וזה דבר התאבדותו המסתורית של אלתר לוין. היה היה איש אחד, ידוע רק למתי מעט. הוא קרא לעצמו בשם תהלימאי נישא: אסף הלוי איש ירושלים. הוא האמין בעצמו אמונה שלמה, שנשמת אסף המשורר נתגלגלה לתוכו, ושהנהו בפועל המהדורה השניה של אותו לוי המחונן, אשר מזיו קולמוסו ומסבך סלסוליו הגרוניים נהנתה גם השכינה האלוהית, עת רחפה בכנפיה האוריריות בינות לערפלי טוהר וענני-הקטורת של היכל הקדש.
אסף הלוי, - במהדורתו השניה - היה כל ימי חייו שבע רצון… רבים האמינו שהאלהים חנן אותו גם בקמח גם בתורה, גם בחומר גם ברוח. שלם ושלו היה האיש ולא חסר מאומה, מחוץ לסילון ממאיר אחד שננעץ בגופו בראשית הופעתו לאור העולם. משמים גזרו עליו, שגם אלתר לוין הסוחר ידור בו בגוף בכפיפה אחת. לשוא התאמץ המשורר להשתחרר מעולו של הסוחר. עוד בנעוריו השתדל אסף להפטר מאלתר, אלא שהלה הלך וחזק, הלך וגבר, עד שביום בהיר אחד, אסף את הלוי, קשרו בכבלים וריתקו אליו לאלתר ולחיים…
אולם הנצחון לא היה שלם. יתר-על-כן, הוא לא היה אלא למראית-עין בלבד. אמנם אלתר התפרסם ברבים. מוניטין יצאו לו שסוחר חרוץ הנהו, חמוש ומזוין בכל המדות, הטובות והמגוונות כאחד, הדרושות באופן בלתי-נמנע לשם צבירת הון וגריפת בצע… אך מדי יום ביומו, עת כילה הסוחר את מלאכתו הנקלה, והיה פושט את בגדיו המצוחצחים בכדי להתמודד במלא קומתו על הספה המרופדת בשטיח פרסי יקר-ערך, – אז היה זונק הלוי ממחבואו היומי, תופס את אלתר בגרונו וצועק מרה: “חמסן נוכל, למה תחפה על ישותי? למה תרעילני באבק זהוביך הרוכלים?” ואז היה מתחדש הקרב והולך וניטש בגוו המפורכס והאומלל של היצור הנתון במועקה של שניות אל-שניה.
וזאת פרשת חייו של היצור. בקר בקר, עם הבקעו של השחר, היה אלתר כובש את הלוי וכולאו בנרתיק תגרני, מתקשט בבגדיו העידים, ויוצא לצוד ציד ולטרף טרף… וכל אימת שנתרבה עשרו של אלתר ונתעשתו קרניו שבהן ניגח את זביניו המועלים בחכתו הכנענית, כן גדלה וגברה שנאתו של אסף המשורר אל שכנו הגופני…
ככה התאבקו התאומים ממושכות. שנאת-מוות נטרו זה לזה. תמיד התהלכו חגורים בכלי-זינם והקימו משמרת-נצח, מחמת חרדתם האיומה הלא-אדמתית פן יגיח האחד ממארבו לפתע, ויסתער על יריבו באכזריות קטלנית…
לאט לאט קץ הסוחר ובחל בחייו התאומיים הניתנים בסכנה מתמדת. לאחרונה נכנע לגמרי. הוא הרשה למתנגדו לכלות בו את חצי אשפתו. ויהי בלילה אפל אחד, ואלתר נכנס החדרה, מיואש ומדוכא, רפה-אונים ותשוש-כח. אז הזדקר אסף מכלאו היומי, גרף את אלתר בגרונו, שם את עניבת-החבל על צוארו, ותלה אותו בנקרת הגזוזטרא. “מות נבלים תמות!” צרח אסף מתוך הנאה שבנקמה, וייז מקצפו לכל עבר… אך אלתר גנח גניחה אחרונה והצטחק, כי רוח לו…
ככה רצח אסף הלוי המשורר את אלתר לוין הסוחר….
פ—ק
-
אלתר לוין או אסף הלוי היה דמות אמתית, כתבה נרחבת עליו ניתן למצוא בויקיפדיה – הערת אסנת פולאק־נזרי ↩