אמת צריכה להאמר היום. כי הערבים גם באמצע כל צידקת התקוממותם – אינם רק צדיקים גדולים. גם כשסבלם אמיתי ובלתי מוכחש – עדיין לא כל מעשיהם מותרים ולא כולם נסלחים – וביחוד לא הגסות. לא מלחמת הקצבים ההיא. ולא הבהמיות שלוחת־הרסן. ועדיין לא נשמעה מצידם אף מילה אחת של הסתייגות.

זה לא עושה לבלתי צודקת את התביעה לצאת מן הכיבוש – אבל אין זה משחרר את הרשות להיות ברוטליים. ועל רתחת הדם כנגדם. לא הכל ניסלח. בשום פנים לא.

נכון. זה עיסקם של הערבים לתקן את עצמם. אבל האם מישהו ביניהם חרד לכך? האם נשמעה אצלם ביקורת עצמית ובפומבי? האם גם הם מודים בעוולות שעשו? האם רק הפחד מפני נקמה פנימית משתיק את האומץ להוקיע את הרע?

נראים הדברים שמרובים הם היהודים המוכנים לומר בפומבי דברים של אהדה כלפי הסבל הערבי – מן הערבים המוכנים, ואפילו בחשאי, לומר מילה של הבנה לדאגה היהודית. אי־אפשר לטשטש אי סימטריות זו.

לולא שהשלום הוא צורך שלנו וחובה שלנו – גם אם יתמהמה הערבי לבוא.

וכך, נידמה לעתים, ובצער מדכדך, כי מאות אלפי הידיים הממשיות שמושיטים יהודים ‏ לשלום – אין בטחון כמה ידיים של ערבים תהיינה מושטות לקראתם.

או, אדרבא, יבוא קול ערבי ויכחיש?

יזהר סמילנסקי, דבר, 18.11.1988