־לילה, עטוף מעיל ואחוז מחשבות. עצרנו לשוחח רגע. סיפר לי שאינו יכול, טכנית, להשתלט על כל החומר, והוא עובר עתה קורס לקריאה מהירה.

שוחחנו על כמה פרטים קטנים. גם אני לא העזתי לשאול איך הוא עומד בזה. דרך כזאת אדם עובר לבדו. הכול היה אפור, צעד־צעד.

אחר כך התעטף שוב במעילו והלך לדרכו, חוזר אל תא־היסורים שלו, כדי להיות פרקליט המשפחה של כולנו. הפרקליט המייצג כל כך הרבה אנשים שלא רק מתו בתעשיית המוות, אלא קודם כול חיו, עבדו ודיברו וקראו והתלוצצו, אהבו ושנאו ולמדו וגנבו ויצאו לפיקניקים וחגגו והתגרשו ושאלו ברופאים והסתכסכו וכתבו מכתבים, ובאו אנשים אחרים ורצחו אותם. לא בני־שטן שרצחו קדושים. אנשים שרצחו אנשים אחרים.

בתוך כמה שבועות נתברר לגדעון האוזנר, ונתברר לכל צוות התביעה המעולה שנבחר לַדבר, שיתכן מאוד שלא יהיו להם עדים. אנשים מסרבים לבוא להעיד, אמר לרעייתו.

היו שאמרו: לא רוצה, לא יכול, לא מוכן לחזור ולפתוח פצעים. אחרים אמרו: כבר בניתי לי קיום חדש, למה לחזור אל הסטיגמה של יוצא־שואה. אחרים אמרו: הרי הילדים שלי אינם מאמינים לי, למה שהשופטים יאמינו. חששו לעמוד שוב בפני הבוז הקר של ילידי הארץ לכל מי ש“הלך כצאן לטבח”. בפני חוסר ההבנה המוחלט למה שאירע.

צריך היה לשכנע אנשים שיבואו, ורבים מאוד סירבו לבוא. המתים אינם יכולים להעיד, אמר לרעייתו, והחיים אינם רוצים להעיד. אני אשאר בלי עדים, אמר בעצב. לא שיער בנפשו מעולם כמה גדולה המחיצה בין אלה שהיו שם, לבין אלה שלא היו; ברחוב, במכולת, בעבודה, בכל מקום שבו כביכול יושבים הכול שבת אחים גם יחד, כאילו אין הבדל. 200,000 ניצולי שואה היו אז בארץ, ולרוב־רובם לא עמד הכוח.

*

ובינתיים הגלגלים כבר נעו במהירות, ובא סרוואציוס, הסניגור, וסגנו ומזכירותיו, והוכן האולם, וגדעון, משפטן הגון ויסודי שמעולם לא היה רטוריקן מי־יודע־מה, כתב כאילו נחה עליו הרוח את נאום התביעה שלו, שהוא היום בבחינת קלאסיקה. קלאסיקה שרק צניעות עמוקה יכולה להוליד אותה.

אדם אחר היה אומר: “כבוד בית הדין, אני, היועץ המשפטי לממשלת ישראל, עומד כאן ומייצג ששה מיליון יהודים נרצחים.” הוא אמר: “במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אין אני עומד יחידי.”

אחר במקומו היה אומר: “נתגלגלה לידי הזכות והחובה. קטונתי.” הוא אמר: “קולם לא יישמע; אהיה על כן אני להם לפה, ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא.” כיוון שאינם יכולים לדבר, אז ורק אז, אהיה להם לפה. הבדלי ניסוח של שמיים וארץ.

והתהליך התחיל. עם שלם הלך לעבודה והרדיו פתוח לידו. פקיד בבנק מנה כסף ומחה דמעות. עקרת בית בחשה בתבשיל והיא מתייפחת. אוטובוס נסע בכביש וכל יושביו דוממים, מאזינים בלי הרף, בלי רגע אחד של הפסקה, לקולות האיטיים, המנומסים, המסודרים, המייצגים שפיות במקום שאין בו שפיות, האומרים יציבות וסדר במקום שאין בו שמץ יציבות וסדר, הקולות הבאים מבית המשפט. כתות בית־ספר ישבו דום והקשיבו.

היה מי שהתעלף על הדוכן. היה מי שהוחש לטיפול נמרץ בשעת האזנה בביתו. היו מי שבילו את כל השבועות הארוכים הללו בבכי שאינו פוסק. אולי טוב שלא היתה אז טלויזיה. הרדיו מאפשר לכל אדם להסתגר יותר בתוך עצמו, לעצום עיניים, להתחבר ממש.

וכך, מעל לכול, בתוך הכול, מבוקר עד ערב, לא נשמע קול בארץ, ציפור לא צייצה, זולת הקולות הרציניים הללו, כמו מסגרת סבלנית, מוצקה, שפויה, סביב כל סיפורי הזוועות, מקרא ותרגום, לאט, לאט, בבהירות, על פי נוהל, על פי סדר, כדת וכדין. היפוכה של התלהמות. היפוכה של היסטריה. משפט כהלכתו.


ובבת אחת דברים התחילו לקרות. פתאום המון אנשים רצו לבוא ולהעיד. הם זיהו את עצמם במתרחש. הם שמעו ברדיו על מקרים שבעצמם היו נוכחים בהם. סכרים נפרצו, ופתאום היתה להם לגיטימציה להיפרץ. אשה אחת באה רועדת כולה אחרי עדותו של השופט בייסקי, אשר סיפר על מקרה נורא של תליית ילד, ואמרה בהתרגשות נוראה: “אני הייתי שם, אני עמדתי על יד כל זה, אני רוצה לבוא ולהעיד, אני מוכרחה להעיד.”

כבר אי אפשר היה לעצור את זרם האנשים שבאו, בלחץ נפשי נורא, והתחננו שיוּתר גם להם להעיד. לספר. להודיע ברבים. ואם קודם לכן חששה התביעה שתישאר בלי עדים, עכשיו נוצר הצורך לנפות ולסנן ולהשיב פני רבים וטובים ריקם.

פתאום קרה שלא רק את המתים ייצגה התביעה הזאת, אלא גם את החיים. כמו התירה להם לחיות. איפשרה לנשום.

הרבה מאוד סגוֹרי־לב נפתחו. אנשים דיברו אחרת. היתה איזו רכוּת בפניית איש אל רעהו. אנשי צוות התביעה, אשר עשו עבודה משפטית שלא רבות כמוה, שוחחו ביניהם לא פעם בגילוי לב גמור, אישי, על רגשותיהם. מי שהיה אז בכיר בלשכה 06, הגוף שהוקם לצורך החקירה, והיום הוא מבכירי השופטים, סיפר לי באחת ההזדמנויות כיצד נשלח באישון לילה לחקור בפעם הראשונה את אייכמן במתקן כליאה שבצפון הארץ. היתה זו הפעם הראשונה שנודע לו בכלל שאייכמן בארץ. נכנס לשם לפני שחר, ישב בתא האפרורי באור האפרורי, חייל עם עוזי במסדרון, חייל חמוש שני בתא, ומרחוק, מקצה המסדרון, שמע קול פסיעות ואזיקים מתקרבים: מוליכים את אייכמן. ואני, אמר לי האיש, אני, ישראלי, צבר, בא בשם המדינה, חייל אחד שומר עלי בחוץ ועוד אחד בפנים, אני שומע את הקול הזה ורועד מפחד.

פתאום מותר היה גם לדבר על הפחד. פתאום מותר היה להודות בהרבה דברים. שמעתי במו־אוזני שניים מצוות התביעה, בעת ההפסקה, יושבים בחדר הצוות ומתווכחים ברצינות, בגילוי לב גמור, אם גם הם היו מסוגלים להתקרנף תחת המשטר הנאצי ולשתף פעולה, לולא היה היטלר נגד יהודים, אלא נניח, נגד איזה שבט נידח של אוזבקו־אסטרחאנים. דיברו בשפיות גמורה על פיתוייו של אדם לשתף פעולה עם זוועה הנראית לכאורה רציונלית. על האפשרות האורבת תמיד. ולא היו אלה דיבורים שבתיאוריה. זה היה חשבון מצפוני אמיתי.

ושוב, ושוב, הידיעה האחת, הברורה, שאין לך מחסום ואין לך ביטוח מפני כל הדברים האלה אלא משפט צדק, משפט כהלכתו. משפט שכל שיקול אחר זר לו. משפט שהוא משפט. עיוור לכל תוצאות־הלוואי, אבל היחיד שיכול להביא להופעתן. כמעט־מנוכר לרגשות אנשים, אבל היחיד שיכול לתת ביטוי לרגשות האנשים. משעמם, פדאנטי, כמו שאמרו בפליאה הרבה עתונאים ואורחים ביציע; אבל הוא היחיד שמחולל תמורה.

אייכמן נמצא אשם והוצא להורג בתליה. לא עזרה לו טענתו שרק מילא פקודות, שהכול היה באשמת המנהיגים המדיניים בלבד, ושהוא בסך הכול קרבן לקונצפציה שגויה, להסקת מסקנה מוטעית. העתונאים הפילו גורל ביניהם מי הנציגים היחידים מבין כולם שיהיו נוכחים בעת ביצוע גזר הדין, והפור נפל על אביעזר גולן איש “ידיעות אחרונות” ועל שמואל שניצר איש “מעריב”. הם העידו אחר כך על תחושת האפסות, הריק הגמור שחשו למראה עיניהם. אמרוּ שלא חשו שום רגש נקמה. איש אחד עקום־פה ומעוות־נפש נתלה, אז מה. זה לא עמד בשום פרופורציה למעשים. גם לא החזיר אדם אחד לחיים.

ידענו: לא האיש העיקר ולא מותו העיקר. היתה הרגשה שלא רק ארור האומר נקום, אלא גם טיפש האומר נקום. הדבר החשוב ביותר, המכריע, המחולל תמורה של ממש, היה המשפט עצמו.

לא היתה שום דרמה. דבריהם האחרונים של השופטים בתיק פלילי מס. 40/61 עסקו באסמכתאות ומראי־מקומות. כל מי שנטל חלק באותו משפט עלה מן התופת והלך לו, איש לדרכו. צוות התביעה פנה לעניינים אחרים, למעשים אחרים. השופטים נתפנו למשפטי קרקעות ושוחד. גם גדעון האוזנר חזר אל התיקים, ועוד לא נסתיים משפט אייכמן, וכבר ציפתה לו “הפרשה” המפורסמת. דבר רודף דבר.

בתוך ההתבהמות הגדלה והולכת בארץ, בין האווילים המדברים על “מאפיה משפטית”, או על “דיקטטורה של המשפט”; בין הרוצחים הקטנים העושים דין לעצמם, לבין מנהיגיהם הרוחניים והפוליטיים המסיתים אותם לעשות כן; במצב שבו מדברים יותר ויותר על נקמה ופחות ופחות על דין צדק; כאשר שוברים ידיו של ילד שלא הוא זרק את האבן, והורגים שני זקנים בכפר שלא הם רצחו בניו־יורק – במצב הזה צריך אולי להזכיר לעצמנו את המשפט שבו סגר גדעון האוזנר את נאום התביעה הגדול שלו. הוא אמר:

“לאדולף אייכמן תהיה זכות שהוא לא נתן לאף אחד מקרבנותיו. הוא יוכל להגן על עצמו בפני בית הדין. גורלו לא ייחרץ אלא על פי דין ועל פי הוכחות, שחובת הוכחתן עלי ועל חברי.”

אפילו הוא.

ידיעות אחרונות, 14.12.90