לוגו
יתגדל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בית הקברות גדול, רחב, שטוח, מתוכנן. פרחים טריים על קבר טרי ללא מצבה, רק כלונס קטן תקוע באדמה ועליו שם. מת אתמול, שלשום. יקר ואהוב, היה, ועכשיו הוא איננו. בחלקה החדשה, הטרייה, כמה זרים שקמלו, על קברי המתים מלפני שבוע, שבועיים, חודש. בכל שביל מתנהלת הלוויה. יש גדולות, יש קטנות, יש בינוניות. בית הקברות בלב החולות. אבל מסביב, עגורנים. כאן בונים שיכונים גדולים עם ארבעה כיווני אוויר לאלה שבבוא יומם ייקברו כאן, בסרט נע. הסדר הוא כמעט מופתי, והלוויה אינה מתנגשת בהלוויה. אלה פוסעים צפונה, ואלה פוסעים דרומה. יש איזו יד עדינה המכוונת את כל המסעות הללו בבטחה, ללא התנגשויות. זעקות מרחוק, והתייפחויות. מתים, מתים כל הזמן. מתים ונולדים, נולדים ומתים, הולכים בדרך כל הארץ.

רק בבתי הקברות הישנים, שקט של בית קברות. כאן לא רק המתים כבר מתו, כאן הכול כבר מת. מתו אלה שזכרו את המתים שנה, שנתיים, ומתו אלה שנשאו את המזכרת הכואבת עד לסוף המר. מתו אלה שזכרו את אלה שזכרו, ומתו כל אלה שבאו אחריהם. מתו כולם. רק אנחנו נשארנו. וכאן יש לפעמים ציפורים מצייצות, פרפר צהוב או לבן, נמלה ועכביש ופרח וזבוב מזמזם ודבורה וזחל מחליק על עלה לח, כאן סוף־סוף יש שלווה גם במוות.

תגידי, שאלה טיפשית: את אוהבת אותי?

לא צריך לענות, עדיין. אני אחכה לתשובה שם, מעבר לעיקול, במקום שהשביל נעלם, ותימרות אבק אומרות שעוד הדרך רחוקה.

כמה זה מצחיק, בכל מקום להשאיר אחריך כמה קופסאות שימורים. לא חשוב אם ריקות וחלודות או מלאות, כל מיני ממחטות נייר מקומטות, ופתקים קטנים עם תזכורות בנוגע לחפתים, כביסה, טלפון או מה. ועיתונים קרועים, ובדלי סיגריות. וזה הכול. לפי הסימנים, אתה היית כאן. ממחטות הנייר הקטנות יודעות לספר שנאנחת, בכית, זעקת, רצית למות, חיכית למשהו, מין משהו כזה ולא חשוב איזה, ואחר כך היה צלצול בדלת, ומנוסה מטורפת אל הלילה או אל השאון האינסופי הזה, וזהו. לפעמים אפילו נתקעים, בטעות, למקום שאינו שייך לדרך. מישהו בילבל אתכם, ואתה שם במקומו, והוא, השד יודע היכן הוא.

קשה מאוד לכבס את הסדינים מהדם. לעולם לא יהיו לבנים כשהיו.