לוגו
דיוקנו של האמן כאמריקני
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

שמי עמוס קינן. אני אמריקני. נולדתי בתל אביב, אני חי בתל אביב ושפת אמי היא עברית.

חיי הושפעו מגרי קופר. נדמה לי שאני מבחין בין טוב לרע, וגרי עזר לי בכך לא מעט. יש לי חוש פראי לצדק, או חוש לצדק פראי, וג’ק לונדון תרם הרבה לתחושה זו שבּי.

אני מגיע להשלמה עם הגורל כאשר אני מאזין ליוהן סבסטיאן באך. את התחושה החברתית שלי אני שואב מעולמם של דשיל המט וריימונד צ’נדלר; שני הדון קישוטים הללו, ליווינגסטונים ששוטטו בג’ונגל של הכרך ותיעדו את המפלצות שפגשו, שלחמו בדרקונים אמיתיים בעזרתן של טחנות רוח.

ארתור קסטלר עזר לי – כמו בלעם – לשבץ את חיי בנקודה מסוימת באותו קוטב שחור, אפל, של אלימות מהפכנית. מצאתי בו גם את הליברליזם ההומאני, סוג של ההשתייכות האוטופיסטית של המאוכזב המזדקן.

אלתרמן לא אומר לי מאומה. יאיר הורביץ זר לי. דוד אבידן אינו שייך לתרבות שלי. עגנון משעמם אותי. נחום גוטמן כולו, על ציוריו ועל סיפורי הילדים שלו, הוא המרכיב הקטנטן שבי, מרכיב הולך ומצטמק, של איזו חוויה תל אביבית.

אני אוהב, ברוחי, לנדוד ברחובות מנהטן השחורים, בין עצי הדקל של קליפורניה המושחתת, בברים של ערי הנמל בים התיכון, ובשאנז אליזה שטוף גשם.

אדמתה של ארץ ישראל נראית בעיני האדמה האמיתית היחידה, וסלע הגיר של הרי יהודה הוא מה שקרוי בעיני סלע. השמים, השמש וההרים כאן, אלה בעיני שמים, הרים ושמש. אלה השמים שלי שמתחתם אני מהלך ברחובות מנהטן, זו השמש לי שמתחת לה אני משוטט עם ג’ק לונדון בערבות קלונדייק, אלה ההרים שלי שבהם אני נמק בבדידות חסרת שחר עם סמואל בקט, שבהם אני תועה בתוך מבוך לולייני של בורחס.

מה עוד יש לי לומר על עצמי, אמריקני היודע שהוא אמריקני שנולד בעברית בתל אביב? לא הרבה. אני בסך הכול מוטציה, תערובת של רצונות רבים בתוך נתונים שרירותיים, שאינם מאפשרים ואף לא יאפשרו את היותי בנו או מבשרו של זן חדש.