לוגו
ארץ חדשה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אפולו הסתכל בשעונו וניגש להשקות את הסוסים. לאחר שגמעו די צורכם מהנקטר וזוררו מחמת הצינה, טפח על צוואריהם בחיבה והחל מעשה הרתימה. משעמדו הסוסים רתומים למרכבה, טיפס בזריזות אל המושב. מרכבה ישנה קצת, חשב, אך בכל זאת ראויה עדיין לשימוש. ושוב יצא אפולו למסעו היומי במרכבת השמש, ויום חדש בא לעולם.

יום חדש.

בוקר. להתמתח, לפהק. תוקעים סיגריה בפה. על הקיר תלויה סיסמה: “הזמנים משתנים עם הזמן”. תמונה של הרצל. מה אפשר לעשות היום ולשם מה. לטלפן אל כמה אנשים, להיות עסוק. להגיד להם שנהיה בשעה 2:00 בקפה “קדימה”, כדי לקבוע ריאיון למחרתיים בשעה 2:05 בקפה “קדימה”. לאכול ארוחת בוקר. לדפדף בעיתונים. לשתות כוס קפה. לצחצח את הנעליים. להסתפר. להסתכל בחנויות הספרים. אולי הגיע ספר חדש? לתפוס מישהו ולומר לו: היי, לאן אתה ממהר, בוא נשב קצת, נשתה קפה. אין דבר, על חשבוני. בחייך, אל תרוץ. להגיד לדידי שפגשת את גיגי, והוא ביקש למסור לביבי שזיזי לא יכול לגשת מחר אל קיקי. הֶאח, חיי הסטודנטים העליזים בירושלים, שהיתה ותהיה בירתנו.

אין את מי לשנוא, אין את מי לאהוב, כולם כל כך צודקים. אולי לטפס לגזוזטרה ולהטיל בקבוק מולוטוב באיזו מכונית הדורה (משוריין של האויב). למה גירשנו את האנגלים?

בצהריים אפשר ללכת לאכול חומוס ופלאפל במסעדה המזרחית, לחשוב על המלחמה הבאה, ולעשות חשבון כמה זמן נשאר לחיות. רק מטומטמים חושבים איך להסתדר בחיים, לשאת אישה ולהצביע בכל עשר שנים בבחירות.

אפשר היה להבין הכול ולסלוח הכול, חוץ מדבר אחד: מדוע כל הבהמות הללו רוצות שתחייך? מדוע נזעמים פניך, בוגד, אויב החברה מספר אחת. אחת, שתיים, שלוש: אתה מחייך או לא? ודווקא אתה, אתה שנלחמת פה… נפלת שם… לכל קריאה…אנחנו בונים ארץ חדשה. מדן ועד אילת מתנגנים הלמות פטישים, טרטור מנועים, שירת המחר. היכן מקומך במערכת הבניין והיצירה?

לעזאזל, איך אפשר להגיע לחוץ לארץ? יש שם כבישים באורך של אלפי קילומטרים. אף פעם לא ראיתי אלפי קילומטרים. בכלל, אין בעולם אלפי קילומטרים, זוהי תעמולה.

יש שם בתים גבוהים. ערים גדולות. אני מכיר את כל העולם, אזרח העולם. קראתי הרבה ספרים. אולי להתחפש לציוני ולעלות על אחת מאסדות הנחיתה הציוניות, לאמריקה. להתקפל בתוך שק של דואר ולעלות באווירון לפיליפינים. תמיד היינו ידידי הפיליפינים, ועמדנו לימינם במלחמתם לעצמאות. יש שם גם קהילה יהודית קטנה מלאה געגועים משיחיים.

מצב משונה. הזקנים גוססים חמישים שנה ממחלת השעלת, והילדים מתים מהסתיידות העורקים. מסכנים, עשו היסטוריה.

בכל ערב אפשר ללכת לשני סרטי קולנוע. רואים את העולם. אקדחים, סכינים, מכות, אהבה, ריגול. בכלל, ישנם מקומות שבהם יכול אדם לחיות בדד. יש מדבריות, יש יערות. הולכים עם גרזן, חוטבים עצים ובונים סוכה. משליכים חכה בנהר ודגים דגים (אין שם יערות של הקרן הקיימת ואין ברכות לגידול דגים). על הכתף מתנודד וינצ’סטר, יורים בציפורים ובארנבות. פעם בשנה, עם הפשרת השלגים, נוסעים לדאוסון סיטי ומשחיזים את הגרזן. בדרך הורגים שלושים אינדיאנים וארבעה פוחחים שניסו לגנוב את הזהב. אחר כך נוסעים לפריז ומתעלסים עם הזונות. זה לא כמו אצלנו. פוגשים שם את החברים מהמולדת ומדברים קצת עברית. לוקחים אווירון טרנס־אטלנטי וחוזרים מהר ל“קופקבאנה”, קסאוויה קוגט מנגן עם תזמורתו, ומהכיס מציץ הכלב הקטן, תיקו־תיקו. נוסעים לדרום אמריקה, לובשים סומבררו ועושים מהפכה. שם מותר לעשות מהפכות. עובדים בנמל, באוניות, בבית מלון. קונים זהב. מוכרים נשים ונשק. הולכים לעבוד אצל האיכרים ושוכבים עם בנותיהם. נוסעים לאיי הדרום, אוכלים בננות וקוקוס ועושים חיים. מלמדים את התוכים לשיר “ארצנו הקטנטונת” ואת הקופים להצדיע. אף אחד לא שואל אותך מי אתה ומי ביקש ממך, ולא נותנים עצות ולא מתגאים בך. ויש מקום. אף אחד לא תוקע את הישבן שלו בפרצוף שלך. ואין שום עניינים עם היסטוריה.

בכלל, השתנית מאוד בזמן האחרון. אתה לא אתה. חבל, היית בחור טוב. אנחנו בונים ארץ חדשה. הכול כאן חדש, אפילו השמש.

נערה היתה יכולה לעזור הרבה. היית מתחיל להבין שהדאגות הקטנות, דאגות היום־יום האפור, הן־הן שיוצרות את הדברים הגדולים. בחור צעיר כמוך מוכרח להתחיל לחשוב על דאגות קטנות. תמצא נערה, תתנחם בחיקה ותתחתן. אביה ישיג לך דירה מרוהטת. מה אתה יודע על אהבה, האם אהבת מימיך?

בלילה אפשר לצאת מבית הקפה אל הרחוב. גשם יורד, רוח, ערפל. להסתובב בגשם בסמטאות החשוכות, לבדך. סמטאות ירושלים, בתי אבן קודרים, לבדך. להקיף את העיר תשע פעמים. לפגוש בדרך חתול רטוב ומיילל ולהטיל בו אבן. ללכת לישון. ליל מנוחה.