לוגו
'הסיפורת הצעירה' – עם קום המדינה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

עם התקרב ‘יום הולדת’ ה־30 של המדינה הִזמינו עורכי ‘עיתון 77’ רשימה הסוקרת את הסיפורת של מה שכּינו אז – בסתיו 1947 – ‘המשמרת הצעירה’. הדברים נלקחו כמסקנות־ביניים ממחקר שעמד אז (1977) ועומד עדיין במחצית דרכו.


איך לכנות את ה’משמרת'?

קראו להם ‘דור תש"ח’, אבל הם לא התחילו לכתוב בתש“ח ולא כתבו בעיקר על תש”ח, רובם גם לא השתתפו בפועַל בקרבות, והציבור – ואפילו המבקרים – גילו אותם עוד קודם לכן. קראו להם ‘דור הפלמ"ח’, אבל רובם לא שירתו בפלמ"ח. קראו להם ‘דור בארץ’, על שם האנתולוגיה שיצאה ב־1958 בספרית פועלים וכרכה יחד לראשונה רבים מהם (18 מספרים ו־17 משוררים). אך העורכים כללו בה אחדים, שלא נתחנכו בארץ – אבא קובנר עלה בגיל 27 – ולא הזכירו רבים, שלפי הביוגרפיה היו זכאים להיכלל (אורי אבנרי, יצחק אורן, יצחק אורפז, אהרון אמיר, יהושע בר־יוסף, אמציה ברלס, חיים ברנדוויין, יהודה האזרחי, ישראל ויסלר [פוצ’ו], ברוך נאדל, עמוס קינן, יגאל קמחי, יורם קניוק, ראובן קריץ, פנחס שדה, מידד שיף, שושנה שרירא…). לכן גם השם ‘דור בארץ’ לוקה בחסר, ועצם השיוך ל’משמרת' לפי מקום־ושנת הלידה וגיל העלייה עשוי להיות שנוי במחלוקת. מוטב לקרוא להם ‘דור המאבק לעצמאות’, ולכלול כל מי שהתחיל לפרסם סיפורת שנים אחדות לפני מלחמת העצמאות, במהלכהּ ושנים אחדות אחריה.


מתי מתחילה המשמרת?

זרובבל גלעד, שבוודאי שייך למשמרת זאת, שהלא הוא נמנה עם עורכי ‘ספר הפלמ"ח’ ונכלל בקובץ ‘דור בארץ’, נולד ב־1912, עלה ארצה ב־1922 ופרסם את סיפורו הראשון ב־1929 ב’במעלה'. זאת כמדומני הסנונית הראשונה, שעדיין לא הביאה את האביב. מאמצע שנות השלושים מופיעים סיפוריו של יהושע בר־יוסף (נולד ב־1912), כעבור שנה מצטרפים סיפוריו של יהודה האזרחי (1920), כעבור שנתיים – סיפורי שושנה שרירא (1917) ויזהר סמילנסקי (1916) וכן סיפורים – המחופשים כרפורטאז’ות – של אורי אבנרי (1922) בחתימת ‘יוסף אוסטרמן’, ועם תחילת שנות הארבעים נדפסים גם סיפורי יגאל קמחי (1915), משה שמיר (1921) ומידד שיף (1917). אבל כל אלה עדיין לא חוללו בציבור הקוראים את התחושה, שהינה עולה על הבמה ‘משמרת’ חדשה. הקוראים התחילו לחוש בכך כמדומני בסוף 1944 ובמשך 1945 – זאת לפי מיטב זִכרוני ולפי זיכרונם של אנשים ששוחחתי איתם על כך. נראה לי, שמִסְפרי הפרסומים של ‘הסופרים הצעירים’ דאז, שאותם אביא להלן, מאשרים התרשמות זאת ומסבירים אותה.


קצת סטָטיסטיקה

מבדיקת 22 כתבי־עת ומאספים מתקבלת התמונה הבאה – אמנם חלקית, כי נותרו כמה כתבי־עת שעדיין לא נבדקו, אך אני משער, שבדיקתם לא תשנה שינוי מכריע את המסקנות המסתמנות עד כה. המספרים כוללים פרסומים בסיפורת וביקורת, של סופרי המשמרת ועליהם:

השנה מספר הפרסומים
1937      2
1938      9
1939      4
1940      6
1941      8
1942      9
1943      14
1944      24
1945      49
1946      74
1947      114

ולפי כתבי העת:


כתב העט מספר הפרסומים
משמר         83
בארץ          50
גליונות          46
דבר       40
גזית          26
במאבק      14
מבפנים     10
ילקוט הרֵעים   9
במעלה (חלקית) 7
על החומה        7
מחברות לספרות   5
מֹאזנַים       4

ואלה שאר כתבי העת והקבצים שנבדקו, ונמצאו בהם רק ארבעה פִרסומים או פחות: שנתוני דבר – 4, ספרי השנה של העיתונאים – 3, אופקים – 2, דבר הפועלת – 2, השומר הצעיר – 2, מעט מהרבה – 2, עמיר – 2, בין מלחמה ושלום – 2, הפועל הצעיר – 1, דברי סופרים – 1.


סייגים ומסקנות

למותר להעיר, שבספרות העיקר האיכות, וחישובים ‘כמותיים’ עשויים להטעות, ובאמת הובאה סטטיסטיקה זו רק כאיור לטענה, שאת ראשית המשמרת של סופרי דור המאבק לעצמאות יש לראות – מבחינת תחושתם של הקוראים – בסוף שנת 1944 ובמשך 1945. מסקנה זו מתבקשת מן העלייה התלולה הרצופה בפִרסומים של הסופרים בני המשמרת החל בשנת 1944, וכן בכמה גורמים נוספים, שאינם מסתברים מתוך הסטטיסטיקה:

– עד 1944 התפרסמו הסיפורים בעיקר בכתבי־עת שהגיעו רק אל חוג קוראים מצומצם, יחסית, כגון ‘גליונות’ ו’גזית', ואילו מאז ואילך הם נדפסים במוספים לספרות של היומונים, שהִגיעו אל הקהל הרחב.

– באותה שנה נדפסו כמה סיפורים שחוללו שערורייה, כגון ‘ליל שרב’ ליגאל מוסנזון (6.44), ו’עיניים' (3.44) ו’שלג על המוחרקה' (5.44) למשה שמיר.

– בעקבות זאת נתחוללו הפולמוסים הראשונים: מכתב גלוי למשה שמיר מיעקב מלכין (3.44) ודברי פולמוס של מאיר יערי עם משה שמיר (12.44) בעקבות סיפורו ‘הקילומטר השנים־עשר’ (10.44).

– בקיץ 1945 עוררה החוברת השנייה של ‘ילקוט הרֵעים’ תשומת לב רבה, בגלל שני ‘סיפורי שערורייה’ שנכללו בה: ‘ליל סתיו’ למוסנזון ו’הגמגום השני' למשה שמיר, ובסתיו של אותה שנה באה בעקבותיה החוברת השלישית, ובה המניפסט ‘עם בני דורי’ לשמיר, שהִציג את אנשי החוברת כחבורה בעלת אידיאולוגיה.


מי הסופרים שמדובר בהם – עד סוף 1947?

במרכז תשומת הלב הציבורית עמדו משה שמיר ויגאל מוסנזון, ובעיני המבקרים – גם יזהר סמילנסקי.

להלן פִרסומיהם של סופרי ‘המשמרת הצעירה’ בסיפורת ובביקורת, על פי כתבי העת הנ"ל (כל המִספרים – עד סוף דצמבר 1947):


משה שמיר 34
מידד שיף 25
יגאל מוסנזון 22
שושנה שרירא 20
יהודית הנדל 19
שלמה ניצן 16
דן בן אמוץ 15
יהודה האזרחי 14
יגאל קמחי 13
נתן שחם 11
אהרון אמיר 11
מרדכי טביב 9
דוד שחם 8
יזהר סמילנסקי 7
אמציה ברלס 7
בנימין תמוז 6
אהרון מגד 5
מתי מגד 5
יצחק אורן 5
חיים ברנדויין 5
מנחם תלמי 3
פנחס שדה 2
יוסף אבן 2
ראובן קריץ 2

ויש עוד שורה ארוכה של מי שפרסמו רק פריט אחד בסיפורת – סיפור או רשימה – כגון: בנימין גלאי, אמיר גלבוע, צבי זוירי, שבתי טבת, נתן יונתן ואברהם שאנן.

תמונה שונה לחלוטין מתקבלת, אם נבדוק את מאמרי הביקורת שנכתבו על הסופרים הנ"ל: כאן צועד בראש יזהר סמילנסקי – עד סוף 1947 עסקו בו 24 מאמרים, אחריו מוסנזון (10) ושמיר (8). שושנה שרירא ויהודה האזרחי נזכרו כל אחד ב־2–3 רשימות ביקורת. השאר – אף לא באחת.

מִספרים אלה וכן רשימת השמות אינם מלאים, ויש לזכור, כי סופרים אחדים השייכים בהחלט ל’דור המאבק לעצמאות' החלו לפרסם את דבריהם רק לאחר תחילת 1948 ולא נכללו עדיין בסקר, כגון חנוך ברטוב ויונת ואלכסנדר סנד. אחרים לא נכללו, משום שהם מהווים כל אחד ‘בעיה מיוחדת’, כגון: יהושע בר־יוסף, רוחמה חזנוב או אורי אבנרי.


מתי גילו המבקרים את המשמרת?

‘ספרות צעירה’ ושמות נרדפים, כגון ‘המשמרת הצעירה’ (‘משמרת’ מקורה במשמרות הכוהנים במקדש) – מלווים את הביקורת שלנו מאז כתב ביאליק ב־1907 את ‘שירתנו הצעירה’. מְאבחֵן מְאַלף לשימוש במושג זה בתקופה הנוגעת לענייננו ניתן לקבל מעיון בסקירות השנתיות, המסכמות את הישגי הספרות העברית באותה שנה. למשל, בספר העיתונאים לשנת תש“ב (שיצא בספטמבר 1941), אנשי ‘המשמרת הצעירה’ הם: יעקב כהן (נולד 1881), ארי אבן־זהב (1889), ברכה חבס (1900), שין שלום ואריה טבקאי (שניהם ילידי 1904). בשנים הבאות לא מדובר ב’משמרת הצעירה' כלל. למשל בתש”ו (סתיו 1945) נאמר (הציטוט בקיצורים):

הפרוזה העברית לא גילתה קווים מיוחדים חדשים בשנת תש“ה. מסַפרים חדשים לא הוציאו את ספריהם בדפוס. הפרוזה העברית החדשה סובבת במעגל הדרוך ע”י גדולים (עגנון, הזז, שופמן). רק פה ושם נעשה ניסיון של סטייה גששנית של סופרים צעירים, שנִלכדו ברשת האורצל של הריאליזם הא"י החדש, או סטו אל התעלומה ואל הכוחות שמעבר להכרה. בסוף השנה הופיע ספר פרוזה קטן מאת מסַפר צעיר ס. יזהר, ‘בפאתי נגב’, שמִן הראוי לברך עליו.


כעבור שנה, בפרוס שנת תש"ז, נאמר:

נתלוו אליהם [אל הוותיקים] גם כמה מסופרינו הצעירים שפרסמו סיפורים גדולים ונובילות, שאין לפסוח עליהם. יש בהם משום בשורת עידוד. הם נתנו לנו את א"י של ימינו ממש המפרכסת לעינינו בכל און היצירה למען חירותה.


אך כשבעל הסקירה (פנחס אלעד) מזכיר את שמות ‘הצעירים’, מתברר שהוא כורך יחד את ראובן ואלנרוד (1899), שפרסם אז את ‘כי פנה היום’ עם יוסף אריכא (1906) שהוציא אז את ‘בעלי יצרים’, עם ס. יזהר (‘בפאתי נגב’) ויגאל מוסנזון (‘אפורים כשק’). רק בתחילת תש“ח, בסקירת תש”ז, ניתנת ‘הכרה’ לַ’משמרת הצעירה':

רק בשנתיים־שלוש השנים האחרונות אנו עדים לתופעה [של] מתן ביטוי לכוח ההגנה בארץ. על תופעה מעודדת [זו] הנני רוצה לעמוד כאן בראשית סקירתנו, והיא: הופעת מסַפרים מן הדור הצעיר. עדיין לא ניסו לעמוד על החיזיון המיוחד במינו של הסופר הצעיר, שלידתו וחינוכו בארץ, ואשר סימניו המיוחדים, אם לטובה ואם לרעה, התחילו מתבלטים…


ולהלן הוא מונה אחדים מהם, שכבר –

דָרכוּ דריכה של ממש בהיכל הספרות, אולם לא נודעו (או נודעו אך מעט) בציבור: יצחק שליו, ס. יזהר, יגאל מוסנזון, ועוד.


המסקנה מכל האמור: הביקורת נתנה דעתה על אחדים ומעטים מבין אנשי ‘הדור הצעיר’ כיחידים, אך התחילה לראות אותם כמשמרת רק בסוף 1947, שנתיים שלוש לאחר שכבר בשלה הכרה זו בקרב רבים מן הקוראים, ואז היא ליוותה זאת בהכרזה, שאנו עדים לתופעה זו “רק בשנתיים שלוש השנים האחרונות”.


הפולמוס, ההיקף, המסקנות

מאז ניטשו כמה פולמוסים, תחילה על יצירות יחידות ועל קבצים: על ‘ילקוט הרֵעים’ (בעיקר על החוברת השנייה), על ‘אפורים כשק’, על ‘השבוי’ ו’חִרבת חִזעה‘, אחר כך – על ‘דרך גבר’. במרכז הפולמוסים האלה עמדו משה שמיר, יגאל מוסנזון ויזהר סמילנסקי. וכן, במקרה אחד – נתן שחם. כעבור כמה שנים – בעיקר מסוף שנות החמישים ואילך – התחילו מבקרים אחדים מן הוותיקים (כגון פנואלי, קורצוייל, זמורה, מיכלי וקרמר) ומן הצעירים (כגון שביד, מוקד, שקד, מירון וברזל) להעריך הערכה כוללת את יצירתם של אחדים מבני המשמרת ורמזו מכאן להערכה של יצירת המשמרת ככלל: אל הסופרים ה’מבוקרים’ שנזכרו לעיל נוספו עתה אהרון מגד וחנוך ברטוב. דוּבַּר על הישגים וכשלונות, על עושר ודלות, על ריאליזם ונָטוּרָליזם, על ספרות מגויסת ונמלטת, על ערכים וחוסר־ערכים, על ה’אני' וה’אנחנו', על הליכה בתלם ועצמיות, על לשון מקורית ומלאכותית, על מקוריות וחיקוי… אך תמיד התייחסו הדברים אל חמשת ולכל היותר אל שבעת הסופרים שנזכרו לעיל, בתוספת בנימין תמוז ומשפחת סנד, ואל 10 עד 15 ספרים לכל היותר.

לדעתי כוללת המשמרת עד 1955 כ־50 מסַפרים, כ־80 ספרים ולפחות 2000 פריטים (סיפורים, קטעי־סיפורת ורשימות ביקורת) בכתבי־העת. סקירתו של חומר זה תַראה, שמסקנות החוקרים שעסקו בנושא זה עד כה היו נכונות רק בחלקן ובתחומים מסוימים. מבדיקה רחבה יותר של החומר – מבחינת הנושאים, העלילות, הגיבורים, הסגנון והשקפת העולם – יתברר, שבמקום האמירות המכלילות וקווי האיפיון הכוללים שהמבקרים נזקקו להם עד כה, עדיף לבחור ב’מודל' שיש בו ‘קטבים’ – רצוי צמדי קטבים אחדים – עד שתתקבל צורה גיאומטרית בעלת קודקודים רבים, הבאים לסמל מגמות מנוגדות.


ה’קטבים' בשנת תש"ז

נמחיש זאת באיזכור חטוף של שבעה ספרים מאת סופרי המשמרת שיצאו לאור בשנה אחת – 1947: הם כה שונים זה מזה, שהרוצה להכליל ולצאת עם זאת ידי חובתו לכולם, יצטרך להביאם אל מכנה משותף נמוך וסתמי, ועדיף אפוא לבדוק אותם בעזרת ‘מודל הקטבים’:

הספרים: יהודה האזרחי, ‘עננים בסער’, 9 סיפורים, כולם מהוויי המגוייסים לצבא הבריטי ומהוויי משפחותיהם בעורף. ס. יזהר: ‘החורשה אשר בגבעה’, 4 סיפורים ליריים המוסרים את רחשי הלב הדקים של היחיד, ואשר הרקע שלהם קיבוץ ובעיות הגנה. יגאל מוסנזון: ‘תמר אשת ער’, מחזה תנ“כי, שהוצג ב’אוהל'. מידד שיף: ‘תחליף מודרני’, רומן בחרוזים, על מעשיו של נוטר במושבה לפני ואחרי הלוויה של אחד מחבריו. לרומן מצורף ‘סוף דבר’, שהוא מעין ‘אני מאמין’. מידד שיף: ‘בני בליעל’, 25 סיפורים, בעיקר מהוויי חיי הצעירים בעיר. משה שמיר: ‘הוא הלך בשדות’ – רומן על רקע הוויי הקיבוץ הוותיק בעמק והפלמ”ח. שושנה שרירא: ‘היאור הירוק’, 14 סיפורים, שהרקע שלהם מגוון: הארץ וחו"ל, איזכור השואה ונופים חלומיים בקולורָדו.

הטוען, שיש כאן ‘ריאליזם’, ייאלץ להודות, שיש גם תופעות קרובות לַקטבים מנוגדים כ’רומנטיקה' ו’סוריאליזם', המדגיש, שהגישה בעיקרה חברתית, יגלה גם קוטב של אִינדיוידואליזם. המצביע על לשון ספרותית גבוהה – לא יוכל להתעלם מקטעי לשון דיבור. המבקש להצביע על מגמה של אקטואליזציה, אכן ימצא אותה – אך בשכנות להיפוכה: תיאורים אל־זמניים. וכן התר אחרי ערכים, הישגים, כישלונות – תמיד ימצא אותם בקשת רחבה של תופעות וניגודן.

אגב, גם הוויכוח, אם ספרות זאת הייתה ‘ממוסדת’ ו’מטופחת' או לא – יישאר ללא הכרעה, כי לכל אחד מ־7 הספרים הנ“ל היה גורל שונה בדרכו אל הקורא ואי־אפשר להכליל: למשל, מ’בני־בליעל' לא נמכר אף עותק אחד, אך כל העותקים חולקו או נעלמו, מ’הוא הלך בשדות' הגיעו אל הקורא ב־1947 רק 5 עותקים שנלקחו מהמחסן וחולקו ע”י המחבר, השאר יצאו לאור רק כעבור שנה כמעט.


תוספת 2002: למה לא הגיעו מבקרינו למודל הקיטוב?

לא מקוצר דעת וקוצר כישרון. איך אמר מנדלי, “קָטֳנָם עבה ממותני”. העניין לא ענייֵן אותם, הוא לא נוח, הם ביקשו לומר משהו נחרץ, אמירה מכלילה ותקיפה, מאפיינת, מייצגת, חשובה. לפי עצת קַרְל פופֶּר לא הלכו אפוא בדרך האינדוקציה, ולא ניסו להתבונן בכל הברבורים, אם כולם לבנים, או יש בהם חלילה כמה שחורים. הם בחרו בדרך הבטוחה של דדוקציה אינדוקטיבית: קודם החליטו בבינת הלב מה הנכון והמייצג ולכן החשוב, ואחרי כן אכן גילו אותו בקטעי הטקסט שהם בחרו. וליתר ביטחון לא דנו בעניין, רק הִפטירו הערות.


‘והשאר יסופר בתולדות ישראל…’

לכן התכוונתי לסקור ספרות זו של דור המאבק – לא מבחר העדפות, אלא את כל סיפורי וספרי המשמרת, שאיש לא יטען מה שהרגשתי אני פעמים רבות בדרכי הארוכה: “לא אמרו על מה שכתבתי כלום מטוב ועד רע, פשוט התעלמו”. ובכן שינסתי מותני וסקרתי הכול. הכרך הראשון, ‘הסיפורת של דור המאבק לעצמאות’, הסוקר את סיפורי המשמרת מתחילת דרכה עד סוף 1947, יצא לאור באביב 1978, חודשיים לפני יום העצמאות, יום הולדת ה־30 של המדינה, שיהיה זמן להערכה. היה לי חומר לעוד שני כרכים. אבל על ספר זה לא נדפסה אף רשימת ביקורת אחת, הקוראים לא ידעו על צאת הספר, הספרים לא נמכרו, ואני התנחמתי, שאולי יסופר סיפורו המקיף של דור זה בעתיד. בינתיים כבר נוספו כמה ימי הולדת למדינה, והעתיד עדיין עתיד.