לחן: מ. זעירא
אָשִׁיר לָךְ שִׁיר עַתִּיק, נוֹשָׁן,
אָשִׁיר לָךְ זֶמֶר עַל שׁוֹשָׁן,
הָיֹה הָיוּ לִפְנֵי שָׁנִים
שְׁנֵי שׁוֹשַׁנִּים, שְׁנֵי שׁוֹשַׁנִּים.
הָיָה זֶה כְּבָר, רָחוֹק הַיּוֹם,
אֶחָד לָבָן, שֵׁנִי אָדֹם.
בְּנֵי־גַן־אֶחָד, כִּשְׁנֵי אַחִים,
צִמְּחוּ עָלֶה, צִמְּחוּ חוֹחִים,
עֵת בָּא הַבֹּקֶר צְחֹר־גָּוָן
פָּקַח עֵינַיִם הַלָּבָן.
וְעֶרֶב בָּא וְרַד הַיּוֹם
עָצַם עֵינַיִם הָאָדֹם.
וּבַלֵּילוֹת וּבַלֵּילוֹת
נָשְׁבוּ רוּחוֹת בָּם קַלִּילוֹת.
כֹּה לִבְלְבוּ עַד בָּאָה יָד,
יָד שֶׁקָּטְפָה שׁוֹשָׁן אֶחָד,
וְאֵין יוֹדֵעַ עַד הַיּוֹם –
אֶת הַלָּבָן, אוֹ הָאָדֹם.
וְרַק יוֹדְעִים כִּי הַנּוֹתָר
לִבּוֹ נִשְׁבַּר, לִבּוֹ נִשְׁבַּר,
עַד כִּי סוֹף־סוֹף, חוֹשֵׁב אֲנִי,
נִשְׁבּוֹר נִשְׁבַּר גַּם הַשֵּׁנִי…
הָיֹה הָיוּ לִפְנֵי שָׁנִים
שְׁנֵי שׁוֹשַׁנִּים, שְׁנֵי שׁוֹשַׁנִּים.