הדבר היה בשנת 1914, תיכף לאחר התפרצותה של המלחמה העולמית. כנופיות של צעירים התהלכו ברחובות וקראו להתנדבות לצבא. כרגיל היו הללו מלווים בקבוצות של דרווישים, אשר נקשו בתופיהם, חיללו בחליליהם, התגודדו בתרבושיהם, והשמיעו קולות משונים למען הקץ את הנרדמים…
מובן מאליו, שבכל אלה היה אבו-אסאד תמיד בראש המדברים. אבו-אסאד היה גבור חייל. אפילו אנשי השררה התיחסו אליו בדרך-ארץ. הוא היה גבה-קומה וחמוש-בשר כהלכה. חזהו השעיר בלט לו מבעד לחלוק – המשי כעין קשת של פלדה, ראשו התנוסס בגאווה שיפועית כמבצר עוז על תל-נשא. ומכנסיו הרחבים והמסורבלים הזכירו ברשרושם הסוחף את שקשוק הגלים של ים-יפו הסואן…
אולם הפעם, עם זריחת השמש קם אבו-אסאד משנתו הנדודה. נזכר במה שעבר עליו אמש ונזדעזע. הן היום עליו למלא את הבטחתו החגיגית, לצאת חוצץ ולהלחם בעד המולדת עד טיפת דמו האחרונה. אמש, באספת הצעירים, כאשר נשמעו אי-אלה קולות מתונים בעד דחיית התהלוכה הסופית להזדמנות אחרת, קם אבו-אסאד על רגליו ובנאום חוצב להבות-אש הוכיח את הנסוגים על רפיון-רוחם, אף כינה אותם בכל מיני שמות-גנאי, כראוי למוגי-לב שכמותם, ובדרך-כלל דיבר רמות ונשגבות על יעודו של אנוש עלי חלד ועל האושר השמימי הצפון לזובח את זבחו ולמעלה את קרבנו כליל למען רוות בו את רגבי עפרה של המולדת היקרה. נאומו של אבו-אסאד עורר התלהבות טרפית בקרב המסובים, אשר הריעו לכבודו בקריאות “יחי, יחי!”, אך ג’יריוס אבו-כדרה לא היה בין החוגגים. הוא לא היה מוסלם. הוא היה נוצרי משיחי, כופר מפוקפק… ג’יריוס זה מרר את חייו של אבו-אסאד במשך כל זמן האסיפה. הוא דן על הכל בכובד-ראש ובקור-רוח, כאילו היה בנו של איזה “קונסול פרנג’י”… (ציר ארופאה). לא כך שלא נתפעל אף כמלוא הנימה מכל המדובר והנמלץ, אלא גם דרש בכל תוקף, שהנואם הנכבד – זה הנמר השואג – יהיה גם נאה מקיים. ובאם תוכו כברו יתיצב בראש המתנדבים. לשמע להג-דופי זה זעף אבו-אסאד בכל חום חזהו הבולט, קרע אז חלוקו לשניים וקרא בחיל: “ככה יעשה לכל כלב, שינעל את שניו ויניף את זנבו במנוסה… אני אתיצב בראש ושסע אשסענו…”
עתה ישב לו אבו-אסאד על המזרון הפרוש בתוך משקע הנרחב של חדרו, התגרד בפדחת שערו הסמיך, הסתכל בפני זריפה – זו אשתו הצעירה השטוחה על-ידו פעורת-פה ונוחרת בתיאבון – מישש את פגיונו בעל הידית המוכספת והמשובצת, והרהר בעצב… מאד מאד חרה לו על עצמו, על שלא ידע לכלוא את רגשותיו אמש ולשים מחסום למו פיו…
לאט לאט חש, כי רגש של כעס תוקפו וממלא את כל ישותו. ביחוד פעפעה בלבו שנאה עזה כנגד ג’יריוס זה. בחביון עצומיו הבין שהלה, בחיוך הספק שעל פניו, בהערותיו האדישות לכאורה, ובכל התגרותו העוקצת והמעליבה, הרתיח בו את דמו הסוער והכריחו אמש להפליט מימרות מרדניות כאלו, שנתקעו עתה בגרונו הוא בצביתה חונקת, באפס תקווה כל-שהוא להיחלץ מן המצרים… “האח, הג’יריוס, הכופר הארור!” מלמל אבוא-אסאד בשצף". הוא תפס את הפגיון בקומצו ואפילו נפנף בו פעמים אחדות, כאחד המתכוון לפלח את לבב יריבו בדקר ננעץ…
ככה ישב לו אבו-אסאד, ריטן מלמל וקילל, עד שלא יכול יותר להבליג על קצפו המיואש, ובבעטו באשתו הישנה, קרא בחמה: “עד מתי תשני בשנת, נבלה שכמותך?!” זריפה, שהייתה רגילה ל“לטיפות” כאלו מיד בעלה, לא מיהרה להתעורר. היא רק פתחה את ריסי עפעפיה דרך סדק צר ואמרה בהתענינות אלכסונית, שהיתה בה משום יציאת-חובה-בלבד: “וכי מה קרה לך, הוי, אבו-אסאד?”
פתאום חלף במוחו של אבו-אסאד רעיון תכניתי מחוכם, ומיד החל להוציאו לפועל. הוא נפל על בטנו, כשהוא מתגולל, מתפתל ומילל: “אויה, קרב קצי, אויה, אויה…” האשה קמה בבהלה, פתחה את הדלת לרווחה והתחילה צורחת ומיבבת ונואשות: “הוי, בני-אדם, הוי אנשים, הוי שכנים טובים, הוי מוסלמים. בואו והצילו את אבו-אסאד!”
לקול צריחותיה נזדעקו כל אנשי הרחוב, וכל אחד התחיל להשיא עצה ותרופה: חד אמר למשחהו בשמן רותח, וחד בקש להקיז לו דם. ככה עמדו ודנו, עד שבא שייך טאהא-איל-דרויש, – זה רופא-הרחוב הוותיק – ופסק שיש לכבד את החולה בברזל חם מלובן… מובן, שאיש לא העז למרות את פיו של הרופא המומחה. לאחר רגעים מועטים הובא הברזל היוקד הנאחז בצבת, והריפוי החל… אבו-אסאד נשא את כאבו בדומיה כראוי לבין-חייל שכמותו, אך משום-מה נדמה לו כי בזווית פיו השמאלית של הדרויש הרופא רובץ לו בסתר חיוך אכזרי…
מאז נפקד מקומו של אבו-אסאד בין המתנדבים בעם, והעם כוכבו לנצח…