לוגו
דור הגאולה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

כפי שרואים אתם אין חלקי עם המתלוננים. אם כי הנני לא רק אזרח ותיק אלא, אפשר לומר, אפילו עתיק, בכל זאת אני מרגיש את עצמי כעולה חדש לכל דבר: לזה אין מאום וגם לי אין הרבה

אמנם יש לי צריף, ועוד איזה צריף… ארמון מלכים ממש. מבינים אתם, ישנם מיני חכמים בקרב מכירי, הפונים אלי בטענה: זלמן, האם לא יכולת להקים לך עד כה איזה בית? ועל כך אני משיב להם. ראשית, מה אפשר לדעת במשך ארבעים שנים הראשונות, והשנית, לא אמיר את הצריף שלי אפילו בבית בעל שלש קומות, וזה מהטעם הפשוט: עד כה לא מצאתי את המשוגע שירצה להתחלף עמי…

בקיצור, מה יש להתאונן? אמנם לא זכיתי לשום תואר במדינתנו אם כי הנני אחד מראשוני ההגנה - ומה בכך?

וכי בשביל זה מגיע לי תואר? ומאידך, מה יכולים לתת לי יותר ממה שיש לי? אה? מי“ם־כ”ף, מי“ם-גימ”ל, קצין, סרן, רב־סמל אחשתרן, אלוף, רב אלוף, רב-מג? וכי לאיזה כפרות אני צריך את כל אלה? או מה יש להם שאין לי, עלים, כוכבים,,כפתורים — אדרבא ואדרבא… סורו אתי לצריף שלי ותראו במו עיניכם: ליד המרפסת עולה וצומח עץ תאנה רחב ענפים ומרובה עלים ירוקים ויפים שאפשר לקשט בהם את כל הקצינים שבעולם. אם כן, בערב, ביום קיץ חם, מעמידה החברה מרים - זוגתי שתחיה - תחת העץ שולחן עם קומקום, כוסות וספלים, ואנחנו יושבים לנו בנחת ושותים תה, וממעלה מעלינו זורחים לנו כוכבים כאלה שאינם בנמצא אפילו אצל רב־האלוף של כל האלופים… ואשר לכפתורים, אל תדאגו… תבקשו נא את דני שלי, זה הבן-זקונים, ומיד יציב לפניכם מלאי שלם של כפתורים שלא יימצאו אפילו אצל האפסנאי הראשי, של צבא ישראל. הן לא לחנם נשארו כל המכנסים והתחתונים שלי בלי כפתורים: לכך דאג כבר דני שלי

ואל כל הברלים והשמרלים, אלה חברי לעבודה לשמירה ולהגנה, המתהדרים עתה בתאריהם, אומר אני: אם תרצו, הרי שגם לי יש תואר חשוב למדי אלא שחל בו שינוי קטן, סתם ככה, החליפו את סדר האותיות… לפנים הייתי מ“ג, כלומר מפקד גדוד,. ועתה הנני ג”מ: גובה מסים בעירית תל-אביב.

לא, לא, אין לי להתאונן כל עיקר, כי את הרכוש שהבאתי עמי בבואי ארצה, הכפלתי ושילשתי פי כמה. שמרתי על הקרן וגם חסכתי רבית, ועוד איזו רבית!

בני גיורא. הבכור.. זח. שגמר את..האוניברסיטה

וקיבל תואר מגיסטר לעניני רוח, הוא בכלל איש מופלא מאין כמוהו. אומרים שהוא פילוסוף. הוא חיבר ספר שהכל מהללים ומשבחים אותו, ואילו אנכי מבין בו כתרנגול בבני אדם… רואים אתם, בשנים האחרונות אני סובל קצת מנדודי שינה. ניסיתי כל מיני תרופות אך ללא הועיל. אולם מזמן שהופיע ספרו של גיורא ממש נושעתי, דייני שאנסה לדפדף בו לא רק בלילה אלא אפילו בצהרי יום, ומיד נופלת עלי תרדמה מתוקה. אמנם פעם אחת שאלתי אותו. מהי השיטה שאתה דוגל בה? חייך לו גיורא כדרכו והחל מדבר. הוא דיבר שעה שלמה. הוא דיבר טוב, הוא דיבר יפה ובהתלהבות עד שכמעט נקוו דמעות בעיני, ואני שמעתי, נהניתי ולא הבנתי. רק פרט אחד אני זוכר! כל הזמן דיבר על איזה מין קו ששמו… אם אינני טועה…אגו-צנטרי-פסיכו־אינידיבידואלי… ולדעתו של גיורא שאם כל העולם ינהג לפי קו זה, הרי שמיד ישתררו השלום והשלוה בכל רחבי תבל. וגיורא זה שלי. שירת בצבא בתפקיד מיוחד, הוא היה ראש פלוגת קומנדו בעורף האויב, והחבריא מספרים שאין כמוהו. הוא הפליא את מכותם של המצרים על פי הקו האגוצנטרי-פסיכו-אינדיבידואלי בצורה כזאת שהם יזכרו אותו, כמדומני, שנים רבות לאחר גמר כל ההסכמים לשביתת נשק.


המ… והשניה? עליזה שלי בת העשרים ואחת. זו שזכתה לפרס אנגל בעד חיבורה המוסיקלי, אלגיה לירית לפסנתר בארבע ידים, אה? מה תאמרו עליה? היא נמצאת עתה בצה“ל אי־שם בצפון, ואף לה נמסר תפקיד מיוחד במינו. קוראים לה - קצינת הטווח. רואים אתם, הפעוטונת שלי המציאה מין שיטה כזאת. שלפיה אפשר לקבוע את המקום המדוייק של כל תותח או סוללה ע”י מדידת האורך של ההד המוסיקלי שהפגז משאיר אחריו במעופו. פעם הסבירה לי את הדבר בפרוטרוט ואף הביאה לי דוגמאות מהסימפוניה התשיעית של בטהובן, אך הלוואי ונדע כולנו מצרות ישראל כשם שהבנתי אפילו טאקט מכל הדוגמאות המוסיקליות שהשמיעה באזני.

לעומת זאת הרי בני השני, בן התשע־עשרה, זה שאנחנו כולנו קוראים לו ר' מאיר - חבר בקיבוץ דתי אחד, אם־כן, ר' מאיר שלי מבין את עליזה היטב היטב. הוא משרת עמה בפלוגה אחת בתפקיד רגם, ובמו אזני שמעתיו מביא אסמכתא לדבריה מתוך הגמרא, מסכת עירובין דף כך וכך, עם התוספות ועם המרש“א ועם המהר”ם שיף, מלבד זה הוא גם מומחה להטלת רמוני־יד, ולא כל-כך ביד הימנית כמו ביד השמאלית, זו המניחה תפילין…

ועוזי שלי בן השבע-עשרה, מה אתם סבורים, הא? סתם ככה, ילד, ודי? לא… גם כמוהו אין רבים בישראל. אמנם היו לי צרות צרורות עמו. הוא לא רצה ללמוד בשום אופן. עוד בהיותו בן עשר החל פתאום לכתוב שירים ומאז הוא ממשיך, פיטן שלם, אומר אני לכם. ועוד איזה שירים! אני אמנם איני מבין בהם אפילו מלה אחת, אבל אחרים משבחים אותם… הם קוראים לזה ביטוי אמוציונאלי סוּריאליסטי - או משהו בדומה לכך… למשל, ישנו שיר אחד שכל בני הבית מדקלמים אותו בהתלהבות:

בנבכי רכס שחק

זוחל גיא תהומה

על כנפי שחור מצחק

לילית טסה אצה דרומה.

אומר אני לו: -עוזי, מה שייך, כנפי שחור מצחק? וכי השחור צוחק או הצחוק משחיר? אומר הוא לי. וכי מניין לך שלא? האם ניסית?… לך והתוכח עמו… ותארו לכם, שעוזי שלי הוא כעת חבלן, ולא חבלן פשוט כי אם אלקטרו-טופוגראפי. אומר אני לו: עוזי, מה פרוש חבלן אלקטרו-טופוגרפי? מדוע אינך יכול להיות סתם חבלן כמו כולם? אומר הוא לי; - אבא! אתה אמנם איש־הגנה ותיק, אבל בדברים אלה אינך מבין. אני שומע ושותק, כי בינינו לבין עצמנו, יודע אנכי שהוא צודק. הוא אמנם פייטן לירי, אבל הוא גם בקי בכל המבואות והמוצאות של תל זה או אחר בגבול ארצנו, ואף בתלי תלים של כל השדים בעולם…:ואחרון אחרון חביב, דני בן השמונה, זה הבן" זקונים שלי, מה אתם סבורים שהוא קוטל קנים?

פשוט, אין לי מנוחה ממנו. רק בשנים מאחיו הוא התקנא: בר' מאיר ובעוזי, כלומר, שאין הוא רוצה להיות אלא חבלן ומטיל רמונים. אבא, אומר הוא קנה לי גלידה, ואם לאו אני מעיף לך את הגזוזטרא. שמעו, אינני בעל־פחד, אך - כאן נרתעתי. חושש הייתי כי הקונדס עלול לקיים את איומו, והנני מוציא שילינג ונותן לו… כי דני שלי אינו יודע חכמות:

הוא לומד את תורת החבלנות הלכה למעשה. ביום בהיר אחד הלכנו, אני ואשתי, לאיזה צורך תכוף, ומשבאנו הביתה מצאנו הרס גמור: דלתות המזנון מונחות על הרצפה שברי-שברים, השולחן והכסאות הפכו ראש למטה ורגלים למעלה, התריסים מתגוללים על המדרכה, והגיגית הגדולה של הכביסה מוטלת על הגג. – דני, אומר אני לו, - מה עשית? – אבא, אומר הוא - ערכנו כאן התקפת חבלנות. ומי זה אנחנו? פרוש הדבר, דני עם כל חבריו, הוא אסף סביבו כנופיית זאטוטים שכמוהו והריהם עוסקים בכל תכסיסי המלחמה: משברים, מנפצים, הורסים, זורקים אבנים לזגוגיות השכנים וקוראים לכך “התקפת רימוני יד”. ומי המפקד שלהם? מובן, דני שלי. וסופו של “התקפות” אלו, שנאלץ הייתי להזמין את הזגג, וזה שלשה ימים שהוא עובר בסביבה ומתקין זגוגיות על חשבוני. לאשרי, הרי הזגג הזה קרוב שלי, ולוקח ממני בזול, באם לאו הייתי מזמן פושט את הרגל… זלמן - אומרת לי מרים שלי - למה אתה שותק לו, הן הוא גדל אצלך מזיק גמור, אין בכך כלום, מרגיע אני אותה; דוקא ממזיקים כאלה ניבנה.

ותארו לכם, שבשבוע שעבר יצא דני עם החבריא שלו לשוט בסירות, “לתמרונים ימיים”, כפי שהוא הסביר לי, ושם הצטנן ובא הביתה כולו שופע חום. דני, צועק אני, מה קרה? - אבא, אומר הוא, אל תפחד, תהיה לך עכשיו הפוגה… כל השבוע היה מוטל בחום גבוה ואילו עתה, ברוך השם, הוקל לו והוא הולך ומחלים.

אתמול היה לנו יום חג. ה“חברה” שלי באו הביתה לימי חופש אחדים, ולשמחת דני לא היה קץ. עוזי סידר בתים אחדים מנייר ודני פוצץ אותם בו במקום.

מילא, מה אגיד לכם, היה שמח. נתאספו כל מכירי הותיקים ושתינו ורקדנו כמעט עד אור הבוקר. ואף אנכי נזכרתי בנעורי ויצאתי במחול עם מרים שלי, כשכולם מוחאים כף ושרים:

ישוב עיני תראינה רבבות גדודים

מכור מחצב עמנו באים וצועדים".