(מזכרונות הילדות)
ואפילו כולכם חכמים, כולכם נבונים, כולכם זקנים, כולכם יודעים את התורה, מצוה עלי לספר בחג הזה, חג “אסרו פורים”.
תאמרו: חג כזה לא היה ולא נברא.
אבל אפילו אם יבואו כל רבני מזרח ומערב ובידיהם לוחות ו“שלחן ערוך”, וענו ואמרו: לא היה חג כזה מעולם, שקר אתה אומר, –
גם אז נשבע אני בנקיטת חפץ, כי אכן עובדה היא, היה חג כזה, ופעם אחת – בשנת תר"נ… חגגו אותו בשמחה ובצהלה, במדינה אחת גדולה ובכרך אחד גדול, ושמחו בו צעירים רבים על שפת הים, כאשר לא חגגו רבים את ימי הפורים, והימים האלה נזכרו ונעשו בכל רחוב ורחוב, משפחה ומשפחה, סמטה וסמטה וחצר וחצר, ואם גם ימי הפורים האלה עברו מתוך היהודים וזכרם יסוף מזרעם.
וגם אני שמחתי בשמחה זו; ולא זו בלבד, אלא שגם אני הייתי אחד מאלה שגרמו לחג זה.
ומה תאמרו עתה?
ובודאי ובודאי שישנם עוד בעולם רבים מאלה, ששמחו אז בחג זה, ואולי לא שכחוהו עד היום. אבל בשביל אלה ששכחוהו אני מעלה את דברי ימי הפורים האלה שחור על גבי לבן.
ואתם הלא תודו, כי כיוון שאמרתי אני, שחגגו חג זה במדינה אחת גדולה ובכרך אחד גדול על שפת הים וצעירים רבים שמחו בו, – אתם תיכף ומיד הבינותם, כי ברוסיה אני מדבר, ואל העיר אודיסה אני מתכוון, וכי אלה ששמחו היו תלמידי בית־הספר למסחר על שמו של הקיסר ניקולאי הראשון.
זה מובן מאליו.
באודיסה היו אז כמה וכמה בתי־ספר למסחר.
היה אחד יוָני, אולם בו לא היה אף יהודי אחד, ומעולם לא חבש נער עברי לראשו כובע כחול נעטר בשני סרטים צרים של כסף – זה היה סמנם של תלמידי בית־הספר־למסחר היוָני.
אך לא בו עסקינן.
והיה עוד בית ספר למסחר, שהיה כולו יהודי; בית־ספר פרטי, מיסודו של הוכמאן, ואולם הוא “בגויים” לא התחשב ועד אלה לא בא משום מיעוט דמותו ומשום שהיה יהודי, ולא היו לו כל זכויות. רק בעל כרחם נכנסו בו אלה שנכנסו, כלומר אלה, שלא זכו להכנס לבתי־הספר בעלי־הזכויות. כעבור שנים אמנם יצאו לו מוניטין. אבל אז היה עוד בבחינת גולם מתפתח, וכולי־עלמא היה מתפלא על הסמן שלו: מגן דוד של כסף ובתוכו שני לוחות הברית; ובזויותיו של המגן־דוד ארבע אותיות – ר. ח. י. ד. (כלומר: ראשית חכמה יראת ד'). כשיצאו לו מוניטין וקבל זכויות, לא השתמש עוד בסמן זה. וכן היו מתפלאים על מיסדו, שהיה ד"ר לאיזו חכמה משונה ובלתי ידועה בעולם הגדול – “קינמתיקה” שמה – ושהיה חותם מפורש: חיים בן יהודה הוכמאן.
שערו בנפשכם: פריוואט דוצֶנט באוניברסיטה, הפרופיסור היהודי היחיד במלוא רוסיה, ושמו חיים בן יהודה.
היה עוד בית־ספר למסחר, וגם לו היתה שייכות ליהודים. מיסדו היה היינריך פֵיאודורוביץ פייג, מי שהיה לשעבר תלמיד בית מדרש לרבנים. בית מדרש זה הקים כמה וכמה “עמי־ארצות” בעולם, ואיש לא התפלא. כָפר פייג בעיקר, והוא שעמד להיות רב נעשה פרוטָסטַנט. ובשכר זה קבל רשות לפתוח בית־ספר ריאלי. שוב הפך את הקערה על פיה ונעשה פרַבוסלַבי. ובשכר זה קבל רשות לפתוח בית־ספר למסחר עם זכויות מיוחדות. כנראה, היו פירותיו של בית־ספר זה יותר מרובים מפירותיו של בית־ספר ריאלי, ומה גם שהיה לו רשיון לקבל עשרים אחוזים למאה תלמידים יהודים. במשך הימים נעשה לעסק לא־ביש כלל, ובפועל־ממש היה מספר תלמידיו היהודים – ארבעים אחוזים למאה.
איך מתרחשים נסים כאלה?
לאו דוקא נסים!
יהודי אמיד, שרצה לראות את בנו נושא בּגדי השרד עם קשוטי הכסף או הזהב אשר לבית־הספר עם זכויות והוא נואש מהכניסו לגימנסיה או בית־ספר ריאלי של הממשלה, היה נכנס אל הדירָקטור פייג ומבקשו, שיקבל הלה את בנו לבית ספרו שלו. היה אותו חניך בית־המדרש־לרבנים מראה לו שחור על גבי לבן את ספר התקנות – 20%, עשרים אחוז למאה, ושאין מקום פנוי, כבר יש יותר מן המנין. אלא מאי? ישנה עצה: אם יכנסו ארבעה שאינם מבני־ברית, יכנס בזכותם גם הבחור.
צריך, איפוא, לחכות. כלומר, אין צורך לחכות. ישנם “ארבעה בנים” הרוצים להכנס לבית־הספר, אך אין ידם משגת לשלם שכר־למוד גדול זה, שמשלמים בבית־ספר פרטי.
ובכן, אם האדון הנכבד רוצה ויכול לשלם שכר למודים של אלה הארבעה – – – הדבר תלוי אך בו – – – אפשר כך – – –
והיהודי, שידע עוד קודם את הסוד הגלוי הזה, מעמיד פנים, כאילו זו היא הפעם הראשונה שהוא שומע דברים אלה.
ומה לא יעשה היהודי בשביל בנו?
הולך הוא ומוסר בידי היינריך פייג שכר־למוֹד בעד הבן שלו ובעד “ארבעה בנים” שאינם שלו.
כמובן, קשה לו לפייג לעשות זאת; אבל ה“אדון” מצא חן בעיניו; ובשבילו (ורק בשבילו) הוא עושה הפעם לפנים משורת הדין.
ובאמת, קשה לו למצוא ארבעה אזרחים, שירצו להיכנס דוקא לבית־ספרו הפרטי המרבה בשכר־למוד. למה להם צרה זו? ובפרט כשיש להם שערים פתוחים בכל בתי הספר: הגימנסיה וביה"ס הריאלי של הממשלה, ששם שכר הלמוד קטן, ומשם אפשר להיכנס לאוניברסיטה ולשאר מוסדות הממשלה הגבוהים.
אבל תלמידים היו גם לו. כל העצלים שבעצלים, המגורשים מבתי הגימנסיה ובית־הספר הריאלי, היו נכנסים לבית־הספר למסחר העירוני. ולאחר שגורשו גם משם, ובאין להם ברירה, היו פונים אל ה“חגר הלה”. חגר היה חניך בית־המדרש לרבנים, כנראה, לקיים את דברי המשל הרוסי: אלהים נתן סימנים בנבלים.
איך שהיו הם מתלמדים שם, זהו ענין שלא קשה לעמוד עליו ולרדת לעומקו. ומה גם שידעו את חשיבותם המיוחדה בבית ספרו של מי שחי על חשבון התלמידים היהודים הנכנסים לשָם בזכותם.
וכך היה הדירקטור עושה:
היה מפטר ארבעה תלמידים מן העצלים שבעצלים על אי־הצלחתם בלמודם, היה מזמין את אבותיהם והיה מודיע להם, שאין זו אלא מדה כנגד מדה, ויש לבניהם הזכות לעמוד שנית על הבחינה, ומובטח הדירקטור, כי יכנסו שוב. הפטורים הם באמת על תנאי.
וכמה מעלות טובות לעונשין אלה!
היה התלמידים נבעתים מאימת הדין, והיו רוכשים להם את כל הידיעות, שלא רצו לרכוש קודם. ולהנאתם, ולהנאת אבותיהם ולהנאתו של פייג היו שוב מתקבלים.
ולהנאתו של התלמיד היהודי היה מקום פנוי גם בשבילו.
הרי ארבעה תלמידים חדשים נכנסו לבית־הספר!
ובתוקף החוק הרי על כל ארבעה נוצרים נכנסים – נכנס יהודי אחד.
וכך היה עושה הדירקטור בלהטיו עד שהגיע מספר תלמידיו היהודים עד ארבעים למאה.
אך בבית הספר העירוני שם היה מספרם – חמשים אחוזים למאה. לפי החוק נכנסו לתוכו יהודים כמספר האחוזים אשר לסוחרים היהודים בעיר. ואלה היו מחצית כל הסוחרים.
ובאמת היתה יד ישראל תקיפה בבית הספר הלה. והיתה השפעתם ניכרת מאד בחיי בית־הספר ובחיי התלמידים.
ה“תלמידים הטובים” היו בכלל כמעט כולם יהודים, התלמידים ה“ראשונים” – רק יהודים, ואלה הגומרים ומקבלים “זכיות אזרח נכבד” – רק יהודים. היו, כמובן, גם מן הנוצרים במספר זה, על פי רוב אלה ש“זכות אבות” עמדה להם, ובימי הבחינות היו נוהגים לעשות בשבילם כל הנחות והקלות שבעולם, רק בכדי לכשרם, שיהיו גם נוצרים בין ה“אזרחים הנכבדים”.
המשגיחים שבבית־הספר היו קרויים: צִירוּלְניק (אין איש יודע מפני מה) צאפ (רמז לשיעור קומתו וזקנו), פָאלִיק (ודוקא במבטא יהוּדי ביסרביה – פוליק), אף כי לכל אחד מהם היה שם משלו: גוֹרְבוֹב, סֵידוֹב וכדומה.
ואף על נמוסיהם של התלמידים היתה השפעת בני ישראל מאד ניכרת, וכשהיו בני ישראל פטורים מלמודם בימי חג, היו המחלקות נוגות ועצבות, ודממה שררה בכל בית־הספר. ובכלל לא היה אז לבית־הספר “פנים” של בית־ספר. “אין זה נר לאלהים, ואין זה מגרפה לשטן”. המורים לא הטיפו דבר חדש, שהרי רובם של התלמידים אינם, ועל העבר לא עברו, – שהרי כבר עברו.
בגימנסיה לא היה רשומם של יהודים נכר. ואף גם זה: בגימנסיות ובבתי הספר הריאליים היו היהודים נהנים מימי חגים ידועים רשומים בלוח־הפְרַבוסַלבי, שבהם יהודים פטורים מלמוד, מה שאין כן בבית־הספר למסחר, ששם היה הדירָקטור מוותר על כמה ימים נוספים, שזכרם לא בא בלוח.
והיו בני ישראל חוגגים עוד כמה ימים.
אלא שלידי זה אפשר היה להגיע רק על ידי שתדלנות אצלו או אצל האינספֶקטור. צריך היה לערוך לפניו את כל פרשת החג ואת חשיבותו, בכדי שיכירו בו גם ה“גויים”.
לתכלית זו הייתי אני שליחו של צבור, בא־כחה של עדת־ישראל, “רבם” של תלמידינו, אשר רובם ידעו את האלפא־ביתא, ובזכרונם נשארו גם אי־אלה מלים מ“לשון הקודש”, מאותו המעט שקבלו בבית־הספר של גֶפְטֶר או של “בית הספר העברי הממשלתי”. אבל קשה, מאד קשה, היה להם לעמוד על עמקם של דיני ישראל וחגיו. כיוצא מן הכלל היו החגים יום־כפור, וידוע היה שבו “מכים כפרות”, ופסח עם המצה.
ובכן הייתי אני ל“יהודי מלומד”, וחשבו אותי לידען גדול שבגדולים, ממש “רב”. ומשום שתדלנותי קראו לי “המגין על זכיות היהודים”.
כשהגיעה שעתנו לקרוא בספרו של שילֶר “מלחמת שלשים השנה”, ולמדנו לדעת, כי היה לַפְרוֹטסטַנטים “מגין” – דֶפֶנְזור– מצאו בשבילי את השם היותר מקביל, ועל משמרתי, משמרת “דפנזור”, עמדתי באמונה.
וכך הייתי מגין על זכיות ישראל בכל זמן וזמן ובכל מקום שזִמן לי הקב“ה. עד שהחיינו וקימנו והגיענו לימי הפורים שנת תר”נ…
ובהגיע תור תענית אסתר בת־אביחיל דוד מדרכי אשר לקח לו לבת לבוא אל המדינה לא בקשנו דבר כי אם אשר יאמר פוֹפוֹב פקיד־הדירֶקטור שוֹמֵר הקנצֶלַרְיָה.
ונתנה לנו רשות להיות בטלים מלמודנו, וחברינו הנוצרים קנאו בנו קנאה גדולה.
דומני, שפורים זה שאודותיו אני מספר, חגגנו ביום הראשון לשבוע וביום השני לשבוע היתה חגא שלהם, ואנחנו היהודים הפסדנו חג משלנו.
וביום השלישי לשבוע אספתי את כל ספרי ואת כל קונטרסי, שצריכים היו לי בו ביום, שמתים בתוך תיק־העור עם מכסה של עור כלבי־הים, והדקתי את מוסרותיו על גבי. כשנכנסתי לבית־הספר, קדמני אותו השאון העליז והחי השופע מכל בית־ספר.
נכנסו לחצר תלמידים, מניָנים, מנינים קטנים, והיו משוחחים בענין החג.
ופתאום נזרקה מלה מפי מאן־דהוא:
“אילו לא היה חל שושן־פורים ביום השני, הלא אפשר היה לחוג גם אותו”.
– שמע נא, אתה ה“דפּנזור”, סח לי אחד, הלא תמצא לנו תמורתו אחר?
– ואיך זה אפשר באין חג כזה?
– צריך שיהיה, הפסיקוני קולות מסביב. לך ומצא, כי על כן “רב” אתה.
– נניח – “רב”, אבל כיצד נחוג לאחרי פורים?
– באין ברירה גם ה“אחרי פורים” חג!
– לא היה שושן פורים – יהיה אסרו פורים!
– נסה תנסה! הבהילתני כל הכנופיה…
לשוא בקשתי, כי ירפו ממני, כי שטות כזו אי־אפשר להביא לפני הדירקטור או לפני האינספקטור.
– אך לפני המשגיח דֶל־בֻּבָּה אפשר!
דֶל־בֻּבָּה זה היה מורה לשפה האיטלקית, וביחד עם זה היה גם משגיח. מעולם לא ראיתי זקן יפה כמוהו. עינים שחורות על גבי פנים ורדיים וזקן כסף עוטר להם סביב. בין כל המשגיחים היה הוא הכי־טוב.
לאמתו של דבר, לא היו גם האחרים מענים אותנו ומיצרים לנו כצעקתנו אנו, ואדרבה, אנו היינו מענים אותם ומיצרים להם יותר, וביחוד לרעים שביניהם: לצִירוּלְנִיק וּלפָאלִיק.
דֶל־בֻּבָּה היה המשגיח במחלקות העליונות, ועל כן היתה גם עבודתו יותר קלה. דירה פנו לו בבית קטן בחצר בית־הספר. מתוך חלונות מחלקתנו היינו רואים את גג ביתו משוח אדום. כשהיינו בחצר היינו מסתכלים בבתו היפהפיה בעברה בחצר.
לפי עמדתי במחלקה הנמוכה לא יכולתי לזכות להכיר אותה מקרוב. והיתה מצערת אותנו מרחוק.
בינינו לבין עצמנו לא חשבנו את אביה ל“מחודד ביותר”.
עם כנופיה שלמה של חברי מבני־ברית ומשאינם בני־ברית התפרצתי לאותו מדור, שהיה בו מורה דל־בבה זה ואני דרשתי ממנו, כי ירשה לנו ללכת הביתה, משום שחג לנו היום: “אסרו פורים”, את “פורים” כבר חגונו.
– אסרו פורים?! שנה.
הכניס כפו לתוך כיס מעילו, הוציא משם לוח שמושי למורים, התחיל הופך בו והופך בו עד שהגיע לרשימת החגים: חגי הפרבוסלבים, חגי הקתולים, חגי הפרוטסטנטים, חגי המושלמים. חגי היהודים רשומים אחרונים.
ולאחר שחפש מצא:
פורים. וגם שושן פורים.
לשוא עמל וחפש את ה“אסרו פורים”: אותו חג חסר. לגמרי חסר.
ועל זאת הראה לנו.
אנחנו, כלומר היהודים, מאד היינו תמהים על זה, שחג כזה חסר, אלא שמצאנו: אין מזה ראיה. הלוח לוח פרבוסלבי, שאני לוח יהודי שהוא מלא.
עמד הזקן והסכים לזה, יראו לו לוח בשביל יהודים.
לצערנו, כל אלה שהיה להם לוח כזה שכחוהו הפעם בביתם… ממש להכעיס! אולם החג “אסרו־פורים” – הוא ישנו.
ומכיוון שישנו, הלא צריכים אנו לשבת בית.
מלתא זוטרתא – פורים!
– בו תלו על העץ את המן!
– ואת אסתר המלכה, הוסיף נופך משלו מי שהיה לפנים תלמיד בית־ספרו של גֶפְטֶר, שהעמיד תלמידים יהודים באודיסה.
– ואת כל שנים־עשר בניו של המן: את ראובן, ואת שמעון, ואת לוי… תורה זו הורה מי שהיה לשעבר תלמיד בית־הספר העברי הממשלתי.
– ולו תלו אתכם, את כל היהודים! – הוסיפו ה“גויים” המתקנאים בנו.
וכולנו מקיפים את האיטלקי הזקן ודורשים ממנו בחזקה: יַדְרִירֵנו, Signor!
אך לא בידי משגיח לעשות דבר כזה.
עד שיצאה בת־קול והכריזה מעין הורמנא מאת הדירקטור, או הרשאה מאת האינספקטור; מעין שמועה, מעין ודאי…
– אם כן אין אני מוחה בידכם!
כלום צריך היה לשנות מימרא זו?
והדפנזור יצא מלפני המשגיח בלבוש שרד שחור וחוור וסרט כסף רחב ותכריך דרַפ וקַרַקוּל והעיר אודיסה צהלה ושמחה ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.
תיכף עשתה לה השמועה כנפים, עברה מאגף לאגף, ממחלקה למחלקה, ועד רגע נתמלאה החצר סיעות וכנופיות נחפזות ונבהלות אל מעבר לשער ותלמידים בקריאות הידד ובגיל רוכסים כפתורי מעיליהם תוך כדי הליכה. וכל רחוב פְּרָאובְּרַזָ’נְסְקִי (עתה, כמובן, רחוב טרוצְקי) המה מרוב תלמידים.
כל תלמיד שפגע בַשָבִים פתח עיניו לרווחה:
קראו לעמתו: הביתה, הביתה!
– נבלים, הביתה!
– מה? על שום מה?
– שתוק, חומץ בן־יין, חג! שוב חג! – ליהודים!
– איזה חג?
– מנוול שכמותך, כלום לא אחת היא? ובלבד שחג היום.
־־־־־־־־־־־־־־־־־
ואנו, שלא היינו חכמים גדולים, גם שוטים גדולים לא היינו. לא תמיד מתרחשים נסים בפורים. ועל כל צרה שלא תבוא לא שבנו הביתה, אלא פנינו אל הגן אשר על שפת הים.
ולאמתו של דבר, כך צריך היה לעשות, ורק כך!
ובכל סמטה וסמטה ובכל רחוב ורחוב מקום אשר דבר־המשגיח ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל חן היהודים עליהם.
־־־־־־־־־־־־־־־
וכשבאו המורים ונכנסו איש למחלקתו השוממה, נתחוור תיכף ומיד הדבר, שאין כאן לא דבים ולא יער, כלומר לא חג ולא חגא.
ויבוקש הדבר וימצא אשר המשגיח דֶל־בֻּבָּה על היהודים אשר בקשו לשלח אותם, ונקרא דֶל־בֻּבָּה לפני הדירקטור ויבא דֶל־בֻּבָּה לפני הדירקטור וידבר הדירקטור פנים אל פנים אל דֶל־בֻּבָּה והמשגיח נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש.
ואשר אמר לו אין איש יודע עד היום.
זקני הדור ספרו אשר קרא לו: טפש זקן.
ויקראו סופרי הדירקטור ביום השלישי ובעשר שעה בו ויכתב ככל אשר צוה הדירקטור אל משרתי הדירקטור ואל המשגיחים אשר על מחלקה ומחלקה ואל שׁומרי סף וסף, סמטה וסמטה ככתבה ורחוב ורחוב כלשונו, בשם בּוֹרוֹבְסְקִי הדירקטור נכתב ונחתם בחתימת הדירקטור: ונשלח ספרים ביד הרצים אל־כל־תלמידי הדירקטור להקהיל לאסוף ולהכניס את־כל־היהודים “מנער ועד זקן” ראשוניים וששיים ביום אחד בששה עשר לחודש שנים עשר חודש הוא חודש אדר וששונם לבוז.
השליחים יצאו מבוהלים ודחופים ואת כל טפש וחסר־לב אשר מצאוהו בבית אבותיו, החזירו לבית־הספר.
וצדקה סָבָתי, שהיה מרגלא בפיה: אין שוטים בעולם!
כמובן, בדרך כלל, והיוצאים מן הכלל ללמד יצאו.
רק אנשי מספר שבו, ויתרם היו באשר היו עד אחר הצהרים. וגם רבים מבני עמי הארץ “המתיהדים” שלא באו אל המחלקה.
ולמחרת היום ההוא טענו, אשר רִמום היהודים לאמר: אין שיעור בכלל ביום ההוא.
ואולם גם אלה שנשארו במחלקה – אוי למוריהם ואוי לתלמודם ביום ההוא! וסוף סוף שלח הדירקטור גם אותם לביתם אחר הצהרים.
ימים אחדים אחרי המעשה יראתי, פן אקרא לפני המלך הדירקטור אל לשכתו בכדי להסביר גם לו את פרשת החג “אסרו־פורים”. ידעתי, כי לא תמיד מתרחשים נסים בפורים, ואותו ראיון לא היה מענגני כלל וכלל. אלא שכנראה בוש הזקן היפה להגיד להדירקטור, כי נערים קונדסים הוליכוהו שולל, על כן לא הזכיר את שמי בכוונה.
וברוב הימים שכחתי את החג. וכל רעי שהיו אתי אז במעמד אחד שכחוהו גם הם.
בודאי שכחוהו.
כי הרי זו גם מנת חבלו של כל חי: ברבות הימים נשכח.
ברלין, 1925