אם תבוא למורסיה – – –

אם תבוא, עוללי המתוק –

אם תבוא לאיספהאן, לאיסטנבול, לאסטראחאן, לסמרקנד, לטימבוקטו, למדריד, לברצלונה, לואלנסיה, לפורטופינו (פוי), להר של ז’נבייב הקדושה, לטיירה דל פואגו, למקום קטן ביוון שאיני זוכר את שמו ובו הדז’אז’יקה הטובה על חוף התכלת – אם תבוא לנחלת יצחק ולהר הזיתים ולהר ולריאן הקדוש ולאושביץ –

זכור אותנו.

כתוב עלינו.

כתוב עלינו מה שתרצה. כתוב איך יצאת לדרך. איך חזרת ממנה. איך לא חזרת ממנה. כמה אבק היה בדרך. בכמה מקומות עצרת להשתין. כמה נחשים אכלו כמה צפרדעים ביערות העשב הירוק והרענן, על כל גבעה גבוהה, מול חוף התכלת. איך זרחה השמש. ספר על הקלוריות והויטמינים שחסכת. אל תדאג, הכל יהיה בסדר! מילת כבוד!

גם הכבוד זה לא כלב. כמה התבזינו בדרך. כמה עלבונות בלענו. אלמלא הכבוד שעמד לנו בשעת הדחק, מי יודע לאן היינו מגיעים. טוב שמורסיה נתקעה לנו פתאום במקום בלתי צפוי. טוב שהים נצנץ אלינו בחופיו התכלכלים. טוב שהשמים האירו את דרכנו בשמש, בירח ובכוכבים. גם הכבוד שווה משהו.

היום יום חדש. נתחיל את הכל מהתחלה. מה השעה?

שש ורבע. עת להשכים לעבודת הבורא. פיפי. לגהק. האמת היא שזה שקר וכזב. מי קם בשש ורבע. הולכים לישון בשש ורבע. שחר אפור עושה מה שקוראים להפציע. טוב, בסדר, שיפצע. גם לשחר יש כבוד. משרכים את הרגליים עקלקלות, עקמקמות, הרגליים יודעות את הדרך יותר טוב מכל השכל שבעולם. גם לרגליים יש כבוד, בגלל זה קוראים לפיפי מי רגליים. בדיחה זולה, אבל מתאימה לשעה הזאת של שחר אפרפר, בין זאב ובין כלב, בדרך לא דרך, במקום לא מקום, לאיש לא איש, מתי?

לא נפסיק לעולם. ולא יהיה מראה מקום, או סימן דרך, או פסיק. מי שלא יודע ללכת, שישב בבית. איש לא מחייב אותך. יש לך אמא? היא אוהבת אותך? ובכן, אהב אותה. היא תכין לך בבוקר קפה, היא תדאג לכל מחסורך. רק אל תשליכנה לעת זיקנה.

הרבה אנשים חושבים שהשתיקה היא פז. שלהכביר מלים, כמוהו כמו לפטפט. את התאריך נכתוב עוד מעט בראש העמוד, זה טוב בשביל ההספדים. כמובן, השאלה היא מי יספיד מה. אבל אל דאגה, תמיד יש מי שיספיד. עוד מעט יקימו פקולטה להספדים. בראש הפקולטה יעמוד מלאך המוות.

שיקרתי. לא אדביק שום תאריך. מי יודע בכלל איזה יום היום. אולי בכלל כל זה כבר עבר? אולי זה כבר היה או לא היה? אולי מורסיה, ולנסיה, פורטופינו (פוי! תקליט שחוק!), טימבוקטו, איספהאן ואיסטנבול – – –

אולי בכלל כל זה לא בדרך? אולי הדרך היא סתם בין שתי נקודות? מה יהיה אז? אנה נגיע? ואם אתה כל כך חכם, וכל כך אישי, אז אמור לי אנא בבקשה במטותא ממך: כמה זה תשע-עשרה (?) כפול שתים-עשרה?

יכולנו להתחיל כאן.

לילה. דממה. סביב סביב מנמנמות פרות. היו ימים, היו ימים…

בוא, בכה על קברנו. מאז, לא היה כאן איש. קברינו יבשו, עצמותינו נשכחו. הלב היגע היה רוצה להפסיק כאן, לנשום קצת רוח, אך הדרך אצה לנו. מי יודע כמה עצמות מלבינות לקראתנו במרחבי המדבר הפורח? מי יודע כמה ארחות נטו ללון בשנת נצח לאור הירח התכלכל, במאהל הגדול והנורא, על חוף ים המוות?

היו ימים, ימים טובים. ימים טובים ובעיקר לילות. והירח, והירח…

עד מתי? עד מתי? לעזאזל.

כל כך דחוס כאן. אין מקום בכלל להטיל זבוב אל תוך המרק. כבר מלא זבובים, בכל אשר “תפן”. יכולתי לרמות, אם הייתי רוצה. להוסיף עוד וטיפת מרק, או כנף של זבוב. לפחות להשמיע זמזום מבטיח. אבל למי יש כח. בין כך, כל הנחלים הולכים אל הים. וההמשך ידוע.

בלילה?

כמובן, השאלה היא באיזה לילה. היה לילה, שקראו לו “איזה לילה שכזה”. היה הלילה עם קלוד. זה היה אחרי חצות. באו להרוג אותנו, אבל אנחנו היינו מוכנים. כמו טפשים גמורים. ישבנו עם אקדחי צעצוע לא טעונים, וחיכינו להם. כמובן שהם לא באו. כך אנו חיים עד עצם היום הזה. בסוף, כשהיינו בטוחים שהם כבר לא יבוא, סיפרנו כל מיני בדיחות, והתווכחנו על דרכו של התיאטרון המודרני ועל דרכה של המפלגה הקומוניסטית בין משברי האיזמים.

אל דאגה. הם עוד יבואו להרוג אותנו שנית. הרי פעם סוף סוף הם ימצאו אותנו. אני לא שיניתי את הכתובת מזה כך וכך וכך. ואל תחשבו שהם לא יודעים על כך. הם יודעים עוד מאז, מאז, מהפעם ראשונה. הם פשוט לא היו עדיין מוכנים, בכל בית גר איזה בוגד.

יש נעלים מסומרות, ויש נעלים רכות. בנעלים מסומרות, אתה מכה בלילה על אבני המרצפות, כאשר אתה הרבה, כאשר אתה צעיר, כאשר אתה בוטה ועז רוח. בנעלים הרכות אתה מחליק על אבני המרצפות, בלילה, כאשר אתה מעט, מנודה ועז רוח. מה נורא יהיה היום בו נצעד כולנו, בנעלים רכות אשר קולן בל יישמע, אל אותו המקום הנורא שעוד לא היינו בו עד עצם היום הזה, מסיבות שונות ומשונות, אשר לא כאן המקום להזכיר אותן, מסיבות שונות ומשונות, אשר לא כאן המקום להזכיר אותן, מסיבות שונות.

אם תבוא למורסיה, עוללי המתוק –

הנח זר פרחים על 36. אבי שוכב שם.

הנח זר פרחים על 37. אני הייתי שם.

הנח זר פרחים על 38. על 39. על 40. שנים גדולות, איומות ונוראות.

הנח זר פרחים על 41, 42, 43, 44, 45, 46, 47.

במדריד, באותו הלילה, חלמתי חלום. חלמתי עליך, ועלי, בירושלים, בשנת 1947. למחרת שלחתי לך גלויה. בגלויה כתבתי: “שנה יפה היתה, 1947. אני מניח זר פרחים על קברך”. אבל הגלויה לא הגיעה משום מה.

באוונידה חוזה אנטוניו מכרו מקלות גולף, מגפי רכיבה וציוד לדיג תת-מימי. כמו כן, את כל שירי פדריקו גארסיה לורקה, במהדורה מעודכנת. מה לעשות כאשר בת השיר היא בת אלמוות?

רק לאחר מכן, ימים רבים לאחר מכן, התברר לי כי נכון וראוי להניח זר גם על 48, 49, 50, 51, 52, 53, 54, 55, 56, 57, 58, 59, 60, 61, 62. על חלקן, בחום לב, בדאבה ובצער אין קץ. ועל חלקן, משום שעברו ככה סתם מבלי שאיש ישים לב אליהן. ועל חלקן, מפני שלא ישובו עוד. ויש מהן ארורות, ארורות מאד.

יום יום הייתי הולך אל הנמל בברצלונה, להסתכל על האניות. הייתי יורד בפסאו דל גראסיה, בראמבלה קאטאלוניה, רעב וצמא. בנמל עגנו אניות גדולות, וגם הרבה קטנות. היו גם ברקות קטנות וסירות מפרש. אחת מה נקראה “פלאייה דה פורמנטור”. אני כבד תנועה ועייף. המלחים ישבו על הסיפון הקטן, אכלו לחם, גבינה, דגים ועגבניות ובצל, שתו יין. רציתי שיקחו אותי ל“פלאייה דה פורמנטור”. אבל אני כבד תנועה ועייף. הסתכלתי בהם דומם, עד שהאניה הפליגה. אבל כל כך רציתי.

יש כל כך הרבה סיפורים על זונות!

אבל עוד נחזור לכך.

אנחנו לא רוצים סיפורים עצובים ברגע זה. רוצים קצת ליהנות מהחיים. לאכול כל מיני דברים קרים ומרעננים על חוף הים, לקנח ביין טוב, לבן, ורוד או אדום. יש יין פשוט וגס המתגלגל כל היום בסימטאות הצרות בחביונות קטנות, ונערם בכוכים אפלים, כמו ספריה ענקית על הקיר. ויש יין מיוחס, בתוך דליים של מי קרח, עטוף במפית לבנה. למי צריך לספר את כל זה בתקופתנו, בה הפכו החיים הטובים לתודעה בינלאומית מפותחת. ביחוד בקיץ.

פתאום נהיה לי עצוב. לא מכבר, ב-60 ביקרתי במקרה אצל 36. זה היה באיל סן לואי. בית ישן, קורות עץ על התקרה. במסדרונות צרים, עמוסים ספרים לעייפה. אובייקטים של אמנות בכל פינה, מסכות אפריקאיות ופסלונים סיניים. אוריגינלים של פיקאסו וחואן גרי, פיקאביה ופוג’יטה, קיסלינג וואן דונגן. 36 נסע למוסקבה, לאיזו ועידה או כינוס, או משהו. הוא הביא משם קוויאר מובחר. לא כזה דחוס, בקופסאות קטנות, אלא טרי, מפוזר, בצנצנת ענקית. אכלנו אותו בכפות גדולות, שתינו וודקה רוסית אמיתית. דיברנו על עתיד תעשיית הקולנוע.

בטח שיש עתיד לתעשיית הקולנוע. רק לתעשיית החבלים, האופנים, החישוקים, האפסרים והאוכפים אין עתיד. אני זוכר את החנויות הקטנות בספרד, ובהן כלי ריתמה מפוארים לכל בהמה תחת השמש. ואופנים וחישוקים לעגלות גדולות וקטנות, למרכבות ולעגלות צב. וחבלים, חבלים, חבלים לספנים, לדייגים, לציידים, חבלים קלועים ושזורים וקשורים, עבים ודקים, ובהם כל הקשרים שלמד האדם החכם לקשור בעשרים אלף שנה. מי צריך היום לעשות קשר בחבל?

פעם הלכתי לחנות קטנה בפריס, לקנות לכה לעץ. היו שם אלפי צנצנות, מלאות גבישים מוזרים, שרף וגרגרים. כל צנצנת, לכה אחרת, שונה, לעץ אחר, לעיבוד אחר, לצורך אחר. כדי לעשות מהם רהיטים למלכים, מזבחות עץ לקתדרלות. היום עושים את הכל מפלסטיק ואף אחד לא צריך את כל זה. אבל בעל החנות הסתכל עלי בבוז ואמר שאם אני לא יודע בדיוק מה אני רוצה, הרי הוא לא בית ספר.