לחן: מ. זעירא

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,

אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא,

בַּמִּשְׁעוֹלִים, בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,

עָמְדָה עֶגְלַת־חַיַּי הָעֲמוּסָה.

וְהוּא נִגַּשׁ: שִׁמְעִי אֵלַי, קְטַנְטֹנֶת,

אֲנִי בָּנִיתִי בַּיִת לְשִׁבְתֵּךְ,

אַתְּ תִּרְקְמִי בַּלַּיְלָה לִי כֻּתֹּנֶת,

אֲנִי אֶנְהַג בַּיּוֹם אֶת עֶגְלָתֵךְ.

הוּא הָיָה אָז בָּהִיר וְגָבוֹהַּ כְּזֶמֶר,

הוּא נָהַג עֲגָלוֹת לַשָּׂדֶה הָרָחָב,

וַאֲנִי לוֹ כֻּתֹּנֶת הָיִיתִי רוֹקֶמֶת,

כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,

וְהוּא אֶת הָעֵצִים בַּגַּן הֵעִיד,

אֶת הַשְּׁבִילִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,

כִּי רַק אוֹתִי יִשְׁמֹר לוֹ לְתָמִיד.

הָיָה הוֹלֵךְ וְשָׁב אֵלַי קוֹדֵחַ,

הָיָה נוֹשֵׂא דְמוּתִי מִמּוּל פָּנָיו;

הַגִּידוּ לִי, הֲיֵשׁ בָּכֶם יוֹדֵעַ

אֵי אָנָה זֶה הָלַךְ לוֹ וְלֹא שָׁב?

אָז אָמַרְתִּי לִבְכּוֹת, אָז הָיִיתִי נִדְהֶמֶת,

בְּשָׂדוֹת רְחוֹקִים עוֹד הָלַכְתִּי אֵלָיו;

אָנֹכִי עוֹד נוֹשֵׂאת כֻּתָּנְתּוֹ הַמְרֻקֶּמֶת,

כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,

אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא.