לחן: מ. וילנסקי

עַל אֲשֶׁר עוֹד לֹא הָיָה לִי,

עַל אֲשֶׁר עוֹד לֹא אָבַד,

אֲפַזֵּם פִּזְמוֹן בַּנָּלִי

לְעַצְמִי בִּלְבָד.

נִגּוּנִים הַרְבֵּה נִגַּנְתִּי,

נִגּוּנִים לְלֹא הָבֵן,

רַק אוֹתוֹ אֲשֶׁר הֵבַנְתִּי

לֹא אֵדַע נַגֵּן.

כִּי הִצְעִיף עָלַי הָאֹפֶל

כִּי הָלַךְ מִמֶּנִּי מִי,

אִוָּתֵר מִמּוּל לָאֹפֶק

כְּאִילָן בַּדְּמִי.

שָׁם בַּכְּפָר, עַל גְּדוֹת הַנַּחַל,

בֵּין עֲצֵי הַדֻּבְדְּבָן,

יֵשׁ עוֹד דֶּלֶת שֶׁנִּפְתַּחַת

לִקְרָאתִי בַּגָּן.

יֵשׁ חִיּוּךְ עוֹדוֹ זוֹרֵחַ,

יֵשׁ דִּמְעָה עוֹד נִרְדָּמָה

וְהָרֹחַב וְהָרֵיחַ

שָׁם לָאֲדָמָה.

שָׁם הַיַּעַר עוֹד פָּרוּעַ,

שָׁם הַדֶּרֶךְ אֲבִיבִית,

שָׁם לַתְּכֵלֶת וְלָרוּחַ

אֶת פָּנַי אוֹשִׁיט.

עוֹד צוֹפֶה לִי יוֹם גָּבוֹהַּ

לְהָעִיף בּוֹ כָּל יוֹנַי

וּבַזֶּמֶר וּבַנֹּהַּ

יְלֻטְּפוּ עֵינַי.

וּפְרָחִים עַד הַבִּרְכַּיִם

יִתְחַיְּכוּ לִי מִן הַבָּר

וְשִׁירֵי קָצִיר וָקַיִץ

אֲפַזֵּר בַּכְּפָר.

אַז יִיטַב פִּתְאֹם לִי כָּכָה

מִמַּפֹּלֶת הַשָּׁנִים –

וּבַיַּעַר וּבַנַּחַל

אִוָּלֵד שֵׁנִית.

עַל אֲשֶׁר עוֹד לֹא הָיָה לִי,

עַל אֲשֶׁר עוֹד לֹא אָבַד,

אֲפַזֵּם פִּזְמוֹן בַּנָּלִי

לְעַצְמִי בִּלְבָד.