את הקטעים שהתגלגלו לידי סימנתי ומִספרתי לפי הסדר שבו הם מופיעים במקור.

1. לפתע זינק ממקומו ולפת את גרונו של יאנוש. יאנוש נדהם. המלצר, ששקד על ניקוי שולחן גדול שזה עתה קמו ממנו שישה סועדים, הפסיק את מלאכתו במבט תמה.

2. לקראת סוף הקילומטר השלישי ניכרת עייפות בפרנקנטל.

3. באותו הלילה שכרו עגלה שתובילם לזכרון יעקב. ליד ואדי פאליק טבעה העגלה בבוץ, ורק בסיועם של כמה רועים בדואים יכלו להמשיך בדרכם. לזכרון יעקב הגיעו בשעת לילה מאוחרת, תשושים ונלהבים.

4. הוא מדד אותה במבטו, ולפתע חש כאב. כך, גם אז, בתחנת רכבת רחוקה, כדור קטן מתגלגל, והנה הוא הולך וגדל…

5. ברוצקוס טועה ומטעה. הוא מוציא את דבריו של היינמן מהקשרם ההגיוני, וכך, מתוך שלא הבין את ההקשר, אינו מבין את משמעות התופעה. אילו היה הסילוף רק סילוף של בורות, היה אפשר שלא לחשוד בברוצקוס בכוונות זדון. אך אפשרות זאת מתבטלת על רקע הארודיציה המופגנת, לפעמים שלא לצורך כלל, שבה מנגח ברוצקוס את אלה שבעיניו הם קרתנים חשוכי מרפא – תואר שלא מן הנמנע לייחסו גם לברוצקוס עצמו.

6. הדיילת עוברת בין הנוסעים ומציעה סוכריות חמוצות. רעש חריקה קל. הטייס שיחרר את הגלגלים. בעוד כמה דקות אנו אמורים לנחות.

7. היה יכול להיות אחרת, הירהר בזעם. הכול היה יכול להיות אחר, שונה, בלתי צפוי. היה יכול לסיים את התיזה שלו, למשל. היה יכול לחזור אל אנט, למשל. היה יכול בכלל לעזוב את העיר הזאת, שהיתה לו לזרא. יאנוש קימץ את אגרופיו, אך לאט־לאט ריפה את אצבעותיו, ושוב הן צנחו ברפיון על השולחן.

8. ביום השלישי נורה ברוצקוס מן המארב בשעת חריש. רק בערב, כאשר שתי הפרדות חזרו מן השדה לבדן, יצאו האנשים עם אבוקות ופנסים. כך מצאו אותו, בתוך התלם הבלתי גמור.

9. בקילומטר השישי מתאושש פרנקטנטל, והוא מתחיל להשיג את וייזר.

10. שפתיה חיפשו את פיו בחושך. כל גופו רעד. הוא חפן בידיו רגב עפר ופורר אותו. הירח יצא לכמה שניות מבין העננים וגילה את עיניה העצומות של ליזה. שוב נעלם הירח, ושפתיה של ליזה היו אפלה מתוקה, בוערת.

11. הברושים משני צדי הדרך הוסיפו נופך של עגמימות להרהורים שהזדחלו בקרבו. נכון, אמר, נכון שאם התופעה נראית חסרת משמעות כי הוצאה מהקשרה, עדיין אין זאת אומרת שבתוך ההקשר הנכון היתה לה משמעות. הצרה היא שאותן תופעות שוב אינן יכולות לחזור אל הקשרן. הן איבדו את דרכן בחזרה.

12. בערב הגענו אל הכפר. התרנו את הסוסים. מספוא מצאנו באחת הממגורות. עמדנו והבטנו זה בעיני זה. לא היה לנו מה לומר, הכול כבר נאמר. הסוסים לעסו בשלווה, לקראת הבוקר החל לרדת שלג.

13. פרנקנטל צנח מאתיים מטר מקו הסיום. וייזר חלף על פניו והגיע ראשון.

14. ברוצקוס זחל בחושך. אילו רק היה יכול למצוא את הדרך בחזרה! הרי ניסה כמה פעמים. זה צריך להיות כך: מאה צעדים צפונה. אחר כך לפנות מזרחה, ארבע מאות צעדים. ושם המקום. אבל הנה, כל הלילה הוא זוחל ואינו מגיע לשום מקום. מה זה יכול להיות?

ברוצקוס נתקף אימה גדולה.

15. ליזה החזיקה את המכתב ביד רועדת, אך לא העזה לפתוח אותו. אולי לקרוע אותו לקרעים, ולהטיל את הקרעים מבעד החלון אל הרוח? אולי לשרוף אותו, ואת האפר להטיל באסלה?

היא פתחה את המכתב.

16. בבוקר מצאו את ברוצקוס ליד המנזר העתיק. הנזירים מיששו את דופקו, וראו שעדיין הוא מראה סימני חיים. הם נשאו אותו אל המנזר פנימה והחלו להנשים אותו. בצהריים כבר היה מסוגל לגמוע מרק. יותר זה לא יקרה לי, הבטיח ברוצקוס לעצמו.

17. אנט החווירה. מכל האנשים שבעולם, היה זה האיש האחרון שאותו רצתה לפגוש.

מדוע באת? שאלה.

לא באתי, השיב.

אז מה אתה עושה כאן?

אני לא כאן.

אנט הסתכלה בו בכובד ראש, בתימהון. אחר קמה, פתחה את הדלת ויצאה. הוא עקב אחר דמותה המתרחקת עד שנעלמה מעבר לברושים.

עד כאן הקטעים.

מה היה בראשית ומה היה לאחר מכן, לא ברור. בוקר־בוקר אני מנסה לאחות את הקרעים למסכת אחת שלמה, ואני יודע שאינני מצליח.

אינני יודע, ואינני יכול להחליט, אם מקורם של הקטעים כולם אחד הוא, או אם כל אחד מהם שייך למערכת אחרת. ניסיתי – וחזרתי וניסיתי – לאחות אותם בסדר שונה, ולא נראה לי שהגעתי לתוצאה כלשהי. יהיה הסדר אשר יהיה, פתרון אין בו.

במשך זמן ידוע השתעשעתי במחשבה שניתן להשלים את החסר. כך, למשל, גיליתי קשר כלשהו בין יאנוש, ליזה ואנט. אני סבור שיאנוש למד רפואה בירושלים, אך יום אחד עזב גם את לימודיו, גם את אנט, עקר לתל אביב ושם התקשר עם ליזה.

תיאור הריצה הדרמטית של פרנקנטל, דומה שהוא עשוי להשתלב במסכת כמין מונולוג פנימי המתחיל את עצמו בכל פעם מחדש, כאשר יאנוש עושה את חשבון הנפש שלו. לעומת זאת, ברור לי ללא ספק שברוצקוס הטועה ומטעה אינו אותו ברוצקוס הזוחל בלילה אל נקודת האין המוחלטת. ייתכן שהיתה ביניהם קרבת משפחה, וזוהי הסיבה שבגללה השתרבב קטע הוויכוח עם ברוצקוס, שבו הוא מואשם בקרתנות. האשמתו של ברוצקוס בקרתנות טיפוסית לאורח המחשבה האימפולסיבי של יאנוש, ואין לי ספק שיאנוש הוא הבר־פלוגתא של ברוצקוס באותו ויכוח אומלל. אך ברוצקוס הזוחל, אותו ברוצקוס שנמצא ליד המנזר במצב של כמעט גסיסה, פשוט אינו שייך לכאן, ומקורו כפי הנראה במקום אחר. יאנוש נזכר במעשה בדיוק ברגע שבו עומד המטוס לנחות.

הסוסים והשלג בכפר משמשים כרקע טראומטי של ניכור, והם בבחינת זיכרון אטוויסטי של יאנוש. אם כך, אולי בכל זאת יש אפשרות שברוצקוס הזוחל הוא אותו ברוצקוס הקרתני, ושזחילתו הלילית היא רפליקה של אותו רגע טראומטי, של הכפר, השלג והסוסים.

אפשר להניח שיאנוש בסופו של דבר לא השלים את התיזה שלו, עזב את הלימודים והשתקע בזכרון יעקב או במקום דומה, ושהוא עדיין כותב לליזה מכתבים מטורפים, מלהיבים, מפחידים. עם זאת, אני מוכן להודות שיש משהו מלאכותי, מאולץ, בניסיון לאחד את כל הקרעים למסכת אחת.

אולי אין זו מסכת אחת. אולי אין אלה אלא קרעים.