לוגו
שיחות חולין: רשימות־דפדוף על המתהווה והמתנוון
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א. אבק דרכים

לילה, רחובות קריה, מוארים אודי-חשמל, הומים מצאן אדם. על-יד בתי הקולנוע עומדות שורות ארוכות-תור בציפיה ממושכה. כל אחד משתוקק לזכות במוקדם בפתק התפנוק המושג דרך אשנב זעיר. חופזי היקום שבזנב התור מאבדים את סבלנותם ודוחקים את הקץ…

לא כן הגולשים בבתי-הקפה. הללו אינם נחפזים כלל. נראה שתמו חשבונותיהם הסהרוריים. ישיבתם שלוה ואוזניהם נטויות בכיוון התיבה הקורנת המשמיעה צלילי נגינה מעולם-הזייה טמיר ורחוק.

ע"י שולחן אחד מסובים כמה בחורים מהמעמד החפשי: סופרים, ציירים וסתם אמנים. ברם, שונים תופסי העט ממותחי המכחול. אלה שקועים בשרעפים על כתבי-יד שלא ראו אור ואלה משיגים את היש במו-ידיהם ומשרטטים פני כל המזדמן בשטח ראייתם, החל ממכר מודע וכלה במלצר התימני. אין האחד נכנס בתחומו של חברו, כאילו הוסכם ביניהם על-כך בחשאי.

גם המין היפה מיוצג דיו: יצור אחד הדומה לכוכב-שביט מדוכדך הקורץ עדיין בעינו הדלוחה בקצה הרקיע, ויצור שני – סאטיליט1 נודד הנמק בכיסופיו התשושים אחרי שמש מתכחשת…

יושבים ולוגמים. בינתיים מתפתחים השריגים, מורמים מנופי הלשון ושפופרות השפתים מדובבות.

“וכי מה תאמר לכרוזו האחרון של ראש עירנו? הלא צודק הוא? באמונה שכן” – פותח האחד.

“ועל מה זה הוא מתריע?” – שואל השני לתומו.

"מה שייך, על-מה? – מעיר השלישי – “על הצניעות ועל החיים שאין בהם בושה, על זוהמת הרחוב והנפש, ובעיקר על רצפותינו הזרועות כל מיני תרגימא הממעידים את רגלי הדורכים והגורמים לסחרחרת…”

“הממ… ומה דעתו, דרך משל, על אבוקות חיינו המאובקות? כלומר, על אבק מדרכותינו המזורה בעינינו מימים -ימימה ללא זיק תוחלת של טיהור ותיקון?” שואל הרביעי, שהתנמנם עד כה בשלהי השולחן, ובהקיצו פתח בעקיצה.

“סבור אני” – וזר הראשון במעלה, הרגיל לגזור כל מיני שרשי-לשון בלתי-צפויים – “שאין זו תקלה אלא ברכה. אבק, אתה אומר? חי שפמו המגולח של ראש-עירנו המהולל, שבלעדי האבק לא היינו מתקיימים אפילו דקיקה אחת. אדרבא, צאו ולמדו מה גדול ערכו של זה בלשוננו הקדושה. אדם המתהדר בעושרו המוחשי והמדומה אומרים עליו שהוא מיזה אבק בעיני הבריות; רופא מובהק מריץ את לקוחותיו לעולם האמת באבקת החיים שבידיו…; המהפכן הגדול נלחם ומפלס נתיבים חדשים באבוקת אמיתו המשמשת נר לרגליו; המתגושש מתאבק בזירה, התלמיד מתאבק בעפר רבו, ואנו כולנו נאבקים על קיומנו השכם והערב…”

השתרר שקט. מבחוץ, דרך החלונות הפתוחים, נישאו תמרות אבק שכיסו את פני המסובים בשכבה אפורה. המעמד החופשי שירבב את לשונו וליקק את האבק בהערצה ובדבקות…


 

ב. צניעות

התה החם הפיק אגלי זיעה על פניה של העלמה הדועכת, והיא ניגבה את פניה בתקף, הממחטה שבידה קושטה בשלל-צבעים מוסר מעל לסתותיה ושפתיה ומעורה באבק.

“ומאימתי נעשה ראש עירנו צנוע? הן אני מכירה אותו מזמן…” – פלטה לבסוף ביריקת – לצפצוף, ופיזלה את עיניה בכוונים שונים.

“אל-נכון שאיני משיג את טעמם של המתרעמים” – אמר התנא המסייע – “הן הנידון נמצא בבחינה של זה נהנה וזה אינו חסר, ולמה נפריז בלבוש ונכסה על מציאותנו?…”

"אהה! – צהל הבלשן – “הזאת היא תפיסתכם בעיניני מדות ומוסר, נודיסטים שכמותכם? והיודעים אתם שבזה הנכם משתווים לקין מחוללכם? הוא הראשון שהתישב בארץ נוד והתהלך שם ערום. אתם אינכם אלא מחקים אומללים; כלום לא חדשתם; אפילו את השם גנבתם”.

– “מה מאוד רציתי לראות את קין זה. הגידו, הוא גבר יפה?” שאלה העלמה הכוספת. צחוק טעים פרץ מפי המסובים.

“וכי מנין לך שקין התהלך ערום?” נזרקה השאלה כלפי הבלשן.

“את ההרגל הזה הוא ירש מאביו” ענה הלה ברצינות גמורה.

האמן המתנמנם התעורר, בלע כוס זג בפעם החמישית, העביר מבט תוהה על סביבו, ובמחי-יד של ביטול ויאוש חזר ושקע בתרדמתו, בהשמיעו קול-נחרה מתון.

– “מרוב הנסך שמסך לגרונו נדמה לו שישן הוא במצע נסיכים” – השמיע הבלשן, ותוך כדי דבור החל לצווח: “שמע, בחור, קום, התעורר! מה דעתך בענין הצניעות?”

– “אה?… מה?… צניעות, אתם אומרים?” – גמגם המתנמנם בכבדות – “לגבי דידי, ילכו להם במערומיהם, העיקר שלא יחדלו מלשרוץ…”

לשמע תשובה זו רבתה הצהלה ביתר שאת.

בתיבת-הראדיו משמיע השעון את צלצולו האחד אחרי חצות. הדלת נפתחת בדחיפת-מרץ ונכנס זוג צעיר, שניהם לבושים בגדי רחצה. הגבר מבליט את מפלי בשרו ובכלל עושה רושם של ברווז נפוח. לעומת זאת ניכר מתלבושת היפהפיה שאמנם בת-חורין היא, כיוון שהפרוץ מרובה בה על העומד…

לחש של התמרמרות עובר בכל בית-הקפה. הבלשן מסמיק ונעלם. הזוג מזמין תה ועוגות. הם יושבים בנימוסיות רבה ומשחקים ביניהם בהשקט ובצניעות…

נכנסים אי-אלה שוטרים. הללו מעדנים את עיניהם בזוג ואינם אומרים מאומה…

לאט לאט מתרוקן האולם; בעל בית-הקפה מוציא את קופתו ומונה את מעותיו. בחלל האויר שוררת עתה אידיליה מוחלטת. מטבעות-הכסף נופלות אחת אחת על לוח השיש ומשמיעות צליל שקט וצנוע…

בדממת האשמורת נשמעה קריאתו החנוקה של השכוי.



  1. סאטיליט – satellite לווין, כגון הירח מסביב לארץ.  ↩