בסידני לא הייתי מימי.

נכנסתי אל בר גדול למדי, מואר מאוד. בפינה ישבו שלושה נגנים צ’רקסים ופרטו על מיתרים. שני ילדים וילדה אחת, נעולי מגפיים וחובשי כובעי פרווה צ’רקסיים קטנים שנתפרו בסידני, רקדו בין השולחנות.

היו הרבה שולחנות, הרבה אנשים. עברתי לאט בין השולחנות, ניסיתי לקלוט את השפה ואת הדברים. היו שם יוונים וארמנים, טורקים וסרבים, פולנים וליטאים, אלבנים והונגרים, והיה הרבה אוכל והיו הרבה בקבוקי משקאות והרבה כוסות על השולחנות.

ביקשתי מהמנגנים רשות לשיר שיר.

אם תיתן לנו את האקורדים, אמר ראש המנגנים, נלווה אותך.

נתתי להם את האקורדים והתחלתי לשיר בעברית:

הלוך הלכה החבריה

בצבא האדום לעבוד.

בצבא האדום לעבוד.

טרוף הנפש אף קודקוד.

גמרתי לשיר. נשמעו קצת מחיאות כפיים. קדתי, ירדתי מהבימה ומצאתי לעצמי מקום ליד שולחן קטן פנוי בקצה האולם.

אתה חדש כאן, אמר איש שהצטרף אלי לשולחן. מה תשתה?

מה שאתה שותה, אמרתי, אבל אני המזמין.

באת להתחיל בחיים חדשים, אמר האיש.

כן, אמרתי.

הרמנו כוסיות, השקנו אותן ושתינו.

האם גם את אביך ואת אמך שחטו? שאל האיש.

אין לי מושג, אמרתי, לא הכרתי אותם. סבתי גידלה אותי.

היוונים שחטו את אבי ואת אמי, אמר האיש.

אני מצטער לשמוע זאת, אמרתי.

מי לא היה רוצה להתחיל בחיים חדשים, אמר טורקי גבוה שעמד קרוב אלינו.

לחיי החיים החדשים, אמרתי.

גם אני לא הכרתי את הורי, אמר האיש הגבוה בעצב.

שלנו שחטו אותם, אמר האיש שאיתו דיברתי קודם לכן.

אני מאוד מצטער, אמרתי. בוא תשב איתנו.

הרמנו עוד כוס לחיי החיים החדשים.

בואי תשירי לנו שיר, אמר האיש לאישה אלבנית צעירה שעמדה ליד הקיר.

אני לא כל כך יודעת לשיר, אמרה האישה הצעירה, השיר ששרת היה כל כך יפה.

תשבי איתנו, אמר האיש, אנחנו נשיר לך שיר.

אמי ברחה כשהייתי בת שבע, אמרה. הכפר שלי על ראש ההר, ועזים שחורות מדלגות על הסלעים. אולי לכן אינני יודעת לשיר, הוסיפה.

ישבנו שעה ארוכה, הלילה החל לגווע. יצאנו שנינו מהבר.

לאן עכשיו? שאלה אותי.

לראות את הים, אמרתי.

יש לי מכונית, אמרה, הים רחוק.

נסענו במכונית.

אתה יודע שכאן לא סידני, אמרה לי בעצב. ואני לא אלבנית, המשיכה. אבל אני מוכנה למות למען אלבניה החופשית.

אם כאן לא סידני, שאלתי, מה כאן?

אני קוראת למקום הזה גיא צלמוות, אמרה, אבל זאת בדיחה פרטית שלי. למקום הזה קוראים סן פרנסיסקו.

לא התווכחתי איתה. אני מכיר את סן פרנסיסקו. עמדנו שעה ארוכה מול הים. היא הורידה אותי בבית המלון שלי והמשיכה בדרכה. השעה היתה כבר לפנות בוקר, ועד שנרדמתי הספקתי לשמוע את ציפורי הבוקר הראשונות.

התעוררתי בצהריים. התקלחתי, שתיתי קפה דליל בקפטריה שמתחת למלון. את היום ביליתי בביקור בכמה מוזיאונים. ראיתי אוסף די יפה של פול קליי, ותערוכה של צייר מקומי שאת שמו לא שמעתי מעולם. תימהונים פגשתי לא מעט ימי חיי. ידעתי שכאן סידני, והייתי בטוח שהיא אלבנית. אכלתי ארוחת ערב במסעדה קטנה, ובסוף הערב שוב הגעתי אל הבר של אמש.

להקה קטנה של בוזוקי ניגנה סירטאקי. שני ילדים וילדה, לבושים במכנסיים רחבים ועטורים במצנפות טורקיות, רקדו משהו שניסיתי לזהות כמחול דייגים מכרתים. בשולחן היווני שתו אוזו וניפצו כוסיות בחדווה. אחד ממנפצי הכוסיות היה האיש שאמר לי אמש, היוונים שחטו את אמי ואבי. תמהתי בלבי אם הוא מנפץ מפני שהוא שמח, או שהוא שמח רק אם הוא מנפץ. את הטורקי הגבוה של אמש לא ראיתי. אולי שחטו אותו בדרכו הביתה. יכולתי לדמיין לעצמי את התמונה. איש פוסע לבדו ברחוב שומם. מן החשכה מגיחים כמה צללים, ובתוך כמה שניות הכול נגמר.

ביקשתי מהמלצר בירה מהחבית. אדם צעיר התיישב לידי.

תשתה בירה? שאלתי.

תודה, אמר, בחפץ לב.

שתינו בירה. שתקנו קצת. חיכיתי.

אני אסטוני, אמר, שמעתי מה שאמרת אתמול. בכל העיר הזאת, אין לי עם מי לדבר אסטונית.

דבר אלי קצת אסטונית.

הוא דיבר אלי אסטונית כרבע שעה. כשגמר לדבר קם, אמר לי תודה על ההקשבה וחזר למקומו. גם הוא, כמוני, ישב לבדו.

שכחתי כבר את פרקי ההיסטוריה שלי, ואולי לא ידעתי אותם מעולם. האסטונים, כמו הפינים, כמו ההונגרים, הם עמים ממוצא מונגולי, שהגיעו לאירופה בנדידות העמים הרבות של ראשית ימי הביניים וכבשו להם נחלה. משום מה, משכו חופיו של הים הבלטי עמים קטנים מוזרים, הליטאים והלטבים, שמעולם לא הבנתי מה ההבדל ביניהם, הדוברים שפה ארית עתיקה מאוד, השפה הקרובה ביותר לסנסקריט. מה יש שם, בחופיו של הים הבלטי?

בסרי לנקה, שבה שוחטים הטמילים והסינגלים איש את אויבו, יש בית דפוס קטן המוציא לאור בשפה האנגלית את כתבי טרוצקי, ומשם מפיץ אותם בכל העולם. תמהתי אם יש בעיר הזאת רחוב על שם טרוצקי, או לפחות איזו ספרייה על שמו, אבל חששתי לשאול.

היוונים פינו את הרחבה לטובת הסרבים. אף הם, במכנסיים רחבים ובמצנפות טורקיות, פרטו על כלי מיתר ורקדו קולו. הקצב של הנעימות הסרביות הוא בדיוק כקצב היווני. אבל למוזיקה היוונית גוון טורקי, ואילו זאת של הסרבים יש בה מהנוגות הסלאבית, לבד מהנוגות הכללית של כל אלה שבמשך מאות רצופות של שנים לחמו מלחמות אבודות, נשכחות. נערה סרבית נאה במיוחד, גבוהה, שחורת שיער וחיוורת, שרה בקול ערב. המלצר הביא לי עוד בירה.

מדוע אמרה לי האלבנית של אמש שאינה אלבנית? מדוע קראה לעיר הזאת גיא צלמוות?

אולי תשיר לנו משהו, אמר אחד הסרבים.

אולי בפעם אחרת, אמרתי.

אתה עצוב הערב? שאל אותי הסרבי.

כן, עניתי.

אתה לא חייב לשיר. אולי תדקלם לי משהו.

המלצר הביא בירה לשנינו. השקנו כוסות.

דיקלמתי באוזניו, בעברית:

מהפכנים, קוממיות!

המון שונאים אורב לעוט.

קדימה, קדימה,

צועד עם עובד.

בראבו, אמר לי הסרבי.

הלכתי לישון מוקדם. התעוררתי עם ציפורי הבוקר ופתחתי את החלון. כאן סידני, אמרתי לעצמי בקול רם. כאן סידני ולא סן פרנסיסקו ולא גיא צלמוות. כאן, אמרתי לעצמי בקול רם, כאן נקים ויהי מה את ממשלת אלבניה החופשית.

במולדתי, הייתי בונה דגמים לארכיטקטים. התחלתי לחפש עבודה. בתוך שבוע מצאתי עבודה חלקית אצל ארכיטקט מקומי. לא בשכר גבוה, כי מובן שלא היה עדיין בידי רשיון עבודה. המשכתי להתגורר במלון. את חדרי הפכתי לחדר עבודה. בערבים השתדלתי להישאר בחדרי, צפיתי בטלוויזיה או האזנתי למוזיקה בווקמן. היה קיץ, והייתי עומד מול החלון הפתוח בחדרי האפל, מתבונן בעיר.

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה החלטתי להתחיל בחיים חדשים: עמדתי לפני מצבת קבר המהר"ל בפראג.

לפני זה, בבית המלון, ניגנה התזמורת את “הבה נגילה”. יצאתי לשוטט בסמטאות. צילמתי חלונות ראווה ישנים הנושאים שמות יהודיים. חנות פרוות, חנות של עושה כובעים, לא ידעתי אם מישהו לא נגע לרעה בשלטים הישנים הללו, או אם מישהו חידש אותם, בסגנון הישן.

חשבתי לעצמי שכל כך הייתי רוצה להיות הגולם. כל כך הייתי רוצה שאיש קדוש ילוש אותי מחומר, ותחת לשוני יניח, בדחילו וברחימו, את השם מפורש. ואז אני, הגולם, אהרוס בחמת זעם את הפקעת הארורה שבתוכה נכלאתי כתולעת. ומהי הפקעת אם לא חומת כלא.

ואז אהיה פרפר.

וזאת היתה הפעם הראשונה, בפראג, שבה החלטתי להתחיל בחיים חדשים.

היתה עוד פעם אחת.

הפלגתי מהחוף אל עבר חיי החדשים. העוגן הורם לעת ערב, ואת השקיעה ראיתי במרחבי הים הפתוח. התעוררתי בתא אפוף עשן, ועליתי במרוצה אל הסיפון, שהיה שטוף מים כולו, ואיש לא היה עליו.

שחיתי כל הלילה, עד שהגעתי אל החוף.

איפה היית? שאלה אשתי, דאגתי לךָ.

אל אותו בר גדול ומואר, שבו דיקלמתי ושרתי שני בתים משירו של אלכסנדר בלוק, “שנים עשר”, לא השתוקקתי במיוחד לחזור. היה משהו מדכא במקום, למרות המחולות היפים והמוזיקה הערבה. אבל הרעיון של ממשלה מהפכנית בגולה לא נתן לי מנוח. ערב אחד, לאחר שהגשתי את עבודתי הראשונה לארכיטקט ועם ארנק מלא כסף, שוב הגעתי לשם.

לאן נעלמת? שאל אותי הטורקי, שבטעות חשבתי שנשחט ברחוב חשוך.

לשום מקום, עניתי, פשוט הייתי טרוד ועייף.

האם אתה יודע להשתמש בנשק? שאל.

השאלה בילבלה אותי, ועוד בטרם הספקתי לתמוה מדוע הוא שואל אדם זר שאלה שכזאת, עניתי: כן, כמובן.

אני חדלתי להאמין באלוהים, אמר. בנערותי הייתי אדוק. עכשיו אני יודע שאין השגחה אלוהית, אין אלוהים ואין שום כוונה ואין שום כיוון.

אולי אתה יודע היכן האישה האלבנית שפעם שוחחתי איתה? שאלתי.

היא לא אלבנית, ענה הטורקי, סבתה היתה שפחה אלבנית באיסטנבול. אמה נישאה לגבר ממלטה, ושם היא נולדה. ודרך אגב, האם ידוע לך שאנשי מלטה הם נוצרים ושפתם היא דיאלקט ערבי, שאותו הם כותבים באותיות לטיניות?

לא, לא ידעתי, עניתי.

על הבמה עלתה להקה של אשורים. ידעתי שבעיראק נותרה קהילה קטנה מאוד של אשורים, כשלושים אלף בסך הכול, שמרביתם נשחטו במלחמת העולם הראשונה ושאריתם כמעט הוכחדה לפני שנים לא רבות. ידעתי שבמבצע הצלה הועברו שרידי העם העתיק הזה לגרמניה, ושם הם חיים כיום. לא ציפיתי לראות כאן, בסידני, להקה משלהם.

הם שרו בארמית, שהיא שפת התפילה שלהם. רק גברים היו בלהקה, שלושה, כולם בעלי זקן אשורי כמו בתבליטים העתיקים, ובגלימות קצרות שאינן מגיעות לברכיים.

מה המקצוע האזרחי שלך? שאל.

אמרתי לו. חיכיתי שעתה ישאל אותי מה המקצוע הצבאי שלי, אבל במקום זה אמר לי: אני היסטוריון חובב. כתבתי ספר על מיתות בית דין. מעניין אותך?

קצת.

חנק. סקילה. שרפה. תלייה. עריפה. שחיטה. הוקעה. צליבה. הטבעה. הרעלה. כבר מנינו עשר מיתות בית דין, ואין הן אלא מקצתן. מובן שכל אחת ממיתות בית דין האלה יש בה וריאציות אין ספור. למשל עריפה: יש עריפה בגיליוטינה ויש בגרזן. יש בחרב. שחיטה אינה בדיוק עריפה. שכן בשחיטה, הסכין מונפת על הצוואר ולא על העורף, והתליין עומד מאחורי הנידון כדי להטות את ראשו לאחור. ובידו הימנית הוא מבתק את הצוואר, אך לא עד לניתוק הראש מהגוף.

ישנן גם מיתות משולבות, כמו השילוב של צליבה בתחילה, הורדה מהצלב וקיצוץ כפות הידיים והרגליים לאחר מכן, ורק לבסוף עריפה בגרזן.

ישנה קבירת הנידון חיים עד צווארו, ואז באות החיות הגדולות אך גם הקטנות, וטורפות את גולגולתו. ישנה כבילתו של הנידון באזיקים אל עץ שיגווע ברעב. או מריחתו בדבש והשארתו לנמלים. אחת המיתות המעניינות ביותר היא פשיטת עורו של הנידון בעודו חי. כך, למשל, הוצא להורג בידי הטורקים מושלה האיטלקי האחרון של קפריסין. בכל משך גסיסתו האיומה היה יכול לראות את עורו פרוש על חומת העיר. אתה איתי?

כן, אמרתי, אני איתך.

האישה מאלבניה נכנסה. היא הבחינה בנו וניגשה אל שולחננו. הטורקי התנצל ואמר שעליו לחזור לשולחן שלו ואיחל לנו ערב נעים.

המשך הערב היה נעים למדי, וכמעט השכיח מלבי את מה ששמעתי קודם לכן. להקה של סרבים מוסלמים מבוסניה חוללה מחול שלא ראיתי מעודי.

נלך, הציעה. יצאנו.

שוב נסענו אל הים. שוב עמדנו שעה ארוכה והתבוננו באורות הקטנים שריצדו באפלה רחוקה.

האם אתה יודע להשתמש בנשק? שאלה.

כן, עניתי, מדוע?

מפני שאחרת קשה מאוד להרוג, אמרה.

שנינו שתקנו. היא ליוותה אותי במכוניתה למלון ונעלמה. לא שאלתי אותה מתי ניפגש שוב.

הארכיטקט טילפן בבוקר למלון וביקש שאבוא.

יש לי עבודה גדולה, אמר. אני זקוק לדגם די מהר. אתה עובד יפה. תקבל חדר גדול במשרד, משכורת חודשית ורשיון עבודה. דרך אגב, האם אתה יודע להשתמש בנשק?

מדוע?

סתם ככה, טוב לדעת.

כן, אני יודע.

התחלתי לעבוד. העבודה היתה קשה ומרובה. בערבים הייתי מגיע סחוט אל בית המלון, צופה קצת בטלוויזיה ונרדם. מפעם לפעם הייתי חולם שפושטים את עורי מעלי ותולים אותו על חומת העיר. לפעמים היתה להקת רקדנים אלבנים שהיו מבצעים את המחול החרב בעוד אני גוסס.

יום אחד הגיע מכתב ובו הזמנה להתייצב לקבלת רשיון עבודה.

פקיד צעיר למדי שאל אותי את כל השאלות הרגילות, ולבסוף שאל אם אני יודע להשתמש בנשק. עניתי שכן, כמובן. יצאתי עם רשיון חתום כדת, וחשבתי שעם משכורת ועם רשיון עבודה אולי כדאי לי לעזוב את המלון ולחפש לי סטודיו קטן ונעים, אולי בקרבת הים.

כעבור כמה ימים מצאתי את מה שחיפשתי. הרשיתי לעצמי גם לפתוח לי חשבון בנק, ורכשתי מכונית חדשה, בתשלומים.

כאשר הגעתי הנה, לפני זמן לא רב, היתה החלטתי נחושה למחוק את עברי. היה משהו נוח ונעים בעיר הזאת, משהו של התחלה חדשה. כל כך הרבה אנשים אחרים הגיעו הנה, כמוני, כדי להתחיל את חייהם מחדש. וכך, פחות ופחות זכרתי את מי שהייתי פעם, ונטמעתי בהווייתי החדשה.

התחלתי אפילו לחשוב שמותר לי להתאהב, מדוע לא.

בכל יום, בדרכי מהעבודה אל דירתי הקטנה שמול הים, נכנסתי אל חנויות הספרים, ולאט־לאט בניתי לי ספרייה מהסוג שאני אוהב. כתבתי לאותו בית דפוס קטן בסרי לנקה, וביקשתי לשלוח אלי את כל כתבי טרוצקי. כאשר הגיעו הספרים סוף־סוף, הרשיתי לעצמי לפתוח בקבוק שמפניה ולחגוג עם עצמי.

אין לי מושג מדוע אני נמשך כל כך אל אותה מהפכה גדולה ואומללה שהרעידה את האנושות. מדוע דמעות עומדות בעיני כאשר אני חושב על המילים של אלכסנדר בלוק. פעם ראיתי סרט תיעודי על מלחמת האזרחים ברוסיה. בור גדול ורחב. אל שפת הבור עולים, אחד אחד, צעירים שידיהם כבולות לאחור. כיתת יורים של הצבא הלבן יורה בהם. כדור אחד לאיש אחד, זה הכול. הדף הקליע כה גדול, עד שהנידון למוות נהדף לאחוריו וצונח אל תוך הבור. התמונה שלא תמוש מזיכרוני היא של חייל צעיר מאוד של הצבא האדום, יפה תואר, המחייך מול כיתת היורים, וכך, בחיוך, צונח אל תוך הבור. והרי את נקמת דמו השפוך איש לא נקם עד עצם היום הזה. וגם אם המהפכה נהפכה לגיהנום, וגם אם הגיהנום נהפך לאט־לאט לשגרה שאפשר לחיות עמה ובתוכה, וגם אם הגיהנום נשכח ואין יותר איש חי הזוכר אותו, עדיין נותר חיוכו האחרון של הצעיר שצנח אל בור הנהרגים.

אני חושב על גדליה מאודסה, האיש של בַּאבֶּל, איש חכם המנסה מתוך אמונתו באלוהים להבין גם את המהפכה. ואני יודע שגם אם גדליה הוצא להורג כשם שקרה למחברו, אינני יכול לשכוח אותם.

בוא אלי בסוף השבוע, אמר לי הארכיטקט. הייתי רוצה להציג בפניך כמה אנשים מעניינים.

האנשים היו צעירים כולם. מניתי את מספרם, אחד־עשר. שש נערות, חמישה נערים.

הם רוצים לעשות משהו, הסביר לי הארכיטקט. נדמה לי שיש לך משהו ללמד אותם.

אם אתם רוצים ללמוד, אמרתי, מישהו חייב להביא את הכלים.

אחת הנערות פתחה תיק. בתוכו היה תת־מקלע עוזי מפורק.

מי הם כל האנשים האלה? שאלתי את הארכיטקט לאחר השיעור הראשון.

אין לי מושג, אמר, כולם ידידים של בתי.

בתך אחת מהם, אמרתי.

כן. זאת שהביאה תת־מקלע.

הוא ליווה אותי לדלת. אם הסכמת ללמד אותם, אמר, אין צורך לבקש ממך לשמור סוד.

אין צורך, אמרתי.

היו שבועות שקטים. הרבה מאוד עבודה, קצת מנוחה. לא יצאתי בערבים, הרביתי לקרוא. מפעם לפעם חשבתי על הפקיד הצעיר במשרד הפנים: האם השאלה ששאל אותי היתה שגרתית לצורך קבלת רשיון עבודה?

מדוע אינך שואל מדוע אנחנו מתאמנים? שאלה נערת התת־מקלע.

באמת אין לי מושג מדוע אינני שואל, אמרתי. אני זר.

יותר לא דיברנו בנושא. רק פעם אחת לאחר מכן אמרתי משהו שאולי שייך לנושא. לאחר שכולם הגיעו לשליטה מניחה את הדעת בכלי, שאלו אותי מתי ייערך המטווח.

המטווח אינו חלק מהלימוד, אמרתי. המטווח הוא חלק מהפעולה הישירה.

עם היו שאלות, הן לא נשאלו. בשיעור הבא שלף נער מתיקו כמה אביזרי חבלה ושאל אם אני מכיר אותם. הכרתי אותם. השיעורים הבאים התרכזו בידע תיאורטי ומעשי על השימושים השונים של אותם אביזרים, על תכליתם, ובעיקר על אמצעי הזהירות שיש לנקוט בהפעלתם. בשלב מסוים הודעתי שמה שידוע לי כבר העברתי אליהם.

שוב עברו כמה שבועות שקטים. רכשתי לי ציוד צלילה, ובסופי שבוע הייתי צולל בשוניות האלמוגים. השתדלתי לא ליזום מחשבות על מה שדחף אותי לבוא הנה, על האנשים והנשים והנערים והנערות שהכרתי. נוח היה לי בחייו של איש בודד ותלוש, שאין לו מה לומר ושאנשים באים ואומרים לו דברים. לפעמים חשתי עצב על שאיני מאוהב. באחת מהפשיטות שלי על חנויות הספרים שבעיר, גיליתי את כתב העת Soldier of Fortune" " ועותק יקר ונדיר של ה־Anarchist Cook Book" " . בכתב העת היו כתובות דואר לאספקת ספרות על כל הנושאים שבהם דן ספר הבישול האנרכיסטי הזה: התקנת ציתות לטלפונים במו ידיך; הכנת רעלים, חומרי נפץ ואמצעי פיגוע בביתך, מחומרים זמינים בשוק וללא מעבדה; רכישת אמצעי הגנה אישיים מתוחכמים, וכיוצא בהם. היו גם מודעות לרוב, מיועדות ליוצאי יחידות עילית מצבאות שונים, להתגייס כשכירי חרב בתשלום גבוה. זה כמובן לא עניין אותי כלל, אבל כמה מאמצעי ההגנה רכשתי באמצעות הדואר: דיסקוס משונן לזריקה, אלה חשמלית ועוד כמה פריטים. למרות האווירה השקטה והידידותית שבה נתקלתי בדרך כלל, חשתי אי שקט.

לבסוף לא יכולתי להתאפק יותר, וחזרתי אל הבר הראשון שלי.

קיוויתי שאולי תבוא, אמר לי ההיסטוריון החובב מטורקיה. כל כך קשה לחיות לבדך בתוך העבר הנורא, ללא אוזן שומעת. גיליתי עוד מיתות משונות. אבל הערב לא נדבר על כך. הערב נחזה בהופעה יוצאת דופן של להקה באלוצ’ית.

בלהקה היו שני נגנים ושלוש נערות מחוללות. התפלאתי מאוד על גון עורן הבהיר. ידידי הטורקי הסביר לי שזוהי הסיבה שבגללה, עד עצם היום הזה, הן נערות ההרמון הנדרשות ביותר, ורבות מהן עדיין נחטפות ונמכרות לשייחים עשירים, אלה מהם המעדיפים נערות מוסלמיות.

הגברים ניגנו, האחד על תוף והאחר על קתרוס, ושרו בניב פאתאני. ידיד ספרדי הסביר לי פעם שמקורו של הפלמנקו בפקיסטן, ומשם הובא על ידי הצוענים לספרד. הנערות היטיבו להתנועע, אבל לא מצאתי בזה עניין מיוחד.

אלי תבוא לארוחת ערב בביתי, הציע לי הטורקי. אני רוצה להפגיש אותך עם כמה אנשים מעניינים.

האנשים המעניינים היו זוג צעיר. הגבר, ששמו היה ג’לאל, הציג עצמו כמרצה למתמטיקה באחת האוניברסיטאות המקומיות. אשתו, נאדיה, היתה אוצרת בספרייה העירונית.

האוכל היה טוב: מבחר סלטים, בשר כבש בשזיפים, וכמנה אחרונה – קיימאק, וקפה מהביל כמובן.

תשבו ותשוחחו קצת בלעדי, אמר המארח ויצא.

לא התפלאתי כאשר נאדיה פתחה את התיק שלה, הוציאה ממנו תת־מקלע מפורק ואמרה: למד אותנו להשתמש בנשק. אין לנו ברירה.

קבענו פגישה לסוף השבוע, בביתם. נאדיה החזירה את הנשק לתיק. המארח חזר אלינו, ועד סוף הערב סיפר על המיתות המשונות שעדיין המשיך לגלות.

היו שם שבעה צעירים – שתי נערות, ארבעה נערים ונאדיה. השיעור התנהל ברצינות וביעילות, וכמוהו השיעורים הבאים. גם כאן, כצפוי, התעוררה שאלת המטווח באש חיה, וגם כאן עניתי שהירי עצמו שייך לפעולה הישירה ולא ללימוד.

אחת הנערות היתה דומה לאחת המחוללות הבאלוצ’יות, אבל לא הייתי בטוח בכך. ובעצם, אין לי מושג איך נראה באלוצ’י.

התחלתי שוב לבקר בקביעות בבר, בדרך כלל בימי חמישי בערב. כרגיל, היו להקות זמר ומחול, וקיוויתי שערב אחד, סתם כך, תופיע הנערה מאלבניה.

באחד הימים צילצל הטלפון על שולחני במשרד. על הקו היה הפקיד הצעיר ממשרד הפנים.

אולי תוכל למצוא פנאי לערוך אצלי ביקור לא ארוך, הציע.

קבענו יום ושעה.

איך אתה מתאקלם אצלנו? שאל.

לא רע, עניתי, יש סיפוק בעבודה.

אני מקווה שאתה מוצא פנאי גם לתחביבים, אמר.

בהחלט, עניתי. אני צולל, מרבה בקריאה, שומע הרבה מוזיקה קלאסית.

יפה, אמר הפקיד. ואם כך, אולי לא תתנגד אם אכיר לך, בהזדמנות, כמה אנשים מעניינים.

באחד הערבים, כפי שקבענו, הסיע אותי במכוניתו אל דירה פרטית. היו שם כחמישה־עשר איש – נערים ונערות בגיל העשרה, וצעירים בשנות העשרים שלהם. זמן קצר לאחר מכן התחולל קרב היריות הראשון בעיר. במהלך הקרב נהרגו שני שוטרים ושלושה רעולי פנים חמושים שניסו לשדוד מחסן נשק משטרתי. התוקפים היו שישה. אחד מהם נתפס פצוע ושניים הצליחו להימלט. על פי התמונות שהופיעו בעיתון, זיהיתי את ההרוגים. האחד היה ג’לאל, השנייה היתה זו שדמתה במקצת למחוללת הבאלוצ’ית.

כמה ימים לאחר מכן היתה תקיפה מוזרה. אנשים רעולי פנים חדרו אל דירה פרטית ורצחו ביריות ארבעה צעירים. גם אותם זיהיתי: הם ידידיה של בת הארכיטקט. אולי בכל זאת טעיתי כאשר סירבתי לקיים מטווח באש חיה.

יום אחד הופיע בביתי, שלא כמקובל בפעילות חשאית, מנהיג הקבוצה שבעיני נחשבה, משום מה, כקבוצה הארמנית: אין לי מושג איך נראה ארמני.

אנו חייבים לערוך מטווח באש חיה, אמר. אנשינו אינם מוכנים להיהרג רק משום שהצד השני מפתיע אותנו.

איך אתה מציע לעשות זאת? שאלתי.

נירה באחד הבוגדים, אמר. בכל קבוצה חייב להיות בוגד, הוסיף. כל מה שצריך הוא לגלות את הבוגד ולהוציא אותו להורג.

ואם לא תמצא בוגד? שאלתי.

לא תהיה ברירה, אמר האיש בעצב.

לא עניתי לו, אבל יכולתי לחוש ולראות את הסוף הממשמש ובא, כמו עננה קטנה בקצה השמים הבהירים.

האיש חזר אלי כעבור כמה ימים.

מצאנו את הבוגד וירינו בו, אמר. זאת היתה אחותי. גם אני הייתי מהיורים בה, הוסיף.

האם באמת בגדה? שאלתי.

אני חושב שהיא היתה קדושה! זעק לפתע וקרע את בגדיו מעליו.

זכרתי את אחותו. פקידת שומה בעירייה, קצת כבדת גוף. לא הצלחתי להיזכר מה היה שמה. האיש יצא, כמעט על קצות אצבעותיו. את טריקת הדלת לא שמעתי. הטלפון צילצל. הפקיד ממשרד הפנים שוב זימן אותי לפגישה.

יש בדעתי להתאבד, אמר לי. אתמול הוציאו להורג את ארוסתי באשמת בגידה.

האם באמת בגדה? שאלתי אותו שאלה טיפשית, והוא הביט בי בעצב ואמר: אולי, אבל במה?

במולדת, רציתי לענות מתוך הרגל רחוק ונשכח.

פיטפטנו עוד קצת, והוא נפרד ממני. אינני יודע אם אמנם התאבד.

שוב באו ימים שקטים. ניסיתי לשכוח את מה שקרה. מישהו בעירייה החליט להקיף את העיר בחומה – לפי שעה, מצד אחד בלבד, הצד הפונה אל הים. העבודה נפלה בחלקו של הארכיטקט שלי. אני חושד בו שהיה גם אבי הרעיון. כמה פעמים שמעתי אותו מדבר בגעגועים על החומות הלבנות של ערי החוף בקלאבריה. כאשר חזר מסיור בן שבועיים בקלאבריה, הראה לי בגאווה את התוכנית וביקש שאתחיל לבנות את הדגם.

בקלאבריה עשויות החומות מאבן גיר רגילה, ואת הלובן העז והבוהק שלהן הן מקבלות מהיותן מסוידות. מובן מאליו שבימינו לא יעלה איש על דעתו לעשות כן. בתוכנית שנמסרה לי אמורה היתה החומה להיות יצוקה במלט לבן, שאבקה של שיש קרארה נוספה לו כדי להוסיף בוהק, אם לא סנוור.

בינתיים, רכשתי לי באמצעות הדואר ספרות הדרכה ענפה ונועזת בנושא החבלה: כיצד להרכיב במו ידיך מנגנוני פיצוץ בהפעלה מרחוק. הנושא הזה אינו מטופל בספרות הצבאית הרגילה. סקרנות טבעית למדי דחפה אותי לבדוק, בקנה מידה מאוד קטן ומאוד ניסיוני, את מהימנות האינפורמציה. הכנתי מטענים קטנים עד מאוד, של כמה גרמים בסך הכול, של חומר נפץ פשוט למדי להכנה ביתית, ופוצצתי אותו מרחוק.

בינתיים פגשתי וראיתי טטרים, צ’צ’נים, צ’ובשים, מורדבינים, ואפילו יזידים.

למעט היזידים, כל אלה האחרים שמניתי, התוודעתי אליהם דרך המחול ודרך המוסיקה. אבל אל היזידים התוודעתי בדרך אחרת.

היזידים, עובדי השטן, חיים בהר הלבנון כמיעוט נסתר. כלפי חוץ הם מופיעים כמוסלמים לכל דבר, מקפידים על ביקור במסגד, עולים לרגל למכה, ובכך אולי מצילים עצמם מרדיפות או מהשמדה. אבל כל נער בלבנון יודע על קיומם. הם גרים בשניים־שלושה כפרים בסך הכול, ובלילות עובדים את השטן.

אסד ביי, האיש שפירסם בסוף שנות העשרים או בתחילת שנות השלושים בגרמניה שני ספרים, הלא הם “מסתרי קווקאז” ו“דם ונפט במזרח”, היה הראשון שגילה לי את קיומם. כאן בסידני, עיר שהנערה האלבנית מכחישה שבה אנו חיים וקוראת לה בבדיחה פרטית בשם גיא צלמוות, גיליתי אותם בדרך משונה.

ליד ביתי יש מינימרקט קטן שבו אני קונה את מצרכי הבית בדרכי מהעבודה. פעם שמעתי שני זבנים – שלא חשדו בי, כי דיברו ביניהם בערבית, שפה שאני שומע היטב – משוחחים על התוועדות כלשהי. השטן יבוא הפעם גם הוא, אמרו, לביקור בעירנו.

לא נתתי, מתוך הרגל ישן, כל סימן שיעיד שקלטתי את שיחתם. לימים הצטערתי על כך. אילו ידעתי את הצפוי, הייתי מזהיר אותם.

אבל השטן הגיע ללא אזהרה.

*

הקמת החומה החדשה התנהלה בעצלתיים, כמו כל עבודה ציבורית. פועלים הובאו לעבודה מקפריסין ומזנזיבר, ממאוריטניה ומסרי לנקה, מהפיליפינים ומתאילנד, מלבנון ומהאיטי. מפעם לפעם היו מוצאים בתוך החפירות שחפר הבולדוזר גוויות של פועלים שנחנקו בחוט פלדה או נורו בגבם כשידיהם כפותות לאחור.

יום אחד הושלמה החומה.

פועלים טרחו על הקמת בימת כבוד. ראש העיר היה אמור להסיר את הלוט מכתובת ההקדשה שעל החומה. חשתי הקלה על שהעבודה הושלמה. יצאתי מביתי בשעה מאוד מוקדמת בבוקר ונכנסתי לים לצלול. בתוך הדממה הנצחית הזאת יכולתי לשכוח את מה שחוויתי במשך חודשים כה ארוכים על היבשה.

כאשר יצאתי מהמים, הסתנוורתי מבוהק החומה. רק כאשר התרגלו עיני לבוהק והתקרבתי, ראיתי כתם כמו־צהבהב, כתם עכור על חומה לבנה כל כך.

היה זה ידידי הטורקי, ההיסטוריון החובב.

עורו הופשט מעליו ונתלה על החומה, כשהוא מחובר אל ראשו. בשר גופו, שראשו נכרת, היה מושלך לרגלי החומה, מצדה הפנימי הפונה אל העיר. ענן של זבובים כיסה את הבשר.

האם היה זה מישהו מקהל שומעיו, באותם ערבי מחול, נוגים ואבודים, בבר?

יום אחד, בשעת העומס הגדולה ביותר, התפוצצה פצצה באחד הסופרמרקטים הגדולים. יותר משמונים בני אדם נהרגו. למותר לציין שמרביתם היו נשים, קשישים או ילדים. לאחר מכן, באחד בחודש, היום שבו גמלאים מקבלים את קצבתם החודשית, התפוצצה פצצה בבנק וקטלה רבים.

ידעתי שיותר לא אוכל להישאר בעיר הזאת.

*

באחד הלילות שוב הגעתי אל הבר הגדול, המואר, הרוקד ושר. היא ישבה שם ליד שולחן קטן, לבדה.

אני עדיין מוכנה, אמרה.

אני לא אלבני, אמרתי.

לא חשוב, אמרה. גם אני לא אלבנית.

מי יקים את הממשלה שלך בגולה? שאלתי.

אתה ואני, אמרה. שנינו נקים ונגדל בגולה עם אלבני חדש.

מדוע אלבני? שאלתי.

ואז, המשיכה בלי לענות לי, נקים את הצבא האלבני המהפכני ונכבוש את אלבניה.

איך נראית אלבניה? שאלתי אותה.

אינני יודעת ולעולם לא אדע, אמרה ופרצה בבכי.

פעם רציתי להגיע לטסמאניה. לשוטט בהרים ובעמקים, לצפות בשד הטסמאני, חיית כיס טורפת, וללמוד את אורחותיו. איזו תוחלת יש לחיית כיס טורפת?

אולי באלבניה יש תוחלת לשד הטסמאני.

לקרנף הלבן.

לצוענים. לצ’רקסים.

לאיש השלג. ללווייתן הכחול. ליהודים.

באלבניה לא הייתי מעולם.

פעם, מרחוק, מסיפונה של מעבורת שהפליגה מפטראס לברינדיזי, ראיתי את חופיה השוממים.

שום סימן למציאותו של האדם, ואולי מפני שלא היתה משקפת בידי.

אבל ראיתי כפר אלבני, ביוגוסלביה, נובי פאזאר. הכול היה לבן בנובי פאזאר. הקשתות המקומרות וצריחי המסגדים. הגדרות והמרפסות והבתים והכול. בדרך חזרה, פרש על סוס, חובש מצנפת ורובה ציד על כתפו, חלף על פני ולא אמר לי דבר.

חיבקתי את כתפיה וליטפתי את שערה. הילדים הצ’רקסים רקדו על הבמה, בחן מפחיד ונוגע ללב, את מחול החרב של הצבא הצ’רקסי המהפכני. מישהו, אולי אסטוני, ירה באוויר מרוב התלהבות. מישהו, אולי יווני שהוריו נשחטו לנגד עיניו, ניפץ בהתלהבות כוסית של אוזו.

בוא נלך מכאן, אמרה האלבנית.

נסענו לשפת הים בשתי מכוניות. שעה ארוכה עמדנו מול הגלים. היה ליל ירח.

בבוקר נסעתי לשדה התעופה ועליתי על המטוס לסידני.