ר' עלי עודנו איש צעיר, במיטב שנותיו. הוא חסיד נלהב וחרד לדבר אלוקים. הוא חובש מזנבת (“שטריימל”) לראשו, מדבר אידית להכעיס, ופיו תדיר מלא אלה נגד החלוצים האפיקורסים, האוכלים טריפה לתיאבון ומחללים את השבת בפרהסיה.
ר' עלי אינו משתייך לסוג הסתם-יהודים, עסקן צבורי הנו, ודרכו להתריע בשצף על כל תקלה מצויה ומדומה. הוא רגיל לבקש תואנות על-מנת לאסור מלחמה. ואז נשמע בקולו מעין צהלת סוס, השש אלי קרב, ודיוקנו דומה לשור מקרין, מוכן לנגיחה…
כשנזקק ר' עלי לנסוע מעיר לעיר, לא יכלה את ממונו ולא ימסרנו לידי נהגים עברים מתפקרים, אלא יסתייע בשכן הנכרי, אשר, כידוע, אינו חשוד בהפרת הברית…
אך הנה הגיע היום שחל בו “כי טוב” ליהודים, והנחשב למר ונמהר בעיני שכנינו, והוא – השני לנובמבר. מנהג הוא שביום הסטורי זה נפגשים בלק ובלעם ומטכסים עצה: כיצד להפוך את הצהרת בלפור לצרת בעל-פעור…
יש וביום זה יתנפנפו דגלים שחורים מעל בתיהם של סובאי ישראל – צבע המשמש בבואה נאמנה לגוון עשתונותיהם, – ומובן שבקהלם לא נעדר מקומם של אי-אלה נהגים, וגם הללו אינם מפגרים מלהביע את רגשות המרד המפעפעים בלבותיהם, ומקשטים אף הם את חרטום מכוניותיהם בדגלונים שחרחרים.1
ברם, ר' עלי צריך לנסוע. נסיעתו הכרחית היא, ואין לדחותה בשום פנים. בכל זאת עומד לו ר' עלי על-יד המכונית ומהסס… הדגל השחור מדהימו. ניכר, שהוא תועה בדרכי החיים, תולעת הספק מכרסמת בלבו, והוא חש שעוד מעט לא יעצור כח, וימעיד את רגליו בכוון המשרד למכוניות עבר…
לאחרונה מתאושש ר' עלי, שולח את ידו לכיסו, משלם את המבוקש לנהג השכן, מטיל את עצמו לתוך לוע המכונית ומתישב ברווחה. אגלי-זיעה נוטפים מעל מצחו, כאילו אחר עבודה קשה, והוא מנגבם במרץ, כאחד המתכוון להבריח מעליו חבר זבובים טרדנים…
ר' עלי נוסע. המכונית פולחת את האויר, והרוח נושבת בחזקה. הדגל השחור מתדפק מעל מכסה המנוע וכאילו אומר להקרע.
משני צדדיו של ר' עלי יושבים שני נוסעים. שניהם שחורים ככושים.2 ר' עלי יושב באמצע, הרוח מעיף את כנפי זקנו הארוך, והם מלטפים ומדגדגים את פני שכניו השחורים.
ר' עלי מוציא מנרתיקו סידור קטן, הכרוך בבד שחור, ולוחש את “תפילת הדרך”…
(חתום)
א. בן-עיר