ג. ענק שוא 🔗
מאן הוא? אחד הדגול מרבבה, כיוון שאי-אפשר לפסוח עליו. אורכו, רוחבו, גדלו וכל ישותו המגושמת מתבלטים לעין הרואה בעקשנות טרדנית, כאילו בעל-כרחה. מוצאו – גליצאי מתאמרק, הכרתו החברותית – פועל ציון ימני הנוטה שמאלה, ושמו – ליפה קלוץ. מקצועו אינו ברור לו לעצמו די צרכו, אבל בכל-זאת מצויה לו פרנסתו ברווח.
מתהלך לו האיש על אדמות וחולם על שינויים יסודיים במשטר הקיבוץ האנושי. בינתיים הוא מבקר בבתי מכירים, נלווה לכל קבוצה סועדת בבית-קפה של מיודעים מזדמנים, ומהנה את עצמו בעקיפין…
ליפה אינו מבקש לעולם. הוא נוטל את חלקו כדבר המגיע לו בהכרח, ואוי לו לאיש המראה סימני-התנגדות איזה שהם. פצח יפצחו ליפה כאגוז מרוסק, לא בידים ממש חלילה, אלא בקולו האדיר המפיל חתת על כל שומעיו.
כשהחבר קלוץ נכנס לבית-הקפה, הוא נשאר עומד רגע על מקומו ותר במו עיניו את הסביבה, כמפקד-צבא ותיק התר את שדה-המלחמה לפני גשתו לקרב. משתתבלט על אופק הסתכלותו איזו קבוצה חוגגת, מיד יספח אליה מבלי שום דרישת-שלום מוקדמת, אדרבא, יתן עליהם קולו ויגער בהם, כאילו תפשם באמצע עשית החטא…
קולו נישא אז בחלל מקצהו האחד של בית-הקפה עד סופו המרוחק ביותר, ובעל-כרחו יטה אוזן כל אחד מהמסובים ויפנה ראש כלפי החצוצרה החיה, הפולטת משפופרתה שברי תרועה, כאילו נפחו בה אלף מריעים בנשימה אחת… וכה דבורו אליהם:
“אהה!… בורגנים מנצלים. מוצצי דם אתם! שוב באתם הנה לזלול ולסבוא? ואת, נשמה מכורה, עלוקה שכמותך, מה מעשיך כאן, הא?! כבר שדדת היום את מישהו ובאת לחוג? היודע אתה מי פה הדובר אליך? אני…. אני, ליפה קלוץ!”
מובן שכל אחד ממהר לפייסו מן המוכן על השולחן, זה מגיש לו כוס קוניאק וזה תוחב לתוך פיו נתח שמן, ובלבד שיסתם לוע-האימים הלזה.
ליפה ידוע כמבקר שנון וחריף. הכל אינו כשר בעיניו. הכל טעון בדיקה, וכשליפה מתחיל לבדוק, מיד נפתחים לפניו כל שערי רחמים, והקרבן הנפגע מזדרז לשאת מנחה בכדי לכפר את פני המפלצת הזועמת…
ככה חי לו האיש בנחת שנים על שנים. אין הוא עושה מאומה ואין לו גם צורך בכך. מה שלא יעשה השכל יעשה הגורל המפתיע… אלא שבכל זאת אין בליפה כל כח פיזי. אדרבא, נראה שכל כבושיו באוכל, במשקה ובשגירת מטבע לכיסו, לא הושגו על-ידו בגלל בליטתו הענקית, אלא פשוט מתוך רחמנות ובפשיטות. קשה לעצום את היד מתת למראה ענק מתרפה זה…
כוחו של ליפה אינו אלא בפיו ולא רב מזה של תינוק, הוא גם חולני ומשתעל לסרוגין. בוודאי היו לו בימי צעירותו שנות רזון למכביר, ופרט זה מתנקם בו עתה באכזריות מדאיבה ומעוררת רחמים. נדמה, שהתרקעותו על-פני היקום בדמות טפיל-ענק אינו אלא סיוט-שוא, וכי די לו למסתכל לנגוע בו באצבע קלה ומיד יפוזר ויעלם הלה כהזיה מתעתעת…
ליפה נחן בלב רגיש ואוהב לדבר על אמנות. אין הוא מבין, חלילה, בזה מאומה, אלא שבמשך חייו הארוכים ביקר חנם אין כסף אלפי הצגות וחזיונות, ובהסתופפו תדיר בצל פרנסתם של אמנים רחבי-לב, סיגל לו מין תחליף סרק של לשונם, המשמש לו כמגילת-יוחסין ומקור לניצול אמונם של שומעיו ומיטיביו…
ברם, את ליפה טוב לשמוע בחורף, בעת שהאויר לח וקריר. אולם בקיץ, בעידנא דריתחא – בעת שליפה מדבר ומתרגש בהרצותו את פרשת הרפתקאותיו ואת כיבושיו “האישיים” המרובים בקונגרסים ציוניים ושאר הזדמנויות פומביות – טוב לשמעו בריחוק חוצץ, כי אז ינבע ויופץ מגוו הענקי מין ריח משונה הגורם לסחרחורת…
ניכר – ענק-שוא זה הולך ונרקב בעודנו חי…
ד. ונוס בנחושתים 🔗
היא היתה צעירה מאד ויפת-תואר, ככה אמרו לה מכיריה והיא האמינה להם. אמנם יש והרגישה, כי דבריהם אלה לא באו אלא בתורת נחמה, אך מיד, עם הצצתה הראשונה לשטח המראה, היתה נוכחת בצדקתם… ברם, היא היתה לקויה בחסרון גופני מדאיב: היא צלעה בשתי רגליה. משהתהלכה ברחוב היתה רגלה השמאלית נוטה ימינה וחברתה - שמאלה.
מובן, שעל משכבה בלילות שפכה דמעות לא מעט על קיפוח זכויותיה הגופניות, אך למראית-עין היתה זו בריה עליזה שמחה בחלקה, ואפילו מוכנה להפליג בקו ההשתובבות…
גם אהוב היה לה, שנראה תמיד בחברתה. הוא היה מלווה אותה בטיוליה האיטיים, משרך את דרכו אחריה בצעדים ספורים, מקשיב לצפצופה הפטפטני, ואף שוגה אתה בהבלי-עלומים, יען כי… היה מחוסר עבודה, והיא היתה בת-עשירים. בבוקר אחד מצא המחוסר את העבודה והתחמק מאפקה של רעותו, אך מיד מילא את מקומו מחוסר אחר…
מזלו של השני היה גרוע משל חברו. הוא לא מצא כל עבודה, כיוון שלא יגע בחפושים אחריה. טעם הלחם המושג בנקל ערב לחכו – והזוג התחתן.
פעם אחת הלכו לטייל, והיא פגשה באהובה הראשון. הלה הלך שלוב-זרוע עם צעירה חסונה ורעננה. ונוס הצולעת טיפחה לו על שכמו בדרך של היכרות משפחתית, ופרצה בצחוק: "האח, ידידי, מה שלומך? מי זאת הבחורה, שלך היא? האח, כמה יפה היא! באמת אני שמחה מאד מאד. היא המשיכה לפטפט בקול צפצפני מקוטע, והבחור עמד כמסומר לקרקע, סמוק ונבוך. לאחר ארגיעה קלה נפטר ממנה בשפה רפה.
“אה, אתם ממהרים?” צייצה הצולעת ופרצה בצחוק שנית. הפעם צלצל צחוקה כתפילת יקום-פורקן באמצעיתו של יום-חול… בריסי עיניה נראו שתי דמעות ספיריות, ורגליה החלו לעבד על דעת עצמן את הפרוצס ההפוך של “שמאל, ימין, שמאל”….
בעלה הלך אחריה בראש מורד, וכמו-כן מנה את צעדיו בקפדנות: – שמאל, ימין, שמאל…
ה. בת המשק 🔗
לפני תשע שנים באה אל המשק, כולה מלאתי שלהבת וחן עלומים. ראשים הרבה נסתחררו למראה יופיה המסנוור אך רק האחד המאושר זכה להיות בחיר-לבה ונחלתו שפרה עליו… שניהם היו ממודנים ובני-תרבות עילאיים, והתביישו להעלות בניב שפתותיהם את המונחים הבורגניים השנואים, כגון, ברית-הנשואים, קשר-קיימא וכו'. דבר אחד היה ברי להם - הם אהבו זה את זו והשאר לא היה מענינם.
בינתיים הושקע עמל ובשל הפרי… היא הרתה וילדה תינוקת חמודה, שבמשך הזמן היתה לבת-שעשועים למשק כולו. מאד מאד שמח הבחור ביוצאת חלציו, ומרוב חדווה הלך למקום שאין מכירין אותו, ולא נראו עקבותיו… הבחורה נשארה לבדה ותמאן להתנחם. היטב חרה לה על העלבון הנגרם לה מידי בחור-חמד זה הענוק תורה מהפכנית עד שפות סירו הרוחני, וכמעט שגמרה אומר לאבד את עצמה לדעת, אך מרוב אהבתה אל בתה הקטנה נשארה למשוך את עולה בפרך.
רבים היו הבחורים שניסו להתקרב אליה, אולם בכל פעם שמישהו מהם היה מרחיק לכת בסלסוליו העגביים, היתה זו מעמידתו בפנים חיוורים ובלחש רועד: “אל-נא, חבר, אינני פנויה, נשואת-איש אנוכי”, ומיד היה זה מסתלק לו כאותו שועל נשוך-הזנב.
בינתיים עברו תשע שנים. פני הבחורה קומטו וכורכמו, ויופיה קמל. רק ילדתה גדלה ותיף מים ליום. פעם אחת בא הלך אל המשק, תרמילו על שכמו ומקלו בידו. הוא ניגש לפעוטונת ונשק לה במלוא לחייה. “בתי היקרה” - מלמל ברטט. פתאום הופיעה האם, הסתכלה במחזה רגע קט, אחר-כך חטפה את הילדה מתוך זרועותיו של ההלך, ירקה לו בפניו במרץ רב, וברחה. ההלך הפנה את צעדיו אל שער המשק ונעלם בין שדרות העצים.
למחרת חגגו במשק את נשואיה של הבחורה עם בחיר-לבה החדש. כששאלוה אח"כ לפשר סירובה הממושך ענתה: “הן נתגרשתי מבעלי הראשון ביריקה. הן לא יכולתי להנשא לאחר קודם לכן, כי לא הייתי פנויה”…
כך הונח היסוד הראשון לפולחן הנשואין והגרושין בחברה החדשה.
– – – – – – – –
אחרית דבר 🔗
החברים של אבא כעסו עליו בגלל הספור הזה. זהו ספור אמתי, הזמן, המקום והנפשות הפועלות היו ידועים לנוגעים בדבר.
לימים, גם גורלי שלי למשך שבעים ושתים השנים הבאות, נקבע, שלא במקרה, באותו ספור. (הערת אסנת פולאק־נזרי)