לוגו
לאן נעלמתי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

עמוס קינן:

ביום 29.4.95, שלושה ימים לפני יום הולדתי השישים ושמונה, נעלמו עקבותי.

אשתי התלבטה אל מי לפנות כדי לאתר אותי. חשבה על פיליפ מרלו, חשבה על ארקיל פוארו, ואפילו על מיס מרפל. לבסוף החליטה על הבלש העברי תדהר, שהצטיין בשעתו בפרשת הרצח בזרנוגה, וגם נבר בתעלומת מישקה יפונצ’יק, שנעלם בימי מלחמת האזרחים ברוסיה, שהביאה לניצחון המהפכה של לנין.

תדהר סירב, לצערה של אשתי, אך מפאת עברי, הציע לה לפנות אל יוחנן נימרי, מאנשי ארגון המחתרת לח"י, שפעל בתקופת המנדט הבריטי בפלסטינה (א"י).

נימרי, שמלאו לו שמונים באותה תקופה, ניאות לקבל את התיק, אך סירב לקבל כל תשלום.

ממקום מחבואי, שלא אומר היכן הוא, עקבתי אחר מאמציו לאתר אותי. פעם־פעמיים, אילו למשל היה נעזר בכלבים, הייתי יכול לשמוע את נביחותיהם המפחידות סמוך מאוד למאורתי, אך הוא נעזר בחוש הריח שלו בלבד, וכך לבסוף גילה אותי והחזיר אותי אל חיק משפחתי, שכמעט נואשה ממני.

את הסיבה שבגללה נעלמתי לא הצלחתי לגלות. באותו היום הלכתי כרגיל אל בית העיתונאים, ראיתי את אותן הנפשות המתות המדשדשות בעברן המתרחק, שילמתי על המשקה שלי ויצאתי.

במשרד הנסיעות הקרוב ביותר קניתי כרטיס טיסה הלוך בלבד לניו יורק. שם, בניו יורק, מתגורר ידיד שיודע להשיג דברים. כעבור ימים אחדים, ובמחיר לא עתק, היה בידי דרכון בלגי על שם פרנסואה רנונקור, סוחר אמנות.

שמחתי על המקצוע הזה, כי מטבע הדברים רבה בו החשאיות: יצירות אמנות נגנבות לפי הזמנה של אספנים שאינם בררנים באשר למקור הרכישה, מועברות לארצות שבהן השוחד משגשג, והואיל וגם המשטרה גובה את חלקה בשוחד, אתה נהנה מתנועה חופשית.

עם הדרכון החדש טסתי לבריסל.

הנחתי את חפצי במלון כלשהו ויצאתי לכיכר העירייה. אכלתי גב של ברווז, שהוא המעדן המקומי, קינחתי בבירה שחורה שטעמה קרוב לשל גינס, ובחנתי את הסועדים. האמת, לא היה לי מושג ממה להתחיל, ואם כבר נגזר עלי להיות סוחר אמנות, אז מדוע לא להתחיל מכאן? בשולחן אחד ישבה גברת כבת חמישים, עם מגבעת שחורה וצעיף שחור. תייקתי אותה לעצמי כאלמנה, טרייה יותר או פחות. שלחתי אליה באמצעות המלצר בקבוק שמפניה, סגולה לקשר מקומי.

השניים נראו מתלחשים והמלצר הצביע עלי. ניגשתי.

גברתי, אמרתי לה, החיים מתחילים בדיוק במקום שבו נדמה שהם נפסקו, וכזה הוא המקרה שלי, אז למה לא?

למה לא מה? תמהה הגברת אך חייכה.

למה לא לנצל את ההזדמנות לריגושים חדשים?

אתה חצוף, אמרה.

במקצוע שלי אי אפשר בלי.

והמקצוע?

משהו הנוגע בשולי החוק בהסכמה שקטה.

האם זו תחילתה של ידידות מופלאה? שאלתי את עצמי ולא עניתי. לאחר עוד כמה לגימות שמפניה, שאלתי אותה אם יש קונצרט מעניין, תערוכה מעניינת או הצגת תיאטרון או בלט.

סטאבט מאטר, בקתדרלה.

של פרגולזי או ויוולדי? שאלתי. היא צחקה.

הצעתי לקחת מונית בשותפות. היא ירדה בווטרלו ואני חזרתי העירה אל המלון. הטלפון בחדרי צילצל.

נימרי:

את קינן אני מכיר יותר מפי השמועה, ואני מניח שהוא תמים באותה מידה שהוא ערמומי. נגעה ללבי בחירתה של אשתו בי, והעובדה שהתלבטה בין פיליפ מרלו, פוארו וביני, העלתה בי אפילו חיוך.

המשימה אינה קלה, ואינני פוסל מלכתחילה את האפשרות שלא מרצונו הטוב נעלם. מאוד ייתכן שנלקח לאיזו חקירה סמויה בגין עברו הרחוק יותר או פחות, ואולי בהווה הוא מעורב במשהו. השאלה הראשונה שלי היתה בבנק, לדעת אם משך סכום גדול. התשובה בבנק היתה שלילית. אבל אם ברח מהארץ מסיבה כלשהי, די בכרטיס אשראי בינלאומי.

דרך סוכן נסיעות ידידותי השגתי את שמות הנוסעים בטיסות היוצאות של שלושת הימים האחרונים. לא שזה יעזור. אין לי ספק שאם הוא מתכונן ברצינות להיעלם, כבר יש בידו דרכון חדש על שם אדם חדש.

בירור קצר העלה שטס לניו יורק בשמו האמיתי. מכאן שלפחות ביום־יומיים הראשונים, באחד מבתי המלון של ניו יורק רבתי, יופיע שמו. כבר בשלב זה אזדקק לעזרת האף־בי־איי, כדי לדעת עם מי ניהל שיחות טלפון מבית המלון. אינני מתכונן ברגע זה לטוס אחריו: האף־בי־איי יאמר לי היכן הוא ואל מי צילצל.

הזמנתי מקום בטיסה הקרובה ביותר לניו יורק. ידוע לי שלישראלים יש מלון מועדף. הצ’לסמור ברחוב 15, אבל לא אנסה אפילו להיראות שם. הזמנתי חדר במלון מוכר לי. מיד עם בואי אתקשר לסוכנות הפדרלית.

עמוס קינן:

צלצול הטלפון הפחיד אותי. רק האלמנה יודעת על קיומי, ולא זכור לי שהזכרתי את שם המלון שלי. הקול בטלפון שאל אותי אם אני שבע רצון מהחדר, והאם אסכים לקבל קערת פירות ובקבוק שמפניה.

עוד בזמן הטיסה לניו יורק חשבתי על משהו: נימרי לא אידיוט. הדבר הראשון שיעשה יהיה לברר עם מי התקשרתי מהמלון, וכאשר לא יגלה שום התקשרות, יסיק כמובן את המסקנה הנכונה, שהתקשרתי מתא טלפון ציבורי, שכידוע אינו מותיר עקבות. אשתי תספק לנימרי – ללא ספק – כל כתובת וכל מספר טלפון שאולי השארתי בפנקס ישן שמתגלגל בבית. אני הרי די מפוזר ומשאיר סימנים.

יש סיכוי, לא גדול אמנם, שנימרי עצמו – אולי בעזרת הסוכנות הפדרלית – ימצא מספרי טלפון נושנים שהשארתי פה ושם בפנקס, וכך יעלו על האיש שלי, שהשיג למעני את הדרכון המזויף. אמנם האיש שלי הוא בוגר קולג' קשוח במיוחד, אבל הגיל עושה משהו. לא מרכך, מחליש.

אני חייב לחשוב בקדחתנות היכן ואיך אוכל להשיג דרכון חדש, וזאת למקרה שנימרי והאף־בי־איי יעלו איכשהו על שמי החדש, יאתרו את טיסתי מניו יורק לבריסל, יחפשו אותי בכל בתי המלון וימצאו אותי.

ממה את עשויה, אלמנה עליזה? האם את מוכרת משהו שאוכל לקנות?

הזמנתי מונית לקתדרלה.

הסטאבט מאטר היה של ויוולדי. ההתפעמות מיפי היצירה ומהביצוע השכיחו ממני לרגע את המתח הרע. אחרי הקונצרט הלכנו לאחד מבתי הקפה, הזמנתי בקבוק שמפניה והזמנתי את המתח הטוב שבתוכי ואת הקסם הישן שהיה לי, אם היה, לפעול עליה, למטרה שעדיין לא התבררה לי.

אתה מדבר צרפתית פריזאית, אמרה לי, אבל אתה לא צרפתי, אז מה אתה?

אני משקיע.

עד עכשיו שמעתי אותך משקיע רק מילים.

נכון, הודיתי, אבל התשואה כבר מאפשרת לי להרים כוסית לחיים.

נימרי:

עוד לפני הטיסה הודעתי לאיש מסוים באיזה מלון בניו יורק אתגורר, וביקשתי ממנו לרוקן את ביתו של קינן מכל פיסת נייר מתגלגלת, פנקסי רשימות ישנים וכדומה. נתתי לו את מספר הפקס של המלון.

אשתו המודאגת תעזור לך בכל דבר, ניחמתי אותו.

האיש היה טוב בג’וב שלו. בכל מיני מגירות ישנות מצא פנקסי טלפון נושנים משנות השבעים, השמונים והתשעים. את שמות הנערות והנשים השאיר להיסטוריה, ולי שלח בפקס מספרי טלפון שנשאו שמות גבריים. ביניהם זיהיתי כמה עיתונאים ידועים מהעבר, וגם מן ההווה, וגם שמות לא מוכרים.

מי זה מקסים בוגדונוביץ? מי זה ג’יי ברונטי? מי זה דוקטור מזווינסקי? האיש שלי מהאף־בי־איי בדק את כל המכתבים. הם הגיעו מבתי עסק שונים שעסקו בעיקר בגרפיקה. השוואת דפוס מכונות הכתיבה שהיה במכתבים עם אותם בתי עסק גילתה התאמה גמורה. ניתן היה לדעת מי האיש של קינן בניו יורק, אך לא את שמו האמיתי. השמות הבדויים שאימץ לו האיש לא איפשרו להצביע עליו. אבל הסוכן היה כנראה מוכשר. הוא עבר על תיקיהם של כל העובדים, ושלח את טביעת האצבעות של כולם לארכיון, ואז גילה לתדהמתו שלמנהלת אחת המחלקות יש עבר פלילי מעניין. לחץ לא כבד במיוחד שהופעל עליה הביא לגילוי שמו האמיתי של בעל השמות הבדויים.

האיש התגלה כקרימינל קשוח, שבילה עשר שנים באחד מבתי הכלא הקשים ביותר. הוא נלקח לחקירה, אך סירב לגלות תחת איזה שם טס עמוס קינן מניו יורק. איום בעונש לא הרתיע אותו.

החלטנו לשחרר אותו, אך הצבנו עליו מעקב. יום אחד הוא עשוי לחדש את הקשר עם קינן על מנת להזהירו. ביום שינסה לשלוח מכתב, פקס, טלגרמה, או לטלפן אליו ממקום ציבורי או פרטי – קינן יהיה בידינו.

עמוס קינן:

היא הזמינה אותי אליה. לכוסית אחרונה, כמאמרה.

אם קיוויתי משום מה למצוא יצירות אמנות נדירות תלויות אצלה על הקירות, התאכזבתי. היו כמה רפרודוקציות ידועות, הרהיטים היו יפים, וזה מה שהיה.

אתה מאמין בגלגול נשמות? אלה.

אני בעצמי גלגול, אמרתי לה.

מה אתה זוכר? שאלה.

לצערי, אני זוכר רק את האחרון, הקודמים נעלמו בערפילי הזיכרון.

מה היה האחרון?

האחרון הוא מי שאת רואה עכשיו. ואת? שאלתי.

מאמינה כן, זוכרת לא.

מי את עכשיו?

אלמנה בת חמישים ואחת. מי אתה עכשיו?

סוחר אמנות.

אבי היה סוחר אמנות.

הייתי רוצה לראות את האוסף.

גם אני הייתי רוצה לראות אותו.

היכן הוא?

אין לי מושג. נולדתי בברגן בלזן ב־1944. אבי נרצח שם כאשר אמי היתה בהיריון, אמי נפטרה כשהייתי בת אחת־עשרה, וזה מה שסיפרה לי.

יש קצה של חוט?

לא שאני יודעת. לפני כמה שנים קיבלתי הצעה משונה, אבל האיש התחרט ויותר לא שמעתי ממנו.

מה היתה ההצעה?

שאגאלים מתקופת ויטבסק, מראשית פריז, קנדינסקים, כמה לויטנים, תמונה או שתיים ואולי יותר של מאלביץ'. הכול מהאוסף של אבי.

האיש נתן איזשהו שם?

משהו בדוי כנראה, רוזנצווייג, אבל הוא לא נראה ולא נשמע יהודי.

איזו שפה דיבר?

צרפתית וואלונית.

ביקשתי שתזמין בטלפון מונית וחזרתי למלון.

הייתי עייף מאוד, בקושי התפשטתי ונכנסתי מתחת לשמיכה.

המחשבה האחרונה היתה: לברר לעצמי מדוע בעצם נעלמתי.

בבוקר קמתי רענן. חשבתי שוב מדוע נעלמתי, והגעתי להשערה שאולי עבר זמן רב מדי מאז הפעם האחרונה שהטלתי על עצמי שליחות כלשהי.

על נייר של המלון כתבתי: “מעוניין לרכוש באורח דיסקרטי קנדינסקי ומאלביץ', 1918”. ביקשתי מפקידת הקבלה להדפיס את זה, לשים במעטפות ולשלוח אל כל העיתונים והשבועונים המופיעים בעיר ואל כל הגלריות לאמנות. לחשתי לעצמי, אם יש צדק יופע נא מיד, ויצאתי לשוטט ברחובות.

כמנהגי בכל עיר, הלכתי לגן החיות, להתבונן באורח החיים של מה שנותר מהחיים עלי אדמות.

אם האיש חי, אמצא אותו.

חשבתי על נימרי. הממזר הזה היה מביא לי אותו על מגש. אבל עכשיו אני עסוק בלהתחמק ממנו, לפחות במרחק של יום אחד.

נימרי:

המעקב אחרי הקרימינל, ידידו של עמוס קינן, אינו מביא שום תוצאות. קינן נזקק לו רק למטרה נקודתית, וודאי שאינו מתקשר אליו לניו יורק לשאול מה השעה.

אין ספק שקינן לא עזב את ניו יורק בדרכון הנושא את שמו, והיעלמותו של איש מביתו וממשפחתו אינה פשע שאפשר לערב בו את האינטרפול. אני חושש גם שקינן משתמש ביותר מדרכון מזויף אחד, מה שיקשה עוד יותר על החקירה.

גם אשתו אינה מקילה עלי.

עמוס קינן:

מדוע החליט ידידי הניו יורקי המופרע לעשות ממני סוחר אמנות, אין לי מושג, אבל אם יש אצבע אלוהים, כאן היא מונחת, מצביעה על משהו שאינני יודע מהו.

רצית שליחות, קיבלת אותה. תביא את שאגאל הביתה. בלגיה היתה כבושה בידי הגרמנים מאז תחילת מלחמת העולם. אם אינני טועה, ואולי אני טועה, הגרמנים לא הפריעו להם להחזיק באימפריה שכללה מכרות נחושת, יהלומים ומה לא.

פעם אחזור הביתה, אל ארצי, אל חיק משפחתי. עד היום, טפו טפו, מכל השליחויות חזרתי. אז אבדוק בספרים מה קרה לאימפריית הבלגים בשנות מלחמת העולם.

החיים לימדו אותי לשאול גם שאלות הנראות כמיותרות. השאלה המיותרת הראשונה שאני שואל את עצמי היא, האם שאגאל נחטף דווקא בידי לא יהודי? אם יהודים ידעו להיות יודנראט במקרה הטוב, וגם מלשינים וסוכני אויב במקרה הפחות טוב, אולי יהודי אורתודוקסי נשוא פנים וחבר מכובד בבורסת היהלומים הוא הכתובת שאליה עקר שאגאל. אבל הרחק מן הבית, יצר הרע משתולל. אל הרצון להשיב את הגזלה מתחברת התשוקה: לבדוק אם גם מתחת לבגדים האלמנה לובשת שחורים.

ואני שואל את עצמי עוד יותר, האם תשוקת השליחות הארורה שלי אינה חלק מיצר הרע שלי? וגם ההפך מכך אינו הפוך כל כך.

בחיים לא היה וגם לא יהיה לי כסף לקנות לעצמי שאגאל. אם וכאשר אגלה את האוצר האבוד, לא בכסף אוכל לפדות אותו, רק באקדח.

שאלה שמשום מה שכחתי לשאול את האלמנה: האם אבא השאיר בידי אמא רשימה מדויקת של מה שהיה לו? תשובה חלקית: שאגאל מוויטבסק, ובו כתובת באותיות רוסיות על מספרה, “פאריקמאכער”. “פאריקמאכער” הוא השם הגרמני ששאלה לעצמה השפה הרוסית, ופירושו “יצרן פיאות נכריות”.

צריך גם לדעת להיזהר מזיופים. בפריז חיים יהודי אחד או שנים, ציירים בינוניים כשלעצמם, שזייפו את פאסקן, נתפסו, נידונו למאסר, והיום הם משמשים כמומחים: רק הם יודעים אם מדובר בפאסקן שהם עצמם זייפו או במקור.

מכתב תשובה ראשון, מגלריה זוסמן. מאלביץ' אחד, שאגאל קטן מ־1902, יאנקו מתקופת דאדא בשווייץ, פיקאסו קטן עתיק עוד מזמן שהיה חותם “רואיז”.

צילצלתי שאני בא.

בעל הגלריה נראה כבן שלושים, וזה אומר שחלפו למעלה מעשרים שנה מסיום מלחמת העולם ועד שנולד. צריך לברר במה עסק אביו ואם היה במחנה השמדה.

אני מבקש לראות רפרודוקציה, אמרתי.

ברפרודוקציה לא היה “פאריקמאכער”, אבל מעל גגות העיר ריחף יהודי עם כינור.

לא ראיתי צורך לספר לו מה אני מחפש.

אני זקוק לאותנטיפיקציה כמובן, אמרתי. עלי לדעת את תולדותיה של התמונה, לפחות שבעים שנה אחורה.

אין בעיה, אמר. אבי היה אספן אמנות נלהב, אך גם זהיר. ב־1933 עזב את ברלין לטובת בריסל, יחד עם האוסף שלו. את הפריטים היקרים הפקיד בכספת בשווייץ. את מלחמת העולם בילה במחנה השמדה, ולאחר המלחמה פתח שוב את הגלריה.

הפריטים היקרים שלי עדיין בשווייץ, הוסיף. מחירו של השאגאל הקטן עומד היום, על פי התעריף של הוטל דרואו, על ארבעים ושלושה מיליון דולר. צ’ק בנקאי על ארבעים מיליון והוא שלך. אתה יכול לשלם גם ביהלומים, כמובן, באישור הבורסה.

כל מה שאמר לי האיש יכול להיות אמת, ויכול להיות שקר מוחלט, אבל אני פאריקמאכער יהודי ישן מוויטבסק.

אמרתי, תודה. אמרתי, תן לי לחשוב. חזרתי למלון להרוג עוד יום ולחכות למכתב או מכתבים שיגיעו מחר.

האם בין מכריה של האלמנה יש עוד מישהו שנולד בברגן בלזן?

אני רוצה לתת לעצמי סטירת לחי: מדוע אינני מחפש מישהו הקורא לעצמו רוזנצווייג?


בערב, לאחר צלצול טלפון כמובן, התייצבתי אצלה.

מה אוכל לעשות למענך הערב? שאלתי.

מסעדה טובה יכולה לעזור.

הלכנו למסעדה טובה. ליוויתי אותה הביתה. לא ניסיתי לעלות, נשקתי לה על הלחי והלכתי לבית מרזח.

אין טובה בעולם מהבירה הבלגית.

בלילה חלמתי שאני מוצא להורג בידי כיתת יורים.


איזה שד מטומטם דחף אותי להיעלם, ומדוע תמיד אני נעלם אל תוך הרפתקה? בעבר לא בדיוק נעלמתי. בהסכמה אילמת הייתי נפרד מאשתי, לרוב בשליחות מקצועית. מה שהיה קורה לי בעבר, גם בתוך שליחות מקצועית, היה הרפתקה ממין זה או אחר. על דעת עצמי, ובלי שאיש ביקש זאת ממני, נכנסתי ליותר מהרפתקה פוליטית אחת. פעם או פעמיים בימי חיי היתה בהרפתקה גם סכנת חיים.

אני מאמין, ובעצם גם יודע, שלא הסכנה היא שמשכה אותי. אבל לא הייתי מוכן להירתע ממנה.

מדוע לא ביקשתי מאשתי הסכמה אילמת? מדוע דחפתי אותה, מאין ברירה, לבקש סיוע מנימרי? נימרי מוכשר מאוד, הוא עשוי או עלול למצוא אותי, עוד בטרם אפתור את בעיית יצירות האמנות שנשדדו.

ואולי להפך, אולי עלי לעשות איתו יד אחת, ובכוחות משותפים לפתור את התעלומה.

חומר למחשבה.

ירדתי אל הלובי של המלון. ארבעה מכתבים המתינו לי. כולם מגלריות לאמנות, אף לא אחת מאיזה רוזנצווייג.

מדוע החפצים של שאגאל פורחים באוויר? תמהני: אילו שאגאל היה מחליט לצייר אותי – האם הייתי צף באוויר. נראה שכן. פעם חשבתי שאני איש שורשי. היום אני יודע שאני איש מרחף. עליתי אל חדרי, להרהר.

אילו הייתי מוצא את נימרי בחדרי, יושב על כיסא ואומר לי “ברוך בואך בצל קורתי”, לא הייתי מתפלא.


נימרי לא ישב בחדרי. פתחתי את המכתבים.

גלריית פרלמן מציעה מאלביץ' 1923, שאגאל 1907 נוף פריזאי, לויטן 1900 אחוזה כפרית.

גלריה פומרנץ: שאגאל 1902, שאגאל 1904.

גלריה ד’אוברוויל (שלא יספרו מעשיות, שמו בטח דווידוביץ'): מאלביץ' 1908, שאגאל מהשנים 1912־1910, לויטן 1910 חורשה ונחל.

גלריה רוזנגרטן: שאגאל 1898, יאנקו 1918, ז’אן ארפ, מרסל דושאן, פיליפ סופו “דיוקנו של אוויל”.


הלכתי אל פומרנץ.

לא התפלאתי כאשר גם הוא הראה לי רפרודוקציות; המקור מונח בכספת בשווייץ. לפני כן שאלתי: האם תהיה מוכן לספר לי את הביוגרפיה של שני השאגאלים שלך?

כמובן, ענה פומרנץ בהתלהבות, הביוגרפיה נהפכה בימינו לאבן יסוד בסחר האמנות! אבי עליו השלום, המשיך פומרנץ, נולד באלזס, למד אמנות באקול דה בוזאר בפריז ופתח גלריה לאמנות בשנת 1923. את ההיכרויות שלו עם אמנים היה עושה בקפה דום, ואני יכול לומר לך שהכיר אישית כמעט את כולם, אפילו הנידחים שבהם.

אבי לא הספיק להימלט מהגרמנים בטרם כבשו את פריז, הוסיף. אבל את התמנות יקרות הערך העביר לשווייץ כבר ב־1938.

הוא ניחש את המלחמה שעמדה לפרוץ, ענה לי בלי ששאלתי.

בשנת 1942 נלקחו הורי למחנה השמדה, ואני נולדתי בברגן בלזן, אמי נספתה, אבי ניצל משום מה. לצרפת לא רצה לחזור. הוא עקר לבריסל והספיק לפתוח את הגלריה הנושאת את שמו. מובן שאני יכול להראות לך רק רפרודוקציות: המקור, עם האותנטיפיקציה, בכספת בשווייץ, כמובן. מי יודע איזה עוד מלחמה תפרוץ כאן, הה הה.

ביקשתי לראות רפרודוקציות של השאגאלים.

באחת מהן היה ה“פאריקמאכער”.

המחיר? שאלתי.

שבעים מיליון דולר, ענה. אנשים מסוגו אינם מעפעפים כאשר הם נוקבים בסכומים כאלה.

ידעתי שברגע זה הגעתי אל קצה החוט. אבל איפה הקצה השני?

הבטחתי לשקול ולשוב. והרי זה הפריט היחיד שזכרה האלמנה מדברי אמהּ. כמובן, לא בהכרח האיש או אביו אשמים.

תסריט אפשרי אחד: אותו גרמני או צרפתי משתף פעולה, מי ששדד את האוסף, נזקק למזומנים כדי לפתוח בקריירה של איש עסקים מכובד. לשם כך היה חייב להציע למכירה פריט יקר, פומרנץ לא סיפר אמת: את התמונה הוא רכש מפושע נאצי לשעבר.

תסריט אחר: פומרנץ אינו יהודי. הוא בנו של נאצי שהיה מבוקש כפושע מלחמה, והיה לו מספיק שכל לשדוד את דרכונו מאחד הקורבנות שאותם הוליך אל המשרפה. אולי פומרנץ אינו יודע את הסוד הנורא של אביו, ומאמין באמת ובתמים שהוא יהודי. גם לפושעים נאצים שהיו סוהרים במחנות השמדה נולדו בנים, וכך פומרנץ באמת נולד שם, אך את סוד מוצאו אינו יודע.

אם התסריט האחרון נכון, באיזו זכות אוכל לדרוש מהבן תמונה שהוא אינו יודע כלל שנשדדה מקרבן יהודי?

הברירה הכמעט יחידה שנותרה לי: להשיג דמי קדימה, מיליון דולר לפחות, על מנת לערוך נסיעה – שתהיה כדאית לפומרנץ – אל הבנק בשווייץ ואל הכספת, ושם לבדוק אם יש משהו בגב התמונה שיספר לי משהו.

ברירה אחרת: לחטוף את פומרנץ, לערוך לו חקירה בדרגה שלישית כדי לוודא בדיוק מה הוא יודע ומה לא. להתנצל, אם הוא באמת מאמין במה שסיפר. אבל אז למצוא דרך לשדוד את התמונה מהבנק עצמו.

בברירה הזאת, אינני זקוק למיליון דולר לפיתוי. חקירה בדרגה שלישית מורכבת בראש ובראשונה מדרגה ראשונה, שבה מוצע לנחקר לספר את הגרסה האמיתית.

לעומת זאת, אם הבן אינו אשם במעללי אביו והתמונה אכן שדודה – כיצד אשדוד בנק בשווייץ?

מצאתי את הברירה, אך לא אכתוב אותה ביומני.

קודם אבצע.

*

לאן נעלמתי, אני הרי יודע. אבל אילו ברגע זה היתה אשתי לידי, היא היתה מציעה לי לחקור שוב בתוך נבכַי הנפתלים.

מדוע, ולא בפעם הראשונה בחיי, אני יוצא לדרך באיזו הרגשה סתומה שמעבר לאופק כלשהו מזומנת לי שליחות? מדוע בכלל עלי להיות שליח?

ההסבר היחיד, שאינו הסבר כלל, הוא שאני ממלא אחר איזושהי צוואה. בצוואה יש כתב שליחות שאינו מפורט, וכל מה שאומר הכתב הוא “לך חפש, וכך תמצא”. אילו הייתי נביא, מצבי היה קל. בטרם אצרך בבטן, אמר הבורא לירמיהו, נביא לגויים נתתיך.

לי לא אמר איש מאומה, ואינני מאמין בבורא.

אולי אני מחפש הצדקה לעובדה שנולדתי, אולי אסור להיוולד ככה סתם ללא כוונה, ללא מטרה. אולי יותר מדי אוכלי לחם חסד נולדים.

בטבע אין אוכלי לחם חסד. לטורפים לא ניתנו חיים ללא מטרה, גם לא לנטרפים. הנטרפים עצמם, הזכרים שביניהם, עורכים מלחמה לחיים ולמוות על הזכות להמשיך את קיום מינם הנטרף. הטורפים מזנבים בחלשים שבין הנטרפים, וכך מונעים מהם רבייה שתחליש את מינם.

האם יש בטבע מנגנון הבורר לו שליחים שתפקידם לחסן את המין הקרוי “אדם”? אולי נדמה לי שאני שור מובס שהפיקאדורים כבר תקעו בו חצים; שהמטאדור כבר עייף אותו ומתכונן לתקוע את חרבו בעורפו המתחיל לצנוח, ואז השור, שהוא אני, בהתרסה אחרונה, מעלה אותו על קרניו ודורס אותו? אולי אותו נאצי הוא היעד שגורלי (גורלי הוא המצאה פרטית שלי, כפי הנראה) הטיל עלי לחסל על מנת לחסן את המין הקרוי “אדם”?

כמה הייתי נותן תמורת האמונה שנבחרתי למלא שליחות.

שאגאל מילא שליחות. הפאריקמאכער שלו, כל דמויותיו הממריאות אל העננים, הצופות מלמעלה בתימהון על העולם אשר מתחת, העניקו את הנצח היחסי שבו נח הפאריקמאכער עד כלות האמנות, עד כלות השליחות.

הסוס הגוסס של פיקאסו, ראש התינוק של בראנקוזי, מנציחים את החרדה ואת האושר, שני הקצוות של קשת הקיום האנושי.

כנראה זו הסיבה הסתומה לכך שהסכמתי, ואפילו ביקשתי, שבדרכוני ייכתב “סוחר אמנות”.


את חידת פומרנץ לא קל – ואולי לא ניתן – לפצח.

עלי לברר כמה דברים שכמעט אינם ניתנים לבירור:

  1. האם בראשית שנות העשרים, ניתן למצוא אחד פומרנץ, תלמיד הבוזאר? ואם במקרה שיש רשימת תלמידים, האם יש בה תאריך ומקום לידה של התלמיד?

  2. להשיג ספר טלפונים או מדריך גלריות לאמנות, פריז 1923.

אם היתה גלריה כזאת, ואם היה תלמיד בשם זה, האם זה מאמת את סיפורו של הבן?

האם ברשומות הפרפקטורה יש משהו על גלריה פומרנץ?

כידוע לי, מרבית רשומות הפרפקטורה משנות ממשלת וישי מתויקות. אני זוכר שראיתי פעם – באיזשהו ספר על תולדות יהודי פריז בשנות המלחמה – תצהיר על בית מגורים יהודי מסוים, ובו הערה: bel immeubles, שפירושו “ריהוט נאה”.

3. לא שאלתי את האלמנה מה שמה מבית אבא. גם לא שאלתי אותה מהיכן באו הוריה.

האם משפחתה מבלגיה? מצרפת?

רק אלה יכולים להיות בעלי גלריות.

האם ידוע לה מה היה שמם, ובאיזו ארץ סחר אביה באמנות בטרם נלקח?

צילצלתי אל האלמנה: האם תיאות ללכת איתי לתיאטרון הערב?

*

ראינו מחזה של יונסקו. סוף־סוף שמעתי אותה צוחקת.

הלכנו אל אחד מבתי הקפה־בראסרי הטובים בעיר.

לא הלכתי סחור־סחור: שם משפחת הוריה – שטארק. שם אמה מבית אבא – גולדשטיין. שניהם נולדו בפולין בערך בראשית המאה, והכירו זה את זה באנטוורפן, שאליה היגרו באמצע שנות העשרים. האב הצליח לעשות חיל בבורסת היהלומים, וכבר בראשית שנות השלושים פתח בעיר גלריה לאמנות.

ציינתי לעצמי: 1. בבית מסחר לספרים נושנים אוכל אולי למצוא קטלוג ישן של גלריה שטארק.

2. להשיג קטלוג שלם של יצירות שאגאל.

3. אולי צייר שאגאל יותר מתמונה אחת ובה חנותו של הפאריקמאכער?

ליוויתי אותה הביתה. היא שאלה אם ארצה כוסית אחרונה בדירתה.

בבית הסתכלתי בראי. משום מה מצאתי דמיון ביני לבין תמונתו של פיליפ סופו, “דיוקנו של אוויל”.


אחד במאי היום.

בצעירותי, בתנועת הנוער, ביום זה הייתי צועד בתהלוכה שבראשה דגל אדום. היום אני בעניינים אחרים.

לא ביזבזתי זמן. בקטלוג השלם של שאגאל, לפחות זה המתיימר להיות כזה, יש פאריקמאכער אחד בלבד. שאגאל כבר אינו בחיים, אבל גם לאחר מותו, מי שמחליט לזייף פאריקמאכער עושה שטות שאין לה סיכוי להצליח.

נסעתי ברכבת לאנטוורפן. חיפשתי ולא מצאתי קטלוג ישן של גלריה שטארק.

הלכתי לבית הדואר, ביקשתי לראות ספר טלפונים משנת 1935. מצאתי גלריה שטארק, Ave. Plantin et Moretus 47" " .

צילצלתי לאלמנה, הסברתי שלרגל עיסוקי אעדר כמה ימים.

טסתי לפריז. הנחתי את חפצי בבית מלון קטן במונפרנס והלכתי לבית הדואר.

בארכיון מצאתי את ספר הטלפונים משנת 1935.

יש. גלריה פומרנץ, סן ז’רמן 144.

הסקרנות דחפה אותי לחפש אם היא עדיין קיימת.

לא.

שוב נזכרתי משום מה בתמונתו של המשורר הסוריאליסטי פיליפ סופו, “דיוקנו של אוויל”. מתישהו בשנות החמישים נזדמנה לי היכרות איתו. באותה שנה נערכה תצוגת זיכרון לתערוכה הראשונה של התנועה הסוריאליסטית, שנוסדה אם אינני טועה ב־1924. התמונה “דיוקנו של אוויל” לא היתה אלא ראי גדול, שבו נשקף כמובן כל מי שהתבונן בה.

באותם ימים נושנים, סיפר סופו הזקן בהנאה, תמיד היה מישהו מנפץ את המראה בזעם על העלבון. היום, התאונן המשורר הישיש, מסתכלים האווילים בדיוקנם בחרדת קודש.


מובן שלא מצאתי שום גלריה פומרנץ בהווה. אבל פריז נבנתה במידת האדם ובמידת חולשותיו, ואתה יכול לקנות אמת או שקר במחיר הנאות.

כמו שמצאתי בניו יורק מי שידאג לי לדרכון בדוי, גם כאן יש לי מישהו לתפקידים דומים.

ביקשתי לבדוק את רשימות הפרפקטורה משנות הכיבוש הנאצי. אכן, היתה גם היתה גלריה פומרנץ. אבל כמו הרבה גלריות, היא הוחרמה בידי הגסטאפו, וכל תכולתה נשלחה לגרמניה.

אביו של פומרנץ לא אמר אמת לבנו, אם סיפורו נכון, ואם אביו העביר עוד ב־1938 את הפריטים החשובים באוסף שלו אל כספת בבנק בשווייץ, אותו ציור לא יכול להיות בו זמנית בשני מקומות.

אלא אם כן:

גם אנשי גסטאפו נאמנים נהגו לגנוב ולשדוד לטובת עצמם. ובמיוחד מאז פסה אמונתם בניצחון הוורמאכט. סיפור דחוק, אך סיפורים דחוקים יותר התרחשו באותן שנים אפלות. איך הגיע איש גסטאפו בדרגה גבוהה להיות שומר במחנה מוות? ממש לא ייתכן.


כל תמונה ניתנת לזיוף מושלם. כבר ראיתי תערוכת זיופי פיקאסו. לזייף תמונת שמן – לא קל. לזייף אקוורל – ממש לא ניתן. ואף על פי כן, באותה תערוכת זיופים, ראיתי זה לצד זה אקוורל של פיקאסו וזיוף שלו. לא היה ניתן להבחין בין המקור לזיוף.

אבל יש משהו שאינו ניתן לזיוף: טביעת אצבעות. גם אמנים יודעים זאת, כמובן. ויש מהם שעל גב התמונה חותמים בטביעת אצבע, סגולה נגד זיופים.

רק אם אסע עם פומרנץ לשווייץ, ורק אם אראה על גב התמונה טביעת אצבע, אולי אדע. ומדוע רק אולי. מפני שהיכן אוכל להשיג טביעת אצבעות של שאגאל לשם השוואה?

מסקנה: אין פתרון לחידה.

משהו בנתונים שהשגתי אינו נכון. אולי נרשם בפרפקטורה של פריז דו“ח שקרי. אולי הדו”ח נכון, אבל תכולת הגלריה עברה ישר לשווייץ. אולי סוחר אמנות שווייצרי או אפילו בנק שווייצרי מעורבים בתרמית. אולי אין כל תרמית, ופומרנץ דובר אמת. אם הוא דובר אמת, מדוע האלמנה, ששם הוריה היה שטארק, ידעה על תמונת חנותו של הפאריקמאכער?

חזרתי לבריסל. התקשרתי אל האלמנה.

את צעירה, אמרתי לה, כל החיים לפנייך.

טסתי לתל אביב עם הדרכון האמיתי שלי. את הדרכון המזויף לא השמדתי.

כל החיים לפניך, אמרתי לעצמי, אולי פעם תפתור את החידה.


אשתי לא התפלאה כאשר מצאה אותי בבית.

איך היה? שאלה.

כלום לא היה, עניתי.

דאגתי לך, אמרה, פניתי ליוחנן נימרי שיחפש אותך.

איפה נימרי? שאלתי. תגידי לו שאני כאן.

הוא נסע לבריסל לחפש אותך, אמרה.

נימרי:

הבאתי את קינן הביתה, לא לפני שביררתי בעצמי וגיליתי שפומרנץ דובר אמת. האלמנה אומרת אמת. קינן, כרגיל, לא חקר עד הסוף.

אני מציע לקינן לעסוק בכתיבה, לא בבלשות.