לוגו
גלויות ישנות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

העירה הגעתי לפנות ערב. הייתי עייף, רעב וצמא.

“מה תשתה?” שאל המלצר.

הזמנתי בירה. היה לי על מה לחשוב. על אבי ואמי שמתו. על אחי ואחיותי שמתו. על ידידי שמתו, ועל מפקדי הישיר ששבק חיים לכל חי. המלצר הניח את כוס הבירה על הדלפק וניסה לקשור איתי שיחה. אחד האורחים צנח על הרצפה. כוס הבירה הידרדרה אחריו והתנפצה. גחנתי עליו ומיששתי את דופקו. לא היה לו דופק. הוא היה מת.

“מה קרה?” שאלה האישה שעמדה בקצה.

“הוא מת,” אמר המלצר.

“תן לי בירה,” אמרתי.

המלצר מזג בירה, והלך לתא הטלפון לצלצל למשטרה.

“בוא נסתלק מכאן,” אמרה האישה.

יצאנו יחד. המשטרה תוכל לחקור בלעדינו. הרחוב היה חשוך וקריר. האישה רעדה מקור ולפתה את זרועי. לא היה לי משהו אחר לעשות. החלטתי לנהל שיחה.

“הכרת אותו?” שאלתי.

“את מי?”

“את זה שמת.”

“לא.”

“את נוהגת לבקר פה?”

“מדוע אתה שואל?”

הרמתי את דש בגדי כדי להראות לה שאינני מהמשטרה. היא נרגעה.

“כן. הוא היה נוהג לבקר פה ערב ערב. הוא בעל מכבסה ממול.”

“בואי נשתה משהו במקום אחר,” הצעתי.

היא היתה כבת ארבעים. שיער צהבהב דהה. עיניים עמומות. הלכנו כברת דרך בשתיקה.

“איזה מין אדם הוא היה?” שאלתי.

“מי?” שאלה האישה.

“זה שמת.”

“אה,” אמרה האישה, “סתם אדם. כמו כל האנשים. מדוע אתה שואל?”

“סתם כדי לנהל שיחה,” אמרתי. “האם היית משוחחת איתו לפעמים?”

“כן, לפעמים.”

הלכנו עוד כברת דרך בשתיקה. הכול היה חשוך. אף אדם לא נראה ברחוב, ולא היה איפה לשתות.

“אני צמא,” אמרתי, “אולי נשתה משהו?”

“אם אתה רוצה, יש לי משהו לשתות בבית. אני יכולה להזמין אותך, אם תבטיח להתנהג יפה.”

טיפסנו עד לקומה הרביעית. המדרגות חרקו. האישה פתחה את הדלת והעלתה אור. היתה בחדר תערובת של ריח זיעה, אבק ובתי מלון. “סלח לי על שהחדר אינו מסודר,” אמרה האישה, וחטפה בחופזה כמה זוגות לבנים וגרביים שהיו מוטלים בכל מיני פינות. היא הטמינה אותם מתחת לכר. התיישבתי על הספה. האישה פתחה ארון והוציאה בקבוק מלא עד לשני שלישיו. “אני שותה כוסית ליום,” אמרה. היא מזגה לשנינו. הקשנו כוסיות ושתינו.

“עוד אחת?” שאלה.

“כן.” אמרתי.

היא מזגה עוד כוסית. לאחר זאת התפשטה. החזייה שלה היתה קרועה. היה לה גוף דהה, מיוזע, שדיים ענקיים. השקעתי את ראשי בין שדיה ומעכתי אותה בתאווה עצומה.

“עוד!” צעקה כאשר נפלתי לצדה, המום.

שכבתי איתה עוד, ועוד. הייתי עייף, רעב, צמא ומלא געגועים. כשגמרתי, נתנה לי לאכול פרוסת לחם ונקניק.

בבוקר הלכתי אל בית הדואר לראות אם הגיעו אלי מכתבים. לא הגיע שום מכתב. הלכתי לקונסוליה לראות אם הגיעה הוויזה בשבילי. הוויזה לא הגיעה. השמש יעץ לי לבוא למחרת. קניתי עיתון. לא היה שום דבר על הרצח. לפנות ערב ישבתי על ספסל לנוח. אדון זקן בעל הדרת פנים עבר על פני, זרק לי מטבע והסתלק בצעדים מתונים. לא היה לי לאן ללכת. פחדתי ללכת לבית הקפה. בסוף הלכתי אל האישה הצהובה.

דפקתי בדלת, לא ענה איש. פס של אור הסתנן על הרצפה. ידעתי שהיא בבית, אולי במטבח. לחצתי על כף המנעול, הדלת נפתחה. וכך מצאתי אותה, מונחת על הרצפה, בחלוק ובנעלי בית, ללא רוח חיים. במותה היתה דומה למה שהיתה בחייה. מיששתי את דופקהּ, וידעתי שהגעתי מאוחר מדי. מישהו לא רצה בעדי ראייה. כאשר נפלה על הארץ נפתח החלוק. שד אחד, ענקי, עם פטמה ורודה וענקית, ביצבץ מתוכו. נגעתי בשד בפיזור נפש. יצאתי וסגרתי אחרי את הדלת. ידעתי שמעכשיו אני בתור. גם אני הייתי עד ראייה.

היתה לי הרגשה שמישהו עוקב אחרי. כמה פעמים הפניתי את ראשי לפתע אחורנית, אך לא ראיתי דבר. בכל זאת הייתי בטוח שאיני לבדי. הלכתי סחור־סחור בסמטאות, ופעם אחת אפילו נכנסתי לחצר והמתנתי שם עשר דקות. כשיצאתי, שוב היה נדמה לי שעוקבים אחרי, והתחלתי לרוץ. לאחר חמש דקות של ריצה מטורפת ברחובות הריקים מאדם הגעתי.

נעלתי את הדלת, הגפתי את התריסים על בריחיהם, וליתר ביטחון הנחתי אקדח טעון מתחת לכר. במשך הלילה התעוררתי כמה פעמים, מכוסה זיעה קרה, בהרגשה הבטוחה שמישהו נמצא בחדר. פעמיים הדלקתי לפתע את האור, ועם אצבע על ההדק צעקתי, “מי שם!” אך שום דבר לא היה שם.

התעוררתי רצוץ ויגע. ידעתי שעלי להיות מוכן למלחמה. הלכתי אל בית הדואר, אך שום מכתב לא הגיע אלי. גם הוויזה לא הגיעה. השמש יעץ לי לבוא למחרת.

בכיסי היה עדיין המטבע, מתנתו של האדון הזקן בעל הדרת הפנים. שילשלתי אותו בסדק העשוי לכך ויריתי בברווזים עשויים גומי. ארבעה מהם הפלתי, החמישי צלל במים והכדור חלף מעל לראשו.

גברת עם כלבלב פילסה לה דרך במרפקים בתוך הקהל הנסער. כעסתי בלבי על הגברות המפורכסות הללו, המבזבזות את אוצרות הטבע על כלבלבים מטופחים, אבל טעיתי. הרעב והתלאות טישטשו את ראייתי. לא היה זה כלבלב, היה זה תינוק חמוד, בעל עיני תכלת מלבלבות. ליטפתי בחיבה את תלתליו הזהובים. התינוק נבח עלי בקול אימים וחשף את שיניו. הגברת תלתה בי מבט תמה. משהו עקץ אותי בגב. גירדתי את גבי בזהירות, בלי שאיש יבחין בכך, והגירוי חלף. אם מישהו עקב אחרי, היתה לו מלאכה קשה מאוד למצוא אותי בתוך המון האדם הזה. תקף אותי חשק פראי ואנוכי להימלט מההרגשה הזאת, להדביק אותה במישהו אחר. סוף־סוף, אני כל כך דומה לאנשים כה רבים. מישהו על ידי ניסה לגרד את גבו בזהירות, בלי שאיש ירגיש בכך. הה הה, אני הרגשתי. סוף־סוף, אינני היחיד. התינוק בעל עיני התכלת השלים עם קיומי. גם השיחה ביני לבין הגברת קלחה ביתר נעימות, ביתר שטף. הייתי באמת מבריק ובלתי רגיל. למרות ההבדלים בינינו, ולמרות המקריות והחיפזון, הרגשתי שהקרח הולך ונמס ונוצר בינינו מעין גשר. נדברנו להיפגש באחד הימים הקרובים.

השמש זרחה, השמים היו בהירים ונקיים, ובלבי היתה הרגשה טובה ונקייה. כמעט שכחתי מכל העניין. לא הפניתי את ראשי אחורנית לראות אם עוקבים אחרי, אך ידעתי כי כל זאת היא רק מראית עין, וכי עלי לעמוד על המשמר, וכי יום אחד יהיה עלי לעמוד פנים אל פנים מול הרוצחים. כמה נעים היה לחשוב על הגברת עם הכלבלב, הצעירה ההדורה, המטופחת, אישה בעלת סגנון ומסורת. חשבתי על נשיקות קרות, מסוגננות, צלילי פסנתר, קערות בדולח, ועל הרגע הקצר שבו מתנדף הסגנון בחום הגוף, והזיעה המבצבצת בנקבוביות שוטפת לרגע את ההרגלים, אבל ידעתי שאם לא אעמוד על המשמר ואתפתה, ישיגו אותי הרוצחים ברגע לא צפוי.

הלכתי לבית הקפה, אותו בית הקפה שבו נרצח בעל המכבסה בלילה שהגעתי העירה. בפינה אחת עמדו שני בנאים. בגדיהם היו לבנים מסיד. הם שתו יין לבן. חיפשתי את האישה הצהובה בתוך הקהל. משום מה התגעגעתי לחברתה. היא לא היתה שם.

“הבירה רעה,” אמר אחד הבנאים.

“בזמן האחרון פה בכלל מסריח,” אמר השני.

“סלח לי,” פניתי אל אחד מהם, “אולי אתה מכיר אישה צהובה, כבת ארבעים, הנוהגת לבקר כאן?”

"אם אני מכיר אותה? הה הה! צחק הבנאי וקרץ לחברו. חברו ענה לו בקריצה.

“כולם מכירים אותה,” אמר הבנאי השני, “היא מאוד מוכרת.”

“אישה נעימה מאוד,” אמרתי.

“כן,” אמר הבנאי הראשון, “נעימה למדי, בייחוד למי שאוהב דברים מסוימים.”

“למה אתה מתכוון?” שאלתי בתימהון.

“בדיוק למה שאתה מתכוון,” ענה הבנאי. לא ידעתי בעצם למה התכוונתי.

“אתה חדש כאן?” שאל הבנאי.

“כן,” עניתי, “אני חדש. אני מחפש את האישה הצהובה.”

“כדאי לך למצוא אותה,” יעץ הבנאי, “היא אוהבת את זה.”

פניתי משם בהרגשת בחילה. חיפשתי בעיני את המלצר. הוא לא היה. מישהו אחר עמד מאחורי הדלפק. הוא היה צעיר, ועל שפתו העליונה שפם בתולים שחרחר ודק.

“מה תשתה?” שאל.

את התשובה לשאלה הזאת ידעתי טוב מדי. הסתלקתי במהירות מבית הקפה. קניתי בחוץ ערמונים והשלכתי אותם לברבורים באגם. שני ברבורים שירבבו צוואר וקלטו את הערמונים בזריזות. גבר צעיר חתר בסירה.

הלכתי למכבסה. איש לא הסיר את השלט מעליה. אותו השלט. הנחתי ערמת כבסים על השולחן.

“ביום רביעי,” אמרה האישה.

"אולי לפני כן? " שאלתי.

“לא,” ענתה האישה, “אני מצטערת, בשום אופן לא לפני יום רביעי.”

ניסיתי את מזלי: “כמובן, בגלל המקרה המעציב.”

האישה תלתה בי עיניים תמהות: “איזה מקרה מעציב?”

יצאתי בפחי נפש. הרגשתי כמו עכבר שנפל לתוך חבית. זמן מה שוטטתי ברחובות ללא מטרה. בסוף הלכתי לבקר במוזיאון העירוני.


יומיים לא יצאתי מפתח החדר. פחדתי אפילו לחשוב. ישנתי שינה כבדה וטרופה. מפעם לפעם הייתי מתעורר בהרגשת רעב מציק. מצחי קדח. אכלתי בצל טבול במלח. שלקתי בצל במים, כדי שיהיה לי גם בצל שלוק וגם מרק. ריח רע נדף ממני ודבק בכל החפצים בחדר. הבצל המם את חושי וטרף את מחשבותי. ככל שאכלתי, כן גדל רעבוני. חולשה משונה התפשטה בי. כעבור יומיים אזרתי עוז לצאת.

לאחר הליכה ללא מטרה הגעתי לבית הקפה. לבי ניבא לי רעות. לתימהוני הרב מצאתי שם את בעל המכבסה. בפניו לא היה דומה לאיש שמת בליל בואי העירה, אך בכל שאר הפרטים היה דומה לו דמיון מפליא. גם האישה המקבלת את הכביסה מידי הלקוחות היתה שם. הוא נגע מפעם לפעם בזרועה, והיא חייכה ונשקה לו מאחורי האוזן.

“מה תשתה?” שאל המלצר.

“בירה,” אמרתי.

המלצר הניח את כוס הבירה על הדלפק. בעל המכבסה שילם, שילב את זרועו בזרועה של האישה ויצא. ראיתי אותם חוצים את הכביש. מכונית שחנתה בעלטה הגיחה לפתע במהירות ודרסה אותם. היתה התרגשות קטנה. קהל הצטופף. מישהו הציע לקרוא למשטרה. המכונית נעלמה. הלכתי הביתה.

הפעם הזאת הייתי בטוח שעוקבים אחרי. לא טעיתי. הלילה היה מעורפל, אך יכולתי לשמוע בבירור קול צעדים קצובים במרחק מה מאחורי. נעצרתי. גם הצעדים נעצרו. המשכתי ללכת. הצעדים נשמעו שוב. בסמטה אחת עצרתי. הצעדים הלכו והתקרבו. כאשר התקרבו מאוד, ראיתי צללית אדם. יריתי בצללית, רוקנתי את כל המחסנית. אבן כבדה נגולה מעל לבי. לא הגפתי את התריסים, לא הנחתי את האקדח הטעון מתחת לכר, וישנתי – בפעם הראשונה מאז בואי העירה – שנת ישרים.

בבוקר הלכתי לדואר, אך שום מכתב לא הגיע. גם הוויזה לא הגיעה.


הפקידה בדואר כבר מכירה אותי יפה. ישנן שם שתיים, אחת בשביל האותיות מ־A עד K, השנייה מ־L עד Z. את זאת של L עד Z אני מכיר גם כן. לפעמים היא מחליפה את זאת של A עד K, כשזו יוצאת לשתות קפה או לעשות את צרכיה.

היא אינה נאה במיוחד, אך גם לא מכוערת. בימים הראשונים עדיין לא הכירה אותי. כאשר הייתי אומר את שמי, היתה מחטטת בערמת המכתבים, מקמטת את מצחה, מחפשת שוב, ובסוף מודיעה לי בנימה של השתתפות בצער: “מצטערת מאוד, אדוני, עדיין לא הגיע.” כעבור זמן ידוע התחילה להכיר אותי. באותה מידה, אם אפשר לומר, התחלתי גם אני להכיר אותה. לפעמים, בראותה אותי עוד מרחוק, היתה מודיעה בקול, בקיצור: “אין.” בפעמים אחרות היתה ממתינה עד שאגש לאשנב, מחייכת ואומרת בקיצור: “לא.” הנימה של השתתפות בצער נעלמה לאט לאט, והפכה לנימה יבשה, אם גם מתנגנת, של הרגל. בערך כמו קולה של קריינית החדשות ברדיו. יש להן מין נגינה מיוחדת גם בדברן על מזג האוויר. לפעמים לא היתה אומרת דבר, ורק רומזת בתנודת ראש קלה שלא הגיע אלי שום מכתב.

היא ידעה בדיוק באיזו שעה אני עומד לבוא, ועל כן לא היה לה צורך לטרוח בנוכחותי. היא ידעה מראש. אולי גם לא האמינה שהמכתב יבוא. אני נקשרתי אליה בקשר מוזר, כי היא היתה אחד האנשים היחידים בעיר שהכרתי, ואולי האדם היחיד שידע את שמי. הפגישה איתה הפכה לאט־לאט למאורע המרכזי של היום.

לפעמים הייתי שוכב שעות שלמות במיטה וחושב עליה. הייתי מנסה לתאר בדמיוני את דירתה. הנה היא חוזרת מהעבודה, חולצת את נעליה בעייפות, בלי לנגוע בהן בידיה, ככה, בחיכוך רגל ברגל, וצונחת על הספה בבגדיה. כך היא מונחת לה רבע שעה, עשרים רגע. הטלפון מצלצל. יש מי שיודע באיזו שעה היא חוזרת מהעבודה. לא נעים לטלפן אל מקום העבודה. היא מדברת בחשק רב. קובעים פגישה, ללכת לאכול ארוחת ערב יחד, ואולי לקולנוע.

בלילה, לפני הכניסה לבית, פרידה ממושכת. אולי נכנסים לשתות כוס קפה. אולי לא. זה תלוי בחברה, במצב הרוח ובעוד מיליון דברים קטנים, אבל אהבתי לחשוב על כל האפשרויות. שעות תמימות הייתי חושב כך, על כל הפרטים הקטנים ביותר. אפילו איך היא עושה פיפי. היה זה כמעט האדם היחידי שהכרתי בעיר.

פעם הייתי חולה במשך שלושה ימים רצופים. אני מודה על האמת, התגעגעתי אליה, אף על פי שכל היחסים בינינו הצטמצמו בשאלה שהייתי שואל ללא קול ובתשובה שהיתה נותנת לי ללא מילים. אבל בכל זאת, כאשר קמתי ממחלתי מיהרתי לבית הדואר כמו צעיר הממהר בלב נפעם לפגישת אוהבים. היא לא הבחינה בהתרגשותי. אולי לא הרגישה שנעדרתי.

כמה פעמים חשבתי לחכות לה אחרי העבודה ולנסות לפתוח איתה בשיחה, אבל לא היה בי האומץ. רציתי לעקוב אחריה, לדעת היכן היא גרה. לצלצל בדלת, לבקש סליחה, ולומר שלא היה לי פנאי בבוקר, אך כיוון שהדבר חשוב לי מאוד, הייתי רוצה לדעת אם הגיע מכתב היום. להסתכל מסביב על הדירה, על הרהיטים, להעיר כמה הערות, וכמו בהיסח הדעת להתיישב על אחת הכורסאות. במקרה זה היתה אומרת שהיא ממהרת לצאת, אך האם אני רוצה לשתות כוס קפה? באותו רגע היה הטלפון מצלצל, ומישהו היה אומר משהו, והיא היתה עונה: “חבל, אם כך לא נלך הערב לתיאטרון?” והיתה חוזרת אלי בהבעת אכזבה, ואז הייתי אני מציע לה ללכת לתיאטרון, והיא היתה מקבלת את ההצעה. היא היתה מבקשת ממני סליחה, הולכת למקלחת. הייתי שומע את קול המים הניתזים. כעבור רבע שעה היתה יוצאת, מדיפה ריח רענן, בחלוק בית נאה ומצויץ, נכנסת לחדר הסמוך, מתלבשת, ויחד היינו יוצאים. בדרך הייתי מציע לה לאכול ארוחת ערב באיזשהו מקום. הייתי בוחן את התפריט בקפדנות, מזמין בקבוק יין שלם, עומד על כך שהמלצר יחליף את המפיות ויביא מפיות יותר נקיות, ומשאיר דמי שתייה בעין יפה.

לאחר ההצגה היינו נכנסים לבר קטן לשתות כוסית, ומחליפים כמה דעות ורשמים. בדרך הביתה הייתי משלב את זרועי בזרועה. אני בטוח שלא היתה מסרבת.


בבוקר הלכתי לדואר, אך שום מכתב לא הגיע. גם הוויזה לא הגיעה.

הצצתי למכבסה. האישה עמדה שם, אבל היום לא היה יום רביעי. חוץ מזה, לא היה לי כסף לפדות את בגדי. היא הכירה אותי, כפי הנראה, כי הבעה של אי רצון עלתה על פניה. קניתי קילו בצל וחזרתי למלון. היה לי איתי קמצוץ מלח. טבלתי בצל במלח ואכלתי, אך נשארתי רעב. אכלתי עוד בצל. כל קרבי בערו. עייפות משונה התפשטה בכל גופי. ישנתי שינה מטורפת.

התעוררתי בלילה. הלכתי למכבסה. נכנסתי לחצר, איש לא היה שם. החלון האחורי היה פתוח במקצת. קפצתי בזריזות על אדן החלון והטלתי את גופי פנימה. נפלתי על ערמת בגדים. אולי הבגדים שלי. הִצתי גפרור. איש לא היה במכבסה, רק אצטבאות ארוכות מלאות כביסה מגוהצת וממוינת. התינוק בעל עיני התכלת ותלתלי הזהב ישב בתוך סל נצרים, כולו מת. עכשיו יהיה לי על מה לשוחח עם הגברת ההדורה. הטבעת מתהדקת. הגפרור שבידי כבה.

ידיים חזקות תפסו אותי מאחור, ומישהו סתם את פי בחזקה. ניסיתי לזעוק, אך שום קול לא נפלט מפי. בעטתי ברגלי אחורנית. מישהו נפל, קללה נשמעה, אך עדיין החזיקו אותי ידיים חזקות מאחור. כפי הנראה היו רבים במספר. מישהו העלה אור. את האור ראיתי רק כמה שניות. משהו כבד המם את ראשי.

כאשר התעוררתי הייתי במכונית. המכונית נסעה על כביש שחור במהירות עצומה. הרמתי מעט את ראשי.

“אל תזוז,” נשמע קול מצווה. לא זזתי. במכונית נהגה, לתימהוני הרב, הגברת בעלת הכלבלב. התינוק בעל עיני התכלת לא היה שם. ליד הגברת, במושב הקדמי, ישב גבר שהפנה אלי את עורפו. אולם לא היה לי כל צורך לראות את פניו – זה היה המלצר הצעיר. שני האנשים שישבו מימיני ומשמאלי היו שני הבנאים. אלא שהפעם לא היו לבושים בגדי עבודה. שניהם היו לבושים חליפות ערב שחורות, תפורות לפי מידה, ומגבעות לבד. הבעת פניהם לא היתה ידידותית. המכונית הגיעה להצטלבות דרכים.

“סעי ימינה,” אמר אחד הבנאים. האישה הטתה את המכונית בזריזות, בלי להאט את המהירות. איש לא אמר דבר. המכונית הגבירה את מהירותה. מכונית התקדמה לעברנו במהירות עצומה. פנסיה החזקים סינוורו אותי, לא לפני שהבחנתי בדמות הנוהגת בה. “זהירות!” צעק מישהו, וזה היה הדבר האחרון ששמעתי. כאשר התעוררתי, היתה המכונית השרופה מוטלת על הכביש השומם. ריח בשר חרוך עלה מסביב.

נסתי משם מנוסת אימה. היה ליל ירח בהיר, חמים. בגן ליבלבו העצים. הדשא היה ענקי. מאות זוגות רבצו על הדשא ועסקו באהבה באין מפריע. הִצתי סיגריה וטיילתי על הדשא. לאוזני הגיעו אנחות האוהבים, אנקות האהבה. הייתי כל כך בודד. מה הביא אותי אל העיר הזאת? מה הביא אותי אל הגן הזה, בלילה בהיר, כאשר הירח מטיל את אורו על דשא ירקרק הטובל בסוד החיים? הגברים שכבו על הנשים, מתחת לעצים. היו נשים ששכבו על הגברים העייפים. אישה אחת שכבה לבדה, חלק גופה התחתון עירום. פיה היה פתוח, והיא נאנחה. עיניה היו עצומות. שכבתי עליה. היא חיבקה אותי בזרועותיה וברגליה. משהו חם עלה בתוכי עד שנשימתי נעצרה. צנחתי ומילמלתי דברים ללא שחר.

הירח שקע. הרתחתי סיר מים ובישלתי בו כמה בצלים. שתיתי את המרק והלכתי לישון.


זה לי היום השלישי שלא אכלתי. בכל יום מוליכות אותי רגלי אל הנמל. אני הולך סהרורי, מסתכל על האנשים שיושבים בבתי הקפה ללא שמץ קנאה. גם אני הייתי מסכים לשבת קצת, לנוח, אפילו לא לשתות מאומה. סתם, לשבת. אולי היה מישהו מכיר אותי, מישהו היושב לבדו בשיממון לפני כוס ריקה. היה קורא אלי בקול: “הֵיי, בוא הנה! שב קצת! מה תשתה?” ואני הייתי ניגש בצעד מהסס, אך הוא היה מושך אותי בכוח, טופח בחיבה עצומה על שכמי, ובלי לתת לי שהות להרהר היה קורא למלצר: “עוד בירה אחת!”

השמש מכה על ראשי. אני מתיישב על אחד מעמודי הבטון הגדולים, המשמשים לקשירת הספינות אל הרציף. ממול, אוניית נוסעים גדולה. אחד אחד הם עולים על הכבש, מנפנפים במטפחות אל הקרובים והידידים העומדים למטה. סירת מנוע קטנה חגה בזריזות בין הספינות הגדולות. צפירות. אונייה נכנסת. צפירות. אונייה יוצאת. מנופי ענק חורקים. רעש והמולה. מפרשית קטנה, שטוחה, אני מכיר אותה. היא שטה הלוך ושוב בין הנמל לאיים הסמוכים. את האי הקרוב ביותר אפשר לראות גם מכאן. על המפרשית שני מלחים, אחד שתום עין ואחד צעיר, סרוחים בעצלתיים על ערמת שקים. שתום העין נראה כמו שודד ים. לא שודד ים גדול. סתם אחד קטן, מנחוּתי הדרגה. הצעיר חסון ובריא. הם אוכלים לחם וירקות, ועל ידם בקבוק יין. זה היום השלישי שאני רוצה לבקש מהם פת לחם. אני בטוח שיתנו לי ברצון, אבל המילים נתקעות בגרוני. אינני רוצה שיחשבו שאני מסתכל עליהם. אולי יראו שאני רעב ויציעו לי לאכול. אני מסב את עיני מהם. כמה פעמים רציתי לשאול אותם מיהו רב־החובל, אני רוצה לנסוע אל האי הסמוך. אין לי דמי נסיעה לשלם, אך אני מוכן לעשות כל עבודה, ובלבד שייתנו לי לאכול ולהגיע אל האי. שם, על האי, כבר אדע מה לעשות. אלך לעבוד בכרמים, בבציר, או בפרדסים, בקטיף. או בכל מלאכה אחרת.

אין בעיתונים שום זכר לרצח בעל המכבסה ואשתו. גם על קורות אותו ליל ערפל אין אף מילה. עברתי לגור בחלק אחר של העיר. משנה מקום משנה מזל.