(עפ"י א.א. מילן)

לחן: ש. ארצי

אֵצֶל מִטָּתוֹ הַיֶּלֶד קְרִיאַת־שְׁמַע לוֹחֵשׁ,

וּבְיָדָיו הַקְּטַנְטַנּוֹת רֹאשׁ־זָהָב מַבִּיט.

הָס! הָס! מִי זֶה פֹּה רוֹחֵשׁ?

אוּרִי, אוּרִילִי הוּא, מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת־עַרְבִית.

אֲדֹנָי, בָּרֵךְ אֶת אִמָּא, כָּךְ צָרִיךְ לוֹמַר.

נוֹרָא־מַצְחִיק שֶׁמִּתְרַחֲצִים, חֲבָל שֶׁזֶּה נִגְמַר;

הַקַּר – כָּזֶה מִין קַר, וְהַחַם – כָּזֶה־נֶחְמָד.

הוֹ, אֲדֹנָי, בָּרֵךְ אֶת אַבָּא גַם, אִם לֹא אִכְפַּת.

אִם אֶפְתַּח קְצָת לִצְדָדִים אֶת הָאֶצְבָּעוֹת,

אָז אוּכַל אֶת הָאוֹמֶנֶת חַנָּה גַם לִרְאוֹת.

הִיא לוֹבֶשֶׁת מִין־שִׂמְלָה מִכָּזֶה־מִין חוּט;

אֲדֹנָי, בָּרֵךְ אוֹתָה לְחוּד.

לִי גַּם יֵשׁ חוּט וְאַנְ’שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה,

יֵשׁ לִי שְׂמִיכָה גַם וְאַנְ’סוֹחֵב אוֹתָהּ;

וַאֲנִי עוֹצֵם תְּ’עֵינַי וְאַנְ’מִתְכַּוֵּץ בִּכְוִיצָה,

וְאַף־אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ שֶׁאַנְ’בִּכְלָל נִמְצָא.

תּוֹדָה לְךָ, אֲדֹנָי, בְּעַד הַיּוֹם הַנֶּהְדָּר.

מָה עוֹד רָצִיתִי לוֹמַר?

אֶת אַבָּא כְּבַר בֵּרַכְתִּי. אֶת אִמִּי. אֶת אוֹמַנְתִּי…

הוֹ, אַנְ’כְּבַר נִזְכַּרְתִּי: אֲדֹנָי בָּרֵךְ אוֹתִי.

אֵצֶל מִטָּתוֹ הַיֶּלֶד קְרִיאַת־שְׁמַע לוֹחֵשׁ,

וּבְיָדָיו הַקְּטַנְטַנּוֹת רֹאשׁ־זָהָב מַבִּיט.

הָס! הָס! מִי זֶה פֹּה רוֹחֵשׁ?

אוּרִי, אוּרִילִי הוּא, מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת־עַרְבִית.