לוגו
קדמוניות היהודים
תרגום: אלכסנדר שור
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לזכר אאמו“ר הרב יעקב בן הרב יצחק אלישע שור נ”ע


 

[הקדמה]    🔗

יוסף בן מתתיהו הכהן המכונה יוספוס פלויוס כתב בשנות 93–94 ברומא את ספרו „קדמוניות היהודים“ – Ἰουδαικὴ ἀρχαιολογία – או כמו שהוא עצמו קורא לו ἡ ἀρχαιολογία. ספר זה מקיף את הזמן מבריאת העולם עד שנת 66, שנת פרוץ המרד ביהודה נגד הרומאים, המתואר בספרו „מלחמת היהודים“, שנכתב כעשרים שנה קודם לכן, בשנת 75–79. אמנם הרעיון לכתוב את תולדות עמו כבר עלה לפניו באותה שעה, אלא מפני רבוי החומר חלק את ספרו ופרסם תחילה את „מלחמת היהודים“ ואך לאחר זמן כתב את „הקדמוניות“ (קדמוניות I 6). הוא עצמו חלק את חבורו זה לעשרים ספרים. עשרת הספרים הראשונים כוללים את תקופת כתבי הקודש, ועשרת הספרים האחרונים מטפלים בתקופה שלאחר גלות בבל, מימי שיבת ציון עד פרוץ המרד.

על הנימוקים שהביאוהו לכתיבת ה„קדמוניות“ ועל המכשולים שהיו כרוכים בזה מספר המחבר בפתיחה לספרו (I 1–5, 9). זה למעלה מעשרים שנה שהוא חי ברומא בפלטין הקיסרים. מתבונן הוא מקרוב אל חיי הסביבה המושחתת על כל תועבותיה ורואה את השנאה לישראל המפעפעת בלב גדולי רומא ומשכיליה; די לקרוא את דברי גדול ההיסטוריונים של תקופתו, הצורר טקיטוס בספר החמישי של ה„היסטוריות“ שלו כדי להכיר מה היו מושגיהם על היהודים והיהדות, אבל גם ראה ש„בקרב ההמונים עָצַם זה מדורות רבים מספר המקנאים לעבודת אלהי ישראל ואין עיר מערי היוונים או עם מעמי הלועזים אשר לא פשט שם מנהג היום השביעי שבו שובתים אנו מכל עבודה וגם משמרת הצומות והדלקת הנרות ורבים מדיני האוכל אשר צֻוו עלינו“ (נגד אפיון ב' ל"ט, שמחוני). הוא מקוה שאלה בודאי יתענינו להכיר את טיב המצוות ומחוקקם, נוסף על כך יגן על כבוד ישראל אם יעביר לפני שוטני עמו את המאור שביהדות ואת ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל (קדמוניות I 5, 6).

בספרו „מלחמת היהודים“ מתאר המחבר מה שראה בעיניו ואת העלילות שהוא עצמו השתתף בהן, כשרושם החורבן עוד חדש בקרבו, לכן חבורו הוא מלא חיים ותנועה. את ספרו „קדמוניות“ חבר בהתקרבו לשנות הזקנה ברוח נרגעת ומתוך סבלנות לחטט בספרים. בעשרת הספרים הראשונים השתמש בכתבי הקודש ובמסורת האבות שנמסרה בעל־פה או שנשתמרה בספרים קדומים שהיו שמורים בלשכות בית המקדש. מכל החומר הרב הזה בחר לו המחבר את הדרוש לו ושלב מקרא ואגדה וערך מטעמים לקורא הנכרי. במקום ספורי בדים המצויים בספרי ההיסטוריה של אומות העולם (קדמוניות I 15) מספר הוא את קורות אבותינו, מקשט את אישיותם ועלילותיהם בסממנים הלקוחים מתוך האגדה, וכדי שלא יהיו תמוהים בעיני הקוראים מחזק הוא תכופות את דבריו בדברי סופרי יון שקדמו לו אבל נמנע הוא מלהפריז כמותם. ואם עליו לספר מקרה יוצא מגדר הטבע מצטדק הוא ומוסר את הענין לשיקול דעתו של הקורא להאמין או לא. רק בדברו על המצוות מקצר הוא, כי היה בדעתו לכתוב ספר מיוחד על המצוות וטעמיהן, ולדאבוננו לא הספיק לכתבו. את הסתירות לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה הנמצאות ב„קדמוניות“ נבין אם נזכור את הסביבה הזרה שבה נמצא רחוק ממקום תורה, ואולי מבלי שהיו בידו ספרי הקודש, אחרי שעברו עליו שנים רבות בנדודים ובמלחמות ועל כן הטעהו זכרונו. הוכחות לדברי ימצא הקורא בהערות המרובות שבשולי העמודים וביחוד במבוא לכל כתבי יוסף בן מתתיהו שיופיע בכרך מיוחד.

בעשרת הספרים האחרונים מעביר המחבר לפנינו את התקופה משיבת ציון עד פרוץ המרד על יסוד ספרי המכבים, ספר ניקולאוס מדמשק, סטרבון והיסטוריונים רבים אחרים. קורות התקופה שבין מרידת החשמונאים והמרד הגדול נכתבו בשנויי נוסחאות בספרו „מלחמת היהודים“ ועל־ידי כך ניתנו להשוואה ולבקורת.

כל החסרונות והמגרעות שמונים באישיותו של המחבר ובספריו, גם חכמי ישראל החל מר' יצחק אברבנאל וגם חכמי העמים ששנאת ישראל מבצבצת מתוך דבריהם יש לתלות בתפיסה סוביקטיבית נפרזה. אין לכחד שיוסף חשוב כהיסטוריון שאין תמורתו בשביל התקופה שבין עזרא עד המכבים ומהחשמונאים עד פרוץ המלחמה עם הרומאים. לגבי מאות השנים האלה הוא ההיסטוריון היחידי, שאלמלא הוא לא היו הידיעות הבודדות הפזורות במקורות אחרים מספיקות לתת תמונה נכונה ממה שעבר על היהדות. הגלויים האחרונים כמו הפפירים הארמיים שנמצאו ותגליות אחרות הוכיחו את אמתת דבריו, שנחשבו לפני הגלויים האלה לבדויים. ואם נביא בחשבון גם את הסביבה שבה כתב את ספריו – עליו היה להזהר בדבריו מחמת יד העריץ האכזר דומיטיאנוס – ואת תכנם הרחב וכונתו הרצויה לא נבוא עמו בטרוניא על שגיאותיו ופגימותיו שהרי חסרונות כאלה מצויים גם אצל גדולי ההיסטוריונים מאז ומעולם.

לא פחות חשובים ה„קדמוניות“ כמקורות לידיעת התרבות והספרות של ימי בית שני, ביחוד לתולדות ההלכה והאגדה.

וכבר הכיר זאת הגר“א ז”ל ברוח גאוניותו, כמו שמעיד תלמידו הרב אברהם שמחה במכתב מיום א' א' דר“ח אדר שני תרכ”ב בזה הלשון: רבינו ז“ל אמר לבנו הרב הגדול מוה”ר אברהם ז“ל שהוא משתוקק להעתקת יוסיפון לרומיים שעל ידו נוכל להגיע אל מטרת כונתם של רבותינו ז”ל בתלמוד ומדרשים בדברם במקומות רבים בעניני ארץ קדשינו ובית מקדשנו ותהלוכות שרי קודש בימי קדם וכו'.

עד היום לא נתרגמו ה„קדמוניות“ לעברית תרגום מלא ומדויק. אמנם קלמן שולמן תרגם בשנות תרכ“ד ותרמ”ז את רובו של הספר אולם תרגום בלתי מדויק, ולא מן המקור אלא מתוך תרגום גרמני „כפי הענין“ ובהמון מליצות ושברי פסוקים. התרגום הזה שלפנינו שואף בעיקר למלא מקום הטקסט המקורי היוני עד כמה שאפשר על ידי מסירה נאמנה של התוכן והמלה והתרחקות ממליצות יפות על חשבון הדיקנות. אלא שנזהרתי מלפגוע בתרגומי ברוח הלשון העברית; התאמצתי לשמור על הדיוק מבלי להתרחק מחופש התרגום, אבל הראשון היה המכריע. אין ברצוני לחזור ולהעביר לפני הקורא את כל המכשולים והמעצורים העומדים בפני המתרגם מיונית לעברית. אחרים עשו זאת פעמים מספר. בדרך זו הלכתי בתרגום ה„קדמוניות“ ומקוה אני ללכת בה בתרגום יתר כתבי יוסף. ואם לא עלה הדבר בידי בשלמות אשתדל לתקן ולשפר ככל האפשר במהדורות הבאות. אסיר תודה אהיה למי שיעירני על פרטים.

ההערות נכתבו לשם הקורא הנבון הרוצה לעמוד על יסודם של הענינים. כדי לתרץ ולישב את הסתירות והבעיות המרובות בספרי המחבר נכתבו מחקרים לרוב, גם התגליות על ידי החפירות והכתובות שנתגלו עזרו הרבה להבנת הספר, אולם לא יכולתי להכנס כאן לפרטי פרטים, כי אין מקום למחקרים בשולי הגליון. במקום שיכולתי להביא איזו מסקנה הבאה לבאר בקצרה את דברי המחבר, הבאתי. והמתעמק ימצא זאת בספרי על יוסף ההיסטוריון והסופר שיופיע עם הכרך האחרון של ה„קדמוניות“ ובו ימצא את רשימת הספרים שהשתמשתי בהם.

חובה נעימה לי להודות לידידים שעזרו לי לתת לפני קהל הקוראים העברי את הספר הזה. זה שנים שעוסק אני בתרגום ה„קדמוניות“ ולא עלה בידי להשיג את הכספים הדרושים להדפסתו. אך הנה התנדב המו“ל ראובן מַס למרות צוק העתים שאנו חיים בהם והשקיע מכספו ומרצו להוציא את הספר לאור ולתת לו צורה הוגנת. הרב ד”ר עקיבא פוזנר השוה את התרגום עם המקור וכמה מהצעותיו נתקבלו על דעתי. את ההערות שהוסיף סמנתי באות [פ.]. הסופר מ.א. ז’ק הואיל לקרוא את גליונות ההגהה. כולם יעמדו על הברכה.

אלכסנדר שור.1

ירושלם, בית וגן, כ“ח מנ”א תרצ"ט.


 

ספר ראשון    🔗


§§ פתיחה    🔗

1 (1) האנשים האומרים לרשום קורות העתים, מֻשפעים, רואה אני, לא מגורם אחד ומיוחד, כי אם מרבים ושונים ביניהם עד למאד.

2 כי אחדים ברצותם להראות את כחם בדבור ובשאפם לתהלה כתוצאה מזה, משתערים על החלק הזה של הספרות; ואחרים הנושאים את לבם לתגמול מאת אלה אשר עליהם מחויבים הם לכתוב, יערבו את לבם לעבודה זו גם אם היא למעלה מכחותיהם.

3 ויש כאלה הנאלצים מתוך ההכרח של המאורעות עצמם, שלקחו בהם חלק, לתאר אותם בכתב בתאור מפורט. אולם ישנם רבים, אשר אי־הידיעה השוררת בנוגע למעשים חשובים, הביאה אותם לספר על אודותם לטובת הכלל.

4 מהגורמים האלה הנזכרים למעלה נפלו שני האחרונים בחלקי. כי בהכירי מתוך השתתפותי במלחמה שהיתה לנו היהודים עם הרומאים, הן את מהלכה והן את תוצאותיה, הייתי נאלץ לספר אותה לפרטיה2 נגד אלה אשר בכתבם על אודותיה חללו את האמת3.

5 (2) וכאשר אמרתי לקבל עלי את חבור הספר הזה חשבתי שיענין את דוברי יוונית כולם. יען כי הוא יכלול את כל קדמוניותינו ואת חוקתנו המדינית, כשהם מתורגמים4 מתוך הספרים העבריים.

6 עוד קודם לכן היה בדעתי, בעת שתארתי את המלחמה, להודיע על מוצאם של היהודים ואת הקורות אותם5, על ידי איזה מחוקק חונכו ליראת אלהים ולהשרשת שאר המדות הטובות, וכמה מלחמות נלחמו במשך השנים הרבות עד המלחמה האחרונה עם הרומאים שנכנסו בה נגד רצונם.

7 אולם, מאחרי שההקף של הנושא הזה היה גדול יותר מדי, הפרדתי את הנוגע אליה לבד בתתי לה התחלה וסוף משלה וככה נתתי מדה מתאימה לחבור. עם זה, בהמשך הזמן, כמו שיקרה לאנשים אשר בדעתם לגשת למפעל גדול, תקפוני הִסוס ופקפוק לתרגם נושא רחב כזה לשפה זרה ונכריה לנו בשמושה.

8 אבל היו אנשים אחדים אשר מתוך תשוקה להיסטוריה זו עודדוני להמשיך בה, ויותר מכולם אֶפַּפְרוֹדִטוֹס6, איש מסור לכל סוג של השכלה, ביחוד מתענג הוא על קורות העתים, כי הלא גם הוא נתנסה בעלילות גדולות ותהפוכות שונות של הגורל ובכל אלה הראה כח נפלא באפיו ורצון איתן למוסר.

9 ובכן שמעתי בקול האיש הזה התומך תמיד באנשים שיש ביכלתם לעשות דבר מועיל וטוב, גם התבישתי בפני עצמי להֵחָשֵׁב כאיש המבכר לשבת בעצלתים מלהתאמץ לעבודה נעלה. ולכן התאזרתי עוז ביתר רצון. מלבד הנמוקים הללו הנזכרים שמתי אל לבי ביחוד, כמה רצו אבותינו למסור ידיעות כאלה, וכמה השתוקקו אחדים מהיוונים להכיר את קורותינו.

10 (3) והנה מצאתי שהשני מהתלמיים7, המלך שהיה כה מעֻנין בהשכלה ובאסיפת ספרים, היה נכסף ביחוד לתרגם את תורתנו ואת חוקת המדינה המיוסדת עליה אל השפה היוונית, 11 ושאלעזר8, שלא נפל במדות טובות משום כהן גדול שהיה לנו, לא מנע מהמלך הנזכר לֵהנות מטובה, שהיה בודאי אוסר,

12 אלמלא מנהג אבותינו שלא להחזיק בסוד כל דבר טוב9. ובכן גם לי יאה לקבל עלי לחקות את נדיבות נפשו של הכהן הגדול ולחשוב שגם היום ישנם רבים שוחרי מדע דומים למלך. המלך לא היה יכול לקבל את כל הספרים שלנו, כי אם רק את חלק התורה לבד שמסרו לו האנשים אשר נשלחו לאלכסנדריה לבאר אותה.

13 ענינים בלי מספר מסופרים בכתבי הקודש, הלא ההיסטוריה של חמשת אלפים שנה ממלאת אותם וכמה מיני קורות מפתיעים, הרבה מקרי מלחמה ועלילות גבורה של מצביאים ומהפכות מדיניות.

14 בכלל יכול כל איש הרוצה להתבונן בהיסטוריה זו ללמוד מתוכה שאותם האנשים הדבקים ברצון אלהים ואינם מעיזים לעבור על מצוותיו הטובות, מצליחים בכל דבר יותר משהם מקוים ושכרם – האושר – ניתן להם מאת אלהים. ואִלו האנשים שאינם ממלאים בשלמות אחרי החוקים האלה, נעשה להם הקל קשה, מהפכים לשואה שאין להשיבה את הטוב שהם אומרים אולי לעשות.

15 ולכן בראשית דברי קורא אני לאנשים הנגשים לספרי האלה שיפנו את מחשבתם לאלהים ושישימו לבם איך תפס המחוקק שלנו תפיסה נכונה את מהותו ויחס לו תמיד מעשים ההוגנים לכחו ושמר על דבורו בנוגע אליו שיהיה נקי מספורי בדים המצויים אצל אחרים, אף כי לפי אורך הזמן וקדמותו היתה לו האפשרות הגמורה לבדות שקרים.

16 כי הוא נולד לפני אלפים שנה בתקופה קדומה כזו שבה לא נסו אפילו משורריהם להרצות על התהוות אלהיהם, ואף כי על עלילות בני האדם וחוקיהם.

17 את הדברים המדויקים אשר בספרותנו אתאר אפוא בהמשך דברי, דבר במקומו, יען את זאת נדרתי לעשות בנוגע לחבור זה לבלי להוסיף ולבלי לגרוע דבר.

18 (4) מאחרי שכמעט כל הענינים קשורים בחכמתו של מחוקקנו משה, עלי לדבר תחלה בקצור על־אודותיו לבל יהיו אחדים מהקוראים נבוכים, הלא תוכן החבור הזה הוא על החוקים והקורות ואיך זה עוסק הוא במדע הטבע10.

19 עליך לדעת אפוא שהוא חשב לצורך הגדול ביותר בשביל האיש הרוצה לסדר יפה את חייו הוא וללמד גם לאחרים, שיבין תחלה את עולם אלהים ולהסתכל ברוח בינתו במעשיו ואחרי כן להשתדל לחקות את הדוגמה הנעלה מכל, עד כמה שהוא מוכשר לכך, ולנסות להדבק בו.

20 כי בהזניחו את ההתבוננות הזאת לא תהיה למחוקק עצמו דעה נכונה, ולא יקח את לב קוראיו מה שיכתב בנוגע למדות טובות אם לא יכירו קודם כל שאלוהים הוא האב והאדון לכולם ורואה הכל ונותן להולכים אחריו חיים מאושרים ואת אלה הסרים מהדרך הטובה הוא משליך לתוך צרות גדולות.

21 ובכן אפוא כאשר רצה משה ללמד את לקחו לאזרחיו בעת הכינו את חוקיו, לא התחיל באֳמָנות ובמשפטים בין איש לרעהו, כמעשי אחרים11 כי אם הפנה את המחשבות אל אלהים ואל הסדר בבריאה12 להוכיח שבין הנבראים עלי אדמות אנחנו בני־האדם הם המעולים; וכאשר הטה את לבם ליראת אלהים שִׁדֵּל אותם על נקלה ליתר הדברים.

22 מחוקקים אחרים, בהמשכם אחרי בְּדָיות יחסו בספריהם לאלים את פשעי בני־האדם הנבזים והראו לרשעים הצטדקות רבה למעשיהם.

23 אבל המחוקק שלנו בהראותו שאלהים הוא שלם במדותיו למד את בני האדם לשאוף לקחת חלק בהן ואת אלה שאינם חושבים ככה ואינם מאמינים העניש בלי רחמים.

24 אחלה אפוא את פני הקוראים שיבחנו את חבורי מנקודת ראות זו. לקוראים ברוח זו לא יראה שום דבר נגד ההגיון ובלתי הוגן לרוממות אלהים ולאהבתו את בני האדם. יען כל דבר בו מסודר בסדר מחלט ביחס לטבע העולם, ענינים אחדים מרומזים בהתאם לכוונת המחוקק, אחרים מובעים רק בדרך משל, אבל מה שניתן להאמר באופן גלוי, זה מובע ברור.

25 ואולם האנשים אשר ברצונם להתבונן גם בגורמים של כל ענין וענין, ימצאו מבוקשם במחקר רחב ופילוסופי יותר, שאני אמנם דוחה לעת עתה לזמן אחר, אבל אם אלהים יתן לנו חיים, אנסה אחרי החבור הזה לכתוב על הנושא ההוא13.

26 עתה אפנה אל ספור המאורעות בהזכירי תחלה מה שאמר משה בנוגע לבריאת העולם. את הדברים האלה מצאתי כתובים בספרים הקדושים, ואלה הם:

בריאת העולם    🔗

27 (I־1) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. עוד לא נראתה הארץ לעין, רק היתה חבושה במעמקי החשך ורוח מרחפת על פניה, צוה אלהים שיהיה אור

28 כאשר נהיה אור התבונן אלהים בכל החומר והבדיל את האור ואת החושך ולזה שָׂם את השם לילה ולההוא קרא יום, ואת הָנֵץ האור ושקיעתו כנה ערב ובוקר. זה היה צריך להיות היום הראשון, אבל משה קראהו אחד14.

29 יכולתי כבר עכשיו למסור את הטעם, אבל מפני שהבטחתי לבאר במיוחד בכתב את הנמוקים של כל ענין וענין, דוחה אני את באור הענין הזה עד אז15.

30 אחר כך, ביום השני, שם את השמים על הכל, יען חשב אותם לראויים להיות קבועים ונפרדים לעצמם מהאחרים, בהקפיאו סביבותם קרח16, ובעשותו אותם לחים ורוויי מים17, שיהיו יותר נוחים לתועלת האדמה בגלל הגשמים.

31 ביום השלישי כונן את הארץ ושפך את הים סביבה18. באותו יום הצמיח מיד19 מהאדמה צמחים וזרעים. ברביעי קשט את השמים בשמש וירח ושאר הכוכבים וקבע להם את מהלכם ודרכם להורות על ידם את תקופות הזמנים.

32 ביום החמישי שלח את נפש החיה השוחים או עפים אלה לעומק ואלה לאויר וחבר אותם לרֵעות והזדוגות שיולידו ושירבו ויפרו את מינם. ביום הששי עשה את המין בעלי ארבע הרגלים ועשה אותם זכר ונקבה; ביום הזה צָר גם את האדם.

33 לדברי משה נעשה בששת הימים האלה העולם וכל אשר בו; ביום השביעי שבת אלהים ונח ממלאכתו. מסבה זו נחים גם אנחנו ביום הזה מעמלנו וקוראים אותו שבת. פרוש השם בשפת העברים מנוחה.

בריאת האדם    🔗

34 (2) והנה אחרי היום השביעי התחיל משה לדבר בעניני הטבע20 ומספר על־אודות יצירת האדם בדברים אלה: וייצר אלוהים את בן־האדם בקחתו עפר מן האדמה והכניס בתוכו רוח ונשמה21. האנוש הזה נקרא אדם22. המלה הזאת מסמנת לפי שפת העברים אָדֹם, כי נעשה מאדמה אדומה מגוּבָלָה, כי זהו מראה האדמה הבתולה והמוצקה23.

35 ואלהים הביא אל אדם כל החיות למיניהן והציג לפניו זכר ונקבה ונתן24 להן שמות ובשמות ההם נקראות הן עד היום הזה. וכראותו שאין לאדם רֵעוּת וחַברוּת עם נקבה, הלא גם לא היתה, ומסתכל הוא בהשתוממות25 בשאר החיות שלהן ישנָה, לקח אלהים ממנו בשנתו צלע אחת ויָצר ממנה אשה.

36 וכאשר הובאה לאדם הכיר בה שנעשתה ממנו. הנקבה נקראת בלשון העברים אשה ואולם שם האשה הזאת היה חוה26. המלה הזאת מסמנת „אם כל חי“.

גן עדן    🔗

37 (3) להלן הוא מספר שאלהים נטע גם גן מקדם, פורח בצמחים מצמחים שונים. בין אלה היו גם עץ החיים ועץ שני, זה של הדעת, שבעזרתו היתה היכולת להבדיל מה הוא הטוב ומה הוא הרע. לתוך הגן הזה הכניס את האדם ואת אשתו ופקד עליהם לשמור על הצמחים.

38 הגן הזה מָשְׁקֶה מנהר אחד הזורם סביבות כל הארץ ומתחלק לארבעה ראשית, הפישון27, שמו מסמן שֶׁפַע28, זורם לעבר הודו29 ומשתפך לתוך הים, בפי היוונים נקרא גַנְגֵיס, האֶבפְרַטֵיס והטיגריס נבלעים בתוך הים האֶרֶתְרֶאִי30. האבפרטיס נקרא פְּרָת31, המלה מסמנת או פָּרֹשׁ או פָּרֹה32.

39 הטיגריס דִיגְלַת33, מה שמביע יחד צַר וחד34. הגיחון35 מגיח דרך מצרים, פרושו „הנובע לנו מעבר השני“, ואותו קוראים היוונים נילוס.

החטא וגרוש מגן עדן    🔗

40 (4) והנה צוה אלהים לאדם ולאשתו לטעום משאר הצמחים ולהנזר מזה של הדעת בהזהירו אותם מראש שאם יגעו36 בו יאבדו.

41 בעת ההיא דברו כל החיות שפה אחת37 והנחש, אשר חי בחברת אדם ואשתו וקנא באשרם38 שיהיה להם אם ישמעו למצות אלהים וידע שאם לא ישמעו תבוא עליהם שואה,

42 השיא בערמה את האשה לטעום מעץ הדעת באמרו שבו ספונה הכרת הטוב והרע, ואם זאת תהיה להם יְבַלו חייהם באושר מבלי להיות נופלים מאלהים.

43 וככה הדיח את האשה לזלזל בפקודת אלהים. היא טעמה מן העץ ונהנתה מהמאכל ופתתה את אדם לקחת ממנו. ועתה ידעו כי ערומים הם ובהתבישם להיות במצב כזה לעיני השמש שמו דעתם להתכסות;

44 העץ עזר לחדד את שכלם. הם כסו את עצמם בעלי תאנה ובחפותם על בשתם דמו עצמם מאושרים כי מצאו אשר חסר להם קודם לכן.

45 ויהיה בבוא אלהים לתוך הגן ויתחבא אדם שהיה מתהלך עד אז בחברתו, יען הכיר את עותתו39. אלהים השתומם על התנהגותו וחקר לסבה, מדוע התענג קודם על חברתו ועתה בורח הוא מפניו ומתחמק. ויען כי זה לא הוציא מלה, בדעתו כי עבר על פקודת אלהים,

46 אמר: „גמרתי בלבי על אודותיכם שתחיו חיי אושר מבלי לסבול איזה סבל שהוא, מבלי שאיזו דאגה תדאיב את נפשכם, שכל הדברים המביאים להנאה ולתענוג יהיו נופלים בחלקכם מעצמם, עקב השגחתי, בלי שום עמל וענוי מצדכם; בשל הטובות האלה לא היתה הזקנה קופצת עליכם וחייכם היו נעשים ארוכים.

47 ועתה פשעת נגד כונתי בהפרך את פקודתי. כי אינך ממשיך לשתוק מתוך יושר לבב, אלא מתוך מצפון רע“.

48 אדם הצטדק על קלקלתו ובקש את אלהים לבל יתאנף בו והאשים את האשה במה שנעשה ואמר כי נפתה על ידה לחטֹא, והיא מצדה האשימה את הנחש.

49 אלהים הטיל עליו40 עונש על אשר הלך בעצת אשתו באמרו שהאדמה לא תוציא יותר מרצונה להם דבר, כי אם חלף עמל ועבודה מפרכת תתן חלק מיבולה, וחלק תמנע. את חוה העניש בהריון ובחבלי לידה, על כי נתפתתה על ידי הנחש וגנבה את לב האדם והביאה עליו את האסון.

50 מהנחש לקח את הדבור41, בכעסו על רשעתו ביחס לאדם ושם ארס בלשונו42 ועתדו להיות אויב לבני האדם והתרה בו כי יקבל את מכותיו בראשו, יען כי בו נמצא הרע בשביל בני האדם ואויביו יוכלו בו בנקל לרוצצו,

51 ולקח ממנו את הרגלים43 ועשהו זוחל ומתפתל על האדמה. אחרי שאלהים הטיל עליהם לסבול את העונשים האלה העביר את אדם וחוה מתוך הגן אל מקום אחר.

קין והבל    🔗

52 (II–1) ויולדו להם שני ילדים זכרים. שם הגדול קין44; אם נתרגם את השם הזה, מסמן הוא קנין45, שם השני הבל46 מה שמסמן אַיִן47. נולדו להם גם בנות48.

53 והנה האחים מצאו חפץ בשאיפות שונות, הבל הצעיר שקד על הצדק ובהאמינו שאלהים נוכח בכל מעשיו נתן את לבו לדרך הישרה49, הוא חי חיי רועה. אבל קין היה מָשְׁחָת עד למאד בכל דבר ובנשאו את עיניו לבצע בלבד היה הוא הראשון אשר עלה על דעתו לחרוש את האדמה50 והרג את אחיו מסבה זו:

54 הם נועדו להקריב קרבן לאלהים ויבא קין מפרי האדמה והעצים והבל ־ חָלָב51 ובכורות צאנו, ויתענג אלהים יותר מהקרבן הזה יען נתכבד בפירות הנולדים מעצמם ולפי חוקי הטבע ולא בפירות שהושגו באלמות מאת הטבע במזימות בן־האדם החומד.

55 ויחר לקין מאד על אשר העדיף אלהים את הבל עליו ויהרוג את אחיו ובהשתדלו להטמין את גויתו דִמה לחפות52 על מעשהו. ואלהים ידע את הנעשה ובא אל קין לשאול לאחיו, איה הוא; ימים רבים שלא ראהו בעוד שעד כה היה רואה אותו הרבה בחברתו.

56 וקין שהיה נבוך ולא היה לו מה לאמר לאלהים, אמר תחלה שגם הוא אובד עצות על שלא ראה את אחיו, אחרי כן, כאשר חקר אותו אלהים הרבה והציק לו בשאלות, ענה, שאיננו אֹמֵן אחיו ושומרו ולא מפקח על מעשיו.

57 עתה כבר האשים אלהים את קין ברצח אחיו ואמר: „מתפלא אנכי שאינך יודע לספר על אודות איש שאתה הרגת בידך“.

58 והנה מן העונש בעד הרצח אמנם פטר אותו יען הגיש לו קרבן ויחד עם זה התחנן לפניו53 שלא יחרה אפו בו יותר מדי, אבל קלל אותו ואיים עליו כי יעניש צאצאיו עד54 הדור השביעי ויגרש אותו מתוך הארץ ההיא יחד עם אשתו.

59 ולבל יפחד פן יפול בנדודיו שדוד על ידי חיות ויאבד באופן זה צוה אלהים עליו לבל יפול ברוחו בגלל זה, ואל יפחד מפני החיות55 ויוכל להתהלך על פני כל הארץ. גם שם לו אות שבו יהיה ניכר ופקד עליו לצאת לדרכו.

בני קין    🔗

60 (3) אחרי היותו נע ונד הרבה התישב עם אשתו בארץ נוד56 מקום שנקרא בשם זה; במקום הזה קבע את מושבו ופה נולדו לו גם בנים. הוא לא לקח מוסר בגלל ענשו57, כי אם הגדיל את רוע לבו. הוא התמכר לכל תענוגי הגוף58, אם כי היה זקוק להשיג אותם על ידי רשע כלפי האנשים שחיו אתו.

61 הוא הגדיל את נכסיו ברכוש שהשיג בחמס ואלמות; הוא הזמין לתענוגותיו ולמעשי השוד את האנשים אשר נפגש אתם ונעשה מחנכם למעללים רעים59; הוא הרס את השלוה שבה חיו בני האדם קודם לכן על־ידי המצאת המדה והמשקל; את חייהם התמימים והנדיבים שחיו טרם ידעם את הדברים האלה הפך לחיי נכלים;

62 הוא היה הראשון אשר הציב גבולות בארץ ובנה עיר והקיפה חומות ומשך את חבריו להתקבץ לתוכה. ואת העיר הזאת קרא חנוך60 על שם בנו הבכור חנוך61.

63 בנו של חנוך היה עירד62, ממנו נולד מְחוּיָאֵל63 ולו נולד בן מתושאל64

64 אבי לֶמֶך65 ולזה שבעים ושבעה66 בנים משתי נשיו צִלָה67 ועָדָה68. אחד מהם, יָבָל69 בנה של עָדָה, הקים אהלים ומצא חפץ בחיי רועה, אבל יוּבָל70, מאותה האם, עסק במוסיקה והמציא את הנֵבל והכנור. תוּבַל71, אחד מבני האשה השניה, עלה על כולם בכחו והצטיין ביותר במעשי מלחמה ועל ידם השיג גם את הדברים המשמשים לתענוגות הגוף.

65 הוא היה הראשון שהמציא את הנפחות. למך היה גם אב לבת ושמה נַעֲמָה72. בהבינו היטב את עניני אלהים73, ראה שעליו לשאת את העונש בעד רצח קין את אחיו וגלה זאת לנשיו.

66 עוד בחיי אדם הלכו צאצאי קין מרשע לרשע ועקב תוֹרָשָׁה וחקוי הלכו מעלליהם הרעים הלֹך וגדול74. אשר למלחמה לא ידעו דיָם ואשר לשֹׁד היו שקועים בו. ואם היה איש מוג לב לרצֹחַ, אזי היה אמיץ לב בהשתוללות אחרת, בחציפות ובחמדנות.

שת ובניו    🔗

67 (4) אדם היה אפוא הראשון אשר נוצר מהאדמה – הענין דורש לשוב אל המסופר על־אודותיו – ואחרי שנהרג הבל וקין ברח בגלל הרצח הזה, נכספה נפשו לילדים ותשוקה עזה תקפתהו להוליד75 אחרי שעברו עליו כבר מאתים ושלשים שנה וחי אחרי זה שבע76 מאות שנה ומת.

68 ויולדו לו ילדים רבים אחרים77 וגם שת78. אם אבוא לדבר על האחרים, יארכו הדברים, אנסה אפוא לספר על אודות שת וצאצאיו בלבד. אחרי שהוא גדל והגיע לגיל שבו כבר היה בכחו לבחור בטוב התעסק במדות טובות ונעשה הוא עצמו איש ישר והשאיר בנים אחריו אשר הלכו בדרכיו79.

69 ויען כי היו כולם אנשים טובים ישבו באותה ארץ שאננים ומאושרים, מבלי שקרה להם איזה מקרה רע עד יום מותם, והמציאו את החכמה על דבר צבא השמים וחוקיהם80.

70 ולמען לא יֵעלמו המצאותיהם מבני האדם ולא יֵאבדו טרם הגיען לדעת אותן – כי אדם חזה את חורבן כל היקום, חלק יהרס באש כבירה וחלק במבול מים עצום –

71 עשו שני עמודים, האחד מלבֵנים והאחד מאבנים, ובשניהם חרתו את ההמצאות, עד שאם גם ימחה עמוד הלבנים במבול ישאר זה של אבנים ללמד את בני האדם את הדברים החרותים ושהוצב על ידם גם אחד מלבֵנים81. קים הוא עד היום הזה בארץ שעיר82.

72 (III–1) והאנשים האלה המשיכו במשך שבעה דורות להאמין שאלהים הוא אדון העולם ומלואו ובכל מעשיהם היו להם המדות הטובות לעינים; אחרי־כן, ברבות הימים, סרו מארחות אבותיהם והֵרעו ולא חלקו עוד לאלהים את הכבוד המגיע לו ולא שמו לב לצדק כלפי בני האדם, כי אם הראו במעשיהם שקידה למעשים רעים פי שנים מאשר הראו לפנים למדות הטובות; בזה הקימו להם את אלהים לאויב.

73 ואמנם, מלאכי אלהים83 רבים באו אל נשים וילדו בנים סוררים84 ומואסים בכל טוב בגלל בטחונם בזרוע עוזם.

74 העלילות שעוללו דומות לעלילות הנועזות אשר עשו הגיגנטים, אשר עליהם מספרים היוונים85. מעשיהם היו רעים בעיני נח86 ובלתי מרוצה ממזמותיהם נִסָה87 להטות את מחשבותיהם לדרך הטובה ולשנות את מעשיהם ובראותו שאינם נכנעים אלא להפך, החדוה בשל מעלליהם ממלאה את לבם, ירא פן יהרגוהו88 על נשיו ובניו ובני בניו89 ויצא מתוך הארץ.

המבול    🔗

75 (2) והנה אותו אהב אלהים בגלל צדקתו90 אבל את אלה לא לבד שדן אותם בגלל רשעתם כי אם גמר בלבו למחות את כל בני האדם אשר היו בימים ההם ולברוא זרע אחר נקי מעון ולקצר את חייהם ולקבוע מספר השנים לא כמו שחיו קודם לכן כי אם מאה ועשרים91 והפך לים את היבשה.

76 ובשעה שכל אלה נמחו באופן כזה, נמלט נח לבדו יען הראה לו אלהים תחבולה ואמצעי של הצלה92 בדרך זו:

77 הוא בנה תבה בת ארבע93 קומות שלש מאות אמה ארכה וחמשים רחבה ושלשים קומתה ולתוכה נכנס [עם בניו] ועם אם בניו ונשותיהם ושם בתוכה גם כל דבר שיהיה נחוץ לצרכיהם והכניס גם חיות שונות בכדי לקיים את מינם, זכרים ונקבות, חלק מהם במספר שבעה.

78 קירות התבה והמכסה היו די חזקים לבל תשֻׁטף ולבל תִנָזק על ידי כח המים. ובאופן כזה נצל נח ובני ביתו. הוא היה הדור העשירי לאדם94,

79 כי היה בנו של למך ואביו של זה היה מתושלח, וזה היה בן חנוך בן ירד, ירד היה בן מהללאל אשר קינן בן אנוש הוליד אותו יחד עם הרבה אחיות. אנוש היה בנו של שת שהיה בנו של אדם.

תאריך המבול    🔗

80 (3) האסון הזה קרה בשנת שש מאות שנה לחיי95 נח בחודש השני הנקרא בפי המקדונים דִיוס, מרחשון96 בפי העברים; כי כן היה דרכם לסדר את השנה במצרים.

81 משה קבע את ניסן, הוא הכְּסַנְטִיקוֹס, כחודש הראשון למועדים יען בו הוציא את העברים ממצרים. החודש הזה היה לו הראשון בשביל עבודות אלהים כולן, אולם אשר למקח ולממכר ושאר משא ומתן שמר על הסדר הקדום97. הוא מספר שהמבול התחיל בעשרים98 ושבעה יום בחודש הנזכר.

82 זמן המאורע היה אלפים ומאתים וששים ושתים99 שנה אחרי אדם, הנברא הראשון. הזמן נרשם בספרים הקדושים שבהם היו כותבים בדיקנות מרובה את לידתם ואת מותם של אנשים מצוינים.

83 (4) כי אדם בהיותו בן מאתים ושלשים שנה הוליד את בנו שת, אשר100 הולידו כשהיה בן תשעים שנה ומאת שנה.

84 הוא חי שתים עשרה ומאתים שנה. קינן חי עשר שנים ותשע מאות שנה והוליד, בהיותו בן מאה ושבעים שנה, את מהללאל. מהללאל זה מת בן חמש ותשעים שנה ושמונה מאות שנה והשאיר אחריו את בנו יֶרֶד אשר הולידו בהיותו בן חמש וששים שנה ומאה שנה.

85 וזה חי שתים וששים שנה ותשע מאות שנה ובא אחריו בנו חנוך אשר נולד כשהיה אביו בן שתים וששים שנה ומאת שנה. וזה חי חמש וששים שנה ושלש מאות שנה ושב אל האלהות101 ובגלל זה לא נרשם קצו.

86 מתושלח בן חנוך נולד כשאביו היה בן חמש וששים שנה ומאת שנה והוא הוליד את בנו למך כשהיה בן שבע ושמונים שנה ומאת שנה; הוא מסר לו את השלטון שהיה בידו תשע וששים שנה ותשע מאות שנה.

87 למך שלט שבע שנים ושבע מאות שנה והעמיד בראש הענינים את בנו נח אשר הולידו כשהיה בן שמונה ושמונים שנה ומאת שנה ושלט תשע מאות וחמשים שנה.

88 סכום השנים האלה משלים את הזמן הנרשם למעלה102. אל תתחשב עם שנת מותו של איש ואיש, יען חייהם נכללים בתוך חייהם של בניהם ובני בניהם, אלא שים לב לשנות הוָלדם לבד.


* המספרים שמביא יוסף כאן לפי תע' אינם מתאימים למספרים הנזכרים בתורה:


—— התורה ——- השבעים ויוסף ——
—— עד לידת הבן הראשון אחרי עד לידת הבן השני אחרי
אדם 180 800 230 700
שת 105 807 205 707
אנוש 90 815 190 715
קינן 70 840 170 740
מהללאל 65 830 165 730
ירד 162 800 162 800
חנוך 65 300 165 200
מתושלח 187 782 187 782
למך 182 595 188 565
נח בזמן המבול 600 —— 600 ——
סה"כ 1656 —— 2262 ——

* [הטבלה המובאת פה מובאת בספר כהערת שוליים, והוצבה כאן מטעמים טכניים]


עדים על המבול    🔗

89 (5) אחרי שנתן אלהים אות התחיל הגשם והמים נתכו ארבעים יום וארבעים לילה עד אשר כסו את פני הארץ חמש עשרה אמה. וזאת היתה הסבה שלא נמלטו אנשים במספר יותר גדול כי לא היתה להם האפשרות להמלט.

90 כאשר חדל הגשם התחילו המים לרדת לאט מאה וחמשים יום עד שבחודש השביעי, בשביעי103 לחודש חסרו המים הלוך וחסור עד שחדלו. התבה עמדה אחר כך על ראש הר באַרְמֶנְיָה; נח הרגיש בזה ופתח את התבה וראה מעט אדמה סביבה ותחי רוחו ונשאר במקום הזה.

91 ואחרי ימים מעטים104 כאשר המים הלכו ופחתו יותר ויותר שלח עורב, ברצונו להוָדע אם גם חלק אחר מהארץ הוקל מהמים ויש מקום בטוח לצאת. אך העורב מצא את האדמה כולה עדיין מכוסה מים ושב אל נח. ויחל שבעה ימים105 וישלח יונה להודע מהנעשה על פני האדמה.

92 ותשב היונה מלוכלכה106 ועלה זית בפיה. בזה הכיר נח שחרבה האדמה מהמבול וחכה שבעת ימים אחרים107 והוציא את החיות מתוך התבה ואחרי צאתו הוא עצמו עם ילדיו הקריב קרבן לאלהים וחגג חג יחד עם בני ביתו. הארמנים קוראים למקום הזה „יציאה“, כי במקום הזה עמדה התבה ועוד היום מראים הם את שרידיה108.

93 (6) את דבר המבול הזה ואת התבה מזכירים כל אלה אשר כתבו קורות הברברים, ביניהם בֵּירוֹסוֹס הַכַּלְדִי109. כי בתארו את מאורעות המבול מספר הוא בערך ככה: אומרים שגם היום נמצא עוד איזה חלק מהאניה בארמניה על הרי קוֹרְדוּכִים110 והאנשים לוקחים ממנו אתם אחרי הסירם את הכֹּפֶר; משתמשים הם בהם כסגולה.

94 את הדברים האלה מזכיר גם הירונימוס111 המצרי אשר כתב את קדמוניות פויניקיה וגם מְנַסֵאַס112 ורבים אחרים; ונִיקוֹלַאוֹס113 מדמשק בספר התשעים וששה של ההיסטוריה שלו מספר על מאורעות אלה ככה:

95 „ישנו בצפון לארץ מִנִי114 בארמניה הר גדול הנקרא בַּרִיס ואליו, מספרת השמועה, נמלטו רבים להנצל מפני המבול ואיש אחד עלה בתוך תבה על פסגתו ושרידים מהעצים נשתמרו זמן רב. יכול להיות שזה אותו האיש אשר על אודותיו כתב משה, מחוקק היהודים“.

קרבן נח    🔗

96 (7) נח פחד115 פן גמר אלהים בלבו לשחת את בני האדם בהביאו שנה בשנה מבול על הארץ ויקרב קרבנות ויתפלל שאלהים ישאיר להבא את הסדר הקודם ולא ישוב להביא אסון כזה אשר יסכן את המין החי כולו להִשָׁחֵת, אלא אחרי שהעניש את הרשעים יָחוּס על אלה אשר בגלל צדקתם נשארו בחיים ונמצאו ראויים להמלט מהסכנה.

97 כי יהיו אומללים מהם פי כמה ויהיו נדונים לצרה רעה מזו אם לא יהיו בטוחים בהחלט שאינם נשמרים למבול אחר ואחרי שהכירו לדעת את המאורעות הנוראים של הראשון ימצאו את אבדנם בשני.

98 ויחל אפוא את פני אלהים שיקבל ברצון את הקרבן ושלא ישפוך עוד חמתו על הארץ במדה כזו למען יוכלו להתמסר לְעִבּוּדָה, להקים ערים ולחיות חיי נועם מבלי להחסיר מנפשם טובה מהטובות שנהנו מהם לפני המבול, ולהגיע לזקנה מופלגת ולאריכות ימים כזו של האנשים מקדם.

99 (8) כאשר גמר נח את תחנוניו הודיעהו אלהים, אשר אהב את האיש הזה בגלל צדקתו, כי ימלא את משאלותיו ואמר לו שהאנשים שנספו לא הוא השמידם, כי אם בגלל רשעתם הגיע להם העונש הזה116,

100 ולא החליט להשמיד את בני האדם שנוצרו, לא היה מביא אותם לחיים, יען יותר הגיוני הוא שלא לזכות אותם מלכתחילה בחיים מלתתם להם ואחרי כן לאבדם.

101 „רק הם עצמם בזדונם נגד כבודי וטובי המריצוני לשים עליהם את העונש הזה. אחדל מעתה להעניש בחרון כזה את עושי רֶשע וביחוד בגלל תפלתך. ואם פעם אשלח סופה וסערה, אל יפול לבכם מפני עצמת הגשמים, המים לא ישטפו עוד את האדמה.

102 אולם מזהיר אני אתכם להמנע משפיכת דם אדם ולנקות עצמכם מרצח בהענישכם את העושים מעשה כזה, השתמשו בשאר החי כולו שבהם תרצו ותמצאו חפץ, יען עשיתי שתהיו אדונים על כל אשר ביבשה ובמים ואשר מעופף במרום באויר, זולת הדם, כי בו הנפש117,

הקשת    🔗

103 ולאות השלוה118 תשמש לכם קשתי“. הוא התכוון לקשת בענן. בסביבה הזאת האמינו שזוהי קשת אלהים119. אחרי דברו את הדברים וההבטחות האלה הלך מאתו אלהים.

אריכות הימים של הדורות הראשונים    🔗

104 (9) ויחי נח אחר המבול שלש מאות וחמשים שנה ויכל באושר את ימיו וימת בן תשע מאות וחמשים שנה.

105 ואל ידמה איש, בהשוותו את חיינו עתה וקֹצר קיומנו עם אלה של הקדמונים, שהידיעות המסופרות על־אודותם בשקר יסודם ויען כי היום אין איש מגיע לזמן ארוך כזה בחייו אל יחשוב כראיה שגם הם לא הגיעו לאריכות ימים ההיא.

106 הם הלא היו אהובי אלהים ויצורי כפיו120 ובגלל מזונם121 שהיה מתאים יותר לחיות זמן רב ולכן חיו אפוא מספר שנים כזה; ועוד, הן בגלל מדותיהם הטובות והן בגלל תועלת חקירותיהם בתכונה והנדסה חנן אותם אלהים בחיים ארוכים. כי לא היה בידם להגיד דבר מראש בודאות אם לא חיו שש מאות שנה, כי במספר כזה מתמלאת השנה הגדולה122.

107 עדים לדבָרַי ההיסטוריונים כולם מבין היוונים והברברים אשר כתבו קדמוניות, כגון מַנֶתּוֹ, שכתב את קורות המצריים ובֵּירוֹסוֹס אשר אסף את הידיעות על הכלדיים וגם מוֹכוֹס והִיסְטִיאַיוֹס ומלבדם הירונימוס המצרי אשר כתב קורות פויניקיה, כל אלה מדברים כדברי;

108 הֵיסִיאוֹדוֹס והֶקַטַיאוֹס והֶלַינִיקוֹס ואַקוּסִילַאוֹס ונוסף לאלה אֶפוֹרוֹס ונִיקוֹלַאוֹס מוסרים שהקדמונים חיו אלף שנה, אולם אשר לענין זה יחשוב איש איש כרצונו123.

בקעת שנער    🔗

109 (VI–1) ויהיו בני נח שלשה שם, יפת וחם124; הם נולדו מאה125 שנה לפני המבול והיו הראשונים אשר ירדו מראשי ההרים126 אל הבקעה ועשו בה משכנם וחזקו את יתר ידי האנשים127 לעשות כמעשיהם, יען אלה יראו מאד, מסבת המבול, מפני המישור128 וסרבו לרדת מעל המקומות הרמים. שם המישור אשר בו התישבו ראשונה, שנער.

110 ואלהים צוה להם לרגלי התרבות בני האדם לשלוח להתישבות129 למען לא תהיה מריבה130 ביניהם, אלא יעבדו הרבה אדמה ויהנו משפע פירותיה; אבל הם באִוַלְתָם לא האזינו למצות אלהים ועל כן הגיעו להם מצוקות אשר הוכיחו להם את משוגתם.

111 כי כאשר קם להם דור צעיר רב וגדול131 חזר אלהים ויעץ להם לשלחן להתישבות. אבל הם דמו שאשרם בא להם לא בגלל חסדיו כי אם האמינו שעוצם ידם הוא הגורם להצלחתם ולא שמעו בקולו132.

112 הם הוסיפו למֶרְיָם בדבר אלהים גם את החשד כאילו מעודד הוא אותם להתישב מתוך כוונה רעה לבעבור יֵקַל לו יותר לדכאם בהפרדם.

נמרוד    🔗

113 (2) האיש אשר הדיח133 אותם לזדון לב ולשאט נפש134 כזו כלפי אלהים היה נמרוד135 בן בנו של חם בן נח, עז נפש וגבור חיל. הוא פתה136 אותם אפוא ליחס את סבת אשרם לא לאלהים כי אם לחשוב שעוצם ידם מביא להם את החיל הזה והעביר לאט לאט את מצב עניניהם לטירניה137,

114 בדעתו שרק בדרך זו יסיר את בני האדם מיראת אלהים אם יעשה אותם תלויים תמיד בעוזו והבטיח לעצור בעד אלהים האומר להביא שנית מבול על הארץ; הוא יבנה מגדל138 בגובה שהמים לא יגיעו עדיו וגם ינקום139 את נקמת אבדן אבותיהם.

המגדל    🔗

115 (3) ההמון היה מוכן למלא אחרי פקודותיו של נמרוד בחשבו את המשמעת לאלהים לעבדות ויבנו את המגדל במרץ בלתי פוסק ובלי לאות בעבודה עד אשר התנשא לגובה במהירות רבה יותר ממה שקוה אדם בגלל שפע הידים140.

116 והעֹבי היה כה עצום עד שמפני כך נתמעט גובהו141 בעיני הרואים. הוא נבנה מלבנים שרופות מחוברות בחֵמר לבל יתפורר לרגלי המים. כאשר ראה אותם אלהים עסוקים במעשה מטורף זה, לא היה בדעתו לעשות בהם כלה,

117 יען מאבדן אבותיהם לא למדו מוסר142, כי אם הביא עליהם התפלגות בעשותו שידברו בלשונות שונות ולרגלי רבוי השפות עשה שלא ישמעו איש שפת רעהו. המקום אשר בנו שם את המגדל שמו היום בבל, יען בלל את הבנת המלול הקודם. העברים מכנים את הבלילות – בבל.

118 המגדל הזה ופלגות השפות של בני האדם נזכרו גם בדברי הסיבילה143 באמרה ככה: בהיות לבני האדם כולם שפה אחת בנו אחדים מהם מגדל גבוה מאד לעלות בו השמימה. אבל האלים שלחו סערות אשר הפכו144 את המגדל ונתנו לכל איש שפה מיוחדת.

119 ועל כן נקראה העיר בבל. ואשר למישור הנקרא שנער בארץ בבל מזכירו הסטיאיוס בדברים אלה: חלק מהכהנים אשר נמלטו לקחו את כלי הקודש של זוס אֶנִיאַלִיוֹס145 ובאו לשנער אשר בבבל.

דור הפלגה    🔗

120 (V) ובכן מעתה נפוצו מסבת התפלגות הלשונות ויסדו מושבות בכל מקום וכל אחד ואחד נאחז בארץ אשר נזדמנה לו ואשר אליה הוביל אותו אלהים, עד כי היבשת כולה נתישבה מהם, פני הארץ כמו חוף הים; היו גם כאלה אשר עברו את הים באניות והושיבו את האיים.

121 עמים אחדים שמרו על השמות שקראו להם מיסדיהם ואחדים החליפו אותם ואחרים שנו אותם לעשותם יותר מובנים למתישבים ביניהם. היוונים הם הגורמים לשנויים האלה; כי כאשר עלו במשך הזמן לשלטון שמו ידם גם על תהלת העבר בקשטם את העמים בשמות מובנים לרוחם ובהטילם עליהם צורות המדיניות שלהם כאילו הם מזרעם.


בני יפת    🔗

122 (VI–1) ויהיו לבני נח בנים146 אשר לכבודם קראו האנשים בבואם להתישב באיזו ארץ את העמים147 בשמותם. ליפת בן נח היו שבעה בנים. מושבם היה מהרי טָאבְרוֹס ואַמַנוֹס והתקדמו באסיה עד הנהר טַנַאִיס148 ובאברופה עד גַדִירָה149 ויאחזו בארץ אשר מצאו במקרה ויען איש לא ישב בה לפניהם קראו את הארצות על שמם.

123 העמים הנקראים היום בפי היוונים גַלַטִים היה שמם גוֹמַרִים יען מוצאת מִגוֹמֶר150.

124 מָגוֹג151 יסד את המַגוֹגים הנקראים על שמו והמכונים סְקִיתִים בפי היוונים. משני בני יפת יָוָן152 ומדי153 נולדו מזה עם המדיים, הנקרא בפי היוונים מֵידִים ומיון יוֹנִיָה וההֵילֶנִים כולם.

125 תֻּבַּל154 יסד את התֻּבֶלִים, אלה הנקראים היום אִיבֶּרִים. והַמֶסְכֵינִים אשר מוצאת ממֶשֶך155 נקראים קַפַּדוֹקִים. נשאר עוד רמז לכנוים העתיק: קימת עוד אצלם עיר הנקראת מַזַקָה, המוכיחה למבינים שלפנים נקרא כך העם כולו. תִירַס156 קרא את אלה אשר משל עליהם תירִים והיוונים שנו את שמם לתְרַקִים.157

126 אלה הם העמים אשר מוצאם מבני יפת. לגֹמֶר נולדו שלשה בנים, מְאַשְׁכְּנַז158 מוצא האשכנזים הנקראים היום בפי היוונים רֵיגִּינִים, מְרִיפַת159 הרִיפַתִים הנקראים פַּפלַגוֹנִים, מתֹגַרְמָה160 התֹגַרְמִים, אשר היוונים מצאו לנכון לקרוא אותם בשם פרִיגִים.

127 ליון בן יפת היו גם לו שלשה161 בנים, אֱלִישָׁה162 קרא את אלה אשר משל עליהם אַלִישַׁיִים שהם היום האַיאוֹלִים, תַרְשִׁישׁ163 את התרשים, בשם זה נקראה בזמן קדום קיליקיה ורמז לזה הוא שהעיר החשובה ביותר ושהיא גם הבירה נקראת אצלם טַרְסוֹס בהחליפם את התָו לטֵית.

128 בידי כִּתִּים164 היה האי כֶתִּימָה, הנקרא היום קִפְּרוֹס; על שמו נקראים בפי העברים האיים כולם ורוב החבל על שפת הים – כִּתִּים. כהוכחה לדברי היא אחת מערי קפרוס שהצליחה לשמור על שמה העתיק, כי נקראה כִּטִיוֹן165 על ידי אלה אשר שנו את שמה ביוונית, שם שמתאים כמעט לשם כִּתִים.

129 אלה הם בני יפת ובני בניו לארצותם. דבר אחד שאולי בלתי מובן ליוונים עלי להוסיף לפני שובי אל הספור במקום שהפסקתי. לנוחיות הכתיבה ולהנאת הקוראים נִתנִים השמות בצורה יוונית. יען הצורה הזאת אינה זו הרגילה בארצנו, שבה בנין המלה וסופה אחד הוא: נוֹחוֹס נקרא נוֹאֵי166. והצורה הזאת נמשכת בכל הבנין.

בני חם    🔗

130 (2) בני חם נאחזו בארץ המשתרעת מסוריה וההרים אַמַנוּס והלבנון בתפשם את השטח הפונה לעבר הים167 ובקחתם להם את החלק עד האוקינוס168. והנה השמות של חלק מהארצות האלה נשכחו כליל, של אחדות נתחלפו ונשתנו באחרים ומן הנמנע להכירם, מעטות שמרו על שמותיהן לבל יפָּגמו ונשארו.

131 מארבעת בניו של חם לא נגעה יד העת כלל בכוּש169, כי הָאַיתִּיאוֹפִּים, שהוא מלך עליהם, נקראים עד היום הזה, הן בפי עצמם והן בפי כל עמי אסיה כושים. גם אצל המֶרְסַיים170 נשאר זכר לשמם, יען אנחנו כולנו יושבי הארץ הזאת171 קוראים למַרְסִי מצרים ולמֶרְסִיים מִצְרִיים.

132 פּוּט172 יסד את לוב וקרא את יושביה פוּטים על שמו.

133 יש גם נהר בארץ המָאבְרִים הנקרא בשם הזה והרבה היסטוריונים של היוונים מזכירים אותו ואת הארץ הסמוכה לו בשם פוּט. אבל הארץ שנתה את שמה ונקראת היום על שם אחד מבני מֶרְסַיוֹס, לִיבִּיוֹס.

134 עוד מעט173 ואדבר על הסבה שנקראה גם אפריקה. כנען174, הבן הרביעי של חם, התישב בארץ הנקראת היום יהודה והוא קרא אותה על שמו כנען. גם להם נולדו בנים, לכוש ששה, מהם כונן סְבָא175 את הסַבַּיים, חַוִילָה176 את החַוִילַיים, הנקראים היום גַיטוּלִים, סבתה177 את הסַבַּתִינִים המכונים בפי היוונים אַסְטַבָּרִים, וסַבְתְכָא178 הושיב את הַסַבַּקְטֵינִים.

135 מרַעֲמָה179 מוצא הרעמים והיו לו שני בנים, מהם יסד דְדָן180 את הדְדָנִים, עם במערב איתיופיה והנחיל לו את שמו, ואת השבאים שְׁבָא181. נמרוד בן כוש נשאר אצל הבבלים ורדה בהם כמו שהודעתי גם למעלה182.

136 ומצרים ילד שמונה בנים וכולם תפשו את האדמה מעזה עד מצרים, פִילִיסְטִינוֹס183 הוא היחידי אשר הארץ שמרה על שמו,

[137 יען כי היוונים קוראים את חלקו פַּלַיסְטִינִי. מהאחרים לוּד184, ענם185, להב186, – זה לבד שוכן בלוב ולכן נקראת הארץ על שמו, נַפְתֻחַ187, פַּתְרוֹס188, כַּסְלוּחַ189, כַּפְתּוֹר190, זולת שמותיהם אין אנחנו יודעים דבר; המלחמה האיתיאופית, אשר על־אודותיה נדבר אחר כך191, החריבה את עריהם.

138 נולדו גם לכנען בנים, צידון192 אשר בנה עיר בפויניקיה וקרא אותה על שמו ואשר גם בפי היוונים נקראת צידון; חַמָתִי193 אשר בנה את חַמָת, הנקראת עוד היום בפי תושביה חמת, והמקדונים כִּנוּהָ אֶפִּיפַנִיָה194 על שם אחד מיורשי אלכסנדר, אַרְוָדִי195 תפש את האי אַרְוָד, עַרְקִי196 את עַרְקֵי אשר בלבנון.

139 משבעת האחרים, חִוִי197, חִתִי198, יְבוּסִי199, אֶמוֹרִי200, גִרְגָשִׁי201, סִינִי202, צְמָרִי203, זולת שמותיהם בספרים הקדושים אין בידינו מאומה על־אודותם. העברים הרסו את עריהם וזוהי סבת כל אסונם.

140 (3) כאשר עברה האדמה אחרי המבול למצבה הטבעי204, שב נח לעבודה ונטה אותה גפנים, ובהתבשל הפרי בעונתו בצר אותו וכאשר היה היין ראוי להשתמש בו הקריב קרבן205 ושמח את לבו.

141 וישתכר ויישן ויתגלה וישכב במצב בלתי צנוע. וירא אותו הצעיר206 בבניו ויספר לאחיו ויצחק. אבל הם כסו את אביהם.

142 ובהודע הדבר לנח העתיר ברכה לשאר בניו ואת חם בגלל קרבתו אליו207 לא קלל כי אם את צאצאיו. בעת שהאחרים נחלצו מהקללה פגעה נקמת אלהים בבני כנען, אבל על־אודותם נדבר אחר כך.

בני שם    🔗

143 לשֵׁם, השלישי208 בבני נח, נולדו חמשה בנים, אשר ישבו באסיה עד האוקינוס ההודי בהתחילם מהפרת. עֵילָם209 השאיר אחריו את העֵילָמִים, אבות הפרסים. אשור210 מיסד את העיר נינוה וקורא בשמו לנתיניו, לאשורים, אשר הצליחו עד למאד.

144 אַרְפַּכְשָׁד211 בעת מָשׁלו על הנקראים היום כלדיים, קרא אותם ארפכשדיים. את הארמים הוליד אַרָם212 אשר היוונים מכנים אותם סוּרִים; את אלה שהם קוראים להם היום לִידִים, לפנים לוּדִים, יסד לוּד213.

145 בני ארם הם ארבעה, מהם מיסד עוּץ214, את טְרָכוֹנִיטִיס215 ואת דמשק, הנמצאת בין פַלַיסְטִינָה ובין בקעת סוריה; חוּל216 את ארמניה וגֶתֶּר217 את הבַּקְטְרִים, מֵשׁ218 את המֵיסַנִּיים בחבל הנקרא היום סְפַּסִינִי חַרַכְּס.

146 בנו של ארפכשד היה שֶׁלַח219 ושל זה עֵבֶר220 ועל שמו נקראו בראשונה היהודים עברים221, עבר ילד את יָקְטָן222 ואת פֶּלֶג223; הוא נקרא פלג יען כי הוא נולד בזמן התפלגות הישובים224; כי פרוש המלה פלג אצל העברים היא התחלקות.

147 ליקטן, הבן השני של עבר, היו בנים אַלְמוֹדָד225, שֶׁלֶף226, חַצַרְמָוֶת227, יֶרַח228, הַדוֹרָם229, אוּזָל230, דִקְלָה231, עוֹבָל232, אַבִימָאֵל233, שְׁבָא234, אוֹפִיר235, חַוִילָה236, יוֹבָב237. ויהי מושבם מהנהר קוֹפִין238, בחבלים אחדים בהודו ובסֵירִיָה הגובלת עמה. את הדברים האלה ידעתי לספר על בני שם.

בני עבר    🔗

148 (5) עתה אדבר את דברי על־אודות העברים. מפלג בן עבר נולד בן, רְעוּ239; בנו היה שְׂרוּג240, ולו נולד בן, נָחור241. בנו של נחור היה תֶרַח242; הוא היה אביו של אברהם243, וזה היה הדור העשירי לנֹח244, ונולד בשנת תשע מאות ותשעים ושתים245 אחרי המבול.

149 כי תרח היה בן שבעים שנה בהולידו את אברהם; נחור היה כבר בן מאה ועשרים246 בהולידו את תרח; שרוג היה בן מאה ושלשים ושתים שנה247 כאשר נולד נחור,

150 רְעוּ היה בן מאה ושלשים248 שנה כאשר נולד לו שרוג ובאותו גיל249 היה פלג בהולד לו רעו; עבר היה בן מאה ושלשים וארבע250 שנה כאשר נולד לו פלג ועבר נולד לשלח בהיותו בן מאה ושלשים251, ואותו ילד ארפכשד בהיותו בן מאה ושלשים וחמש252 שנה.

אברהם וביתו    🔗

151 לשם נולד ארפכשד בשנת שתים עשרה253 אחר המבול. לאברהם היו אחים, נחור והרן254; הרן השאיר בן, את לוט, ושתי בנות, שרה255 ומלכה256; הוא מת בארץ הכלדים בעיר הנקראת בפי הכלדים אוּר ומראים את קברו עוד היום.

152 ויקחו להם לנשים את בנות אחיהם, נחור את מלכה ואברהם את שרה. תרח שנא את ארץ הכלדים מסבת מות הרן ויצאו257 כולם לחרן258 אשר בארם נהרים259 ושם מת תרח ויקבר אחרי שחי מאתים וחמש שנים. החיים התחילו הולכים ומתקצרים אצל בני האדם ונעשו הקצרים ביותר כשנולד משה ובו הגיע גבול החיים מאת אלהים מאה שנה; לחיים אלה הגיע משה260.

153 לנחור נולדו ממלכה שמונה בנים, עוּץ261, בּוּז262, קְמוּאֵל263, כֶּשֶׁד264, חַזּוֹ265, פִּלְדָשׁ266, ידְלָף267, בתואל268; אלה היו בני נחור החוקיים, יען כי טֶבַח269, וגַחַם270, ותַחַשׁ271, ומַעֲכָה272, נולדו לו מפלגשו רְאוּמָה273. לבתואל, אחד מבני נחור החוקיים נולדו בת, רבקה274, ובן, לָבָן275.

אברהם יוצא לכנען    🔗

154 (VII–1) ואברהם אִמֵץ לו לבן את לוט בן הרן אחיו ואחי אשתו שרה, כי לא היה לו בן חוקי ועזב את ארץ הכלדים בהיותו בן שבעים וחמש שנה כי אלהים צוה אותו לצאת לכנען והוא התישב בה והנחיל אותה לבניו אחריו.

155 כחו היה גדול להבין בכל דבר ולקחת את לב שומעיו ולא לטעות בהשערותיו. בגלל הכשרונות האלה התחיל לחשוב על שלמות המדות מחשבות נעלות יותר משאר בני האדם וגמר בלבו לשנות ולתקן את הדעה על אלהים שהיתה רווחת בין כולם. הוא היה אפוא הראשון אשר התאמץ להוכיח שאלהים, בורא העולם, הוא אחד, ואשר לשאר הענינים על כל איש ליחס כל גורם להצלחתו להשגחת אלהים ולא לכחו עצמו.

156 הרעיונות האלה הובררו לו מתולדות היבשה והים וממהלך השמש והירח וכל צבא השמים276. יען לו היה בהם כח משלהם כי אז היו הם עצמם יודעים מראש אשר לסדרם; ויען כי חסר להם הכח הזה, ברור הוא שהתועלת כולה שהם משפיעים כולם יחד להנאתנו הגדולה אינם עושים מתוך רצונם החפשי, כי אם מוציאים הם לפועל בכח מצַוֶה עליהם אשר לו לבדו עלינו לכוֵן את הערצתנו ואת הכרתנו.

157 בגלל הדעות האלה קמו עליו הכלדים ושאר עמי ארם נהרים. על כן חשב לטוב לו לצאת את הארץ277 וברצון אלהים278 ובעזרתו התישב בארץ כנען. הוא השתקע בה ובנה מזבח והקריב קרבן לאלהים279.

סופרים אחרים על אברהם    🔗

158 (2) בֵּירוֹסוֹס מזכיר בדברים אלה את אבינו אברהם מבלי לקרוא בשמו: אחרי המבול, בדור העשירי, חי אצל הכלדים איש צדיק וגדול ובקי בתולדות השמים.

159 והֶקַטַיאוֹס עשה יותר מאשר רק להזכירו, הוא השאיר ספר שחבר על אודותיו280. וניקולאוס מדמשק281 אומר בספר הרביעי של ההיסטוריה שלו ככה:

160 „אברהם מלך בדמשק, נכרי שבא עם צבא מארץ מעבר לבבל הנקראת ארץ הכלדים. אחרי איזה זמן עבר מהארץ הזאת הוא והנלוים אליו לארץ הנקראת בימים ההם כנען והיום יהודה והתישב בה ובה פרו ורבו צאצאיו; את קורותיהם אספר בספר אחר“. שמו של אברהם מהולל282 עוד היום בדמשק ומראים כפר שנקרא על שמו „שכונת אברהם“.

אברהם במצרים    🔗

161 (VIII–1) זמן מה אחרי כן התפשט רעב בכנען ואברהם בשמעו שמצב המצריים טוב מאוד רצה לנסוע אליהם להנות משפע283 שלהם וגם לשמוע מה יאמרו כהניהם בדבר האלהות284, יען אם ימצא את דעתם נכונה יותר, יסכים לה,

162 או ישנה את דעתם ליותר טובה אם הוא עצמו סובר יותר טוב. הוא הוליך אתו גם את שרה ובפחדו מפני רגישות המצריים לנשים285 פן יהרגהו המלך בגלל יפי אשתו, חִבֵּל את התחבולה הזאת: הוא עשה את עצמו כאילו הוא אחיה ובהוכיחו לה שהדבר לתועלתם, לִמֵד אותה שגם היא תתנהג כן.

163 ויהי בבואם מצרימה קרה לאברהם מה שצפה מראש; השמועה על יפי אשתו עשתה לה כנפים עד שגם פרעה286 מלך המצריים לא הסתפק בדברים שדֻברו על־אודותיה אלא השתוקק לראותה וכבר אמר להביא את שרה ברשותו.

164 אבל אלהים הפר את תאוָתו החוטאת על־ידי מחלה ומהומות במדינה287. וכאשר הקריב קרבנות למען מצוא תרופה פתרו לו הכהנים288 שהצרה באה עליו לסבת חרון אלהים יען אומר הוא לחטֹא באשת הנכרי.

165 ויפל עליו פחד וישאל את פי שרה מי היא ומי האיש המלַוֶה אותה וכשמעו את האמת הצטדק בפני אברהם, „הוא חשק בה יען סבור היה שהיא אחותו ולא שהיא אשתו ובדעתו לעשות אותה לאשתו ולא לחטא בה בעצמת תאותו“. ויתן לו במתנה נכסים רבים ונתן לו לבוא בדברים עם החכמים הגדולים מבין המצריים; ועתה התנוססו מדותיו הטובות ושמו גדל יותר ויותר.

166 (2) כי המצריים מצאו חפץ במנהגים שונים289 והיו לועגים ביניהם לבין עצמם על הרגליהם ומסבה זו היו עוינים איש את רעהו, לכן נכנס אברהם בדברים עם איש ואיש מהם ובהסבירו את הנימוקים שהביאו להשקפותיהם הראה להם שאלה חסרי ערך הם ושאין בהם קורטוב של אמת.

167 הם העריצוהו אפוא באספותיהם כבעל שכל כביר ומוכשר לא לבד להבין אלא גם להוכיח בדבריו את הענין אשר אותו הוא מנסה ללמד והודיע להם את חכמת החשבון ומסר להם את הידיעות על התכונה290.

168 יען לפני הופעתו של אברהם היו המצריים נבערים במדעים האלה ובאֹפן כזה עברו אפוא החכמות האלה מהכלדים למצריים ומהם הגיעו גם אל היוונים.

אברהם ולוט    🔗

169 (3) אחרי שובו לכנען חלק עם לוט את הארץ יען רועיהם רבו על־אודות מקומות המרעה, אולם את הברירה ואת הבחירה מסר ללוט.

170 אברהם לקח לעצמו את השפלה אשר לוט השאיר וישב בעיר חברון. היא עתיקה בשבע שנים מצוען אשר במצרים291. לוט לקח לו את החבל המשתרע לעבר העמק ולנהר ירדן לא רחוק מעיר הסדומים; בימים ההם עיר פורחת, היום חרבה בעצת אלהים. את הסבה אתאר במקומה292.

המלחמה על הסדומים    🔗

171 (IX) בעת ההיא כאשר משלו האשורים באסיה פרח מצבם המדיני של הסדומים, עשרם עצום והנוער רב293; וחמשה מלכים הם המושלים בארץ: בֶּרַע294, בִּרְשַׁע295, שִׁנְאָב296, שֶׁמְאֵבֶר297 והמלך על תושבי בֶּלַע298; איש איש בחבל שלו.

172 על אלה עלו האשורים למלחמה ואחרי חלקם את הצבא לארבעה ראשים שמו עליהם מצור; בראש כל חלק הָעֳמד מצביא.

173 בקרב שהתלקח נצחו האשורים ושמו מס על מלכי הסדומים. והנה שתים עשרה שנה עבדו והמשיכו לשלם את המסים שהושמו עליהם, אבל בשלש עשרה שנה מרדו וצבא האשורים עבר299 ויצא נגדם תחת פקודתו של אמרפל300, אריוך301, כדרלעמר302 ותדעל303.

174 וישֹׁסו את סוריה כולה ויכניעו את בני הענקים304 ובהגיעם לסביבות סדום חנו בעמק הנקרא בֶּאֱרוֹת חֵמָר305, כי בעת ההיא היו בארות במקום ההוא, כעת אמנם אחרי שנעלמה עיר הסדומים נעשה העמק ההוא ים הנקרא ים חמר.

175 אשר לים זה אשוב עוד מעט לתארו306. כאשר התנגשו הסדומים עם האשורים והקרב היה חזק נוגפו רבים מהם, השאר נשבו ואתם הובל גם לוט אשר בא כבעל ברית אל הסדומים להלחם יחד אתם307.

176(X–1) ויהי כשמוע אברהם את תבוסתם וימלא פחד בנוגע ללוט קרובו וחמלה על הסדומים אוהביו ושכניו308.

177 ויחליט לבוא לעזרתם ומבלי להתמהמה רדף אחריהם והתנפל בלילה החמישי309 על האשורים בקרבת דן, זהו שמו של אחד310 משני מעינות הירדן, והפתיע אותם טרם הספיקו לקחת את נשקם בידם; את אלה ששכבו על משכבם הרג מבלי שהרגישו באסונם311, ואלה שעוד לא שקעו בשינה אבל לא יכלו להלחם בגלל שכרותם, נסו312.

178 אברהם רדף אחריהם גם למחרת היום והשיגם בחוֹבה313 אשר בחבל דמשק. בזה הוכח שהנצחון לא בהמון ובמספר הידים, כי אם התלהבות הלוחמים ומרצם מתגברים על כל מספר, ועל כן נצח בשלש מאות ושמונה עשר עבדים ושלשה אוהבים על צבא גדול כזה. אלה מהם שעלה בידם להמלט שבו הביתה בבושת פנים.

מלכי צדק    🔗

179 (2) אברהם הציל אפוא את השבויים מבין הסדומים אשר נשבו קודם לכן על־ידי האשורים יחד עם קרובו לוט ושב בשלום.

180 ויצא מלך הסדומים לקראתו אל מקום אחד הנקרא עמק המלך314. שם קדם את פניו גם מלכי צדק מלך שלם315. פרוש השם מלך צדיק316, וכזה היה באמת ידוע בפי כולם ומסבה זו נעשה גם כהן אלהים;

181 שלם נקראה אחרי־כן ירושלם317. מלכי צדק זה כלכל את צבא אברהם וספק ביד רחבה את צרכיהם ובשעת הארוחה התחיל לשבח את אברהם ולהלל את אלהים על אשר מִגֵן את אויביו בידו.

182 ויתן לו אברהם מעשר מהשלל והוא קבל את המתנה. ומלך הסדומים הפציר באברהם שיקח לעצמו את השלל ובקש לקבל רק את האנשים אשר נצלו משבי האשורים. אבל אברהם אמר שלא יעשה את הדבר הזה ולא יקח מהשלל ההוא זולת מה שאכלו עבדיו. בכל זאת הציע חלק לאוהביו אשר יצאו אתו יחד למלחמה. שם הראשון היה אשכול318, שם האחרים עָנֵר319 וממרא320.

ברית בין הבתרים    🔗

183 (3) ויהלל אלהים את ישרו ויאמר: אכן לא תפסיד321 את שכרך שאתה ראוי לו בעד מעשיך הטובים האלה. על שאלת אברהם מה הוא החסד של שכר כזה, אם אין מי שיקבלהו אחריו – כי היה עדיין ערירי – הודיע לו אלהים שיולד לו בן וזרעו של זה יהיה כה רב שישוו את מספרו לכוכבים.

184 כשמעו את הדברים האלה הקריב קרבן כמו שנצטוה מאת אלהים. והקרבן היה באפן זה: הוא לקח עגלה בת שלש שנים322 ועז בת שלש שנים ואיל גם הוא בן שלש שנים ותור וגוזל ובמצות אלהים בתר אותם לבתרים, רק את הצפרים לא בתר.

185 אחרי־כן, טרם הוקם המזבח ועפו ובאו צפרים צמאות לדם, נשמע קול אלהים אשר הודיע שצאצאיו ימָצאו במצרים323 במשך ארבע מאות שנה בין שכנים רעים ואחרי שיסבלו מאד מאויביהם ינצחו אותם ויתגברו במלחמה עם הכנענים ויירשו את ארצם ואת עריהם.

הגר וישמעאל    🔗

186 (4) וישב אברהם בקרב האֵלון הנקרא אוֹגִיגֵס324, מקום בכנען לא רחוק מעיר החברונים; ויען כי סבל מזה שאשתו אינה בת בנים חלה את פני אלהים שיתן לו זרע ילד זכר.

187 אלהים צוה לו להאמין בלבו, כי רק לטובתו בכל עניניו הוליכו מתוך ארם נהרים וגם ילדים יהיו לו, ובמצוות אלהים325 השכיבה שרה אצלו אחת משפחותיה, הגר326 שמה, לפי מוצאה מצרית, למען תלד לו ילד.

188 וכאשר הרתה העיזה השפחה להתעלל בשרה, כאילו היא הגברת, יען השלטון יעבור לילד שיוָלד לה. אחרי שמסר אותה אברהם בידי שרה להענישה, גמרה בלבה לברוח, כי לא יכלה לשאת את העלבונות והתפללה לאלהים כי יטה את חסדו אליה.

189 בעת עשותה את דרכה במדבר בא לקראתה מלאך אלהים וצוה לה לשוב אל אדוניה: היא תחיה חיים יותר טובים אם תתנהג בחכמה; עד עתה באו עליה הצרות האלה יען נעשתה שחצנית ויהירה כלפי גבירתה.

190 אם לא תשמע לקול אלהים ותמשיך את דרכה, אמר, תֹאבַד, ואם תשוב הביתה תהיה אם לילד אשר ימלוך על הארץ הזאת. היא שמעה לדבריו ושבה אל אדוניה ואלה סלחו לה. זמן לא רב אחר כך ילדה את ישמעאל; השם הזה משמעו אולי „נשמע מאת אלהים“, יען שמע אלהים את תפלותיה.

מצות מילה    🔗

191 (5) ואברהם היה כבר בן שמונים שנה ושש שנים בהוָלֵד לו הבן הזה הנזכר למעלה וכשהגיע לשנת התשעים ותשע נראה אליו אלהים ויודיע לו כי שרה תלד לו בן ויצוהו לקרוא את שמו יצחק ועמים גדולים ומלכים יצאו מחלציו ושאחרי מלחמות יירשו את ארץ כנען כולה מצידון עד מצרים327.

192 ויען רצה שזרע אברהם יתקיים ולא יתערב בעמים אחרים328 צוה לכרות את הערלה ולעשות זאת שמונה ימים אחרי הלידה.

[193 את הטעם למילה אצלנו אבאר במקום אחר329. וכאשר שאל אברהם בדבר ישמאעל אם יחיה330, הודיע לו אלהים כי יאריך ימים ויהיה אב לעמים גדולים. ואברהם הודה לאלהים על הבשורות האלה ובו ביום מל את עצמו ואת כל אנשי ביתו וגם את בנו ישמעאל אשר ביום ההוא נמלאו לו שלש עשרה שנה ולו עצמו תשעים ותשע.

רעת הסדומיים    🔗

194 (XI–1) בעת ההיא התגאו הסדומים מאד בהמונם וגודל קנינם331 והיו יהירים כלפי בני האדם וחטאים לאלהים332, עד שלא זכרו כלל את הטובות שקבלו ממנו,

195 שנאו עוברים ושבים333 ובטלו כל חסד בין איש לרעהו334. ויכעס אלהים בגלל מעשיהם ויגמר בלבו להענישם בעד יהירותם, לכלות את עירם ולהָשֵׁם את ארצם כליל שלעולם לא יצמח בה שום צמח ולא יעלה שם כל פרי.

המלאכים אצל אברהם    🔗

196 (2) ויהי אחרי אשר גזר אלהים על הסדומים את הדבר הזה ראה אברהם שלשה מלאכים; הוא ישב בשעה זו באלוני ממרא על יד שער חצרו335. ובהבינו שהם זרים, קם וברך אותם והזמין אותם להכנס אליו ולהנות מהכנסת אורחים שלו.

197 כשהסכימו צוה להכין מיד עוגות מסֹלֶת ושחט בן־בקר ואחרי שבשלוֹ הביאוֹ להם כשהם שוכבים תחת האלון. ואלה עוררו בו את הדמיון שהם אוכלים336. הם שאלו גם לאשתו, איה שרה. על תשובתו, שהיא בפנים, אמרו, שהם ישובו בשנה הבאה וימצאו אותה כשהיא אֵם.

198 לשמע הדברים האלה הצטחקה האשה ואמרה לעצמה שההריון מן הנמנע הוא, הלא היא בת תשעים שנה ובעלה בן מאה; עתה לא יכלו עוד לשאת את ההתחפשות וגלו שהם מלאכי אלהים, ושאחד מהם שֻׁלח להודיע בדבר הבן והשנים337 להשמיד את הסדומים338.

הריסת סדום    🔗

199 (3) כשמוע אברהם את הדבר הזה ויתעצב מאד על הסדומים ויעמוד ויתפלל אל אלהים ויתחנן אליו לבל ישחית את הצדיקים ואת הטובים יחד עם הרעים. ויענו אלהים כי לא נמצא איש טוב בין הסדומים ואם יהיו ביניהם עשרה יִשָׂא לכולם את חטאיהם; ואברהם נרגע339.

200 והמלאכים באו אל עיר הסדומים ולוט הזמין אותם להתארח אצלו, כי הוא היה טוב לב מאד לזרים ותלמידו של אברהם בנדיבות340. וירגישו הסדומים בצעירים אשר לוט הוליך אל ביתו שהם יפי־תואר להפליא וזממו על אלמות ואֹנס.

201 וידבר לוט על לבם, כי יעצרו ברוחם ולא ימיטו קלון על הזרים, כי אם יתנהגו בדרך־ארץ עם אורחיו, ואם תקף עליהם יצרם עד מאד, אמר, כי ימסור לתאוותם את בנותיו במקומם; אבל גם זה לא הרגיע אותם341.

202 (4) עתה342 חרה אף אלהים על תועבותם ויך אותם בסנורים עד כי נלאו למצוא את פתח הבית ודן את עם הסדומים כולו לכליה. אבל לוט, אשר לו הודיע אלהים את אבדן הסדומים העומד לבוא, יצא את העיר ולקח אתו את אשתו ושתי בנותיו שהיו עדיין בתולות, יען ארוסיהן343 צחקו ליציאה זו וקראו לדברי לוט שטות.

203 ואלהים שלח ברק344 על העיר ולִהֵט אותה על יושביה וכמו כן שרף את הארץ לשממה כזו, כמו שספרתי פעם כאשר כתבי את מלחמת היהודים345. אשתו של לוט הסתובבה במנוסתה בלי הרף לעבר העיר, מסקרנות לגורל העיר למרות שאלהים אסר לעשות זאת ונהפכה לנציב מלח. ראיתי אותו בנסיעותַי כי נשאר עד היום הזה346.

204 לוט עצמו נמלט עם בנותיו אל מקום מצער שנשאר שלם בתוך האש, הוא נקרא צוער347 גם היום; ככה מכנים העברים דבר מצער348. במקום הזה אפוא, בדוּל מבני אדם ובחוסר מזון, היה חי חיים עלובים.

לוט ובנותיו    🔗

205 (5) בנותיו דמו שכל הגזע האנושי נכחד349 ונזדווגו לאביהן והשתדלו לכסות על מעשן.

206 הן עשו זאת למען לא ימחה הגזע. נולדו להן בנים, מהבכירה מואב, יכולים לבאר זאת „מֵאָב“. את עמון ילדה הצעירה. השם מסמן „בן־עם“. מהם יסד הראשון את המואבים, גם היום עם גדול, השני את העמונים, שניהם בחילת־סוריה. אלה הם קורות לוט אחרי צאתו מהסדומים.

אברהם ואבימלך    🔗

207 (XII–1) אברהם נסע לגור בגרר אשר בארץ הפלשתים יחד עם שרה אשר הציג אותה כאחותו בהתחפשו מתוך פחד לאותה350 ערמה, כמו קודם לכן. כי ירא היה מפני אבימלך מלך הגליל הזה, כי גם הוא מוקסם משרה עלול היה להשחיתו.

208 אבל אבימלך נעצר מלמלא את תאוָתוֹ על ידי מחלה קשה שנשלחה עליו מאת אלהים. וכבר נתיאשו ממנו הרופאים והנה ראה בשנתו חלום לבל יחטא באשת אורחו, וכאשר הוקל לו ממחלתו ספר לאוהביו שאלהים הוא שהביא עליו את המחלה הזאת, למען לשמור על זכות אורחו ולשמור על אשתו מלחטא בה, יען זאת לא אחותו ההולכת אתו כי אם אשתו החוקית ושהובטח לו לבלות מעתה את ימיו בטוב אם אברהם יהיה בטוח בדבר אשתו.

209 אחרי דברו את הדברים האלה שלח בעצת אוהביו לקרוא לאברהם והודיע לו שאין לו עוד מה לפחד על דבר אשתו פן יגע מי שהוא בה לרעה יען אלהים שומר עליו ובעזרתו והתערבותו מחזיר הוא אותה מבלי שחטא בה ועל זה יכולים להעיד גם אלהים וגם מצפון האשה. הוא הוסיף ואמר שלא היה מתאוה אליה מלכתחילה לוּ ידע שהיא נשואה, אבל בקחתו את האחות לא עשה עָוֶל.

210 הוא בקש ממנו כי יֵעָתֵר לו ויפיס את אלהים, אם ברצונו להשאר אצלו אזי יהיה לו הכל בשפע, ואם יבכר ללכת לדרכו, ישלח אתו אנשים ללוותו וכל דבר אשר חשק אליו בבואו אל הארץ.

211 לדברים אלה ענה אברהם, כי הוא לא שקר בנוגע לַקִרבה עם אשתו, יען היא בת אחיו351, ובלי רמיה כזו לא יכול היה לעשות את דרכו בבטחה. וכדי להראות שהוא אינו אשם במחלה שבאה על אבימלך ודואג הוא לבריאותו, אמר, שהוא מוכן להשאר אצלו.

212 ואבימלך מסר לו אדמה ונכסים והסכימו להתהלך איש את רעהו בלי מרמה ועל זה באו בשבועה על יד באר אשר קראוּהָ באר שֶׁבַע352, זאת אומרת „באר השבועה“. היא נקראת ככה גם היום בפי יושבי המקום.

לידת יצחק    🔗

213 (2) אחרי זמן לא רב נולד לאברהם בן משרה כאשר נאמר לו מכבר מאת אלהים ויקרא אברהם את שמו יצחק; המלה הזאת מסמנת צחוק; יען כי שרה הצטחקה כאשר אמר אלהים שהיא תלד והיא לא קותה עוד להריון בגלל זקנתה, על כן קרא אברהם את בנו ככה. ואמנם היא היתה בת תשעים שנה ואברהם בן מאה.

214 הילד נולד לשניהם אחרי שנה353 ואך היה בן שמונה ימים מלו אותו, ומהעת ההיא354 החֹק אצל היהודים לעשות את המילה אחרי מספר ימים זה, הערבים אחרי שלש עשרה שנה, כי ישמעאל הוא אבי העם שלהם והוא נולד לאברהם מפלגשו ונמול בגיל ההוא. אשר לו אפרט את תולדותיו כולן בדיוק נמרץ.

הגר    🔗

215 (3) בזמן הראשון אהבה שרה את ישמעאל אשר נולד משפחתה הגר באותה אהבה כאילו היה בנה ונתחנך להיות בעתיד ראש הבית; אך כאשר ילדה את יצחק חשבה ללא נכון לגדל את ישמעאל עם בנה יחד, כי בהיות ישמעאל הגדול יוכל להרע לו אחרי מות אביהם355.

216 היא דברה אפוא על לב אברהם כי ישלח אותו ואת אמו להתישב בארץ אחרת. בראשונה לא הלך לבו אחרי דברי שרה יען דעתו היתה שאכזרי מאד356 הוא לשלח מהבית ילד רך ואשה חסרת אמצעים הכרחיים.

217 אך אחר כך, כאשר גם אלהים הסכים לדרישות שרה, נכנע ומסר את ישמעאל לאמו, יען כי לא היה בו כח עדיין ללכת לבדו בדרך, וצוה לה לקחת אתה חמת מים וככר לחם ולצאת לדרך למקום שההכרח יוביל אותה.

218 ויהי כאשר תם לה בדרך המזון היתה בצרה אבל ככלות לה גם המים שמה את הילד הגווע תחת אשוּחַ357 וכדי שלא תהיה נוכחת בשעת צאת נשמתו התרחקה קצת.

219 וימצא אותה מלאך אלהים ויאמר לה כי מעין נמצא בקרבת המקום ויצו אותה לדאוג לחנוך הילד, יען טובות וגדולות מחכות לה מהצלת ישמעאל. להבטחות האלה התעודדה וכשנזדמנו לה רועים נמלטה ממצוקתה רק הודות לעזרתם.

בני ישמעאל    🔗

220 (4) כאשר גדל בנה ונעשה לאיש נתנה לו אמו אשה מעם המצרי אשר ממנו היה מוֹצָאָה358 גם היא, וממנה נולדו לישמעאל שנים עשר בנים במספרם: נְבָיוֹת359, קֵדָר360, אַדְבְּאֵל361, מִבְשָׂם362, מִשְׁמָע363, דוּמָה364, מַשָׂא365, חֲדַד366, תֵימָא367, יְטוּר368, נָפִיש369, וקֵדמָה370.

221 וישכנו בכל השטח המשתרע מהפרת עד הים האדֹם ויקראו לו ארץ הנָבָטִים. אלה הם אשר עם הערבים קורא את שבטיהם בשמותם371 בגלל גבורתם ובגלל חשיבותו של אברהם.

עקידת יצחק    🔗

222 (XIII–1) את יצחק אהב אברהם אביו יותר מכל כי היה יחידו וניתן לו כמתנה מאת אלהים על סף זקנתו. אבל גם הבן מצדו עורר את חבת הוריו להיות נאהב על ידם יותר ויותר כי היה למוד בכל מדה טובה והתנהג בכבוד עם אביו ואמו והיה שוקד על עבודת אלהים.

223 אברהם שם את כל מאודו רק בזה שבשעה שעליו יהיה לעזוב את החיים ישאיר את בנו מאושר.

224 והנה מה שקרה לו ברצון אלהים: כאשר רצה אלהים לנסותו בדבר מסירותו אליו, נראה לו ואחרי שמנה לו את כל החסדים שגמל לו – איך נתן לו להתגבר על אויביו ושאשרו הנוכחי הגיע לו בגלל חסדו וגם בנו יצחק – דרש ממנו כי יקריב את זה לו כזבח וכקרבן ויצוהו ללכת אל הר המוריה372 ולבנות מזבח ולהעלותו לעולה, רק בכך יוכיח את מסירותו אליו, אם יבכר למצוא חן בעיני אלהים על הצלת בנו.

225 (2) אברהם חשב ששום דבר לא יצדיק סרוב לאלהים ושעליו להכנע לו בכל דבר, יען בגלל השגחתו נטוי חסדו על כל; הוא הסתיר מפני אשתו373 את צו אלהים ואת החלטתו שלו בדבר הקרבת הילד ומבלי לגלות לאיש מאנשי ביתו שמץ דבר, פן יֵעכב מלמלא אחרי דבר אלהים, לקח את יצחק ושני עבדים ויטען על חמור את הדרוש לעבודת האלהים ויצא לדרך לעבר ההרים.

226 והעבדים הלכו אתו בדרך יומים אבל ביום השלישי, כאשר ההר נראה מרחוק, השאיר את מלויו בעמק ורק עם בנו לבד המשיך את דרכו אל ההר אשר עליו נבנה אחר זמן המקדש של המלך דוד374. הם נשאו אתם כל הדרוש בשביל המזבח זולת קרבן. וכאשר שאל יצחק, שהיה בן עשרים וחמש שנה375, בשעה שהקים את המזבח,

227 מה יזבחו הלא אין קרבן במקום, אמר, אלהים ידאג לזה כי יש ביכלתו להשפיע לבני האדם מה שאין להם ולקחת מהם את אשר בידם אף כי חושבים הם את עצמם בטוחים. גם לו ימציא קרבן, אם יקבל ברצון את זבחו.

228 (3) ויהי כאשר המזבח היה בנוי ויבקע את העצים והכל היה מוכן, אמר אברהם אל בנו: בני376, בתפלות לאין מספר התפללתי לאלהים377 שתולד לי ואחרי שבאת לעולם, אין דבר אשר חשכתי בשבילך לגדלך ואין דבר שהיה מביא לי אושר יותר גדול מאשר לראותך הולך ונעשה לאיש ולהשאיר אותך במותי יורש רכושי.

229 אבל יען כי ברצון אלהים נעשיתי אביך אשוב עתה ואֹבַד אותך בחפצו, שָׂא באומץ את ההקדשה הזאת.

230 כי מוסר אני אותך לאלהים אשר דרש מאתנו את האמון הזה חלף חסדו, כי נעשה לי לעזר ולמגן. מאחרי שנולדת (לא באופן רגיל)378 עֲזוב עתה את החיים לא בדרך השכיחה, בידי אביך עצמו נשלח אתה לפני זמנך אל אלהים, אבי הכל, בהתאם לדיני הזבח.

231 הלא חשב אותך, לדעתי, ראוי, לא לעזוב את החיים על ידי מחלה ולא על ידי מלחמה ולא על ידי אחד האסונות אשר דרכם לבוא על בן האדם, מתוך תפלות ועבודת הקרבן יקבל אלהים את נשמתך וישימה אצלו; אתה תהיה לי למגן ומושיע לעת זקנתי, הלא ביחוד לעת כזאת גדלתיך, במסרך אותי בידי אלהים תחתיך.

232 (4) ויצחק – כי מאב כזה לא יכול להולד כי אם בעל נפש רמה – קבל בשמחה את דברי אביו וקרא כי לא היה ראוי כלל לבֹא לעולם, אם ידחה את עצת אלהים ואביו ולא ימציא את עצמו בחפץ־לב לרצון שניהם, ולוּ גם היתה זאת החלטת אביו לבד חטא יהיה שלא להכנע לו, והוא מהר אל המזבח ואל השחיטה.


233 והמעשה הזה נגמר אלמלא התיצב אלהים נגד זה. הוא קרא את אברהם בשמו ואסר עליו לשחוט את הבן. הוא אמר, שלא מתוך תאוה לדם אדם פקד עליו לשחוט את בנו ולא היה עושה אותו לאב למען יקח ממנו באכזריות כזו את הבן שקוה לו,

234 הוא רצה לבחון את כליותיו אם יְצַיֵת גם לפקודות כאלה. ועתה בדעתו את התלהבותו ואת עומק יראתו שמח הוא על מה שנתן לו ולא יחדל לעולם מלמצוא אותו ואת זרעו ראויים לכל תשומת לבו, בנו יגיע לשיבה מופלגת ואחרי חיים מאושרים ימסור לבנים טובים וישרים רכוש גדול.

235 הוא הודיע מעתה שזרעם יגדל לעמים רבים ואדירים וזכרון נשיאיהם יקום עד העולם, ובחרבם יירשו את ארץ כנען וכל בני האדם יתברכו בהם.

236 אחרי שדבר אלהים את הדברים האלה המציא לידם איל מתוך מקום חבוי שיהיה לקרבן. והם, אחרי שמצאו איש את רעהו מבלי שקוו לזאת ושמעו בשורות טובות כאלה, חבקו זה את זה. הם הקריבו את הקרבן ושבו אל שרה וחיו את חייהם באושר וכל דבר שרצו הצליח אלהים בידיהם.

מות שרה    🔗

237 (XIV) ושרה מתה זמן מעט אחרי הדברים האלה בת מאה ועשרים ושבע שנים, ויקברו אותה בחברון אשר שם הציעו הכנענים קרקע לקבורה על חשבון הצבור379 אבל אברהם קנה את המקום בארבע מאות שקל מאת איזה עפרון380 מחברון. במקום הזה בנו אברהם וצאצאיו את קברותיהם.

בני קטורה    🔗

238 (XV) ויקח לו אברהם אחרי כן את קְטוּרָה381 לאשה; ממנה נולדו לו ששה בנים גבורי כח ומהירי בינה, זִמְרָן382 ויָקְשָׁן383 וּמְדָן384 ומִדְיָן385 ויִשְׁבָּק386 ושׁוּחַ387. גם להם גדלו בנים. משׁוּחַ388 נולד שְׁבָא389 ודְדָן390, מזה לטוּשִׁים391, אַשׁוּרִים392 ולאומִים393.

239 ממדין עֵיפָה394 ועֵפֶר395 וַחֲנוֹךְ396 וַאֲבִידָע397 ואֶלְדָעָה398. לכל בניו אלה יעץ אברהם ללכת וליסד מושבות והם חפשו את טְרוֹגְלוֹדִיטִיָה ואת החלק המערבי של עֲרָב המאושרת המשתרעת על שפת הים האדום. אומרים שעֵפֶר זה יצא למלחמה על לוּב, כבשה ובני בניו נאחזו בה וקראו את הארץ הזאת על שמו אפריקה399. עֵד לדברי הוא אלכסנדר פּוֹלִיהִיסְטוֹר400 האומר ככה:

240 קְלֶאודימוס החוזה, הנקרא גם מַלְכוֹס, אומר בספרו קורות היהודים, בהתאם למה שמספר מחוקקם משה, שאברהם הוליד בנים אחדים מקטורה.

241 מדבר הוא גם על דבר שמותיהם ומזכיר שלשה אַפְרֵס, סוֹרֵיס, יַפְרֵס. על סוֹרֵיס נקראה אֲסוּרִיָה, ועל שם שנים האחרים יַפְרַס ואַפְרֵס נקראת העיר אַפְרָה וארץ אפריקה. לפי דבריו נלחמו אלה יחד עם הירקלס על לוב ואַנְטֵיוֹס. והירקלס לקח לו לאשה את בת אַפְרַנֵס והוליד ממנה בן, את דִידוֹרוֹס; מזה נולד סוֹפוֹן ועל שמו נקראים הברברים סוֹפַקִים.

רבקה    🔗

242 (XVI–1) בהיות יצחק כבן401 ארבעים שנה החליט אביו אברהם לתת לו לאשה את רבקה402, בתו של בן אחיו נָחוֹר וישלח את זקן עבדיו לחזור אחריה אחרי שחייב אותו בשבועות חמורות. השבועות האלה נעשו באופן הזה: הם שמו את ידיהם איש תחת ירך אחיו403 ואחר כך קראו את אלהים לעד על מעשיהם הבאים.

243 הוא שלח גם מתנות לקרוביו אשר שם, אשר בגלל נדירותן או שבכלל אי אפשר היה להשיגן היו חשובות מאד.

244 העבד עשה את דרכו זמן רב, יען כי קשה לנסוע לארם נהרים, בחורף בגלל הרפש העמוק ובקיץ בגלל החֹרב; נוסף לזה היו גם שודדים מצויים בדרך זו אשר להמלט מידם אי אפשר היה אם לא נתנו הנוסעים את לבם מראש להזהר.

245 הוא בא לעיר חרן ובהיותו בפרור העיר נפגש במספר נערות ההולכות לשאוב מים. הוא התפלל עתה לאלהים, אם ברצונו שהנשואין האלה יתקימו, שרבקה404, אשר כדי לקחת אותה לאשה לבנו שלחהו אברהם, תִמָצֵא בין אלה ושתִוָדַע אליו בזה שלבקשתו תגיש לו לשתות, בשעה שהאחרות תסרבנה לעשות זאת.

246 (2) ברעיונות כאלה בלבו נגש אל הבאר וישאל מאת הנערות להגיש לו לשתות. אבל אלה הפנו לו עורף: עליהן להביא את המים הביתה ולא להגישם לו, והמים אינם נשאבים על נקלה405. רק אחת מבין כולן נזפה בהן בשל גסותן כלפי הזר באמרה: איך תוכלנה לחיות פעם עם מי שהוא בחברת בני אדם, אם אף מעט מים אינן נותנות, ובתוך כך הגישה לו בסבר פנים יפות.

247 הוא נתמלא תקוה לכל חפצו וברצותו לדעת את האמת, הלל את אצילותה וטוב לבה, שגם אחרי עמלה בבית לא נמנעה מלבוא לעזרת הנצרכים, ושאל מי הם הוריה ומאחל להם נחת רוח מילדה טובה כזו ואמר: מי יתן וישיאו אותה כטוב בעיניהם לתוך ביתו של איש טוב ותלד לו ילדים כשרים.

248 והיא מלאה את רצונו לדעת את הדברים האלה והודיעה לו את מוצאה ואמרה: שמי רבקה, אבי היה בתואל, הוא כבר מת406; ולבן אחינו עומד יחד עם אמנו בראש ביתנו והוא דואג גם לנערותי.

249 כשמוע העבד את הדברים האלה שמח על אשר קרה ועל אשר דֻבר בראותו כי אלהים מצליח את דרכו באופן כה ברור. ויתן407 לה רביד ותכשיטים המתאימים לנערות לשאת אותם ושם אותם על העלמה כגמול ותשורה חלף טובת לבבה להשקותו ואמר שבצדק מגיעים לה דברים כאלה, כי הראתה שהיא טובה מנערות רבות בגילה.

250 הוא הביע את בקשתו כי תובילהו אל ביתם, יען נעצר הוא על ידי הלילה להמשיך את דרכו, והוא מוליך אתו תכשיטי נשים408 שערכם גדול, ואמר, שאינו יכול לבטוח באנשים יותר נאמנים מאלה אשר מצא בה. הוא המשיך ואמר כי יקרת רוחה מוכיחה גם על אמה ואחיה ושלא תהיה התנגדות מצדם יודע הוא ממדות הטובות שלה. הוא לא יהיה למשא כי ישלם את השכר בעד הארוחה הנדיבה ויתפרנס על חשבונו עצמו.

251 היא ענתה שבנוגע לאדיבות הוריה דן הוא נכון, אבל נזפה בו על שהוא חושד אותם במדה שפלה, בלי כסף יקבל הכל. והיא הוסיפה שאמנם תספר תחלה לאחיה לָבָן ובהסכמתו תביאהו שמה.

252 (3) אחרי עשותה זאת הביאה409 את הזר הביתה. את גמליו קבלו עבדי לבן ודאגו להם, והוא עצמו הובא לאכֹל לחם עם לבן. ואחרי אכלם410 פנה אליו ואל אם העלמה ויאמר: „אברהם הוא בן תרח ושאר בשרכם. כי נחור, גברתי, אבי אביהם של הילדים האלה, היה אחי אברהם מאב אחד ומאם אחת.

253 והנה אברהם זה שולח אותי אליכם לבקש את העלמה הזאת לאשה לבנו; הוא בנו הכשר ואותו לבדו שם על כל אשר לו. ואף כי היה בידו לקחת לבנו מבין הנשים אשר בארצו את העשירה ביותר לאשה, היה זווג כזה נגד רצונו, ולמען כבד את משפחתו חשב על הנשואין האלה.

254 ועתה אל תזללו בחפצו ובהצעתו; כי גם ברצון אלהים הצלחתי בדרכי ומצאתי את הילדה ואת ביתכם. כי בהיותי קרוב לעיר ראיתי נערות רבות יוצאות אל הבאר והתפללתי שאֶפָּגֵשׁ עם זאת והדבר קרה באמת.

255 את הנשואין שהם בהשגחת אלהים כה ברורה אַשְׁרו גם אתם ותנו כבוד לאברהם אשר התאמץ כל כך לשלח אותי הנה והַסכימו לתת את העלמה“. והם, יען כי ההצעה היתה טובה בעיניהם ולתועלתם, נכנעו לרצון אלהים ושלחו את בתם לבקשותיו של העבד. ויצחק לקח אותה לאשה והוקם עתה על כל עסקי הבית, כי הבנים מקטורה411 נשלחו לישוביהם.

מות אברהם    🔗

256 (XVII) זמן מה אחרי כן מת גם אברהם. הוא היה איש נעלה בכל מדה טובה והיה מכובד מאד בעיני אלהים על קנאותו לשמו, כל שנותיו אשר חי היו מאה ושבעים וחמש שנה ויקבר בחברון על יד שרה אשתו בידי בניו יצחק וישמעאל.

לידת עשו ויעקב    🔗

257 (XVIII–1) ויהי אחרי מות אברהם ותהר412 אשת יצחק הצעירה וכאשר התרחבה בטנה יותר מדי, דאג מאד והלך413 לדרוש את אלהים. ואלהים אמר לו כי תאומים תלד רבקה וכי לאומים יִקָרְאוּ על שם הילדים וזה אשר למראית עין הוא הצעיר יעלה על הגדול.

258 ותלד לו אחרי זמן לא רב, כפי שאמר לו אלהים מראש, בנים תאומים, ויהי הראשון מכף רגלו ועד ראשו שָׂעיר עד למאד, והצעיר אחז בעקב הראשון. האב אהב את הגדול הנקרא עֵשָׂו בגלל שעירותו414, כי העברים אומרים על שׂעִירוּת עֵשָׂאברוֹס415, ויעקב הצעיר היה אהוב מאד על אמו.

יצחק בגרר    🔗

259 (2) וכאשר פשט רעב בארץ, עלה בלבו של יצחק להגר למצרים416, יען שפע של טוב היה במדינה הזאת, אבל במצות אלהים נשאר בִּגְרָר. המלך אבימלך קבל אותו בגלל הכנסת אורחים וידידות שכרת עם אברהם ואחרי שהתיחס אליו בתחלה בנדיבות רבה, נמנע מתוך קנאה מלהמשיך בה עד הסוף.

260 כי בראותו שאלהים עם יצחק ושפע החסדים שהשפיע עליו, הרחיקהו. יצחק הרגיש בשנוי שנבע מתוך קנאה ביחסו של אבימלך אליו והלך אל המקום הנקרא נחל, לא רחוק מגרר. בחפרו באר במקום הזה התנפלו עליו רועים מוכנים לקרב בכדי למנוע בעד המפעל, ויען כי לא אבה לריב אתם, חשבו את עצמם כמנצחים.

261 הוא הלך למקום אחר וחפר באר אחרת, אך אחרים מרועי אבימלך התנגדו לו בכח ויעזב גם את המקום הזה והלך למקום אחר והודות למתינותו הנבונה הזאת הבטיח לעצמו את שַׁלְוָתוֹ.

262 אחר כך, כאשר נתנה לו האפשרות לחפור באר בלי מריבות, קרא את שם הבאר רחובות. השם מסמן רחבת ידים. את הראשונות קרא עשק, זאת אומרת „קרב“, את השניה שטנה, השם מסמן שנאה.

אבימלך בא אל יצחק    🔗

263 (3) ויצחק הלך הלוך וגדל וחילו עצם בגלל רֹב נכסיו, אך אבימלך חשב כי הצלחת יצחק מכוונת נגדו, יען החשד נפל ביניהם וביחסיהם מעת שיצחק התרחק וכסה על שנאתו; הוא פחד אפוא פן לא תעמוד לו הידידות הישנה בשעה שיצחק ישים אל לבו להנקם בעד כל מה שסבל, ויסע אליו בכדי לחדש את הידידות הישנה ולקח אתו אחד משרי צבא שלו את פִיכֹל417.

264 אחרי שהשיג כל מה שבקש בגלל נדיבות רוחו418 של יצחק, אשר העריך את החסד שנגמל לפנים לו ולאביו על הָעֶבְרָה החדשה, שב אל ארצו.

נשי עשו    🔗

265 (4) מבני יצחק לקח לו עשו, אשר אותו אהב אביו מאד, לאשה, בהיותו בן ארבעים שנה, את עָדָה בת אילון419 ואת אהליבמה420 בת צבעון421, בנות נשיאים בכנען; את דבר ההחלטה בנוגע לנשואין האלה עשה על דעת עצמו ואת פי אביו לא שאל.

266 כי יצחק לא היה מסכים לוּ נשאל לדעתו, כי לא היה לו לרצון להתקשר בקשרי משפחה עם ילידי הארץ. אך לא רצה להשניא את עצמו על בנו בצוותו לו להפרד מנשיו והחליט לשתוק.

ברכות יצחק    🔗

267 (5) ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו כליל ויקרא את עשו וידבר אתו על־אודות זקנתו וכי מלבד חולשתו ומחלת עיניו קשה לו לעבוד את אלהים ויצוהו לצאת לציד ולצוד מה שיעלה בידו ולהכין ארוחה בעבור יתפלל אחר כך אל אלהים

268 כי יהיה עוזר ותומך לו כל ימי חייו ואמר כי סתום ממנו יום מותו לכן רוצה הוא לפני זה לרצות את אלהים בתפלות אשר יתפלל בעדו.

269 (6) ועשו מהר וילך אל הציד. אבל רבקה מצאה לנכון לקרוא את חסד אלהים על יעקב גם נגד רצונו של יצחק וצותה כי ישחט גדיים ויכין ארוחה.

270 יעקב שמע בקול אמו כי היה עושה כל דבר לפי דבריה. כאשר היתה הארוחה מוכנה, כרך על ידו עור גדי למען יחשבו אביו בגלל שעירותו לעשו, כי בכל שאר הדברים היה דומה לו יען היה אח תְאוֹם, בזה לבד היה נבדל ממנו. בלב מלא חרדה פן טרם קבלו את הברכות תִגָלָה ערמתו ויַכְעִיס את אביו וזה יהפוך אותן לקללות, הכניס את הארוחה לאביו. 271 והנה הכיר אותו יצחק בצליל קולו המיוחד וקרא את בנו לגשת אליו. יעקב הושיט לו את ידו אשר סביבה היה כרוך עור גדי.

272 יצחק משש אותה ויאמר: „לפי קולך דומה אתה ליעקב, אבל לפי אורך השער נדמה לי שהנך עשו“. ומבלי לחשוש להוניה אכל את הארוחה ופנה אל התפלות וקרא אל אלהים ויאמר: „אדון כל הדורות ובורא כל היקום, אתה השפעת שפע רב של חסדים לאבי וגם אותי מצאת כדאי והגון לכל מה שיש לי ולזרעי אחרי הבטחת להיות עוזר מלא רחמים ומטיב תמיד.

273 מלא עתה את כל ההבטחות האלה ואל תמאס בי לרגלי חולשתי עתה אשר בגללה זקוק אני לך ביותר. הגן נא בחסדך על ילד זה ושמרהו כל פגע רע, תן לו חיים מאושרים וקנין כל טוב כאשר יש לאל ידך לחונן, עשה אותו מגור לאויביו אבל יקר וחביב לאוהביו“.

274 (3) הוא התפלל אפוא אל אלהים בהאמינו שאת עשו הוא מברך; ואך כלה את הברכות ועשו בא מהציד. כאשר הרגיש יצחק בטעותו, נשאר שקט422, אך עשו התאוה לקבל מאת אביו אותן הברכות כמו אחיו.

275 אביו מאן יען כי הוציא את הברכות כולן על יעקב ויתעצב אל לבו על הטעות. בגלל דמעותיו נכמרו רחמי האב והודיע לו שיהיה מהֻלל בכל דבר הנוגע לציד ובכח גופו ובנשק ובכל מעשי ידיו ובדברים אלה יעשה הוא וזרעו אחריו שם בארץ לדורי דורות אבל יהיה נכנע לאחיו.

אשתו השלישית של עשו    🔗

276 (8) יעקב אשר פחד פן ירצה אחיו לקחת את נקמתו ממנו בעד הערמה בשל הברכות, הצילה אותו האם. היא פתתה את בעלה כי ישלח את יעקב לארם נהרים לקחת אשה ממשפחתה.

277 כי עשו לקח כבר לאשה את בשמת423 בת ישמעאל, יען לב אנשי בית יצחק לא היה טוב לכנענים, עד שהיו עוינים לנשיו הראשונות, ובכדי לעשות להם נחת רוח לקח את בשמת ואהב אותה מאד.

יעקב הולך אל לבן    🔗

278 (XIX–1) יעקב נשלח אפוא מאת אמו לארם נהרים לקחת לו לאשה את בת לבן אחיה ויצחק התרצה לנשואין האלה יען שמע למשאלות אשתו. יעקב עבר דרך כנען ובגלל משטמתו424 ליושבי הארץ לא אבה לסור לאיש מהן וילן תחת כפת השמים.

279 הוא אסף אבנים וישם אותן מראשותיו ובשנתו ראה את החלום הזה שהופיע לו: נדמה היה לו שהוא רואה סולם מגיע מהארץ עד השמים ובו יורדות דמויות ולהן טבע יותר נעלה מטבע בני אדם ולמעלה על ראש הסולם הופיע לו אלהים עצמו אשר קרא לו בשמו ודבר אליו את הדברים האלה:

280 „יעקב בן לאב יקר ולאבי־אב ששמו יצא לתהלה בגלל מדותיו הטובות, אין לך להתיאש בשל המצב שאתה נמצא בו, אלא קַוֵה ליותר טוב.

281 וגם שפע מתמיד של טובות גדולות צפוי לך בגלל דאגתי לך. את אברהם הולכתי מתוך ארם נהרים אל הארץ הזאת כשהוא נרדף על ידי משפחתו ואת אביך גדלתי ורוממתי. לא אגרע את גורלך משלהם.

282 חזק ואמץ אפוא ולך בדרך זו ואני אלוה אותך. הנשואין אשר אליהן אתה שואף יעלו בידיך ויוָלדו לך בנים טובים אשר למנינם לא יהיה מספר ואשר זרעם אחריהם יהיו רבים מהם. להם ולבניהם נותן אני את השלטון בארץ הזאת והם ימלאו את השטח אשר

283 השמש זורחת עליו ביבשה ובים425. ובכן אל תירא מפני כל סכנה ואל תחת מפני המון התלאות כי אני הוא אשר אשמור על מעשיך עתה ועוד יותר בעתיד.

284 (2) את הדברים האלה חזה אפוא אלהים ליעקב וישמח426 מאד על מה שראו עיניו ועל מה שהובטח לו וימשח את האבנים427 אשר עליהן נבאו לו טובות גדולות כאלה ונדר נדר לזבח זבח עליהן אם יחיה וישוב שלם ואת המעשר מכל אשר ירכוש יתן לאלהים אם ישיבהו בשלום. הוא חשב את המקום לנערץ וקרא לו בשם בית־אל מה שמסמן בשפת היוונים משכן אלהים428.

285 (3) הוא המשיך את דרכו לארם נהרים ולבסוף הגיע לחרן. בפרברי העיר נפגש עם רועים, עלמים ועלמות צעירים שישבו על יד הבאר; הוא נטפל להם כי רצה לשתות ואחרי שנכנס עמם בדברים חקר אותם אם במקרה יודעים הם בעירם איש אחד ששמו לבן ואם עודנו בחיים.

286 כולם ענו שהם יודעים אותו היטב כי אינו איש כזה שיהיה בלתי ידוע ושבתו היא רועה יחד אתם ושהם מתפלאים שעדיין לא באה הנה. „ממנה תִוָדַע ביתר דיוק מה שאתה רוצה לשמוע בדבר משפחתם“429.

287 עודם מדברים והעלמה הגיעה עם אחרוני הרועים. הם הראו על יעקב ואמרו לה שהזר הזה שבא זה עתה שָׁאֹל שָׁאַל לאביה. היא שמחה מתוך תמימות בנוכחותו של יעקב ותשאל אותו מי הוא ומאין בא אליהם ואיזה הכרח הביא אותו ומקוה היא שיהיה בידם לעזור לו במה שבא לבקש.

288 (4) ויעקב לא נתרשם לא מקרבתה ולא מהסברת פנים שלה, כי אם נתמלא אהבה לעלמה ונתפעל מיפיה בראותו אותה כה יפה שרק נערות מעטות בימים ההם היו כמוה ויאמר: „הלא קרבתי אליך ואל אביך, אם בת לבן את,

289 קדמה להֻלדתך ולהֻלדתי, יען אברהם והרן ונחור היו בני תרח, מהם נולד לנחור אבי־אביך בתואל, לאברהם ולשרה בת הרן נולד אבי יצחק.

290 אבל קרבה יותר קרובה ויותר חדשה מקשרת אותנו; הלא רבקה אמי היא אחות אביך לבן מאב אחד ומאם אחת, אם כן שארי בשר אנחנו, אני ואת. ועתה באתי הנה לשאול לשלומכם ולחדש בינינו את הקִרבה הקימת מכבר“.

291 אז נזכרה, כמו שיקרה לפעמים אצל צעירים, מה ששמעה מפי אביה בנוגע לרבקה ובדעתה כי הוריה משתוקקים לשמוע את שמה, פרצה בדמעות מתוך חבה לאביה ונפלה על צוארי יעקב430.

292 אחרי שחבקה אותו אמרה שהוא עומד להביא שמחה הרצויה ביותר והגדולה ביותר לאביה ולכל אנשי ביתו, יען הוא נאמן לזכר אמו וכל הגיגיו בה לבד, והופעתו יקרה לו מכל טוב. היא בקשה אותו לסור אל אביה ובלכתו אחריה תוליכהו431 אליו ושלא ימנע ממנו את התענוג בהתעכבו עוד יותר.

יעקב ולבן    🔗

293 (5) היא דברה את הדברים האלה והוליכה אותו אל לבן; הוא הוכר מאת דודו וחי עתה שָׁלֵו ובטוח בין אוהבים וגם הוא הֵסֵב להם עונג רב בהופעתו הבלתי צפויה.

294 אחרי ימים מעטים אמר לו לבן כי שמח הוא אמנם בבואו יותר מאשר בכחו להביע זאת במלים, בכל זאת חפץ הוא לשאול אותו432 לענין אשר לרגלו בא ועזב את אמו ואת אביו הישישים הזקוקים לסעדו; הוא אמנם יעזור לו ויתמוך בו בכל צרה שהיא.

295 יעקב ספר לו את כל הסבה באמרו: ליצחק נולדו בנים תאומים, הוא ועשו; ואחרי שרמה את עשו בעצת אמו וזכה הוא בברכות אביו, מתנכל עשו להרגו יען קפח אותו מן המלכות שהובטחה מאת אלהים והנכסים שאביהם העתיר לו.

296 זאת היא הסבה שהוא נמצא פה לפי רצונה של אמו. „יען, אמר, אבות אבותינו היו אחים ואמי מקרבת אותנו יותר מקרבתם של הללו. הבטחון שהיה לי בדרכי בך ובאלהים מאמץ את כחי במצבי עתה“.

[297 (6) לבן הבטיח להקדיש לו את כל אהבתו, הן בעבור אבותיהם והן בעבור אמו, אשר לרגלי רחשי לבו אליה, אף כי איננה פה, ירכז את התאמצויותיו עבורו. הוא אמר כי יעמידהו משגיח על העדרים אשר לו ותמורת זאת יתן לו זכויות ואם יהיה ברצונו לשוב להוריו הענק יעניק לו תשורות וכבוד כיאות לשארו הקרוב אליו כמוהו.

298 יעקב שמח לשמוע את הדברים האלה וענה שברצון ישאר אצלו וישא כל תלאה להשביע רצונו אבל בעד עבודתו דרש לקבל את רחל לאשה, כי היא היתה ראויה לכבוד הזה מצדו וגם היא עזרה לו להביאו אל לבן. האהבה אל העלמה אִלצה אותו לדבר דברים כאלה433.

299 לבן שמח לדבריו והסכים להשיא את בתו לו ואמר כי לא פלל שיזדמן לו חתן יותר טוב; ואם אפוא ישאר אצלו איזה זמן, יעשה זאת; כי אל הכנענים לא ישלח את בתו הרי מתחרט הוא גם על נשואי אחותו יען נִשְׂאָה לשם.

300 יעקב התרצה לתנאים האלה וקבע את הזמן לשבע שנים. הזמן הזה הָחלט שיעבוד לחותנו בכדי שיתן הוכחה על אפיו ויוכר יותר טיבו. לבן קבל את ההצעה ולתקופת השנים הכין את משתה הנשואין.

301 ויהי בבוא הערב הכניס אל יעקב, שלא חשד בשום דבר, את בתו השניה הגדולה מרחל והנופלת ממנה ביופי. הוא בא אליה כשהוא מוטעה מיין וחשכת הלילה, אבל בבוקר הכיר בה ותבע מלבן את העוֶל.

302 ויצטדק לבן שמה שעשה עשה מתוך הכרח, לא מתוך רוע לבב מסר לו את לאה, כי אם נאלץ על ידי נמוק אחר יותר חשוב434. בכל זאת לא יעכב הדבר הזה כלל את הנשואין עם רחל; אם הוא רוצה בה יתן לו זאת בעד שבע שנים אחרות. יעקב נשמע לו, האהבה לנערה לא נתנה לו לעשות אחרת ואחרי שעברו שבע שנים אחרות435 לקח את רחל לו לאשה.

בני יעקב    🔗

303 (7) לשתיהן היו שפחות שניתנו להן מאת אביהן, זלפּה436 ללאה, בלהה437 לרחל; הן לא היו שפחות כלל, רק משועבדות438. האהבה של בעלה לאחותה נגעה ללבה של לאה מאד. היא קותה, כי אם יהיו לה ילדים תהיה

304 יקרה בעיני בעלה והתפללה בלי הרף439 לאלהים. ותלד בן ויען כי בגלל זה פנה אליה לב בעלה קראה את בנה ראובן440, כי הוא ניתן לה ברחמי אלהים עליה; זהו פרוש השם. במשך הזמן נולדו לה עוד שלשה אחרים: שמעון441, השם מסמן שאלהים שמע בקולה; אחר כך לוי442, זאת אומרת הבטחון לחיים משותפים, אחריו יהודה443, המלה אומרת הודיה.

305 ותפחד רחל פן פריונה של לאה תגרע את חלקה ברגשי בעלה ותתן את שפחתה בלהה ליעקב לאשה. ויוָלד ממנה ילד, דן444, אשר יכולים לבאר את השם בשפת היוונים אלהים דַיָן. אחריו את נפתלי445, תוכן המלה תחבולה, בגלל הערמה נגד פריון אחותה.

306 ותעש גם לאה את הדבר הזה ולפעולת אחותה השיבה בפעולה נגדית, היא נתנה את שפחתה ליעקב לאשה ויוָלד גם מזלפה בן, גָד446 שאפשר לפרש מִקְרִי, ואחריו אָשֵׁר447, שאפשר לפרש „מאושרת“ משום שהוסיף לה תהלה.

307 ויהי היום ויבא ראובן, הגדול בבני לאה, תפוחי דודאים448 לאמו, ותרא אותם רחל ובקשה כי ינתנו לה יען התאותה תאוה לאכל מהם. לאה מאנה באמרה לה שעליה להסתפק בזה שלקחה ממנה את חבת בעלה אליה; רחל השביחה את סערת רוחה של אחותה בותרה על בעלה, כי אמרה שהוא ישכב אתה בלילה ההוא.

308 היא קבלה את התשורה ויעקב שכב עם לאה, כדי לעשות נחת רוח לרחל. עוד פעם נולדו לה בנים, יששכר449, שם שמסמן „הנולד בשכר“, זבולון450, פרושו „ערובה ליחס טוב אליה“ ובת – דינה451. זמן מה אחרי זה נולד גם לרחל בן, יוסף, פרושו „הוספה של עוד אחד“452.

יעקב עוזב את לבן    🔗

309 (8) במשך כל העת הזאת, עשרים שנה, רעה יעקב את צאן חותנו. אחר הזמן הזה היה עם לבבו לקחת את נשיו ולשוב אל ארצו; חותנו לא הסכים לכך, לכן חשב לעשות את הדבר בחשאי.

310 הוא חקר אפוא את נשיו מה דעתן בנוגע ליציאה מן הארץ, אבל הן הסכימו ברצון. רחל לקחה אתה גם את צלמי האלים, אשר אביה היה רגיל לעבוד להם וברחה יחד עם אחותה ועם ילדיהן וגם השפחות עם ילדיהן ועם כל אשר להן.

311 ויוליך יעקב גם את מחצית העדרים453 מבלי שלבן ידע מזה. את צלמי האלים לקחה משם רחל, אף כי יעקב לימדה למאוס באלים כאלה, שאם יודבקו מאת אביה תכפר בהם את פניו454.

312 (9) למחרת היום455 נודע ללבן דבר בריחת יעקב ובנותיו ויחר אפו מאד ויזדרז לדלוק אחריהם יחד עם חיל עוזרים וביום השביעי הדביק אותם כשהם חונים על גבעה.

313 וינח גם הוא במקום הזה, יען כי היה כבר ערב. ויבא אליו אלהים בחלום ויזהירהו שאחרי שהשיג את חתנו ואת בנותיו יעצור ברוחו ולא ידבר דבר אליהם מתוך כעס, רק יכרות ברית עם יעקב, ואמר, שהוא עצמו יבוא לעזרת יעקב אם מבלי להתחשב עם המספר הקטן של אנשיו יאמר להתגרות בו.

314 אחרי שהיה לו חזון כזה קרא לבן בבוקר ליעקב לשיחה וגלה לו את דבר החלום, ויען כי בא אליו מתוך אמון התחיל להוכיחו על פניו שכשהוא בא אליו בעוני ובחוסר כל, קבלהו וסִפֵּק לו ביד נדיבה מכל רכושו: „וגם את בנותי נתתי לך לנשים וקויתי שעל ידן תגדל חבתך אלינו. ואתה מבלי לשים לב לאמך ולא לקרבה המקשרת אותך אתי ולא לנשים שנשאת, ומבלי להתחשב עם הילדים שאני אביהם הזקן, נהגת בי מנהג מלחמה בהוליכך אתך את רכושי, את בנותי פִּתִיתָ לברוח מזה שגידל אותן,

316 את קדשי ביתי אשר אבותי כבדו אותם ואשר חשבתי לכבד אותם גם אני כמוהם, לקחת ונשאת אתך; את המעשים האלה, אשר גם במלחמה אינם נעשים לאויבים, עשית לי אתה, שְׁאֵרי ובן אחותי, הבעל של בנותי, שנעשית אוכל לחמי ובן־ביתי“.

317 אחרי שדבר לבן את הדברים האלה הצטדק יעקב, באמרו שלא רק בלבו לבד נטע אלהים את אהבת המולדת כי אם בלבות כל בני האדם, ואחרי זמן רב כזה מוצא הוא לנכון לשוב למולדתו.

318 „אשר לגזלה שבה אתה מאשימני, אמר, תִמָצֵא אשם אתה עצמך מכל שופט אחר; במקום שעליך לרחוש לנו תודה על אשר שמרנו והרבינו את רכושך, האינך עושה לי עָוֶל בריבך עמדי על אשר לקחנו אתנו חלק קטן משלך? אשר לבנותיך, דע, שלא לרגלי זדון לבי יצאו ללכת אחרי, כי אם לרגלי הרגשתן הנכונה, שלפיה על נשים נשואות להדבק לבעליהן, והן אינן הולכות כל כך אחרי, כמו אחרי ילדיהן“.

319 את הדברים האלה דבר להוכיח שאין עול בכפו, אבל גם התרעם והאשים את לבן, שאף כי הוא אחי אמו ונתן לו את בנותיו ענה את כחו בדרישות מיגעות והשהה אותו בהן עשרים שנה. הוא הוסיף ואמר, שהעמל ששם עליו בתואנה של ההתחתנויות, אף כי היה די קשה, היה בכל זאת קל ביחס לרע שסבל אחרי ההתחתנויות כאילו היה אויב.

320 ובאמת הרבה להרע ליעקב מאד; כי בראותו כי אלהים עמו בכל משאלותיו, הבטיח למסור לו מהצאן הנולד פעם אשר יִוָלֵד לבן, פעם להפך את אשר יולד שחור.

321 וכאשר נולדו הולדות המיועדים ליעקב במספר עצום, מיד לא שמר אמונים והבטיח לשלם בעוד שנה מתוך צרות עין בקנינו הרב; הוא הבטיח יען לא עלה על דעתו שיוָלדו כה הרבה, ופעם רמה אותו כשכבר נולדו הולדות.

322 (10) אולם בנוגע לחפצים הקדושים נתן לו יעקב לערוך חפוש. לבן קבל את ההצעה לערוך חפוש ורחל כשמעה את הדבר, הסתירה את הצלמים בכר הגמל אשר נשא אותה; 323 היא נשארה יושבת עליו ואמר כי מציקה לה דרך נשים. ולבן לא המשיך את החפוש יען חשב שבתו במצבה לא תגע בצלמים456. הוא כרת ברית עם יעקב שלא ליטור לו בלבו על מעשי העבר, כי יאהב את בנותיו.

324 את שבועת האמונים על הדברים האלה נשבעו על אחד ההרים והקימו שם מצבה בתבנית מזבח, ועל כן נקראה הרמה גַלְעֵד457 ומזה נקראת הארץ הזאת עוד היום גִלְעָד458. אחרי השבועות היטיבו לבם בסעודה ולבן שב למקומו.

יעקב בדרך לכנען    🔗

325 (XX–1) בדרכו לכנען נראו ליעקב דמויות אשר מלאו את לבו תקוות טובות בשביל העתיד, והוא קרא למקום ההוא מחנה אלהים. בחפצו לדעת מה בלב אחיו עליו, שלח לפניו אנשים אשר יִוָדעו הכל בדיוק, יען הוא פחד מפניו בגלל האיבה שמלפנים.

326 הוא צוה את המלאכים לאמר לעשו, כי יעקב חשב שלא נכון לחיות אתו יחד כל עוד חרה אפו בו ויצא מרצונו הטוב את הארץ, אך עתה, בדמותו שהזמן שעבר בינתים הרגיע את רוחו, שב עם נשיו ובניו ומוליך אתו את רכושו אשר רכש, ויחד עם כל היקר שיש לו מפקיד הוא את עצמו בידיו ומחשיב הוא לאושר הגדול ביותר לחַלֵק עם אחיו בכל מה שניתן לו מאת אלהים.

327 וימסרו את הדברים האלה לעשו וזה שמח שמחה גדולה וילך לקראת אחיו עם ארבע מאות איש מזוינים459. ויעקב כשמעו שעשו הולך לקראתו עם מספר כה גדול של אנשים נתירא מאד, אך שם את תקותו באלהים כי יצילהו וגם שם לבו למצב שנתהוה לבל תאונה לו רעה ויוכל להציל את אשר לו ויתגבר על אויביו אם ירצו לפגוע בו.

328 ויחץ את העם אשר אתו, חלק שלח לראשונה ויצו לנשארים ללכת בעקבותיהם, שאם יותקפו הנשלחים ראשונה על ידי התנפלות מצד אחיו, ימצאו מנוס אצל הבאים אחריהם.

329 ואחר שסדר את אנשיו בסדר כזה שלח אחדים שיביאו תשורות לאחיו. המשלֹחַ הזה היה בהמות־משא ומספר רב של צאן ממינים שונים אשר יהיו יקרים בעיני מקבליהם מפאת יקרת מציאותם והיה רֶוַח בין הנשלחים שמספרם יֵראה יותר גדול כשיגיעו בזה אחר זה460.

330 אולי יניח את רוגזו עקב התשורות אם עודנו כועס. מלבד זאת אמנם אמר למלאכים כי ידברו אתו דברים נוחים.

יעקב נאבק עם המלאך    🔗

331 (2) הסדורים האלה נמשכו כל היום, כשבא הלילה צוה לאנשים אשר אתו ללכת ובעברם נחל אחד ששמו יַבֹּק461 נשאר יעקב מאחריהם והנה פגע בדמות ונאבק עמה, כי היא התחילה להתגר בו; יעקב גבר על הדמות.

332 ועתה התחילה הדמות לדבר בקול ופנתה אל יעקב בדברים ודבר על לבו כי ישמח במה שהשיג ואל ידמה כי שָׂר עם מתנגד קטן ערך, אלא נצח על מלאך אלהים462, ויראה בזה אות כי אושר רב צפון לו ושזרעו לא יכלה לנצח וששום בן־אדם לא יעצור כח עליו.

333 הוא אמר לו כי יקרא את עצמו ישראל, המלה הזאת מסמנת בשפת העברים „העומד בפני מלאך אלהים“. את הדברים האלה נבא לבקשת יעקב, יען כשהרגיש יעקב כי זהו מלאך אלהים דרש ממנו כי יגלה לו את גורלו אשר יקרה לו. אחרי דַברה את דבריה, נעלמה הדמות. וישמח יעקב לדברים האלה ויקרא את המקום פנואל463, מה שמסמן פני אלהים.

334 ויען כי נפגע בשעת ההתאבקות בגיד הרחב נמנע הוא עצמו464 מלאכלו ובגללו465 אסור גם לנו לאכלו.

פגישתו עם עשו    🔗

335 (3) כשמוע יעקב שאחיו כבר קרוב, צוה כי נשיו תלכנה תחלה כל אחת עם שפחתה, למען תסתכלנה מרחוק במעשי הגברים בשעת מלחמתם, אם עשו ירצה בזה. והוא עצמו השתחוה לפני אחיו אשר התקרב אליו מבלי לחשוב איזו מחשבה רעה עליו.

336 ויחבק עשו את יעקב וישאלהו להמון הילדים והנשים וכשמעו את כל הקורות אותו רצה הוא עצמו להוביל את יעקב אל אביו, אבל יעקב התנצל בעיפות בהמות־המשא ולכן שב עשו שעירה466, כי פה חי את חייו וקרא את המקום ככה בהיותו שָׂעִיר.

דינה    🔗

337 (XXI–1) ויבא יעקב אל המקום הנקרא עוד היום בשם סוכות467, משם נסע לשכם468, עיר של כנענים. ואנשי שכם חגגו חג469 ותצא דינה, שהיתה בת יחידה ליעקב, העירה לראות את עֲדִי הנשים בנות הארץ. וירא אותה שכם בן המלך חמור ויחטֹף אותה ויענֶהָ ויען כי התאהב בה בקש את אביו כי יקח את הנערה לו לאשה.

338 וזה הסכים והלך אל יעקב לבקש כי יתן את ידה לאשה חוקית לבנו שכם. ויעקב לא יכול היה להתנגד מפני כבודו של המבקש וגם חשב שאסור לתת את בתו לאשה לנכרי ויבקש כי ירפה ממנו עד אשר יתיעץ בדבר שהוא דורש.

339 המלך שב אפוא הביתה בקוותו כי יעקב יאשר את ההתחתנות. אבל יעקב גלה לבניו את חרפת אחותם ואת בקשת חמור וישאל לעצתם מה לעשות. והנה רובם החרישו כי היו אובדי עצות,

340 אך שמעון ולוי אחי הנערה מאם אחת הסכימו ביניהם לעלילה הזאת: בעת שאנשי שכם חגגו חג470 והתמסרו לתענוגים והלולים התנפלו הם בחשכת הלילה על השומרים הראשונים והרגום כשהם נרדמים471, אחר כך התפרצו לתוך העיר ורצחו כל זכר יחד עם המלך ועם בנו; רק על הנשים חסו. את המעשה הזה עשו מבלי שאביהם ידע דבר472, ולקחו אתם את אחותם.

יעקב מטהר את ביתו    🔗

341 (2) ליעקב, שהיה נדהם מנוראות המעשה ונרגז על בניו473, נראה אלהים וצוה לו כי יעודד את רוחו וכי יטהר את אהליו וישלם את הקרבנות אשר נדר לפנים בלכתו לארם נהרים, אחרי ראותו את החלום.

342 בעת טהרו את האנשים אשר הלכו אתו מצא את אלי לבן, כי לא ידע כי רחל גנבתם וטמן אותם באדמה בשכם תחת אֵלָה. אחר כך נסע משם וזבח זבחים בבית אל, במקום שראה את החלום בדרכו לפנים לארם נהרים.

מות רחל    🔗

343 (3) משם המשיך את דרכו לעבר אפרת474 ופה מתה רחל בלדתה ויקבֹר אותה; היא לבדה מהמשפחה שלא נתן לה הכבוד להִקבר בחברון. הוא התאבל עליה עד מאד וקרא475 את הילד שנולד ממנה בנימין476 על הצער שנגרם על ידו לאמו.

344 אלה הם בני יעקב כולם, שנים עשר בנים ובנות ובת אחת, מהם שמונה נשואין. מלאה ששה, שנים מרחל, ארבעה מהשפחות, שנים מכל אחת; את שמות כולם הזכרתי כבר.

מות יצחק ורבקה    🔗

345 (XXII) משם בא לחברון, עיר בכנען, פה היה מקום מגוריו של יצחק. הם חיו ביחד רק זמן קצר. כי את רבקה לא מצא יעקב בחיים וגם יצחק מת זמן קצר אחרי בוא בנו ונקבר בידי בניו אצל אשתו בחברון בקבר אבותיהם. [346] יצחק היה אהוב מאד בעיני אלהים ונמצא הגון לחסדים רבים מאת אלהים אחרי אביו אברהם; הוא נעשה שבע ימים, כי היה בין מאה ושמונים וחמש477 שנים במותו אחרי חיים ישרים כאלה.



 

ספר שני    🔗


עשו מוכר את בכורתו

[1] (I–1) אחרי מות יצחק חלקו בניו ביניהם את הנחלה מבלי להחזיק איש מהם במה שעלה בחלקו478, אלא עשו יצא מעיר חברון בהניחו אותה לאחיו וחי בשעיר ומשל על אדום479 בקראו בשם זה את הארץ על שמו, יען נקרא גם אדום480, כנוי שקבל מסבה זו:

[2] בבואו פעם מצידו, והוא עוד צעיר לימים, והיה רעב מעמל הציד, מצא את אחיו כשהוא מכין לארוחתו עדשים שצבעם היה צהבהב מאד ובגלל זה נתעורר תאבונו עוד יותר ודרש כי יתן אותם לו לאכול.

[3] ויעקב בהשתמשו ברעבתנותו של אחיו הכריחו כי ימסור לו את הבכורה תמורת המאכל, והלז יען כי הרעב הציק לו, מסר לו את הבכורה ונשבע לו. אחרי כן, בגלל הצבע הצהבהב של המאכל נקרא בפי הנערים בני גילו בשם אֶדוֹם יען העברים אומרים על צבע האדמדם „אָדום“, והוא קרא ככה גם את ארצו481, והיוונים קראו לה בצורה יותר נאה אִידוּמַיאָה482.

בני עשו    🔗

[4] (2) הוא נעשה אביהם של חמשה בנים, מהם היו יְעוּשׁ483 וְיַעְלָם484 וקרַח485 בני אשה אחת ששמה אהליבמה, מהאחרים היו אליפז486 מעדה, רעועל487 מבשמת.

[5] ואלה תולדות בני עשו, לאליפז היו חמשה בנים חוקיים, תימן488, אומר489, צְפוֹ490, גַעְתָּם491 וקנז492, יען עמלק נולד לו מפלגשו ששמה תִּמְנָע493.

[6] אלה ישבו בחלק אדום הנקרא גְבָל494 ואת החלק הנקרא על שם עמלק עמלקי. כי לפנים היתה אדום רחבת ידים והרחיבה את שמה על כל הארץ ובחלקיה שמרה את שמות מיסדיה.

הצלחת יעקב    🔗

[7] (II–1) ובידי יעקב עלה להגיע למעלת הצלחה כזו שלא על נקלה יגיע אליה איש אחר; בעושר עלה על יושבי הארץ ובגלל המדות הטובות של בניו היו האנשים מקנאים בו ומעריצים אותו; יען בשום כשרון לא נפלו ממי שהוא, כי מלבד חריצותם בכל מלאכת יד וכוחם לשאת תלאות היו אמיצי לב ובעלי הבנה.

[8] ובאמת במדה כזו השגיחה האלהות עליו ודאגה להצלחתו, שהפכה מאורעות שהיו נראים לו עגומים למקור של טובות ועשתה אותו ואת זרעו לגורם ליציאת אבותינו ממצרים495 באופן שאספר בזה:

יוסף וחלומותיו    🔗

[9] את יוסף בנה של רחל אהב יעקב הרבה יותר מאשר בניו בגלל יפי תואר גופו ובגלל כשרונות נפשו, כי הצטיין בהבנה496.

[10] בגלל החבה הזאת מצד האב נתעוררה קנאה ושנאה בלב האחים וכן בגלל החלומות המבשרים לו הצלחה ואשר בראותו אותם ספר לאביו לאחיו; הלא דרך בני האדם לקנא גם בבני משפחה הקרובים ביותר אם אך מצליחים. החלומות שראה יוסף בשנתו היו אלה:

[11] (2) כאשר נשלח יוסף מאת אביו עם אחיו לאסוף את יבול השדה באמצע הקיץ ראה מראה שונה בהרבה מחלומות שרגילים אנחנו לראות בשנתנו. בהקיצו ספר לאחיו למען יפתרו לו את הפתרון ואמר כי ראה אמש את אלומת החטים שלו נצבת במקום שהעמיד אותה ואלו שלהם מסובבות אותה ומשתחוות לה כעבדים לאדוניהם.

[12] הם הבינו שהמראה מבשר לו את העוז והצלחה גדולה והשתלטות עליהם אבל ליוסף לא גִלוּ מזה מאומה497 כאילו לא ברור להם החלום, ונדרו נדרים לבל יגיע לו מה שהם חוששים498 והוסיפו לשנוא אותו עוד יותר.

[13] (3) ויחר אף אלהים מאד על קנאתם אשר קנאו ביוסף וישלח לו מראה שני, נפלא יותר מהראשון, כי נדמה לו שהשמש יחד עם הירח ושאר הכוכבים יורדים ארצה ומשתחווים לו.

[14] את המראה הזה ספר לאביו בפני אחיו499 כי לא חשש לאיזו רעה מצדם, ובקש אותו כי יבאר לו מה כונת החלום.

[15] אביו שמח500 על החלום יען הבין בלבו את אשר מראה מראש ובחכמתו העריך אותו אל נכון וישמח לענינים הגדולים העתידים לבוא501, כי מבשר הוא אושר לבנו וכי יבואו ימים נתונים מאת אלהים שבהם יהיה ראוי להיות מכובד ונערץ מאת הוריו ואחיו;

[16] הלא הירח והשמש דומים לאם ואב, כי הירח מַרְבֶּה ומכלכל את הכל, השמש צָרָה את הצורה ומַחדירה בה את הכח, והכוכבים דומים לאחים. גם אלה הלא הם אחד עשר כמו הכוכבים502 ומקבלים כמוהם את אונם משמש וירח.

[17] (4) ויעקב מצא את הפתרון הזה של המראה ברוב תבונה, אך האחים התעצבו מאד על אודות הבשורות האלה והצטערו כאילו יגיעו החסדים המיועדים בחלומות לאיש זר ולא לאחיהם, והלא היה ראוי לקוות כי יקחו חלק בהם, יען יהיו מאוחדים הן בקשרי משפחה הן באותה הצלחה.

[18] אבל הם גמרו בלבם להרוג את העלם, ואחרי שהחליטו את ההחלטה הזאת, ובינתים נגמר הקציר, שמו את פניהם לשכם, חבל, שבו מקומות מרעה מצוינים לגִדוּל צאן. שם טפלו בעדריהם מבלי שהודיעו תחלה לאביהם כי נוסעים הם שמה503.

[19] והאב, יען לא ידע על אודותם דבר, וגם איש לא בא אליו ממקומות המרעה אשר יֵדע להודיעהו דבר ברור על־אודות בניו, חרד לבו להם מאד ומלא דאגה שלח את יוסף אל העדרים שיראה את שלום אחיו ושיספר לו מה מעשיהם.

מכירת יוסף    🔗

[20] (III–1) ויהי כראותם כי אחיהם הולך ובא אליהם וישמחו, אך לא כמו לקראת בואו של קרוב ושלוח מאת אביהם, כי אם כמו לקראת אויב ואשר נמסר לידם ברצון אלהים; וכבר אמרו למהר ולהשמידו לבל לתת להזדמנות שאֻנה להשמט מידיהם.

[21] אך ראובן, הגדול ביניהם, כראותו אותם במזימתם ומאוחדים לעשות מעשה, נסה לעצור בידם בהראותו להם על גודל חטאם ועל החרדה שתצא ממעשם.

[22] אם זה רֶשע בעיני אלהים ותועבה בעיני האדם לרצוח נפש בן אדם שאין קשר משפחה אתו, פי כמה מתועב יֵרָאה הרצח המבוצע באח, אשר העדרו יגרום צער רב לאביו ויאדיב לב אמו504 גם בזה ששכלה את בנה לא בדרך כל הארץ.

[23] הוא התחנן אליהם שיזכרו כל זה וגם ישימו אל לבם מה יסבלו הם עצמם לו ימות להם בן טוב ורך, ושישובו ממזימתם וייראו את אלהים, אשר כבר נעשה עד ראיה גם להתנכלותם נגד אחיהם ואשר יחון אותם אם ינחמו ממעשיהם ויתחרטו וילמדו בינה;

[24] אבל אם יגשו לבצע את זממם, אין עונש שלא יביא עליהם בגלל רצח אחיהם על חלל את השגחתו הנמצאת בכל מקום ואשר לא נעלמו ממנה מעללי בני אדם הן הנעשים במדבריות הן הנעשים בערים; יען בכל מקום שנמצא בן אדם עלינו לדעת ששם נמצא גם אלהים505.

[25] המצפון שלהם, אמר, יהפך להם לאויב בעשותם את המעשה הזה, אשר מפניו אין מנוס הן אם הוא נקי הן במצב שימצא אחרי אבדן אחיהם.

[26] הוא הוסיף גם את הדברים האלה לתוכחתו, שאסור להרוג אח גם אם עשה עול, ויפה הוא שלא לנטור לאנשים כה אהובים על שגיאות מדומות ועתה הם אומרים להרוג את יוסף שלא חטא נגדם מאומה, זה אשר גילו הרך דורש מאתנו יותר חמלה והשגחה.

[27] ואשר בגלל הרצח יחשב להם מעשם רע ביותר, יען כי החליטו לקפד את חייו מתוך קנאה על האושר השמור לו, במקום שאפשר להם ליהנות בקחתם חלק אתו באשרו, הלא אינם זרים לו כי אם אחים;

[28] כי עליהם לחשוב לשלהם כל מה שיתן אלהים ליוסף; ועליהם עוד לזכור כי גם בגלל זה תבוא עליהם חמת אלהים קשה מאד, כי הרגו את האיש אשר נחשב בעיניו ראוי לאושר המקווה הזה וגזלו מאת אלהים את המחונן ממנו במדה כזו506.

[29] (2) בדברים אלה ועוד רבים כאלה ובתחנונים נסה ראובן למנוע אותם מרצח אחיהם, אך בראותו כי לא נעשו על ידי דבריו רכים יותר, אלא שואפים לרצח, יעץ להם להקל במקצת את הרעה על ידי אופן הרצח;

[30] אמנם טוב יותר שיקבלו את אשר יעץ תחלה, אבל יען התגבר אצלם הרצון להכות נפש אחיהם, לא תגדל אשמתם כל כך אם ישמעו למה שייעץ להם עתה; דבריו יכילו גם את המעשה אשר אליו משאת נפשם, בכל זאת לא באותה צורה וקל יותר בחטא.

[31] דורש הוא לבל ישפכו בידיהם את דם אחיהם, אלא ישליכוהו לתוך הבור הקרוב ולתת לו באופן זה כי יגוע וישיגו בזה שלא יגואלו ידיהם בדם. הצעירים הסכימו לדבריו וראובן507 לקח את הנער וקשר אותו בחבל והוריד אותו בנחת לתוך הבור; וזה היה כמעט508 בלי מים. אחרי עשותו את המעשה הזה הלך לו לתור אחרי מקומות מתאימים למרעה509.

[32] (3) והנה ראה יהודה510, שהיה גם הוא אחד מבני יעקב, סוחרים ערבים מגזע הישמעאלים מוליכים בשמים וסחורות סוריות מגלעד למצרים וייעץ לאחיו, אחרי שהלך ראובן להעלות את יוסף ולמכרו לערבים;

[33] הוא יבוא בזה לארץ רחוקה וימות בין זרים, והם עצמם יהיו על ידי זה נקיים מאשמת רצח. הם קבלו את עצתו וימכרו לסוחרים את יוסף, אחרי שהוציאוהו מהבור, בעשרים מנה511, והוא בן שבע עשרה שנה.

[34] בלילה512 בא ראובן אל הבור בהחלטה להציל את יוסף מבלי שהאחרים ירגישו בדבר וכאשר לא ענה לקריאותיו, פחד פן הרגוהו אחרי לכתו וירב עם אחיו. הם ספרו לו את אשר קרה וראובן חדל מלהתאבל.

אבל יעקב    🔗

[35] (4) אחרי שבוצע המעשה הזה נגד יוסף בידי האחים, השתדלו לעשות דבר מה לָגֹל מעליהם חשד מצד אביהם, ויתיעצו לקחת את הכתונת, אשר יוסף היה לבוש בה בבואו אליהם ואשר פשטו אותה ממנו כאשר השליכוהו אל הבור, לקרעה לקרעים וללכלכה בדם שעיר עזים ולשלחה לאביהם ולהראותה לו למן יוָכח שיוסף טֹרף על ידי חיות.

[36] אחרי עשותם ככה באו אל הזקן, אשר כבר הגיעה אליו ידיעה על־אודות אסון שקרה לבנו513, ויאמרו לו כי לא ראו את יוסף וכי לא ידעו מהאסון שקרה לו, רק מצאו את הכתונת הזאת מגֹלָלָה בדם וקרועה ומזה נתעורר אצלם החשד שהוא נפגש בחיות ויבוּלע לו, אם באמת היה לבוש בה כשנשלח מהבית.

[37] יעקב אשר השתעשע עוד בתקוות קלות אולי רק נשבה בנו ונמכר לעבד, עזב עתה את המחשבה הזאת כי ראה בכתונת, אשר הכירה שבה היה בנו לבוש בשעה שנשלח לאחיו, ראיה ברורה למותו ומעתה התאבל על בנו כעל מת.

[38] וכה גדול היה צערו, כאילו היה אב לבן יחיד ואין למצוא נחומים בשאר בניו, יען סבור היה שיוסף נטרף בידי חיות לפני הפגשו עם אחיו. הוא ישב לבוש שק ושקוע בכאבו ולא קבל תנחומים מבניו שדברו על לבו והוא עצמו לא הרפה מיגונו.

פוטיפר    🔗

[39] (IV–1) את יוסף הנמכר מאת הסוחרים קנה פוטיפר514 איש מצרי ממונה על טבחי515 המלך פַרַאוֹתֶּס516; האיש הזה התיחס אליו בכבוד גדול מאד, נתן לו חנוך של בן־חורין517 והתיר לו לחיות חיים טובים מאלה המתאימים לגורלו של עבד ומסר לידו את ההשגחה על עניני ביתו.

[40] יוסף נהנה מהטובות האלה מבלי שהפנה עורף לרגלי השנוי במצבו ליושר הטבוע בנפשו, אלא הוכיח שבכוח התבונה אפשר להתגבר על הקושיים שבחיים518, אם היא טהורה ואינה רדופה להצלחות השעה בלבד.

יוסף ואשת פוטיפר    🔗

[41] (2) כי אשת אדוניו התאהבה בו בגלל יפי תארו וזריזותו במלאכתו519 וחשבה, אם תגלה לו את אהבתה, תטה על נקלה את לבו להזקק לה, כי יחשב לו לאושר שאדונתו חומדת אותו;

[42] היא הביטה על מעמד העבדות שהיה נמצא בו ולא לאפיו אשר נשאר איתן על אף השנוי במצבו. היא גלתה לו אפוא את תאותה ונשאה דבריה אליו שישכב עמה; אך הוא דחה את דרישתה יען הוא חשב לבלתי נכון לתת לה את בקשתה בדבר כזה אשר ימיט על האיש שקנהו ונשאהו לכבוד כזה רק חרפה ועָול.

[43] הוא התחנן אליה כי תתגבר על יצרה והוכיח לה כי מן הנמנע ממנו למלא את תאותה, אשר תֵרָפֶה ממנה כשלא תהיה שום תקוה, ואמר, כי הוא יבחר לסבול כל רע מאשר ישמע לה בדבר הזה, ואם כי כעבד אין לו למרות בשום דבר את פי אדונתו, אולם לסֵרוּב לפקודות בענינים כאלה יש צדוק רב.

[44] אך התנגדותו של יוסף שלא צפתה לה הוסיפה להגביר עוד את חמדתה ובהיותה מעונה מאד מתשוקתה הרעה קותה שבנסיון השני תשיג את מבוקשה.

[45] (3) והנה הגיע חג עממי520, שבו היתה חובה גם לנשים לבוא לתוך הקהל, ותאמר לבעלה כי חולה היא בשאפה להתבודדות ולשקט למען נסות את דבריה ליוסף.

[46] וכאשר השיגה את מבוקשה הפצירה בו במלים יותר חזקות מבראשונה: טוב יותר עשה אלמלי שמע לבקשתה מלכתחילה ולא השיב שאלתה ריקם בהתחשבו הן עם חשיבותה של המבקשת והן עם התפרצות האהבה אשר הביאה אותה, האדונה, להשפיל את עצמה ממעלתה, אולם בפעם הזאת עליו להמלך בדעתו יותר ויענה לבקשתה ויתקן את אולתו הקודמת.

[47] ואם יש את נפשו כי תבקשהו עוד פעם, הנה עשתה זאת וביתר עוז, היא התנצלה במחלה ובכרה להיות יחד אתו מללכת אל החג והעצרה; ואם מתוך חשדנות דחה את הצעותיה הראשונות, יכול הוא להוכח מזה שהיא עוד מחזיקה בהן שאין בלבה שום מזימה רעה.

[48] מחכה לו לא רק הנאת התענוגים של השעה הזאת, שכבר נפלו בחלקו אם אך יתעלס אתה באהבים, אלא עוד גדולים מאלה ישיג אם יכנע לה; אולם נקמה ושנאה מצדה ישיגוהו אם יסרב לתאות לבה ובמקום למלא רצון אדונתו יעריך יותר את תהלת הצניעות;

[49] כי זאת לא תועיל לו מאומה כשהיא תפנה להאשימהו ותאמר להעליל עליו עלילות שקר לפני בעלה; פוטיפר ישים אֹזן יותר לדבריה מאשר לדבריו אף אם האמת תהיה נכרת בהן.

[50] (4) את הדברים האלה דברה האשה ובכתה, אבל לא החמלה הטתה אותו מדרך הישרה ולא הפחד הכריחהו אלא הוא עמד בפני תחנוניה ולא נכנע לאיומיה ובחר לסבול על לא עול בכפו ולשאת את התלאות הקשות ביותר מאשר להפיק תועלת מהרגע שנזדמן לו על ידי ציתנות אשר בגללה יגיע לו בצדק חטא מות.

[51] הוא הזכיר לה את נשואיה ואת חייה יחד עם בעלה והפציר בה כי תחזיק באלה יותר מאשר בשעשועי התאוה החולפים בן רגע, והתוצאה תהיה החרטה אשר תגרום לה צער מבלי שתוכל לתקן את עותתה וגם פחד פן תתפש,

[52] בעת אשר להתחברות עם הבעל התועלת להיות בלי סכנה ועוד יותר שיהיה מצפונה נקי מעון לפני אלהים ובני אדם וכי היא תמשול עליו יותר אם היא תשאר טהורה ותשתמש בכוחה עליו כאדונתו, אבל לא כשהיא תהיה שותפתו בזימה; טוב מאד לחיות בנפש שקטה בהכרה של חיים ישרים מלכסות תמיד על מעשה עָוֶל521.

[53] (5) בדברים אלה ועוד רבים כאלה התאמץ לעצור בהתפרצות האשה ולהדריך את תאותה אל התבונה, אך חשקה התגברה ביתר עוז ותשם את ידיה עליו ברצותה להכריחהו, כי אבדה לה התקוה לפתותו.

[54] יוסף נס וימלט מלא חֵמה ויעזוב גם את מעילו אשר תפשה בו, בידה, ויברח מתוך החדר. ועתה פחדה פן יספר לבעלה וגם יען כי העלבון נגע אל לבה ותחליט לקדם את יוסף ולהעליל עלילות שקר עליו לפני פוטיפר;

[55] לקחת את נקמתה בדרך זו על כי נעלבה מאד מאד ולהקדים ולהאשימו חשבה למעשה של חכמה ומתאים לאשה. ובכן ישבה לה בעינים מורדות מבושה ובנפש רצוצה והעמידה פנים בכעסה לתלות את מורת רוחה על האכזבה בתאותה בנסיון לאנסה.

[56] ויהי בבוא בעלה522 ויבהל למראֶהָ וישאל לסבה, ותחל להאשים את יוסף ותאמר: „מי יתן ומַתָּ, אישי, או שתעניש את העבד הרע הזה אשר רצה לחלל את מטתך ולא נשאר נבון ולא זכר באיזה מצב בא אל ביתנו ומה הגיע לו הודות לטוב לבך ותחת הכרת טובה, אשר היה עליו להראות על ידי הנהגה טובה ביחס אלינו, רצה לפגֹעַ בנשואיך וזאת ביום חג בשמרו את עת העדרך, עד שֶׁבֹר לבבו שהראה עד כה היה מיוסד רק על המורא מפניך ולא ביושר טבעו. בזה שהגיע לכבוד מבלי להיות ראוי ומבלי שקווה, נעשה לאיש כזה,

[57] עד שבהכרח השיאהו לבו לחשוב מאחרי שעלה בידו להשיג את האמון והשלטון ברכושך ולהתמנות על עבדים זקנים ממנו מותר לו גם להושיט ידו לאשתך“.

[58] אחרי שחדלה מדבריה הראתה לו את המעיל, כאילו השאירו יוסף בידיה כאשר עמד לענותה. ופוטיפר לא יכול היה שלא להאמין לדמעות אשתו ולספורה ולמראה עיניו ולרגלי האהבה העזה שמלאה אותו לא שם לבו לחקור אחרי האמת ושבח את צניעות אשתו

[59] ודן את יוסף כבליעל ושם אותו לבית הסוהר עם פושעים, אבל התגאה מעתה עוד יותר באשתו בהללו את תומתה ואת צניעותה.

יוסף בבית האסורים    🔗

[60] (V–1) ויוסף אשר שם את כל בטחונו באלהים לא שם את דעתו להצדיק את נפשו ולא לגלות את האמת על הנעשה; הוא סבל בדומיה את כבליו ואת עֶנוּתוֹ ובטח באלהים היודע את הסבה לצרתו ואת האמת, כי ינשאהו על אלה אשר דכאוהו; ועד מהרה נוכח מהשגחתו. [61] כי שר בית הסוהר הכיר את זריזותו ואת אמונתו בכל אשר הטיל עליו וגם בגלל חִנוֹ ויַתֵר אותו מן האזיקים ועשה לו את נוראות בית האסירים יותר נוחים וקלים, גם הרשה לו הזָנָה יותר טובה מאשר לאסירים.

[62] האסירים שהיו באותו בית הסוהר, מדי נחו מעמל עבודתם, היו משוחחים ביניהם, כדרך אחים לאותה צרה523, ושואלים איש את רעהו לסבת גזר־דינם.

[63] והנה מַשְׁקֶה המלך, אשר המלך אהבו מאד וברגע של כעס שם אותו בבית האסירים, היה קשור ליוסף באותם השלשלאות והתרועע אתו יותר ויותר; וכאשר הכיר בו שהוא מצטיין בשכלו, ספר לו חלום שראה ובקשהו שיגלה לו מה הוא מרמז והתאונן שנוסף לצרות שנגרמו לו מאת המלך גם האלהות הוסיפה לו עוד בלהות מתוך חלומות.

חלומות האופה והמשקה    🔗

[64] (2) ובכן ספר שראה בשנתו גפן הצומחת שלשה שריגים ואשכול תלוי ויורד מכל שריג ושריג והאשכולות כבר גדולים ובשלים לבצרם ואותם הוא שׂוחט בידיו לתוך ספל הנתון ביד המלך ואחרי שהעסיס נזל לתוכו נותן הוא למלך לשתות וזה קבלהו ברוב חסד. [65] והנה זה היה אפוא, אמר, מה שראה, ובקש את יוסף אם מחונן הוא בדעת כי יאמר לו את פתרון המראה. ויוסף אמר לו שלבו יהיה טוב עליו ויקוה שבעוד שלשה ימים ישוחרר מאסוריו כי המלך חפץ בשרותו וישיבהו על כנו.

[66] הוא באר לו כי את פרי הגפן נתן האלהים לבני האדם לברכה, אשר אותו מנסכים לו נסך ומשמש לבני האדם כערובה לאמון וידידות, הוא משבית משטמה ומניס סבל וצער מאלה המרימים אותו אל פיהם ומנשא את רוחם לשמחה524.

[67] „ולפי דבריך שׂחטת אותו בידיך משלשה אשכולות ונתקבל מאת המלך, דע אפוא כי החזון שנראה לך עולה לך יפה המודיע לך מראש את שחרורך מהכלא שאתה נמצא בו בעוד מספר ימים כמספר השריגים אשר מהם בצרת את הפרי בחלומך.

[68] והנה אם יבואו לך הדברים האלה וזכרת את האיש אשר חזה לך מראש את אשרך ובהיותך חפשי אל תעזבני במצב שאהיה בו בשעת הפרדך כאשר תצעד לגורלך אשר חזיתי לך.

[69] יען לא חטאתי שום חטא שהושמתי בשלשלאות האלה, אלא בעד ישרי ותומתי דנו אותי להיות עם פושעים, כי לא רציתי בתענוגַי לחטוא נגד האיש אשר פעל נגדי כל זה“. המשקה היה שמח, כמובן, בשמעו את הפתרון הזה של החלום וצפה למלוי הגלויים האלה.

[70] (3) והנה עבד אחר, שר האופים אשר למלך, היה אסור יחד עם המשקה; כאשר פתר יוסף את החלום לזה וקוה ממנו טובות, חלה את פני יוסף כי יאמר לו – כי גם הוא חלם חלום – מה בא לגלות גם מראה לילה שעבר.

[71] וזה מה שראה: „נדמה היה לי, ספר, כאילו נושא אני שלשת סלי חורי על ראשי, שנים אמנם מלאים ככרות לחם, אבל השלישי מלא מטעמים ומאכלים שונים כאלה שמכינים בשביל מלכים ועופות עפים ויורדים וזוללים הכל על אף התאמצויותי לגרשם“.

[72] הוא קוה לפתרון דומה לזה שהיה למשקה. אבל יוסף הבין בתבונתו את החלום וענה לו שרוצה היה להיות לו פותר בשורות טובות ולא כאלה שהחלום מגלה בשבילו, ואמר כי יש לו בכלל לחיות רק יומים, מספר הסלים מסמן זאת; ביום השלישי יוקע על הצלב525 ויהי מאכל לעופות מבלי שיהיה בכחו להגן על עצמו.

[73] ובאמת היה הסוף כמו שאמר יוסף לאיש איש מהם. כי ביום שחזה מראש עשה המלך משתה ביום הולדתו וצוה לצלוב את שר האופים, ואת שר המשקה צוה להתיר מכבליו ולהשיבו לשרותו הקודם.

חלום פרעה    🔗

[74] (4) יוסף התענה שנתים ימים בבית הסוהר מבלי שהמשקה בא לעזרתו בזכרו את הבשורות שחזה לו, והנה הוציא אותו אלהים526 מבית הכלא בסבבו את שחרורו באפן כזה: [75] המלך פראותס ראה בלילה אחד בשנתו שני מראות, חלום חלום ופתרונו, אבל שכח את הפתרונות ונשארו בזכרונו החלומות לבד527. מדוכא לרגלי המראות האלה, יען נראו לו מנבאות רעות, אסף בבוקר את גדולי החכמים שבין המצריים בהשתוקקו לדעת את פתרון החלומות.

[76] וכאשר היו אלה אובדי עצות, נעשה המלך עוד יותר נבוך; כראות המשקה את מבוכת פראותס, העלה בזכרונו את יוסף ואת תבונתו בחלומות ויגש אל המלך וידבר על־אודות יוסף ועל המראה אשר ראה הוא עצמו בבית הכלא ואת שחרורו שנאמר מפי יוסף מראש, [77] וכי באותו יום הוצלב שר האופים וקרה לו כפי פתרון החלום שנפתר לו על־ידי יוסף; [78] וכי הושם יוסף בכלא כעבד על ידי פוטיפר שר הטבחים וכי לפי דבריו עצמו הוא ממוצא אציל מבין העברים וכי הוא בן לאב מפורסם528. „עליך לשלוח לקרא לו ואל תשים לב למצבו הרע שהוא נמצא בו היום ותִוָדַע את פשר החלומות“.

[79] ויצו המלך להביא לפניו את יוסף והשליחים באו והביאו אִתם אחרי שדאגו לו לפי מצות המלך.

[80] (5) והמלך החזיק בימין יוסף ויאמר: „בני, עבדי העיד בפני על ישרך ועל תבונתך המרובה, אותם החסדים, אשר הראית לו, גְמֹל אותם גם לי וֶאֶמֹר לי מה מרמזים מראות הלילה שראיתי בחלומותי; רצוני שלא תכבֹש את דבריך מתוך יראה ותחניף בדברי כזב ומתוך רצון לגרום לי קורת רוח, דַבֵּר רק את האמת אם גם מרה תהיה.

[81] נדמה היה לי שמטיל529 אני לאורך הנהר ורואה פרות שמנות וגדולות מאד, שבע במספר, עולות מזרם המים ומתהלכות באחו, ואחרות, במספר שוה לאלה, באות לקראתן530 מתוך האחו, דקות מאד ואיומות למראה, והן אוכלות את השמנות והגדולות ובלי שום תועלת נבלעו מהרעבון.

[82] אחרי המראה הזה הקיצותי משנתי וכולי נרגש שאלתי את נפשי מה פשר התופעה הזאת ונשקעתי עוד פעם לתוך שינה וראיתי בשניה חלום נפלא הרבה מהקודם, המפחיד אותי עוד יותר ומחריד את מנוחתי.

[83] ראיתי שבע שבלים צומחות משורש אחד שראשיהן כבר כבדים וכפופים תחת כובד הפרי וקרובים לקציר ועל ידן שבע שבלים אחרות יבשות וצנומות ואלה קמו ובלעו את הבשלות, מה שגרם לי תמהון“.

[84] (6) יוסף ענה ואמר: „החלום הזה, המלך, אף כי ראית אותו בשתי צורות, מודיע דבר אחד ואותו המאורע העומד לבוא. כי אשר ראית את הפרות, חיה שנבראה לעבוד במחרשה, [85] הנבלעות מחלשות מהן, והשבלים הנאכלות מגרועות מהן, מבשרות מראש למצריים רעב של בצורת למספר שנים כמספר השנים הטובות שקדמו להן, באופן שהפוריות של השנים האלה תִכָלֶה מאי־פוריות שתבוא באותו מספר השנים אחריהן, והמחסור בצרכי אוכל יהיה קשה מאד.

[86] והראיה היא שהפרות הדקות אכלו את הטובות ולא יכלו להשביע את נפשן. והנה אלהים אינו מראה את העתידות לבני האדם בכדי לצער אותם, כי אם אחרי שהוזהרו יָקֵלוּ בתבונתם את התלאות שנודעו להם מראש. ואתה אפוא אם תקבֹץ את התבואות של התקופה הראשונה תָקֵל על המצריים את הצרה העומדת לבוא עליהם“.

יוסף על מצרים    🔗

[87] (7) והמלך התפלא על בינתו של יוסף ועל חכמתו ושאל אותו איך ובאיזה אופן ידאג בשנות השובע לשנים שתבאנה אחריהן למען הקל במדת מה את סבל שנות הרעב.

[88] יוסף הציע בתשובתו שיש לשמור על התבואה ולצוות למצריים שלא ישתמשו בה במותרות, אלא תחת להוציא את העודף לתענוגות יצברוהו לשנות המחסור, לקחת את התבואה מאת האכרים אחרי שנתן להם החלק לבד מהדרוש לכלכלתם ולאצרה ולצברה. [89] פראותס התפלא על יוסף בשתים, על פתרון החלומות ועל עצתו, ומסר לידיו את הנהלת הענינים, עד שיש בכחו לעשות כל מה שימצא מועיל לעם המצריים ולמלך, בחשבו כי האיש אשר מצא את הדרך למפעל, יהיה גם המנהל הטוב של המפעל הזה.

[90] והוא, אחרי שנתנה לו המשרה הזאת מאת המלך והרשות להשתמש בטבעתו וללבוש שָׁנִי531, עבר במרכבה בכל הארץ וקבץ את הַבָּר מאת האכרים אחרי מדדו להם לזריעה ולאכילה מבלי לסמן את הסבה אשר בגללה עשה את הדבר.

מנשה ואפרים    🔗

[91] (VI–1) נמלאה אז ליוסף שנת השלשים לחייו והוא נהנה מכל כבוד מאת המלך אשר קרא אותו צפנת פענח532 ביחס לחכמתו המפליאה, כי פרוש השם הזה הוא „מפענח נעלמים“533. הוא התקשר גם בנשואין מכובדים מאד, כי הוא נשא לאשה את בת פוטיפרע534, אחד מכהני און535; המלך עזר לו בזה; היא היתה עדיין בתולה ושמה אסנת536. [92] ממנה נולדו לו גם בנים לפני בוא הבצורת, מְנַשה537 הבכור; פרוש המלה הַמַשֶּׁה, יען אחרי הגיעו להצלחה מצא נְשִׁיָה מפורעניותיו. שם הצעיר אפרים538, פרוש המלה הַמֵשִׁיב539, בגלל זה ששב לחופש אבותיו.

[93] אחרי שעברו על מצרים, בהתאם לפתרון החלומות שפתר יוסף, שבע שנות ברכה, פגע בה הרעב בשנה השמינית והאנשים אשר לא שמו לב מראש לבוא הפורענות540 נפגעו קשה ממנו וכולם התקבצו ונהרו אל שערי המלך541.

[94] הוא קרא ליוסף וזה חלק להם את הבר ונקרא בפי כולם „מציל העם“542. ואת האֹכל המציא לא לבני ארצו לבד אלא נתן גם את הנכרים לקנות, יען הוא סבר כי כל בני האדם ראויים בגלל מוצאם להשיג עזרה מאלה החיים באושר543.

בני יעקב באים אל יוסף    🔗

[95] (2) והנה בהיות כנען544 לשממה באופן נורא, כי הצרה התפשטה בכל היבשת, שלח גם יעקב את בניו כולם למצרים לשבור בר, יען שמע כי השוק פתוח גם לנכרים. את בנימין לבד עכב אצלו, שנולד לו מרחל והיה מאם אחת עם יוסף.

[96] ובכן הם באו למצרים ובאו אל יוסף ורצו לשבור אוכל; יען שום דבר לא נעשה בלי ידיעתו; עד שכדי לשחר את פני המלך ולהפיק תועלת ממנו היה בימים ההם טוב לבני האדם להביע כבוד גם ליוסף.

[97] הוא הכיר את אחיו אשר לא העלו בלבם שום מחשבות בנוגע אליו, יען הוא היה עול ימים כאשר נפרד מהם והגיע לגיל כזה שארשת פניו נשתנתה במדה שאי אפשר היה להכירו545, גם לרגלי רוממות משרתו אי אפשר היה שהוא יעלה על דעתם546, והוא התחיל לנסות אותם מה בלבם בכלל.

[98] את הבר לא מכר להם ואמר כי באו לרַגֵל את עניני המלך וכי נועדו מארצות שונות וכי בוֹדים הם את קרבתם. יען מן הנמנע שאיש פשוט יגדל בנים כאלה המצטיינים בתוארם במדה כזו547, בזמן שקשה גם למלכים לגדל בנים כמוהם.

[99] את המעשה הזה עשה ברצותו לשמוע דבר על אודות אביו ועל מה שעבר עליו מעת הפרדו ממנו וגם על אודות אחיו בנימין, יען חשש, פן חבלו נגדו כמו שעשו לו ואבדו את גזעו.

[100] (3) הם נבהלו וחרדו כי חשבו שנשקפת להם סכנה גדולה עד למאד ולא עלתה שום מחשבה על דעתם בנוגע לאחיהם לכן נגשו להגן על עצמם מפני האשמות

[101] וראובן548, שהוא היה הגדול ביניהם, דבר בשמם ואמר: „אנחנו לא באנו הנה לעשות רעה או להזיק לעניני המלך, שואפים אנחנו להציל את נפשותינו ולמצוא מפלט מפני הצרות אשר ירדו על ארצנו, כי שמענו את שמע חסדכם, אשר פתחתם את שוק הבר לא לאזרחיכם לבד אלא גם לנכרים וכי גמרתם אֹמר להמציא לכל הזקוקים את צרכיהם.

[102] כי אחים אנחנו ודם משותף נוזל בעורקינו מתברר מזה שדומים אנחנו בתואר פנינו איש לאחיו ואין אנו נבדלים זה מזה בהרבה. אבינו הוא יעקב, איש עברי, ונולדנו לו שנים עשר בנים מארבע נשים; כל עוד היינו כולנו בחיים, היינו מאושרים.

[103] אבל במות אחד מהאחים, יוסף, נשתנו ענינינו לרעה, יען כי אבינו התאבל עליו אבל כבד ואנחנו לרגלי הצער שמצטערים אנחנו בגלל מותו ולרגלי תוגת הזקן אנו נמצאים בכל רע.

[104] ועתה באנו לשבור אוכל, את הדאגה לאבינו ואת ההשגחה על הבית הפקדנו בידי בנימין, הצעיר בין האחים; בידך לשלוח אל ביתנו ולהוָכח אם שקרנו בדברינו“.

[105] (4) וראובן ניסה אפוא בדבריו אלה להשפיע על יוסף כי יחשוב על אודותם מחשבות טובות יותר, וזה אחרי שָמעוֹ כי יעקב חי ושאחיו לא נכחד, אסף אותם לפי שעה אל משמר למען חקור אותם לעת מצוא, אבל ביום השלישי שלח להביא אותם לפניו ואמר להם:

[106] „מאחרי שהנכם אומרים בודאות גמורה כי באתם לא להזיק לעניני המלך וכי אחים הנכם בני האב אשר על אודותיו מדברים אתם, תוכיחו אותי שהדבר באמת כדבריכם, אם תשאירו אחד מכם אצלי ולא יאֻנה לו כל רע ותביאו את הבר לאביכם ותחזרו ותשובו אלי בהביאכם אתכם את אחיכם אשר השארתם לפי דבריכם בבית, זאת תהיה הערֻבה לאמתת דבריכם“.

[107] הם באו במבוכה יותר גדולה והתחילו לבכות ולהתאונן איש על רעהו בלי הפוגות על גורלו של יוסף, שבגלל תחבולותיהם נגדו מיסר אותם אלהים והביא עליהם כל זאת. אבל ראובן גנה קשה את חרטתם אשר ממנה לא תצא שום תועלת ליוסף ודרש בתוקף שישאו כל מה שיעבור עליהם כעונש בעדו שהוטל עליהם מאת אלהים. את הדברים האלה דברו ביניהם מבלי לחשוב כי יוסף מבין את שפתם.

[108] לדברי ראובן אלה תקף יגון את נפשות כולם וחרטה על מעשם, כאילו לא הם היו המחליטים למעשה אשר בעדו נענשים הם בצדק מאת אלהים.

[109] כראות אותם יוסף מיואשים במדה כזו נכמרו נחומיו ופרץ בדמעות ויען כי לא רצה שאחיו ירגישו בדבר, יצא, ואחרי עבור זמן מה שב אליהם.

[110] ואת שמעון לקח להיות לערבון בידו עד אשר ישובו אחיו ולהם צוה כי ישברו להם את הבר וללכת, אבל קודם לכן פקד על הממונה שאת הכסף אשר הביאו לקניית הבר ישים בחשאי בשקים ויתן להם כי יקחוהו אתם. וזה עשה כמו שנצטוה.

[111] (5) בני יעקב שבו לכנען ויספרו לאביהם את הקורות אותם במצרים, איך נחשבו כמרגלים שבאו לרגל את המלך ובאמרם שהם אחים ואת האחד עשר השאירו בבית אצל אביו לא נתן בהם אמון ועליהם היה להשאיר את שמעון אצל המושל עד אשר יאמת בנימין על ידי בואו את דבריהם לפניו; הם סברו שאביהם ישלח מבלי לפחד דבר את הצעיר אתם.

[112] יעקב לא היה שבע רצון כלל וכלל ממעשי בניו ואם אמנם נושא הוא בצער את דבר מאסרו של שמעון חושב הוא לסכלות לצרף אליו גם את בנימין.

[113] הוא לא שמע גם לדברי ראובן אשר התחנן ואשר נתן תחתיו את שני בניו, שאם יקרה דבר מה בדרך לבנימין, ימית אותם הזקן. בתוך מבוכתם לסבת צרותיהם חרדו עוד יותר כאשר מצאו את הכסף הטמון בתוך שקי הבר549.

[114] ויהי כאשר כלה השבר אשר נקנה על ידם והרעב הציק יותר ויותר, החליט יעקב תחת לחץ ההכרח לשלוח את בנימין עם אחיו.

[115] יען אי אפשר היה להם לבוא למצרים אם יסעו מבלי למלא אחרי הבטחותיהם, וגם הרעב הלך וכבד מיום ליום והבנים הפצירו, לא היתה לו דרך אחרת לעשות במצב כזה.

[116] יהודה, בעל אופי חזק, דבר אליו גלויות, שאין עליו להיות שרוי בפחד בדבר אחיהם ולא לקבל מתוך בהלת שוא דברים קלי ערך, כי לא יקרה אסון לאָחיו אם לא שאלהים יביאהו עליו, וזה יכול לקרות לו גם בשבתו אצלו בבית.

[117] אל יגזור עליהם באופן כזה כליה ודאית ואל יקפח אותם את שפעת מזונם מידי פרעה מתוך פחד חנם בדבר הילד. עליו לחשוב גם להצלת שמעון, פן על ידי התמהמהות בנסיעת בנימין יאבד הלז. אשר לבנימין יעץ לו כי יבטח באלהים ובו, או שיביא לו חזרה את הבן החי או שיפסיד יחד אתו את חייו.

[118] יעקב נעתר ומסר את בנימין וכסף משנה עבור הבר ולהביא מפירות כנען מנחה ליוסף צרי האלון, לוט, בטנים ודבש. הרבה דמעות נשפכו מצד האב כאשר נפרדו הבנים ממנו וגם מצדם הם. הוא חשב מחשבות אם ישובו בניו בשלום מהנסיעה הזאת, והם אם ימצאו את אביהם בריא ולא יכרע תחת סבל הצער על אודותם.

[119] יום שלם עבר עליהם ביגונם; האב נשאר במצוקת לבו, והם המשיכו את דרכם למצרים בנחמם את סבלם עתה בתקוות לעתיד טוב יותר.

[120] (6) בבואם מצרימה הובאו לפני יוסף; פחד לא מעט ענה אותם, פן יעלילו עליהם בדבר כסף הבר כאילו מעל מעל, ויצטדקו הרבה לפני האיש אשר על בית יוסף ויאמרו כי רק בביתם מצאו את הכסף בשקים ועתה באו להחזירהו, אך כאשר אמר להם האיש שאינו יודע מאומה על מה הם מדברים, פג פחדם.

[121] הוא התיר את שמעון ודאג כי יפגש עם אחיו. בינתים בא גם יוסף מעבודת המלך והם הגישו לו את המתנות ועל שאלתו לאביהם אמרו כי מצאוהו בריא.

[122] אחרי שנודע לו שזה חי שאל לבנימין אם זה הוא אחיהם הצעיר, יען נשא עיניו וראה אותו, וכאשר ענוהו כי הוא זה אמר: „אלהים ינצרך בכל דרכיך“.

[123] הוא הובא מתוך התרגשות לידי דמעות, ויסתלק מהם, כי לא רצה שאחיו ירגישו בו. אחרי כן הזמין אותם לארוחה וסדר את המטות550 באותו הסדר כמו אצל אביהם. יוסף הסביר פנים לכולם אבל את בנימין כבד במנות כפולות551 מהמאכלים אשר לפניו.

[124] (7) אחרי המשתה הלכו לישון ויוסף צוה לאשר על ביתו לתת להם את מדת הבר ולהטמין עוד פעם את הכסף בתוך השקים ולתוך מטען בנימין ישים גם את גביע הכסף אשר מתוכו היה רגיל לשתות ולהניחו שם.

[125] הוא עשה זאת ברצותו לנסות את אחיו אם יעמדו לימין בנימין הנתפס בגנבה ונמצא בסכנה ברורה, או יעזבוהו לנפשו אחרי שאין שום אשמה נגדם וישובו אל אביהם552.

[126] העבד מלא אחרי הפקודה וכאור הבוקר יצאו בני יעקב לדרכם מבלי שידעו מהנעשה והוליכו אתם את שמעון ושמחים שמחה כפולה הן על אודותיו והן שהם מביאים את בנימין לאביהם כמו שהבטיחו לו. והנה הקיפו אותם פרשים המובילים את העבד אשר שם את הגביע בתוך המטען של בנימין.

[127] מה נבהלו מההתקפה הבלתי צפויה של הפרשים ושאלו לסבה אשר בגללה משתערים הם על אנשים אשר מעט קודם לכן התענגו על כבוד והכנסת אורחים שנתנו להם מאת אדוניהם;

[128] אבל אלה קראו אותם בני בליעל, אשר תחת לזכור את הכנסת אורחים של יוסף וטוב לבו לא הססו לגמול לו רעה. את הגביע, אשר מתוכו שתה לחייהם553 גנבו ומתוך חמדה חוטאת דחו הצדה את אהדתם כלפי יוסף ואת סכנת עצמם אם יתפשו.

[129] הם איימו עליהם שיתנו עוד את הדין, כי לא יסתתרו מלפני אלהים ולא ימלטו אחרי הגנבה אם גם גנבו את דעת העבד המשמש. „ועתה הנכם שואלים, לשם מה באנו הנה, כאילו אינכם יודעים; אבל תוכחו עד מהרה כאשר ענש תֵעָנשו“.

[130] בדברים כאלה וקשים מהם חרף אותם העבד, והם מבלי לדעת ממה שמתרחש נגדם התלוצצו על הדברים והתפלאו על קלות ראש של העבד המעיז לצאת באשמה נגד אנשים, אשר לא עכבו בידם את מחיר הבר שנמצא בשקיהם, אלא הביאוהו חזרה אף כי איש לא ידע מהענין; מה רחוקים הם מלעשות עול בזדון.

[131] בחשבם כי בדיקה תצדיק אותם יותר מהכחשה, צוו לעשותה בו במקום ואם יִמָצֵא דבר גנוב, להעניש את כולם; בהיותם חפים מכל פשע חשבו לדבר גלויות בלי סכנה. המצריים הסכימו לערוך את החפוש, אבל אמרו כי העונש יחול רק על אחד, זה שימָצא כי הוא בצע את הגנבה.

[132] הם עשו אפוא את החקירה וגמרו את החפוש אצל כולם בזה אחר זה ובאו לבסוף אל בנימין.

[133] ידוע ידעו שבשקו טמון הגביע אבל רצו להראות שהם עושים את החקירה ברצינות. האחרים היו עתה חפשים בנוגע לעצמם ונשארו עוד שרויים בפחד בנוגע לבנימין אבל אמצו את רוחם שלא ימצא גם נגדו דבר עול, והתחילו להונות את הדולקים אחריהם שהם מעכבים עליהם את הדרך, כי יכלו כבר להתקדם.

[134] אבל כאשר נערך החפוש במטען של בנימין ונמצא הגביע, פרצו מיד ביללה ודמעות וקרעו את בגדיהם ובכו על אחיהם אשר ענש יֵעָנֵש בעד הגנבה וגם על עצמם כי עליהם יהיה להשלות את אביהם בנוגע לשלום בנימין.

[135] הגדיל להם את שִׁברם גם הדבר שנתפסו ברגע שדִמו כי כבר נמלטו מהפגעים; הם אמרו לעצמם שהם אחראים בעד צרות אחיהם וצער אביהם בגללו, יען הכריחו את אביהם כי ישלח נגד רצונו את בנימין אתם.

[136] (8) הפרשים לקחו אפוא את בנימין והובילוהו אל יוסף והאחים הלכו אחריהם; ויהי כראות יוסף את אחיו תחת משמר ואת האחרים בבגדי אבל, קרא: „מה עלה על דעתכם, בני בליעל, בדבר טוב־לבי או בדבר השגחת אלהים שהעזתם לעשות מעשה כזה נגד מיטיבכם ומארחכם?“

[137] אבל האחרים מסרו את עצמם לעונש למען הציל את בנימין ועוד פעם זכרו את אשר חטאו נגד יוסף וקראו בקול שהוא מאושר מהם, יען אם מת הוא, אזי חפשי הוא מצרות החיים, ואם עודנו בחיים, אלהים נוקם את נקמתו מהם, ואמרו, שאשמים הם כלפי אביהם, יען לצער שהוא מצטער בגלל הראשון יוסיפו גם את הצער בגלל בנימין, וראובן הוכיח אותם קשה גם בשעה זו.

[138] אבל יוסף ענה כי הוא ישחרר אותם, הלא הם לא חטאו מאומה, הוא יסתפק בעונש הילד לבד, יען הוסיף ואמר, לא מחכמה היא לשחרר את זה הודות אלה אשר לא עשו שום עול ולא להעניש את אלה יחד עם זה שבצע את הגנבה; הרשות בידם ללכת להם ומבטיח הוא להם משמר שילוה אותם.

[139] לשמע הדברים האלה אחזה פלצות את האחרים ומתוך התרגשות לא יכלו לדבר, אבל יהודה אשר פתה את אביו שישלח את הצעיר וגם בשאר דברים היה איש רב־פעלים גמר אֹמר לשים את נפשו בכפו להצלת אחיו ויאמר:

[140] „בי, אדוני, נוראות העזנו נגדך ואנחנו ראויים לעונש ומן הצדק שאנחנו כולנו נסבול אותו אם כי הפשע לא נעשה על ידי שום איש זולת הצעיר לבד. ואף כי נואשנו מהצלתו נשארה לנו בכל זאת תקוה הודות לחסדך המבטיחה מפלט מהסכנה.

[141] ועתה אל תפנה אל עמדתנו ואל תביט אל חטאנו, אלא אל טבעך והתיעץ בישרך ועשה לא בקצפך, אשר אנשים דלי ערך לוקחים אותו בכח ומשתמשים בו לא רק בענינים גדולים לבד אלא גם בדברים פעוטים, התרומם מעל לאפך ואל תשליט בך חֵמה עד כדי להמית אנשים שאין עוד בכח עצמם לעשות דבר להצלתם, אלא מיחלים לקבלה מידך.

[142] והלא זאת לא הפעם הראשונה שהמצאת אותה לנו אלא אנו באנו לשבור בר ונתתך לנו בחסדך להוליך אתנו את שפע המזון וגם להביא לאנשי ביתנו ולהחיות אותן אשר היו בסכנה לגוע ברעב.

[143] אין שום הבדל בין המעשה שלא לתת לאנשים לגוע מתוך מחסור בדברים ההכרחיים, ובין המעשה שלא להעניש אנשים אשר לפי מראית עין חטאו ואשר בעד החנינה המפוארה שהראית להם היו נתונים לקנאה, זהו אותו החסד רק נתון הוא באופן אחר.

[144] הציל את אלה אשר גם כלכלת לשם זה ונפשות שלא נתת לדעך מתוך רעב, שקימת אותם על ידי טובותיך, ותגדיל להפליא לתת לנו גם את חיינו וגם את האמצעים אשר בהם יתקיימו במצוקתנו.

[145] וחושב אני שאלהים רצה להמציא לך סבה שתַראה את יתרונך במדות טובות והביא עלינו את הצרות האלה למען יתברר שאתה סולח לחוטאים אם גם פגעו בך עצמך ולא תֵראה רחמן רק לאלה אשר לרגל תואנה אחרת זקוקים הם לעזרתך.

[146] מה נעלה הוא לעשות טוב לאנשים שהם הגיעו לכך להיות זקוקים לכך, יותר נעלה הוא להציל את אלה שמגיע להם עונש על כי העוו נגדך עצמך. יען אם הסליחה שנתנה בעד עבירות קלות שנעשו על ידי אי־זהירות ראויה לתהלה, אף כי להשאר ברוח שקטה מול עבירות המחייבות את ראשם של העברינים, אכן זוהי מדת אלהים.

[147] ואני, לולי הראה לנו אבינו באבלו על יוסף כמה סובל הוא באבדן ילדיו, לא הייתי מרבה דברים בעד הצלתנו אנו, זולת עד כמה שיאה בשביל מדתך המלאה רחמים להציל גם נפשות כאלה אשר במותם אין מי שיתאבל עליהם, היינו מוסרים את עצמנו לסבול כל עונש שיעלה ברצונך.

[148] ועתה לא על נפשותינו אנו חסים, אף כי צעירים אנחנו ועלינו למות ועדיין לא נהנינו מתענוגי החיים, רק בהתחשבנו עם אבינו ובחמלנו על זקנתו מפילים אנחנו את תחנונינו אלה לפניך ומבקשים את נפשותינו מידך, אשר אסוננו מסר בידך להענישם,

[149] הלא אינו נוכֵל ואותנו לא גדל להיות כאלה, אלא איש ישר הוא ואינו ראוי להתנסות בצרות כאלה ובשעה זו בהעדרנו מתענה הוא בדאגות על אודותינו ואם יִוָדַע לו עוד אבדנו וסבתו, לא יחיה עוד אלא יקצר את חייו חיש מהר וחרפת סופנו תמהר להעציב את צאתו מהחיים;

[150] עוד טרם שתגיע לאזניו השמועה על גורלנו יגיע הוא לדכדוך הנפש.

[151] השיבה זאת אפוא אל לבבך, ואם גם פשענו מעורר עתה את כעסך, עשה חסד עם אבינו ואל תענישנו ותן לחמלה עליו להכריע על פשענו, כבד גם את השָׂב, אשר אחרי שנֹאבד, יבלה את ימיו וימות גלמוד, הגיש בחסדך את התשורה הזאת לשם אב.

[152] כי בשם זה מכבד אתה הן את הוריך, הן נותן אתה כבוד לך עצמך, הלא גם לך יש כבר חלק בתואר זה, ואלהים אבי־כל יקיים אותך בתואר זה בלי כל פגע רע, יען בהתחשבך עם השם הזה תחשב כמכבד גם אותו, אם לבך ימלא רחמים עם אבינו ובענויים אשר יסבול כשישאר שכול מבניו.

[153] בידך העֹז לקחת מאתנו מה שחנן אותנו אלהים ובידך לתת לנו ולא לפול במשהו ממנו בחסד. יען יפה הוא להשתמש בכח הכפול הזה למעשים טובים ולשכח את הרשות להמית כאילו האפשרות הזאת אינה קיימת ולחשוב שאין הרשות אלא להציל ובמדה שירבה להעניק את חסדיו לאנשים ידמה לו שגמל חסד לנפשו.

[154] אתה תציל אותנו כולנו אם תסלח לאחינו את מקרהו כי אין לנו אפשרות להמשיך ולחיות אם הוא יֵענש, יען אין אנחנו יכולים לשוב אל אבינו לבדנו אלא להשאר פה ולקחת חלק באסונו.

[155] ומתחננים אנחנו אליך, אדוני, אם בדעתך להמית את אחינו, להעניש יחד אתו גם אותנו כאילו שותפים אנחנו בפשע. אין אנחנו רוצים לכלות את חיינו ביגון על מותו, כי אם למות באותו מות יחד אתו כאחים לפשע.

[156] ושהנאשם עדיין עול ימים ובינתו לא התפתחה עדיין ושאנושי הוא במקרים כאלה להמציא סליחה,

[157] משאיר אני זאת לחות דעתך ואחדל מלדבר עוד למען שאם תרשיע אותנו יֵחשב ששגיאותי הביאו עלינו את חומר הדין. ואם תזכנו, תחשב שעל ידי מדת רחמיך הגיע לנו ככה ולא לבד שתציל את חיינו, אלא נראה בזה יותר הגונים לחסדיך ויותר שמת לב להצלתנו מאשר אנחנו בעצמנו.

[158] אם באמת ברצונך להמיתו, הענישני במקומו ואותו שלח לאביו ואם נראה לך להחזיקו כעבד, מתאים אני יותר לשרותך, כי מוכשר אני יותר, כפי שאתה רואה, לשאת כל סבל“554.

[159] יהודה היה אפוא מוכן לקבל על עצמו ברצון כל דבר להצלת אחיו ונפל לרגלי יוסף והשתדל לשכך את חמתו ולפיסו, גם האחרים כולם התנפלו לרגליו בבכיה ומסרו את עצמם למות בעד חיי בנימין.

יוסף מתודע לאחיו    🔗

[160] (9) ויוסף, אשר ההתרגשות התגברה עליו ולא יכול היה להמשיך ולהעמיד פנים של כעס, צוה שיצאו האנשים העומדים שם, למען יתודע אל אחיו כשאין איש אתם.

[161] אחרי שיצאו האחרים, התודע אל אחיו ואמר: „משבח אני אתכם בעד ישרכם וחבתכם לאחינו ומוצא אני אתכם טובים מאשר קויתי על יסוד מזימותיכם נגדי; המעשים כולם שעשיתי היו לבעבור נסות את האחוה שלכם. ועתה ידעתי שלא בהתאם לטבעכם נעשו הרעות נגדי, אלא רצון אלהים הוא המסבב שנהנה מן הטובות של עכשו555 וגם בעתיד אם ימשיך את חסדו אתנו.

[162] והנה בשמעי, מה שלא פללתי, שאבי עוד חי ובראותי אתכם מסורים במדה כזו לאחיכם, לא אזכור לכם עוד את מעשיכם אשר בהם נראים אתם אשמים כנגדי, אחדל מהנטירה בגללם ואודה לכם כעוזרים לאלהים להוציא לפעולה את מחשבתו למצב של היום.

[163] ורצוני שגם אתם שכח תשכחו את המעשים הללו ותהיו שמחים וביותר שקלות הדעת של אז נגמרה בתוצאה כזו, ואל תתעצבו מבושה על שגיאותיכם. אל תֵרָאו אפוא כמצטערים על אשר זממתם נגדי רעות ובגלל החרטה אשר מתחרטים אתם עליהן, הלא מחשבותיכם לא הצליחו.

[164] שמח שמחו אפוא על מעשי אלהים, לכו וספרו כל זאת לאבינו, לבל יכלו הדאגות על אודותיכם את כחותיו ויגזול ממני את הטוב שבאשרי אם ימות טרם אראה אותו בעיני ויקח חלק באשרי.

[165] ולקחתם אותו ואת נשיכם וטפכם וכל בני משפחתם ובאו הנה; מן הנמנע שיהיו רחוקים מהצלחתנו אלה שהם היקרים לי וביחוד מאחרי שנשארו עוד חמש שנים של רעב“.

[166] אחרי דברו את הדברים האלה חבק את אחיו; אלה היו טבולים בדמעות ומצטערים על מזימותיהם נגד; הם לא הרגישו בותרנות אחיהם זולת עונש.

[167] ועתה התמסרו למשתאות556; כששמע המלך כי באו אחי יוסף שמח מאד וכאילו באה הטובה לבין ביתו הציע להם עגלות מלאות בר וזהב וכסף להביא לאביהם. אחרי קבלם עוד מתנות מאת יוסף, מהן להביא לאביהם, מהן לאיש איש מהם, ובנימין נשא יותר מכולם, יצאו לדרכם.

יעקב יורד למצרים    🔗

[168] (VII–1) ויהי כאשר באו הבנים ויעקב שמע את קורות יוסף שלא לבד שהוא נצל ממות אשר בגללו התאבל כל הזמן, אלא חי גם בהצלחה מפוארה ומשתתף עם המלך בשלטון מצרים

[169] וכי כמעט ההנהלה כולה בידו, לא נראו בעיניו השמועות האלה כדבר שאין לתת אמון בו557, בזכרו את כח אלהים ואת חסדו אליו, אם גם בינתים עזב אותו558, ונזדרז מיד ללכת אל יוסף.

[170] (2) בבואו בארה שבע זבח שם זבחים לאלהים; ובהיותו מפחד פן בגלל הטובה אשר במצרים יאהבוה בניו וישתקעו בה, עד שצאצאיהם לא ירצו לעולם לשוב לכנען לרשת אותה כפי שהבטיח אותו אלהים;

[171] ועוד יען כי בלי הסכמת אלהים יורד הוא מצרימה, פן בגלל זה יטמע שם זרעו; מלבד זאת פחד, פן יעזוב את החיים טרם יראה את יוסף, הטרידו המחשבות האלה את מוחו כשהוא הולך ונרדם.

[172] (3) והנה נראה לו אלהים וקרא אותו פעמים בשמו ועל שאלת יעקב מי הוא, אמר: „הלא לא נכון הוא, יעקב, שלא תדע את האלהים אשר עמד תמיד לימין אבותיך ועזר להם ואחריהם עזר לך.

[173] כי כאשר אמר אביך לגזול ממך את הנגידות אני הוא שנתתי אותה לך, גם כאשר נשלחת לבדך לארם נהרים, הנה רק הודות לחסדי עמך הצלחת בנשואיך ושבת עם מספר רב של ילדים ונכסים.

[174] הודות להשגחתי נשארו כל ילדיך בחיים, ואותו הבן מבניך שחשבת אותו לאבוד, יוסף, נהלתי כי ישיג טובות גדולות מאלה ועשיתיו לשליט על מצריםם עד כי נבדל הוא רק מעט מהמלך.

[175] עתה באתי להיות לך למנהיג בדרך זו ולהודיעך מראש שאת מספר ימיך תמלא בזרועות יוסף ולהראות לך שתקופה ארוכה של שלטון וכבוד תהיה לצאצאיך ושאנחם אל הארץ אשר נשבעתי להם“.

בני יעקב הבאים מצרימה    🔗

[176] (4) מעודד מהחלום הזה נסע יעקב ברוממות רוח יותר גדולה למצרים עם בניו ובני בניו; כולם ביחד היו שבעים נפש.

[177] והנה לא חשבתי בתחילה לפרסם את שמותיהם, ביחוד בגלל זרותם; אולם בכדי לסתור את דברי האנשים559 שאינם מסכימים שמוצאנו מארם נהרים כי אם ממצרים, חשבתי לנחוץ להזכיר את השמות. בני יעקב היו שנים עשר; מאלה נסע יוסף כבר קודם לכן.

[178] נזכיר איפוא אלה שבאו אתו ואלה שנולדו מהם. בני ראובן היו ארבעה, חנוך560 ופלוּא561 וחצרון562 וכרמי563; בני שמעון ששה, ימואל564, וימין565, ואוהד566 ויכין567 וצחר568 ושאול569; שלשה בנים נולדו ללוי, גרשון570 קהת571 ומררי572; ליהודה היו שלשה בנים, שֵׁלָה573 ופרץ574 וזרח575; ושני נכדים שנולדו מפרץ, חצרון576 וחמוּל577.

[179] בני יששכר ארבעה תולע578 ופוה579 ויוב580 ושמרון581; זבולון הביא אתו שלשה בנים, סרד582 ואלון583 ויַחְלְאֵל584.

[180] אלה בני לאה והלכה אתם גם בתה דינה, ביחד היו שלשים ושלשה. בני רחל585 היו שנים, מהם נולדו ליוסף מנשה ואפרים; לשני, בנימין, היו עשרה, בלע586 ובכר587 ואשבל588 גרא589 ונעמן590 אחי591 וראש592 מֻפִּים593 וחֻפִּים594 וָאָרְדְ595. אלה הם ארבעה עשר ויחד עם אלה שנזכרו למעלה עולה מספרם לארבעים ושבעה.

[181] אלה היו אפוא בני יעקב הכשרים, מבלהה שפחת רחל נולדו לו דן ונפתלי ואחריו הלכו ארבעה בנים, יַחְצְאֵל596 וגוּנִי597 ויֵצֶר598 ושִׁלֵּם599, לדן היה רק בן אחד, חושים600.

[182] אם נוסיף את אלה לנזכרים למעלה יתמלא המספר חמשים וארבעה. גד ואשר היו בני זלפה שפחת לאה; גד הביא אתו שבעה בנים, צפיון601 וחגי602 שוני603ואצבּון604, עֵרי605 וארודי606 ואראלי607.

[183] לאשר היתה בת אחת וששה בנים ששמותיהם היו ימנה608 וישוה609 וישוי610 ובריעה611 חבר612 ומלכיאל613. אלה היו ששה עשר ואם נצרף אותם לחמשים וארבעה יתמלא המספר הנזכר למעלה מבלי שנכלול בהם את יעקב.

יעקב במצרים    🔗

[184] (5) כשמוע יוסף שאביו הולך ובא, יען כי יהודה אחיו בא קודם והודיע לו את בואו, יצא לקראתו ופגש אותו על יד העיר הֵירוֹאוֹ614. בגלל השמחה הבלתי מקווה והגדולה כמעט שפרחה נשמתו של יעקב615, אולם יוסף השיב את נפשו, אף כי הוא עצמו לא יכול היה לשלוט ברוחו, שלא יקרה לו אותו הדבר מתוך עונג, אבל לא נכנע לו כמו אביו.

[185] אחר כך צוה כי אביו יעשה את דרכו לאט והוא עצמו לקח אתו חמשה מהאחים ומהר אל המלך לספר לו כי יעקב בא עם בני ביתו. המלך שמע בשמחה את הבשורה ופקד על יוסף כי יאמר לו באיזה משלח יד רצונם להמשיך, למען יוכל לעזור להם בזה.

[186] הוא616 ענה כי הם רועים טובים ולא יתמסרו לאיזו עבודה אחרת אלא לזו בלבד; הוא אמר זאת מדאגה לבל יתפרדו איש מעל אחיו אלא ישארו יחד ויכלכלו את אביהם, וגם לבל יתרועעו אל המצריים בהתעסקם באותן המלאכות כמוהם; יען כי למצריים היה אסור להתעסק במרעה צאן617.

יעקב לפני פרעה    🔗

[187] (6) יעקב הובא לפני המלך וישתחוה לו ויברך אותו למלכותו, ופרעה שאל אותו כמה זמן עבר עליו. וכאשר ענהו כי הוא בן מאה ושלשים שנה התפלא המלך על אריכות ימיו של יעקב.

[188] ועל זה השיב כי הוא חי פחות משנות אבותיו; המלך הרשה לו להתישב עם בניו בעיר און618, יען בסביבה הזאת היו גם לרועי צאן שלו מקומות מרעה.

יוסף המשביר בר למצריים    🔗

[189] (7) והרעב כבד על המצריים והמחסור הלך וגבר עליהם יותר ויותר, הנהר לא השקה את האדמה, כי לא עלה, ואלהים לא המטיר619, והם עצמם מתוך אי ידיעה לא דאגו מראש. ויוסף נתן להם בר בכסף, וכאשר אזל מידם הכסף, קנו את הבר במקנם ובעבדיהם; ואלה שהיתה להם גם חלקת אדמה מסרו אותה במחיר מזון.

[190] באופן זה נעשה המלך אדון על כל קנינם ויוסף העביר אותם ממקום למקום לבעבור יֵעָשׂה המלך בטוח בקנין אדמתם, זולת הכהנים, כי להם נשארה אדמתם.

[191] המחסור שִׁעבּד לא רק את גויתם אלא גם את בינתם והכריח אותם להשתמש מעתה באמצעים שפלים להשיג אוכל נפשם. והנה כאשר רפתה הצרה והנהר הציף את הארץ וזו הוציאה פירותיה בשפע,

[192] בא יוסף לכל עיר ועיר620 ויאסוף לתוכה את ההמונים ונתן להם במתנה לצמיתות את האדמה אשר מכרוה ויכול היה המלך להחזיק בה ולהוציא את פריה לעצמו; יוסף עורר אותם כי יחשבו אותה כקנינם הפרטי ויעבדוה במרץ ורק את החלק החמישי של הפירות ישלמו למלך בעד האדמה שהוא מוסר להם אף כי היא שלו.

[193] והם, כשנעשו בעלים על האדמה מבלי שקוו לזאת, שמחו מאד וקבלו על עצמם את הפקודות. באופן כזה גדל כבוד יוסף בעיני המצריים וגם הגדיל את אהדתם אל המלך. החוק לשלם את החלק החמישי מהפירות נשאר בתקפו גם עד אחרוני המלכים.

מות יעקב    🔗

[194] (VIII–1) אחרי שחי יעקב במצרים שבע עשרה שנה חלה את חליו ומת כשבניו על ידו; הוא ברך אותם שיגיעו להצלחה וחזה להם ברוח נבואה איך כל אחד מבני ביתם ינחל את כנען, מה שבאמת קרה ככה אחרי שנים רבות;

[195] ליוסף פזר תהלות על כי לא נטר שנאה לאחיו, ולא עוד אלא שהראה להם את נדבת לבו בהעניקו להם טובות שאין גומלים כמוהן גם לאיש חסיד; הוא שם על בניו כי יצרפו את בני יוסף, אפרים ומנשה, אל מספרם ויחלקו אתם יחד את כנען; על־אודות הענין הזה נדבר אחר כך.

[196] כמו כן בקש שקברו יהיה בחברון. הוא מת אחרי שחי בכלל מאה וארבעים ושבע שנים; הוא לא נפל מאחד מאבותיו ביראת אלהים והגיע לו הגמול המגיע בצדק לישרת־לב כזו.

[197] יוסף נשא בהסכמת המלך את גוית אביו לחברון ויקברהו שם בפאר רב. והנה מֵאנו אחיו לשוב אתו יחד621 יען נפל עליהם פחד פן יתנקם בהם, אחרי שאביהם מת, בעד המזימה שזממו נגדו, הלא אין איש מעתה שיודה לו בעד התאפקותו כנגדם; אך הוא דבר על לבם שלא יהרהרו אחריו ושאין להם לחשוד בו. הוא הוליך אותם אתו ומסר להם נכסים רבים ולא חדל מלדאוג להם בכל מאודו.

מות יוסף    🔗

[198] (2) וימת גם הוא בן מאה ועשר שנים, והיה איש ישר להפליא וכלכל כל דבר בתבונה ובעוזו שמר על המדה. המדות הטובות האלה היו הגורם להצלחתו אצל המצריים אף כי בא מארץ נכריה ונעשה לשליט אחרי סבלו צרות כאלה, אשר ספרנו קודם לכן.

[199] וימותו שם גם אחיו אחרי שחיו במצרים חיים שאננים.

[200] גם את גויותיהם העלו בני בניהם אחרי עבור זמן מה וקברו אותן בחברון622, אבל את עצמות יוסף הביאו לכנען אחרי זמן רב, בצאת העבריים ממצרים, כי ככה השביע אותם יוסף. איך אירעו המאורעות האלה ובאיזה עמל כבשו את כנען אספר אחרי אשר אתאר את הסבה אשר בגללה עזבו העברים את מצרים.

שעבוד בני ישראל    🔗

[201] (IX–1) ויען כי המצריים היו מפונקים ונרפים לשאת עמל והתמכרו לתענוגים בכלל ולתאות הבצע בפרט היו עוינים מאד את העברים ומקנאים בהצלחתם.

[202] כי בראותם את גזע בני ישראל מצליח ולסבת כשרונו וחריצותו למלאכה623 עולה כבר בשפע נכסיו, דִמו כי שגשוג העברים הוא לרעתם. הטובות שהגיעו להם מאת יוסף נשכחו באורך הזמן וגם המלכות נסבה לבית אחר624 וירשיעו מאד נגד בני ישראל ויתחכמו להם לענות בענויים שונים.

[203] וישימו עליהם לחלק את היאור לתעלות רבות, לבנות חומות לערים625 וסכרים אשר יעצרו ביאור למען לא יגרום לבצות בעברו על גדותיו.

[204] ובהקימם פירמידות הִלאו את הגזע שלנו כי הכריחום להסתגל לעבודות שונות ותלאות. וזמן של ארבע מאות626 שנה המשיכו בענויים אלה. אכן, שניהם התאמצו לדברים נגדיים, המצריים חפצו להשמיד את בני ישראל בעבודות פרך, ואלה – להֵראות תמיד מתגברים על הדרישות אליהם627.

נבואות על לידת משה    🔗

[205] (2) במצב כזה היו עניניהם כאשר קרה המקרה הזה אשר המריץ את המצריים עוד יותר להשמדת הגזע שלנו. אחד מהחרטומים – אנשים מוכשרים להגיד את האמת על ענינים העתידים לבוא – הודיע למלך כי בימים אלה יִוָלֵד ילד לבני ישראל אשר ימגר את שלטון המצריים וינשא את בני ישראל וכאשר יגדל ויהיה לאיש יהפוך את העולם כולו לדרך הטובה וירכוש לו שם עולם628.

[206] ויבהל המלך ויצו בעצת האיש ההוא להשמיד כל זכר שיולד לבני ישראל בזה שיָשלכו לתוך היאור ושהמילדות המצריות תשימנה לב לחבלי לידה של הנשים העבריות ותפקחנה על הלידות שלהן.

[207] הוא צוה כי אלה תילֵדנה אותן, יען בהיותן בנות עמו לא תָּפֵרְנָה את רצון המלך629, ואת הנשים אשר בכל זאת תמרנה ותנסינה להציל בסתר את הולד, צוה להרוג יחד עם וְלָדָם630.

[208] איומה היתה הצרה שאימה עליהם; לא לבד שיהיו שכולים מילדיהם והם עצמם, ההורים, יתנו ידם להשמדת זרעם, אלא גם ההכרה כי גזעם יכחד לרגלי השמדת הילודים והם עצמם, ילכו ויגועו, עשתה את אסונם קשה מנשוא ומביא ליאוש.

[209] אכן היו ברעה גדולה כזו. אבל אין איש אשר יתגבר על עצת אלהים גם אם יזום נגדו מזימות לאין ספור, כי אותו הילד אשר החרטום חזה עליו גדל בהתחמקו מהשגחת המלך ובאמת באו כל הדברים אשר חזה עליו. וכך היה הדבר:

[210] (3) עמרם631, בן למשפחה אצילית אצל העברים632, בהתעצב אל לבו על העם כולו פן יסוף לרגלי התמעטות הנוער הבא, ובסבלו קשה לגורל משפחתו, יען אשתו הרתה,

[211] היה במבוכה רבה ויפנה בתפלה אל אלהים כי יתמלא רחמים על אנשים אשר לא הזניחו דבר בנוגע לעבודתו ולפדות אותם מהעֳנִי הנוכחי ומהסכנה שגזעם יכחד.

[212] וירחם אלהים עליו וישמע את תפלתו ויֵרא אליו בחלום ויצו כי לא יתיאש בנוגע לעתיד ואמר לו שאמונתם שמורה בזכרונו ותמיד שלם ישלם להם את שכרם בעדה כאשר הבטיח גם לאבותיהם בעשותו אותם ממתי מספר לעם גדול כזה.

[213] הלא אחד היה אברהם כאשר הִנְחָה אותו מארם נהרים לכנען ויברכהו בכל דבר וגם כי יהיה לו זרע מאשתו אשר קודם לכן היתה עקרה, כי כך היה רצונו, ובנים יוָלדו לו ושיוריש לישמעאל ולבניו אחריו את ארץ ערב, ולבני קטורה את טְרוֹגְלוֹדִיטִיס633 וליצחק את כנען.

[214] „ואת מעשי הגבורה, אמר, אשר עשה אברהם במלחמתו634 בעזרתי אם לא זכור תזכרו, תראו באמת כשוכחי אלהים. ויעקב הצליח להעשות מהולל גם בין עמים נכרים לרגלי שפע אשרו אשר זכה בו בחייו ואשר הניחו גם לבניו אחריו ואשר בא עם שבעים נפש בסך הכל למצרים ועתה הנכם למעלה מששים רבוא.

[215] ועתה ידוע תדע כי שמתי לבי להצלת עדתכם כולה ולפאר את שמך, כי הילד ההוא, אשר המצריים בפחדם מפני לדתו גזרו להשמיד את הילדים הילודים בבני ישראל, יהיה ממך וימלט מידי השומרים עליו להשמידו

[216] ואחרי שיגדל באורח פלא יפדה את עם העברים מסבלות המצריים ושמו ישאר לזכרון בפי בני האדם כל ימי עולם לא אצל העברים לבד אלא גם אצל עמים נכרים; את חסדי זה אטה לך ולצאצאיך; יהיה לו גם אח הגון שיכהן בכהונתי, הוא וזרעו כל הימים“635.

לידת משה    🔗

[217] (4) אחרי שנתגלו לו הדברים האלה במראה הלילה התעורר עמרם וגלה אותם ליוכבד636 אשתו, ופחדם גדל עוד יותר לרגלי חזון החלום שנראה להם.

[218] הם חרדו לא לגורל הילד בלבד, אלא גם לגודל האושר הזה שנועד לו. ואמנם, הלידה של האשה נתנה אמון בדברי אלהים שהודיע מראש, יען הצליחה להסתתר מפני השומרים הודות לחבלי לידה הקלים ולא תקפו אותה ציריה בחזקה637.

[219] שלשה חדשים כלכלוהו אצלם בסתר אבל אחרי הזמן הזה פחד עמרם פן יִגָלֶה ויעורר את זעם המלך ויבֻלע לו ולבנו ותבוטל הבטחת אלהים, גמר בלבו למסור את הצלת הילד וההשגחה עליו בידי אלהים מלבטוח על זה שיצפינוהו, דבר בלתי בטוח, ולהביא בסכנה גדולה על ידי הטפול החשאי לא את הילד לבד אלא גם את עצמו;

[220] הוא חשב שאלהים יעשה הכל להצלתו כי דבר אינו נופל ממה שהבטיח. אחרי שהחליטו זאת עשו638 תבת גֹמא דומה בצורתה לעריסה, ואשר לגדלה עשו אותה די רחבה לשים בה את העולל; אחר כך זפתו אותה בזפת, יען הזפת עוצר בעד המים מלהתפרץ דרך מקלעת הנצרים פנימה, ושמו בתוכה את הילד והורידוה לתוך היאור והשאירו את הצלתו בידי אלהים, והיאור קבלהו ונשא אותו.

[221] ומרים639 אחות הילד עברה במצות אמה לעבר השני והלכה אנה ואנה לראות לאן תנשא התבה.

[222] והנה הראה אלהים כי בינת אנוש הבל, אבל הדבר העולה ברצונו לעשות מביא הוא לתכליתו הרצויה ושהאנשים אשר לבטחונם האישי מתנכלים הם להשחית אחרים שוגים במזימותיהם כל כמה שיתאמצו בתחבולותיהם.

[223] בשעה שהללו מצילים את נפשם מבלי משים וכמעט מתוך הרעה עצמה תצמח להם בעצת אלהים תשועתם הנובעת מתוך הסכנה עצמה. קורות הילד הזה הוכיחו את עצמת אלהים.

הצלתו על ידי בת פרעה    🔗

[224] (5) תֶּרְמוּתִּיס640 היתה בת המלך. היא שחקה641 על גדות היאור ובראותה את התבה נשאת מהזרם, שלחה שַׂחְיָנִים642 וצותה להביא לה את העריסה. כאשר שבו השלוחים עם העריסה וכראותה את הילד אהבה אותו מאד בגלל גדלו ויפיו643;

[225] כה גדולה היתה ההשגחה שהראה אלהים בנוגע למשה שאותם האנשים אשר גמרו אומר לרגלי לידתו שלו לאבד את שאר הילודים מעם העברים, יֵעָשׂוּ כדאים לפרנסו ולגדלו. ותרמותיס פקדה להביא אשה אשר תחלֹץ את שדה לילד. אבל במקום להשאר על יד השד הסב את ראשו ממנו ואת הדבר הזה עשה אצל נשים רבות644;

[226] אז אמרה מרים, אשר עשתה את עצמה כנוכחה בהנעשה לא בכונה תחלה כי אם כמסתכלת645: „לשוא, המלכה, תשלחי לקרוא את הנשים האלה להיניק את הילד, כי אין להן שום קרבה עם הילד אם תסדרי שתוּבא אחת מהנשים העבריות, אפשר שיקבל את השד של אשה בת עמו“.

[227] דבריה נראו נכוחים והמלכה צותה לה שהיא עצמה תעשה את הדבר ותלך להביא מינקת. היא קבלה על עצמה את התפקיד והביאה את האם שהיתה זרה להן. והילד באוַת נפשו נדבק אל השד ולבקשת בת המלך קבלה האם על עצמה להיניקו כל עוד שיהיה זקוק.

שמו    🔗

[228] (6) והנה בהתאם לקורות האלה נתנה לו שם המזכיר את שִׂימו לתוך היאור, יען המצריים קוראים את המים „מוֹי“ ואת המשויים מן המים „אֶסֵיס“646.

[229] ניתן לו אפוא השם הזה המָרכב משני המושגים. והוא היה בלי ספק כפי שהבטיח אלהים מראש האיש המפואר בין העברים בגודל נפשו וּבְבוּזו לעמל. הוא היה הדור השביעי לאברהם647, יען עברם היה בן קהת, וקהת היה בן לוי בן יעקב בן יצחק בן אברהם.

[230] תבונתו התפתחה לא בהתאם לגילו אלא היתה משוכללה ממדות גופו והראה רוחב לב יותר מבוגר מהמצוי בשנות הילדות ומעלליו אשר עולל בגיל רך זה העידו על מעשים גדולים מאלה שיהיה לאיש. וכאשר נמלאו לו שלש שנים648 גִדל אלהים את קומתו באופן נפלא מכפי גילו649 ואשר ליופיו לא היה איש כה אדיש אשר בראותו את משה לא יתפעל מטוב תארו650;

[231] וקרה שאנשים רבים כאשר פגשוהו בדרך כשהוא נִשא הסתובבו להסתכל בו ובהזניחם את עניניהם הדחופים התבוננו בו בישוב הדעת; כי חן ילדותו השלם והתמים משך אליו את עיני הרואים.

הילד משה מובא לפני פרעה    🔗

[232] (7) יען היה ילד כזה לקחה אותו תֶּרְמוֹתִּיס לה לבן, כי הגורל לא זכה אותה בילד שלה651. ויהי היום ותוליך את משה אל אביה להראותו לו ויען כי חשבה מחשבות בנוגע ליורש עצר, אם ברצון אלהים יהיה שלא יהיה לה ילד, אמרה אליו, שגדלה ילד אשר תוארו כתואר אלהים ובעל שאר רוח הוא וכי באורח פלא קבלתהו הודות ליאור, ותאמר: „בדעתי לאמצו לי לבן וליורש ממלכתך“.652

[233] בדברה את הדברים האלה מסרה את העולל בזרועות אביה וזה לקח אותו וחבקהו אל לבו באהבה וכדי לעשות נחת רוח לבתו שם את העטרה על ראשו653. אבל משה הסיר אותה והשליכה ארצה, אמנם מתוך ילדות, ורמס אותה ברגליו.

[234] המעשה הזה נראה כאות מבשר בנוגע למלכותו. כראות החרטום654 את המעשה הזה, זה אשר חזה מראש כי לידת הילד תגרום לירידת עוז המצריים, התקומם להרגו והרים קול נורא ואמר:

[235] „זהו, המלך, זהו הילד, אשר אלהים גלה לנו להרגו למען נחיה בלי פחד; מאַשֵׁר הוא את החזון במעשה אשר עשה בהתקלסו בשלטונך וברמסו את העטרה. סלקהו אפוא ובזה תשחרר את המצריים מהמגור מפניו ותקח מהעברים את התקוה הנועזה שהם מקווים ממנו“.

[236] אבל תרמותיס הזדרזה והצילה את הילד. גם המלך הסס להסכים לרצח, כי כך נתן אלהים בלבו אשר השגחתו היתה פקוחה על הצלת משה. ובכן הוא גֻדל בשימת לב מרובה והעברים קוו ממנו לעתידם, בעת שהמצריים הביטו בחשד על התפתחותו;

[237] אכן, לא היתה שום סבה ברורה אשר בגללה ימית אותו המלך שהיה שאר בשרו לרגלי האִמוּץ, או מי שהוא אחר, אשר היתה לו הרשות לשמור בעוז על טובת מצרים בהביטו לימים הבאים, ויחדלו מלבקש להרגו.

משה המצביא נגד הכושים    🔗

[238] (X–1) משה אשר נולד וגֻּדל אפוא, באופן המסופר למעלה, כאשר נעשה לאיש הראה למצריים את כשרונו ושהוא נולד למען השפלתם והרמת העברים והשתמש בשעת כושר זו: הכושים, שכני המצריים, התפשטו על ארץ מצרים ולקחו שלל ומלקוח. ויחר למצריים ויצאו עליהם למלחמה להסיר מעליהם את החרפה אבל נוגפו בקרב וחלק מהם נפל וחלק נס באופן מחפיר אל ארצם וימלטו על נפשם.

[239] הכושים רדפו אחריהם והדביקום ויען כי חשבו לעצמם כסימן חולשה שלא ללכוד את מצרים כולה, כבשו את רוב הארץ ואחרי שטעמו מטובה לא רצו לצאת מתוכה.

[240] וכאשר הגלילות הסמוכים לא העיזו לצאת נגדם במלחמה בהתנפלותם הראשונה, הלכו הכושים הלאה עד מֹף והים ושום עיר לא יכלה לעמוד בפניהם.

[241] מדוכאים לרגלי תבוסתם, פנו המצריים לנחשים וקסמים. האל יעץ להם להשתמש בעזרת העברי655 והמלך פקד על בתו למסור לו את משה כי יהיה לו מצביא.

[242] היא מסרה אותו אחרי שנשבע המלך שלא לגרום לו שום רעה, ויען חשבה שטובה גדולה תצמח מההתקרבות, ודברה קשות עם הכהנים אשר קודם לכן דרשו, כי יִמָסֵר למות כאויב ועתה אינם מתבישים להשתמש בעזרתו.

[243] (2) נדרש על ידי תרמותיס והמלך קבל משה656 את התפקיד הזה בשמחה; שמחו גם החרטומים של שני העמים, אלה של המצריים יען כי יתגברו על אויביהם בעזרת כשרונו ובאותה ערמה יסירו גם את משה, ואלה של העברים כי יהיה נוח להם לברוח מתחת יד המצריים כשמשה יהיה להם המצביא.

[244] הוא הזדרז טרם שיספיקו האויבים לשמוע על התקרבותו, וקבל את הצבא בידו ונחה אותו בעשותו את מסעו לא על היאור כי אם בפנים הארץ.

[245] ועתה הראה הוכחה מפליאה מתבונתו. יען כי הדרך בפנים הארץ קשה בגלל המון נחשים, כי עשירה מאד הארץ בהם, ויש כאלה שאינם נמצאים במקום אחר ורק הארץ הזאת יכולה לגדל אותם; ושונים הם בחמתם ונבדלים במראיהם; חלק מהם מעופפים עד שהם גם מסתתרים באדמה ומזיקים וגם מתרוממים באויר ומשחיתים טרם שהרגיש בהם מי שהוא657. ובכן בכדי לדאוג למעבר בטוח מסכנות בשביל צבאו, המציא טכסיס מחוכם כזה: הוא צוה להכין סלי גֹמא בדמות תבות ולשאת אותם כשהם מלאים יַנְשׁוּפִים.

[246] בעל חי זה שונא את הנחשים; הנחשים נסים מפניהם בהתקרבם ואם הם עומדים על נפשם, נחטפים ונבלעים הם כאילו מצבאים658.

[247] בני תרבות הם הינשופים ורק כלפי מין הנחשים לבד אכזרים הם659. אבל אפסיק מלכתוב עתה על אודותם: הלא היוונים660 מכירים היטב את טבע הינשופים. ובכן כאשר חדר לחבל המנוגע מהחיות, הגן על עצמו בהם מפני טבע הזוחלים בהוציאו אותם עליהם והשתמש בעזרתם.

[248] באופן כזה עשה את דרכו ובא אל הכושים מבלי שהרגישו קודם לכן, ויתגר בהם ויכה אותם בקרב, ויהרוס את תקוותיהם בנוגע למצרים וילכוד את עריהם ויבוז אותן ויעשה הרג רב בין הכושים.

[249] וכאשר טעם צבא המצריים מהצלחת משה, לא התעיף מלשאת את התלאות עד אשר הכושים עמדו בפני הסכנה להיות לעבדים ולהשתמד כליל. ולבסוף נהדפו לתוך סַבָּה עיר המלוכה של ארץ כוש, אשר קמביסס קרא אותה אחרי כן מֵירוֹאֶה על שם אחותו661, ובאו במצור.

[250] העיר היתה קשה מאד להכבש כי הנילוס הקיף אותה סביב ונהרות אחרים662 הָאַסְטַפּוֹס663 והָאַסְטַבּוֹרַס גרמו קושיים גדולים למי שנסה לחצות את זרמם. את העיר הפנימית, כאילו נמצאת על אי, הקיפה חומה בצורה וכמגן לעבר האויבים שמשו לה מלבד הנהרות גם סוללות חזקות בין החומות עד שהמים לא יכלו להתפרץ לתוכה בעת התגברם, וזה עשה את כבוש העיר לבלתי אפשרי גם בשביל אלה אשר עברו את הנהרות.

משה לוקח אשה כושית    🔗

[251] עוד נשא משה באי־רצון את הבטלה של הצבא, כי להתגרות במלחמה לא העיזו כלל האויבים, והנה קרה לו המקרה הזה:

[252] תַּרֵבִּיס היתה בת מלך הכושים; היא התבוננה איך הקריב משה את הצבא לחומה ואיך הוא נלחם באומץ לב והתפלאה על חכמת לבבו בעלילותיו והבינה כי הוא היה הגורם לתשועת המצריים שהתיאשו כבר מחרותם וכי על ידו הגיעו הכושים אשר היו מתפארים במעשי גבורה עליהם לסכנה גדולה כזו, ואהבה עזה אליו תקפה אותה וכאשר התגבר עליה הרגש הזה שלחה אליו את הנאמנים בין עבדיה כי ידברו אתו לקחת אותה לאשה;

[253] הוא קבל את ההצעה בתנאי שהעיר תמסר לידו ובשבועת אמונים קבל על עצמו לקחת אותה לאשה ואחרי שהעיר תהיה בידו לא להפר את הברית. והמעשה בא בעקבות הדיבורים. אחרי שהכניע את הכושים הודה משה לאלהים וגמר את הנשואין664 והוליך את המצריים אל ארצם.

משה נמלט למדין    🔗

[254] (XI–1) והמצריים אשר נצלו מהתבוסה על ידי משה, נתמלאו לסבת תשועתם שנאה נגדו וחבלו ביתר מרץ תחבולות לפגוע בו בחשדם בו פן לרגלי הצלחתו יחדש חדשות665 במצרים ובארו למלך את הצורך להמיתו.

[255] והמלך מצדו חשב גם הוא מחשבות כאלה מתוך קנאה למסע מלחמה של משה ומתוך דאגה פן יקופח כבודו666, וכאשר האיצו בו החרטומים היה מוכן להסכים לרצח משה.

[256] ויוָדע למשה בעוד מועד דבר ההתנכלות ויברח בסתר ויען כי הדרכים היו נשמרות סדר את בריחתו דרך המדבר ואשר יכול היה לחשוב ששם לא יפגוש את אויביו.

[257] הוא יצא לדרך בלי מזון ורק בכחו לסבול. הוא הגיע לעיר במדין אשר ישבה על שפת הים האדום ושנקראה על שם אחד מבני אברהם וקטורה667; הוא ישב לו על שפת באר ונח מעיפותו ותלאותיו באמצע היום לא רחוק מהעיר. פה נזדמן לו לסבת מנהגי התושבים לפעול כפי ישרו ומזה תוצאות להצלחה בימים הבאים.

משה על הבאר    🔗

[258] (2) המקומות האלה מקומות ציה הם לכן היו הרועים רָבים על אודות הבארות מי יקדים פן ידלו המים על ידי האחרים אשר ישאבו לראשונה ויחסרו לצאנם להשקותם. והנה באו אל הבאר שבע אחיות בתולות בנות רעוּאֵל668, שהיה כהן מכובד מאד אצל יושבי הארץ669;

[259] הן היו שומרות על עדרי אביהן, יען שרות הוגן לפי מנהגי הטרוגלודיטים670 גם לנשים. הן הקדימו לבוא ושאבו מתוך הבאר די מים לעדריהן לתוך הרהטים, שנעשו לקבל את המים.

[260] כאשר קמו הרועים על הבתולות ואמרו להחזיק הם עצמם במים, היה הדבר רע מאד בעיני משה לעמוד ולראות איך נגרם עושק לנערות ולתת כי כח הגברים יגבר על צדק הבתולות, ויגרש את התובעים שאינו שלהם והגיש להן את העזרה הנחוצה.

[261] אחרי שנעשה להן מעשה החסד הזה באו אל אביהן וספרו לו את זדון הרועים ואת עזרת הנכרי והפצירו בו671 שלא יהיה מעשהו הטוב לשוא וישאר בלי תגמול. הוא שבח את בנותיו בעד התענינותן למיטיבן וצוה כי תביאנה את משה לפניו למען יקבל את התודה המגיעה לו בצדק.

[262] בבוא משה ספר לו את עדות בנותיו בנוגע לעזרה ושהוא מתפלא על ישרו ואמר שלא הושיט את תשועתו לאנשים שאינם מכירים טובה אלא לאנשים היודעים לגמול תודה ובגודל התגמול לעלות על מדת מעשה הטוב.

[263] הוא אמץ אותו לבן672 ונתן לו לאשה אחת מבנותיו ועשהו מנהל ואדון על צאנו, כי אלה היו בימים קדומים כל קנינם של הברברים673.

משה לפני הסנה    🔗

[264] (XII–1) ומשה אשר קבל את הטובות האלה מאת יתרו674, כי זה היה שם לוָי לרעואל675, חי שם ורעה את העדרים.

[265] אחרי איזה זמן ברעותו את הצאן הוליך אותם על פני ההר הנקרא סיני. זה הגבוה בהרים בחבל ההוא ובנוגע למקומות מרעה הטוב676. יען צומח שם עשב טוב ובגלל השמועה שאלהים מצוי עליו677 לא היה עד עתה מיועד למרעה, כי לא העיזו הרועים לדרוך עליו.

[266] במקום הזה אפוא קרה לו אות נפלא: אש היה נאחזת בשיח סנה אבל השאירה את עליו הירוקים ואת פרחיו שלמים ולא אכלה אף ענף מהענפים הטעונים פירות וכל זאת אף כי הלהב היה גדול וחזק מאד.

[267] משה פחד מפני המראה המוזר הזה ויבהל עוד יותר כשקול יצא מתוך האש וקרא אותו בשמו ופנה אליו בדברים וגנה בהם את העזתו לבוא למקום אשר אליו לא בא עד עתה שום בן־אדם מפאת קדושתו ויעץ לו להתרחק מהלהבה עד כמה שאפשר ולהסתפק במה שראה יען הוא איש טוב ונין ונכד לאנשים גדולים, רק לא יגלה דבר.

[268] מלבד זאת הודיע לו הקול כי ינחל שם תהלה לרוב מאת בני האדם בישע אלהים וצוה לו כי יאמץ את לבו וילך למצרים ויהי מצביא ומנהיג להמוני העברים וישחרר את בני עמו מסבלות שהם סובלים שם.

[269] והקול הוסיף ואמר: „הם עוד ישבו בארץ הטובה הזאת אשר אביכם אברהם ישב בה ויתענגו על כל טוּבָה והם יבואו שמה תחת הנהלתך ותבונתך“. ואמנם גם צוה שאחרי שיוציא את העברים מתוך מצרים יבואו אל המקום הזה ויקריבו קרבנות תודה. אלה הם הדברים שנשמעו מפי אלהים מתוך האש.

[270] (2) משה מלא השתוממות ממה שראה ועוד יותר ממה ששמע אמר:

[271] „לא להאמין בכוחך, אדוני, שאני מעריץ ויודע שנתגלה לאבותי, חושבני שדבר כזה תהיה סכלות גדולה מלהעלות על דעתי. אך נבוך אני איך אנכי איש פשוט בלי שום עצמה אצליח לפתות בדברים את עמי לצאת את הארץ אשר הם יושבים בה וילכו אחרי אל המקום אשר אַנחֵם, ואם גם ישמעו הם בקולי, איך אכריח את פרעה שירשה את היציאה לאנשים אשר בעמלם ובעבודתם הגדילו את שפע ארצו“.

[272] (3) ואלהים יעץ לו שראשית כל יהיה לבו חזק והבטיח לו כי הוא עצמו יעמוד לימינו ואם יהיה לו הצורך לדבר דברים יתן לו את כח ההוכחה, וכשיהיה צורך בפעולות יאזרהו חיל; ויצוהו כי ישליך את מטהו ארצה ובמעשה זה יקבל אמונה בהבטחות אלהים. ויהי בעשותו ככה ויזחל נחש, התכוץ והתפתל וזקף ראשו כאילו להתגונן מפני רודפים; אחר כך חזר ונעשה מטה.

[273] אחר זה הטיל עליו כי ישים את יד ימינו בחיקו; הוא שמע ויוציאה והיא לבנה ודומה במַרְאֶהָ לשיד678 אחר כך שבה למראה679 הראשון. גם נצטוה לקחת מים ממעין הקרוב ולשפוך על הארץ והנה ראה שהנשפכים קבלו מראה דם680.

[274] כאשר התפלא משה על הנפלאות האלה צוהו אלהים כי יחזק את לבו וידע כי עזרתו הגדולה תהיה תמיד אתו, וכי ישתמש באותות לעיני כולם למען יאמינו בו „כי שלוח על יָדִי עושה אתה את כל המעשים על פי, ועתה מצוה אנכי לבל התמהמה עוד אלא למהר למצרים ולרוץ יומם ולילה ולא תדחה יותר את הזמן לעשות את מעשיך בשביל העברים המתענים בעבדות“.

[275] (4) ומשה לא יכול היה לבלי לרחוש אמון בהבטחות האלהות אחרי ראותו ואחרי שמעו הבטחות כאלה ויחל ויתחנן אליו כי יַראה את הכח הזה במצרים וכי לא יחשוך ממנו את דעת שמו המיוחד681 ואחרי אשר נתן לו לשמוע את קולו ולראותו אמר לו עוד גם את שמו למען אשר בשעת הקריבו קרבנות יקראהו בשמו להיות נוכח בהקרבתם682.

[276] ואלהים הודיע לו את שמו אשר לא הגיע עד אז לבני האדם ואשר אסור לי לבטא אותו. משה השתמש במופתים האלה לא בעת ההיא לבד, אלא פעם בפעם כשהיה זקוק להם. כל המופתים האלה הביאוהו להאמין יותר במופת האש והיה בטוח כי אלהים יבוא לעזרתו ברוב חסדו ונתמלא תקוה כי יציל את בני עמו ויביא צרות על המצריים.

משה שב מצרימה    🔗

[277] (XIII–1) ובשמעו שמת פרעה מלך המצריים אשר ברח מפניו ויבקש את רעואל כי ירשה לו683 ללכת למצרים לטובת בני עמו, ויקח אתו את צפורה684 אשתו בת רעואל ואת בניו שהיו לו ממנה, גרשום685 ואלעזר686 וילך למצרים.

[278] מהשמות האלה מסמן השם גרשום בשפת העברים „לארץ נכריה“, והשם אלעזר כי בעזרת אלהי אבותיו נמלט מידי המצריים.

[279] ויהי בהיותו קרוב לגבול687 ויפגשהו אהרן אחיו בפקודת אלהים ויספר לו את כל המוצאות אותו על ההר ואת אשר צוהו אלהים. בלכתם הלאה יצאו לקראתם688 נכבדי העברים אשר שמעו את דבר בואו, ומשה אשר לא עלה בידו להוכיח אותם בסַפרו את האותות689, הראה אותם לעיניהם690.

[280] הם השתוממו למעשים הנפלאים האלה ותחי רוחם ונתמלאו תקוה בנוגע לכל מצבם יען פקד אלהים את שלומם.

משה לפני פרעה    🔗

[281] (2) אחרי שהביא כבר את העברים כי יאמינו בו וכי יהיו מאוחדים לשמוע לכל אשר יצוה להם וכי יאהבו את החופש, הלך משה אל המלך אשר לקח את השלטון זה לא כבר בידו

[282] ותאר לפניו איזו תועלת הביא למצריים כשהיו נכנעים תחת הכושים השוסים את הארץ, והוכיח לו איך עמד בראש הצבא וסבל תלאות וחרף נפשו מנגד כאילו היה זה בעד עמו וכי בעד המעשים האלה שולם לו מאת המצריים גמול לא צודק,

[283] ופרט לפניו את הקורות אותו על הר סיני ואת אשר שמע מאת אלהים ואת האותות אשר הראה לו למען הפיח בו אמון לפקודותיו, ובקש אותו לבל יתנגד מתוך אי־אמון לעצת אלהים.

[284] (3) וכאשר לעג691 המלך לדבריו הביא אותו משה שיראה במו עיניו את האותות שנעשו על הר סיני692. אך המלך התקצף ויכנהו פושע ושהוא ברח קודם לכן מעבדות המצריים ועתה סדר על ידי נכלים את שובו ומנסה להונותו במעשי תעתועים ולהטים.

[285] ובדברו את הדברים האלה צוה לכהנים שיעשו לנגד עיניו את אותם המחזות, כי המצריים היו מלומדים גם בחכמת ענינים כאלה [כדי להוכיח שלא משה לבד בקי בהם ואם ייחס אותם לכח אלהי לא יאמינו בו אלא סכלים]693. וישליכו את מטותיהם ויהיו לתנינים.

[286] אך משה לא נבהל ואמר" „המלך, אינני האיש אשר ישפיל את חכמת המצריים, רק אומר אני שהמעשים שנעשו על יָדִי עולים על מעשי הלהטים והזריזות של אנשים האלה במדה שנבדלים מעשי אלהים ממעשי אנוש. ואוכיח שמעשי אינם תוצאה מאחיזת עינים ותעתועי השכל הישר, כי אם נפלאות השגחת אלהים ועוזו“.

[287] ובדברו השליך ארצה את מטהו ויצוהו להתהפך לנחש. המטה שמע בקולו ואחרי שהלך סביב למטותיהם של המצריים, שנראו כתנינים, בלע אותם עד שנעלמו כולם; אחרי כן שב לדמותו694 הראשונה ומשה שב ולקח אותו בידו.

[288] (4) אבל המלך לא הובא במבוכה יתרה על ידי המעשה הזה אלא כעס עוד יותר ואמר לו כי לא יועיל לו כלום השתמשו בחכמתו ויכלתו נגד המצריים וצוה לממונה על העברים לבל יתן להם שום הקלה בעבודתם, כי אם להכריח אותם לתלאות יותר גדולות מאשר קודם לכן.

[289] ובכן לא הוסיף האיש לתת להם את התבן ללבון הלבנים כמו עד עתה, אלא ביום העביד אותם בעבודתם בפרך, ובלילה היה עליהם לקושש את התבן. ובהיות שמצוקתם גדלה פי שנים, ראו במשה את האשם, שבגללו נעשתה עבודתם וסיבלם קשה יותר מדי.

[290] אבל הוא לא נפל ברוחו מפני איומי המלך ולא נרתע מפני תלונות העברים, הוא הקשיח את לבו בפני שניהם ושם כל מאמציו להשיג לבני עמו את החרות.

[291] וילך אל המלך וידבר על לבו כי יתן לעברים ללכת אל הר סיני לזבוח שם לאלהים, יען את הדבר הזה צוה עליו ואין להתנגד לפקודתו אלא ירשה להם את היציאה בעשותו את רצון אלהים למעלה מכל, פן, אם יעצור בהם, יֵעָשׂה מבלי משים אָשֵׁם ויֵענש כדרך שנענש כל ממרה את פי אלהים.

[292] כי האנשים המעירים על עצמם את חרון אף אלהים מתעוררות עליהם צרות מכל עברים; אנשים אלה לא האדמה ולא האויר מסבירים להם פנים, ילדיהם אינם נולדים לפי חוקי הטבע, אלא הכל עוין ואויב להם; והוסיף ואמר בנסיונות כאלה יתנסו גם המצריים בעת שהעברים יצאו מארצם על אפם.

המכות    🔗

[293] (XIV–1) ויהי כאשר בז המלך לדברי משה ולא שם עוד לבו אליהם וירדו מכות נוראות על המצריים. אתאר אותן אחת לאחת ראשית יען עד אז לא באו מכות כאלה על מי שהוא כמו שירדו על המצריים וגם יען רוצה אני להוכיח שאין שום כזב בדברי משה אשר חזה להם מראש, ועוד שמועיל לבני האדם ללמוד להשמר מעשות מעשים אשר בעקבם תֵעלב האלהות ויביאו אותה לכעס ותענישם בעד מעלליהם.

[294] כי היאור זרם להם במצות אלהים בצבע דם ואי אפשר היה לשתות ממנו, ומקור אחר למים לא היה להם695, ולא שהיה למים רק הצבע, אלא האנשים אשר נסו לשתות מהם תקפו עליהם מכאובים וחליים רעים.

[295] באופן כזה השפיע היאור על המצריים אבל בשביל העברים היה מתוק וראוי לשתיה וטבעו לא נשתנה במאומה696. המלך נדהם מהאות הזה וגם דאג למצריים והסכים שהעברים ילכו להם. אבל אך עברה הרעה שִׁנה את דעתו ולא הרשה את היציאה697.

[296] (2) כאשר לא הכיר המלך בטובה וגם אחרי שעברה הצרה ולא רצה עוד להבין, הביא אלהים מכה אחרת על המצריים. המון צפרדעים עצום השחית את ארצם וגם היאור היה מלא מהם ובהצטברן בו נתקלקלו המים לשתיה בדם בעלי חיים אלה שמתו ונרקבו בו,

[297] והאדמה היתה מלאה רפש מגואל יען התרבו וגועו עליה, צרכי אוכל כולם אשר בבתים נתקלקלו יען חדרו לתוך מאכליהם ומשקיהם והשתערו גם לתוך מטותיהם; סרחון הצפרדעים המתות והחיות הנרקבות היה קשה ובלתי נשוא.

[298] בראות המלך כי המצריים נלאו מהצרות האלה צוה למשה כי ילך לו ויחד אתו העברים ואך יצא הדבר מפיו ונעלם המון הצפרדעים והאדמה והיאור698 שבו למראם הטבעי.

[299] אבל כמעט יצא פרעה מהסבל הזה וישכח את הסבה ויחזק בעברים וכאילו רצה להכיר את מהותן של מכות יותר מרובות לא הרשה עוד למשה ולאנשיו לצאת, רשות שנתנה להם יותר מתוך פחד מאשר מתוך הבנה.

[300] (3) ובכן הביאה האלהות עוד רעה אחרת להענישו בעד תרמיתו. כי המון עצום של כנים התפרץ על המצריים ושרצו בתוכם699, ומתו מהם האומללים באופן רע ולא עלה בידם לא על ידי רחיצות ולא במשחות סמים להשמיד את הכנימה.

[301] ומלך מצרים נבהל מהמכה הנוראה הזאת ובפחדו גם מפני אבדן עמו ובהתחשבו גם עם חרפת סוף כזה הֻכרח להבין וברוע לבו אמר להסכים לחצי;

[302] הוא הרשה אפוא את היציאה לעברים עצמם, אבל כאשר רפתה אחר כך המכה, אמר שאת ילדיהם ונשיהם ישאירו כערבון לשובם700. הוא הוסיף אפוא להכעיס את אלהים בדמותו בנפשו כי ירמה את השגחת אלהים,

[303] כאילו משה ולא אלהים מכה את המצרים בגלל העברים. חיות שונות וממינים שונים701 אשר לפנים לא ראתה אותן עין אדם מלאו את ארצם ועל ידן נאבדו הם עצמם והאדמה נשמה מעבודת האכרים ואשר נמלט ממות בשניהן נֻגף במחלה702 עד כמה שנשארו עוד בני אדם703.

[304] (4) ויהי כאשר גם בזה לא נכנע פרעה לרצון אלהים, אלא דרש שהנשים תלכנה אחרי בעליהן בהשאירן את הילדים704, לא הססה האלהות מליסר ומלענות את רוע לבבו בנגעים שונים וקשים מאלה אשר באו עליו עד עתה, כי שחין נורא נדבק בגויותיהם והשחית את הקרביים705, באופן שחלק הגדול של המצריים נשמד. אבל כאשר גם על ידי המכה הזאת לא הבין המלך,

[305] ירד ברד אשר לא נשמע כמוהו לפנים לפי מזג האויר של מצרים ואשר דומה לו לא יקרה בארצות אחרות706 בתקופת החורף, גדול מזה היורד בירכתי צפון, והוא נתך כשהאביב היה בתקפו והשיר את פירותיהם.

[306] אחריו אכל וכלה ארבה להמוניו את עשב השדה אשר לא נשחת מהברד עד שהרס לגמרי את כל תקוות המצריים ליבול האדמה.

[307] (5) והנה גם בנגעים הנזכרים למעלה לבד היה די להחזיר את הלב הערל והרע ביותר לבינה ולהטות את תבונתו לתועלתו, אבל פרעה פעל לא כל כך מתוך סכלות כמו מתוך רשעות, כי למרות שהוא ידע את הסבה אמר להתקומם נגד אלהים ונעשה מדעתו בוגד במצפונו הטוב – הוא צוה למשה כי יוליך את העם יחד עם הנשים והילדים, אבל ישאיר את המקנה למצריים707 אשר אבדו את שלהם.

[308] משה ענה שאינו חושב את הדבר לצודק, יען עליהם לזבוח את זבחיהם לאלהים מהמקנה ויען כי בינתים נמשך הזמן בנוגע לענין זה, השתרעה חשכה עמוקה בלי קו אור על המצריים ומסבת עביה708 נתעורו עיניהם ונסתמו אברי הנשימה והלכו ומתו באופן רע וגם יראו על נפשם פן יֵחנקו מהערפל.

[309] אחרי שלשה ימים ושלשה לילות התפזרה החשכה וכאשר לא שנה פרעה את דעתו בנוגע ליציאת העברים בא709 אליו משה ואמר לו: „עד מתי תמרה את עצת אלהים? כי מצוה הוא שתשלח את העברים ואם לאו לא תשתחררו מהאסונות הבאים עליכם אם לא יֵעשה הדבר“.

[310] לשמע הדברים האלה כעס המלך ואיים עליו שיכרית את ראשו אם ישוב ויבוא אליו ויטרידהו בענינים אלה. משה ענה שהוא מצדו לא יוסיף לדבר בענין זה כי אם המלך בעצמו יחד עם ראשי המצריים יבקשו את העברים שיצאו. אחרי דברו את הדברים האלה פנה והלך לו.

[311] (6) ואלהים הודיע שעל ידי עוד מכה אחת יכריח את המצריים לשחרר את העברים ואמר למשה כי יצוה את העם שיהיה לו מן המוכן זבח בהכינו אותו מעשירי לחודש כְּסַנתִּיקוֹס עד יום הארבעה עשר – החודש הזה נקרא אצל המצריים פַרְמוֹתִי, ניסן אצל העברים והמקדונים מכנים אותו כסנתיקוס – וכי יוציא את העברים וכל רכושם עמם.

[312] וכבר הכין משה את העם לקראת היציאה וסדר אותם למשפחותיהם ובזה החזיק אותם יחד ובבוא היום הארבעה עשר עמדו כולם לצאת ויזבחו את הזבח ובדמו חִטאו את הבתים בקחתם אגודת אזוב ואחרי אכלם שרפו את הבשר הנשאר כדרך היוצאים לדרך710. [313] ומזה נוהגים אנחנו עד היום לזבוח את הזבח באופן כזה711 וקוראים את החג פַּסְחָא מה שמסמן פָּסֹח מטעם שביום ההוא712 פסח אלהים על העברים בנגפו את המצריים. יען מגפת הבכורים באה בלילה ההוא על המצריים באופן שרבים מהיושבים סביב לבית המלך התאספו ויעצו לפרעה לשחרר את העברים.

[314] הוא קרא למשה ופקד עליו לצאת בחשבו שאם יצאו העבדים מהארץ תחדל מצרים לסבול; הם כבדו את העברים במתנות713, חלק מהם למען אשר ימהרו לצאת714, וחלק בגלל השכנות הטובה שקשרה אותם.

יציאת מצרים    🔗

[315] (XV–1) ויצאו אפוא העברים כשהמצריים מיללים ומתחרטים על אשר התנהגו עמהם קשה. הם עשו את דרכם לעבר העיר לֵיטוֹ715 אשר בימים ההם היתה עדיין מדבר, כי רק בימים הבאים נוסדה במקום הזה העיר בבל716 כאשר כבש קַמְבִּיסֵיס את מצרים717. את יציאתם עשו בדרך קצרה ובאו ביום השלישי למגדל בעל־צפון718 אשר על חוף הים האדום.

[316] ויען כי האדמה לא יכלה להספיק להם דבר מה בהיותה מדבר, לָשׁוּ קמח ואפוהו במעט חום ונזונו מלחם זה, ובלחם זה הסתפקו שלשים יום719, לזמן יותר ארוך לא הספיקה להם הצידה אשר הביאו אתם ממצרים אף כי חלקו את מזונם זה במדה והשתמשו לפי הצורך ולא לפי השובע.

פסח    🔗

[317] לסבה זו חוגגים אנו לזכר המחסור בימים ההם חג שמונת720 ימים הנקרא חג המצות. אי אפשר לעשות חשבון מדויק ממספר המון היוצאים יחד עם הנשים והילדים, אבל אלה בגיל עבודת הצבא היו כששים רבוא.

תאריך יציאת מצרים    🔗

[318] (2) הם יצאו את מצרים בחודש כסנתיקוס, בחמשה עשר בחודש אחרי ארבע מאות ושלשים721 שנה מיום בוא אברהם אבינו לכנען, מיום שירד יעקב למצרים עברו מאתים וחמש עשרה722 שנה.

[319] משה היה כבר בן שמונים ואחיו אהרן גדול ממנו בשלש שנים. הם לקחו אתם את עצמות יוסף כי את הדבר הזה צוה לבניו.

בני ישראל על הים    🔗

[320] (3) והמצריים נחמו על אשר נתנו לעברים לצאת723 ויען כי גם המלך נשא קשה724 את הרעיון שלרגלי הכשוף של משה עולל להם ככה ויחליטו לצאת נגדם. ויקחו את נשקם ואת כלי מלחמתם וירדפו אחריהם למען השמידם אם ישיגום;

[321] הלא אין להם עוד להיות אחראים לפני אלהים מאחרי שהיציאה נתנה להם; וידמו כי על נקלה יתגברו עליה בהיותם בלי נשק725 ועיפים מהדרך. הם חקרו מכל עובר ושב באיזו דרך הלכו והמשיכו במרץ לדלוק אחריהם אף כי קשה היתה הארץ לעבור בה לא בשביל חיילות בלבד אלא גם בשביל אנשים בודדים.

[322] ומשה נחה את העברים בדרך זו, שאם יֵהפך לב המצריים ויאמרו לרדוף אחריהם יקבלו את ענשם בעד רשעתם ובעד הֵפרם הבטחותיהם. וגם בגלל הפלשתים שנטרו איבה לרגלי מריבה עתיקה726 ומפניהם רצה משה בכל אופן להעלים את יציאת עם ישראל; וגם יען כי ארצם קרובה לארץ מצרים.

[323] ומטעם זה לא נחה את העם בדרך המוליכה ישר לפלסטינה727 אלא רצה להנחותם דרך המדבר בדרך ארוכה וקשה ולחדור ככה לתוך כנען; וגם לרגלי מצות אלהים אשר צוה להוליך את העם אל הר סיני ולזבוח שם את זבחיהם728.

[324] המצריים השיגו את העברים והכינו את עצמם לקרב ולחצו אותם הודות להמונם הרב אל מקום צר. כי הלכו אתם שש מאות רכב וחמשים אלף רוכבים ומאתים אלף רגלים729. את הדרכים, שבהן אולי יוכלו העברים להמלט, סגרו ודחקו אותם לבין סלעים חלולים ובין הים.

[325] יען רכס הרים הולך ומשלים אל הים ואין לעבור עליו בגלל תלוליותו וחוסם את הדרך מלנוס. ובכן בתוך המבוא בין הים וההר תקעו את מחנם וסגרו לעברים את המוצא כדי לעצור בהם מלהתחמק אל המישור.

[326] (4) והנה מבלי יכולת להשאר על המקום כדרך נצורים בגלל מחסור בצידה ומבלי לראות איזה מוצא למנוסה, ואם גם יסכימו להלחם משוללי נשק הם, עמד לנגד עיניהם להִשמד כליל, אם לא ימסרו את עצמם מרצונם בידי המצריים.

[327] ויאשימו את משה וישכחו את האותות כולם אשר נעשו מאת אלהים לטובת חרותם, עד שהבלתי מאמינים אמרו לרגום באבנים את הנביא המעודד730 אותם ומודיע להם את הצלתם ועמדו למסור את עצמם למצריים.

[328] ונהי הנשים ויללתן התרוממו בראותן את המות לפניהן כי סגורים המה סביב סביב בין ההר והים והאויבים ואין לראות בשום צד מפלט מהם.

[329] (5) אבל משה, למרות חמת ההמון נגדו, לא חדל מלדאוג להם ובטח באלהים אשר קִיֵם את דבריו בכל אשר הבטיח להם מראש בנוגע לחרותם ולא יתן גם עתה כי יפלו בידי צריהם להיות להם לעבדים או להשמד, ויתיצב בתוך העם ויאמר731:

[330] „לא מן היושר היה לא להאמין באנשים אשר נהלו נכונה את עניניכם עד היום הזה שיהיו ראויים לימים הבאים, אלא להואש בעוד שהשגחת אלהים עליכם, זה יהיה מעשה טרוף,

[331] הוא אשר ממנו הגיעו לכם כל המעשים שנעשו על ידי להצלתכם ולפדותכם מהעבדות בשעה שאתם גם לא פללתם לזאת. יותר נכון היה עליכם במצב הקשה הזה לפי דעתכם, לקוות לאלהים כי ישלח עזרתו, הוא אשר סגר אתכם עתה במצב הרע הזה לבעבור בהוציאו אתכם מהמצוקה הזאת,

[332] שגם אתם וגם האויבים אינם מאמינים שתוכלו לצאת מתוכה, יַראה לכם את עוזו ואת השגחתו עליכם.

[333] כי לא בענינים פעוטים נותנת האלהות את סעדה לאלה שהיא חוננה אותם, כי אם לאנשים הרואה אותם אובדי תקוה להיטיב גורלם. על כן בטחו במושיע כזה אשר בכוחו להפוך את הדבר הקטן לגדול ולגזור אדירים כאלה לאפס ותוהו. אל תחתו מפני מערכות המצריים ואל תתיאשו מהצלה יען כי הים ומאחריכם ההרים אינם נותנים דרך למפלט, ברצות האלהים יהיו ההרים לפניכם למישור והים ליבשה“732.

[334] (XVI–1) אחרי דברו את הדברים האלה נחה אותם לעבר הים והמצריים רואים, כי היו כבר קרובים כדי לראות אולם עיפים ויגעים מעמל הרדיפה ומצאו לנכון לדחות את הקרב ליום המחרת733. ויהי בבוא משה אל שפת הים ויקח את מטהו בידו ויתפלל734 אל אלהים ויקרא לעזרתו וסעדו ויאמר:

[335] „אתה ידעת היטב, כי להמלט מהמצב שאנחנו נמצאים בו בשעה זו אין בכח אנוש ולא בתבונתו, אבל אם יש איזו אפשרות להצלה בשביל הצבא הזה אשר על פיך יצא ממצרים, עליך להכינה.

[336] אנחנו מיואשים מתקוה ומעזרה אחרת ושמנו בטחוננו רק בכך לבד ועינינו תלויות אליך שתבוא איזו תשועה ממך להוציאנו מתגרת המצריים. מהר ושלח ישעך למען יתגלה עוזך לעינינו, הרם את נפש העם הזה אשר נפל לבו בקרבו מאפס תקוה ותן להם נפש שקטה ובטחה בישועתך.

[337] הלא אין אנחנו נמצאים פה מחוץ לרשותך, כי אם לך הים ולך ההרים הסוגרים עלינו ובמצותך ימושו מפנינו או גם הים יהפך ליבשה, גם דרך האויר אפשר לנו להמלט אם ברצונך יהיה להשתמש בכוחך להצילנו בדרך זו“.

קריעת ים סוף    🔗

[338] (2) אחרי שצעק לאלהים בדברים אלה הכה735 את הים במטהו, ויבקע הים תחת המכה ובהתכוצו לתוך עצמו השאיר את האדמה חרבה ונתהותה דרך ומפלט לעברים.

[339] משה ראה בזה הופעת אלהים וכאשר נסג הים לפניהם אחור באפיקו שלו, נכנס הוא הראשון736 לתוכו ויצו את העברים ללכת אחריו במסילה בעזרת האלהות כשהם שמחים על שנמלטו מהאויבים שהגיעו ומודים בעד ההצלה שנתגלתה על ידו באופן כה נפלא.

[340] (3) והעברים לא הססו עוד אלא קפצו בהתלהבות לתוך הים בטוחים בתשועת אלהים. תחלה חשבו אותם המצריים כמוכי שגעון כאשר התנפלו לתוך האבדון הודאי, אך כראותם כי העברים התקדמו מרחק רב בלי אסון, מבלי שקרתה להם איזו תאונה, ואין שום מכשול בדרכם, עוררו עוז בנפשם לרדוף אחריהם בדמותם שהים ישקוט להם כמו גם לאלה ויערכו את הרכב בראש וירדו לתוך הים.

[341] והנה עוד המצריים מסתדרים במערכה ומאבדים את הזמן על זה והעברים הקדימו אותם ונמלטו אל היבשה בעבר השני בלי שום פגע;

[342] הדבר הזה גרם שהמצריים הרהיבו יותר אומץ לרדוף אחריהם בקוותם שגם להם לא תאונה שום רעה. הם לא שמו לב לזה שהדרך נתהוותה רק למען העברים ולא שיהיה מעבר כללי וכי נעשתה בשביל הצלתם של הנתונים בסכנה ולא שישתמשו בה האנשים השואפים לאבדם.

[343] על כן כאשר היה חיל המצריים כולו בתוכו כסה אותם הים שהקיף אותם בהמון גליו הנסערים מהרוחות, גשמים ירדו מהשמים, רעמים מלווים ברקים וחצצים ירדו737.

[344] בקיצור, לא חסר בשעה ההיא דבר אשר זעם אלהים מוריד בבת אחת על בני אדם לאבדם. כי גם חשכת ליל צלמות כסתה אותם. ככה אבדו עד אחד738 עד שלא נשאר מלאך אשר ישוב ויגיד לנשארים את האסון.

[345] (4) אשר לעברים לא היה בכחם לשלוט ברוחם משמחה על הצלתם הנפלאה ועל אבדן אויביהם, כי חשבו עצמם משוחררים בבטחה אחרי שמשעבדיהם אבדו ואלהים שלח להם את עזרתו כה גלוי.

[346] אחרי שנמלטו אפוא באורח זה מהסכנה ונוסף לזה ראו את אויביהם נשמדים באופן שבזכרונות בני האדם אין מקרה כזה שקרה לפנים, בלו את כל הלילה בשירים ובהלולים ומשה שר שירה לאלהים וחברה במשקל ההכסמטרי739 ומלאה היא שבח על חסדיו.

מקרה דומה בימי אלכסנדר מוקדון    🔗

[347] (5) והנה מסרתי כל מאורע מהמאורעות האלה כמו שמצאתי בספרים הקדושים. ואל ישתומם אדם על הפלא שבענין, איך נזדמנה לאנשים קדומים, תמימים, דרך להצלתם ודרך הים, יהיה לפי רצון אלהים, יהיה לפי המקרה, אם גם לפני חילותיו של אלכסנדר מלך מקדוניה, רק לפני זמן קצר,

[348] נסג הים הפַּמְפִילִי אחור כשלא היתה דרך אחרת להם, המציא להם דרכו, כשהיה ברצון אלהים להרוס שלטון הפרסים, ואת העובדה הזאת מספרים בדעה אחת הסופרים המתארים את עלילות אלכסנדר740. אולם איש איש יחשוב על הענינים האלה כטוב בעיניו.

ביזת הים    🔗

[349] (6) למחרת היום צף נשק המצריים אל מחנה העברים לרגלי הזרם וכח הרוח אשר נשבה לעבר ההוא. ומשה אשר הבין שגם זה נעשה בהשגחת אלהים, לבל יהיו משוללי נשק, צוה את העברים לאספו ואחרי שהזדיינו בו הוליך אותם אל הר סיני לזבוח שם זבחים לאלהים ולשלם את תודת העם הנגאל כאשר צוהו לפנים741.



 

ספר שלישי    🔗


הדרך במדבר    🔗

[1] (I–1) אחרי שנצלו העברים באורח כה פלאי נמצאו שוב בצרה נוראה במסעם אל הר סיני; הנֹף היה כולו מדבר וחסר בו כל דבר הנחוץ למחיה והיה גם מחסור גמוּר במים. ולא לבד שלא יכלה האדמה להוציא מאומה בשביל בני האדם אלא גם לא היתה עשויה לכלכל שום בעל־חי אחר, קשה היא האדמה ושום רטיבות אינה עולה ממנה שתוכל להחיות כל פרי742. זה היה טבע הנף אשר בו היו נאלצים ללכת מאין דרך אחרת להגיע שמה.

[2] הם הוליכו אתם מים, על פי פקודת המצביא, מהמקום שעברו בו זה עתה, וכאשר אזלו להם המים האלה743, נסו לשאוב מים מבארות שנחפרו בעמל רב מסבת צחיחות הקרקע, והמים שנמצאו היו מרים ובלתי ראויים לשתיה, וגם אלה מעטים היו.

מרה    🔗

[3] אחרי מסע כזה הגיעו לעת ערב למרה744, מקום אשר קראו לו בשם זה בגלל המים הרעים שבו; פרוש המלה מר – מרירות745. במקום הזה נחו כי היו עיפים ויגעים מהמסע הממושך ומחוסר במזון יען אז כלו להם גם אלה.

[4] אמנם נמצאה שם באר, סבה נוספת להתעכב במקום הזה, אף כי גם בה לא היה די להספיק לחיל גדול כזה, אבל הִמָצְאָה בחבלים האלה נתן להם בכל זאת מעט עדוד; הלא שמעו מפי התָרים כי לא ימצאו באר אחרת בדרכם הלאה, מרים היו המים שבתוכה ובלתי ראויים לשתיה, לא רק בני האדם אלא גם בהמות המשא לא יכלו לסבול אותם.

[5] (2) כראות משה את רוחם המדוכא ואת אי־היכולת לדבר על לבם, הלא לא היה זה צבא מנוסה שיעמיד נגד מצוקת ההכרח את גבורת האיש, ואת אצילות רוחם הֵמַס המון הילדים והנשים שהיו חלשים יותר מדי מלקבל תוכחת מוסר, ויֵצר לו מאד, בעשותו את צרת הכלל לשלו.

[6] יען לא שמו בפניהם לאיש אחר זולתו, כולם התחננו אליו, הנשים בעד טפן, האנשים בעד נשיהם, לבל יקשיח לבו אלא ימציא להם איזה אמצעי שהוא להצלה.

[7] ויפן אל אלהים בתפלה כי יהפוך את המים הרעים ויעשה אותם ראויים לשתיה. ואלהים נעתר לעשות אתו את החסד הזה ויקח משה קצה מקל שנמצא לרגליו746 וישבר אותו באמצע בעשותו את החתך לארכו וישם אותו אחר כך לתוך הבאר והוכיח לעברים כי אלהים הטה אוזן לתפלתו והבטיח כי יעשה להם את המים כרצונם למען לא יתרפו במצוותיו אלא יעשו אותן בלב שלם.

[8] ועל שאלתם מה עליהם לעשות שהמים יהפכו לטובה, צוה לאנשים שעמדו מסביב והיו בגיל שכֹחם אתם לדלות את המים ואמר שהמים שישארו יהיו ראויים לשתיה, אחרי שישאבו רובם. הם נגשו לעבודה והמים המעובדים והמנוקים על ידי החבטות הממושכות נעשו סוף סוף ראויים לשתיה747.

אילים    🔗

[9] (3) ויסעו משם ויבואו אֵלִימָה748; מרחוק נראה להם המקום יפה, יען גדלו בו תמרים, אך בקרבתם אליו נגלה כרגע כי גם התמרים, שלא היו יותר משבעים, היו שפלי קומה וסרוחים על האדמה מסבת מחסור במים749, בהיות המקום כולו ציה.

[10] כי גם מהמעינות, שתים עשרה במספר, לא היו די מים להשקותם. לא היה בכח המעינות לפכות את המים או להעלותם עד פני האדמה, כי כמותם היתה מועטה. ואם מי שהוא חפר בחול לא מצא מאומה.

[11] ואם איש לקח איזו טפות בידו מצא אותן בלתי ראויות לשמוש, כה דלוחות היו. העצים היו חלשים מלשאת פרי מפאת מחסור במים לתת להם את גדולם ואת התפתחותם. ובכן האשימו את המצביא והתרעמו עליו באמרם שאת התלאות והנסיונות הרעים האלה סובלים הם על ידו. זה היום השלשים750 שהם נמצאים בדרך, הצידה שהוציאו אתם כלתה כולה751 ויען לא נקרה לפניהם דבר התיאשו מכל תקוה.

[12] ובהיות כל תשומת לבם נתונה לצרת השעה, נמנע מהם להעלות בזכרונם את החסדים שהגיעו להם מאת אלהים ומצדקת משה ותבונתו, וכעסם עלה על מצביאם752 ואמרו לסקלו753 כאילו הוא האשם ביותר בצרה שנמצאים בה עתה.

[13] (4) והוא מול ההמון הנרעש במדה כזו והסואן עליו במר נפשו, בטח באלהים ובהכרתו שהוא הושיע לבני עמו, ועמד בתוכם כשהם צועקים ובידיהם האבנים ובמראהו המלא נֹעם ובדבורו המשפיע כה הרבה על ההמונים נסה לשכך את כעסם בקראו להם שבגלל הקושיים של השעה הזאת הממלאים את נפשם אל ישכחו את הטובות שנעשו להם עד כה,

[14] ולרגלי התלאות שהם סובלים עתה אל יסירו מלבם את חסדי אלהים וטובותיו הגדולות והנפלאות, עליהם לדעת שגם ממצוקה הזאת יֵחלצו הודות להשגחת אלהים עליהם,

[15] אשר רצה בודאי להוכח מגבורתם איזה אומץ לב להם, איך יזכרו את העלילות אשר עשה להם ואם לא יפנו את לבם מהן עקב הרעות המוצאות אותם כעת, לכן מנסה אותם אלהים בקושיים האלה.

[16] הם הראו את עצמם כאינם טובים הן בנוגע לסבלנות והן בנוגע לזכרון הטובות שנעשו להם במאסם באלהים ובכונתו אשר לשמה יצאו ממצרים, וגם ביחסם אליו, לעבד אלהים, וכל זאת אף כי לא שקר להם בדבריו שדבר להם ובמה שצוה להם בפקודת אלהים לעשות.

[17] וימנה אחד לאחד, איך נשמדו המצריים כאשר ערבו את לבם לעצור בהם בכח נגד רצון אלהים, ובאיזה אופן נעשה אותו היאור למצריים דם ובלתי ראוי לשתיה, ולהם ראוי לשתיה ונעים, ואיך מצאו דרך חדשה בים אשר נס מפניהם למרחוק ובה עצמה את הצלתם בשעה שראו את אויביהם אבודים, וכאשר חסרו להם כלי מלחמה המציא להם אלהים גם את אלה בשפע;

[18] וימנה להם את המאורעות האחרים, איך מדי פעם שחשבו כי עוד מעט ואינם, הצילם אלהים באורח בלתי צפוי ובכחו אשר אתו;

[19] אל יתיאשו גם עתה מהשגחתו אלא יחכו מבלי להתרגש ויחשבו כי התשועה לא תאחר בו, אם גם אינה מיד ואם גם לא לפני איזה נסיון קשה וישימו אל לבם כי לא מתוך התרפות שוהה אלהים,

[20] אלא למען נסות את אֹמץ לבם וחדותם בחרות „למען ידע אם תסבלו בעדה בנפש רוממה העדר במזון ומחסור במים, או אם אוהבים אתם את העבדות כבהמות אשר אדוניהן רודים בהן ומכלכלים אותן ביד רחבה תמורת עבודתן“754.

[21] מפחד הוא, הוסיף ואמר, לא כל כך להצלתו, יען לא יסבול שום רע אם ימות מות ישרים, אלא להם, לבל יֵחשבו על ידי הֵרגמוֹ באבנים כבועטים באלהים.

השלוים    🔗

[22] (5) הוא הרגיע אותם ועצר ברוחם הסוער מלסקלו והביא אותם כי נחמו על מזמתם אשר זממו לעשות. ובהכירו שההרגשות האלה שנוצרו על ידי הלחץ אינן על חנם, הבין כי עליו להתנפל לפני אלהים בתפלה ובתחנונים,

[23] ועלה על איזו פסגה ובקש עזרה לעם ולהוציאו ממצוקתו, כי רק בידו הצלתם ולא בידי אחר ויסלח למעשים אשר אמר העם לעשותם מסבת הלחץ, הלא מטבע גזע בני האדם להיות זועף ומתלונן בבוא עליו צרה. ואלהים הודיע לו כי ישגיח עליהם וימציא להם את השְׁאֵר אשר התאוו לו.

[24] כאשר שמע משה את דברי אלהים ירד אל העם; ואלה כראותם אותו ופניו נוהרים בגלל ההבטחות שקבל מאת אלהים, עברו מדכאון רוח לעליצות ובעמדו בתוכם אמר כי בא ומביא להם מאת אלהים ישועה מהמצוקה שהם נמצאים בה.

[25] ויהי אחרי שעה קלה והנה מחנה שלוים, – המקום המגדל את הצפור הזאת יותר ממקומות אחרים הוא מפרץ ערב – נגוזו בעברן את הים באמצע ומתוך עיפות מחמת התעופה וגם כי היה דרכן לרחף קרוב לאדמה יותר מאחרות755 צנחו אל העברים, ואלה אספו אותן כמזון המוכן להם מאת אלהים ושברו את רעבונם; ומשה פנה לאלהים בדברי תודה בעד תשועתו המהירה שהביא כפי הבטחתו.

המן    🔗

[26] (6) מיד אחרי שהמציא להם אלהים את המזון הראשון הוריד להם גם את השני.

[27] כי כאשר הרים משה את ידיו בתפלה נפל טל שנגלד על כפיו, וישער בנפשו כי גם זה מזון שנשלח מאת אלהים ויטעם756 ממנו וישמח, בעת שההמון מתוך אי־ידיעה חשב ששלג יורד ואמנם היתה תקופת השנה שיקרה דבר כזה757, ויבאר להם משה שהטל הזה הנופל מן השמים אינו מה שהם סוברים, אלא בא להצלתם ולכלכלתם;

[28] הם טעמו ממנו ומצאו כי נכון הדבר ויעשו כמעשה מצביאם ויתענגו מהמאכל הזה, יען היה שוה במתיקותו וטעמו הנעים לדבש והיה דומה בריחו לבֹשֶׂם בדולח758 ובגדלו לזרע גד, ובכל מרצם התמסרו ללקטו.

[29] ויצו שאיש איש ילקוט מדי יום ביומו מדה שוה עשרון759, היתה זו מדה, יען המאכל לא יחסר להם ולמען אשר לא יִמָנעו החלשים מללקוט אותו על ידי כח התקיפים שיאספו להם יותר ויותר760.

[30] והאנשים אשר בכל זאת לקטו יותר על המדה שהֻקצתה לא היה להם שום שכר בעמלם, כי לא מצאו יותר מעשרון וממה שנשאר למחר לא היתה בו שום תועלת כי נתקלקל על ידי רִמָה ומרירות; כה אלהי ונפלא היה המאכל הזה.

[31] הוא השלים לאוכליו את המזון ממאכלים אחרים761, ועוד היום762 יורד הוא בכל החבל ההוא כמו מטר כבימים ההם כאשר האלהות מרוב חסדה למשה שלחהו כשאֵר.

[32] העברים קראו את האוכל הזה מַן763 יען המלה מַן היא בלשוננו שאלה כששואלים מה זאת. הם שמחו כל הזמן במתנת השמים הזאת והשתמשו במזון זה ארבעים שנה, כל השנים שהיו במדבר.

מים מהסלע    🔗

[33] (7) ויסעו משם ויבואו לרפידים764 כשהם מעונים מצמאון עד כלות הנפש765; בימים הקודמים נפגשו במעינות מעטים, אך עתה מצאו את האדמה ציה לגמרי, לכן היו בכל רע ויתרעמו עוד פעם על משה.

[34] כמעט נמלט מזעם ההמון ויפנה אל אלהים בתפלה ויצעק אליו כמו שנתן אוכל כשהיו במצוקה ככה ימציא להם גם לשתות, כי תודתם בעד המזון תאבד אם לא יהיו מים.

[35] ולא אֵחֵר אלהים הרבה להראות את טובו, אלא הבטיח למשה כי יוציא מעין ומים רבים ממקום שלא קוו, ויצו להכות במטה את הצור הנמצא במקום הזה לעיניהם וממנו יקבלו את מבוקשם בשפע, הוא ידאג גם לזה שהמים יופיעו להם בלי עמל ובלי עבודה.

[36] ומשה קבל את ההבטחה הזאת מאת אלהים וילך אל העם שצפה לו ותלה אליו את עיניהם, יען הרגיש בו כבר שהוא יורד מהגבעה כשהוא נרגש. בבואו אמר שאלהים יחלצם גם מהצרה הזאת, כי הואיל הוא להצילם באורח בלתי צפוי:

[37] מתוך הסלע יזרים להם נהר. עודם נדהמים ממשמע אזנם, שעל העיפים מצמאון ומעמל הדרך יהיה עוד לחצוב בסלע, והנה הכה משה במטהו ונפתח הסלע והזרים מים רבים וזכים מאד.

[38] הם השתוממו מאד על הפלא שנעשה ורק למראה עיניהם סר צמאונם766, וישתו וימצאו את הנוזלים נעימים ומתוקים כיאות למתנת אלהים; לבם נתמלא הערצה למשה המכובד במדה כזו אצל אלהים, ויזבחו זבחי תודה בעד השגחת אלהים עליהם. ספר המונח במקדש767 מספר שאלהים הודיע למשה מראש את הדבר הזה, שמתוך הסלע יתפרצו מים.

המלחמה עם העמלקים    🔗

[39] (II–1) ויען כי שמע העברים כבר נתפרסם מאד בכל הארצות ורבו השיחות על אודותם, נפל פחד לא קטן על יושביהן ונשלחו צירים מעם לעם שיתעוררו להגן על עצמם ולנסות לכלות את האנשים האלה.

[40] האמיצים למעשה זה היו יושבי גְבָל768 ופֶּטְרָה769 הנקראים עמלקים ועלו ברוח מלחמה על העמים סביבותיהם. מלכיהם שלחו איש לרעהו770 ולעמים השכנים והמריצו אותם למלחמה על העברים, באמרם „צבא נכרים שהשתחררו מעבדות המצריים אורבים לנו,

[41] ולא נכון שלא נשים לב להם, אלא עד שהם אוספים כח ומתאזרים עוז ויגשו להלחם בנו, כי יהיו מעודדים שאין מצדנו שום פעולה נגדם, מדה זהירה ומחוכמת היא להכריעם ולהענישם הן בעד חדירתם לתוך המדבר והן בעד מעשיהם בו, ולא אחרי שישימו ידיהם על ערינו ועל קנינינו.

[42] האנשים המנסים להכחיד את כח האויבים בתחלתו מיטיבים להבין מהאנשים הרוצים לעצרם אחרי שהשיגו חיל; כי אלה נראים רק מקנאים בהצלחתם, אבל אלה אינם נותנים להם שום אחיזה נגדם“. אחרי הדברים האלה שנשלחו בפי צירים אל העמים הקרובים ולביניהם לבין עצמם החליטו לצאת למלחמה על העברים.

[43] (2) מעשה יושבי הארץ הפיל על משה, אשר לא צפה שום איבה, מבוכה וחרדה. ויען כי האויבים כבר היו מוכנים לקרב והיה הכרח לעמוד מול פני הסכנה, פחד מאד המון העברים אשר חסר להם הכל ועומדים להכנס למלחמה עם אנשים המצוידים בכל דבר באופן הטוב ביותר.

[44] משה התחיל אפוא לדבר על לבם וקרא להם כי יאמצו את רוחם ויבטחו בהחלטת אלהים אשר לפיה נבחרו לחרות ולכן יתגברו על אלה אשר יתיצבו נגדם בקרב;

[45] עליהם להביט על חילם שהוא רב ומזוין בכל, בנשק, בכסף, בצידה, בכל הדברים אשר בני אדם סומכים עליהם בלכתם להלחם, ויחשבו שבעזרת אלהים מצויים להם כל אלה, ושצבא האויבים מעט, בלתי מזוין וחלש, ובמצב כזה ינוצחו ברצון אלהים, גם לולא היה מספר העברים כה גדול.

[46] יודעים הם מתוך נסיונות רבים כמה עוזר הוא, גם כשהנסיונות היו נוראים ממלחמה; כי המלחמה היא נגד בני אדם, אולם המכשולים הקשים שהיו להם: הרעב והצמאון, ההרים והים, כשלא היתה להם דרך לנוס, ובכל זאת התגברו עליהם הודות לחסדי אלהים. ועתה קורא הוא להם להיות אמיצי לב מאד, כי הכל יהיה להם בשפע אם יתגברו על אויביהם.

[47] (3) ומשה אמץ בדברים אלה את לב העם ובאספו את ראשי המטות ואת הפקידים איש איש לבד וכולם יחד שִׁנֵן לצעירים לשמוע בקול הזקנים ולאלה לציית למצביא.

[48] והם, שנפשותיהם התלהבו מול הסכנה והיו מוכנים לקראת נוראות המלחמה, קוו כי הפעם יגאלו מצרותיהם ויאיצו במשה כי יוליך אותם מיד ומבלי לשהות נגד האויבים פן תשקיע הדחיה את תשוקתם.

[49] משה771 בחר מתוך העם כל איש חיל772 והעמיד בראש את יהושע773 בן נון774 משבט אפרים, גבור מלחמה ואמיץ לשאת תלאות, מחונן מאד להבין ולדבר ואהב את אלהים בכל לבו ועשה כל אשר למדו משה ביראת אלהים והוא מכובד בעיני העברים.

[50] מתי מספר מהחילים שׂם סביב למים שישמרום בשביל הטף והנשים ובשביל המחנה כולו. וכל הלילה היו עסוקים בהכנות לתקן את הנשק במקומות שהיו מקולקלים ועיניהם אל מפקדיהם מוכנים להשתער לקרב ברגע שמשה יצוום. גם משה היה ער כל הלילה בהדריכו את יהושע775 באיזה אופן יסדר את המערכה.

[51] עם שחר הזהיר שנית את יהושע שלא יַראה את עצמו מאכזב את התקוה שהושמה עליו בפעולה זו וירכוש לו תהלה במפקדה זו אצל חיליו בשביל פעולותיו העתידיות776; הוא הזהיר גם את הנכבדים ביותר מבין העברים איש איש לבד וכולם ביחד, אחר כך עודד את אנשי המלחמה.

[52] אחרי אשר חזק ככה את רוח החילים בדבריו ובפעולות ההכנה עלה על ההר במסרו את הצבא בידי אלהים ובידי יהושע.

[53] (4) ויתנגשו האויבים ובקרב היתה יד איש באחיו; בהתלהבות ובקריאות עדוד איש לרעהו נלחמו עד…777 כל עוד הרים משה את ידיו והחלישו העברים את העמלקים. ולא יכול משה לשאת את הסבל של מתיחות הידים ובהרגישו כי מדי הורידו אותן נִגָפִים בני עמו,

[54] צוה לאחיו אהרן ולבעל אחותו מרים778, חור779, שעמדו מזה אחד ומזה אחד, לתמוך בידיו ולא לתת להן שתתעיפנה בהביאן עזרה. הם עשו את הדבר והעברים נצחו את העמלקים נצחון שלם וכולם עמדו להשמד לולי בא הלילה ועצר בטבח.

[55] נצחון יפה מאד בשעה נכונה מאד נצחו אבותינו; כי הן גברו על אלה שיצאו עליהם למלחמה והן הפילו חתיתן על העמים סביבותיהם ובקחתם את מחנה האויב נפלו לידם כשלל בעד התאמצותם נכסים עצומים ומפוארים, עושר רב לטובת הכלל ולטובת הפרט נפל לידי האנשים אשר קודם לכן חסר להם הצידה ההכרחי.

[56] הקרב המתואר הזה נעשה להם לא רק לדורותם לבד אלא גם לדורות הבאים לגורם מעודד לטובה, יען הם שעבדו לא רק את גויותיהם של התוקפים אותם אלא גם את נפשותיהם, ולעמים סביבותיהם נעשו מגור אחרי תבוסת העמלקים, ויחד עם זה רכשו להם עוז מהרכוש הגדול.

[57] כי הרבה כסף וזהב נשאר במחנה וכלי נחושת אשר השתמשו בהם העמלקים לארוחותיהם, מספר עצום של מטבעות משתי המתכות, אריגים שונים ותכשיטי נשק ושאר הדברים של עֲדִי וזיון, מלקוח של בהמות משא שונות, וכל דבר אשר נהוג לקחת עם המחנה בצאתו למלחמה.

[58] העברים נוכחו לדעת את גבורתם ושיש להם הרבה לקוות ממרצם, מלבד זאת היו מוכנים לסבול כל תלאות בדעתם כי בזאת אפשר תמיד להשיג הכל. כזאת היתה התוצאה של הקרב הזה.

רפידים    🔗

[59] (5) למחרת היום צוה משה לפשֹט את חללי האויבים ולאסוף את נשק הנָסים ונתן מתנות כבוד לגבורים והלל את שר הצבא יהושע אשר אנשי המלחמה כולם העידו על מעשי גבורתו. ואמנם, מהעברים לא מת אף אחד, אבל מהעמלקים כה רבים עד כי אי־אפשר היה לדעת את מספרם.

[60] אחרי זבחוֹ זבחי תודה בנה מזבח וקרא את אלהים בשם „מַנְצִיחַ“780 ונבא שהעמלקים יִמָחו ויכלו כליון גמור ואיש מהם לא ישאר על כי באו במלחמה על העברים כשאלה נמצאו בארץ שוממה והיו יְגֵיעֵי כח781.

[61] את הצבא שעשע במשתאות. זאת היתה אפוא מלחמתם הראשונה אחרי צאתם ממצרים נגד לוחמים עזים. אחרי חגגם את חג הנצחון נתן משה לעברים לנוח אחרי הקרב ימים אחדים והוליך אותם הלאה כשהם מסודרים בסדר.

[62] וכבר היו רבים ביניהם מלומדי נשק, הם הלכו הלאה לאטם ובחודש השלישי לצאתם ממצרים באו אל הר סיני782 אשר עליו נראה לו הפלא של השיח והמחזות האחרים אשר ספרנו למעלה783.

רעואל ועצתו    🔗

[63] (III) כשמוע רעואל חותנו את הצלחתו בא784 בלב שמח לקבל את פני משה ואת פני צפורה785 ובניהם786.

[64] משה שמח על בוא חותנו ואחרי זבחו787 זבחים עשה משתה לעם לא רחוק מהשיח אשר נצל מלהיות אֻכּל באש. וכל העם למשפחותיהם השתתף במשתה ואהרן עם אנשיו בצרפו אליו את רעואל שרו שירים לאלהים הגורם ומסבב את הצלתם ואת גאולתם;

[65] גם הללו את המצביא אשר הודות לגבורתו הצליח הכל בידם כאשר היה עם לבבם. ורעואל השמיע הרבה תשבחות לעם בעד יחסם הטוב למשה והרים על נס את אומץ לבו של משה שהראה בהצלת אוהביו.

[66] (IV–1) ויהי ממחרת וירא רעואל את משה שקוע בהמון ענינים, הלא היה דן את דיני האנשים אשר פנו אליו, כי כולם באו אליו בחשבם שרק באופן זה ישיגו משפט צדק, אם הוא יהיה להם השופט.

[67] וגם לאלה שידם היתה על התחתונה נדמה היה ההפסד קל, בהאמינם כי סובלים הם אותו בגלל הצדק ולא בגלל תאות הבצע. לכתחילה אמנם נשאר רעואל שקט כי לא אבה למנוע בעד האנשים אשר רצו ליהנות מכשרון מצביאם, אך כאשר חדלה ההמולה קרא למשה הצדה ובהיותם לבדם למד אותו מה עליו לעשות.

[68] ויעץ לו להעביר את התלאה בענינים פחותים על אחרים, את תשומת לבו ישמור לענינים יותר חשובים ולטובת העם כולו. לשפוט יִמָצאו אנשים טובים אחרים בין העברים, אך לדאוג לטובת רבבות רבות כאלה לא יוכל אחר זולת משה.

[69] „הכר אפוא – אמר – את ערכך ולמה שהגעת בשרותך את אלהים להציל את העם, את משפטי ריבותיהם תן להם להעשות על ידי אחרים, אך אתה התמסר לעבודת אלהים לבד בלי הרף וחפש את הדרכים אשר בהן תוציא את ההמון ממצוקתם שהם נמצאים בה.

[70] שמע לעצותי בנוגע לעסקי בני האדם ופקוד את הצבא בדיוק ולכל רבבה788 תשים אנשים נבחרים מתוכם, כמו כן לאלפים, אחרי כן תחלק את אלה לחמש מאות, ועוד פעם למאות, אחרי כן לחמשים.

[71] על אלה תשים ראשים אשר יחלקו אותם לקבוצות של שלשים, עשרים ועשרה; תן לכל קבוצה איש שיעמוד בראשה ושתארו יהיה לפי מספר האנשים העומדים תחתיו; שיהיו נודעים בפי ההמון כולו כישרים ואנשי אמת אשר ישפטו את משפטיהם, ואם יהיה דבר יותר גדול יביאוהו להכרעה לפני הגבוהים במעלה.

[72] ואם גם מאלה יעלם קושי הענין, ישלחו את הדבר אליך. שתי תוצאות יושגו באופן כזה: העברים ישיגו משפט צדק ואתה בהתמסרך באין מפריע לאלהים תעשה אותו יותר מלא חסד לצבא“.

[73] (2) את הדבר הזה יעץ רעואל ומשה קבל ברצון את העצה ועשה לפי הצעתו, ולא כסה על מקור התקנה ולא יחסה לעצמו, כי אם פרסם לההמון את הממציא.

[74] גם בספרים רשם את רעואל כממציא הסדר הנזכר, בחשבו לנכון להעיד עדות אמת על הראויים לכך, אם גם איזו תהלה ישא האיש אשר ירשום את ההמצאות של אחרים על שמו; יכולים להכיר את ישרו של משה גם מדבר זה789. אולם על אודות זה תהיה לנו הזדמנות רחבה להרחיב את הדבור בחלקים אחרים של הספר הזה.

משה עולה על הר סיני    🔗

[75] (V–1) ומשה אסף את העם והגיד להם כי עולה הוא אל הר סיני יען ברצונו לשוחח עם אלהים ואחרי שיקבל ממנו חזון ישוב אליהם, ויצו להם כי יחנו קרוב להר ויתנו בזה חשיבות לקרבת אלהים790.

[76] אחרי דברו את הדברים האלה עלה על הר סיני, הגבוה791 בין ההרים אשר במקומות האלה ובגלל תופעות גדלו ומורדותיו התלולים היה קשה לבני אדם לא רק לטפס ולעלות עליו792 אלא גם אי־אפשר היה להקיפו במבט מבלי לעיף את העין. ועוד יותר היה נורא מלגשת אליו בגלל השמועה שאלהים שוכן בו793.

[77] והעברים העבירו את המחנה כאשר צוה אותם משה ויתישבו בתחתית ההר, והיו שמחים בחשבם שמשה ישוב מאת אלהים ובפיו בשורת הטובות אשר עורר אותם לקוות להן.

[78] ברוח חגיגית חכו למנהיגם והתקדשו בשאר הדברים וביחוד לא נגשו אל אשה שלשה ימים, כאשר צום קודם לכן והעתירו לאלהים כי יטה חסדו למשה ויתן לו מתנה אשר לפיה יחיו חיים מאושרים. ובינתיים אכלו ושתו794 וקשטו את עצמם בעדי מפואר795 וגם את נשיהם ואת טפם.

[79] (2) הם בלו אפוא יומים בחגיגות והנה ביום השלישי לפני עלות השמש ירד ענן וכסה את כל מחנה העברים796, אשר לא ראו מעודם מראה כזה והליט את המקום אשר בו תקעו את אהליהם

[80] ובעוד ששאר השמים כולם נשארו טהורים, התפרצו רוחות חזקות מלוות מטרות עוז797 וברקים הפחידו את עין הרואה ורעמים התגלגלו והעידו על נוכחיותו של אלהים הנוטה אוזן קשבת לבקשותיו של משה.

[81] אשר למאורעות האלה יחשוב לו איש איש מהקוראים כרצונו798, חובתי לספר את הדברים כמו שהם כתובים בספרים הקדושים.

[82] המראות האלה והקולות שהפחידו את אזניהם החרידו את העברים מאד, יען בלתי למודים799 היו בהם וגם השמועה800 שהתהלכה בנוגע להר הזה שאלהים מצוי עליו בִעתה מאד את דמיונם. מבוהלים מהרו אל אהליהם בחשבם כי חרון אף אלהים עשה כלה במשה וחכו שיקרה כך גם להם.

[83] (3) בהיותם במצב כזה הופיע משה כשפניו מאירים ולבו מלא מחשבות נשגבות. ואך ראו אותו ונס מהם כל פחד ונתמלאו תקוות יותר טובות לעתיד, גם האויר נעשה עם בואו של משה בהיר וצח מההפרעות הקודמות.

[84] אחרי כן אסף את העדה לאספה לבעבור ישמעו את אשר מדבר אלהים אליהם, ואחרי שהתאספו יחד התיצב על מקום גבוה, אשר ממנו יכלו כולם לשמוע את קולו ואמר: „עברים, אלהים האיר לי בחסדו את פניו, כמו תמיד, ולמען הודיע לכם חיי אושר וסדרי מדינה יבוא הוא עצמו אל המחנה.

[85] בשמו ובשם פעולותיו שנעשו לנו, אל תזלזלו בדברים אשר אני עומד לדבר בהיותכם בטוחים שפי המדבר, יען כי לשון אנושית מדברת אליכם; אם תשיבו לבבכם אל אצילות הדברים תכירו גם את רוממות זה ששם אותם בפי ושתועלתכם לא היתה קלה בעיניו מלדבר אתי.

[86] לא משה בן עמרם ויוכבד מדבר אליכם, אלא זה אשר הכריח את הנילוס לזרום למענכם דם ואשר הכניע במכות שונות את רהב המצריים, אשר שם לכם דרך בים, אשר גם הוריד לחם מן השמים בשעה שהייתם רעבים, אשר הזיל מים מצור כשחסרו לכם.

[87] הודות לו לוקח אדם חלק בפרי האדמה והים, הודות לו נמלט נח מהמבול, הודות לו ירש אברהם אבינו אחרי נדודים את ארץ כנען, הודות לו נולד יצחק מהורים זקנים, הודות לו התפאר יעקב במדות הטובות של שנים עשר בניו, הודות לו שלט יוסף בעוז המצריים. הוא הוא אשר חונן אתכם בדברות אלה בהשתמשו בי כמליץ.

[88] קדושים יהיו לכם ומסרו את נפשותיכם עליהם יותר מעל ילדיכם ונשיכם. חיים מאושרים תחיו אם תלכו בהם ותתענגו על פרי האדמה ועל ים בלתי סוער ועל בנים שנולדו באורח טבעי ומוראכם יהיה על אויביכם. יען זכיתי לראות את אלהים פנים אל פנים ולשמוע את קולו הנצחי; כה קרוב ללבו עמנו ועתידו“.

עשרת הדברות    🔗

[89] (4) אחרי דברו את הדברים האלה הוציא את העם על נשיהם וטפם לבעבור ישמעו בדבר אלהים על חובותיהם, למען אשר ערך הדברים לא יותש כוחו כשימסרו מפי אנוש חלש להכרתם.

[90] כולם שמעו קול יורד ממרום ומגיע לאזני כולם, עד שאף דבור אחד מעשרת הדברים אשר חרת משה בשני הלוחות לא נשמט מאזניהם801. את הדברים האלה אסור לנו לאמרם מפורש בכל לשון802, אבל את תכנם נבאר.

[91] (5) הדִבֵּר הראשון יוֹרֵנוּ שאלהים הוא אחד ולו לבדו יש לעבוד803. השני מצוה לא לעשות תמונת כל חי להשתחוות לה. השלישי לא לשאת את שם אלהים לדבר שוא; הרביעי לשמור את כל יום שביעי לשבות בו מכל מלאכה;

[92] החמישי לכבד את ההורים; הששי להזהר מפני רצח; השביעי לבלתי נָאוֹף, השמיני לבלתי גָנוֹב; התשיעי לבלתי העד עדות שקר; העשירי לבלתי חמוד קנין אחרים.

[93] (6) והקהל בשמעו מפי אלהים עצמו את הדברים אשר על אודותם כבר דבר משה, שמח על מה שנאמר להם וילכו מהאספה איש איש לאהלו. בימים הבאים שחרו את אהלו ודרשו ממנו כי יודיעם גם חוקים מאת אלהים.

[94] הוא קבע אותם להם והורה אותם באיזה אופן ישתמשו בהם בימים הבאים בכל המסבות, ואזכירם בזמן הנכון. כי את רוב החוקים שומר אני בשביל ספר אחר, כי יש עם לבבי לכתוב על אודותם חבור מיוחד804.

משה יורד עם הלוחות    🔗

[95] (7) זה היה מצב עניניהם כאשר עלה משה שנית אל הר סיני, אחרי שהודיע זאת תחלה לעברים ועלה לעיני כולם. והזמן הולך וחולף כי זה ארבעים יום שהוא רחוק מהם וחרדה תקפה את העברים, פן קרהו אסון ומכל הרעות שמצאות אותם לא העציב את רוחם דבר יותר מהמחשבה שמשה אבד.

[96] היו חלוקי דעות בין האנשים, מהם אמרו שמשה אבד בנפלו טרף לחיות רעות, אלה היו ביחוד אנשים שרחשו שנאה לו והפיצו את הדעה הזאת, מהם – כי הוא הָעתק אל האלהות.

[97] אבל הנבונים ביניהם לא מצאו שום ספוק אישי להאמין אף באחת משתי השמועות האלה – לחשוב על מות כטרף לשִׁנֵי החיות מקרה אנושי הוא, ושהוא נלקח מאת אלהים בגלל צדקתו שהיתה בו אפשר להעלות על הדעת – והבינה הזאת גרמה להם כי נשארו שקטים.

[98] אפס בשימם אל לבם כי אבד להם מגן ותומך אשר לא ימצאו תמורתו, נשארו שקועים בצער רב והתוחלת לשמוע איזה ידיעה טובה על אודותיו לא נתנה להם להתאבל גם לא יכלו להבליג על צערם ויגונם. ואת המחנה לא העיזו להעתיק, יען משה צִוָם להשאר במקומם.

[99] (8) מקץ ארבעים יום וארבעים לילה בא מבלי שטעם כל אוכל מהמאכלים שדרך בני אדם לאכֹל805. שמחה מלאה את הצבא בהופעתו והוא ספר להם מהשגחת אלהים עליהם באמרו כי הראה לו במשך הימים האלה איך עליהם לסדר את חייהם למען להיות מאושרים וכי רוצה הוא שיֵעָשֵׂה לו משכן, אשר לתוכו ירד כאשר ישכון בתוכם,

[100] „למען אשר גם בנסענו ממקום למקום נשא אותו אתנו ולא נצטרך עוד לעלות על הר סיני806, כי אם בהמצאו במשכן יהיה קרוב לתפלותינו. המשכן יֵעשה לפי המדות ובכלים אשר הוא הראה ועליכם לגשת במרץ למפעל807.

[101] אחרי דברו את הדברים האלה [הראה] להם שני לוחות וחרותים בהם עשרת הדברים, חמשה חמשה על לוח808. והמכתב היה מיד אלהים.

המשכן    🔗

[102] (VI–1) והם בעליצות לבבם על אשר ראו ועל אשר שמעו מפי מנהיגם השתדלו בכל כחם להראות את מרצם, ויביאו כסף וזהב ונחושת, עצים מהחומר המשובח ביותר שאינם עשויים להיות מנוגעים מרקבון809, שערות עזים ועורות צאן, מהם צבועים תכלת, מהם שָׁנִי, לחלק היה זוהר הארגמן, אחרים נראו בצבע לבן810.

[103] והם הביאו גם צמר צבוע בצבעים הנזכרים ומטוי שש ובתוך האריג אבנים כאלה אשר בני האדם אוחזים אותן בזהב ומשתמשים בהן כתכשיט יקר וכמו כן כמות בֹּשֶׂם כי מהחמרים האלה הקים את המשכן, אשר לא היה נבדל במאומה ממקדש מטולטל ונד.

[104] אחרי שנאספו החמרים האלה במרץ שאיש איש הביא ברצון כפי יכלתו ויותר מזה, העמיד במצות אלהים אמנים על המלאכה את אותם האנשים שגם העדה היתה בוחרת בהם אלמלי היתה הבחירה בידה.

[105] ואלה שמותם, יען כי נרשמו גם בספרים הקדושים: בצלאל811 בן אורי812 ממטה יהודה בן־בנה813 של מרים אחות המצביא, אהליאב814 בן אחיסמך815 למטה דן.

[106] והנה הקהל בא להתנדב למלאכה במדה כזו, שמשה עצר בעדם בהעבירו קול כי יש די באנשים816; כי ככה אמרו לו העושים במלאכה.

[107] הם נגשו אפוא למלאכת המשכן ומשה הורה להם כל פרט ופרט לפי ההוראות מאת אלהים, בדבר המדות והגודל ואיזו כלים צריכים למצוא בו מקום שישמשו להקרבת הקרבנות. גם הנשים התחרו ביניהן להביא את הדרוש לבגדי הכהנים וחמרים אחרים שהעבודה היתה זקוקה להם לעֲדִי ולעבודת אלהים.

החצר    🔗

[108] (2) כאשר היה הכל מוכן, הזהב והכסף והנחושת והמטוה, צוה משה תחלה חג וקרבנות כפי יכלתו של איש ואיש817 ואחר נגש להקים את המשכן. בראשונה קבע את המדות לחצר818, הרוחב חמשים אמה, האורך – מאה.

[109] הוא העמיד עמודי נחושת819, קומתם חמש אמות, עשרים בכל פאה לאורך החצר, ועשרה ברוחב החצר מאחוריה, ולכל עמוד היו מחוברות טבעות, הכותרות היו כסף, האדנים הדומים לקצה החד של חנית שהיו ונתקעו לתוך האדמה, היו נחושת.

[110] אל הטבעות היו קשורים מיתרים אשר קצם השני היה מחובר ליתדות נחושת שגדלן היה אמה, והיה יתד לאמה, והיו תחובים בקרקע לבל ינוע המשכן מחמת כח הרוחות820. וסדין שש רך מאד היה פרוש על כולם היורד מהכותרת עד האדן בהרחבה והקיף באופן כזה את המקום כולו סביב סביב עד שלא נבדל במאומה ממראה חומה.

[111] כזאת היתה תבנית שלש הפאות של המקום הגדור. לפאה הרביעית אורך חמשים אמה שהיתה על פני כל הבנין, עשרים אמה היו פתוחות למבוא ובהן עמדו שני עמודים מזה ושני עמודים מזה והיו דומים לשערי אולמים.

[112] הם היו כולם מצופים כסף821, זולת האדנים, אלה היו נחושת. בשני עברי השער עמדו שלשה עמודים שהיו משולבים במזוזות ותקועים היטב, וגם עליהם היה פרוש סדין שש משזר.

[113] אבל לפני המבואות, באורך של עשרים אמה ובגובה של חמש, היה מסך עשוי תכלת וארגמן עם שני ושש ומצויר בציורים רבים בצבעים שונים, עד כמה שלא יתארו תמונות בעלי חיים822.

[114] לפנים המבוא היה כיור נחושת ומאותה המתכת גם כנו וממנו היתה אפשרות כהנים לרחוץ את ידיהם ולשפוך מים על רגליהם. באופן כזה היה מסודר אפוא המקום הגדור של החצר.

המשכן עצמו    🔗

[115] (3) את המשכן העמיד באמצע החצר ופניו מָפנים קדמה, למען אשר השמש העולה תשלח את קרניה הראשונות אליו. ארכו השתרע על שלשים אמה ורחבו נמשך עשר, הצלע האחת היתה לפאת נגב והצלע השנית לפאת צפון, הצלע האחורנית היתה במערב.

[116] וצריך היה להקימו באופן שתהיה מדת גבהו מתאימה למדת רחבו. בכל צלע היו עשרים קרשי עץ מעובדים בצורת ישרי־זויות, רוחב כל קרש העמד על אמה וחצי ועוביו על ארבע אצבעות823. הם היו מצופים מכל עבר בפחי זהב, הן צד פנים והן לצד חוץ. לכל קרש שתי ידות תחובות לתוך שני אדנים.

[117] אלה היו כסף ולכל אדן היה חור לקבל לתוכו את היד.

[118] לצלע המערבית היו ששה קרשים וכולם התאימו אחד לשני בדיוק עד שהסדקים היו סגורים והיו דומים להיות מאוחדים לקיר אחד והיו מצופים זהב מבית ומחוץ.

[119] כי מספר הקרשים היה מתאים, הם היו עשרים ורחבם… ושליש הטפח824 לכל אחד מהם, עד שהשלימו את שלשים האמה. בצלע האחורנית במקום שששת הקרשים המחוברים מלאו תשע אמות, עשו שני קרשים אחרים, כל קרש מחצית האמה825, ושמו אותם במקצֻעות וקשטו אותם באותה המדה כמו את הגדולים מהם.

[120] לכל קרש היו טבעות זהב המחוברות בצד החיצוני, מהודקות אליה כאילו מָשרשות בהם826 ומסודרות בשורות ישרות ומקבילות אחת לשניה, ובהן עברו מוטות מצופים זהב כל אחד חמש אמות ארכו827, שתפקידם היה לחבר את הקרשים יחד, ונכנס כל מוט בקצהו לתוך השני דרך חור שנעשה בצורת סליל של שבלול. בצלע האחורנית היתה קורה אחת מבריחה דרך כל הקרשים828,

[121] ולתוכה נכנסו מן הצד קצות המוטות מכל אחד משני הצלעות הארוכים יותר וחִזקה אותם בַחֲדוֹר הבורג הזכרי לתוך הנקבי829. אכן, הסדור הזה לִכֵּד את המשכן לבל ינוע מפני הרוחות או סבה אחרת, ועשהו איתן בתכלית השלמות.

פנים המשכן    🔗

[122] (4) בפנים חלק את אורך המשכן לשלשה חלקים ואחרי מדדו עשר אמות מחלקו הפנימי העמיד ארבעה עמודים עשויים דומים לאחרים ומוקמים על אדנים דומים, רק הרחיק אותם מרחק מה אחד מהשני. מהם ולפנים היה קודש הקדשים, יתר המשכן היה מותר לכהנים.

[123] והנה החלוקה הזאת של המשכן היה דמוי מתאים לטבע היקום830. כי החלק השלישי מהמשכן מבית לארבעת הקרשים, אשר לתוכו אסור היה לכהנים להכנס, היה פתוח כמו השמים לאלהים וכמו שמותר לבני האדם לבוא ביבשה ובימים, ככה היו עשרים האמה מיועדים לכהנים לבד.

[124] בחזית, במקום שהיה המבוא הָעָמדו עמודים מצופים זה על אדני נחושת, ומספרם חמשה.

[125] ואת המשכן כסו יריעות שש וארגמן מעורב תכלת וצבע שני. מאלה היתה הראשונה831 עשר אמות לאורך ולרוחב832 והיתה פרושה על העמודים אשר בחלקם את המקדש הבדילו מהם ולפנים את קודש הקדשים. והיריעה הזאת לא נתנה לעין לחדור לתוך החלק הזה. כי כל המקדש נקרא קודש, אבל מבית לארבעת העמודים שאסור היה להכנס לתוכו, נקרא קודש הקדשים.

[126] היריעה הזאת היתה יפה מאד בפרחים מפרחים833 שונים אשר האדמה מוציאה, ומרוקמים בתוכה כל מיני צורות אחרות שיכלו להוסיף יופי ליופיה זולת תמונות של בעלי חיים834.

[127] השניה835 השוה לזו בגודלה באריגה וברקמה כסתה את חמשת העמודים אשר במבוא, בקצה כל עמוד ועמוד היתה נאחזת בטבעת וירדה מראש העמוד עד החצי. שאר שטח הכניסה שמש לכהנים להכנס בה.

[128] על זאת היתה יריעת פשתים836 מאותו גודל שנמשכה במיתרים לכל צד, יען הטבעות שמשו גם ליריעה וגם למיתר לפרוש ולגולל ולהעמידה בצד, באופן שלא עצרה מלהסתכל וביחוד בימי מועד837.

[129] בשאר הימים וביחוד ביום שלג היתה פרושה ושמשה מכסה ליריעה רבת הצבעים. מזה המנהג גם אחר שבנינו את המקדש לפרוש על פני המבוא מסך דומה לזו.

[130] עשר יריעות אחרות, ארבע אמות רוחב ועשרים ושמונה אמה אורך האחת עם קרסי זהב זכרים ונקבות838 לקשרן, היו מחוברות, עד כי נדמו ליריעה אחת; וכאשר הופרשו על המקדש כסוהו למעלה וגם את שני צדיו ואת אחורי המשכן, עד גֹבה אמה מהארץ839.

[131] היו גם יריעות אחרות, שוות ברוחב, אבל אחת יותר במספר ועולות גם באורך, כי היו שלשים אמה במדה; ארוגות היו משער אבל באותה אמנות היד כמו אלה העשויות צמר והיו שטוחות בהרחבה840 עד הארץ841. ועל יד השער יצרו מראה של כותרת הגג ודמות לאולם עמודים; אחת עשרה יריעות היו דרושות לתכלית זו.

[132] ועל אלה היו יריעות אחרות עשויות עור, הם שמשו מחסה ומסתור למטויות גם מפני השרב וגם מפני הגשם אם יקרה לפעמים. התפלאות רבה התפלאו האנשים אשר ראו אותן מרחוק.

[133] נדמה היה שאין להבדיל בין צבעם ובין שלל הצבעים אשר בשמים842. היריעות העשויות שער ועורות ירדו כמו כן על המסך אשר על הפתח להגן עליה מפני השרב ומפני זעם הגשמים. והוקם אפוא המשכן באופן זה.

הארון    🔗

[134] (5) ויעשו גם תבה לאלהים מעץ חזק מטבעו שאינו עלול לקבל רקבון843.

[135] הוא נקרא בשפתנו ארון844 ועשיתו היתה באופן זה: ארכו היה חמש זרתות845, רחבו וגבהו כל אחד שלש זרתות; הוא היה כולו מצופה זהב מבית ומחוץ כדי לכסות את מלאכת העץ, ובארבעה צירי846 זהב היה המכסה מחובר אליו באופן נפלא, אשר כולו היה ישר ושום חלק לא הפריע על ידי בליטות את ההתאמה השלמה.

[136] בצלעותיו הארוכות היו מחוברות שתים שתים טבעות זהב אשר חדרו דרך העץ847 ובהן הובאו בדים מצופים זהב בכל צלע וצלע לשאת אותו בהם בשעת הצורך לכל מקום, כי לא הובל על ידי בהמות משא אלא נשא בידי כהנים.

[137] על מכסהו היו שתי דמויות, כרובים קוראים אותם העברים, חיות בעלות כנף אבל בצורה אשר כמוהן לא נראו בשום מקום לעין האדם, רק משה אמר כי ראה אותן מחוטבות בכסא אלהים848.

[138] לתוכו שם את שני הלוחות אשר עליהם כתובים עשרת הדברים849, על כל לוח חמשה, שנים וחצי בכל עבר850. הוא העמיד אותו בתוך קודש הקדשים.

השלחן    🔗

[139] (6) בתוך המקדש העמד שולחן דומה לזה אשר בדלפוי851, אמתים ארכו ואמה רחבו ושלש זרתות גבהו. היו לו רגלים אשר בחציו התחתונה היו מחוטבות852 באופן משוכלל, דומות לאלה שהדוריים שמים תחת מטותיהם; בחלקן העליון הנמשך עד השלחן היו עשויות מרובעות.

[140] הוא היה שקוע בכל צד, יען הדף הָשקע כטפח, כשמסגרת מקיפה סביב את החלק העליון והתחתון של עצם השלחן853.

[141] גם בו היתה טבעת מחוברת לכל רגל ורגל לא רחוק מהמכסה, ובהן עברו בדי זהב שתכנם עץ, ואי אפשר היה להסירם854 כי נבוב היה אותו חלק הרגלים שאליו היו מחוברות הטבעות, גם הן עצמן לא היו סגורות, אלא לפני גמר העגול בקצהו חודר אחד מקצותיו לתוך החלק הבולט של השלחן, וקצהו השני לתוך הרגל855, ובאלה נִשא במסעות.

[142] על השלחן הזה שהיה נתון במקדש ומָפנה צפונה, לא רחוק מקודש הקדשים, הושמו שתים עשרה חלות מצות, שש ערוכות מול שש, מקמח נקי בתכלית, משני עשרונים, מדת העברים המכילה שבעה קוטילים אטיקים856.

[143] על החלות הושמו שני בזיכי זהב מלאות לבונה; אחרי שבעה ימים הושמו שוב חלות אחרות, ביום הנקרא אצלנו שבת. כי את היום השביעי מכנים אנחנו שבת. את הטעם שיש להבין בכל אלה אספר במקום אחר857.

המנורה    🔗

[144] (7) נוכח השלחן בקרבת הצלע הדרומית עמדה מנורה מזהב מוצק, נבובה ומשקלה מאה מנה; העברים יקראו למשקל זה ככר858, ומתורגם לשפת היוונים יסמן טַלַנטוֹן859.

[145] היא היתה עשויה כפתורים, פרחים עם רמונים וגביעים קטנים, שבעים860 ביחד, והיו מסודרים מירך אחת עד ראשה ומחוברת מחלקים כמספר כוכבי הלכת עם השמש861.

[146] היא נפלגה לשבעה ראשים מסודרים בשורה אחת במרחקים שוים. בכל ראש היה נר אחד, המזכירים במספרם את כוכבי הלכת862, פני הנרות היו מָפנים למזרח ולדרום יען המנורה היתה שומה כשהיא נטויה לצדדים.

המזבחות    🔗

[147] (8) בתָוֶך, בין זו ובין השלחן, בפנים, כמו שאמרתי863 עמד מזבח הקטורת, אמנם מעץ, מאותו עץ לא ירקב שממנו היו הכלים הקודמים, אבל פח מתכת עטף אותו, רחבו אמה אחת לכל רבעותיו, גבהו שתי אמות.

[148] עליו היתה כירת864 זהב ובכל פנה היה זר865 שהיה מצופה סביב זהב, ולו מחוברים טבעות ובדים, אשר בהם נִשא במסעות בידי הכהנים.

[149] לפני המשכן הָעמד מזבח נחושת, גם הוא תוכו עץ, כל צלע חמש אמות במדה, קומתו שלש אמות, מקושט כמו כן זהב866, מצופה פחי נחושת עם כירה מעשה רשת, על כן נפלו גחלי האש מהכירה ארצה867, כי הכַּן לא השתרע תחת כל המזבח.

[150] נוכח המזבח הושמו כדי יין וגביעים יחד עם מחתות ומזרקות זהב868, יתר הכלים העשויים לעבודת הקודש היו נחושת. הנה זאת היתה תבנית המשכן וכליו.

בגדי הכהנים    🔗

[151] (VII–1)869 נעשו גם בגדים בשביל הכהנים, הן בשביל יתר הכהנים הנקראים כהניא870, הן גם בשביל הכהן הגדול שמכנים אותו כהנא רבא871, מה שמסמן כהן גדול. והנה הלבוש של הכהנים האחרים היה מרכב באופן זה872:

[152] כאשר הכהן אומר לגשת לעבודת הקודש וטהר את עצמו בטהרה שהחוק מצוה, שם עליו בראשונה873 את הבגד הנקרא מכנסים874. המלה הזאת משמעה חגורה, בגד עשוי לכסות את הערוה ועשוי משש משזר, לתוכם הכניס את רגליו כמו לתוך אברקים; הם היו גזורים מעל למתנים ונגמרים בירכים וסביבן היו נקשרים875.

[153] (2) על אלה לובש הכהן בגד בד מאריגת שש כפול876, הנקרא כתונת877, מה שמסמן של בד, יען כתון נקרא אצלנו בד878. הבגד הזה הוא מעיל היורד על הקרסולים879 ועוטף את הגוף, עם שרוולים הכרוכים סביב לזרועות עד פיסת היד880, וחגר אותו מול החזה בכרכו מעט מעל אצילי הידים881 סביב חגורה רחבה כארבע882 אצבעות והיתה לה קליעה עשויה גומות גומות883 שנראתה כעור נחש.

[154] לתוכו נארגו פרחים מצבעים שונים תולעת שני וארגמן עם תכלת ושש884, אולם השני היה משש לבד.

[155] והכהן חוגר את קצה התכריך מול החזה ואחר שכרכהו עוד פעם885 קשר אותו ומשלשלו ויורד הרבה עד הקרסולים כל שעה שהכהן לא היה עסוק886, יען הדרו נגלה ככה יפה לעין הרואה, אולם בשעה שעל הכהן היה להזדרז אל הקרבנות ולעבוד את עבודתו, מפשילו על כתפו השמאלית, למען לא יהיה לו למפגע בעבודה.

[156] משה קראו אבנט887, אבל אנחנו למדנו מהבבלים לקראו הֶמְיָה888; ככה מכנים אותו אצלם. הכתונת הזאת לא התקמטה בשום מקום, על יד הצואר היה לה מִפתַח רחב, על ידי רצועות התלויות מעל החזה ומעל הגב נקשרה על שתי הכתפים. היא נקראה מִשְׁבֶּצֶת889.

[157] (3) ועל הראש חובש הוא מגבעת בלתי חדה שאינה מכסה את הראש כולו כי אם מעט יותר מחציו. נקראת היא מצנפת890 ומסודרת ככה שתהיה דומה לעטרה והיתה עשויה עניבה עבה מאריג בד, וגם היא כרוכה סביב סביב ותפורה891 פעמים רבות.

[158] עליה היה צעיף המקיף אותה ויורד מלמעלה עד המצח ומכסה את תפירת העניבה ואת הבלתי יפה שבה ונותן לכל הקדקד צורה אחידה. קשורה היתה בדיקנות לבל תפול ארצה בשעה שהכהן עובד עבודת הקודש. הראינו אפוא איך היה לבוש הכהנים ההדיוטים.

[159] (4) והכהן הגדול התקשט באותם הבגדים האמורים מבלי להחסיר אחד, אבל נוסף לאלה לבש עליהם כתונת עשויה תכלת, גם זאת מגיעה עד העקב, ונקראת בלשוננו „מעיל“892; היא חגוּרָה באזור המקושט באותו של צבעים כמו הקודם, רק זהב ארוג בתוכו.

[160] בשפתה התחתונה היו תלויים גדילים התפורים אליה והיו דומים בצבעם לרמונים, ופעמוני זהב המסודרים בטוב טעם באופן שבין שני פעמונים היה תלוי ויורד רמון קטן ופעמון קטן בין שני רמונים.

[161] הכתונת הזאת לא היתה משתי חתיכות תפורות בכתפים ובצדדים, כי אם חתיכת אריג אחת ארוכה מאד עם פה למעלה לא לרוחב אלא לאורך מהחזה עד בין הכתפים. שפה נוספת תפורה893 לה למען לא יורגש הבלתי יפה של הקרע. כמו כן במקום שהידים יצאו היה פה894.

[162] (5) על הבגדים האלה לבש בגד שלישי הנקרא אפוד895, ודומה לאֶפּוֹמִיס896 היווני, ונעשה באופן זה: אריג באורך אמה מצבעים שונים ומרוקם זהב היה משאיר את אמצע החזה פנוי והיה מסודר עם שרוולים ונעשה בכלל בתבנית מעיל897.

[163] ובמקום הריק של הבגד נמצאת חתיכה בגודל זרת898 מרוקמת זהב ושאר הצבעים אשר באפוד.

[164] הבגד הזה נקרא חושן, מלה המביעה בלשון היוונים „חזון“. ממלא הוא את האריג באפוד שנשאר על החזה ומחובר אליו בטבעות זהב שבכל פאה ופאה לטבעות המקבילות להן ופתיל תכלת עבר בטבעות לקשר אותן יחד.

[165] ולמען לא יהיה הפסק בין הטבעות חשבו להשאיר את התפר שלו בחוטי תכלת. שתי אבני שהם899 רוכסים את האפומיס על הכתפות ובכל קצה מהן נמצא סוגר זהב שיכול לשמש במקום רכס.

[166] בהן חרותים שמות בני יעקב בכתב הארץ ובלשוננו, ששה על כל אחת מהאבנים, הגדולים בשנים900 על הכתף הימנית. גם על החושן היו אבנים, שתים עשרה, יוצאות מן הכלל, בגדלן ויפין, עֲדי שבני אדם לא יוכלו להשיגו בגלל יקר ערכו.

[167] האבנים האלה היו מסודרות שלש שלש בארבעה טורים ונארגות בתוך האריג וסביבן משבצות זהב שזורות בתוך האריג ועשויות לבל תפולנה ממקומן.

[168] שלש הראשונות הן שהם פטדה וברקת. שלש השניות כדכֹד ישפה וספיר, הטור השלישי מתחיל באחלמה והאבן השלישית שְׁבוֹ, והיא התשיעית בכולן.

[169] בטור הרביעי נמצאת תרשיש, אצלה אנך ואחריה יהלֹם901 ובכולן היו מפותחים שמות בני יעקב אשר בהם רואים אנו את ראשי השבטים וכל אבן היתה מקושטת בשם אחד בסדר תולדותם.

[170] ויען כי הטבעות היו רפות כשהן לעצמן לשאת את כֹבד האבנים, עשו שתי טבעות יותר גדולות בקצה החושן בצד הצואר והיו מחוברות לארגי ומסודרות לקבל שרשרות שהתאחדו בקצות הכתפים וחוברו בעבותות זהב קלועות וראשיהן ירדו בעבר השני ועברו דרך טבעת הנמצאת בשפה התחתונה של האפוד. [171] וכל זה היה לבטחון לבל יזח החושןן הנה והנה. לחושן היה תפור אזור מצבעים הנזכרים מעורב זהב. אחרי שהקיף את הגוף נקשר מעל למקום התפירה וירד למטה. הגדילים היו סגורים בתיקי זהב בכל קצה והיו טמונים בהם902.

[172] (6) הכובע903 היה עשוי בשבילו מלכתחילה דומה לזה של הכהנים כולם ועליו היה תפור אחר מרוקם תכלת ונזר זהב עשוי שלשה נדבכים עטרהו904. עליו פָּרַח גביע זהב המזכיר את הצמח הנקרא אצלינו שכרונא, אבל אלה מהיוונים הבקיאים לאסוף שרשים מכנים אותו שִׁכָּרון905.

[173] אם יש מי שהוא אשר אמנם ראה את הצמח אבל מתוך שלא ידע את שמו לא שם לב לטבעו או שמע את שמעו אבל אינו מכיר את מראהו, בשביל האנשים האלה אתאר את תכונתו.

[174] הצמח הזה גדל פעמים רבות עד לגובה של שלשה טפחים ויותר, ושרשו דומה לשורש הלֶפֶת906, לצמח זה אפשר לדמותו מבלי לשגות, והעלים לאוֹרָה907. והנה מבין ענפיו מעלה הצמח גביע מהודק לגבעול וקליפה מקיפה אותו הנופלת מעצמה כשהוא מתחיל להתפתח לפרי. גודל הגביע כפרק באצבע הקטנה ובתבנית דומה למזרק יין.

[175] אתאר גם בדברים הבאים בשביל האנשים שלא הכירוהו: הוא דומה לכדור חתוך לשנים ומשרשו גדל הפלח התחתון עגול. אחר כך הולך הוא וצר בהתכווצו בעקימה נאוה וחוזר ומתרחב בנחת לצד שפתו ודומה לפטמת רמון חתוך.

[176] וכסוי חצי עגול צמוד אליו במדה שאפשר לומר שהוא מקיף בדיוק ועלים פגומים מכסים עליו שאת גִדולם השויתי לזה של רמון, הם קוציים ונגמרים בקצה חד לגמרי.

[177] תחת הכסוי שומר הצמח את הפרי הממלא את הגביע כולו, ודומה לזרע של הצמח סידריטיס908, אבל מוציא פרח אשר אפשר לחשוב שהוא דומה לעלה הפרג.

[178] לפי הצמח הזה קושט אפוא הנזר שהשתרע מהעורף עד שתי הרקות; את הצמח לא כסה הָאַפִיאַלִיס909, כי בשם זה אפשר לקרוא את הגביע, היה פה טס זהב, שבו חרות באותיות קדושות שם אלהים910. כזה היה העדי של הכהן הגדול.

מה מסמלים המשכן והבגדים    🔗

[179] (7) יש להתפלא על השטנה אשר בני האדם שוטמים אותנו ומחזיקים בה בעקשנות כאילו מואסים אנחנו באלהות שאותה מתימרים הם להעריץ.

[180] כי אם יתבונן אדם במלאכת המשכן ויסתכל בבגדי הכהן ובכלים שבהם משתמשים אנחנו בעבודת הקודש, ימצא שמחוקקנו היה איש אלהים ושהבל הן הנאצות הנשמעות מפי אחרים נגדנו. אם ברצון איש להתבונן בלי פניה ובתשומת לב ימצא שכל חלק וחלק מהם נעשה לרמז ולהציג את העולם ומלואו911.

[181] הלא מדת המשכן היא שלשים אמה מחולקות לשלשה חלקים ובתתו שני חלקים לכהנים כמקום פתוח לכל מרמז הוא על היבשה והים, כי גם אלה פתוחים לכל; את החלק השלישי שמר לאלהים בלבד, כי גם השמים סגורים בפני בני האדם.

[182] בשתים עשרה החלות המונחות על השלחן מרמז הוא על השנה המחולקת לאותו מספר של חדשים912. בעשותו את המנורה מרכבת משבעים חלקים רמז על עשר המעלות של כוכבי הלכת, ושבעת הנרות עליה על מהלך כוכבי הלכת, כי זה מספרם913.

[183] היריעות הארוגות מארבעה מינים מורות על ארבעה יסודות הטבע, השש נראה לרמז על האדמה, יען הפשתה צומחת ממנה;

[184] הארגמן על הים יען כי הוא מָאֳדם מדם הדגים. התכלת באה לסמן את האור והשָׁנִי הוא סמל האש914. מרמזת גם כתונת הכהן הגדול, בהיותה בד, על האדמה; התכלת על הרקיע; לברקים יהיה דמיון בגלל הרמונים ולרעמים בגלל צלצול הפעמונים915. והָאֶפַפְּטִיס916 מתאר את הטבע כולו אשר ברצון אלהים נברא מארבעה יסודות, והזהב השזור אתם מרמז לפי דעתי על אור השמש המאיר על הכל.

[185] ואת החושן הנמצא באמצע האפפטיס קבע כמשפט הארץ, כי גם היא תופסת את המקום המרכזי917. האבנט החוגר אותו סביב מרמז על האוקינוס; הלא גם זה מחבק ומקיף את הכל. שתי אבני השהם מראות על השמש והירח918, אשר בהן מרכס הוא את בגד הכהן הגדול.

[186] אשר לשתים עשרה האבנים, מי שנוטה לראות בהן הן את החדשים הן אותו המספר של הכוכבים, אשר היוונים קוראים מחזור הזודיאקוס, לא ישגה בכונת המחוקק.

[187] גם המצנפת נראית בעיני כסמל השמים. כי היא נעשתה מתכלת, שאלמלא כן לא היו שמים עליה את שם אלהים מפֻתח בנזר, ובנזר זהב בגלל הנגה שבה ביחוד מוצאת האלהות רצון.

די לי בדברים האלה על הענין הזה, עוד רבות תנתן לנו האפשרות לדבר בהמשך על תכונת מחוקקנו.

אהרן נבחר לכהן גדול    🔗

[188] (VIII–1) ויהי כאשר נגמרה המלאכה אשר על אודותיה ספרתי והתרומות עדיין לא נתקדשו, נראה אלהים למשה ויצוהו לתת את הכהונה לאהרן אחיו יען ראוי הוא לכבוד זה יותר מכל אדם בגלל יושר מדותיו. ויקהל משה את העם לאספה ויתאר לפניהם את יושר מדותיו של אהרן ואת טוב לבו ואיך שם נפשו בכפו פעמים רבות בעדם.

[189] וכאשר העידו כולם שכל דבריו נכונים והראו את חבתם אליו אמר: „אנשי בני ישראל, הנה כלתה כבר המלאכה כפי שעלתה ברצון אלהים עצמו והיתה בכח ידינו לעשותה, אבל מאחרי שעלינו לקבלו בתוך המשכן, עלינו לבחור תחלה באיש שיכהן לפניו ויקריב את קרבנותינו ואת תפלותינו בעדו.

[190] אני מצדי, לו היתה הבחירה בענין זה מסורה בידי, הייתי חושב את עצמי יאה לכבוד זה919, הן בגלל זה שכל אדם מטבעו קרוב אצל עצמו והן יען כי כמוני כמוכם יודעים כמה התאמצתי בעד הצלתכם.

[191] ועתה, אלהים עצמו חשב את אהרן יאה לכבוד זה ובחר בו לכהן, בדעתו אותו שהוא הצדיק בינינו, עד שהוא ילבש את הבגדים המקדשים לאלהים והוא יטפל במזבחות ויתעסק בקרבנות והוא ישא תפלה בעדנו לאלהים אשר ישמע לו ברצון גם בגלל חבתו לעמנו וגם יען תבאנה מפי איש שהוא עצמו בחר בו ועל כן יקבל אותן“.

[192] העברים קבלו ברצון את הדברים האלה והסכימו לבחירה מאת אלהים; כי היה אהרן בגלל מוצאו ובגלל רוח הנבואה שבו ובגלל זכויות אחיו ראוי לכבוד זה יותר מכולם. בעת ההיא היו לו ארבעה בנים, נדב אביהו אלעזר ואיתמר920.

מחצית השקל    🔗

[193] (2) את עודף921 החמרים שהוכנו למלאכת המשכן צוה משה לעשות צפויים לכסות את המשכן עצמו ואת המנורה ואת מזבח הקטורת ויתר הכלים לבל יבֻלע להם במסעות על ידי גשם ועל ידי אבק.

[194] ומשה אסף שנית את העם וישם עליו לתת תרומה מחצית השקל לאיש;

[195] השקל הוא מטבע אצל העברים ושויו ארבעה דרכמונים אטיקיים.

[196] הם שמעו ברצון לפקודת משה ומספר התורמים היה ששים רבוא וחמשת922 אלפים וחמש מאות וחמשים. את הכסף הביאו מבני החורין כל בן עשרים עד בן חמשים. הסכום הנאסף הוצא לצרכי המשכן.

שמן המשחה והקטורת    🔗

[197] (3) ויקדש גם את המשכן ואת הכהנים בעשותו באופן כזה את טהרתם: הוא צוה לכתוש ולשרות חמש מאות שקל מָר דרור ואותה המדה קדה, קנמון וקנה, גם זה מין בושם, מחצית המשקל הקודם, שמן זית הין – מדה היא של ילידי הארץ ומחזיקה שני חויים אטיקים923 ־ ולערבב ולבשל יחד כמעשה הרוקחים משחה נותנת ריח נעים מאד. [198] אחר כך לקח את הכהנים ואת כל המשכן ומשח וטהר אותם; ואת הבשמים, שהם מינים רבים ושונים, הכניס לתוך המשכן על מזבח הקטורת, יען ערכם רב924; נמנע אנכי מלפרט את מהותם לבל אהיה למעמסה על הקוראים.

[199] פעמים ביום, לפני צאת השמש ואחרי בוא השמש היתה החובה להקטיר קטורת ולשמור שיהיה שמן קודש בנרות, ומהן שלשה925 נרות על המנורה הקדושה היו דולקים לפני אלהים כל היום ויתר הנרות הודלקו לעת ערב.

בצלאל

[200] (4) אחרי שנגמרה כל המלאכה נתהללו בצלאל ואליאב כהמשובחים בין עושי המלאכה926, יען נוסף להמצאות שהומצאו לפניהם נתנו אל לבם לעשות ולהוסיף מלאכות משוכללות מאלה והיו זריזים מאד לחשוב מחשבות ולעשות מלאכות בלתי ידועות עד עתה927; אולם בין שניהם היה בצלאל נחשב למובחר.

חנוכת המשכן    🔗

[201] כל הזמן שנמשכה המלאכה היה שבעה928 חדשים ובזה כלתה להם השנה הראשונה מעת צאתם ממצרים. ובראשית השנה השניה בחודש כּסנטיקוס לפי המקדונים, ניסן לפי העברים, באחד בחודש חנכו את המשכן וכל כליו אשר תארתי למעלה.

[202] (5) ועתה הראה אלהים את עצמו מרוצה ממפעל העברים ולא רצה לבטל את אשר עשו בהביטו מגבוה על השמוש בו, כי אם ירד וקבע מושבו במקדש הזה929.

[203] וכך היתה הופעתו: השמים היו טהורים ורק על המשכן לבד התקדרו וערפל לא עמוק ולא עב כערפלי החורף שם עלטה עליו אך לא דק במדה שהעין תוכל לחדור לתוכו ולהרגיש במה שהוא, וטל נעים נטף930 מתוכו אשר הוכיח את מציאות אלהים לאנשים אשר ערגו אליו והאמינו בו.

[204] (6) ומשה אחרי שכבד את בעלי המלאכה אשר עשו את המלאכה במתנות הראויות להם הקריב בחצר המשכן פר ואיל ושעיר לכפר, כאשר צוהו אלהים.

[205] אגב, בדעתי לדבר בספרי על הקרבנות בדבר דיני הקרבתם ולבאר בו איזה מהם מצוה התורה להעלותם כליל ואיזה התירה להשתמש בחלק מהם לאכילה. ומדם הקרבנות הִזה על בגדי אהרן ועליו ועל בניו אתו אחרי אשר טהר אותם במי מעין ובשמן המשחה למען אשר יהיו קדושים לאלהים.

[206] כן קדש במשך שבעת הימים אותם ואת בגדיהם ואת המשכן ואת כליו בשמן הסמים, כמו שאמרתי למעלה, ובדם הפרים והאילים שנשחטו יום יום אחד מכל מין, וביום השמיני קרא מועד לעם וצוה להקריב קרבנות איש איש כאשר תשיג ידו.

[207] והם בהתחרם איש ברעהו ובהתאמצם להעביר איש את אחיו בנדבות הזבחים, שאיש איש יקריב, שמעו לפקודותיו. ויהי כאשר הושמו הקרבנות על המזבח יצאה פתאום אשר מביניהם והתלקחה מעצמה וכעין להב ברק אכל לעיני העם כל אשר היה ערוך על המזבח931.

מות שני בני אהרן    🔗

[208] (7) והנה יצאה מהאש הזאת932 רעה לאהרן, הן מצד האנושי והן מצד האבהותי; הוא נשא אמנם את האסון בגבורה, יען נפשו היתה איתנה לקראת פגעי הזמן וגם האמין כי לפי רצון אלהים בא עליו האסון.

[209] כי מארבעת הבנים שהיו לו, כמו שאמרתי למעלה, הנה שני הגדולים, נדב ואביהו, בהקריבם אל המזבח קטורת933 אשר לא צוה משה, כי אם זו שהיו משתמשים בה קודם לכן, נשרפו מכח האש שקפצה עליהם והתחילה לאכול את החזה ואת הפנים934, מבלי יכולת לאיש להשקיטה.

[210] הם מתו אפוא באופן זה, ומשה צוה לאביהם ולאחיהם935 לשאת את הגויות ולהוציא אותן מחוץ למחנה ולקברן ברֹב פאר.

[211] והעם בכה אותם שהיה מדוכא מאד בגלל המיתה שבאה באופן בלתי צפוי כזה. רק מאחיהם ומאביהם דרש משה לבל יעלו על לבם מחשבות תוגה ולתת כבוד לאלהים במקום להתמסר ליגון. ואמנם, אהרן הלא לבש כבר את בגדי הכהונה.

משה איש האלהים    🔗

[212] (8) ומשה מֵאֵן בכל כבוד אשר ראה שברצון העם להאציל עליו והתמסר לעבודת אלהים בלבד. הוא הפסיק את עליותיו על הסיני, כי אם בבואו לתוך המשכן נענה על כל מה ששאל מאת אלהים936. הוא היה לבוש כאיש פרטי ובכל ארחות חייו היה מתנהג כאחד מהעם, ולא אבה להֵראות בשום דבר נבדל מההמון זולת שיֵראה שכל טובתם לנגד עיניו937.

[213] גם כתב חוקה ומצוות אשר לפיהם יחיו חיים רצויים בעיני אלהים ולא יהיו ביניהם גורמים לסכסוכים, ואת אלה אמנם סדר על פי אלהים. ברצוני לדבר עתה באריכות על החוקה והמצוות938.

אורים ותומים    🔗

[214] (9) והנה ברצוני לבאר פה דבר אחד אשר פסחתי עליו בעת דברי על בגדי הכהן הגדול. משה לא הניח כלל וכלל מקום למעללי נביאים, אם ימצאו אנשים כאלה שיאמרו להשתמש שלא כהוגן ברוממות אלהים, יען השאיר לו להשכין את כבודו כרצונו בעת הקרבת הקרבנות או לא להופיע, ורצה משה שהדבר יהיה ברור לא לעברים לבד, אלא גם לנכרים במקרה שיהיו נוכחים.

[215] כי מהאבנים אשר ספרתי למעלה שהכהן הגדול נושא על כתפיו, הן היו אבני שׁהם, וחושב אני למיותר לתאר את טבען הידוע לכל, זו שהיתה מרכסת על הכתף הימנית בקע ממנה זֹהר בכל פעם שאלהים היה נוכח בקרבנות; והזהר הזה שקודם לכן לא היה מצוי באבן, היה נראה גם לרחוקים ביותר939.

[216] והנה התופעה הזאת לבד תראה כפלא בעיני האנשים שאת חכמתם אינם רואים בזלזול בעניני אלהים; אך אספר עתה מה שמפליא עוד יותר מזה: על ידי שתים עשרה האבנים940 שהכהן הגדול נשא על לבו משובצות בתוך החושן הודיע אלהים את הנצחון לעומדים לצאת למלחמה. כה גדול היה הזֹהר שהבריק מתוכן לפני צאת הצבא לדרכו עד שלכל ההמון כולו נודע שאלהים יצא לעזרתם.

[217] בגלל זה הנה אלה מהיוונים המכבדים את מנהגינו, יען אינם יכולים לדבר נגדם, קוראים לחושן ־ חזון941.

[218] אך החושן והשוהם פסקו מלהאיר מאתים שנה לפני כתבי את הספר הזה942, בחרות אף אלהים על אשר עברו בני ישראל על המצוות, ועל דבר זה נדבר בהזדמנות יותר מתאימה. ועתה אשוב להמשך דברי.

קרבן הנשיאים    🔗

[219] (10) כאשר כבר היה המשכן מקודש וכל הדברים הנוגעים לכהנים מסודרים, ויאמן העם שאלהים שוכן אתו במשכן אחד ויתמסר לזבוח זבחים ולהלל לאלהים כאילו מעתה כבר יונח להם מכל רע ולבם סמוך ובטוח לימים טובים מאלה.

[220] ויקריבו לשבטיהם קרבנות נדבה לאלהים הן של צבור הן של יחיד. והנשיאים באו שנים שנים והביאו עגלה ושני שׁוָרים; אלה היו אפוא שש והעבירו את המשכן במסעותיו. נוסף על אלה הביא כל נשיא מזרק וקערה וכף ששויה עשרה דרכמונים943 מלאה קטורת. [221] הקערה והמזרק היו כסף ומשקל שניהם מאתים שקל, אלא שבשביל המזרק הקציבו שבעים שקל לבד; הם היו מלאים סולת בלול בשמן שבו משתמשים על המזבח לקרבנות. גם פר ואיל עם כבש בן שנה לעולות ויחד אתם שעיר לבקש כפרה על חטאתם.

[222] כל נשיא הביא גם קרבנות אחרים הנקראים שלמים, בכל יום שני בקר וחמשה אילים עם כבשים בני שנה ועתודים. ככה הקריבו הנשיאים במשך שנים עשר יום, נשיא אחד ליום.

[223] ומשה944 לא עלה עוד אל הסיני כי אם בהכנסו לתוך המשכן למד מפי אלהים על המעשים אשר יעשה אותם ועל מערכת המצוות, אשר בהיותן נעלות מבינת אנוש נשמרות הן בדיקנות בכל הדורות יען נחשבות כמתנה מאת אלהים, עד כי בין בשלום מרוב טובה, ובין במלחמה מתוך לחץ לא עברו העברים על מצוה מהמצוות. אולם מפסיק אני מלדבר על אודותן יען גמרתי אומר לחבר ספר אחר על המצוות.

סוגי הקרבן    🔗

[224] (IX–1) לעת עתה אזכיר חוקים מעטים מאלה הנוגעים לטהרה ולעבודת הקרבנות945, מאחרי שהיה עלי לדבר על ענין הקרבנות. ישנם שני סוגי קרבנות, סוג אחד הבא מיחידים והשני הבא משל צבור ונקרבים בשני אופנים946.

[225] האופן האחד הוא שכל הקרבן עולה כליל ומזה קבל גם את שמו, האופן השני הוא תודה ועשוי גם לשם אכילה חגיגית של המקריבים. אדבר על האופן הראשון.

[226] איש פרטי המקריב עולה זובח בקר, כבש, עז; אלה האחרונים כשהם בני שנה. את הבקר אפשר להקריב כשהם יותר גדולים947; כל העולות דינן להיות זכרים948.

[227] אחרי שנשחטו949 מושחים הכהנים בדם סביב950 המזבח, ואחרי שנקו951 אותם ונתחום לנתחים ומלחום במלח952 שמים אותם על המזבח המלא כבר עצים והאש הוצתה. ואת כרעי הקרבנות והקרב נותנים על האש כשהם מנוקים היטב יחד עם שאר החלקים להשרף; את העורות לוקחים הכהנים953. זאת היא תורת העולה.

[228] (2) ואם זבחי תודה הקרבן, מקריבים אותם בעלי חיים, כשהם תמימים וגדולים מבני שנה, אם זכר ואם נקבה בלי הבדל. אחרי שנשחטו מאדימים הכהנים בדם את המזבח, ואת הכליות ואת הפדר ואת כל החלב עם יותרת הכבד ואתם יחד את אלית הכבשה מעלים על המזבח.

[229] המקריבים מגישים לכהנים את החזה ואת שוק הימין ואחר אוכלים בשמחה יומים את הנשאר מהבשר ואת הנותר אחרי הזמן הזה שורפים באש.

[230] (3) מקריבים גם בעד חטאים954, והקרבת הקרבן בעד החטאים היתה דומה לזו שאמרתי קודם לכן. ואלה שלא השיגה ידם להביא את הקרבנות ביד רחבה, הביאו שני בני יונה או שתי תורים, אחת מהן נשרפת כליל לאלהים והשניה נתנת לכהנים לאכילה955. אבל אפרט יותר בנוגע להקרבת בעלי חיים אלה בדבָרַי על דיני הקרבנות.

[231] ואיש956 כי יפול בחטא מתוך אי ידיעה יביא כבשה ושעירת עזים957 נקבה בנות שנה והכהן מזה בזמן על המזבח לא כמו אצל האמורים למעלה, כי אם על קצות הזויות958 ואת הכליות ואת שאר החלב עם יותרת הכבד מעלה הוא על המזבח והכהנים לוקחים לעצמם את העורות ואוכלים את הבשר באותו יום בקודש, יען התורה אינה מרשה להשאירו למחרת.

[232] ואיש959 כי חטא ויודע את חטאו מבלי שאיש יאשים אותו, מקריב איל, ככה מצוה התורה. מבשר האיל אוכלים הכהנים כמו כן בקודש באותו יום. וראשי העם960 כשהם מקריבים קרבנות בעד חטאיהם מביאים אותם הקרבנות כמו אנשים פשוטים, נבדלים הם בזה שהם מביאים זכרים, פר ושעיר.

[233] (4) התורה מצוה להביא עם קרבנות יחיד ועם קרבנות צבור גם קמח חטה961 נקי מאד, מדת עשרון לכבש, שני עשרונים לאיל, פר שלשה עשרונים.

[234] הם שרפוהו962 על המזבח כשהוא בלול בשמן, יען הובא גם שמן מאת המקריבים, לבן בקר חצי ההין, לאיל החלק השלישי של המדה הזאת, והחלק הרביעי לכבש. ההין הוא מדה עתיקה אצל העברים המחזיקה שני חויים963 אטיקיים. כמדת השמן הובא גם יין; את היין נסכו סביב למזבח964.

[235] ואם איש אינו מקריב קרבן ונָדַר לנדרו קמח סולת965, מרים הוא תחלה ממנו קומץ אחד וזרקו על המזבח ואת הנותר לוקחים הכהנים לאכול או מבושל, יען היה בלול בשמן, או אפוי לחם. אבל אם כהן הביא מנחה966, באיזו כמות שהיא, עליה להשרף כליל.

[236] התורה אוסרת להקריב בעל חי באותו יום967 ובאותו מקום968 אחרי969 אלה שהולידוהו ובכל אופן לא טרם עברו שמונה ימים מיום הולדו970. היו גם קרבנות אחרים למען המלט ממחלות או בגלל סבות אחרות971, שבהם היו מנדבים יחד עם הזבחים גם לחמים, ומהם היה אסור להשאיר דבר ליום המחרת972, והכהנים קבלו חלק מיוחד.

קרבן התמיד, השבת והמועדים    🔗

[237] (X–1) התורה מצוה שמכספי העדה973 יִשָׁחֵט כבש בן שנה יום ביומו בשחר היום ובערובו974 וביום השביעי הנקרא שבת ישחטו שנים שעבודת הקרבתם באותו אופן.

[238] בראש חודש יקריבו מלבד הקרבנות של יום ויום גם שני בני בקר ושבעה כבשים בני שנה ואיל ושעיר לכפר על חטאים, אם נעשו כאלה מתוך שכחה975.

[239] (2) בחודש השביעי, אשר המקדונים קוראים הִיפֶּרְבֶּרֶטַיוֹס976, יקריבו נוסף לאלה שנזכרו קודם לכן, פר ואיל ושבעה כבשים ושעיר לחטאת.

[240] (3) בעשור977 לחודש הזה לפי חשבון הלבנה יצומו עד הערב ויקריבו ביום הזה פר ושני978 אילים ושבעה כבשים ושעיר לחטאת.

[241] ומביאים נוסף לאלה שני שעירים, מהם נשלח האחד חי מחוץ לגבול המדברה למען יעביר ויכפר את עוונות העם כולו ואת השני מביאים אל פרורי העיר למקום טהור מאד ושם שורפים אותו עם עורו מבלי שינקוהו כלל979.

[242] יחד אתו נשרף פר980, לא זה שהובא מאת העם, כי אם זה שהוגש מכספו הפרטי981 של הכהן הגדול. אחרי שנשחט זה מביא לתוך הקודש את דמו יחד עם דם השעיר ומַזה באצבעו שבע פעמים על התקרה כמו כן על הרצפה982 ואותו המספר אל הקודש ועל מזבח הזהב983 ואת השאר על המזבח הגדול אחרי שהוציא את הדם אל החצר984.

[243] אחרי העבודות האלה מעלים על המזבח את הכרעים ואת הכליות ואת החלב עם היותרת על הכבד985. והכהן הגדול מקריב גם איל לעולה לאלהים986.

[244] (4) בחמשה עשר יום לחודש הזה, כשהעונה נוטה מעתה לתקופת החורף987, מצוה משה להקים סוכות לכל משפחה988, למען הִזָהֵר והִשָּׁמֵר מפני קרירות תקופת השנה,

[245] וכשתהיה להם ארץ אחֻזָתָם עליהם לבוא לאותה העיר אשר בגלל המקדש יחשבוה לעיר הבירה, ויחוגו חג שמונת ימים ובימים האלה יקריבו עולות וזבחי תודה לאלהים, כשהם נושאים בידיהם989 אגודה עשויה הדסים וערבות עם כפת תמרים יחד עם פרי האפרסק990.

[246] ביום הראשון תהיה הקרבת העולה שלשה עשר בקר ואותו מספר כבשים נוסף אחד, ואילים שנים עם עודף של שעיר אחד לכפרת עוונות. בשאר הימים נקרבים אותו המספר של כבשים ושל אילים עם השעיר, אבל בכל יום הולך ופוחת אחד מהבקר עד עמדם על מספר שבעה.

[247] העברים נעצרים מכל עבודה ביום השמיני ומקריבים לאלהים, כמו שאמרנו למעלה, בן בקר ואיל ושבעה כבשים מלבד השעיר לכפרת עוונות. אלה הן המצוות שנמסרו מאבותינו ושעל העברים לשמור אותם כשהם מקימים את הסוכות.

[248] (5) בחודש991 כְּסַנְתִּיקוֹס, הנקרא אצלנו ניסן והוא התחלת השנה992, ביום הארבעה עשר אחרי מולד הירח כשהשמש עומדת בטלֶה, כי בחודש הזה נפדינו מעבדות המצריים, צותה התורה לזבוח שנה שנה גם את הקרבן, אשר זבחנו אז עם צאתנו ממצרים, כמו שספרתי למעלה993 והנקרא פסח, ואנחנו מקריבים אותו בחבורות994 ואין משאירים מבשר הזבח למחרת היום.

[249] ביום החמשה עשר995, הבא אחר הפסח, חג המצות שבעת ימים996 ובו נזונים ממצות ובכל יום נקרבים שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים.

[250] אלה נשרפים כליל ונוסף עליהם גם שעיר לחטאת והוא לאכילה לכהנים בכל יום. למחרת חג המצות, ביום הששה עשר997, לוקחים מהפירות שנקצרו, יען עד עתה לא נגעו בהם998, בחשבם כי מן היושר לתת תחלה כבוד לאלהים אשר מידו שפע היבול הזה – ומביאים לו את בכורי השעורים999 באופן כזה:

[251] אחרי שהבהבו מלא אגרוף שבלים וגרסום ואחרי שנקו את השעורים וטחנום, מביאים עשרון אל המזבח לאלהים וזורקים קומץ אחד ממנו ואת השאר מוסרים לכהנים שישתמשו בו. מעתה מותר הן לצבור הן לפרט לקצור. מלבד בכורי הפירות מקריבים כבש רך עולה לאלהים.

[252] (6) אחרי שחלפו שבעה שבועות מהקרבן הזה1000, – ימי השבועות האלה הם ארבעים ותשעה, ביום החמשים, אשר העברים קוראים עצרתא1001, – המלה מסמנת את חג היום החמשים, – מביאים לאלהים לחם משני עשרונים קמח חטים שנעשו עם שאור ושני כבשים לקרבן.

[253] מצות התורה היא להקריב את אלה לאלהים, הקרבן נעשה לאכילת הכהנים ואסור להשאיר ממנו למחרת. ומקריבים לעולה שלשה בני בקר ושני אילים וארבעה עשר כבשים ושני שעירים לחטאת1002.

[254] אין חג שבו לא יובאו עולות ושבו לא ינתן לעמלים מרגוע מעבודה, כי אם בכולם מצוה התורה סדר של קרבנות ומנוחה מעמל יחד עם חגיגות הנקרבות.

[255] (7) ומהצבור בא לחם אפוי בלי חמץ1003, ומשתמשים לשם זה בעשרים וארבעה עשרונים. החלות נאפות שתים שתים ונפרדות1004 ביום לפני השבת ובשבת בבוקר מביאים אותן ומניחים אותן על השלחן הקדוש ונערכות שש לעומת שש. אחרי שהושמו עליהן שני בזיכים גדושים לבונה נשארות הן עד השבת הבאה. ואז מובאות במקומן אחרות, ואלה נתנות לכהנים לאכילה.

[256] בשעה שהלבונה מקטרת על האש הקדושה אשר עליה נשרפות גם העולות כולן ולבונה אחרת נתנת במקומה על החלות.

[257] והכהן1005 מקריב מכספו הוא ועושה זאת פעמים ביום, קמח סולת בלול בשמן הנעשה על ידי אפיה קצרה1006, עשרון אחד קמח, מחציתו בבוקר ומחציתו בערב ומקריב אותה קרבן אשֶׁה.

אשוב עוד ואפרט בדיוק את הענינים האלה, חושבני שמה שדברתי על אודותם עד עתה יספיק לפי שעה.

[258] (XI–1) ומשה הבדיל את מטה לוי משאר העם לקדשו ויכפר1007 עליהם במי מעין חיים1008 ובקרבנות שמקריבים במקרה כזה כחוק לאלהים, ומסר להם את המשכן1009 ואת כלי הקודש ואת כל אשר נעשה לכסות את המשכן למען אשר ישרתו בפקודת הכהנים1010; הלא אלה נתקדשו כבר לאלהים.

דיני טומאה וטהרה    🔗

[259] (2) ובנוגע לבעלי חיים הבדיל כל מין לחוד, איזה נאכל ומאיזה להפך נפריש עצמנו לגמרי. על הענינים האלה, מדי תנתן לנו הזדמנות בספרנו זה להרצות על הטעמים נבאר אותם, אשר על פיהם צוה לנו לאכול חלק מבעלי חיים, ומחלק הטיל עלינו להנזר. אבל אסר לנו כל דם להשתמש בו לאכילה בהאמינו כי הוא הנפש והרוח.

[260] ואסר גם אכילת בשר של בעל־חי שמת מעצמו והזהיר להתרחק מהיותרת והחלב של עז ושל כבש ושל בקר.

[261] (3) הוא גם הרחיק מתוך העיר1011 את האנשים שגופותיהם מנוגעות מצרעת ואת הזבים, גם את הנשים שבאה להם ההפרשה הטבעית שלהן הבדיל עד היום השביעי1012, ואחרי הימים האלה התיר להם לשוב אל ביתן כטהורות.

[262] כמו כן גם המטפלים במת מותר להם אחרי אותו מספר הימים לשוב אל בתיהם1013. ואיש שהיה שרוי משך מספר הימים האלה בטומאה עליו להקריב שני טלאים, את האחד צריכים להעלות כליל ואת השני לוקחים הכהנים1014.

[263] אותם הקרבנות מקריבים גם האנשים הזבים שכבת זרע. אבל האיש אשר בשנתו הפריש זרע, אחרי רחצו במים קרים נטהר כמו האיש אשר מותר לו על פי החוק להתקרב אל אשתו.

[264] אך את המצורעים גרש לגמרי מתוך העיר מבלי שיוכלו לבוא בדברים עם מי שהוא ואינם נבדלים במאומה ממת1015. אבל אם הוא העתיר לאלהים ושוחרר מהמחלה הזאת והשיג עור בריא, יודה לאלהים בקרבנות שונים אשר על אודותם נדבר אחרי כן.

[265] (4) מזה יוצא כמה מגוחכים אלה האומרים שמשה היה נגוע בצרעת ונאלץ לברוח ממצרים והעמיד עצמו בראש האנשים אשר גורשו מאותה סבה והוליך אותם לכנען1016. [266] יען לו היה אמת בדבר לא היה משה מחוקק חוקים כאלה לחרפת עצמו, אלא הדעת נותנת שהיה הוא עצמו מוחה נגדם אלמלי הנהיגו אותם אחרים, וביחוד כשבתוך עמים רבים חיים מצורעים ומכובדים הם, ולא רק שהם רחוקים מבוז וגרוש כי אם המפקדות המפוארות ביותר בצבא בידיהם וממונים הם במשרות מדיניות והרשות להם להכנס לתוך מקומות קדושים ומקדשים.

[267] עד ששום דבר לא היה מונע ממשה, אלמלי היה לו עצמו או לעם שהלך אחריו מין מחלת עור כזו, מלחוק חוקים הטובים ביותר ביחס למצורעים ולא להטיל עליהם סבל כזה.

[268] אלא ברור איפוא, כי אלה המדברים עלינו דברים כאלה באו לכך מתוך הוצאת דבה. משה חי נקי ממחלות אלה בתוך בני עמו הנקיים מהן ונתן להם חוקים בנוגע למחלות האלה ועשה זאת לכבוד אלהים. אולם על ענינים כאלה יחשוב לו איש ואיש כטוב בעיניו.

[269] (5) הוא אסר על הנשים אחרי שילדו להכנס לתוך המקדש ולנגוע בקדשים עד אחרי ארבעים יום אם הנולד הוא זכר. כפול יהיה מספר הימים אם ילדו נקבה, אולם מותר להן לבוא אל המקדש אחרי הזמן הזה ולהביא את קרבנותיהן, אשר הכהנים יגישום לאלהים.

סוטה    🔗

[270] (6) אם1017 חושד באשתו שזנתה תחתיו, יביא עשרון שעורים טחונים ואחרי שהקריב קומץ אחד מהם לאלהים, נותן את השאר לכהנים לאכילה. את1018 האשה מעמיד אחד מהכהנים1019 על יד השער הפונה לעבר המקדש1020,

[271] ואחרי הסירו את הצעיף מעל ראשה כותב הוא את שם אלהים על עור1021 ומצוה לה להשבע שלא חטאה לבעלה ואם חללה את צניעותה תֵקע שוקה הימנית ותצבה בטנה ובאופן כזה תמות. אך אם מתוך אהבה רבה ולרגלה מתוך קנאה נטה הבעל בפזיזותו לחשד, אזי יִוָלֵד לה בחודש העשירי בן זכר1022.

[272] אחרי גמר ההשבעות האלה מוחה הכהן את השם מעל העור וסוחט לתוך ספל ולוקח עפר מתוך הקודש במקום שמוצא אותו ומפזר על המים ונותן לה לשתות.

[273] והנה, אם נאשמה על לא עול בכפה אזי תַהַר ואת פרי בטנה תמלט בעתו; אך אם רמתה את בעלה בנשואיה ואת אלהים בשבועותיה, תמות מות נבלים, שוקה תפול ממנה ובטנה תמלא מים.

אלה הדברים בדבר הקרבנות והטהרה אשר סדר משה לבני עמו, ועתה בדבר המצוות אשר נתן להם.

דיני חתון    🔗

[274] (XII–1) את הנִאוּף אסר בהחלט1023 בחשבו לאושר אם לגברים תהיינה מחשבות בריאות על אודות הנישואין ולהצלחת המדינות והמשפחות אם הילדים יהיו כשרים. ולשכב את אמו1024 אוסרת התורה כרעה הגדולה ביותר, כמו כן לבוא אל אשת אביו; ולשכב את דודות ואת אחיות ואת נשי בניו החשיבה התורה כנגד הטבע1025 ושנאה את החטא.

[275] הוא אסר גם לקרב אל אשה דוה ולא לתאו לשכב עם בהמה ולא לשאוף להזדוג עם זכר, נמשך על ידם להתמסר לתענוג בלתי מוסרי. לחוטאים בדברים אלה קבע את המות כעונש.

[276] (2) אבל מהכהנים דרש קדושה כפולה כי מלבד שאסר עליהם אותם האסורים אשר לאחרים, אסר עליהם, נוסף לאלה, לקחת לאשה את הזונה ועכב בעדם מלקחת לאשה שפחה או שבוית מלחמה1026 ולא אלה המוצאות מחיתן מתגרנות1027 ומאכסניה1028 או שנתגרשו מבעליהן הראשונים מאיזו סבה שהיא.

[277] אולם לכהן הגדול לא הותר לקחת אשה גם אם מת בעלה, אף כי מותרת היא לכהנים אחרים, כי אם רק בתולה יקח לאשה והיא בת שבטו1029. מטעם זה לא יקרב הכהן הגדול אל מת בעוד שאל האחרים לא נאסר מלקרב לאחים ולהורים ולילדיהם המתים.

[278] עליהם להיות תמימים בתכלית התמימות, אבל צוה כי בעל מום מבין הכהנים יקבל חלקו בקדושים עם הכהנים1030, אך לעלות על המזבח ולהכנס לתוך הקודש אסר עליו; ועליהם להיות טהורים לא לבד בשעת העבודה במקדש, כי אם עליהם להתאמץ שכל ארחות חייהם יהיו בלי פגם.

[279] ומסבה זו הלובשים את בגדי הכהונה הם בלי דופי וטהורים בלי כל שמץ ומיושבים בדעתם, יען שתית יין, כל עוד שהבגדים עליהם1031, אסורה להם. אגב, גם הקרבנות הנקרבים בלי מום הם ושום משחת אין בהם.

שמטה ויובל    🔗

[280] (3) אלה הם איפוא החוקים אשר נתן משה ואשר עוד בימיו נכנסו לתקפם; אבל ישנם חוקים אחרים, שאף כי נמצא היה במדבר הבין אותם מראש שכשיכבשו ישראל את כנען יקיימו אותם1032.

[281] במשך השנה השביעית יתנו מרגוע לאדמה מהמחרשה ומהנטיעה, כמו שצוה להם עצמם את המנוחה מעבודה ביום השביעי, והעולה מעצמו מהאדמה משותף הוא לרוצים ליהנות ממנו לבני העם כמו לנכרים1033; הלא אסור להצניע מזה דבר.

[282] אותו הדבר יש לעשות גם אחרי שבע שבתות שנים. המחזור הזה מונה ביחד חמשים שנה ושנת החמשים נקראת בפי העברים יובל שבה בעלי חובות מתפטרים מחובותיהם1034 והעבדים יוצאים לחרות1035, אלה שהם בני העם1036 ואשר בעברם על חוק מהחוקים הענישם משה במצב של עבדות ולא הוציאם להורג1037.

[283] את השדות הוא מחזיר לבעליהם הקודמים באופן זה: כשמגיע היובל, השם מסמן דרור1038, נפגשים מוכר הקרקע והקונה ומחשבים את תבואות הקרקע וההוצאות שהוצאו, והיה אם נמצאות התבואות רבות יותר לוקח המוכר את השדה, אך אם ההוצאה עולה על התבואה, משלם המוכר את המגיע ואינו מפסיד את אחוזתו.

[284] ואם חשבון התבואות וההוצאות עולה בשוה, מוסר הקונה את השדה לבעליו הקודמים.

[285] הוא רצה שאותו החוק יחול גם על בתים שנמכרו בכפרים, כי על אודות בתים שנמכרו בעיר קבע אחרת. יען אם לפני תום השנה מחזיר המוכר את הכסף מכריח הוא את הקונה להחזיר אבל אם נתמלאה השנה מאשֵׁר הוא את הקנין לקונה.

[286] זה הוא סדר החוקים אשר קבל משה מפי אלהים בזמן שהניח את צבאות ישראל לרגלי הר סיני1039 ומסר אותם בכתב לעברים.

מנין בני ישראל    🔗

[287] (4)1040 כאשר דמה, שהחוקה מסודרה היטב שם לבו למפקד הצבא, בשומו אל לבו לטפל מעתה בעניני מלחמה ויצו על נשיאי המטות, זולת שבט לוי1041, לשאת את המספר המדויק של היכולים לצאת לצבא; הלויים הלא היו קדושים ופטורים מכל.

[288] המפקד נעשה וימצאו ששים רבוא ועוד שלשת אלפים ושש1042 מאות וחמשים מבן עשרים שנה ועד חמשים1043, היכולים לשאת נשק. במקום לוי בחר בין נשיאי המטות את מנשה בן יוסף ואת אפרים תחת יוסף. היה זה רצון יעקב שהביע ליוסף ששני בני יוסף יקובלו בין בניו, כמו שספרתי למעלה1044.

המחנה במדבר    🔗

[289] (5) בעת תקעם את המחנה הקימו את המשכן בתָוֶך ושלשה שלשה שבטים חנו לאורך כל צד; דרכים עברו ביניהם, וגם שוק היה מסודר ומהסחורות שעמדו למכירה היה דבר דבר על מקומו, ועושי כל מלאכה עמדו בבתי מלאכה שלהם ונדמתה בכל לעיר העוקרת ממקום זה ומסתדרת במקום אחר1045.

[290] את המקום סביב המשכן תפסו ראשונים הכהנים, אחריהם הלויים1046 אשר המונם היה, יען התפקדו גם הם, כל זכר מבן שלשים יום עשרים ושנים אלף ושמונה מאות ושמונים1047. ומדי שהאריך הענן להשאר על המשכן, מצאו לנכון לנוח כאילו אלהים שוכן שמה, וכשהענן זז ממקומו, נסעו.

החצוצרות    🔗

[291] (6) הוא המציא גם מין קרן עשויה כסף, וזה מעשֶׂהָ: ארכה פחות מעט מאמה, קנה שלה צר, ומעט עבה מחליל, עם פה רחב למדי לקבלת אויר ונגמרת בפעמון דומה לחצוצרות. חצוצרה1048 נקראת היא בשפת העברים.

[292] שתים נעשו. באחת1049 השתמשו להקהיל ולהועיד את העם לאספות. ואם באחת ניתן אות היה על הנשיאים להתאסף ולהתיעץ בעניניהם, ואם בשתיהן, אסף הוא את העם. [293] וכשהמשכן עמד לעבור ממקומו נעשה הדבר הזה: כשניתן האות לראשונה, קמו אלה אשר חנו קדמה, בשניה, אלה אשר חנו תימנה, אחר כך נשא המשכן המפורק בתוֶך, בין ששת השבטים ההולכים בראשונה ובין הששה ההולכים באחרונה, נמצאו הלוייים כולם סביב למשכן.

[294] כשניתן האות בשלישית זז החלק השוכן ימה מהמקום, וברביעית זה שבצפונה1050. בקרנות השתמשו גם בעבודת הקרבנות ובשבתות1051 ובשאר הימים. הוא הקריב אז במדבר בפעם הראשונה אחרי יציאת מצרים את הקרבן הנקרא פסח.

ויהי העם כמתאוננים    🔗

[295] (XIII) אחרי עבור זמן קצר הסיע את המחנה מהר סיני1052 ואחרי החליפו תחנות אחדות1053, אשר על אודותן עוד נשוב לדבר1054, הגיע אל מקום אחד הנקרא חצרות1055, ופה1056 התחיל ההמון עוד פעם למרוד ולהאשים את משה על התלאות אשר מצאוהו בדרך זו וכי פתה אותם לצאת מארץ טובה ועתה אבדה להם זאת ובמקומה הבטיח להביאם לחיי אושר והנה תועים הם במקומות עֹנִי אלה, מחוסרי מים, ואם גם המן יפָּסק1057 להם ואבדו עד אחד.

[296] רבות וקשות דברו נגד האיש ורק אחד לבד הוכיח אותם לבל ישכחו את משה ואת כל אשר עשה לטובת הכלל ולבל יתיאשו מתשועת אלהים1058.

[297] לדבריו התרגז ההמון עוד יותר והוסיף יותר ויותר להתגעש נגד משה.

[298] ומשה שבקש לחזק את רוחם ביאושם הגדול הבטיח להם, אף כי העליבוהו והרגיזוהו, להמציא להם שפעת בשר לא ליום אחד לבד כי אם לימים רבים. וכאשר פקפקו בדבריו ואחד מהם שאלהו מאין ימציא לרבבות רבות כאלה את אשר הוא מבטיח1059 אמר: „אלהים ואני, אף כי דבריכם רעים באזנינו, לא נחדל מלהתאמץ עבורכם, והדבר בוא יבוא בזמן לא רחוק“.

[299] עודו מדבר את הדברים האלה והמחנה נתמלא כולו שלוים, והם אספו וצברו אותן סביב למחנה. אך אלהים מהר להעניש את העברים על העזתם ונאצם נגדו, וימת עם רב מהם ועד היום נקרא המקום בשם קברות התאוה1060, זאת אומרת ציוני תאוה1061.

המרגלים    🔗

[300] (XIV–1) משם הוליך אותם משה אל מקום הנקרא פארן1062 הקרוב לגבולות כנען; מושב המקום הזה קשה ופה אסף את העם לאספה והתיצב לפניהם ואמר: „שני קנינים החליט אלהים לתת לכם, את החרות ואת נחלת ארץ מבורכת; את האחד כבר הקים בידכם, את השני עומדים אתם לקבל.

[301] יושבים אנחנו על גבולות הכנעני ובדרכנו הלאה לא יעצור בנו לא מלך ולא עיר ואף גם לא הלאום המאוחד כולו. נתכונן אפוא לפעולה; הלא בלי חרב מלחמה לא יניחו לנו את הארץ כי אם אחרי קרבות עצומים יגורשו מתוכה.

[302] נשלח1063 אפוא מרגלים לתור את טיב הארץ ואיזה כח ליושבים בה. אך קודם כל נהיה אנחנו בעצה אחת ונתן כבוד לאלהים, אשר בכל מצב הוא לנו עזרה ומעוז“.

[303] (2) משה דבר את הדברים האלה וההמון הסכים לו מפני הכבוד; ויבחר שנים עשר מרגלים ידועי־שם ביותר, איש איש לשבט. הם יצאו מגבול מצרים1064 ויעברו את כל כנען והגיעו עד העיר חמת1065 ועד הר הלבנון ואחרי שחקרו היטב את טבע הארץ והאנשים היושבים בה, שבו מקץ ארבעים יום.

[304] הם הביאו אתם גם מפרי הארץ הזאת ובהראותם את הדר הפירות האלה ובספרם על שפעת האוצרות שהארץ מכילה, עוררו את ההמון להלחם, אך לעומת זאת הפחידוהו בקושי הכבוש באמרם שנמצאים בה נהרות שאין לעבור אותם בגלל גדלם ועמקם1066, והרים שאין לעבור דרכם וערים מבוצרות בחומות וסוללות חזקות, וספרו שבחברון נפגשו גם בילידי הענקים.

[305] המרגלים בראותם אפוא, שהדברים בכנען עולים בגדלם על כל מה שנפגשו מעת צאתם ממצרים, נפעמו ונסו להביא גם את ההמון למצב זה.

[306] (3) והאנשים אחרי שמעם את הדברים האלה חשבו את כבוש הארץ מהם והלאה וישאו את קולם, אחרי ששֻׁלחו מהאספה לבתיהם, ויבכו יחד עם נשיהם וטפם, כאילו אלהים אינו עוזר בפועל אלא מבטיח רק דברים;

[307] וישובו וילונו על משה ויאשימוהו, אותו ואת אחיו אהרן הכהן הגדול. במצב רוח קשה וגדופים בפיהם על שני האנשים בִּלו את הלילה ובבוקר התאספו לאספה במזימה לרגום את משה ואת אהרן באבנים1067 ולשוב למצרים.

[308] (4) אולם שנים מהמרגלים, יהושע מן נון משבט אפרים וכלב משבט יהודה, מלאי חרדה, פלסו להם דרך בתוך ההמון והשתדלו לעצור בו, לעודדו ושלא יאשים את אלהים בהבטחות שוא ושלא יאמין לאנשים אשר הבהילו אותם בדברם לא את האמת על אודות הכנענים, אלא יבטח באלה המעוררים אותם לקראת ההצלחה וירושת הקנינים הטובים. [309] כי לא גובה ההרים ולא עומק הנהרות יעמדו לשטן למלומדי גבורה במפעלם כשאלהים יבוא לתשועתם וילחם להם. „נלכה נא, אמרו, נגד אויבינו בלי שום הסוס, בטוחים באלהים כמנהיגנו ולכו אחרינו לכל אשר נוליך אתכם“. בדברם את הדברים האלה התאמצו להשקיט את רוח העם ואילו משה ואהרן נפלו על פניהם ויחלו את פני אלהים לא בעד הצלתם,

[310] כי אם שיפקח את עיני העם וירגיע את רוחם הנבוך לרגלי הקשיים שנגרמו מהתלאה שהם נמצאים בה. והנה הופיע הענן1068 ועמד מעל למשכן לאות מציאות אלהים.

[311] (XV–1) ומשה התעודד ונגש אל העם והודיע שחרה אף אלהים בהם בגלל מֶרים ויטיל עליהם עונש, אך לא כמדת עוונם, אלא כמו ההורים שמים על בניהם להטותם למוסר.

[312] כי כאשר נכנס לתוך המשכן ובכה לפני אלהים על אשר אמר להשמידם, הזכיר לו אלהים שאחרי כל מה שעשה בשבילם ואחרי כל הטובות שקבלו ממנו, נעשו כפויי טובה וגם עתה כשהם מותעים ממורך לבם של המרגלים נתנו אמון יותר בדבריהם מאשר בהבטחתו.

[313] ובגלל הסבה הזאת אמנם לא ישמיד את כולם ולא יכלה את זרעם, אשר מכבד הוא ביותר בין כל בני האדם, אבל לא יתן להם לרשת את ארץ כנען ולא להנות מטובה, בלי בית ובלי מולדת יאלצם לבלות את חייהם ארבעים שנה במדבר;

[314] את העונש הזה עליהם לשאת בעד זנותם. „אולם לבניכם הבטיח לתת את הארץ ולעשותם אדונים על כל הטוב אשר אתם בעצמכם הוצאתם מידכם בגלל שלא שלטתם ברוחכם“.

[315] (2) ויהי כאשר דבר אליהם משה בהתאם לרצון אלהים ויתאבל העם ויצטער ויתחנן אל משה שיהיה המליץ בעדם בפני אלהים ולבל יניעם במדבר הזה ויתן להם ערים. אך הוא ענה, כי אלהים לא יסכים לנסיון כזה, כי לא בקלות דעת של בן־אדם בא אלהים לכעוס עליהם כי אם בשקול־דעת החליט נגדם.

[316] ואין להתיחס באי־אמון שמשה לבדו השביח את כעס רבבות רבות כאלה והביא אותם למשמעת, יען כי אלהים היה בעזרו והכין את ההמון להכנע לדבריו ופעמים רבות כאשר מאנו לשמוע בקולו נוכחו לדעת מתוך הרעות שמצאו אותם כי מֶרְיָם אך לרעתם.

אישיותו של משה והשפעתו    🔗

[317] (3) הערצת האיש בגלל צדקתו וכוח ההוכחה אשר בדבריו השפיעה לא רק בדורו לבד, כי אם גם בימינו; הלא אין איש בין העברים אשר לא ישמע למצוותיו כאילו עודנו חי ויענישוֹ אם יעבור עליהן, גם אם בידו להסתיר את מעשיו1069.

[318] וישנן ראיות רבות אחרות על כחו העל־אנושי; הנה זה לא כבר באו כמה אנשים מעבר לפרת שעשו דרך של ארבעה חדשים למען תת כבוד לבית מקדשנו, ולמרות הסכנות וההוצאות המרובות כאשר אמרו להקריב את קרבנותיהם לא יכלו להשתתף בהם, יען כי משה אסר זאת על כל מי שאינו חי לפי חוקותינו ואינו מתיחס אלינו לפי מנהגי אבותינו1070. [319] חלק מהם אפוא מבלי להקריב כלל, חלק מהם בעזבם את קרבנותיהם בלי לגמור את ההקרבה, רבים מבלי יכולת להכנס כלל לתוך המקדש, שָׁבוּ אל ביתם, בבכרם לציית לפקודות משה מלמלא את חפץ לבם ומבלי לפחד שמי שהוא יגנה אותם בגלל זה, כי אם כוונו דעתם אך ורק אל מצפונם.

[320] עד שהתורה הזאת, אשר לפי אמונתנו נתנה מאת אלהים עשתה את האיש הזה למעלה מטבעו האנושי. אך יותר מזה, הנה זה מעט לפני המלחמה הזאת, כאשר קלאבדיוס מלך על הרומאים ואצלנו היה ישמעאל כהן גדול1071,

[321] ורעב1072 התפשט בארצנו במדה שעשרון נמכר בארבעה אדרכמונים, והובאו בימי חג המצות כשבעים כור קמח – אלה הם שלשים ואחד מדימני סִיקִלִיִים או ארבעים ואחד אַתִּיקִיִים1073 – לא העיז איש מהכהנים לאכול פרור, אף כי מחסור כה גדול שרר בארץ, בגלל פחדו מפני החוק ומיראתו את חרון אף אלהים אשר לא ינקה גם את החוטאים במסתרים.

[322] ועל כן אין להתפלא על המאורעות שאירעו אז, אם גם עד ימינו אלה יש לספרים שנכתבו בידי משה כח כזה, עד שגם שונאינו מודים שחוקתנו כוננה מאת אלהים בידי משה וצדקתו. אולם בנוגע לענינים אלה יחשוב לו איש ואיש כרצונו.



 

ספר רביעי    🔗


העברים נלחמים עם הכנעני    🔗

[1] (I–1) החיים הבלתי נעימים והקשים במדבר הניעו את העברים לנסות את כוחם בכנענים גם נגד הפקודה מאת אלהים. כי לא אבו לשמוע לדברי משה ולשבת בחבוק ידים ודִמו שגם בלעדי תמיכתו יתגברו על האויבים ויאשימו ויחשדוהו כי משתדל הוא שישארו בעֲני למען אשר יהיו תמיד זקוקים לעזרתו,

[2] ויהינו להלחם בכנענים ויאמרו שאלהים מושיע להם לא בגלל חסדו עם משה, אלא יען הוא אוהב בכלל את עמם בעבור אבותיהם אשר היה מגן להם ובעבור צדקתם1074 פדה אותם לפנים וגם עתה אם אך ירצו להתאזר חיל יתמיד לעמוד לימינם. ויתאמרו להיות גם הם עצמם חזקים להתגבר על העמים אם גם ירצה משה להסיר את לב אלהים מהם.

[3] בקצור, לתועלתם הוא לעמוד ברשות עצמם ואחרי שהצליחו להמלט מזדון לבם של המצריים לא יסבלו את עריצותו של משה לחיות לפי פקודותיו.

[4] „הוא התעה אותנו להאמין שרק לו לבדו תגלה האלוהות מתוך אהבתה אליו את גורלנו כאילו לא היינו כולנו מזרע אברהם וכאילו הפקיד אלהים רק אותו לדעת את סודו אשר הוא חושב על עתידנו“.

[5] והם יראו כי נבונים המה אם יפנו עורף ליהירותו ובבטחם באלהים ינסו לרכוש את הארץ אשר הבטיח להם, ולא לשים לב לאיש הזה אשר ימצא תואנה בשם אלהים לעכב בעדם.

[6] ובכן בהתבוננם במצוקתם ובמדבר אשר בגללו נראה להם סבלם עוד נורא יותר משהיה, התלהבו לקראת הקרב עם הכנענים ושמו עליהם את אלהים כמצביא מבלי לחכות לאיזה סעד מצד המחוקק.

[7] (2) ובכן כאשר גמרו ביניהם שהדבר הזה יצליח בידם יצאו למלחמה על האויבים, אך אלה לא חתו מפני השתערותם ומפני המונם וקבלו אותם באומץ; מהעברים נפלו רבים1075 ושאר הצבא, אחרי שהבקעה מערכתם, נסו מנוסת חרב אל המחנה כשיד האויב בערפם.

[8] בגלל התבוסה הבלתי צפויה הזאת נפלה רוחם מאד ולא קוו כי יראו עוד בטוב כי הגיעו לידי מסקנה שגם את המכה הזאת סבלו בגלל חרון אף אלהים על כי העפילו אל המלחמה בלי הסכמתו.

[9] (3) ומשה בראותו כי רפו ידי בני עמו בגלל המגפה אשר היתה בם ומיראתו פן יגבה לב האויבים בגלל נצחונם וישאפו לנצחונות יותר גדולים ויבואו עליהם, נוכח כי עליו להסיע את חילו ולהרחיקו יותר מהכנענים לעבר המדבר1076.

[10] ויען כי לב העם שב אליו מחדש, כי נוכחו לדעת שמבלעדי תבונתו לא יוכלו להצליח במעשיהם, הקים את הצבא והסיע אותו הלאה אל המדבר בחשבו, כי שם ימצאו מנוחה ולא יתגרו עוד מלחמה בכנענים עד אשר אלהים ימציא להם שעת הכושר.

קורח ועדתו    🔗

[11] (II–1) כאשר יקרה לפעמים לצבאות גדולים וביחוד אחרי תבוסות, שנעשים סוררים וממרים, כן קרה גם ליהודים. בהיותם ששים רבוא לא היו נכנעים בגלל המונם, למעולים שביניהם גם בהצלחתם, ומה גם עתה, מתוך מחסור ותלאה, היו מלאי תרעומת איש על רעהו ועל מנהיגם.

[12] ובכן פרץ בתוכם מרד אשר כמוהו אין אנחנו יודעים לא אצל היוונים ולא אצל הברברים, אשר לרגלו עמדו כולם בסכנה להִשָׁמֵד לולי הציל אותם משה, אשר לא נטר להם רע בלבו אף כי מעט קודם לכן מוכנים היו לסקלו.

[13] גם אלהים לא רצה כי תבוא עליהם כליה, ואם כי מרדו במחוקקם ובמצוותיו, אשר הוא עצמו צוה להם ביד משה, הצילם מהנוראות שהיה צפוי להם מהמרד הזה, אלמלא היה שומר עליהם. את המרד הזה ואת המעשים שעשה משה אחרי כן אתאר אחרי סַפְּרִי תחלה את הסבה שגרמה לו.

[14] (2) קרח1077 היה אחד מרמי המעלה בין העברים בגלל יחוסו ועשרו1078, יודע דַבֵּר ומוכשר מאד לקחת בפתויו את לב ההמונים1079. בראותו את משה מגיע לשיא הכבוד, היה מעונה מקנאה, יען היה בן אותו השבט ושארו1080. ויחר לו מאד בדמותו כי ראוי הוא יותר לכל התהלה הזאת יען עולה הוא על משה בעשרו ואינו נופל ממנו ביחוסו.

[15] הוא התאונן באזני הלויים בני שבטו, וביותר באזני בני משפחתו, באמרו שנורא הוא להביט ולראות איך משה עושה מעשיו להכין תהלה לעצמו ובמעשי מרמה הוא חותר אליה בשם אלהים, כביכול.

[16] שלא כחוק נתן את הכהונה לאהרן אחיו, לא על פי הסכם כללי של העם אלא על דעת עצמו וכדרך מושל יחידי חלק את המשרות הנכבדות למי שהוא רוצה בו1081. קשה מאלמות גלויה היא הערמה הנסתרת, כי לא רק שהכח נגזל מהאנשים נגד רצונם אלא גם מבלי שירגישו בהתנכלות.

[17] האיש היודע בנפשו שהוא ראוי לקבל את המשרה דורש אותה בדברי רצוי ולא יעיז לקחתה בחזקה; אך האנשים אשר אינם יכולים להגיע למשרת כבוד בדרך ישרה לא ישתמשו בכח כי רוצים הם להֵראות כאנשים טובים, עלולים להפיק זממם בתחבולות.

[18] לטובת העם הוא לעשות שפטים באנשים האלה כל עוד שהם חושבים את עצמם חבויים ולא לתת להם להגיע אל העוז ויהיו אחרי כן אויבים גלויים. „כי איזה נימוק יכול משה לתת על מסרו את הכהונה לאהרן ובניו?

[19] אם אלהים חפץ היה כי ינתן הכבוד לאחד משבט לוי, הגון אני לכך יותר, הלא בני שבט אחד אנחנו אני ומשה, ובעשירות ובשנים עולה אני עליו. ואם הכבוד הזה יאות לבכור השבטים, הלא בצדק מגיע הוא לדתן ואבירם1082 ופלוא1083 מבני שבט ראובן, הלא המה הגדולים בשבט זה והאדירים בשפע נכסיהם“.

[20] (3) בדברים אלה רצה קֹרח להֵראות כדואג לכלל; אך למעשה היה זממו שמשרת הכבוד תועבר אליו על ידי העם. ודברי רשע אלה הצודקים לכאורה דבר אל בני שבטו. [21] הדבורים האלה נפוצו לאט לאט ברבים והשומעים טפלו עוד דבות על אהרן עד שחדרו לתוך המחנה כולו. מספר האנשים אשר חָברו אל קֹרח היה מאתים וחמשים מראשי העדה, מתנכלים להדיח את אחי משה מהכהונה וגם להבאיש את ריח משה עצמו.

[22] גם לב העם היה מוסת ואמרו לרגום1084 את משה ויקהלו לאספה בלי סדר מתוך המולה ורעש ויעמדו לפני אהל אלהים ויצעקו שיש לגרש את העריץ ולשחרר את העם מעבדותו אשר בהשתמשו בשם אלהים גוזר הוא גזרות קשות.

[23] יען אילו היה אלהים הבוחר את המיועד לכהונה, היה ממנה את ההגון למשרה זו ולא היה משים אותה על אנשים פחותים בהרבה, ואם היה רצונו להעבירה לאהרן היה נותן את מסירת המתנה בידי העם ולא השאירה בידי אחיו.

[24] (4) ומשה אשר ידע מכבר את דבת קֹרח וראה את העם נסער, לא זע מפניהם, להיפך, בהיות לבו בטוח שעשה את מעשיו בשקול הדעת ומדעתו שאחיו נושא את כהונתו לפי בחירת אלהים ולא מתוך משוא פנים מצדו, בא אל האספה.

[25] ואל הקהל לא דבר אף מלה1085, אבל אל קֹרח הרים בכח קולו – הוא אשר בין שאר סגולותיו ידע גם להשמיע את אמרותיו להמונים, ואמר1086: „בעיני גם אתה, קֹרח, וגם איש איש מאלה – הוא הצביע על מאתים וחמשים איש – ראויים למשרת כבוד, כמו כן לא אשלול מכל הקהל הזה אותן המשרות1087, אם גם נופלים הם מכם בעושר ובסגולות אחרות. [26] ואם היום מפארת הכהונה את אהרן, לא בגלל עשרו הגיע לו ככה, הלא אתה עולה על שנינו ברוב נכסיך, ולא בגלל יחוסו, הלא אלהים עשה אותנו שוים בתתו לנו ראש משפחה1088 אחד, וגם לא בגלל אהבתי לאחי נתתי לו משרה שהיתה מגיעה בצדק לאחר. [27] כמו כן, לו לא שמתי לב לאלהים ולמצוותיו וחלקתי כרצוני את משרת הכבוד, כי אז לא הייתי פוסח על עצמי ובִכַּרתי לתתה לאחר, הלא קרוב אני לנפשי מלאחי וקשור אנכי לגופי מלגופו. וגם היה זה לגמרי נגד השכל להשליך את נפשי מנגד בשל מעשה נגד הדת ולזַכות איש אחר בתועלת הנובעת ממעשה זה.

[28] לא, אינני מוכשר לעשות עול וגם אלהים לא היה נותן שאזלזל בו ולא תדעו היטב מה עליכם לעשות להפיק רצון מלפניו, כי אם מאחר שהוא עצמו בחר בו בשביל הכהונה שחרר אותנו מהאחריות בעדה.

[29] ועתה, אף כי אהרן קבל אותה לא בסעדי, כי אם נבחר על פי רצון אלהים, מעמיד הוא אותה לרשות כל איש מכם אשר ישאף להשיגה ומעתה לא יקבל אותה למרות שהוא ראוי לה אלא אם כן יבחרו בו ולעת עתה יהיה רשאי לחזור אחריה.

[30] אולם בוחר הוא לראות אתכם בלי מריבות מלהחזיק במשרה אף כי שומר הוא עליה בהתאם להחלטתכם; יען כי מה שנתן אלהים לא נשגה אם נחשוב שקבל גם ברצונכם.

[31] וגם למשוך ידו ממשרת כבוד המוגשה ממנו היה פשע; ומצד שני בלתי הגיוני הוא, לשאוף להחזיק בה לעולם אם אלהים אינו מבטיח לנו את קנינה התמידי. על כן יכריע אלהים עצמו שנית למי רצונו למסור להקריב קרבנות בעדכם ולעמוד בראש העבודה.

[32] יען מוזר יהיה אם קֹרח בחמדו את משרת הכבוד הזאת ישלול מאת אלהים את היכולת למסור אותה לאיש כלבבו. על כן חדלו לכם מהמרד ומההמולה אשר לרגלו ובבוקר יביא איש איש מהאנשים הדורשים את הכהונה מביתו מחתה עם קטורת ואש ויבוא הלום.

[33] ואתה קֹרח, הנח לאלהים את ההכרעה והשאר לו את הבחירה בענינים האלה ואל תעשה עצמך נעלה על אלהים אלא היה נוכח בשעה שזכותך לשררה תהיה נדונה במקום הזה. לא יֵחָשב לעול, לדעתי, שגם אהרן ישתתף כמתחרה, הלא הוא בן לאותו השבט וכל עַוְלָה לא נמצאה במעשיו בזמן כהונתו.

[34] תקטירו אפוא בהתאספכם לעיני כל העם והיה בהקטירכם האיש אשר אלהים ירצה את קרבנו יותר, זה יהיה הנבחר לכם לכהן ואני אהיה נקי מהדבה כאילו מלבי נתתי לאחי את משרת הכבוד“.

[35] (III–1) אחרי שדבר משה את הדברים האלה חדל ההמון מלרעוש ומלחשוד במשה והסכים לאמריו; הלא היו דברי אמת וגם נראו נכונים מאד בעיני העם. לעת עתה גמרו אמנם את האספה אבל למחרת התקהלו להיות נוכחים בעבודת אלהים ובהכרעה אשר על ידה בדבר המתחרים על הכהונה.

[36] והנה ההמולה היתה גדולה בתוך הקהל כי ההמון הולך וסוער מתוך צפיה למאורעות שיבואו; רבים קוו כי יתענגו כשתוָכח אשמת משה, והנבונים ביניהם כי יגאלו ממהומות ומרעש;

[37] הם פחדו פן יתפשט המרד ותופרע עוד יותר שלמות סדרי מדינותם. והאספסוף כולו אשר מטבעו נוטה לתת דופי בעומדים בראש ולשנות את דעתו לפי מה שאזניהם קולטות ממי שהוא, הוסיף לגעוש. ומשה שלח משרתים אל אבירם ודתן ופקד עליהם לבוא כפי שנדברו ולהיות נוכחים בעבודת הקודש,

[38] אבל כאשר אמרו למלאכים שלא ישמעו לו וגם לא יביטו בשקט איך ישתרר משה מתוך מעלליו הרעים על העם כולו, כאשר שמע משה את דבריהם, צוה ליועציו החשובים ללכת אחריו וילך אל אנשי דתן מבלי לשים לב לסכנה ללכת אל אנשי זדון אלה; אנשי סודו הלכו אחריו מבלי להשיבו דבר1089.

[39] ואנשי דתן כשמעם שמשה עם נכבדי העם הולכים ובאים אליהם, יצאו עם נשיהם וטפם לפני אהליהם לראות מה בדעת משה לעשות1090. נוסף לאלה היו גם עבדיהם סביבם למען הגן עליהם אם משה יאמר להשתמש בכח.

[40] (2) ויהי כאשר קרב אליהם נשא את ידיו לשמים ובקול אדיר, למען אשר יִשָׁמַע להמון כולו, אמר: „אדון כל אשר בשמים ובארץ ובים, הלא אתה העד הנאמן ביותר שכל הנעשה על ידי נעשה על דעתך, אתה אשר במצבינו הקשים הִמצאת מוצא ונתמלאת רחמים בכל צרות העברים,

[41] בוא והטה אוזן לדברי אלה, כי ממך לא נעלם שום דבר ממעשי ידינו וממחשבות לבנו, לכן אל תמנע ממני את האמת בגלותך לעיני כל את כפויַת הטובה של האנשים האלה. הלא את המוצאות אותי ראשונה מיום שנולדתי אתה ידעת לכל פרטיהן, לא למשמע אוזן, כי אם עברו בשעתם לנגד עיניך, ואת המוצאות אותי אחר כך, אף כי ידועות הן יפה, חושדים בני עמי בי בלא צדק, על אלה היה אתה לי לעד.

[42] אני, אשר המצאתי לי חיי שלוה על ידי עָצמתי ועל ידי רצונך וגם בגלל טוב לבו של חותני רעואל, עזבתי את הנאת הטובות הללו וחרפתי את נפשי לתלאות לטובת העם הזה. בראשונה בעד גאולתם ועתה בעת הצלתם קבלתי עלי יגיעות גדולות והעמדתי מול כל סכנה את מרצי.

[43] ועתה כאשר האשימוני בחטא אנשים אשר בגלל התאמצויותי עודם בחיים, אתה, אשר הראתני את האש ההיא על הר סיני ונתתני לשמוע אז את קולך ולעמוד ולהתבונן במופתים אשר נתן לי לראות במקום ההוא,

[44] אתה אשר צויתני ללכת למצרים ולגלות להם את רצונך, אתה אשר ערערת את הצלחת המצריים ואותנו הוצאת מתוך עבדותם והכנעת לפני את עוז פרעה וכאשר היינו אובדי דרך הפכת את המצולה ליבשה ואת גלי הים ששבו אחורנית שפכת על פגרי המצריים, אתה אשר השפעת נשק למחוסרי זין לבטחונם,

[45] אשר הזרמת לנו מים מתוקים מתוך מעינות עכורים, ובשעה שמצוקתנו היתה לבלי נשוא פעלת להביא לנו שקוי מתוך הסלעים; אתה אשר בחסרנו פרי האדמה למזוננו הצלתנו באלה הבאים מהים, אתה אשר הורדת לנו מהשמים מזון בלתי ידוע מקודם; אשר סדרת לנו תכנית מצוות וחוקה מדינית, הבה, אדון הכל, דוּן את דיני והעידה, הָעֵד שאין לשחדו,

[46] אם קבלתי מתנה מאחד העברים להטות משפט, ואם לטובת העושר חִיַבתי את העני שיכול היה לזכות בדין ושאחרי שנהגתי את שלטוני לא לרעת הכלל הגעתי לכך שיעוללו עלי עלילות הזרות לגמרי לדרכי, שמבלעדי פקודתך נתתי את הכהונה לאהרן, רק מתוך משוא פנים מצדי.

[47] הוכיח נא עתה כי הכל מתנהל על פי השגחתך וכי דבר לא נעשה מעצמו אלא רצונך הוא המכריע והמביא כל דבר לתכליתו; הַרְאֵה שאתה דואג לכל הדורשים טובות לעברים, בנקום את נקמתך באבירם ודתן אשר חרפו אותך שמתוך אוילות נפתית בנכלַי.

[48] הענישה אפוא את האנשים האלה לעיני כל אשר כה השתוללו נגד כבודך, שלא כדרך כל אדם יקפחו את חייהם ושלא יראו בבוא קצם שהם מתים לפי החוק האנושי, כי אם פתח את האדמה אשר תחת רגליהם ותבלע אותם ואת משפחתם1091 ואת כל אשר להם;

[49] זה יהיה גלוי עוזך לכל ולֶקַח במתינות אשר ימנע את אותו הגורל מהאנשים החושבים על אודותיך בלי יראה ובזה אֶמָצא גם אנכי עבד נאמן לפקודותיך.

[50] אך אם בצדק האשימוני באשמות האלה, שמור על האנשים ההם לבל תאונה להם כל רעה ואת השואה אשר קללתי אותם תביא עלי. ואחרי עשותך שפטים באיש אשר רצה לעשות עול לעמך, שים מעתה אחדות ושלום והצל את ההמון הזה ההולך במצוותיך, שמור אותו מכל רע ומלט אותו מעונש בני עַוְלה. הלא אתה בעצמך תדע שאין זה בצדק שבעד אשמות הללו ישאו כל ישראל יחד את העון“.

[51] (3) ויהי כדבר משה את הדברים האלה בעינים דומעות רגזה פתאום ארץ ורעדה עברה עליה כרעידת הגלים בכח הרוח וכל העם נבהל; רעש ונפץ בקול עמום נשמעו והארץ שקעה בקרבת אהלי האנשים ההם וכל היקר להם נבלע בתוכה.

[52] אחרי שנעלמו כה מהר שאיש לא יכול היה לשים לב להם סגרה האדמה אשר נפתחה סביבם שנית את פיה ונרגעה עד שלא נראה דבר למסתכלים ממה שעבר עליה זה עתה1092. אלה אבדו איפוא באופן זה ונעשו אות ומופת לכח אלהים.

[53] ינוד להם אולי מי שהוא לא רק שבגלל האסון עצמו ראויים הם לחמלה אלא יען כי שמחו קרוביהם, אף על פי שעבר עליהם איד כזה. כי בשכחם את התחברותם הצדיקו את הדין למראה אשר קרה ובחשבם שדתן וחבריו אבדו בחטאם לא נדו להם1093.

[54] (4) ומשה הקהיל את החולקים על הכהונה להתחרות עליה, למען אשר האיש אשר אלהים יקבל את קרבנו ברצון יותר גדול יהיה הנבחר. ויתאספו מאתים וחמשים איש מכובדים בעיני העם גם בגלל צדקת אבותיהם גם בגלל צדקתם הם ובה עלו אלה על הללו; ויבואו גם אהרן וקֹרח ולפני האוהל הקטירו כולם על המחתות אשר הביאו אתם.

[55] והנה התלקחה אש כזאת אשר כמוה לא נעשתה בכל הדורות בידי אדם, ולא התפרצה מעולם מתוך האדמה מהאש במעמקיה ולא כזו המתפרצת מעצמה ביער מתגרת כח הרוחות ושפשוף העצים אלה באלה, כי אם כזו אשר ניצתת בדבר אלהים מבריקה ומחממת עד למאד.

[56] מהאש הזאת אשר זנקה עליהם נאכלו מאתים וחמישים האיש וקֹרח1094 באופן כזה שגם גויותיהם נעלמו. אהרן לבדו נמלט בלי שנפגע מהאש שנשלחה מאת אלהים לשרוף את החיבים שרפה.

[57] אחרי אבדן האנשים האלה רצה משה למסור את ענשם לזכרון, לקח לדורות הבאים, ויצו שאלעזר בן אהרן ישים את מחתותם אצל מזבח הנחושת לזכרון לדורות בדבר העונש שהגיע להם על אשר דִמוּ כי יכולים הם לשטות בכח אלהים.

[58] ועתה לא עלה עוד על דעת איש שאהרן מכהן בכהונה הגדולה בגלל חסדו של משה אלא הוברר כי זה הוא לפי בחירת אלהים ולכן שמש מעתה הוא ובניו במשמרתו באין מפריע.

מטה אהרן    🔗

[59] (IV–1) והנה גם במאורע זה לא הגיע המרד לקצו, להפך, הוא התרחב והתפשט ונעשה חמור יותר. כי הוא מצא עילה להתגבר מרעה אל רעה, אשר בגללה נדמה היה שלעולם לא תחדל הצרה אלא תמשך לעולם.

[60] כי אחרי שנוכחו כבר לדעת ששום דבר לא נעשה בלי השגחת אלהים לא רצו להבין שמה שנעשה נעשה בלי קשר עם חסדי אלהים למשה והאשימוהו שחמת אלהים היתה גדולה במדה כזו, לא כל כך לרגלי רשעת הנענשים כי אם בגלל נכלי משה1095;

[61] האנשים האלה נכרתו בלי עול בכפם רק בגלל קנאתם לעבודת אלהים; הוא, משה, העניש את העם באבדן אנשים כאלה, אצילי בני ישראל, למען אשר לא יהיה עוד צפוי לאיזה עונש ולהמציא לאחיו את הכהונה מבלי שיהיה איש שיערער עליה;

[62] הלא באמת שום איש אחר לא יתנגד עוד אחרי ראותו שגם הראשונים ספו תמו באופן רע. וגם קרובי המומתים האיצו בהמון שימעט במקצת את יהירותו של משה, מה שיועיל לבטחונם.

[63] (2) אבל משה, אשר זה מכבר הטה אוזן להתמרמרות ההולכת וגוברת, פחד פן יחדשו את המרד עוד פעם והתוצאה תהיה גדולה וחמורה, אסף את ההמון לאספה; מבלי לנסות להצדיק את התלונות אשר שמעה אזנו כדי שלא להרגיז את ההמון צוה רק לנשיאים שיביאו את שמות שבטיהם1096 חרותים במטותם, כי האיש אשר אלהים יסמן את מטהו יקבל את הכהונה.

[64] הם הסכימו ויביאו גם הם וגם אהרן אשר רשם את שבט לוי במטהו ואת אלה הניח משה באהל אלהים. ויהי ממחרת ויוצא את המטות; הם הוכרו כי היו מסומנים גם על ידי האנשים אשר הביאום וגם על ידי ההמון.

[65] והנה את האחרים ראו באותו המצב שהיו בשעה שמשה קבל אותם, אבל במטה אהרן ראו שצמחו סלסילות ובדים ופירות בשלים – שקדים היו בהיות המטה עשוי מעץ זה.

[66] הם השתאו על החזון הבלתי שכיח הזה ואם היו אי־אלה שנטרו איבה למשה ולאהרן, עזבו זאת והתחילו להעריץ את מחשבת אלהים אליהם ומעתה בהסכימם לפקודות אלהים נתנו לאהרן לכהן בצדק בכהונה הגדולה. והוא, אחרי שנבחר שלש פעמים מאת אלהים החזיק בבטחה במשרת הכבוד ומרד העברים שהחריד זמן כה רב נחסל באופן זה.

ערי הלויים    🔗

[67] (3) והואיל ושבט הלויים שוחרר מעבודת המלחמה והצבא למען יתעתד לעבודת אלהים צוה משה, למען אשר לא יזניחו בגלל מחסור בצרכי החיים ורדיפה אחריהם את משמרתם הקדושה, כאשר יירשו העברים ברצון אלהים את כנען יקציעו ללויים ארבעי ושמונה ערים, טובות ויפות, ולהגביל מהאדמה מסביב לערים האלה כאלפים1097 אמה מהחומה.

[68] מלבד אלה קבע שהעם ימסור מפירות השנתיים את המעשר ללויים עצמם ולכהנים1098. את אלה מקבל השבט מאת ההמון. אבל חושבני שעלי לספר איזו מנות מגיעות לכהנים לבדם מאת העם כולו.

מתנות הכהונה    🔗

[69] (4) הוא צוה על הלויים שמארבעים ושמונה הערים ימסרו לרשות הכהנים שלש עשרה1099 ומהמעשר שהם מקבלים שנה שנה מאת העם יפרישו את החלק העשירי1100 להם. [70] מלבד זאת היתה חובת העם להביא בכורי כל פרי הצומח מהאדמה לאלהים ומהחיות אשר החוק מתיר לקרבן, למסור לכהנים להקרבה את הנולד ראשון, אם הוא זכר ולהיות נאכל מהם יחד עם בני ביתם בעיר הקדושה.

[71] ומאלה אשר חוק אבותיהם אינו מתיר להם לאכלן1101, על בעליהם לשלם לכהנים שקל ומחצית השקל1102, בעד בכור אדם חמשה שקלים. להם שיכת גם ראשית גז הצאן; והאופים את התבואה ועושים לחם, עליהם לתת להם אחת מהלחמניות.

[72] האנשים המקדישים את עצמם אחרי שנדרו נדר – הם נקראים נזירים, מגדלים את שער ראשם ואינם שותים יין – כשהם רוצים להקדיש את שערם ולהקריבו כקרבן, מוסרים הם את תלתליהם לכהנים1103.

[73] ואלה אשר יפליאו את עצמם קרבן לאלהים1104 ־ הכוונה לדורון בשפת היוונים – כשהם רוצים לצאת מההתחייבות הזאת, עליהם לשלם כסף לכהנים, אשה שלשים שקל, איש ־ חמשים1105. ולאלה מן האנשים אשר ידם אינה משגת לתת את הסכומים הנזכרים, ביד הכהנים לותר עליהם לפי ראות עיניהם.

[74] והשוחטים בשביל ביתם לשם איזה זבח משפחה ולא לשם עבודת אלהים, עליהם לתת לכהנים את הקיבה ואת החזה ואת שוק הימין1106 של הקרבן.

[75] זאת היא התרומה אשר קבע משה לכהנים מלבד מתנת העם מקרבנות חטאת כפי שתארנו בספר הקודם1107. הוא צוה שבכל המתנות הנתנות לכהנים יש חלק גם לעבדיהם ולבנותיהם ולנשיהם חוץ מקרבנות המובאים לחטאת. כי את אלה אינם אוכלים אלא הזכרים בין הכהנים בתוך המקדש ובאותו היום.

מלך אדום    🔗

[76] (5) אחרי שצוה משה את הדברים האלה אחרי המרד, הסיע את כל מחנהו ויבוא אל גבולות אדום וישלח מלאכים אל מלך האדומים ויבקשהו כי יתן לו מעבר והבטיח לתת לו ערבויות ככל אשר ידרוש שלא יאונה לו שום נזק ושיפתח את השוק לצבאו ומקבל הוא על עצמו לשלם בעד מים את המחיר אשר יצוה.

[77] אולם המלך לא מצא חפץ בדברי מלאכי משה ולא הרשה את המעבר, אלא הוליך את צבאו מוכן ומזוין למלחמה לקראת משה כדי לעצור בעד העברים אם ינסו בכח לעבור בארצו. ומשה, יען כי אלהים לא יעץ לו על שאלתו1108 להתחיל במלחמה, הוליך משם את חילותיו לסבוב דרך המדבר1109.

מות מרים    🔗

[78] (6) באותו זמן הפתיע המות1110 את מרים אחותו כשנמלאה שנת הארבעים1111 מעת צאתה ממצרים בחודש כסנתיקוס, בראשון1112 לחודש לפי הירח. הם קברוה בפאר רב על חשבון העדה1113 על הר1114 אחד שקוראים אותו צין1115 ואחרי שהעם בכה אותה שלשים יום1116 טהר אותו משה באופן זה1117:

פרה אדומה    🔗

[79] עגלה1118, בלתי למודה במחרשה ובעבודת השדה, תמימה, כולה אדומה, הוליך הכהן הגדול1119 במרחק מה מהמחנה אל מקום טהור ושחט אותה ומדמה הזה שבע פעמים באצבעו אל מול אהל אלהים.

[80] אחרי כן שרף אותה כמו שהיא, את העגלה כולה, על עורה וקרביה ולתוך האש השליכו עץ ארז ואזוב ושני ותולעת. אחרי כך אסף איש קדוש1120 את כל האפר והניחו במקום טהור לגמרי.

[81] ואם היו אנשים טמאים לנפש אדם שמו מעט אפר אל מי מעין וטבלו בהם אזוב והזו עליהם ביום השלישי וביום השביעי והיו מעתה טהורים. הוא צוה לעשות את הדבר הזה גם אחרי בואם אל הארץ אשר תפול להם בנחלה.

מות אהרן    🔗

[82] (7) אחרי שהטהרו באופן זה לרגלי מותה של אחות המצביא נחה את חילו דרך המדבר ויבוא אל מקום אחד בערב אשר הערבים חשבוהו למטרופולין שלהם, לפנים נקרא אַרְקֵי1121 והיום שמו פֶּטְרָה1122;

[83] את המקום הזה מקיף הר גבוה מאד, עליו עלה אהרן, כי משה גלה לו שהוא עומד למות ולעיני הצבא כולו – כי המקום היה משופע – פשט את בגדי הכהונה הגדולה ומסר אותם לבנו אלעזר,

[84] אשר לו הגיעה הכהונה הגדולה בגלל גילו ומת כשעיני ההמון נטויות אליו; הוא מת באותה השנה אשר בה אבד את אחותו אחרי שחי בכלל מאה ועשרים ושלש שנה. הוא מת בראשון לפי הירח לחודש הנקרא אצל האתונאים הֶקַטוֹמבַּיאוֹן, לוֹאוֹס אצל המקדונים, אב אצל העברים1123.

סיחון    🔗

[85] (V–1) העם התאבל עליו שלשים יום ואחרי תֹם ימי האבל הסיע משה משם את המחנה והגיע אל הנהר ארנון1124 היוצא מהרי ערב1125 וזורם דרך מדבר1126 שממה ונופל לתוך ים החמר1127 והוא הגבול בין ארץ מואב ובין ארץ האמורי

[86] והארץ הזאת פוריה וביכלתה לכלכל בתנובותיה המון אנשים. והנה שלח משה מלאכים אל סיחון1128 המולך בארץ הזאת אשר ידרשו מעבר לצבאו נגד ערובות שידרוש כרצונו שלא יֵעָשה שום רעה לא לארץ ולא לתושבים אשר סיחון מושל עליהם ולתועלתם ישבור מהם גם את האוכל ואם יאבו יקנה מהם גם את המים. ולא אבה סיחון ויאסף את צבאו והיה מוכן למלחמה לעצור בעד העברים מלעבור את הארנון.

[87] (2) ומשה בראותו את האמורי במצב מלחמה1129, הכיר ברוחו שאין עליו לשאת את החרפה הזאת ובהחליטו לחלוץ את העברים מהבטלה ומהמסכנות אשר בעקבותיה ואשר בעטיה באה קודם לכן עליהם רוח המרד וגם עתה נפשם מרה1130, וישאל1131 את אלהים אם הוא נותן לו להלחם.

[88] וכאשר בשר לו אלהים גם את הנצחון1132 נתמלא לבו עוז לקראת הקרב גם עודד את רוח אנשי החיל בתתו להם עתה להשביע את נפשם בחדות מלחמה, מאחרי שהאלהות הסכימה לה. ואלה בקבלם את הרשות שאליה שאפו, שמו את כלי מלחמתם עליהם ויצאו חיש מהר לפעולה.

[89] כראות האמורי אותם יוצאים לקראתו, לא ידע עוד את נפשו, הוא עצמו נפל לבו מפחד העברים, וחילו אשר הראה קודם לכן אומץ רוח נראה עתה נבהל ונפחד.

[90] בהתנגשות הראשונה לא עצרו אפוא כח לעמוד בפני העברים ולקבלם והפנו עורף בדמותם שהמנוסה תציל אותם יותר מהתגרות, יען שמו מבטחם בעריהם הבצורות, אבל אלה לא היו להם לשום תועלת כאשר הָדבקו אליהן. כי אך ראו אותם העברים נסוגים אחור השתערו עליהם ובבלבלם את המערכה שלהם הטילו עליהם בהלה.

[91] הם ברחו עתה מבוהלים אל הערים והעברים לא חדלו מהרדיפה אלא להפך, הוסיפו על התאמצויותיהם הראשונות ויען כי ידעו לידות באבני קלע והיו מנוסים להשתמש בכל כלי רגימה וגם בגלל נשקם הקל היו קלים לרדוף אחריהם והשיגו את האויבים ואלה שהיו רחוקים מלתפוש אותם הדביקו אותם באבני קלע ובחצים.

[92] ויכו בהם הרג רב והנסים נפצעו פצעים קשים, אבל נפלו מהם יותר בצמא מאשר בכלי מלחמה. כי הלא היו חרבוני קיץ1133 ומתוך תאוה לשתות התפרצו רובם, עד כמה שהצטופפו במנוסתם, אל הנהר והעברים סבו עליהם, פגעו בהם בחניתותיהם ובחציהם והשמידו אותם.

[93] ביניהם נפל חלל גם המלך סיחון. העברים פשטו את החללים ולקחו את השלל ונפל לידם שפע רב של יבול האדמה כי השדות היו טעוני פירות והצבא שוטט בכל הארץ לארכה ולרחבה בלי פחד אויב להצטיד בצידה מאחרי שהערים היו כבר בידיהם; שום איש לא עמד בדרכם כי כל איש חיל נפל.

[94] והאמוריים נחלו אפוא את התבוסה הזאת כי לא היו חזקים בדעתם ולא גבורים בפעולתם והעברים ירשו את ארצם.

[95] החבל הזה משתרע בין שלשה נהרות ודומה בטבעו במדת מה לאי בזה שהארנון גבולו לצד דרום, והיבוק נופל לתוך נהר הירדן וממציא לו את זרם מימיו1134, סובב את עברו הצפוני בעוד שהירדן מקיף את פאתו המערבית.

עוג    🔗

[96] (3) זה היה מצב הענינים כאשר תקף את בני ישראל עוג1135 מלך הגלעד והגולן1136 בראש צבא והחיש את דרכו למען הביא עזרה לאוהבו סיחון, ואף כי מצאהו כבר מוכה לפי חרב בכל זאת החליט להכנס בקרב עם העברים בחשבו כי יכריע אותם וברצותו לנסות את גבורתם.

[97] אך הוא נתאכזב מתקותו יען הוא עצמו נפל בקרב וכל צבאו נשמד. משה עבר את הנהר יבוק ויעבור בממלכת עוג ויהרוס את הערים ויהרוג את כל תושביהן אשר עלו בעשרם על כל יושבי היבשת בגלל טיב האדמה ושפע פירותיה.

[98] עוג היה רם קומה ויפה תואר1137 אשר כמוהו היו מעטים. הוא היה גם בעל גבורה עד שהצלחת מעלליו היתה במדה שוה תוצאת רום קומתו ותואר פניו. מכחו ומגדלו הָראו לדעת האנשים אשר לקחו את ערשו ברבת1138 בירת העמונים; היא היתה עשויה ברזל, ארבע אמות רחבה וארכה פי שנים בהוספת אמה אחת.

[99] במפלתו של האיש הזה באה הרוחה לעברים לא רק לשעתם, כי אם מותו היה להם הגורם לטובות רבות גם בעתיד, כי הם לקחו ששים ערים בצורות להפליא שהיו תחת ידו וגם אספו איש איש לעצמו וכולם ביחד שלל רב1139.

המחנה בערבות מואב    🔗

[100] VI–1) משה תקע את מחנהו אחרי הורידו את חילו אל הירדן בתוך מישור גדול, נוכח יריחו1140, עיר מבורכת, פוריה לגדל תמרים ועשירה בצרי. ובני ישראל התחילו להכיר בערכם ואמצו את עוז רוח לקראת המלחמות.

[101] ומשה הקדיש תחלה ימים אחדים לזבחי תודה לאלהים ולחגי העם, אחרי־כן שלח חלק מהחילים להחריב את ארץ המדינים1141 ולצור על עריהם. אולם צאתו למלחמה עליהם היתה מסבה זו.

בלק ובלעם    🔗

[102] (2) בלק1142 מלך המואבים, אשר ברית ידידות מדורות עברו קשרה אותו אל המדינים, בראותו את בני ישראל עלו לגדולה כזו, חשש מאד לעניניו כי לא ידע שהעברים לא יתענינו בארץ אחרת אחרי שאלהים אסר עליהם את הדבר1143, כי הלא יירשו את ארץ כנען, ויותר בפזיזות מבתבונה החליט לצאת נגדם במלים.

[103] לא מלאו לבו להלחם עם אנשים שהצליחו להתגבר על תקופה של סבל ונעשו מלאי עוז. אולם בדעתו לעצור בעדם, אם יוכל, לבל ילכו ויגבירו חילים ושלח על אודותם מלאכים למדינים1144.

[104] והנה היה אצל אלה איש אחד, בלעם1145 מהפרת, שהיה הקוסם הטוב בין הקוסמים אשר בימים ההם וחי אתם בקשרי ידידות, וישלחו אליו יחד עם מלאכי בלק אנשים המכובדים אצלם כי יזמינו את הקוסם לבוא למען יקלל את קללותיו ולהביא כליה על בני ישראל.

[105] כאשר באו המלאכים קבל אותם בסבר פנים יפות מאד ואחרי הארוחה שאל את אלהים מה דעתו על הענין אשר בגללו קוראים אותו המדינים. אלהים התנגד לדבר והוא שב אל המלאכים ובאר להם את רצונו ואת שאיפתו למלא את בקשתם וגלה להם שאלהים מתנגד למה שבלבו, האלהים אשר העלה אותו לגדולה כזו בגלל האמת ובשורתה1146.

[106] כי הצבא1147 אשר הם קוראים אותו לבוא ולקללו, חסדי אלהים חופפים עליו. יחד עם זה הוא מיעץ להם מטעם זה לשוב לארצם ולהסתלק משנאתם לישראל1148. אחרי הדברים האלה שלח מעליו את המלאכים.

[107] (3) אולם לבקשותיו המרובות של בלק והפצרותיו העקשניות שלחו המדינים שנית אל בלעם. ברצונו היה לעשות איזו נחת רוח לאנשים האלה1149 ושאל את אלהים לדעתו, ואלהים אשר חרה לו גם על שהוא מנסה דבריו בענין זה, צוהו לבל יתנגד למלאכים. ובלעם לא הבין שרק בכדי להטעות אותו צוה אלהים את הדבר ויצא לדרך יחד עם המלאכים.

[108] ויהי בדרך ויתיצב מלאך אלהים נגדו במקום צר גדור גדר מזה וגדר מזה; האתון אשר עליה רכב בלעם הרגישה בדמות האלהית המתקרבת והטתה את בלעם לאחד הקירות האלה מבלי פנות למכות אשר המטיר עליה בלעם בסבלו מהלחיצה אל הקיר.

[109] וכאשר התקרב המלאך יותר, רבצה האתון המוכה תחתיה וברצון אלהים קבלה קול בן אדם והוכיחה את בלעם על העוְלָה אשר אף כי אין לו מה להתאונן על שרותה הקודם, הפליא מכותיה, מבלי להבין שהיום חפץ אלהים הוא שתרחיקהו מהאנשים שהוא אץ בדרכו לעשות רצונם.

[110] עודו אחוז פלצות לקול בן אדם היוצא מפי אתונו נגלה לו גם המלאך עצמו ויוכיחהו על המכות כי הבהמה אינה אשמה, יען הוא הוא ששם מכשולים בדרך שהוא הולך בה נגד רצון אלהים.

[111] ויבהל בלעם והיה מוכן לשוב אל ביתו, אך אלהים עודדהו להמשיך את דרכו ויצוהו שיודיע רק את זה אשר הוא עצמו ישים בפיו.

[112] (4) כה נצטוה בלעם מאת אלהים ובא אל בלק. אחרי שהמלך קדם את פניו ברוב פאר בקש כי יובא אל אחד ההרים למען יתבונן מה טיבו של מחנה העברים; ויוליך בלק עצמו בכבוד רב את הקוסם בלוית בני לויה מלכותית אל הר שהתרומם לפניהם והיה רחוק מהמחנה ששים ריס.

[113] ויהי כראותו את העברים ויצו למלך לבנות שבעה מזבחות ולהעמיד על ידם פרים ואילים במספר זה. המלך מהר לעשות את רצונו והוא העלה את הקרבנות כליל וכראותו את סימני שעת רצון1150 אמר:

[114] „אשרי העם שאלהיו נותן לו נחלה בלי מצרים וזכהו בתשועתו לנצח נצחים ובהשגחתו המנהיגה. כי אין גוי בבני אדם שלא תֵחָשבוּ כמעולים שבו בגלל צדקתכם ושאיפתכם למעשים נעלים ונקיים מעון וגם תשאירו את הסגולות האלה לבניכם אחריכם הטובים מכם, הרי בין כל בני האדם עין האלהים פקוחה עליכם לבד והוא משפיע עליכם ביד נדיבה על כן תהיו המאושרים בין כל בני האדם אשר תחת השמש.

[115] ואת הארץ אשר הוא עצמו שולח אתכם אליה תנחלו ותהיה משועבדה כל ימי עולם לבניכם ותהלתכם תמלא כל הארץ וכל הים; תספקו אנשים בשביל רחבי תבל בהמציאכם לכל ארץ תושבים מצאצאי גזעכם.

[116] התפלאו אפוא, צבא מבורך, שנעשיתם עם רב כזה מאב אחד. והנה מתי מספר אתם היום ההולכים לרשת את ארץ כנען אבל דעו לכם שהתבל כולו משתרע לפניכם כיושב לנצח נצחים והמוניכם יחיו באיי הים וביבשת ומספרם יעלה על כוכבי השמים1151. אבל גם במספרכם היום לא תמנע האלהות מלתת לכם את שפע ברכותיה השונות בשלום, ונצחון ועוז במלחמה.

[117] בשעה שתתקוף את בני אויביכם תאות המלחמה נגדכם וירהיבו עוז לקחת את הנשק בידם ולהתגרות בכם, איש מהם לא ישוב כמנצח ולא יוכל לחבק את בניו ונשיו. מעלה גדולה כזו של גבורה העניקה לכם השגחת אלהים, אשר בידו הכח להשפיל את הגבוהים ולתת אומץ למדוכאים“.

[118] (5) כה נשא אפוא את משאו מבלי ששלט בעצמו, אלא מנוצח מאת רוח אלהים דבר את דבריו1152. אבל כאשר התעבר בלק ויאשימהו שהוא עובר על התנאים אשר לפיהם הביאהו בשכר מתנות יקרות מאת בעלי הברית, כי הלא בא לקלל את האויבים ועתה מהלל הוא אותם ומכנה אותם המאושרים בין בני האדם, ענה בלעם ואמר:

[119] „בלק, השמת לבך אל הענינים כולם ואם חושב הנך שיש בידינו לשתוק או לדבר על אודותם כשרוח אלהים ממלאת אותנו? כי הרוח הזאת משמיעה קולות ודבורים כרצונה מבלי אשר נדע דבר מה1153.

[120] אשר לי, זוכר אני אמנם באיזו תנאים גם אתה גם המדינים חליתם את פני ונכספתם להביאני הנה ולשם מה עשיתי את הנסיעה וגם היתה תפלתי לא לאכזב בשום דבר את מאוייך.

[121] אולם גדול אלהים מהחלטתי לעשות את רצונך, כי קצרי יד הם האנשים המתימרים בלבם לחזות מראש על דברי בני אדם ואינם אומרים מה שהאלהות מגלה להם ומעַוְתים את רצונו. יען שום דבר בנפשנו, שהוא הקדים להשקיע בה1154, אינו שייך לנו.

[122] אנכי אפוא לא היה עם לבבי לקלס את הצבא הזה ולא לספר איזו טובות חנן אלהים לגזעם, כי אם הוא מתוך אהבתו אליהם ומתוך שאיפתו להמציא להם חיים מאושרים ותהלה נצחית שם בפי את הדברים האלה.

[123] ועתה יען כי כל מאויי לעשות רצונכם גם שלך וגם של המדינים, אשר לא יאה לי לדחות את משאלותם, הבה, נשוב ונקים1155 מזבחות אחרים ונעלה קרבנות כמספר הקודמים, אולי אוכל ואפתה את אלהים כי יחנני לאסור את האנשים האלה בקללות“.

[124] בלק הסכים ופעמים הקריב מבלי שהסכימה האלהות לקללות נגד בני ישראל,

[125] אז נפל על פניו ונבא את הקורות אשר יקרו למלכים ולערים המהוללות ביותר, אשר חלק מהן לא התחילו עדיין להיות נושבות1156 ואת אשר ימצא את בני האדם ביבשה ובים בדורות לפנַי עד ימַי אלה. והואיל ומנבואותיו אשר נבא בא ונהיה הכל כפי שחזה מראש, אפשר להסיק מה יבוא גם בעתיד.

[126] (6) ובלק בכעסו על אשר לא נתקללו בני ישראל, שלח את בלעם מאתו מבלי להנחיל לו שום כבוד. וזה בהיותו עומד כבר לצאת לדרך ולעבור את הפרת, שלח לקרוא לבלק ולשרי המדינים ואמר להם:

[127] „בלק ואתם המדינים העומדים פה, הלא מוטל עלי גם נגד רצון אלהים לעשות אתכם חסד. אין ספק שגזע העברי הזה לא יכחד כליל, לא במלחמה, לא במגפה ולא בבצורת של פרי האדמה, ולא ישמד על ידי סבה אחרת בלתי צפויה.

[128] כי השגחת אלהים עליהם לפדותם מכל רעה ואינו נותן כי תבוא עליהם שואה כזו אשר על ידה יכרתו כולם. אמנם אפשר שיבואו עליהם לזמן מה אי־אלו אסונות בלתי חשובים1157 אשר בעֶטְיָם יֵראו מדוכדכים, למען להוסיף עצמה אחרי־כן1158 לחרדת אלה אשר גרמו לה את הרעות ההן.

[129] ואתם, אם שואפים אתם לנחול עליהם נצחון קט ולימים מעטים אולי תשיגו את משאלתכם בעשותכם ככה: בחרו מבין בנותיכם את יפות התואר ביותר והעלולות להכניע ולנצח את צניעות הרואים אותן בכח יפין ובקשטכם את חנן להוסיף על יפי תוארן ושלחו אותן בקרבת המחנה שלהם ופקדו עליהן כי ימציאו את עצמן לצעירים אשר ידרשו אותן.

[130] והיה כי תראינה אותם מפרפרים באש תאותם, תתחמקנה מפניהם ואם יקראו להן להשאר לא תשמענה להם טרם שתפתינה אותם כי יעזבו את חוקי אבותיהם ואת אלהים אשר נתן אותם להם וכי יעבדו את אלהי המדינים והמואבים. כי בדבר הזה יכעס עליהם אלהים“. הוא יעץ להם את העצה הזאת1159 והלך לדרכו.

נשי מדין    🔗

[131] (7) המדינים שלחו את בנותיהם בעצת בלעם ובחורי העברים נלכדו ביפין. בבואם אתן בדברים בקשו לבל תמנענה מהם מלהשתעשע ביפין ומלהתרועע אתן ולהתקרב אליהן. אלה קבלו את דבריהם בסבר פנים יפות והתרועעו אתם.

[132] וכאשר קשרו אותם בחבלי האהבה אליהן והתאוה הגיעה לשיאה, אמרו להתרחק מהם. בשל התרחקות הנשים השתלטה עליהם עצבות כבדה, ויפצירו בהן והתחננו אליהן לבל תעזובנה אותם אלא תהיינה להם לנשים ותשארנה פה ותהיינה הגבירות המושלות בכל אשר להם.

[133] ויחזקו את דבריהם בשבועות והועידו את אלהים לעד להבטחותיהם ובדמעות בעיניהם התאמצו בכל מיני בקשות לעורר את חמלת הנשים עליהם. וכאשר הכירו אלה בהם שהם נכנעים ונצמדים כליל לחברתן, התחילו לדבר אליהם כדברים אלה:

[134] (8) „לנו1160, בחורים רמי המעלה, בתי הורים וקנין כל טוב בשפע וחבת הורינו וקרובינו ואהבתם ולא מתוך מחסור בדבר מהדברים האלה באנו הנה להתרועע אתכם, ולא לסחור בעדנת גויותנו קבלנו את הפצרותיכם, כי אם מאשר ידענו אתכם כאנשים טובים וישרים נענינו לבקשותיכם לכבד אתכם בקבלת פנים לבבית כזו.

[135] ועתה, מאחרי שאתם אומרים שנפשכם מלאה חבה אלינו ושהיא מלאה צער על שעומדות אנחנו ללכת מאתכם, אין אנחנו מצדנו דוחות את חפצכם, אם נקבל את הערובה היחידה לחבתכם שיש לה ערך בעינינו נסכים לחיות את חיינו אתכם כנשיכם.

[136] כי עלינו לפחד פן אחרי שתשביעו את נפשכם בחברתנו תתעללו בנו ותשלחו אותנו מחוּללות חזרה אל הורינו“. הן מצאו אפוא לנכון לבקש סליחה על זהירותן בדבר זה. וכאשר הסכימו הצעירים לתת ערובה כרצונן ולא להתנגד בשום דבר, כה גדולה היתה התאוה אליהן, אמרו:

[137] „הואיל ונאותם לתנאים אלה ולכם מנהגים והליכות חיים שונים ומשונים משאר בני אדם, הן מאכלכם מיוחד במינו הן משקכם אינו משותף1161 עם אחרים, לכן, אם ברצונכם לחיות אתנו עליכם להעריץ את אלהינו; ושום ערובה אחרת אינה יכולה להיות לחבתכם אלינו, אשר לדבריכם אתם הוגים אלינו עתה ותתקים להבא מאשר לעבוד את אותם האלים כמונו.

[138]. איש לא יחשוב לכם לעון אם תכבדו את האלים המיוחדים לארץ שהנכם באים בה, וביחוד שהאלים שלנו משותפים לכל בני אדם, בשעה שאלהיכם זר להם“. עליהם אפוא, הוסיפו, או להאמין במה שהכל מאמינים או לחפש לעצמם ארץ נושבת אחרת, אשר בה יחיו לבדם לפי חוקיהם המיוחדים.

[139] (9) והבחורים בהשפעת אהבתם אליהן, דִמו שדברי הנערות טובים עד למאוד ויתמכרו לכל אשר שאלו ויעברו על דת אבותיהם ויאמינו שישנן אלוהות רבות ויחליטו לזבוח להן זבחים לפי חוקי יושבי הארץ.

[140] גם מצאו חפץ במאכלי נכרים1162 וכדי לגרום נחת רוח לנשים לא חדלו מלעשות הכל להפך ממה שהתורה מצוה להם, והדבר הגיע לידי כך שהפקרות הבחורים התפשטה בכל הצבא ומרד כבד בהרבה מהמרד הראשון נשקף להם וסכנת הריסה גמורה לסדריהם. כי אחרי שהנוער טעם פעם את הרגלי הנכרים השתכר מהם עד בלי די וגם אי־אלו מראשי העם שהתנוססו בגלל צדקת אבותיהם, השחיתו את דרכם יחד אתם.

זמרי    🔗

[141] (10) וזמרי1163 נשיא שבט שמעון בא ביחסים עם כזבי1164 המדינית, בת צור1165, אחד ממושלי הארץ ההיא; לדרישת האשה הזאת העדיף על מצוות משה את הפולחן המוביל להנאה אתה.

[142] זה היה מצב הענינים כאשר משה, בפחדו מפני מאורעות יותר גרועים, אסף את העם לאספה ומבלי להאשים איש בשמו, כי לא רצה להביא לידי יאוש את האנשים אשר מתוך חִפוי על מעשיהם יוכלו לשוב מדרכיהם


[143] אמר1166 שבלתי הוגן המעשה שהם עושים לא להם ולא לאבותיהם, בהעריכם יותר את תענוגות הגוף על אלהים ומלחיות בדרכיו ושמן הראוי כל עוד שאפשר להיטיב לעצמם שינחמו ממעשיהם ויכירו שהגבורה צפונה לא בזה שעוברים על המצוות כי אם בזה שאין הולכים אחרי יצרי הלב.

[144] מלבד זאת, הוסיף ואמר, גם לא מחכמה הוא שאחרי שהתנזרו במדבר יתהוללו עתה בהמצאם בכל טוב ואל יפסידו בשפע מה שרכשו להם במסכנות. הוא נסה אפוא בדבריו אלה להשיב את הצעירים מדרכיהם ולהטותם כי ינחמו ממעשיהם.

[145] (11) אחריו קם זמרי ואמר: „אמנם כן, חי אתה, משה, לפי החוקים אשר התאמצת לחוקק אותם ואשר בססת את קיומם על תמימות האנשים האלה; כי לולא התכונה הזאת הטבועה בהם כי אז באת כבר פעמים רבות על ענשך ונוכחת כי העברים אינם עשויים להיות מרומים על נקלה.

[146] אולם אל תביא אותי ללכת אחרי פקודותיך העריצות; יען עד עתה לא עשית אחרת מאשר להעמיס עלינו עבדות ולך שלטון, באמתלא של חוקים ואלהים בקחתך מאתנו את הנוחיות ואת העמידה ברשות עצמנו בחיים אשר יאתה לאנשים חפשים ושאין עליהם אדון.

[147] באופן כזה תהיה קשה לעברים מהמצריים אם תמצא לנכון להעניש בהתאם לחוקים את כל איש ואיש הרוצה להתענג כרצונו. יותר נכון ראוי אתה עצמך לעונש על אשר זממת לבטל כל דבר אשר העולם כולו בדעה אחת חושב לטוב ועל אשר הטלת עלינו נגד רצון כולנו את רוחך הקשה והמוזר.

[148] אולי, ובצדק, ימנעוני ממעשי בשעה זו, אלמלי, אחרי שנכונים המה בעיני, הססתי מלהודות עליהם נגד האנשים האלה. לקחתי לי לאשה, כפי דבריך, נכריה; מפי עצמי עליך לשמוע על מעשַי, כמו מאיש חפשי, וגם אין בדעתי כלל לכחד אותם.

[149] זובח אני לאלים אשר לדעתי ראוי לזבוח להם, בחשבי להקנות לי את האמת מאת רבים ולא לחיות כמו תחת עריצות ולתלות כל תקוות חיי באחד; ואל יהין איש להיות אדון על מעשי יותר מרצוני שלי“.

[150] (12) אחרי אשר דבר זמרי את הדברים האלה על חטאיו אשר חטא הוא ואי־אלה מבין האחרים, החריש העם מתוך פחד למה שיכול להתרחש וגם בראותו כי אין ברצון המחוקק לעורר יותר את העזת זמרי על ידי התוַכחות אתו.

[151] הוא פחד פן רבים מדבריו החצופים ימצאו מחַקים ויכניסו מריבות בהמון. ובכן נתפזרו הנאספים אחרי הדברים האלה. ומי יודע אם לא התרחבה המזימה הרעה הזאת יותר ויותר לולי הוחש קצו של זמרי בסבה זו:

[152] פינחס, איש אשר עלה בכל דבר על שאר הצעירים ואשר בגלל מעלת אביו היה נכבד על כל בני גילו, כי היה בן אלעזר הכהן הגדול ובן בנו של אחי משה, הצטער מאד על מעללי זמרי ויגמור אומר, שבטרם יתחזק זדון לבו לרגלי אי הֵענשו, לנקום בידיו את נקמתו ממנו ולעצור לבל יוסיף הרֶשע לחדור ברבים, יען כי מחולליו לא באו על ענשם. [153] הוא היה אמיץ לב, וכביר כח כזה שאם קבל על עצמו איזה ענין מסוכן לא חדל ממנו עד אשר הכריע והנצחון בא לידיו. הוא הלך אל קֻבת זמרי ובהטילו את רמחו המית אותו ואת כזבי.

[154] וכל בני הנעורים אשר נשא לבם לצדק ולאהבת הטוב חקו את אומץ לב פינחס והמיתו את האנשים אשר נמצאו אשמים באותו עון כמו זמרי.

[155] בידי הצעירים האמיצים האלה הומתו גם רבים מאלה אשר עברו חוק, הושמדו גם אחרים במגפה – המחלה הזאת הובאה עליהם מאת אלהים – קרוביהם אשר בידם היה לעכב ותחת זה חזקו את ידם לחטוא ונחשבו בעיני אלהים כשותפים לחטא ומתו. ויהיו אפוא המתים מתוך המערכות לא פחות מארבעה ועשרים אלף.

ישרו של משה    🔗

[156] (13) והנה בגלל המאורע הזה חרה אף משה וישלח את הצבא לכלות את המדינים; על־אודות מסע מלחמה זה נגדם נדבר עוד מעט, אחרי שאקדים תחלה ענין שפסחנו עליו; כי מן היושר הוא לא לעבור במקום זה על ישרת לבו של מחוקקנו מבלי לקלסו1167.

[157] הלא בלעם הוזמן מאת המדינים לקלל את העברים וכאשר לא עלה בידו לעשות זאת בהשגחת אלהים, יעץ עצה שהאויבים השתמשו בה ועל ידה נשחת כמעט עם העברים במדותיו ואחדים נתקלקלו בהן באמת –

[158] בכל זאת כבדו עד למאד בכתבו חזיונותיו בספר; ואף כי אפשר היה שייחס את התהלה בעדם לעצמו ולהתאמר בהם, כי הלא לא היה שום עד שיוכיחו על פניו, נתן לבלעם את העדות הזאת והעריצו שישאר זכרו עליהם1168.

על הענינים האלה יחשוב לו כל אחד כרצוי בעיניו1169.

המלחמה במדינים    🔗

[159] (VII–1) עקב הטעמים אשר אמרתי קודם לכן שלח משה על ארץ המדינים צבא במספר שנים עשר אלף, בבחרו מכל שבט במספר שוה, ולמצביא שם עליהם את פינחס, אשר זה עתה הזכרנו שהציל את המצוות לעברים והעניש את זמרי אשר עבר עליהן.

[160] המדינים אשר הוזהרו קודם שהצבא הולך ובא עליהם ועוד מעט יגיע, נזעקו ואחרי בצרם את מבואות הארץ אשר בהם יקבלו את האויבים, חכו להם.

[161] אלה באו ובקרב שהתלקח נפל המון עצום לאין מספר של מדינים וכל מלכיהם, חמשה היו: אוי, צור, רבע, חור, והחמישי היה רֶקֶם1170; העיר הנקראת בשמו היא המהוללה ביותר בארץ הערבים ועד היום נקראת בפי עם ערב כולו בשם המלך מיסדה, רֶקֶמֵי1171; בפי היוונים נקראת פֶּטְרָה.

[162] ואחרי אשר הפנו האויבים עורף בזזו העברים את ארצם ולקחו שלל רב והרגו את יושבי הארץ יחד עם הנשים והשאירו את הבתולות בלבד. כי ככה צוה משה את פינחס. [163] הוא שב עם צבאו השלם ושלל רב בידם, בקר שנים וחמשים אלף1172, צאן שש מאות אלף ושבעים אלף וחמש אלפים, מורים ששים אלף1173, המון עצום של כלי זהב וכלי כסף שמשתמשים בהם לצרכי הבית; כי מתוך הצלחתם נעשו המדינים אוהבי מותרות מאד. [164] הם הביא גם את הבתולות במספר שלשים ושנים אלף בערך; משה חצה את השלל לשנים ונתן את החלק החמשים1174 של המחצית האחת לאלעזר ולכהנים, ואת החלק החמישים של המחצית השניה ללויים, ואת יתר השלל חלק לעם. ויחיו בני ישראל מעתה חיים מאושרים, כי שפע כל טוב בא לידם עקב גבורתם ושום פגע רע לא הפריע בעדם מלהנות מהם.

יהושע ממלא מקום משה    🔗

[165] (2) ובינתים נעשה משה לזקן והפקיד את יהושע למלא מקומו גם בדברי נבואה וגם להיות המצביא אם יהיה צורך בכך, אף במצוַת אלהים הפקיד בידו את הנהלת הענינים. ויהושע חונך חנוך שלם במצוות וברוח אלהים בהוראתו של משה1175.

עבר הירדן מתחלקת לשבט ראובן וגד    🔗

[166] (3) בימים1176 ההם היו שבטי גד וראובן וחצי שבט מנשה מבורכים במקנה רב וכל רכוש אחר ואחרי שנדברו ביניהם בקשו מאת משה כי יתן להם לאחוזה את ארץ האמורי שנכבשה במלחמה, יען טובה הארץ לגדל מקנה.

[167] אך הוא חשב כי מפחדים הם מפני המלחמה עם הכנענים ולכן הומצאה התואנה הנאה של גדוּל מקנה וקרא אותם אנשים חטאים מאד ובגלל מורך לבם בדו להם את התואנה ההוגנת למראית עין, יען רוצים הם לבלות את חייהם בנעימים ובלי עמל,

[168] ובשעה שהעם כולו התיגע לכבוש את הארץ הזאת שהם נושאים את נפשם אליה, אינם רוצים להשתתף בשאר הקרבות לכבוש את הארץ אשר אלהים הבטיח לתת להם אחרי עברם את הירדן „ואחרי הורישנו את העמים אשר הראה לנו כאויבינו“.

[169] ואלה כראותם את כעסו ובהבינם שבצדק חרה לו על שאלתם, הצטדקו כי לא מתוך מורא מפני סכנות ולא מתוך רפיון לשאת תלאות בקשו את בקשתם,

[170] כי אם לבעבור ישאירו את מקניהם במקומות בטוחים יוכלו ללכת חושים לקראת המלחמות והקרבות ויבטיחו להיות נכונים לצאת יחד עם הצבא אחרי בנותם בהסכמתו ערים למעוז לטפם ונשיהם ורכושם.

[171] וייטבו דבריהם בעיני משה ויקרא אליו את אלעזר הכהן הגדול ואת יהושע ואת כל הנשיאים וימסור לאלה את ארץ האמורי בתנאי שיצאו למלחמה יחד עם אחיהם עד אשר יכבשו את כל הארץ. הם קבלו אפוא בתנאים אלה את הארץ ויסדו ערים חזקות ושמו בהן את טפם ואת נשיהם וכל דבר אשר יהיה להם למעצור בפעולתם אם יהיו נאלצים לקחתו אתם בדרך.

ערי מקלט    🔗

[172] (4) משה1177 בנה גם את עשר1178 הערים אשר תכנסנה אחרי כן לתוך המספר של הארבעים ושמונה, מהן הועיד שלש לנוס שמה רוצחים בשגגה ולזמן גלותם קבע חיי הכהן הגדול אשר בימיו נמלט הרוצח. אחרי מות הכוהן הגדול הרשה לו לשוב לביתו; כי לגואלי הנרצח היתה הרשות1179 להרוג את הרוצח אם נתפש מעבר לגבולות העיר אשר נס לתוכה; לאחר לא נתן את הרשות.

[173] הערים המיועדות לערי מקלט היו אלה: בצר1180 על גבולות ערב, ראמות1181 בארץ הגלעד וגולן1182 בבשן1183. אולם אחרי שיירשו בני ישראל את ארץ הכנענים עליהם ליחד שלש ערים אחרות מערי הלויים כמקלט בשביל נמלטים; ככה צוה משה.

בנות צלפחד ודיני ירושה    🔗

[174] (5) ויקרבו ראשי1184 שבט מנשה אל משה ויספרו לו כי איש נכבד משבטם ושמו צלפחד1185 מת ולא השאיר בנים כי אם בנות וישאלו אם הנחלה תעבור אל ידן;

[175] הוא ענה, אם הן תרצינה להתחתן עם אחד מבני שבטן, תעבורנה יחד עם נחלתן אליהם. אבל אם תהיינה לנשים לבני שבט אחר, עליהן להשאיר את נחלתן בתוך שבט אביהן. ואז צוה כי נחלת כל איש צריכה להשאר בתוך שבטו1186.

דברי משה אל העם לפני מותו    🔗

[176] (VIII–1) כאשר נמלאו ארבעים השנה חסר שלשים יום, אסף משה אספה בקרבת הירדן במקום שבנויה היום העיר אָבֵל1187, נוף שתול תמרים; ואל העם שהתאסף כולו דבר את הדברים האלה:

[177] (2) „אנשים, חברַי במלחמות ורֵעַי בתלאות הממושכות, מאחרי שנכון הדבר כבר בעיני אלהים ולסבת הזקנה, כי מלאו לי מאה ועשרים שנה,

[178] עלי לצאת מהחיים האלה ולא אוכל עוד להיות לכם לעוזר וללוחם אתכם יחד, ובפעולותיכם אחרי עברכם את הירדן כי נעצר אני מאת אלהים1188, חשבתי לנכון שלא לחדול גם עתה משאיפתי לאשרכם, אלא לבצע לכם את ההנאה הנצחית של קניניכם ולהקים לי מצבת זכרון שתחיו בשפע של טובות מרובות מאד,

[179] ובכן איפוא, אחרי שאביע לכם באיזו דרך אצא מן החיים. ולי הצדקה כי תאמינו בדברי, הן בגלל התאמצויות לטובתכם עד היום הזה והן בגלל זה שהנשמות בהגיען אל קצן משוחחות באמת הגמורה.

[180] שמע ישראל, המקור היחידי להצלחת כל בני האדם הוא אלהים רב החסד, כי לו לבדו הכח לתת אותה לאלה הראויים לה ולקחתה מידי החוטאים נגדו. אם תראו לפניו כמו שהוא רוצה שתהיו וכמו שאנכי, המכיר את דעתו היטב, מזהיר אתכם, לא תחדלו מלהיות מבורכים ויקנאו בכם כל בני אדם והקנינים שהם היום הזה בידיכם יהיו לכם תמיד ואת החסרים לכם תשיגו עד מהרה,

[181] רק שמעו לדבריו אשר אלהים רוצה שתלכו אחריהם, ואל תדברו על החוקים שיש לכם היום חוקה אחרת ויראת אלהים שאתם יראים אותו היום אל תזלזלו בה ואת תשנו אותם לענין אחר,

[182] אם כה תעשו והייתם גבורי מלחמה ותעלו על כולם ולא תפלו בידי אחד מאויביכם. יען כשאלהים עומד על ידכם לעזרה תוכלו בצדק להבזות את כולם. על צדקתכם צפוי לכם שכר הרבה והתענגו בו כל ימי חייכם:

[183] היא עצמה, ראשית, הנכבדה בין הסגולות, ושנית, היא מעניקה בשפע את כל השאר ואם תקיימוה ביניכם לבין עצמיכם היא תעשה את חייכם למאושרים ותהיו לשם ולתהלה יותר מעמים אחרים ותכין לכם לדור אחרון פאר בלתי חולף. את הברכות האלה תוכלו להשיג אם תשמעו ותשמרו את החוקים האלה אשר סדרתי אותם על פי אלהים ותשקדו להבין בהם בינה.

[184] הנני הולך ושמח על כל הטובות אשר עשיתי לכם, אחרי שהפקדתי אתכם לבינת המצוות ולסדר החוקה ולישרת לבם של המנהיגים אשר ידאגו לתועלתכם.

[185] האלהים אשר נהל אתכם עד היום ואשר ברצונו נעשיתי גם אנכי למועיל לכם, הוא לא ישים עתה גבול להשגחתו, אלא בכל עת שתדרשו את סעדו, אם רק תחזיקו בדרכי הטוב והיושר, ישים את עינו עליכם לטובה.

[186] והנה בעצותיהם המעולות, אשר בשמעכם בקולם תשיגו את האושר, ינחו אתכם הכהן הגדול אלעזר ויהושע, כמו כן מועצת הזקנים וראשי המטות; הטו אוזן להם בלב שלם ודעו שמי שיודע לציית יפה יֵדע גם לצוות כשיגיע השלטון לידו.

[187] ואל תדמו שמהות החרות היא להתלונן על מה שהמנהיגים דורשים מכם לעשות; הן אמנם היום משתמשים אתם בחופש הדבור בזה שאתם מדברים סרה במיטיביכם, אולם מעתה השמרו לכם בזה ואז יהיו עניניכם טובים יותר בשבילכם.

[188] ואל תרגנו עליהם כמו שהעזתם פעמים רבות לעשות עמי. ואתם ידעתם כי הייתי פעמים רבות בסכנה למות בידכם יותר מאשר בידי האויבים.

[189] לא שמתי לפניכם את הענינים האלה בכדי לקנטר אתכם – אין בדעתי לצאת מן החיים להשאיר אתכם מרוגזים בהזכירי את עוונכם, הלא גם בשעה שסבלתי את סבלותיכם לא התקצפתי – כי אם למען למד אתכם בינה לימים הבאים ורק בזה צפון בטחונכם, ולבל תמרו את פי ראשיכם מחמת רוב טובה אשר תשיג אתכם אחרי עברכם את הירדן וירשתם את ארץ כנען.

[190] אבל אם תמָּשכו אחרי העשירות להבזות ולמאוס בדרך הישרה1189, תפסידו את החסד שמצאתם מאת אלהים, ואם תגרמו שיֵעָשה לכם לאויב תאבדו אתם ובניכם מן הארץ אשר אתם עומדים לרשת, מנוצחים מחרב האויב בחרפה גדולה ומפוזרים בכל כנפות הארץ תמלאו את היבשת ואת כל איי הים בעבדותכם.

[191] והיה כאשר תתנסו בנסיונות אלה, לא יועילו לכם כלל החרטה והודוי על המצוות שלא קיימתם1190. ולכן אם רוצים אתם שהמצוות האלה ישארו לכם, לא תחיו מאויביכם כל נשמה אחרי שתתגברו עליהם וחשב תחשבו כי לטובתכם הוא שיאבדו כולם, למען אשר לא תכירו את דרכיהם, אם ישארו בחיים, ותעברו על תורת אבותיכם.

[192] כמו כן מצוה אני לכם להרוס את מזבחותיהם ואת אשריהם ואת מקדשיהם כולם בכל מקום שיהיו להם, ולכלות באש את גזעם ואת זכרם1191, כי רק בזה בלבד תהיו בטוחים בקניניכם,

[193] ולבל יטה לבבכם מתוך אי־ידיעה מן הדרך הטובה אל הדרך הרעה סדרתי בשבילכם מפי אלהים גם מצוות וגם חוקה ואם תשמרו אותם בשלמותם תחשבו למאושרים בין העמים“.

[194] (3) אחרי דברו את הדברים האלה מסר להם, כתובים בספר, את המצוות ואת חוקת המדינה. והעברים פרצו בדמעות והתחרטו מאד על התנהגותם עם מצביאם בזכרם כמה פעמים חרף את נפשו והמריץ את רוחו בעד הצלתם וגם התיאשו בנוגע לימים הבאים כי לא יהיה להם עוד מנהיג כזה ואלהים לא יוסיף עוד לחננם כמו עד עתה כל עוד שהיה משה המליץ בעדם1192.

[195] על כל הדברים שדברו אליו מתוך כעס במדבר התחרטו עתה בשברון לב כל כך עד שהעם כולו התמוגג בדמעות והשתפכות נפשם אליו היתה חזקה מכדי לנחם אותם במלים1193. אך משה נחם אותם בהסבו את רוחם מלחשוב שהוא ראוי לדמעותיהם והזהירם לקיים את החוקה. ובאופן זה נפרדו ביום ההוא.

הערות כלליות בנוגע למצוות    🔗

[196] (4) והנה ברצוני לדבר תחלה על אודות החוקה הזאת ולהעריכה לגודל צדקתו של משה וללמד על ידה לאלה שיהיו מצויים אצל ספרי מה היה אָפְיָה של חוקתנו בראשונה ואחר אפנה אל תאור יתר הענינים. כתבתי הכל כמו שהוא השאיר לנו ולא הוספנו דבר לשם קשוט ולא שום דבר שמשה לא השאיר אחריו.

[197] נתחדש על ידינו רק לסדר ענין אחר ענין. כי הם נשארו אחריו כתובים על ידו מפוזרים וכפי ששמע דבר ודבר מפי אלהים1194. ומטעם זה חשבתי לנחוץ להקדים בדברים אלה מפחד פן יקרא במקרה אחד מבני עמי את הספר הזה ויאשימנו כי נטיתי מדברי התורה.

[198] והנה בזה סדר מצוותינו הנוגעות לחוקת המדינה. ואת המצוות שהשאיר שהן בין אדם לחברו הנחנו לחבורנו על המנהגים וטעמיהם, אשר שמנו לנו למטרה לחברו בישע אלהים אחרי הספר הזה1195.

בחירת מקום למקדש    🔗

[199] (5) והיה כי תנחלו את ארץ כנען ותהיה לכם המנוחה לֵהָנוֹת מטובה, תנו דעתכם מעתה ליסד ערים1196 ואת הדברים האלה תעשו שמפעלכם יפיק רצון מאת אלהים ואשרכם יהיה בטוח:

[200] עיר קדושה אחת תהיה במקום היפה ביותר בארץ כנען והמהולל ביתרונו ושאותה יבחר לו אלהים על ידי נבואה1197 ובה יהיה מקדש אחד ומזבח אחד מאבנים בלתי מעובדות כי אם מסודרות בטעם, אשר מסוידות בסיד תהיינה נאות ונקיות למראה.

[201] העליה עליו לא תהיה במעלות כי אם בכבש ההולך ומשתפע. בשום עיר אחרת לא יהיה לא מזבח ולא מקדש: כי אלהים אחד וגזע העברים אחד1198.

גדוף השם    🔗

[202] (6) המגדף את אלהים ונרגם יהיה תלוי1199 במשך1200 יום ויקבר בלי כבוד ובלי פומביות.

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך.    🔗

[203] (7) שלש פעמים בשנה מכל אפסי הארץ, אשר יכבשו העברים, עליהם להתאסף אל העיר אשר בה יקימו את המקדש למען יודו לאלהים על הטובות אשר קבלו ויתפללו על הטובות לימים הבאים ולמען אשר בהתרועעם יחד ובאכלם יחד את משתיהם יאהבו איש את רעהו.

[204] כי מה יפה כשבני עם אחד החיים על פי חוקים משותפים מכירים היטב איש את רעהו. לתכלית כזו יגיעו על ידי מגע ומשא כזה ומתוך שיראו וישוחחו איש את רעהו יעלו אותם בזכרונם, אבל אם יחיו בלי רֵעות יראו את עצמם כזרים וכנכרים.

מעשר    🔗

[205] (8) עליכם יהיה להפריש גם את החלק העשירי1201 מהפירות חוץ מזה שקבעתי1202 שינתן לכהנים וללויים; המעשר הזה ימָכר בעירו והמחיר יוּצא למשתאות ולזבחים1203 בעיר הקדושה; כי נכון הוא לאכול את תנובת הארץ, אשר נתן לכם אלהים לנחלה, לכבוד הנותן.

אתנן זונה ומחיר כלב    🔗

[206] (9) אין להביא קרבנות מאתנן אשה זונה, כי אין הנאה לאלהות כלל וכלל בדברים הבאים מתועבה. ואין חרפה גרועה מזו של זימת הגופות1204. כמו כן אסר אם יקבל איש מחיר בעד רביעת1205 כלב, בין כלב ציד בין כלב רועים, להקריב במחיר זה לאלהים.

לא תקלל אלהים אחרים    🔗

[207] (10) שום איש לא יקלל אֵלים אשר ערים אחרות מאמינות בהם1206. ולא לשדוד היכלי זרים ולא לקחת שום רכוש המָקדש לאיזה אֵל1207.

שעטנז    🔗

[208] (11) איש מכם אל ילבש לבוש טווי מצמר ופשתים, כי הדבר הזה שמור לכהנים בלבד1208.

להקריא את התורה בשנה השביעית    🔗

[209] (12) בהתאסף העם לעיר הקדושה להקריב קרבנות בכל שנה שביעית, בחג של הקמת הסוכות, יקריא הכהן הגדול1209, כשהוא עומד על במה גבוהה, אשר ממנה יִשָׁמַע קולו, את המצוות1210 לכל העם, ואין להוציא משמוע לא את הנשים ולא את הילדים ואף גם לא את העבדים1211.

[210] כי טוב הוא שתהיינה חרותות בלבות ונשמרות בזכרון ולא תוכלנה להמחות לנצח. באופן כזה לא יחטאו לעולם ולא יוכלו לאמר שלא ידעו את המצוּוֶה במצוות, אשר תשמענה את קולן בתוקף גדול באזני החוטאים,

[211] בהזהירן מראש על המשפטים הנכונים להם ובהֵרשמן בתוך נפשם הודות לשמיעה מה שהן מצַוות, עד שלכל ימי חייהם ישמרו בלבבם את עדותן ואם יזלזלו בהן ישאו את עוונם ובעצמם יהיו אשמים בענשם. גם על הילדים ללמוד תחילה את המצוות1212, הלמוד הטוב ביותר והיסוד לאושר.

תפלה ותפילין    🔗

[212] (13) פעמים בכל יום, כשהוא עולה וכשהשעה שוקעת לקראת המנוחה החובה להודות לאלהים בעד חסדיו אשר גמל להם בהוציאו אותם מארץ מצרים1213;

[213] ההודיה מוצדקת מהטבע ונעשית להביע תודתנו על הטובות שכבר נעשו ולהקדים לאלה שתבואנה. גם עליהם לכתוב על פתחיהם את החסדים הגדולים אשר עשה להם אלהים וכל אחד יבליט אותם על זרועותיו1214. וכל אשר יכול להעיד על עוז אלהים ועל טובו אליהם1215, עליו לשאת כתוב על הראש ועל הזרוע באופן שאפשר יהיה לראות מכל צד את חסדי אלהים הנאמנים אליהם1216.

שופטים ושוטרים    🔗

[214] (14) בראש כל עיר ועיר יעמדו שבעה1217 אנשים שהתנוססו במדותיהם הטובות ורדפו צדק;

[215] לכל שררה יֵספחו כשוטרים שני אנשים משבט1218 הלויים. והאנשים שנתמנו להיות שופטים בערים יהיו מכובדים בכל הכבוד, לבל תהיה רשות למי שהוא לחרפם בפניהם ולא להעיז פנים נגדם, כי יראת הכבוד שנוהגים באנשים הנושאים משרה עושה את בני האדם מנומסים שלא יהיו מבזים גם את אלהים.

[216] השופטים יהיו אדונים להביע מה שנראה בעיניהם אם לא שמי שהוא ירשיע אותם שקבלו כסף להטות משפט או שיביא איזה נימוק אחר אשר לפיהו יוכיח שלא דָנו נכונה1219, יען עליהם לשפוט את משפטיהם לא מתוך אהבת הבצע ולא מתוך רדיפת המשרה, כי אם עליהם לשים את הצדק מעל לכל עניניהם.

[217] כי בעיני האיש אשר דן ככה שפל אלהים ורפה אונים מהללו אשר מאימת כוחם הסכים על ידם והתאים את חוות דעתו. הלא עוז האלהים הוא הצדק1220.

[218] השופט המהדר את פני אנשים בני מעמד גבוה עושה אותם בעלי יכולת גדולים מאלהים. ואם השופטים לא יבינו לחרוץ משפטם בענינים שהובאו לפניהם – מקרים רבים כאלה יקרו לבני אדם – עליהם לשלוח את הדין1221 לעיר הקדושה ויתאספו הכהן הגדול1222 הנביא1223 ומועצת הזקנים1224 ויחוו את דעתם.

עֵדוּת    🔗

[219] (15) אל יושם אמון בעד אחד, אלא יהיו שלשה או לכל הפחות שנים, ועברם יאמת את עדותם. מנשים1225 לא תקובל עדות בגלל קלות דעתן ופזיזות מינן. לא יעידו גם העבדים1226 בגלל שפלות נפשם1227, כי יש לחשוב שבגלל בצע כסף או מתוך פחד לא יעידו את האמת. אם ניתן אמון בדברי איש שהעיד עדות שקר, יענש, אם הוכח בדבר, במה שרצה שיסבול זה שהעיד נגדו1228.

עגלה ערופה    🔗

[220] (16) אם נעשה רצח באיזה מקום ולא יִמָצֵא העושה ולא יֵחָשֵׁד מי שהוא ברצח מתוך איבה, יש לחקור אחרי הרוצח במרץ רב ולקבוע פרס למי שיודיע על אודותיו. ואם לא יִוָדַע הרוצח, יתאספו ראשי הערים הקרובות אל השטח שבו בוצע הרצח ומועצת הזקנים1229 תמדוד את השטח מהמקום שבו מונחת הגויה.

[221] והנה העיר אשר תִמָצֵא שהיא הקרובה ביותר, יקנו פקידיה עֶגלה ויובילוה אל עמק ולמקום בלתי ראוי למחרשה ולצמחים1230 ויערפו את גידי העורף של עגלת הבקר,

[222] ואחרי שרחצו ידיהם על ראש עגלת הבקר וענו הכהנים והלויים וזקני העיר ההיא ויאמרו שידיהם נקיות מהרצח ההוא ושלא עשוהו ושעיניהם לא ראוהו ויתפללו לחסדי אלהים ושלא יקרה עוד אסון נורא כזה לארץ.

דיני מלך    🔗

[223] (17) שלטון אצילי1231 העם הוא באמת הטוב ביותר כמו גם החיים תחתיו, ואל תתאוו לצורת שלטון אחרת, אלא אהבו את זו שיש לכם כשהמצוות שולטות בכם ועשו כל דבר לפיהן, יען די לכם שאלהים הוא מנהיגכם. אבל אם תחזק בלבכם התשוקה למלך1232, אזי יהיה בן עמכם וראש דאגתו יהיה לצדק ולמדות טובות אחרות1233,

[224] עליו לרכז את רוב הגיגו למצוות ולאלהים ואל יעשה דבר בלי הכהן הגדול ובלי דעת מועצת הזקנים1234, אל ירבה לו נשים ואל ישאף להמון זהב וסוסים. יען אם יגיעו אלה לידו ירום לבבו על המצוות. יושם מעצור לו, אם ישאף לדברים אלה, כי יֵעשה אדיר ממה שהוא טוב לתועלתכם.

הסגת גבול    🔗

[225] (18) אסור להסיג גבולות ארץ, לא שלכם ולא של אחרים אשר שלום לכם אתם1235, יש להשמר מלהעתיק את האבן כאילו הושמה מאת אלהים לנצח נצחים. הלא מלחמות ומרידות מתהוות לרגלי רצון המתאווים ליותר ומרחיקים הלאה את הגבולות1236. ואמנם לא רחוקים האנשים המשנים את הגבול גם מלעבור על המצוות.

פירות השנה הרביעית    🔗

[226] (19) כאשר יטע איש חלקת אדמה והנטיעה תוציא פרי לפני השנה הרביעית, אל יביא את הבכורים לאלהים וגם הוא עצמו אל ישתמש בו. כי לא הוצאו הפירות בזמן הנכון ויען כי הטבע נאלץ שלא בשעתו1237 אינם ראויים לא לאלהים ולא לשמוש בעליהם.

[227] אך בשנה הרביעית יבצור את כל הפרי, כי אז הזמן הנכון, ואחרי אספו יביא את הפרי אל העיר הקדושה ויחד עם מעשר שאר פירותיו יאכל וישתה בחברת רעיו כמו כן עם יתומים ואלמנות1238. אבל בשנה החמישית יהיה אדון לפירות נטיעותיו.

כלאים    🔗

[228] (20) אין לזרוע אדמה נטועה גפנים; די לה שעליה להזין את הצמח הזה ותהיה על כן משוחררת מסבל המחרשה. חרֹש את האדמה בבני בקר ואל תכניס בעול יחד אתם מבעלי חיים אחרים, אבל גם באלה השתמש לחרישה למיניהם. הזרע יהיה נקי ובלתי מעורב ואל תזרע שנים או שלשה מינים ביחד; הטבע אינו שבע נחת מצרוף דברים שונים1239.

[229] ואין לזוֵג לחיות מה שאינו בני מינן. כי יש לחשוש פן יצעד ממעשה כזה, בהתחילו בדבר קטן ופשוט, עד למעשה בני אדם וימאס בבני גזעו.

[230] אסור אפוא להרשות איזה מעשה אשר כתוצאה ממנו מתוך חקוי תהיה איזו הטיה שהיא מאחד החוקים. אלא יש לראות שגם ענינים קטנים יהיו נעשים לפי המצוות ועל ידי זה יהיו נשמרים מכל דֹפי.

לקט שכחה ופאה    🔗

[231] (21) בשעת הקציר והאסיף של יבול השדה אין ללקט, כי אם לעזוב גם אי־אלו עמרים למשוללי מזון כמתנת־אל לפרנסתם. כמו כן יש להשאיר גם בשעת הבציר את העוללות לעניים ולהניח מהזיתים מעט פירות שימסקו האנשים אשר אין להם די משלהם. [232] כי הרֶוַח מאסיף מדוקדק של הפירות לא יהיה גדול בשביל הבעלים כהתודה שתבוא מפי האביונים וגם האלהות תפעל שהאדמה תצמיח בשפע את תנובתה1240 בשביל אלה שאינם דואגים לתועלתם בלבד כי אם שמים לב גם לפרנסת זולתם.

לא תחסום שור בדישו    🔗

[233] ולא לחסום פי השׁוָרים בשעת דושם את השבלים בגורן, יען לא בצדק הוא למנוע מהעוזרים שלנו את הפרי אשר עמלו בתוצרתו.

כי תבא בכרם רעך    🔗

[234] כשהפירות עומדים בבשולם אין למנוע מעוברי דרך מלנגוע בהם כי אם ישביעו את נפשם בהם כאילו הם שייכים להם מביתם, הן אם הם יושבי הארץ והן אם הם נכרים, וישמחו על ההזדמנות הנתנת להם לקחת חלק בפירות העונה; אך לקחת אִתָּם אסור להם1241.

[235] והבוצרים בעת הובילם את הענבים אל הגתות אל יעכבו את הפוגשים מלטעום מהן; כי עָוֶל יהיה שהעין תהיה צרה בכל הטוב אשר ניתן ברצון אלהים להחיותנו מלתת מהן למתאוים להם, ביחוד כשעונת בִשׁולָם בכל תקפה ותעבור חיש מהר.

[236] ומה רצוי יהיה לאלהים אם נאיץ לקחת באנשים המהססים מתוך בושה להושיט ידם, אם אלה הם בני ישראל כשותפים ובעלים בגלל קרבתם, ואם הם אנשים שבאו מארץ נכריה יֵחשבו כאורחים לפירות שאלהים נתן אותם בעתם.

[237] ואל יחשב כהפסד מה שאיש מרשה מתוך נדיבות לאנשים לקחת, יען אלהים נתן את שפע ברכותיו לא שאנחנו לבדנו נשבע מהם, כי אם שנחלק אותם בלב נדיב עם אחרים ורצונו הוא שבאופן זה תתגלה השגחתו המיוחדת לעם ישראל ושפע אשרו גם לעיני אחרים, אם ניתן מרוב טובה שלנו גם לאלה.

[238] והאיש אשר יעשה נגד המצוות האלה, ארבעים מלקות חסר אחת יקבל ברצועה צבורית1242. את העונש המחפיר הזה יסבול, יען למרות שהוא איש חפשי היה עבד לבצעו וחלל את ערכו.

[239] לכם שנתנסיתם בסבלות מצרים1243 ובמדבר, יאה לדאוג לנמצאים בתנאים דומים לאלה ואחרי שהשגתם עושר הודות לחסדי אלהים והשגחתו תחלקו אותו מתוך רגש דומה לזה עם הזקוקים לכך.

מעשר עני    🔗

[240] (22) נוסף לשני המעשרות, אשר כפי שאמרתי מקודם, החובה לתת שנה בשנה, זה הניתן ללויים והשני המיועד למשתאות,

[241] יש להפריש שלישי נוסף לאלה1244, בכל שנה שלישית ולחלקו בין הנצרכים והאלמנות והיתומים. מהפירות שהבשילו ראשונה יש להביא אל המקדש ולהודות עליהם לאלהים בעד האדמה אשר הוציאה את הפירות ואשר נתן אותה להם לנחלה ואחרי שהוקרבו הקרבנות1245 שהתורה מצוה להביא, לתת את הבכורים לכהנים.

וידוי מעשר    🔗

[242] אחרי עשותו אלה ומסר את המעשרות מכל, ללויים ולמשתאות והבכורים1246 והריהו עומד לחזור ולשוב אל ביתו יעמוד לפני ההיכל ויתן הודיה לאלהים אשר הוציא אותם מזדון המצריים ונתן להם ארץ טובה ורחבה1247 לאכול מפריה ויענה ויאמר

[243] שהפריש את המעשרות לפי תורת משה ויחלה את פני אלהים שיטה חסדו וחנו אליו כל הימים ויהיה ככה גם לכל העברים יחד, כי ישאיר בידם את הטובות אשר נתן להם ויוסיף להם ברכה בידו הרחבה.

נשואין כשרים    🔗

[244] (23)1248 בהגיעם לעת דודים יקחו להם לנשים בתולות חפשיות1249 בנות הורים ישרים. והאיש שאינו רוצה לקחת לו נערה לאשה אל יתחבר עם אשה שהיא תחת איש אחר ויחללה ולא בלחצו על בעלה הראשון לגרשה1250. שפחות לא תנשאנה לאנשים חפשים גם לא כשאלה אנוסים לכך על ידי חמדת בשרים; הנמוס והיאה בחברה צריכים לשלוט בתאוה זו.

[245] אגב, לא יהיו נשואין עם זונה, כי בגלל חלול גופה לא יקבל אלהים את הקרבנות המובאים לרגלי נשואיה1251. כי רק באופן זה תוכל להיות רוח הבנים חפשית ומרוממה לקראת המדות הטובות, אם לא נולדו מנשואין פסולים או מהתחברות מתוך תאוה בלתי הגונה1252.

מוציא שם רע    🔗

[246] אם יקח איש אשה בחזקת בתולה ואחרי כן ימצא שאינה כן, יגיש משפטו ויאשימה וישתמש לראיה בהוכחות שישנן בידו. אבי הנערה או אחיה או מי שנחשב אחרי אלה כשאר בשרה הקרוב אליה ישתדל להצדיק אותה1253.

[247] ואם תִשָׁפט הנערה שאין בה חטא, תחיה יחד עם המאשים מבלי שתהיה לו הרשות לשלחה, זולת אם תתן לו סבות חזקות ולא תוכל לטעון נגדן1254.

[248] ומפני שבזדון לב ובקלות דעת הוציא דבה עליה, הִדוֹן יִדוֹן לקבל מלקות ארבעים חסר אחת וחמשים שקל ישלם לאביה1255. אבל אם הוכיח שהצעירה חטאה, אם היא מהעם1256 סקל תסקל על אשר לא שמרה בצניעות את בתוליה עד נשואיה החוקיים1257, ואם היא בת כהנים, תשרף חיים1258.

כי תהיינה לאיש שתי נשים    🔗

[249] אם תהיינה לאיש שתי נשים, האחת נערצה וחביבה אם בגלל אהבה ויופי, ואם בגלל סבה אחרת, והשניה חלקה פחות באלה, והנה אם הבן שנולד מהאהובה, אף כי צעיר הוא מזה שנולד מהשניה, תובע מחמת חבת אביו לאמו את זכות הבכורה כדי שיקבל פי שנים בנכסי אביו – יען זאת קבעתי בתורה1259 ־ אל יורשה לו הדבר.

נערה מאורשה    🔗

[250] כי בלתי צודק הוא שהבכור מלידה יהיה עשוק במה שמגיע לו בגלל זה שאמו פחותה באהבת האב.

[251] אם איש יחלל נערה מאורשה, אם פתה אותה והשיג את הסכמתה לנבָלָה, ימות הוא יחד אתה; יען חוטאים הם שניהם במדה שוה, האיש על אשר פתה את הנערה שתסבול מרצונה את החרפה הגדולה ביותר ושתבכר אותה על נשואין כֵנים, והאשה על אשר נתנה את עצמה להפתות לתועבה בעבור תענוג או בעבור בצע כסף.

[252] אך אם מצא אותה לבדה ואנס אותה מבלי שהיתה איזו עזרה קרובה1260, ימות הוא לבדו. ואם איש יחלל בתולה בלתי מאורשה, יקח אותה לאשה; ואם אין רצון אבי הנערה1261 לזוֵג אותה לו, ישלם חמשים שקל כעונש בעד התועבה1262.

גירושין    🔗

[253] הרוצה לגרש את אשתו שחי אתה מאיזו סבות שהן1263 ־ רבות כאלה מזדמנות לבני אדם – עליו לקיים בספר שלא יבוא אתה לעולם ביחסים. בזה תקבל האשה את הרשות לחיות עם איש אחר, קודם לכן אין להרשות דבר כזה. ואם תעֻנה גם תחת האיש הזה או שימות והראשון ירצה לשוב ולקחת אותה לאשה, אין לתת לה לשוב אליו1264.

יבום    🔗

[254] את האשה חשוכת בנים אחרי מות בעלה יקח אחיו לאשה ואת הילד שיִּוָּלֵד יקרא על שם המת ויגדלו כיורש הנחלה; דבר זה הוא לתועלת הכלל; המשפחות אינן נמחות והנכסים נשארים בידי הקרובים ולנשים תהיה הקלה באסונן בזה שהן חיות עם הקרובים ביותר של בעליהן הראשונים.

[255] אבל אם לא יאבה האח לקחת אותה לאשה, תבוא האשה לפני מועצת הזקנים ותגיד את הדברים האלה, שהיא רוצה להשאר במשפחה וללדת בנים ממנו, אבל הוא ממאן בה וחוטא בזכר אחיו המת.

[256] לשאלת מועצת הזקנים, מאיזה טעם מתנגד הוא לנשואין, יענה איזה נימוק קטן או גדול, והתוצאה אחת היא לענין: אשת אחיו תחלוץ את נעליו1265 ותירוק בפניו ותאמר כי ראוי הוא למעשים אלה מצדה על כי חטא לזכר הנפטר. והאיש הזה יעזוב את מועצת הזקנים וישא אתו את החרפה הזאת כל ימי חייו1266 והיא תתחתן עם מי שהיא תרצה מבין המחזרים אחריה.

יפת תואר    🔗

[257] ואם יקח איש בשביה בתולה או גם נשואה1267 ורוצה לחיות אתה, אל יגש אל משכבה ויבוא אליה טרם1268 גזזה את שערה ולבשה בגדי אבל ובכתה את קרוביה ואת אוהביה אשר ספו בקרב,

[258] למען אשר תספק את צערה על אודותם טרם שתפנה את לבה לחגיגות ולעניני נשואיה. כי טוב וצודק הדבר שבעת קחתו אותה למען תלד לו בנים, יתחשב עם רצונה ולא ברדפו אחרי חמדתו בלבד לא ישים לב למה שיכול לגרום לה נחת רוח1269.

[259] שלשים יום יעברו עליה באבלות – מספר ימים זה די בשביל נשים נבונות לבכות את היקרים להם ביותר – ואז עליו לגשת אל הנשואין. ואם אחרי שמלא את תאותו בה, הוא מואס בה מלהיות לו לאשה, אין לו הרשות לעשותה לשפחה1270, כי אם תלך לה למקום שתרצה ותהיה חפשיה לעשות זאת.

בן סורר ומורה    🔗

[260] (24) אלה מהצעירים אשר יקלו בהוריהם ולא יתנו להם את הכבוד המגיע להם, אם מתוך חוסר רגש הכבוד או מתוך חוסר הבנה מעיזים הם פניהם נגדם,

[261] יזהירו אותם תחלה ההורים בדברים, כי שופטים בעלי מרות הם לגבי בניהם ויאמרו כי באו בברית הנשואין לא לבעבור התעלס באהבים ולא לבעבור הרבות קנינם בצרפם את רכושו של כל אחד מהם לאחד, כי אם למען אשר יוָלדו ילדים אשר יכלכלו אותם לעת זקנתם ואשר יתנו להם את כל מחסורם. „ואנחנו בהוָלדך קבלנוך בשמחה ובהכרת תודה רבה לאלהים ובכל תשומת לבנו טפחנוך ולא חסכנו דבר שנראה מועיל לבריאותך ולחנוכך בכל הטוב והיפה.

[262] ועתה, מאחרי שיש להתיחס בסבלנות לחטאות הנוער, די לך במה שזלזלת בכבודנו ושוב לדרך יותר נבונה והשיבה אל לבבך שגם בעיני אלהים רע כשמתריסים נגד הורים ושגם הוא, אבי כל בני האדם, נראה נפגע יחד עם אלה המכונים הוא והם באותו כנוי1271, כשאינם מקבלים מבניהם את הראוי להם. גם החוק מעניש בלי רחמים בעד מעשים כאלה, הלואי ולא תתודע אתו“.

[263] והנה אם בדברים אלה נרפאה משובת הצעירים, יסולחו להם כל עותותיהם שנעשו מתוך חוסר דעת, באופן כזה יהיה גם המחוקק טוב וגם ההורים מאושרים שאינם מוסרים בן או בת1272 להענישם.

[264] אך אם ברור שדברי מוסר אלה מפי ההורים הם בעיני הבן בלי ערך ועושה את החוקים לאויבים נוטרים לו בהמשיכו להתריס נגד הוריו, יוּצא על ידיהם עצמם1273 מחוץ לעיר כשהעם הולך אחריהם,

לקבור פושעים ואויבים    🔗

[265] וירגמוהו באבנים ואחרי שיהיה מוטל כל היום1274 שכולם יראוהו1275 יקבר בלילה1276. ככה1277 יֵעשה גם לכל איש אשר ישָׁפט על ידי החוקים למיתה, יֵקברו גם אויביכם ואף מגויה אחת לא תשולל אדמה, כי אם כן יפרע את עונו יותר משנענש.

נשך    🔗

[266] (25) אסור להלוות ברבית לשום עברי, לא אוכל ולא משקה, כי לא צודק הוא להכניס הכנסות מאסונו של בן עמו, כי אם יחשוב לו לרֶוח, בעזרו למצוקת רעהו, את תודת האנשים האלה ואת השכר מאת אלהי בעד מעשה חסד זה.

מַלְוֶה ולוֹוֶה    🔗

[267] (26) האנשים הלווים, בין כסף בין פרי ממיני הפירות, לח או יבש1278, אם עסקיהם מצליחים בחסדי אלהים כרצונם, עליהם להחזיר ולשלם למַלויהם בלב שמח למען יהיה מונח אצלם עם רכושם ויקבלוהו שנית לעת הצורך.

[268] אך אם נמצאים בעלי עזות מצח בנוגע לפרעון החוב, אין להכנס לתוך הבית לעבוט עבוט טרם שנעשה משפט1279 בענין זה; העבוט יִדָרֵש בחוץ ועל הלוה להוציאו בעצמו ואל יתריס נגד הבא אליו לקחת בעזרת החוק.

[269] ואם האיש אשר ממנו נלקח העבוט איש אמיד הוא, יחזיק המלוה בעבוט עד פרעון החוב, אך אם עני1280 הוא, יחזירהו לפני בוא השמש1281, ומה גם אם העבוט הוא שמלתו אשר אולי ישתמש בה בשעת שנתו, כי אלהים לפי מהותו מרחם עניים1282.

[270] רחים1283 וכל מכשיריה אין רשות לקחת בעבוט, למען אשר לא יוקחו מידם גם הכלים למחיתם1284 ולא יסבלו לרגלי עניותם ענויים קשים ביותר.

דיני גנב    🔗

[271] (27) על גניבת איש1285 יהיה עונש מות, והגונב זהב או כסף שנים1286 ישלם.

[272] ואם המית גנב אשר חתר לתוך הבית יהיה נקי גם אז כשהגנב עודנו עסוק בהריסת הקיר1287. אבל אם גנב מקנה, ישלם עונש ארבעתים, זולת בקר, כי בעדו ישלם פי חמשה1288. אם אין ביד הגנב לשלם את העונש שהוטל עליו יהיה עבד אצל אלה שהביאוהו להִשָׁפֵט.

דיני עבד    🔗

[273] (28) אם איש נמכר לבן עמו, יעבדהו שש שנים ובשביעית יצא חפשי. אך אם נולדו לו בנים בבית הקונה אותו והוא רוצה בגלל אהדתו וחבתו למשפחתו1289 להמשיך לעבוד, כשתגיע שנת היובל1290, היא שנת החמישים, יצא חפשי ויקח אתו את ילדיו ואת אשתו חפשים1291.

השבת אבידה    🔗

[274] (29) כי ימצא איש זהב או כסף בדרך, אחרי שחקר ודרש אחרי בעל האבדה והכריז את המקום שבו מצא1292, יחזיר את המציאה בחשבו לבלי הוגן רֶוַח הבא מהפסד זולתו. וכן יעשה לבהמות אם יפגוש אותן תועות במקום שומם; ואם לא ימצא מיד את בעליהן יאסוף אותן אל תוך ביתו ויעיד את אלהים לעד שאינו לוקח לעצמו קנין אחרים.

לא תראה את חמור אחיך    🔗

[275] (30) אסור לעבור ולהתעלם מבהמות משא אשר מסבל החום נפלו לתוך הרפש1293, עליך יחד עם בעליהן1294 להצילן ולעזור כאילו האסון שלך הוא.

משגה עור. לא תקלל חרש    🔗

[276] (31) יש להורות את הדרך לאינם יודעים אותה1295 ולא בכדי לעורר בעיניו צחוק להכשיל עסקי אחר בהתעותו1296.

(32) כמו כן אין לקלל את הנעדר1297 ואת החרש1298.

מכה רעהו    🔗

[277] (33) וכי יריבו שנים ונפגע אחד מהם, אם גם בלי ברזל1299, ומת מיד, נקום ינקם, המכה אותו יסבול אותו הדבר. אך אם המֻכה הובא הבית וחלה ימים מספר1300 ואחרי כן מת, ונקה המכה, ואם הבריא1301 אחרי הוציאו הוצאות רבות להחלמתו, על המכה לשלם כמה שהוציא זה בימי שכבו במטה וכמה שנתן לרופאים1302.

[278] וכי יבעט באשה הרה, אם האשה הפילה, יענש עונש כסף על ידי השופטים1303, על כי בהשחיתו את פרי הבטן הקטין את מספר העם1304, וגם ינתן על ידו סכום כסף לבעל האשה1305. ואם תמות1306 עקב המכה, יומת גם הוא, יען החוק חושב לצודק לתת נפש תחת נפש.

רַעַל    🔗

[279] (34) לא ימצא בידי איש מישראל רעל, לא זה שגורם מות ולא מאלה הנעשים לגרום היזק אחר. אם המצא ימצא איש והרעל בידו, ימות, ויסבול הוא אותו הדבר אשר זמם לעשות לאלה אשר בשבילם הוכן הרעל1307.

עין בעין שן בשן    🔗

[280] (35) כי יעשה איש מום בעמיתו יֵעשה לו אותו הדבר; יקופח הוא באותו אבר שקפח אחר1308, זולת אם בעל המום יתרצה לקבל כסף, יען החוק עושה את בעל המום לאדון לנפשו להעריך את האסון שבא עליו ומרשה זאת כשאינו רוצה להיות קשה יותר מדי1309.

שור נגח    🔗

[281] (36) שור הנוגח בקרניו, על בעליו לשחטו1310. ואם בגורן ימית איש בנגחו אותו, הוא עצמו יֵהרג בסקילה ויהיה נחשב לבלתי ראוי1311 גם לאכילה; אך אם גם יוברר שבעליו הכיר מראש את טבעו ולא שמר עליו, יומת1312 גם הוא כאשם ברצח הנגרם על ידי שורו.

[282] ואם עבד או אמה ימית השור, הוא עצמו יסקל ושלשים שקל ישלם בעל השור לאדון ההרוג. ואם שור נפגע באופן כזה ומת, ימכרו גם המת וגם הנוגח ואת מחיר שניהם יחלקו ביניהם הבעלים.

להסיר דמים מביתו (בור, מעקה)    🔗

[283] (37) החופרים באר או בור יזהרו בעבודתם שיהיו סגורים בשימם קרשים עליהם, לא למען מנוע את מי שהוא מלשאוב מים, כי אם למען לא תהיה שום סכנה לפול לתוכם. [284] ואם לתוך חפירה כזאת בלתי סגורה נפלה בהמת איש ונזקה, יש לשלם את שויה לבעליה. יש להקיף גם את הגגות במין חומה למען לא לתת שיתגלגלו אנשים למטה וימותו1313.

דיני פקדון    🔗

[285] (38) המקבל פקדון יחשוב אותו ראוי לשמירה כאילו זה דבר קדוש ואלהי1314, ושום איש, לא גבר ולא אשה, לא יעיז להונות את זה שהאמין בו, גם לא אם ירויח זהב עצום, בדעתו כי אין איש שיוכיח לו מעשהו.

[286] יען בכלל, הכרת מצפונו תכריח את האדם לעשות טוב בהסתפקו בעדות לעצמו שעליו לעשות הכל העלול להביא לו תהלה1315 מאת אחרים ביחוד בהתחשבו עם אלהים1316 אשר ממנו לא נסתר שום רֶשע.

[287] ואם מבלי שנעשתה איזו פשיעה אבד הנאמן את הפקדון, יובא לפני שבעת השופטים1317 וישבע באלהים שלא ברצונו ובפשיעתו אבד כל שהוא ושלא השתמש בו לתועלת עצמו, ובה יהיה נקי מעון וילך לו. אך אם שלח ידו גם בחלק הקטן ביותר של הפקדון שהָפקד בידו ובמקרה אבד השאר, יהיה נשפט לשלם בעד הכל שקבל1318.

ביומו תתן שכרו    🔗

[288] ובדומה לפקדון האיש העושק שכר האנשים העובדים בגופם, ארור יהיה, כי אין לו לעשוק את שכר איש עני1319, אף כי יודע הוא שבמקום אדמה ושאר הקנינים יעד לו אלהים רק את גופו. אבל גם לא ידחה את התשלום, אלא ביומו יתן לו את שכרו כי אלהים אינו רוצה שהפועל יחכה להנאת פרי עבודתו.

לא יומתו אבות על בנים    🔗

[289] (39) אין להעניש בנים בגלל עוונות אבותיהם, אלא בגלל ישרם שלהם הם ראויים יותר לחמלה על שנולדו להורים משחתים מאשר לשנאה על מוצאם הנקלה. אבל אין גם לזקוף על האבות את חטא הבנים, יען הצעירים מרשים לעצמם מעשים רבים שהם נגד הלקח שקבלו מאתנו מתוך מאסם במוסר1320.

[290] (41) יש להבדל מסריסים1321 ולברוח מכל מגע אתם כי בידיהם הכריתו בגופם את זכרותם ואת פרי ההולדה, אשר נתן אלהים לבני אדם למען הרבות את גזענו; יש לגרש אותם כאילו הם שוחטי ילדים ולפני הולדם השחיתו את הגורם ליצירתם.

[291] כי ידוע הוא הואיל שנפשם נעשתה נשית שִׁנו נוסף לזה גם את הגוף; כמו כן מכל יצור הנראה לעינים כמשונה. ואין לסרס לא בני אדם ולא שאר בעלי חיים1322.

מלחמה ושלום    🔗

[292] (41) ואמנם, סדר החוקים הזה יהיה לכם כששלום שורר במדינה ואלהים ברוב חסדו יעשה שהסדר והמשטר לא יופרעו, והלואי שלא יבוא זמן שישנה דבר מה בהם וישנה להיפוכם.

[293] אבל יען כי האנושיות מסתבכת בהכרח, בין נגד רצונה בין במחשבה תחלה, במהומות וסכנות, לכן נוסיף גם בנוגע למצבים כאלה אלו צווים קצרים למען אשר תדעו מראש מה עליכם לעשות בכדי למצוא אמצעי הצלה בימי שואה ולא תחפשו בלתי מוכנים ברגע הדרוש את המעשה אשר תעשו ותפלו בידי מקרי השעה.

[294] הארץ אשר נתן לכם אלהים כשאתם חפשים מתלאות ונפשותיכם דרוכות לקראת עוז, מי יתן שתשבו בה בלי מלחמה אחרי שירשתם אותה, בל יעבור בה נכרי להלחם בה בעד מעשי עול שלו,

[295] בל תשתלטנה עליכם מהומות פנימיות אשר לרגליהן תבואו לידי מעשים הפוכים מאלה של אבותיכם ותאבדו את החוקים אשר נקבעו להם; שמרו ועשו את החוקים אשר אלהים נתן לכם אחרי הכירו אותם כטובים; ואם יהיה צורך לעשות איזו פעולת מלחמה, אם בימינו על ידכם, ואם אחרי זמן על ידי בניכם, מי יתן ותהיה זאת מעבר לגבולות ארצכם.

[296] כי תעמדו לצאת למלחמה, עליכם לשלוח משלחת וכרוזים אל אויביכם התוקפים אתכם; כי לפני קחתכם את הנשק בידכם טוב ויפה הוא לבוא אתם בדברים ולבאר להם שאף כי יש לכם גם צבא רב גם רכב גם נשק ונוסף לאלה חסדי אלהים ועזרתו, בכל זאת דעתכם לא להיות נאלצים להלחם אתם ולא בקחתכם את רכושם להוסיף לכם קנין למורת נפשכם.

[297] והיה אם ישימו לב לדבריכם, עליכם לשמור על השלום1323. אך אם בבטחם על עוזם יחפצו להלחם ולהרע לכם, תוליכו צבא עליהם ובשימכם עליכם את אלהים כמצביא עליון תבחרו למצביא תחתיו באחד המצטיין בגבורתו.

[298] כי הנהגת רבים מלבד שהיא עכוב לאלה שעליהם מוטל לפעול בזריזות, הם גורמים רעה לעצמם1324. עליו להוליך צבא טהור ובו כל איש המצטיין בכח גופו ועוז נפשו, בהבדילו מתוכו כל רך הלבב למען אשר לא יפנה עורף בקשרי המלחמה ויביא בזה תועלת לאויבים; את האנשים אשר בנו להם זה עתה בתים ולא נהנו עדיין שנה מהם ואת אלה שנטעו ולא טעמו עדיין מהפירות, את אלה יש להשאיר בתוך הארץ, כמו כן את הארושים1325 ואת הנשואים1326 לא מזמן, יען מתוך תשוקה לדברים אלה יחמלו על חייהם ויחוסו על עצמם כדי ליהנות מהם וידיהם תרפינה במלחמה.

אל תשחית את העצים    🔗

[299] (42) כאשר תקימו את המחנה הזהרו לא לעשות מעשים מכוערים ביותר1327. כאשר תשימו מצור ויחסרו עצים לעשיית המכונות אל תכריתו את הארץ בגדעכם את עצי פרי, אלא, להפך, תחוסו עליהם, בהתחשבכם שאלה נוצרו לתועלת בני האדם ושאלמלי היו מחוננים בדבור היו מדברים אליכם דברים נכוחים שאין להם שום חלק בסבת המלחמה והם סובלים רעות נגד היושר ושאלמלי היתה להם היכולת היו עוקרים את רגליהם והיו מהגרים לארץ אחרת1328.

[300] והיה כאשר תנצחו בקרב תהרגו את הקמים נגדיכם, אך את האחרים תצילו שיביאו לכם מס, חוץ מעמי הכנענים; כי את אלה עליכם להכרית כליל1329.

לא ילבש גבר שמלת אשה    🔗

[301] (43) השמר, ביחוד במלחמה1330, שלא תשתמש אשה בכלי גבר ולא גבר בבגדי אשה.

משה מוסר את התורה לכהנים    🔗

[302] (44) את החוקה הזאת השאיר, אפוא, משה. הוא מסר גם את המצוות אשר כתב לפני ארבעים שנה אשר על אודותן אדבר בספר אחר1331.

בימים הבאים – כי האספה נמשכה – הוסיף עליהן ברכות וגם קללות אשר תחולנה על ראש האנשים אשר לא יחיו לפי החוקים האלה, כי אם יעברו על התורות הכלולות בהם.1332 [303] אחרי כן קרא באזניהם שירה במשקל ההכסמטרון1333 והשאירה גם בספר, בַספר הקדוש, המכילה נבואה על העתידות לבוא, ולפיה בכל מה שנעשה והולך ונעשה לא החטיא משה מהאמת במאומה.

[304] את הספרים האלה נתן אל הכהנים וגם את הארון אשר לתוכו שם גם את עשרת הדברות החרותים בתוך שני לוחות וגם את המשכן1334. ואת העם הזהיר שאחרי כבשו את הארץ והאחזו בה לא ישכח את זדון עמלק,

ברכות וקללות    🔗

[305] כי אם יצא למלחמה עליו לנקום את נקמתו על אשר קרה את ישראל במדבר והֵרַע להם1335 ואחרי לכדם את ארץ הכנענים והשמידם כראוי את כל יושביה, עליהם להקים את המזבח לצד מזרח השמש1336 לא רחוק מעיר שכם בין שני הרים, הגריזים בימין וזה הנקרא עיבל לשמאל, הצבא יֵחָצֶה לששה שבטים ויעמדו על שני ההרים ואתם יחד הלויים והכהנים.

[306] והראשונים1337 יהיו אלה על הגריזים אשר יברכו את מיטב ברכותיהם לעמלים בעבודת אלהים ובשמירת מצוותיו ואינם סרים מדברי משה, והאחרים יסכימו במלים טובות וכאשר אלה מצדם יביעו אחוליהם, יסכימו הראשונים לדבריהם.

[307] אחר כך, באותו סדר, ישימו קללות על ראש האנשים אשר יעברו על המצוות ויענו אלה לאלה לאשֵר את הדברים שנאמרו.

[308] משה עצמו כתב בספר את הברכות ואת הקללות למען אשר לא יִמָחֶה לקחם על ידי הזמן, ולבסוף כתב אותם1338 על המזבח בכל צד ואמר כי לפניו יעמוד העם ויקריב את שלמיו ואת עולותיו ואחרי היום ההוא אין להקריב עליו איזה קרבן כי זה נגד החוק. את המצוות האלה צוה משה ועם העברים שומע בקולו ועושה כדבריו עד היום הזה.

משביע את העם    🔗

[309] (45) למחרת1339 אסף את העם יחד עם נשיהם וטפם לאספה שבה היה גם על העבדים1340 להיות נוכחים והשביע אותם לשמור על החוקים ובהתחשבם מאד מאד עם רצון אלהים לא לעבור עליהם לא מתוך משוא פנים לאיזה קרוב ולא מתוך כניעה לפחד ולא בגלל רעיון שאיזה גורם שהוא תקיף יותר משמירת המצוות.

עיר הנדחת    🔗

[310] או אם מי שהוא משאר בשרם1341 ינסה להפר ולבטל את החוקה אשר בידיהם או איזו עיר1342, יש לעצור בידם, הן הצבור הן היחיד ואחרי שיתגברו עליהם יש להשמידם כליל ולא להשאיר שום זכר1343, אם ביכלתם, לטעותם; אבל אם תקצר ידם להוציא לפועל את העונש, עליהם להראות שהמעשה הזה נעשה נגד רצונם. והעם נשבע את השבועה.

מזהיר את העם    🔗

[311] (46) הוא לימד אותם כמו כן באיזה אופן יוקרבו הקרבנות שיפיקו רצון רב יותר מאת אלהים1344 ואיך הצבא בצאתו למלחמה ישאל באבנים לקבל אות1345, כמו שבארתי גם למעלה1346. ונבא גם יהושע לעיני משה1347,

[312] אחר כך, בחזרו על כל פעולותיו אשר פעל להצלחת העם במלחמה ובשלום בחקקו להם חוקים ובהתאמצו יחד אתם לשכלול מדיניותם חזה מראש כמו שגלתה לו האלהות, [313] שאם יעברו על המצוות בנוגע אליה יתנסו ברעות כגון שארצם תוצף מחרב האויבים, עריהם תהרסנה ומקדשיהם ישמדו וימכרו ממכרת עבד לאנשים שלא ירחמו כלל על סבלותיהם1348 וחרטתם לא תועיל להם מאומה בסבלם1349.

[314] „האלהים אשר יסד אתכם, הוא ישמיד את עריכם ואת מדינתכם ואת המקדש, וחורבנם של אלה יקרה לא פעם אחת כי אם פעמים רבות“1350.

דבריו האחרונים    🔗

[315] (47) אחרי שאמץ את יהושע להוליך צבא1351 נגד הכנענים ואלהים יהיה עמו בכל פעולותיו1352 ואחרי דברו דברים רצויים אל כל העם, אמר: „מאחרי שעומד אני להאסף אל אבותינו ואלהים קבע את היום הזה לבוא אליהם, אעיד בעודני חי ולנגד עיניכם שעלי להודות לו בעד השגחתו עליכם,

[316] אשר הראה אותה לא לבד בהוציאכם מצרותיכם, אלא גם בשפע הטובות שנתן לכם, וגם שבמאמצי ובכל תעצומותי לדאוג איך להיטיב לכם יותר ויותר, עמד הוא לידי והראה את חסדו לנו בכל דבר.

[317] ויותר מזה, רק הוא הדריך אותי במאמצי והביא אתכם אל התכלית הרצויה בהשתמשו בי כעוזרו ומשרתו לכל הטובות שהיה ברצונו להביא לעמנו.

[318] על כן חשבתי לנכון בעמדי ללכת בדרך כל הארץ להלל את עוז אלהים, אשר ידאג לכם גם בעתיד בתתי לו אני בעצמי הכרת התודה המגיעה לו ובהשאירי בזכרונכם שעליכם להעריצו ולכבדו ולשמור את מצוותיו, המתנה היפה בכל מה שנתן לכם ומה שעוד יתן לכם בחסדו המתמיד.

[319] הלא גם מחוקק בן אדם נעשה לאויב וצר אם עוברים על חוקיו ומזניחים אותם. אל תנסו אפוא לעורר את חמת אלהים במאסכם את חוקיו, אשר הוא עצמו חקק אותם ונתן לכם“.

התרגשות העם    🔗

[320] (48) אחרי שדבר משה את הדברים האלה והגיע קץ ימיו ברך כל שבט ושבט ונבא את אשר יקרה לו; העם פרץ בדמעות במדה כזו שגם הנשים1353 בתופפן על לבן הביעו את צערן על המות המתקרב אליו. והילדים עוד הגדילו לבכות כי היו חלשים יותר מדי מלהתגבר על עגמת נפשם וגלו בזה שמבינים הם – בהתאם לגילם – לצדקתו ולגודל מפעלו.

[321] היה ביחס להבנתם הבדל1354 בצער של הצעירים והגדולים יותר בשנים; אלה בדעתם איזה מנהיג הם עומדים לאבד, בכו על העתיד, ואלה מלבד שהצטערו גם על זאת, גם על זאת שטרם הספיקו ליהנות יפה מצדקתו והנה עוד מעט וילך מהם.

[322] על התפרצות זעקת שבר של ההמון יכולים להוכח ממה שקרה למחוקק; כי הוא אשר תמיד היה מוכיח שאין להיות מדוכא בגלל הקץ המתקרב, יען כי זה נעשה ברצון אלהים ולפי חוק טבעי, בכל זאת נוצח מהתנהגות העם ובכה.

[323] בדרכו אל המקום אשר ממנו היה עליו להעלם הלכו כולם אחריו, הולכים ובוכים, ומשה צוה בתנועת יד לרחוקים שיֵרגעו, על הקרובים אליו פקד בדברים שלא יעשו לו, בלכתם אחריו, את הפרידה מלאה בכיות.

מות משה    🔗

[324] הם הבינו שעליהם לעשות את רצונו בדבר זה, לתת לו לצאת מן החיים לפי רצונו ונשארו על מקומם כשהם בוכים איש לקראת רעהו.

[325] לווהו הזקנים לבד והכהן אלעזר ושר הצבא יהושע. בהגיעו אל ההר הנקרא עֲבָרִים1355 – זאת היא רמה על פני יריחו המאפשרת לעולה עליה להשקיף על החלק הטוב ביותר של ארץ כנען ועל שטח רחב – שלח מעליו את הזקנים.

[326] והנה עוד הוא נפרד מאלעזר ויהושע ושוחח אתם, רבץ עליו פתאם ענן ויֵעָלֵם באחת הגאיות. הוא עצמו1356 אמנם כתב בספרים הקדושים שהוא מת מיראתו פן יעיזו בני האדם לאמר שבגלל רב צדקתו נעתק לאלהות1357.

דברי הערכה על משה    🔗

[327] (49) כל ימיו היו מאה ועשרים שנה, שליש מהשנים האלה פחות חודש אחד מלך. הוא מת בחודש האחרון של השנה, זה שהמקדונים קוראים דִיסְטרוֹס ואנחנו אדר, בראשון1358 לחודש.

[328] הוא העביר בבינתו את כל בני האדם מעולם והשתמש בפרי שכלו על הצד הטוב ביותר, ובדברו ובקראו אל ההמונים1359 ידע למצוא חן על ידי תכונותיו האחרות וביחוד על כי היה שליט ביצריו במידה כזו,

[329] עד כי נדמה היה שאין להם מקום כלל בנפשו ומכיר הוא את כנוייהם על ידי זה שרואה הוא אותם יותר אצל אחרים מאשר אצל עצמו. וכמצביא מעטים דומים לו, כנביא אין ערוך לו ומדי דברו את דבריו נדמה היה ששומעים את קול אלהים עצמו בדברו.

[330] העם התאבל עליו שלשים יום ושום צער אחר לא מלא במדה כזו את העברים בימים ההם כצער אחרי מות משה. [331] התעצבו עליו לא רק אלה לבד שהתהלכו אתו, כי אם גם אלה שהכירוהו מתוך חוקיו הצטערו מאד על העדרו, בלמדם מתוכם על רוממות צדקתו.

אלה הדברים אשר חשבנו לנו לחובה לספר על קצו של משה.



 

ספר חמישי    🔗

[1] (I–1) ויהי1360 אחרי שהָעתק1361 משה מקרב בני האדם באופן המסופר למעלה1362 ואחרי שכלו כבר כל המנהגים המקובלים בנוגע אליו והוקל האבל1363 צוה יהושע על העם להכון לקראת מסע מלחמה.

[2] וישלח מרגלים ליריחו לחקור את עוז יושביה ואת רוחם1364, והוא עצמו פקד את הצבא למען יוכל ברגע הדרוש לעבור את הירדן.

[3] ויקרא אליו את נשיאי1365 שבט ראובן ואת נשיאי שבט גד ומנשה – כי גם לחצי השבט הזה נתנה הרשות להתנחל בארץ האמורי שהוא החלק השביעי1366 של ארץ כנען –

[4] ויזכר להם את הבטחתם למשה ויזהירם כי ישמעו לפקודותיו ברצון הן מתוך הכרת טובה למשה בגלל דאגתו להם שלא חדל ממנה גם בקרבו למות, והן למען תועלת הכלל1367. וכאשר הסכימו ללכת אחריו יצא עם חמשים1368 אלף חילים מאָבֵל1369 ועבר ששים1370 ריס לעבר הירדן.

[5] (2) ואך הוקם המחנה1371 ויבואו המרגלים אשר לא נעלם מהם דבר מעניני הכנענים. כי בתחלה לא הכירו בהם הכנענים ויתורו את עירם כולה בלי מורא, איזו חלקים מהחומה חזקים ביותר ואיזו אינם מגינים על התושבים באותה המדה ואיזו מהשערים יועילו מחמת רפיונם לצבא לחדור דרכם.

[6] האנשים שפגשו בדרכם לא שמו לב על כי מסתכלים הם, בחשבם שכך נאה לזרים בגלל סקרנותם לסייר ולבדוק כל דבר אשר בעיר ואין כאן כוונת־אויב כלל1372.

[7] אבל בערוב היום סרו לאיזה מלון1373 בקרבת1374 החומה אשר אליו הובאו גם לפני כן לאכול שם, והם רק אל נסיעתם דעתם.

[8] והנה הוגד למלך בעת שבתו אל ארוחתו, שאנשים מספר ממחנה העברים באו אל העיר לחפור אותה ונמצאים במלון של רחב1375 והם חרדים מאד לבל יגלום. וישלח המלך מיד אחריהם ויצו לתפשם ולהביאם למען אשר יעונו1376 ויודיעו מה מגמתם פה.

[9] כשמוע רחב על בואם – היא היתה עסוקה ליבש חבילות פשתים על הגג – החביאה את המרגלים בתוכן, ולשליחי המלך אמרה שזרים אחדים בלתי ידועים סעדו אצלה מעט לפני בוא השמש והלכו להם, ואם הם נראים מסוכנים לעיר או באו לגרום סכנה למלך, קל יהיה לתפשם אם ידביקום.

[10] והאנשים אשר רומו כה על ידי האשה לא חשדו בשום ערמה והלכו להם אף מבלי לחפש במלון. אחרי שרדפו אחריהם בדרכים שחשבו כי בהן נמלטו, וביחוד באותן הדרכים המובילות אל הנהר, מבלי למצוא את עקבותיהם, חדלו מלהתאמץ עוד.

[11] כשוך הרעש הורידה1377 רחב את האנשים וספרה להם מאיזו סכנה העיזה להציל אותם, כי אילו נתפשה בעודה מחביאה אותם לא נמלטה מנקמת המלך, והיא וביתה אבדו באופן רע;

[12] היא הרבתה לבקש מהם כי ישמרו זאת בזכרונם, כאשר יכבשו את ארץ הכנענים ויגיעו לכך שיהיה לאל ידם להשיב גמול בעד הצלתם בשעה זו והציעה להם לשוב למקומם אחרי השבעם כי יצילו אותה וכל אשר לה בהכבש העיר לפניהם ובהשמידם את כל יושביה לפי החלטה שנתקבלה אצל בני עמם; יודעת היא זאת מתוך אותות שנתנו לה מאת האלהים [13] ויענו המרגלים שהם מודים לה על מעשיה בשעה זו ונשבעו שעוד יגמלו לה בעדם בעתיד; הם יעצו לה שכאשר תראה כי העיר עומדת להלכד, תאסוף את רכושה ואת כל בני משפחתה לתוך המלון ותחזיק אותם בו, ועל פני הדלתות1378 תפרוש אריגי1379 ארגמן למען אשר יראה המצביא את הבית ויזהר מלגרום רעה.

[14] „יען נודיע לו, אמרו, בדבר שאיפתך להצילנו. ואם איש מבני ביתך יפול בקרב, אל תָגֹלִּי עלינו את האשמה, ולאלהים אשר בשמו נשבענו נעתיר לבל יחרה אפו בנו כאילו עברנו על שבועתנו“.

[15] ואחרי שהסכימו ביניהם על הדברים האלה הלכו בהורידם את עצמם1380 בעד החומה ואחרי עברם בשלום ובואם אל אנשיהם ספרו את המוצאות אותם בעיר ויהושע הודיע לאלעזר הכהן הגדול ולמועצת הזקנים את הדברים אשר הבטיחו המרגלים לרחב ואלה קימו את השבועה1381.

[16] (3) הצבא1382 נרתע מֵעֲבוֹר, כי חזק היה זרם הנהר ואין גם לעבור עליו בגשרים, כי לא גושר קודם לכן, וגם חשבו, שאם ירצו לבנות גשר לא ימצאו מצד האויבים את המנוחה הדרושה וגם מעברות לא מצאו, והנה הודיע להם אלהים כי יעשה את הנהר נוח לעבור בו בהפחיתו את גאון מימיו.

[17] אחרי ששהה יהושע יומים1383 העביר את הצבא ואת ההמון כולו וכך הלכו: בראש צעדו הכהנים והם נושאים את הארון, אחריהם הלויים1384 נושאים את המשכן ואת הכלים הדרושים לעבודת הקרבנות1385 ואחרי הלויים הלכו כל הקהל לשבטיהם, הילדים והנשים בתוֶך1386, כי חששו להם לבל יסחפם הזרם.

[18] כאשר ראו הכהנים שנכנסו ראשונים, כי אפשר לעבור את הנהר – יען כי הופחת העומק והחצץ אשר לא היה בכחו של הזרם לגרפו, כי לא רב היה הזרם ולא חזק, נשאר מונח במקום רצפה – עברו כבר כולם את הנהר בבטחה בהכירם כי קיים אלהים את דברו אשר דבר להם מראש לעשותו.

[19] הכהנים נשארו עומדים בתוך הנהר עד כי יעבור העם ויגיע למקום בטוח. אחרי עבור כולם יצאו הכהנים ונתנו1387 עתה לזרם חופש לזרום כדרכו. ואך עברו העברים ויצאו מהנהר גדל הנהר ושב לגדלו הטבעי.

[20] (4) והעברים1388, אחרי שהתקדמו חמשים ריס1389, תקעו את המחנה במרחק עשרה ריסים מיריחו. ויהושע בנה מזבח מהאבנים שהרים כל אחד מנשיאי1390 השבטים מתוך האפיק במצות הנביא1391 שיהיה לאות על כריתת הזרם;

[21] על המזבח הזה הקריב קרבנות לאלהים1392; גם חגגו את הפסח במקום ההוא, כי כל הדברים שחסרו להם מקודם נתנו להם עתה בשפע רב; יען כי קצרו את תבואות הכנענים שהיו כבר בשֵׁלות וגם לקחו שאר הדברים לשלל. בימים ההם1393 חדל גם מזון המן שהתפרנסו בו כארבעים1394 שנה.

[22] (5) בעשות1395 בני ישראל את המעשים האלה לא יצאו הכנענים מתוך העיר כי נשארו שקטים1396 בתוך החומה, לכן החליט יהושע לשים עליהם מצור.

[23] וביום הראשון של החג1397 נשאו הכהנים את הארון – סביבו היה חלק מהחילים לשמור עליו1398 – ואחרים1399 הלכו בראש הלוך ותקוע מתוך שבעה שופרות וקראו את הצבא לגבורה1400 והקיפו את החומה כשהם מלווים על ידי מועצת הזקנים1401, ואחרי התקיעות האלה של הכהנים, כי חוץ מזה לא עשו ביום ההוא עוד כל מאומה, שבו אל המחנה.

[24] וככה עשו ששת ימים וביום השביעי אסף יהושע את אנשי החיל ואת העם כולו ויבשרם דבר כבוש העיר, כי ביום הזה ימסור אותה אלהים בידם, החומה תפול מעצמה ובלי שום עמל מצדם.

[25] והוא פקד עליהם להרוג כל מי שיפול בידם ובל תרפינה ידיהם בעיפם ובל יחדלו להרוג באויבים מתוך נטיה לחמלה, ובשעה שיהיו עסוקים לשלול שלל בל יתנו לאויבים להמלט;

[26] כי אם עליהם להשמיד כל חי ולא לקחת מאומה לטובת עצמם, אך את כל הכסף והזהב1402 צוה1403 לקחת אתם ולאסוף כבכורי הצלחתם המובאים מהעיר הכבושה לראשונה1404 ולשמור לפני אלהים ולהציל את רחב לבדה ובית אביה בגלל השבועות שנשבעו לה המרגלים.

[27] (6) אחרי1405 דברו את הדברים האלה ואחרי סדרו את הצבא הוליך אותו נגד העיר. ויסובו עוד פעם את העיר כשהארון הולך בראש והכהנים מזרזים בשופרות את החיל לפעולה1406. ויהי כאשר הקיפו אותה שבע פעמים ויעמדו לרגע קט1407 ותפול החומה מבלי שהשתמשו נגדה העברים במכונה או בכל כח אחר.

[28] (7) והעברים1408 חדרו לתוך העיר והרגו את כל אשר בתוכה יען כי תושביה נדהמו לסבת נפילת החומה באורח פלא ונעשו בלתי מסוגלים לחשוב על דבר הגנה על עצמם. [29] הם נשמדו אפוא בהדקרם ברחובות ובהפגעם בתוך הבתים. שום דבר לא יכול היה להועיל להם; כולם הושמדו על נשיהם וטפם והעיר מלאה גויות ואיש לא נמלט.

[30] את העיר כולה שרפו באש ואת סביבתה. ואת רחב עם בני ביתה אשר נמלטו ביחד אל המלון הצילו המרגלים וכאשר הובאה לפני יהושע, הביע לה את תודתו על הצלת המרגלים ואמר לה כי תגמולו לא יהיה נופל מטובה כזו1409. מיד נתן לה שדות1410 במתנה וכבדה עד למאד.

[31] (8) ואשר1411 לעיר, אם גם נצל דבר מה מהאש, הרס יהושע ואסר להתישב בה וקלל בקללות את האיש אשר ירצה להקים את הריסותיה: כאשר יניח את יסודות החומה יקופח מבנו בכורו ובגמרו אותה יאבד את צעיר בניו. האלהות נתנה דעתה על הקללות האלה1412 ובדברינו הבאים נספר1413 את האסון שנגרם על ידן.

[32] (9) כמות הכסף והזהב היתה לאין שעור וכמו כן של הנחושת שנאספה לרגלי הכבוש ואיש לא עבר על הפקודות ואיש לא לקח מהבזה לתועלת עצמו, כי אם היו בדֵלים מהם כאילו כבר הָקדשו לאלהים. ויהושע מסר אותם לכהנים לשימם באוצרות. ויריחו נחרבה אפוא באופן זה.

[33] (10) והנה1414 איש אחד, עכן1415 בן זבדי1416 משבט יהודה, מצא1417 אדרת מלכות1418, ארוגה כולה זהב וככר זהב שמשקלו מאתים שקל1419 ותעל בלבו המחשבה שקשה עד למאד לותר על מציאה שמצא בסכנת נפש ולא להנות1420 ממנה ולהוציאה מידו בהביאו אותה לאלהים שגם אינו זקוק לה, ויעש חור עמוק באהלו ויטמן את המציאה בתוכו ודִמה כי יתחמק מאלהים כשם שיתחמק מחבריו החילים.

[34] (11) המקום1421 שבו הקים יהושע את המחנה נקרא גלגל. השם הזה מסמן חופש1422. יען אחרי עברם את הנהר ראו את עצמם כבר חפשים מהמצריים ומסבלות המדבר.

[35] 12) ימים1423 אחדים אחרי מפלת יריחו שלח יהושע שלשת אלפים חילים לעיר עי1424 היושבת בצד יריחו ללכדה; אנשי עי נלחמו אתם וירדפו ויכו בהם ששה ושלושים איש. [36] הידיעה הזאת גרמה צער גדול ומפח נפש נורא, לא כל כך בגלל אבדן בני עמם, אף כי היו הנופלים גבורים מאד ונכבדים1425, כי אם מתוך יאוש.

[37] יען כי בהיותם בטוחים שכבר היו הם לאדוני הארץ וצבאם ישאר שלם בקרבות, כי ככה הבטיח להם אלהים מראש, ראו פתאום את האויבים מתעודדים. וישימו שקים על לבושיהם ויבלו יום שלם בבכי ובמספד מבלי לשים לב כלל לאכילה1426 ויצטערו מאד על האסון.

[38] (13) כראות1427 יהושע את הצבא מדוכא מאד ויאוש נורא תקף אותם, דבר גלויות1428 אל האלהים ואמר:

[39] „לא מתוך בטחון בכחות עצמנו הובאנו לכבוש במלחמה את הארץ הזאת, אלא משה עבדך המריץ אותנו לזאת, הוא אשר הבטחת לו באותות רבים שתעזור לנו לרשת את הארץ הזאת ולהגביר צבאנו תמיד על אויבינו. [40] ואמנם מאורעות אחדים קרו לנו לפי הבטחותיך, אך עתה נֻגפנו מבלי שקוינו לכך והפסדנו אנשים מכחות הצבא; בגלל המקרים האלה מדוכאים אנו כאילו בלתי בטוחות הן הבטחותיך ודברי משה שנבא לנו, ועוד יותר מעציבים אותנו הסכויים לעתיד אחרי שעלה לנו ככה נסיוננו הראשון.

[41] אבל אתה, אדני, אשר בכחך למצוא תרופה לצרות אלה, הסר ממנו את עֱנותנו שאנו נמצאים בה ואת היאוש שבלבנו מן הימים הבאים בתתך לנו נצחון“.

[42] (14) ככל1429 התחינה הזאת התחנן יהושע לאלהים והוא נופל על פניו. ואלהים ענה כי יקום ויקדש את הצבא מהטומאה שדבקה בו ומהגנבה שהעיז לקחת מהדברים שהחרמו בשבילו, כי בגלל המעשים האלה נֻגפו עתה, ואם ימצא האיש אשר בצע את הדבר ויֵענש, יבטיח להם את הנצחון על האויבים תמיד.

[43] יהושע אמר לעם את הדברים האלה ואחרי קראו לאלעזר הכהן הגדול ולנשיאים1430 הפיל את הגורל על השבטים. כאשר נתגלה על ידי הגורל שהמעל נעשה על ידי שבט יהודה, הפיל שנית את הגורל על משפחותיו ויִמָצא שהפושע האמיתי הוא מבני ביתו של עכן. וכשנעשתה החקירה לגברים ויִלָכֵד עכן1431.

[44] אי אפשר היה לו לכחש1432 בהיותו נלכד על ידי האלהים בלי מוצא והודה על הגנבה והוציא את הדברים הגנובים לעיני כולם. הוא1433 הוצא מיד להורג ובלילה חפרו לו קבר בלי לתת לו כבוד כיאות לנדונים1434.

[45] (15) אחרי1435 שטהר יהושע את הצבא הוליכו הוא עצמו1436 אל העי. הוא שם בלילה אורבים סביב לעיר ובבוקר אסר את הקרב עם האויבים. ואלה יצאו אליהם ברוממות רוח בגלל הנצחון שהיה להם בראשונה, אבל יהושע עשה את עצמו כאילו נָסוֹג אחור ומשך אותם אחריו הרחק מן העיר, יען חשבו בלבם כי יכולים הם, כאילו כבר נצחו, לזלזל בעברים.

[46] ועתה הפך יהושע את חילו והעמידו מול הרודפים ונתן את האותות אשר נדבר עליהם עם האנשים אשר במארב שגם הם יתפרצו לתוך הקרב. אלה רצו לתוך העיר בשעה שיושביה היו לפני החומות וחלק מהם שקועים בכל הגיגם להסתכל בנעשה בחוץ1437.

[47] האורב לכד את העיר והרג את כל הבא לקראתו ויהושע אלץ את הלוחמים בו לפנות עורף. הם נדחקו אל העיר אשר חשבוה עוד עומדת על תלה, אך בראותם שגם היא נלכדה ובהוכחם כי היא עולה באש יחד עם נשיהם וטפם התפזרו בשדות ומבודדים לא היה בהם כח לעמוד על נפשם.

[48] אחרי התבוסה הזאת של אנשי העי, נפל לידי העברים מספר עצום של ילדים ונשים ועבדים1438 וכמות עצומה של שלל אחר; הם לקחו גם עדרי צאן והרבה כסף, כי הארץ היתה עשירה; ואת כל אלה חלק יהושע לאנשי צבאו בעת היותו בגלגל.

[49] (16) והגבעונים1439 אשר ישבו קרוב מאד לירושלם בראותם את אשר קרה לאנשי יריחו ולאנשי העי וביראם פן תגיע הסכנה גם עדיהם לא החליטו בכל זאת לבקש על חייהם מיהושע, יען שערו שלא ישיגו בשבילם איזו הנחה שהיא מאת איש הנלחם לשם השמדת עם הכנענים כולו.

[50] ויקראו את יושבי כפירה וקרית יערים1440 שכניהם לכרות ברית אתם ויאמרו להם, שגם הם לא יוכלו להמלט מהסכנה אם בני ישראל יכבשו אותם תחלה, אך אם יתאחדו יחד אתם למלחמה חושבים הם כי אפשר יהיה לעמוד בפני עוזם1441.

[51] כאשר נתקבלו דבריהם ברצון שלחו מלאכים, אשר חשבו אותם למוכשרים ביותר בין התושבים לפעול לטובת העם, כי יכרתו ברית ידידות.

[52] ואלה חשבו שמסוכן הוא להודות כי כנענים הם ויושבים הם רחוקים מאד מהם וְיאמרו כי באו מדרך רחוקה לשמע גבורתו וכאות לדבריהם אלה יַראו את כליהם;

[53] יען בצדיה שמו על עצמם בלואי בגדים למען יאמנו דבריהם.

[54] ובכן כאשר עמדו בין בני ישראל אמרו כי נשלחו מאת הגבעונים והערים הסמוכות להם והרחוקות מאד מהארץ הזאת לכרות אתם ברית לפי אותם התנאים שיש לעברים מאבותיהם; ויען כי נודע להם כי בחסדי אלהים וטובו נתנה להם ארץ הכנענים לירושה, אמרו לעצמם, כי ישמחו אם ימָצאו ראויים להיות תושבים אצלם.

[55] ובדברם את הדברים האלה ובהראותם את סמני נסיעתם קראו את העברים לכרות ברית ידידות. יהושע האמין לדבריהם שאינם מעמי הכנענים והשלים אתם. ואלעזר הכהן הגדול1442 יחד עם מועצת הזקנים נשבעו להתיחס אליהם כאל אוהבים ובעלי ברית ושלא לגרום להם עָוֶל והאם אִשֵּׁר את השבועות.

[56] והגבעונים אחרי השיגם בערמה את חפצם שבו אל עריהם. והנה במסע המלחמה אל רגלי הרי כנען נוכח יהושע, שהגבעונים יושבים לא רחוק מירושלם וכי הם עם מעמי הכנענים, וישלח ויקרא את ראשיהם ויוכיח אותם על דבר ההעֲרָמָה.

[57] ויצטדקו האנשים ויאמרו כי לא היתה להם דרך אחרת להציל את נפשם זולת זו ורק מתוך הכרח שמו כל תוחלתם בה; אז קרא יהושע את אלעזר הכהן הגדול ומועצת הזקנים ואלה שפטו שיש לעשותם עבדי העדה1443. והוא יעד1444 אותם לעבדות זו. אלה מצאו אפוא לעצמם הגנה ובטחה מפני הסכנה שהיו צפויים לה.

[58] (17) ויחר1445 למלך ירושלם על כי עברו הגבעונים ליהושע ויזמן את מלכי העמים הקרובים להצטרף אליו לעלות עליהם למלחמה. ויהי כראות הגבעונים את ארבעת המלכים באים אתו וחונים על יד מעין1446 לא רחוק מהעיר ומתכוננים למצור, שלחו ליהושע לבוא לעזרתם.

[59] כי ככה היה מצבם שמאלה היתה נשקפת להם הסכנה להשמד, ואילו להנצל על ידי אלה שנלחמו להכרית את עמי הכנענים, בגלל ברית הידידות שכרתו.

[60] וימהר יהושע עם כל צבאו לעזרתם וילך כל היום1447 וכל הלילה ובבוקר בא על האויבים ויכה אותם אחור וירדוף אחריהם במורדי הנוף הנקרא בית חורון1448. ופה ראה בעיניו את סעדו של אלהים שנתגלה לו ברעמים ובשלחו ברקים ובהשליכו אבני ברד גדולות מהרגיל.

[61] אגב, קרה גם שהיום אָרַך מאד, למען אשר הלילה היורד לא יעצור בהתלהבות של העברים עד כי תפש יהושע את המלכים שהתחבאו במערה על יד מקדה1449 והעניש את כולם. כי אורך היום נמשך ביום ההוא יותר מהזמן הרגיל, מעידים על כך הספרים המונחים במקדש1450.

[62] (18) אחר1451 שמגר יהושע באופן זה את המלכים אשר יצאו להלחם עם הגבעונים עלה שנית על החלק ההררי של כנען ואחרי הכותו מכה רבה בתושבים וקחתו שלל שב אל המחנה הגלגלה1452. [63] והנה1453 השמועה על גבורת העברים התפשטה למרחקים והגיעה אל העמים אשר בסביבה ונפל עליהם פחד גדול בשמעם על המון החללים, ויֵצאו למלחמה על העברים מלכי הר הלבנון שהם כנענים ומלכי הכנענים אשר בעמקים ומשכו אליהם את הפלשתים1454 ויחנו על יד בְּאֵרוֹת1455, עיר בגליל העליון לא רחוק מקדש1456; גם החבל הזה נמנה את הגליל.

[64] כל הצבא היה שלש מאות אלף חיל ועשרת אלפים רוכבים ועשרים אלף1457 רכב. המון האויבים הבעית1458 גם את יהושע עצמו וגם את בני ישראל ולרגלי פחדם המופרז פקפקו בתקוה לנצחון.

[65] אך האלהים נזף בהם בגלל פחדם וכסופיהם לדבר שהוא למעלה מעזרתו והבטיח כי ינצחו את האויבים וצוה עליהם לעשות את הסוסים בלתי ראויים לשמוש ולשרוף את הרכב. מעודד מהבטחות אלהים יצא יהושע לקראת האויבים וביום החמישי1459 הגיע אליהם והתחיל להלחם בהם; קרב כבד התלקח ומגפה גדולה היתה באויבים אשר השומעים לא יאמינו למשמע אזנם.

[66] וירדוף אחריהם עד למרחוק ויך את כל צבא האויבים ורק מעטים1460 נשארו, גם המלכים כולם נפלו, וכאשר לא נשארו עוד אנשים להרוג, השמיד יהושע את סוסיהם ושרף את מרכבותיהם.

[67] אחרי כן עבר בארץ בטח כי לא היה איש אשר יהין לצאת נגדו למלחמה, כי אם לקח את הערים במצור והכה לפי חרב את כל הנפש אשר נפלו בידו.

[68] (19) כאשר1461 עברה כבר השנה החמישית1462 ומהכנענים לא נשארה עוד כל נשמה1463 זולת אולי מעטים אשר נמלטו בגלל משגב חומותיהם, העתיק יהושע את מחנהו מהגלגל אל בין ההרים וישכן את המשכן הקדוש בעיר שילה, כי המקום נראה לו מתאים בגלל יפיו, עד אשר ירשה להם המצב לבנות מקדש.

[69] משם1464 הלך לשכם עם העם כולו ויקם מזבח כמו שאמר משה תחלה1465 ובחלקו את הצבא העמיד את החצי האחד על הר גריזים ואת החצי השני על העיבל אשר עליו היה גם המזבח1466 עם הלויים והכהנים1467.

[70] אחרי הקריבם קרבנות וקראם קללות1468 אשר רשמו אותן1469 על המזבח, שבו לשילה.

[71] (20) ויהושע1470 אשר הזקין כבר וראה כי ערי הכנענים אינן נוחות להלכד הן בגלל עוז המקומות אשר בהן נבנו והן בגלל חוזק החומות אשר בצרו אותן הכנענים נוסף על היתרון הטבעי של הערים –

[72] כי כאשר הכירו התושבים שיציאת בני ישראל ממצרים תגרום להם כליה, הקדישו מאז את כל זמנם לבצר את עריהם בהבינם שאויביהם ימנעו את עצמם מלצור עליהן מאפס תקוה לכבשן ־ ויקהל1471 את העם לשילה ויקרא לאספה.

[73] ויזדרזו ויבואו והוא ספר להם על כל מה שעלה כבר בידם לעשות והפעולות שכבר נעשו, מה מוצלחות הן וראויות לאלהות אשר נתנה אותן להם ולטיב החוקים אשר לפיהם הם חיים; הוא הזכיר להם ששלשים ואחד מלכים שהעיזו להלחם בהם, נוצחו, וכי הצבא אשר בטח ברוב חילו ונכנס עמהם לקרב השמידום בני ישראל כליל עד שלא נשארה מהם אף משפחה אחת1472.

[74] והנה חלק מהערים נלקח אמנם, אבל לחלק מהם דרוש זמן ומצור ארוך בגלל משגב חומותיהן והבטחון אשר התושבים הושפעו על ידו, לכן חושב הוא לנכון לשלוח הביתה את האנשים אשר עברו יחד אתם את הירדן ולקחו חלק בסכנות יען היותם שארי־בשר ולהביע להם תודה על עזרתם.

[75] גם יש לשלוח אחד1473 מכל שבט, אנשים אשר ישרם הוכח שיָמֹדוּ את הארץ באמונה ובלי שום תרמית ויודיעו לנו בלב ישר מה הוא גדלה.

[76] (21) ויהושע1474 אחרי דברו את הדברים האלה ואחרי קבלו את הסכמת ההמון, שלח אנשים אשר יָמֹדוּ את ארצם בהוסיפו אליהם מודדים מומחים אחדים1475, אשר הודות לאמנותם לא יחסר הדיוק הדרוש; ויצו עליהם להעריך את מדת האדמה הטובה לבד ואת הטובה פחות לבד.

[77] יען כי טבע ארץ הכנענים הוא שאפשר לראות שטחים גדולים הראויים לשאת יבול ובהשואה לאדמה אחרת יחשבו פוריים מאד, אולם אם נדמה אותה עם החבלים של יריחו וירושלים יראו שאינם שוים מאומה.

[78] ואף כי ארץ הכנענים מצערה בהחלט ובחלקה הגדול היא הררית, אולם בגלל שפע פירותיה ויפיה אינה נופלת מארץ אחרת. מסבה זו חשב יהושע שיש צורך גדול יותר להעריך את החלקים מאשר למוד אותם, ולפעמים צמד שדה אחד שוה יותר מאלף1476.

[79] האנשים שנשלחו, עשרה1477 במספר, התהלכו בארץ והעריכו אותה ובחודש השביעי1478 שבו אליו אל העיר שילה, שבה הקימו את המשכן.

[80] (22) ויקח1479 יהושע אתו את אלעזר ואת מועצת הזקנים עם ראשי המטות ויחלק את הארץ לתשעת השבטים ולחצי שבט מנשה במדדו לפי גדלו של כל שבט ושבט.

[81] ויהי בהפילו את הגורל עלה בגורלו של יהודה אדום1480 העליונה כולה המשתרעת לארכה עד ירושלם והיורדת ברחבה עד הים הסדומי. בגורל הזה היו הערים אשקלון1481 ועזה1482.

[82] שמעון, שהיה השני1483, קבל בגורלו את החלק מאדום הגובל עם מצרים וערב. בני בנימין קבלו את חלקם בגורל מנהר ירדן ימה לאורך, אבל לרוחב גובל הוא בירושלם ובבית אל1484. החלק הזה היה צר מאד בגלל סגולת האדמה, כי הוא הכיל את יריחו ואת העיר ירושלם.

[83] שבט אפרים קבל בגורלו אדמה המשתרעת באורך מנהר הירדן עד גזר1485 וברוחב מבית אל עד העמק הגדול,

[84] וזה של חצי מנשה מהירדן עד העיר דור1486, ברוחב עד בית שאן1487, הנקראת היום סקיתופוליס1488, אחריהם קבל יששכר את הר הכרמל ואת הנהר כגבול לאורך ואת הר תבור1489 לרוחב.

[85] בני זבולון קבלו את חלקם עד ים גניסר1490 ויורד אל הכרמל ואל הים. השטח המתחיל מהכרמל הפונה לעבר צדון והנקרא העמק, כי אמנם הן הוא, נפל כולו בידי בני אשר. בחלקם עלתה העיר אכזיב1491 הנקראת גם אֶקְדִיפֵה1492.

[86] את השטחים לצד מזרח השמש עד העיר דמשק והגליל העליון לקחו בני נפתלי עד הר הלבנון ומעינות הירדן אשר מקורם בהר הזה [מהמורד הנמצא בקרבת הגבולות בצפון העיר אכזיב]1493.

[87] בני דן קבלו בגורלם את החלק מהעמק המשתרע לעבר מערב השמש עד אשדוד1494 ודור על הגבול, ויבנה1495 כולה וגת1496 מעקרון1497 עד ההר אשר ממנו התחיל שבט יהודה.

[88] (23) והנה ששת העמים הנקראים בשם בני כנען חלקם יהושע באופן זה ואת אדמתם נתן לתשעת השבטים וחצי השבט לנחלה.

[89] כי את ארץ האמורי הנקראת גם היא על שם אחד מבני כנען, לקח כבר משה והנחילה לשני השבטים וחצי השבט. את הענין הזה תארתי גם למעלה1498. החבלים מסביב לצדון ואלה של הערקי והחמתי והארודי1499 נשארו בלתי מסומנים.

[90] (24) ויהושע1500, אשר הזקנה כבר מנעה ממנו מלפעול ככל שהיה עם לבבו וגם האנשים אשר באו אחריו לנהוג את העם הראו כי ידם רפה לעשות לטובת הכלל1501, צוה לכל שבט לבלתי השאיר איש מגזע הכנענים בתוך הארץ אשר נפלה בגורלו1502, יען כי רק במעשה זה בטחונם ושמירת מנהגי אבותיהם ככל האשר דבר אליהם משה מאז1503 וכמו שברור הדבר לו לעצמו.

[91] וכי1504 יתנו ללויים שלשים ושמונה ערים; יען הקדימו וקבלו כבר עשר ערים בארץ האמורי1505; מאלה1506 הבדיל שלש בשביל הנמלטים לשבת בהן; כי דאגתו היתה רבה לבלי להזניח דבר מכל אשר צוה משה. ובכן משבט יהודה את חברון, את שכם מאפרים ומנפתלי את קדש; החבל הזה הוא בגליל העליון.

[92] הוא חלק גם1507 את השלל ככל אשר נשאר עוד, כי רב היה והיו מבורכים בעושר גדול הן בכללם והן איש איש בזהב וכסף ובגדים וכלים מכלים שונים ובהמון מקנה שאי אפשר היה לשער את מספרם1508.

[93] (25) אחרי כן1509 אסף את הצבא לאספה ואמר לאלה אשר מושבם היה בעבר הירדן בארץ האמורי – הם יצאו למלחמה חמשים1510 אלף אנשי חיל – את הדברים האלה: „הואיל ואלהים, אבי זרע העברים ואדונם, נתן את הארץ הזאת לאחוזה ומבטיח לשמור שנאחז בה לעולמי עד,

[94] והואיל ונתתם במצות האלהים את עזרתכם בכל נפשכם מדי פעם בפעם כאשר היינו זקוקים לה, מן היושר הוא, מאחרי שלא נשאר עוד שום מכשול, שתשובו למנוחתכם ותנפשו ממסירותכם, למען אשר, אם נהיה זקוקים לעזרתכם שנית, נמצא אותה מהירה למצוקותינו ובשעת הצורך בלתי רפויה ביותר לרגלי היגיעות של עתה.

[95] תודתנו נתונה לכם על אשר השתתפתם אתנו בסכנות ולא בשעה זו לבד אלא לנצח כה נהיה, יען כי מטבענו לזכור את ידידינו ולשמור בזכרוננו את חסדיהם שגמלו לנו, הלא בגללנו דחיתם את ההנאה מנכסיכם שהגיעו אליכם ואחרי שיגעתם להביאנו אל המקום אשר אנחנו עומדים בו היום ברצון אלהים רק עתה בדעתכם לקחת חלק בהם.

[96] נוסף לנכסים שישנם בידכם באה לכם גם שפעת עושר לרגלי טרחתכם אתנו ותקחו אתכם שלל רב בזהב ובכסף והנכבד עוד מכל אלה, את ידידותנו ואת נכונותנו לגמול לכם בכל דבר שיהיה ברצונכם. כי גם לא הפלתם דבר מהדברים אשר אמר משה ולא מאסתם בהם משעה שהוא הסתלק מבין בני האדם ואין מעשה שעשיתם אשר לא נכיר לכם טובה בעדו.

[97] ולכן אפוא ניתן לכם בלב שמח לשוב לאחוזותיכם ואנו מחלים את פניכם לבל יעלה על דעתכם כי יש איזה גבול בתוך קרבת המשפחה שבינינו ובל תחשבו אותנו בגלל הנהר הזה הזורם בתוֶך, כזרים ולא כעברים. כי אנחנו כולנו זרע אברהם אשר ישב גם פה וגם שם, ואל אחד הוא אשר הביא לחיים את אבותינו כמו את אבותיכם;

[98] שמרו את עבודתו בכל לבבכם ואת חוקתו אשר צוה אותה על ידי משה, שמרו כל מצוותיו, כי אם תשארו נאמנים להן גם אלהים יראה את חסדו ואת בריתו לכם, אך אם תפנו את לבבכם לחוקות עמים אחרים, יסתיר את פניו מגזעכם“.

[99] אחרי דברו את הדברים האלה ואחרי הפרדו מהם, מאיש איש מנשיאיהם לבד ומן ההמון בכללו נשאר הוא לבדו, אבל העם לוה אותם לא בלי דמעות בעיניהם ובקושי נפרדו איש מרעהו1511.

[100] (26) אחרי1512 עברם1513 את הנהר הקימו שבט ראובן וגד ואלה שהלכו אתם מבני מנשה מזבח על שפת הירדן, מזכרת לדורות הבאים, סמל לקרבת משפחה עם היושבים בעבר השני.

[101] כאשר שמעו האנשים שבעבר הזה שההולכים הקימו מזבח, אבל לא שמעו באיזו כונה עשוהו הללו, כי אם דמו כי במזמת מרד והכנסת אלים זרים עשו זאת, לא רצו לפקפק בשמועה, אלא, להפך, האמינו שהדבה הזאת נגד עבודת אלהים נכונה1514 וישימו את נשקם עליהם לעבור את הנהר ולנקום במקימי המזבח ולהענישם על עברם על מנהגי אבותיהם. [102] כי לא נראה להם שיש לתת לבם לקִרבה ולערכם של מחוללי הדבר, אלא לרצון האלהים ולחפצו באיזו דרך יעבדוהו.

[103] הם התכוננו אפוא בכעסם לצאת למלחמה. אולם יהושע והכהן הגדול אלעזר ומועצת הזקנים עצרו בהם ויעצום לבוא אתם בדברים תחלה ולעמוד על כונתם, ואם יוכחו שכונתם רעה, רק אז יעברו אליהם למלחמה.

[104] ובכן שלחו מלאכים אליהם, את פנחס בן אלעזר ועשרה אנשים אתו מנשיאי העברים שיודעו מה היתה כונתם בהקימם את המזבח על שפת הנהר אחרי עברם אותו.

[105] כאשר עברו המלאכים את הנהר ובאו אליהם, נאספו לאספה ופנחס קם ואמר, שחטאם גדול מכדי להוכיחם ולהתרות בהם להבא. אף על פי כן לא הביטו אל גודל מעלם ולא אחזו מיד בנשק להענישם קשה, אלא הביטו אל הקִרְבָה ואל האפשרות לתת בינה בלבם גם על ידי מלים ולכן שלחו את המלאכות הזאת.

[106] „למען לא נראה אחרי שנדע את הגורם אשר הניע אתכם לעשות את המזבח, כיוצאים בפזיזות למלחמה עליכם אם מתוך תבונה ישרה עשיתם את המזבח, ומצד שני נעניש בצד אם המעל יבורר לאמתו.

[107] כי לא יכולנו לתאר לעצמנו שאתם, אחרי שהָראיתם לדעת את רצון האלהים וזכיתם לשמוע את המצוות אשר נתן לנו, כשתפרדו מאתנו ותתנחלו על אדמתכם, אשר בחסד האלהים ובהשגחתו עלינו באה לידכם, שכח תשכחוהו ובעזבכם את המשכן ואת הארון ואת המזבח אשר ירשנו מאבותינו תכניסו אלהי נכר ותפנו אל תועבות הכנענים.

[108] אולם תֵחשבו נקיים מאשמה אם תשובו מדרככם ולא תוסיפו במעלכם ותעריצו את מצוות אבותיכם ותזכרו אותן. אך אם תעמדו בחטאותיכם לא נחשוך בהתאמצות ונגן על המצוות, נעבור את הירדן ונבוא לעזרתן ונלחם מלחמת אלהים עצמו, כי נחשוב אתכם בלתי נבדלים בשום דבר מהכנענים ואותם כמותכם נשמיד יחד.

[109] אל תחשבו שבעברכם את הנהר יצאתם גם מחוץ לכוחו של אלהים; בכל מקום אתם ברשותו ואי אפשר לברוח מעוזו ומנקמתו. ואם חושבים אתם שישיבתכם במקום הזה מונעת מכם לחזור בתשובה, שום דבר אינו מעכב שנחלק שנית את הארץ ונשאיר את החלק הזה למרעה צאן.

[110] אולם טוב תעשו אם תחזרו למוטב ותשנו את דעתכם כל עוד שלא נושנתם בחטאיכם. ומתחננים אנו אליכם בשם טפכם ונשיכם לא להביא אותנו לידי הכרח להענישכם. ובכן אפוא שלום עצמכם ושלום היקרים לכם ביותר תלוי באספה זו כפי שתחליטו. שקלו בדעתכם מה מועיל יותר להנצח על ידי דברים או לחכות להנסות על ידי מעשי מלחמה“.

[111] (27) אחרי1515 שדבר פנחס את הדברים האלה התחילו ראשי האספה וכל ההמון להצטדק מהעלילות עליהם ואמרו כי אין בדעתם לפנות עורף לקרבה אתם וכי לא הקימו את המזבח מתוך מרד,

[112] כי מודים הם שאלהים הוא אחד, זה המשותף לעברים כולם ושעל מזבח הנחושת אשר לפני המשכן יש להקריב את הקרבנות. ואשר למזבח שבנו זה עתה ושבגללו נעשו גם חשודים, לא הקימוהו לשם עבודת אלהים „כי אם לסמל בלבד וכעד לדורות לקרבת משפחה אתכם וכהתחייבות ליושר לבב ולהשאר נאמנים לחוקי אבותינו ולא כהתחלה לעבור עליהם, כמו שאתם חושדים, ועד נאמן יהיה לנו אלהים שמטעם זה נבנה המזבח. [113] ובכן תהיה דעתכם עלינו טובה יותר ואל תאשימונו במעשים אשר בגללם ראויים בצדק להיות נכרתים כל זרע אברהם האומרים ללכת במנהגים חדשים יותר בהטותם מהדרך המקובלת“.

[114] (28) ויהלל1516 אותם פנחס על דבריהם וישב אל יהושע ויספר לעם את כל הקורות אותם. וישמח יהושע שאין שום צורך לצבוא צבא ולהוליכו לחרב ולמלחמה נגד אנשים שארי בשר ויזבח1517 זבחי תודה לאלהים על הידיעות האלה. אחרי כן שלח את ההמון איש לנחלתו והוא עצמו נשאר לשבת בשכם1518.

[115] אחר כך בשנת העשרים1519, בהיותו בא בימים, שלח לקרוא לנכבדי הערים ולראשים ולזקנים ומההמון ככל אשר השיגה ידו, שיתאספו אליו, ובבואם הזכיר להם את כל טובות האלהים, שהרבה לעשות עמהם עד שהגיעו ממצב שפל למדרגה כזו של תהלה ועושר, [116] ויצום לשמור על אהדת אלהים שהוא כה טוב להם ורק על ידי יראתו תשאר האלהות נאמנה להם. כי חושב הוא כי נכון הדבר להשאיר להם, בעמדו לעזוב את החיים, תוכחה כזו ובקש אותם כי זכור יזכרו את אזהרתו.

[117] (29) ויהי1520 אחרי דברו את הדברים האלה אל הנאספים וימת בן מאה ועשר שנים; מהן בִּלה ארבעים שנה יחד עם משה, עסוק ללמוד למודים מועילים1521, והיה מצביא אחרי מות משה חמש ועשרים שנה1522.

[118] הוא היה איש שלא חסרה לו לא ההבנה ולא הסגולה לבאר לרבים את מחשבותיו באר היטב, אלא גם הצטיין בשתי התכונות; נוסף לזה היה במעשיו ובסכנות אמיץ ונועז, פקח עד למאד ונהל את הענינים בשלום והתאים את כשרונו לכל מצב ומצב1523.

[119] הוא נקבר בתמנה1524 בשבט אפרים. באותו זמן מת גם הכהן הגדול אלעזר והשאיר את הכהונה לבנו פנחס; מצבת זכרונו וקברו נמצאים בעיר גֶבַע1525.

[120] (II–1) ויהי1526 אחרי מות האנשים האלה1527 וינבא פנחס1528 בהתאם לרצון האלהים שלהשמדת גזע הכנענים מגיעה ההנהגה1529 לשבט יהודה, כי העם היה תאב להוָדע מה הוא גם רצונו של אלהים. ויקח יהודה אתו את שבט שמעון ותנאי התנו שאחרי הכריתם את הכנענים מחלקו, יעשו כן גם לאלה אשר בגורלו של שמעון.

[121] (2) והכנענים1530, אשר מצבם שגשג1531 בימים ההם, חכו להם וצבא גדול עמהם על ידי בזק1532 וימסרו את ההנהגה למלך בני בזק, אדוני־בזק1533; השם הזה מסמן אדון בני בזק, יען אדוני1534 משמעו בשפת העברים אדון.

[122] הם קוו להתגבר על בני ישראל יען כי יהושע מת. ובני ישראל משני השבטים שהזכרתי למעלה התנגשו אתם ונלחמו באופן מזהיר והרגו מהם למעלה מעשרת אלפים ואת האחרים הניסו וברדפם אחריהם תפשו את אדוני בזק, אשר הומם על ידם;

[123] אז אמר: „האֻמנם, לא יכולתי להתחמק לעולם מלפני האלהים ונענשתי באותו עונש אשר לא פקפקתי עד כה מלעשות לשבעים ושנים1535 מלכים“.

[124] ובעודו חי הביאוהו לירושלים ואחרי מותו קברוהו באדמה1536. הם פשטו ולכדו את הערים וכבר היו בידם ערים רבות כאשר שמו מצור על ירושלים; במשך הזמן כבשו את העיר התחתונה והרגו את כל תושביה; קשה היה להם לכבוש את העיר העליונה1537 בגלל משגב חומותיה וטבע המקום.

[125] (3) משם1538 העבירו את המחנה לחברון ואחרי לכדם אותה הרגו את כל יושביה. נשארו עוד ילידי הענקים אשר בעקב גודל גופם וצורתם לא היו דומים כלל לשאר בני אדם והיו מופלאים במראה ואף השמועה על אודותם היתה נוראה. עוד היום אפשר לראות את עצמותיהם ואין בהן שום דמיון לאיזה דבר שהגיע לידיעתנו.

[126] את העיר הזאת נתנו כמתנה סגולה ללויים יחד עם אלפים האמה, אבל את האדמה1539 נתנו תשורה לכלב כמו שצוה משה1540; כלב היה אחד מהתרים אשר שלח משה לארץ כנען. [127] הם1541 נתנו אדמה להתישב עליה גם לבני יתרו1542, על היותו חותן משה, יען כי עזבו את מולדתם והלכו אחרי בני ישראל וחנו יחד אתם במדבר.

[128] (4) שבט1543 יהודה ושבט שמעון כבשו אפוא את הערים אשר בחלק ההררי של כנען ומהערים אשר במישור ועל שפת הים – את אשקלון ואשדוד. אולם עזה ועקרון נצלו מידם1544. יען כי ישבו במישור והיו מצוידים במספר רב של רכב ברזל, לכן הכו קשה בתוקפים1545. ושני השבטים האלה התעשרו מאד במלחמותיהם לכן שבו אל עריהם ויניחו את הנשק מידם1546.

[129] (5) בני1547 בנימין, אשר בחלקם היתה ירושלם, נעתרו ליושביה כי ישלמו מס. ולכן נחו כולם, אלה מלהרוג ואלה מלחיות בסכנה, ויפנו לעבודת האדמה. ככה עשו גם שאר השבטים1548 בחקותם את מעשה שבט בנימין1549 ובהסתפקם במסים ששֻׁלמו להם נתנו לכנענים לחיות בשלום.

[130] (6) שבט1550 אפרים אשר צר על בית־אל לא מצא תועלת שתשוה לערך הזמן והעמל שהוציא על המצור. בכל זאת, למרות היגיעות, המשיכו במצור.

[131] לבסוף תפשו איש מאנשי העיר אשר יצא לבקש צרכי אוכל1551; הם הבטיחו לו כי אם ימסור את העיר יצילו אותו ואת בני משפחתו. וישבע האיש ההוא כי בתנאים אלה ימסור את העיר לידם. על כן נצל האיש ובני ביתו, ואלה תפשו את העיר אחרי הכותם את כל התושבים לפי חרב.

[132] (7) ואחרי1552 המעשים האלה רפתה יד בני ישראל על אויביהם ויתמכרו לעבודת האדמה1553. ויהי1554 כאשר הלך עשרם הלוך וגדל ודבקו במנהגים של חיי מותרות ותענוגים, זלזלו בחוקתם ולא דקדקו עוד בקיום המצוות כהלכתם.

[133] האלהות קצפה על המעשים האלה והודיעה1555 להם כי ראשית חסו על הכנענים נגד רצונה1556, ושנית שהללו יתנגדו להם ביד חזקה במצאם את השעה הנכונה.

[134] ובני ישראל נפלה רוחם בהם למשמע דברי אלהים אלה וגם נעשו בלתי מוכשרים להלחם יען כי קבלו הרבה מדרכי הכנענים ובגלל המותרות כבר נחלשו מלשאת תלאות. [135] וכבר התחיל גם שלטון האצילים לשחת את דרכו, גם לא מנו עוד את מועצת הזקנים ולא כל שלטון אחר מאלה שהיו נקבעים קודם לכן לפי החוק1557, הם חיו על שדותיהם והיו שקועים בתענוגים להוסיף חיל על חילם. ולרגלי שלותם המרובה הזאת הקיפה אותם עוד פעם מריבה נוראה שבגללה הגיעו להלחם איש באחיו. וזה הדבר:

[136] (8) איש1558 לוי, בן העם הפשוט, והוא גר בנחלת אפרים, לקח לו אשה צעירה1559 מבנות בית לחם; המקום הזה נמצא במטה יהודה. באהבתו העזה לאשתו, כי לבו נלכד ביופיה היה אומלל על כי לא גמלה לו כאהבתו.

[137] ויען כי התנכרה לו1560 ועל כן בערה בו התאוה יותר ויותר1561, קמו ביניהם מריבות בלי הרף, ולבסוף קצה נפשה, ותעזוב את אישה ותגיע להוריה בחודש הרביעי1562. קשה היה לאיש לשאת את הדבר הזה מפני אהבתו אותה ויבוא אל הורי אשתו וישכך את תלונותיה ויפיסנה.

[138] ארבעה ימים שהה שם, הוריה נהגו בו בעין יפה, ביום החמישי החליט לשוב אל ביתו ויצא לדרכו בערוב היום. כי בקושי שלחו ההורים את בתם לדרכו וגרמו לאחור במשך היום. אתם הלך משרת אחד וחמור1563 היה להם ועליו רכבה האשה.

[139] וכאשר היו עם ירושלים, הם עברו כבר שלשים1564 ריס, יעץ המשרת לסור לאיזה מקום, למען לא יאונה להם איזה מכשול כשימצאו בלילה בדרך ומה גם בהיותם לא רחוקים מאויבים, והשעה הזאת לפעמים סכנה בה ומעוררת חשד גם במעשי ידידים.

[140] אבל אדוניו לא קבל את עצתו להתארח אצל אנשים נכרים, כי העיר היתה של כנענים, אלא החליט ללכת הלאה עוד עשרים ריס ולהתעכב בעיר בני עמו, ובעמדו על דעתו הגיע עד גבעה1565 שבשבט בנימין כאשר כבר ירד היום מאד.

[141] ואין איש מאנשים אשר ברחוב מאסף אותו אל ביתו. והנה זקן אחד בא מן השדה ואף כי היה משבט אפרים ישב בגבעה; האיש הזה מצא אותו וישאלהו מי הוא ומאיזה סבה עושה הוא הכנותיו לארוחת הערב, למרות שירד כבר הלילה.

[142] ויען הזר כי לוי הוא וכי מוליך הוא את אשתו מבית הוריה אל ביתו1566, ויספר לו שביתו נמצא בנחלת אפרים.

[143] והזקן הן לסבת הקרבה והן לסבת התיחסותם לאותו שבט והן לסבת גורלם המשותף, לקח אותו אל ביתו לארחו. והנה צעירים אחדים מבני גבעה ראו את האשה ברחוב והתפלאו על יפי תוארה, וכאשר נודע להם שהובאה אל בית הזקן באו למרות חולשתם ומעוטם אל הדלתות. הזקן הפציר בהם שיסתלקו ואל ישתמשו באלמות שפלה, אך הם ענו לו כי ימסור לידם את האשה1567 הזרה וימנע צרה מנפשו.

[144] הזקן אמר להם כי היא קרובתו ואשת לוי1568 ושהם יחטאו מאד בעברם מתוך תאותם על החוקים, אולם הם בזו ליושר ולעגו לו ואיימו כי יהרגוהו אם יתנגד לתאוותיהם.

[145] נתון בלחץ כזה ובאין רצונו לתת שיתעללו באורחיו, חפץ למסור להם את בתו ויאמר אליהם שיותר נכון כי ימלאו תאותם מלעשות נבלה באורחיו וחושב הוא שבאופן כזה לא יעשה שום עול לאלה שקבל אצלו.

[146] כאשר לא הרפו במאומה מחשקם לאשה הזרה, אלא אמרו להחזיק בה בכח, התחנן הזקן לפניהם לבל יעיזו לעשות דבר שלא כחוק, אבל הם חפשו את האשה ונכנעים יותר ויותר לכח התאוה לקחו אותה אתם ואחרי שהתעללו בה כל הלילה שלחו אותה מאתם לפנות בוקר.

[147] האשה שחה ביגונה, באה אל בית מארחה ומהצער שסבלה ומפני שלא העיזה לבוא מתוך בושה לנגד עיני אישה, בשערה בנפשה שהוא ביחוד יהיה מלא יאוש על אשר קרה לה, נפלה לארץ והוציאה את נשמתה.

[148] האיש חשב שאשתו שקועה בתרדמה עמוקה ומבלי לחשוד באיזה דבר רציני נסה להעיר אותה ובדעתו היה לדבר על לבה שלא מרצונה מסרה עצמה למתעללים בה, כי אם הם באו לחטוף אותה מבית מְאַרחה.

[149] אך כאשר הכיר בה שהיא מתה נדהם מגודל האסון וישם את גוית אשתו על בהמתו ויביא אותה אל ביתו וינתחה לאבריה לשנים עשר חלקים וישלח לכל שבט ושבט ויצו1569 למביאים שיספרו את הסבה למות אשתו ואת פריצות השבט.

[150] (9) ובני1570 ישראל נפגעו קשה למראה מעשה האונס ולמשמע אזנם מעשה אשר מעולם לא נסה שום אדם אצלם, וימלאו כעס טהור וצודק ויתקהלו בשילה1571 ובהקבצם לפני המשכן התלהבו לצאת מיד למלחמה ולעשות לאנשי גבעה כלאויבים.

[151] אבל מועצת הזקנים1572 עצרה בהם בדברה על לבם שאין להביא באופן נמהר כזה מלחמה על בני עמם טרם שהובררו על ידי דברים האשמות נגדם, הן התורה אינה מרשה לשלוח צבא גם על בני נכר מבלי שנשלחה מלאכות או מבלי לנסות נסיון דומה לזה לשַׁנות את דעת האנשים שחושבים אותם לעושי העול1573;

[152] ובכן, לפי התורה יש לשלוח אנשים אל בני גבעה אשר ידרשו את הנאשמים, והיה אם יסגירום יש להסתפק בעונשם של הללו, אבל אם יסרבו יש לנקום בהם בחרב.

[153] הם שלחו אפוא אנשים אל תושבי גבעה אשר יאשימו את הצעירים במעשה באשה וידרשו את אלה אשר בצעו את המעשה נגד החוק כדי להענישם, כי באמת ראויים הם למות בידי הללו.

[154] אבל אנשי גבעה לא הסגירו את הצעירים ומצאו שאיום הוא לציית לפקודות אחרים מתוך פחד מלחמה בחשבם את עצמם בלתי נופלים ממי שהוא בנשק, במספרם ואף בערכם1574. הם נגשו להכנות גדולות יחד עם שאר בני שבטם המוכנים להלחם יחד אתם כמיואשים להדוף את התוקפים.

[155] (10) ויהי1575 כאשר שמעו בני ישראל את דברי בני גבעה וישבעו שבועה לבלתי תת איש מהם את בתו לאשה לאחד מבני בנימין1576 ולצאת למלחמה עליהם. וכעסם בער בהם עליהם יותר מאשר באבותינו, כפי שאנו יודעים, על הכנענים.

[156] ומיד הוליכו את המחנה נגדם, ארבע מאות אלף איש מלחמה. אנשי המלחמה של בני בנימין היו עשרים וחמשה אלף ושש מאות1577, מאלה היו חמש1578 מאות מהירים לקלוע ביד שמאלית;

[157] ועתה בקרב שהתלקח אצל גבעה הניסו בני בנימין את בני ישראל והכו מהם כעשרים ושנים אלף; ואולי השחיתו בהם עוד רבים לולא עצר בהם הלילה והפריד בין הלוחמים. [158] בני בנימין שבו שמחים העירה ובני ישראל שבו מדוכאים על תבוסתם אל המחנה. למחרת התנגשו שנית ובני בנימין גברו והרגו שמונה עשר אלף מבני ישראל, אשר נדהמו מהמכה הזאת ועזבו את המחנה1579.

[159] הם באו לבית אל, עיר היושבת קרוב לשם, וצמו כל יום המחרת והתחננו אל אלהים על ידי הכהן הגדול פנחס, שישוב מחרון אפו עליהם ויאמר די לשתי המגפות ויתן להם נצחון ועוז על אויביהם. ואלהים הבטיח להם זאת על ידי פנחס נביאו1580.

[160] (11) ועתה1581 חלקו את הצבא לשני חלקים, את החצי האחד שמו במארב בחשכת הלילה מסביב לעיר, והחצי השני נכנס בקרב עם בני בנימין ונס כאשר אלה הציקו להם; והעברים נסוגו אחור לאטם ולמרחק רב ברצותם להוציא את בנימין מהעיר עד איש אחד. ואלה הלכו אחרי הנסוגים,

[161] עד שהזקנים והנערים שנעזבו בעיר לרגל חולשתם יצאו אתם יחד את העיר1582 ורצון כולם יחד היה להשמיד את האויבים. אבל כאשר התרחקו הרבה מהעיר, חדלו העברים מלברוח ובהפכם את פניהם העמידו עצמם לקרב והעלו את האות המוסכם לאנשים אשר היו במארב1583.

[162] ואלה קמו ממקומם בקריאות מלחמה ויתנפלו על האויבים. אך הרגישו בני בנימין כי נלכדו בערמה ויבואו במבוכה, ואחרי שנדחקו למקום עמוק ומלא טרשים1584, נורו מהעברים שהקיפום, עד שהושמדו כולם זולת שש מאות.

[163] אלה התלקטו והתלכדו בשורה ויבקיעו להם דרך בין האויבים וינוסו אל ההרים הקרובים ואחרי הגיעם הסתדרו שם. ויתרם, כעשרים וחמשה אלף, נפלו.

[164] ובני ישראל שלחו באש את גבעה והכו לפי חרב את הנשים ואת הבלתי מבוגרים מהזכרים1585; וכן עשו גם לשאר ערי בנימין. כה בערה בהם חמתם עד כי שלחו שנים עשר אלף איש ממערכותיהם נגד יבש גלעד1586 על כי לא עזרו להם נגד בני בנימין ויצוו להכותה. הנשלחים הרגו כל איש חיל אשר בעיר והנשים והטף זולת ארבע מאות נערות. [165] למעשה כזה באו בסבת עברתם, יען כי נוסף על אסון האשה היו נרגזים גם על המכה אשר הוכו אנשי החיל שלהם.

[166] (12) אולם1587 חרטה תקפה אותם על שבר בני בנימין ויקבלו צום על עצמם אף כי האמינו שבני בנימין נענשו בצדק על חטאם נגד המצוות ושלחו שליחים לקרוא לשש מאות הפליטים;

[167] הם ישבו במדבר על סלע ששמו רימון1588. השליחים1589 בכו על השבר אשר הָשברו, הפוגע לא בבני בנימין לבד אלא גם בהם עצמם, הלא אבדו שארי־בשר ודברו על לבם לשאת את אסונם באהבה, להלָוות אליהם ולא להחליט מצדם על השמדה גמורה של שבט בנימין.

[168] „נוַתֵר לכם, אמרו, את האדמה כולה של השבט ושלל כמה שתוכלו שאת אתכם“1590. בני בנימין נוכחו לדעת שמה שעבר עליהם בא להם בגזרת אלהים ולסבת פשעם, וירדו לנחלת אבותיהם בשמעם לדברי המזמינים אותם. ובני ישראל נתנו להם את ארבע מאות הנערות מיבש ודאגו למאתים האחרים שישיגו גם הם נשים להוליד בנים.

[169] ויען כי לפני המלחמה קבלו עליהם בשבועה לא לתת לאיש מבנימין בת לאשה, היו כאלה אשר הביעו את דעתם לא לתת ערך רב לשבועות האלה שנשבעו מתוך כעס בלי הבנה ובלי שקול דעת1591 ולא יעשו דבר נגד האלהים אם יוכלו להציל שבט שלם מסכנת כליה, וחלול שבועה הנעשה מתוך הכרח אינו כבד ואינו ניתן להענש, אלא אם כן נעשה בזדון לב וכונה רעה.

[170] אולם כאשר מועצת הזקנים נזדעזעה לשמע חלול שבועה ענה אחד1592 ואמר כי הוא יכול לאמר איך תמצאנה נשים להללו ולשמור על השבועה.

[171] וישאלוהו לעצתו ויאמר: „כשאנחנו מתאספים שלש פעמים בשנה1593 לשילה הולכות אתנו אל החג נשינו ובנותינו. נתן לבני בנימין לחטוף להם לנשים מאלה אשר יוכלו, מבלי שאנחנו נזרזם או נעכב בעדם. ולאבותיהן הקוצפים והדורשים לנקום נקמתם מבני בנימין נאמר שהם עצמם אשמים על הזניחם את השמירה על בנותיהם ושעליהם לשכך את עברתם על בני בנימין אשר ירדה עליהם כבר בעבר די והותר“.

[172] ואלה הסכימו לדבריו ויחליטו שעל בני בנימין לקחת להם נשים בחטיפה. וכאשר בא החג ארבו המאתים, שנים שלושה ביחד, לפני העיר בכרמים ובמקומות אחרים אשר יכלו להסתתר בהם לבוא הנערות ואלה התהלכו בלי שמירה, הולכות ומשתעשעות, מבלי לחשוב בדבר שמתרחש לבוא עליהן.

[173] ובני בנימין קפצו בבת אחת ותפשו את הנפוצות לכל עבר. הם לקחו להם אפוא בדרך זו נשים והתמסרו לעבודת האדמה והתאמצו בכל כוחם להגיע שוב להצלחתם הקודמת. [174] והנה בדרך האמורה נצל שבט בנימין אשר עמד בסכנה להכרת כליל, על ידי חכמת ישראל ועד מהרה שגשג ופרח ובזמן קצר התקדם ועלה למספרו ולמצבו הקודם. וככה נגמרה המלחמה הזאת.

[175] (III–1) גם1594 על השבט הדני היה לסבול ממאורעות כאלה אשר נגרמו לו מסבה זו: [176] לפי שבני ישראל הזניחו מזמן ללמוד מלחמה ויתמסרו לעבודות האדמה, בזו להם הכנענים ואספו את חילם, ולא מפני שחששו לאיזו פגיעה, אלא מפני שנתחזקה בהם התקוה כי יוכלו להציק להעברים וחשבו כי אחרי כן ישבו לבטח בעריהם.

[177] הם הכינו אפוא רכב ברזל והזעיקו צבא ועריהם התאחדו ויקחו משבט יהודה בזרוע את אשקלון ואת עקרון1595 וגם ערים אחרות אשר בעמק ואת בני דן לחצו לסגת אחור אל בין ההרים ולא השאירו להם שעל אדמה בעמק1596.

[178] ובני דן1597, באין ביכלתם להלחם ובאין להם אדמה במדה מספיקה, שלחו חמשה אנשים מביניהם לפנים הארץ לחפש אדמה, אשר יוכלו להאחז בה. אלה הגיעו לא רחוק מהרי הלבנון ואל הקטן ממעינות הירדן במישור הגדול, רחוק מצדון מהלך יום אחד1598, ויראו את האדמה כי טובה היא ופוריה ויודיעו זאת לאנשיהם. ואלה הלכו שמה עם צבא ויסדו במקום ההוא עיר ויקראו אותה בשם דן על שם בנו של יעקב, שהיה גם שם שבטם.

[179] (2) ומצב1599 בני ישראל הורע יותר בגלל אבדם את המרץ לשאת עמל ובגלל הזנחתם את האלהות. יען כי אחרי סורם פעם מן הסדר הקבוע של חלוקתם, נדחו איש איש לחיות לפי תאות לבו ורצונו, עד כי נמלאו במדות הרעות שהיו מצויות אצל הכנענים. ולכן חרה אף אלהים בהם, ואת הצלחתם שרכשו להם ברבבות יגיעות אבדו מפאת הוללותם.

[180] כי כאשר נלחם בהם כושן רשעתים1600 מלך האשורים1601 אבדו רבים מהלוחמים וכאשר באו במצור, נוצחו בחזקת היד;

[181] היו גם כאלה אשר מתוך מורא עברו אליו מרצונם; על אלה הושם לשלם מסים למעלה מכפי יכלתם ויסבלו רעות שונות במשך שמונה שנים; אחרי השנים האלה נפדו מהצרות ההן באופן זה:

[182] (3) איש1602 היה משבט יהודה ושמו קנז1603; הוא היה איש אמיץ ואציל הרוח; ותהי עליו רוח הנבואה1604 לבל יביט מרחוק1605 באיזה לחץ נמצאים בני ישראל, כי אם ינסה להוציא אותם לחרות; אחרי כי עורר אחדים שישתתפו אתו במעשיו המסוכנים – מעטים היו האנשים אשר החרפה בשל המצב בימיהם נגעה אל לבם ואשר שאפו לתמורות

* * *

[183] ויך תחלה את חיל המצב של כושן רשעתים שהיה אצלם, אחר כך, כאשר מספר הלוחמים שנוספו אליו הלך ורב, בראותם שלא שגה בראשית נסיונו, נכנסו בקרב עם האשורים והדפו אותם כליל לאחור ואלצו אותם לעבור מעבר לפרת.

[184] קנז אשר הוכיח במעשה זה על רוח גבורתו, קבל בעדה כמתנה מאת ההמון את השלטון לשפוט את העם. ואחרי ששלט1606 ארבעים שנה גוע ויאסף אל עמיו.

[185] (IV–1) והנה1607 אחרי מותו הורע עוד פעם מצב בני ישראל לסבת העדר שלטון1608 וגם על שלא כבדו אלהים ולא שמעו למצוותיו, ויֵרדו עוד יותר עד כי עגלון1609 מלך המואבים, בבוזו לאי־הסדר אשר במדינתם,

[186] עלה עליהם למלחמה ותגבר ידו עליהם בקרבות רבים, ואחרי דכאו את אלה אשר שאר־רוח בהם יותר מבאחרים הכריע עד עפר את עוזם ושם עליהם לשלם מס.

[187] הוא יסד1610 לו בירת ממלכתו ביריחו1611 ולא הניח דבר מלרעוץ את ההמון וַיְדַלדל אותם שמונה עשרה שנה. אבל האלהים רחם את בני ישראל על סבלם ויעתר לתפלותיהם ויחלץ אותם מלחץ המואבים. הוא שחרר אותם באופן זה:

[188] (2) צעיר1612 אחד משבט בנימין, שמו אהוד1613 בן גרא1614, אמיץ לב להעיז מעשה נועז ומוכשר מאד להשתמש בגופו לפעולות, מידיו זריז הוא יותר בשמאלית ובה כל כחו, אף הוא גר ביריחו,

[189] והתרועע עם עגלון בחזרו אחריו במנחות ובחנפו לו עד כי נעשה אהוב מאד גם על האנשים אשר מסביב למלך.

[190] ויהי היום ויבא מתנות אל המלך, הוא ושני עבדיו1615, ויבוא לפניו ופגיון חגור לו בסתר על צדו הימני. היתה עונת הקיץ והיום הגיע כבר לאמצעו ובהיות החום גדול נעשו השומרים נרפים ויפנו לסעוד ארוחת הצהרים. העלם מסר אפוא את המתנות לעגלון שהיה באחד החדרים המֻתאם לחום הקיץ, ונכנס אתו בשיחה1616.

[191] הם היו לבדם כי המלך צוה גם לעבדיו לצאת, כי יש לו לדבר עם אהוד.

[192] המלך ישב לו על כסאו ופחד תקף את אהוד פן יחטיא ולא יכה אותו מכת מות.

[193] לכן הקים אותו מכסאו באמרו כי חלם חלום1617 ובפקודת אלהים עליו לגלותו לו. המלך שמח לשמוע חלום וקם מהר מכסאו ואהוד הכה אותו אל לבו1618 ובהשאירו את הפגיון בתוכו יצא וסגר את הדלת. העבדים התמהמהו בחשבם שנפלה תרדמה על המלך1619.

[194] (3) ואהוד1620 הודיע לאנשי יריחו1621 בחשאי את הנעשה ויצו אותם כי ישיגו להם את חרותם. ואלה קבלו את הידיעה בשמחה וימהרו הם עצמם אל הנשק וגם שלחו אנשים בארץ אשר יודיעו בקרן היובל1622;

[195] יען כי מנהג אבות הוא להזעיק בה את ההמון1623. אנשי עגלון לא ידעו זמן רב על הגזרה אשר נחתכה עליו, ובערוב היום1624 פחדו אולי קרה לו איזה דבר יוצא מגדר הרגיל, ויכנסו לתוך החדר וימצאו את גופו ונדהמו מבלי יכולת לעשות דבר, וטרם התברר הדבר התנפל עליהם המון בני ישראל.

[196] חלק מהמואבים נרצח בו במקום, חלק פנה לברוח בקוותו להציל את עצמו לארץ מואב; הם היו למעלה מעשרת אלפים איש, אבל בני ישראל הקדימו וילכדו את מעבר1625 הירדן וירדפו אחריהם ויהרגום, ועל המעבר הכו רבים מהם ארצה ולא נמלט מידיהם איש. באופן זה יצאו אפוא העברים לחרות מעבדות המואבים.

[197] מסבה זו נתכבד אהוד במנהיגות על העם כולו ויתפש את השלטון שמונים שנה1626. הוא היה איש אשר גם זולת המעשה המסופר למעלה היה ראוי לשבח. אחריו נבחר למשול שמגר1627 בן ענת1628 אשר מת בשנה הראשונה לשלטונו1629.

[198] (V–1) ובני1630 ישראל לא לקחו מוסר מקורותיהם הקודמות שקרו אותם על כי לא עבדו את האלהים ולא שמעו למצוותיו ועוד לא שאפו רוח מעט משעבודם תחת המואבים ובאו תחת עול יבין1631 מלך הכנענים.

[199] כי המלך הזה התפרץ מתוך העיר חצור1632 – היא יושבת על יד האגם הסומכי1633 – ויהיו לו שלש מאות אלף רגלים ועשרת אלפים רוכבים ושלשת אלפים רכב ברזל1634. שר הצבא על החיל הזה, סיסרא1635, היה הראשון במעלה אצל המלך והוא הרע לבני ישראל מאד באמרם להלחם בו, עד כי הכריחם להעלות לו מס1636.

[200] (2) עשרים שנה עברו עליהם בסבל זה ובגלל שפלותם לא יכלו לשים אל לבם לשוב אל הדרך הטובה וגם האלהים חפץ להמשיך ולרסן את שרירות לבם בגלל ערפם הקשה נגדו למען אשר ישנו את דעתם וייטיבו מעתה את דרכם1637.

[201] אך כאשר הכירו לדעת שצרותיהם באו להם על מאסם במצוות, בקשו1638 מאת נביאה אחת דבורה1639 – השם מסמן בשפת העברים את הזבוב דבורה – שתתפלל לאלהים כי ירחם עליהם ולא יתן אותם להשמד בידי הכנענים. האלהים הבטיח להם את תשועתו1640 ובחר1641 בברק משבט נפתלי להיות להם למצביא. ברק הוא זוהר1642 בשפת העברים.

[202] (3) ודבורה1643 שלחה לקרוא לברק ותפקוד עליו לבחור מבין הנוער1644 עשרת אלפים איש ולצאת על האויבים. אלה יספיקו, כי אלהים אמר מראש1645 את המספר הזה והבטיח את הנצחון.

[203] אבל כאשר אמר ברק שהוא לא יוליך את הצבא אם היא לא תוליך1646 יחד אתו את הצבא, אמרה: „הלא מוסר אתה לאשה חלק מהכבוד אשר נתן לך אלהים, אני לא אדחה אותו“.

[204] ויאספו1647 עשרת אלפים איש ויחנו על הר תבור. וסיסרא יצא לקראתם במצות המלך ויחנו לא רחוק מאויביהם. בני ישראל וברק נרתעו מהמון האויבים והחליטו לסגת אחור, אבל דבורה עצרה בהם1648 וצותה לערוך את הקרב עוד ביום ההוא כי ינצחו ואלהים יתן עזרתו.

[205] (4) ובכן1649 התנגחו, ועוד נלחמים אלה עם אלה והנה התחוללה סופה גדולה מלווה גשם חזק וברד1650 והרוח הדף את הגשם אל פני הכנענים והחשיך להם את הראיה במדה כזו שקשתותיהם וקלעיהם נעשו להם מיותרים וצבא הרגלים לא יכלו להשתמש בחרבותיהם מפני הקור1651.

[206] אולם לבני ישראל הזיקה הסערה פחות כי היתה מאחוריהם וגם שאפו אומץ בחשבם על עזרת אלהים, עד כי חדרו לבין האויבים ויכו רבים מהם. מקצתם נפלו בחרב בני ישראל ואחרים נוגפו על ידי רוכביהם עצמם1652, יען נהרגו רבים מהם על ידי רכב הברזל. [207] וסיסרא קפץ מהמרכבה, כשאך ראה את התבוסה המתחילה, ובנוסו בא לאיזו אשה מהקינים1653 ושמה יעל1654.

[208] בבקשו1655 אצלה מחסה הכניסה אותו ובבקשו לשתות נתנה לו חלב מקולקל כבר1656. הוא שתה יותר מהמדה וישקע בשינה1657. ובהיותו נרדם, תקעה יעל במקבת מסמר ברזל בתוך הפה והגרגרת1658 ונקבה את הרצפה, ובבוא מעט אחרי כן אנשי1659 ברק הראתה על המסומר לאדמה. [209] במעשה זה עבר אפוא הנצחון הזה, כפי שנאמר מראש מאת דבורה, לידי אשה1660. ברק המשיך במלחמה על חצור והרג את יבין אשר התיצב נגדו ואחרי נפֹל שר הצבא והעיר נהרסה עד עפר1661 פקד הוא על בני ישראל כארבעים שנה1662.

[210] (VI–1) אחרי1663 ברק ודבורה שמתו בעת אחת1664 קראו המדינים את העמלקים ואת הערבים1665 לעזרה ובאו להלחם עם בני ישראל, ובקרב1666 נצחו את העומדים נגדם ושסו את היבול ונהגו אתם את המקנה.

[211] מעשים כאלה היו עושים במשך שבע שנים. ויעלו המון בני ישראל אל ההרים ויעזבו את המישור1667 ויעשו להם מנהרות ומערות ולתוכן הניסו כל מה שהצילו לשמור מידי האויבים.

[212] כי המדינים עלו למלחמה בימות הקיץ ונתנו לבני ישראל לעבוד בשדות בחורף, למען יהיה להם מה לקחת מעבודתם של אלה1668, ומזה נהיה רעב ומחסור במחיה ויפנו בני ישראל בתפלה לאלהים ויתחננו אליו כי יצילם.

[213] (2) וגדעון1669 בן יואש1670, מן המעטים1671 בשבט מנשה, נשא אלומות חטים וחבטן בחשאי לתוך1672 הגת, כי פחד לעשות בגלוי בגורן מפני האויבים. והנה נראתה אליו דמות איש צעיר1673 שקרא לו „מאושר ואהוב אלהים“1674.

[214] וגדעון השיב לו ואמר: „האומנם, הוכחה גדולה לחסדו שאני עושה היום בגת במקום הגורן“. אבל כאשר צותה עליו הדמות לאמץ את כוחותיו ולנסות להציל את החרות, אמר כי אין הדבר ביכלתו, יען השבט שהוא נמנה עליו דל במספרו והוא עצמו צעיר וחלש מדי מלפעול פעולות כאלה. אך האלהים עצמו1675 הבטיח לו כי ימלא את החסר וכי ינחיל את הנצחון לבני ישראל אם גדעון יצא בראשם.

[215] (3) ויספר1676 גדעון על המאורע הזה לאחדים מהצעירים ויאמינו לדבריו ובזמן קצר היה צבא של עשרת אלפים1677 איש מוכן לקרבות. אך אלהים הופיע לגדעון בשנתו וגלה לו כי האדם מטבעו אוהב את עצמו ושונא את המצטינים בגבורה עד כי במקום להודות כי הנצחון לאלהים הוא יחשבוהו לעצמם, בהיותם צבא רב וכח להם להלחם עם האויבים1678. [216] למען יכירו אפוא שהפעולה תעשה בעזרת אלהים, יעץ לו כי יוליך באמצע היום, בהיות החום בכל תקפו, את הצבא אל הנהר ואת האנשים אשר יכרעו וישתו, כשהם כורעים, יראה אותם כגבורי רוח, ואת אלה אשר ימהרו וישתו בהמולה יחשוב למוגי לב וחרדים מפני האויבים.

[217] גדעון עשה כמצות אלהים וימצאו שלש מאות איש אשר בפחד וברעדה הגישו בידיהם את המים לפיהם, ויאמר לו אלהים את אלה יקח אתו ויתקוף את האויבים1679. הם תקעו את המחנה אצל הירדן ובדעתם היה לעבור אותו בבוקר.

[218] (4) אך1680 גדעון היה ירא כי אלהים שם עליו לתקוף לילה, לכן רצה אלהים להסיר את פחדו ויצו כי יקח אתו איש מהחילים1681 ויתקרב לאהלי המדינים; כי אך מהם ישאף אומץ ועוז.

[219] הוא שמע בקול אלהים ויקח אתו את משרתו פורה1682 וילך, ויהי כקרבו אל אהל אחד וימצא את יושביו ערים בו ואחד מספר לרעהו באהל חלום וגדעון שמע אותו. וזה דבר החלום: נדמה היה לו שעוגת שעורים שהיתה מתועבת ביותר מלהיות למאכל אדם מתגלגלת דרך המחנה ומפילה את אהל המלך1683 ואת כל אהלי החילים1684.

[220] ויחוה חברו את דעתו שהמראה מרמז על אבדן הצבא, ויאמר מאין באה לו ההכרה הזאת: מכל הזרעים הנה הזרע הנקרא שעורים ידוע כהנתעב ביותר,

[221] ובאסיה כולה אפשר לראות בימינו את זרע בני ישראל שפל מאד כדוגמת זרע השעורים1685, ואצל בני ישראל עומד בשעה זו במעלה עליונה גדעון והצבא אשר אתו. „והנה מאחרי שאמרת כי ראית העוגה הופכת את אהלינו, חושש אני שאלהים מסר לגדעון את הנצחון עלינו“.

[222] (5) כשמוע1686 גדעון את החלום לבשה רוחו תקוה טובה ועוז, ויפקד על אנשיו להיות נכונים ונשק בידם, גם ספר להם את חזון האויבים; ואלה היו נכונים לפקודותיו ורוחם היתה מרוממת ממה שסופר להם.

[223] ויהי כבאשמורה הרביעית1687 ויוליך גדעון את צבאו המחולק לשלשה ראשים, מאה מאה בחלק. בידי כולם היו כדים ריקים ולפידים בוערים בתוכם למען אשר לא תודע התקרבותם לאויבים1688, ובידם הימנית קרן היובל: בזו השתמשו במקום חצוצרה.

[224] מחנה האויבים השתרע על שטח רב, כי גמלים היו להם לרוב והיו נפרדי לעמיהם, אולם נמצאו בתוך מעגל אחד.

[225] והעברים נצטוו קודם לכן כי בהיותם קרובים לאויבים וינתן אות, יתקעו בחצוצרות וישברו את הכדים וישתערו עם הלפידים ובתרועות מלחמה ובקריאה „נצחון לגדעון בעזרת אלהים“1689; והם עשו ככה.

[226] בהלה וחרדה נפלו על האנשים הישנים עדיין, כי היה לילה, ואלהים רצה בכך. מתי מספר נפלו בידי האויבים ורובם בידי בעלי בריתם כי לשונותיהם היו שונות. ואך באו במבוכה, הכו בכל מי שפגשו בו בחשבם אותו לאויב, וההרג היה רב.

[227] והשמועה על נצחון גדעון הגיעה אל בני ישראל ויקחו את נשקם וירדפו אחרי האויבים ויתפשום בתוך גיא סגור בנקיקי סלע מבלי אפשרות להבקיע מהמקום, ואחרי שהקיפום בני ישראל הכום לפי חרב יחד עם שנים ממלכיהם, עורב1690 וזאב1691.

[228] שאר המנהיגים נהגו את החיילים שנשארו חיים – היו כשמונה עשר אלף1692 – וחנו רחוק מאד מבני ישראל. אבל גדעון לא עיף מהתלאות, כי אם רדוף רדף אחריהם עם הצבא כולו ואחרי הלחמו בקרב השמיד את האויבים כולם ואת המנהיגים הנותרים, זבח1693 וצלמונע1694, הביא שבויים.

[229] בקרב הזה נפלו מהמדינים ומהערבים שנלחמו אתם יחד כמאה ועשרים אלף, ושלל רב בזהב וכסף ובגדים וגמלים ומקנה נפל בידי העברים. בשובו לעפרה1695 מקום מולדתו, המית גדעון את מלכי המדינים1696.

[230] (6) ויקנא1697 שבט אפרים בהצלחת גדעון ויאמרו לעלות עליו למלחמה בהתאוננם על כי לא הודיע להם תחלה כי מתגרה הוא באויבים. גדעון שהיה מתון ומצוין בכל מדה טובה, ענה, כי לא מדעתו יצא בלעדיהם על האויבים להלחם בם, אלא במצות אלהים; ואשר לנצחון, אמר, כי להם חלק בו לא פחות מלאלה אשר יצאו בצבא.

[231] ובדברים אלה שבהם שכך את כעסם הועיל לעברים יותר מאשר בהצלחתו על האויבים, כי מנע מהם מלחמת אחים אשר עמדו להתחיל בה. בגלל יהירות זו בא השבט על ענשו, ועל כך נספר במקומו המתאים1698.

[232] (7) גדעון1699 רצה להסתלק מהשלטון אולם נאלץ לנהוג בו כארבעים שנה בשפטו את משפטיהם ובדבר מריבותיהם שהובאו לפניו היה לדבריו תוקף מלא. הוא מת בשיבה טובה ונקבר בעפרה עיר מולדתו.

[233] (VII–1) ויהיו1700 לגדעון שבעים בנים מנשיו, כי נשים רבות לקח, וממזר אחד מפלגשו דרומא1701 ושמו אבימלך1702, אשר הלך אחרי מות אביו אל קרובי אמו לשכם, כי משם היתה, וקבל מהם כסף…1703 אשר היו ידועים לגנאי ברוב תעלוליהם, ואתם בא אל בית אביו ויהרג את כל אחיו זולת יותם1704, כי הוא הצליח להמלט וינצל.

[234] אבימלך שנה את סדרי המדינה לטירניה, ויעש את עצמו אדון לנפשו לעשות הכל כרצונו אם גם בנגוד לחוקים והיה נוקם ונוטר לאנשים אשר עמדו לימין הצדק.

[235] (2) ופעם1705 היה לאנשי שכם חג עממי1706 וכאשר התאסף שם ההמון עלה אחיו יותם, אשר נמלט, כמו שספרנו, על ההר גריזים המתרומם מעל לעיר שכם וישא את קולו למען ישמע אותו ההמון ובצוותו שישארו שקטים בקש כי יקשיבו לדבריו.

[236] וכאשר השלך הס, ספר, איך העצים חוננו פעם בקול אנושי והתאספו לאספה ובקשו את התאנה1707 כי תמלוך עליהם. ויהי בסרב התאנה בגלל הכבוד שהיא נהנית בשל פירותיה, כבוד שכולו שלה ואינו בא לה מן החוץ על ידי אחרים, לא ותרו העצים על תכניתם בדבר המלוכה ומצאו לנכון להציע את הכבוד לגפן, והגפן שנבחרה דחתה את השלטון מאותם הטעמים שהשתמשה בהם התאנה.

[237] וכאשר עשו אותו הדבר גם הזיתים, הבטיח האטד,

[238] כי נתבקש מאת העצים לקבל את המלוכה והוא גם מתאים לתת עצים להסקה, לקבל על עצמו את השלטון ולהיות פעיל, אולם עליהם לחסות בצלו ואם יחרשו עליו רעה יאכלו מהאש שתצא ממנו.

[239] „את הדברים האלה, המשיך ואמר, לא דברתי למען בדח אתכם, כי אם למרות הטובות הרבות שבוצעו על ידי גדעון הבטתם בנפש שקטה על אבימלך, שאינו נבדל מאש במאומה, הלוקח בידו את כל השלטון אחרי הרגו את אחַי“. ואחרי דברו את הדברים האלה הלך לו לדרכו וחי נחבא בין ההרים1708 שלש שנים1709 בפחדו מפני אבימלך.

[240] (3) זמן1710 מה אחרי החג הזה גרשו אנשי שכם את אבימלך מתוך העיר ומתוך השבט1711 כי נחמו על רצח בני גדעון1712. ואבימלך זמם להרע לעיר.

[241] והנה הגיעה עונת הבציר ואנשי שכם יראו לצאת ולאסוף את הפרי פן יבצע אבימלך איזו רעה להם. אבל בעבור אצלם אחד מהמפקדים, געל1713, עם חיליו ואחיו, בקשוהו אנשי שכם כי יתן להם משמר עד גמר הבציר1714. הוא נענה לבקשתם והם יצאו אל השדות וגעל אתם בראש גדודו.

[242] ככה הוכנס אפוא הפרי בלי מורא ובכֵרה המשותפת העיזו כבר לקלל בגלוי את אבימלך; והמפקדים שמו אורבים סביב לעיר אשר תפשו רבים מאנשי אבימלך והרגום.

[243] (4) איש1715 אחד, זבול1716 שמו, מראשי אנשי שכם, בהיותו ידידו של אבימלך, שלח אליו מלאכים ויודיע לו איך געל ממריד את העם ויעץ לו לארוב לפני העיר; הוא יפתה את געל לצאת נגדו ואחרי כן על אבימלך לנקום בו את נקמתו כאשר תמצא ידו; אחרי זה ישתדל הוא להשלים בינו ובין העם1717.

[244] ובכן שכב אבימלך במארב וגעל נמצא בפרור העיר מבלי להזהר וזבול אצלו. וירא געל חילים הולכים ומתקרבים ויאמר לזבול אנשים מזוינים באים עלינו.

[245] וזה ענה שאלה הם צללי הסלעים; אך כשהיו כבר קרובים ואפשר היה להכירם היטב, אמר לו געל, אלה אינם צללים, כי אם גדוד אנשים. ויאמר זבול: „האינך האיש אשר גנה את אבימלך בפחדנות? מדוע אפוא לא תראה את גודל גבורתך בצאתך לקרב אתו?“

[246] געל בא במבוכה והתגר באנשי אבימלך; אחדים1718 מאנשיו נפלו והוא עצמו נס עם הנותרים העירה. וזבול עשה בערמה כי יגורש געל מתוך העיר, בהאשימו אותו כי נלחם ברפיון בחילי אבימלך.

[247] ואבימלך שמע שאנשי שכם יוצאים עוד פעם אל הבציר1719 וישם אורבים סביב לעיר וכאשר יצאו תפש החלק השלישי של צבאו את השערים למנוע בפני האזרחים מלהכנס. [248] והאחרים רדפו אחרי הפזורים ובכל מקום הרג. ואחרי נתצו את העיר עד היסוד, כי לא עמדה בפני המצור, ואחרי זרעו מלח על חורבותיה, הלך לדרכו.

[249] באופן זה נשמדו אפוא אנשי שכם עד אחד. והמפוזרים בשדה נמלטו מהסכנה והתקבצו אל סלע מוצק1720 ויתישבו עליו ויעשו הכנות לבצרו בחומה. אולם אבימלך הקדים אותם, כי בהודע לו כונתם, בא עליהם עם חיליו ושם סביב למקום חבילות עצים יבשים, אשר הוא עצמו נשא אותן וצוה לצבאו לעשות כמוהו. ועד מהרה היה הסלע מוקף ואת העצים שלחו באש ודברים אחרים המוסיפים אש לפי טבעם והעלו להבה גדולה.

[250] ולא נמלט איש מהסלע, יחד עם נשיהם וטפם אבדו, אנשים כאלף וחמש מאות1721, ואחרים במספר די גדול. אמנם הומט אסון גדול כזה על אנשי שכם, גדול למדי שיכאב הלב עליו, אילו לא הגיע להם בצדק כי גמלו רעה גדולה לאיש חסדם.

[251] (5) ואבימלך1722 הפיל חתיתו על בני ישראל במעשיו הרעים נגד אנשי שכם, ונראה היה כי שאף למעשים יותר גדולים וכי אין בדעתו לשים גבול לאלמותו, עד אשר יכלה הכל. הוא הלך אפוא אל תבץ1723 ולכד את העיר במחי יד, ויען כי היה בה מגדל גדול שלתוכו נמלט כל העם, התכונן לצור עליו.

[252] ובגשתו אל השערים לשרפם השליכה אשה פלח רכב ופגעה בראשו; בנפול אבימלך ארצה צוה לנושא כליו כי יהרגהו למען לא יחשב מותו כמעשה אשה, והלה עשה כמו שצווה.

[253] העונש הזה שולם לו על פשעו נגד אחיו ועל מעשיו הנועזים נגד אנשי שכם ועל אלה בא אסונם לפי החזון של יותם. אחרי מות אבימלך התפזר צבאו1724 וישובו איש איש למקומו.

[254] (6) את1725 ההנהגה1726 על בני ישראל לקח בידו יאיר1727 הגלעדי משבט מנשה, גבר מבורך בכל דבר וגם בזה שנולדו לו בנים טובים, מספרם היה שלשים, רוכבים מצוינים1728 ולידיהם נמסר השלטון על הערים אשר בגלעד. האיש הזה החזיק בשלטון עשרים ושתים שנה ומת שבע ימים ונקבר בכבוד בעיר קמון1729 בגלעד.

[255] (7) אולם1730 דרכי העברים כולם נטו לאי סדרים ולזדון נגד האלהים ומצוותיו. ויבוזו אותם בלבם בני עמון ופלשתים וישוסו1731 בצבא גדול את ארצם ואחרי תפשם את פריאה1732 כולה העיזו לעבור לרשת גם את שארית הארץ.

[256] ותפקחנה עיני העברים לרגלי צרותיהם ויפנו אל האלהים בתפלה ויזבחו זבחים ויעתירו אליו כי ישכך את כעסו והיה אם יקבל את תחינתם יחדל מחרון אפו. ואלהים נטה לרחמים ואמר להושיעם.

[257] (8) כאשר1733 פשטו בני עמון על הגלעד, יצאו אנשי הארץ לקראתם אל ההרים1734, אך חסר היה להם מצביא. ויהי איש אחד, יפתח1735, איש אדיר בגלל חשיבות אבותיו והודות לחיל שכירים, שעמד לרשותו ונתכלכל על חשבונו.

[258] אליו שלחו אפוא ובקשוהו כי יבוא לעזרתם ויבטיחו לו כי יעבירו אליו את השלטון עליהם לכל ימי חייו. אולם קריאתם לעזרה לא נגעה אל לבו ויוכיח אותם על פניהם כי לא באו לעזרתו בשעה שנעשה לו עול לעיני השמש על ידי אחיו.

[259] כי לא היה אחיהם מאם אחת כי אם זר בגלל אמו אשר אביהם הטיל אותה עליהם מחמת תאות עגבים1736 שלו, ויגרשוהו מבלי שים לב לחולשתו.

[260] והוא חי בארץ הנקראת גלעד1737 ויאסוף אליו את כל הבא מאיזה מקום שהוא ושלם את שכרו. והנה אחרי שהפצירו בו ונשבעו כי ימסרו לו את השלטון לעולם, יצא למלחמה.

[261] (9) אחרי1738 עשותו במרץ את הכנותיו בהתאם למצב ושם את הצבא בעיר מצפה, שלח1739 מלאכות לעמוני להתרעם על הכבוש. וזה שלח מצדו מלאכות אשר תתאונן על יציאת בני ישראל ממצרים ואשר תדרוש כי יֵצאו מארץ האמורי1740 כי ירושת אבותיו היא מעולם.

[262] ויען יפתח כי אין יסוד לבני עמון להתאונן על אבותיו בגלל ארץ האמורי, להפך הם חייבים להם תודה על כי השאירו להם את ארץ עמון, כי היה בכחו של משה לקחת גם את זאת והוסיף ואמר כי יניחו לבני ישראל את ארצם אשר הוריש אלהים להם ואשר הם יושבים בה זה שלש מאות שנה ומעלה, ואמר כי ילחם בהם.

[263] (10) אחרי1741 דברו את הדברים האלה שלח את המלאכים מעל פניו. והוא אחרי התפללו לנצחון והבטיחו להקריב קרבנות בשובו לביתו בשלום ולהקדיש גם כל דבר אשר יפגוש ראשונה, נכנס לקרב ונצח נצחון גדול ואחרי הכותו באויבים רדף אחריהם עד העיר מִנִית1742, ובעברו אל ארץ בני עמון החריב ערים רבות ויקח שלל וישחרר את בני עמו משעבוד שסבלו ממנו שמונה עשרה שנה.

[264] בשובו קרה לו אסון שלא התאים כלל וכלל לפעולותיו אשר פעל; בתו יצאה לקראתו, יחידה היתה ועודה בתולה.

[265] הוא נאנח מר מתוך גודל השואה, ויגער בבתו על שמהרה להפגש אתו, כי הקדיש אותה לאלהים. אבל היא שמעה מבלי להתאונן על גורלה כי עליה למות בעד נצחון אביה וגאולת בני עמה ובקשה כי ינתנו לה שני חדשים לתנות יחד עם בני עמה1743 על נעוריה, אחרי כן יעשה לה לפי הנדר.

[266] הוא נתן לה את הזמן שבקשה ואחרי עברו הקריב את בתו לעולה1744, בהקריבו קרבן בלתי חוקי ובלתי רצוי כלל לאלהים, כי לא שקל בדעתו מה היה יכול לקרות ואיזה רושם יעשה מעשהו על השומעים.

[267] (11) והנה1745 יצא שבט אפרים להלחם בו על אשר לא שתף אותם במסעו נגד בני עמון, כי אם לו לבדו הגיע השלל וגם התהלה בעד מעשי המלחמה1746. והוא ענה, ראשית, לא נעלם מהם שבני עמם נמצאים במלחמה וכשנקראו לעזרה לא באו, במקום שעליהם היה למהר ולבוא טרם יִקָראו, כשאך נודע להם,

[268] ושנית, פשע יפשעו אם בשעה שלא העיזו לצאת לקרב עם המואבים, ישתערו על בני עמם1747, ואיים עליהם שבעזרת אלהים יקום את נקמתו מהם אם לא יתחשבו בדבר. [269] הוא לא הצליח להטות את לבם אלא בבואם התנגש אתם בצבא אשר קרא מגלעד ויכה בהם מכה רבה וברדפו את הנסים אחרי תפסו את מעברות הירדן על ידי חלק מצבאו שהקדים לשלוח, הרג כארבעים1748 ושנים אלף.

[270] (12) אחרי1749 משלו שש שנים מת ונקבר בעיר מולדתו סֶבֶּאָה1750, עיר בגלעד.

[271] (13) אחרי1751 מות יפתח לקח אבצן1752 את השלטון בידו, הוא היה משבט יהודה ומעיר בית לחם. לו היו ששים ילדים, שלשים בנים והשאר בנות, והשאיר אותם כולם חיים אחרי השיאו לאלה גברים ותתו לאלה נשים. בשבע שנות שלטונו לא עשה דבר הראוי לדבר עליו ולהזכירו ומת שבע ימים ונכרה לו קבר בעיר מולדתו.

[272] (14) אבצן1753 מת באופן זה ואחריו לקח אילון1754 משבט זבולון את הממשלה בידו מבלי לעשות פעולה חשובה בעשר השנים שניהל אותה.

[273] (15) עבדון1755 בן הלל1756 משבט אפרים מהעיר פרעתון1757 נתמנה לשליט יחידי אחרי אילון, לא נזכר בו דבר זולת האבהות המאושרה שלו, כי שום פעולה מפוארה לא פעל כי שלום ובטחון שררו במדינה.

[274] היו לו ארבעים בנים ומאלה השאיר אחריו שלשים בני בנים והיה משוטט בלויתם1758, שבעים במספר, כולם רוכבים מצוינים. הוא השאיר כולם על האדמה ומת שבע ימים וקבל קבר מפואר1759 בפרעתון.

[275] (VIII–1) אחרי1760 מותו גברה יד הפלשתים על בני ישראל וגבו מהם מסים ארבעים שנה. וכה השתחררו מהמצוקה הזאת:

[276] (2) למנוח1761, אחד מנכבדי בני דן ולדעת הכל הראשון במקום מולדתו, היתה אשה מהוללה בטוב תוארה ועלתה על הנשים אשר בימיה1762. בנים לא נולדו לו ובהיותו אומלל שהוא חשוך בנים התפלל לאלהים בשעה שהיה מבקר בלוית אשתו לעתים קרובות את סביבות העיר, שיתן לה זרע כשר.

[277] גדול הוא המישור הזה. הוא היה גם מטורף מאהבתו לאשתו ולכן הפריז בקנאתו. ויהי היום, והאשה בשדה לבדה ותראה לה דמות, מלאך אלהים, דומה מאד לעלם יפה וגבה קומה1763, אשר בשר לה את הבשורה כי תלד בן בהשגחת אלהים, ילד יפה ומצוין בגבורה, וכשיהיה לאיש יָצֵר לפלשתים.

[278] הוא צוה כי לא תגֹז את שערו וכי יהיה עליו להנזר מכל משקה1764, כי כך צוה אלהים, ולהתרגל למים בלבד. ואחרי דברו את הדברים האלה הלך לו, כי בא רק ברצון האלהים.

[279] (3) בבוא1765 אישה ספרה לו האשה את המקרה עם המלאך ודברה בהתרגשות כזו על יפי העלם וגבהו עד כי לרגלי התהלות האלה בא אישה במבוכה בקנאתו לה ולחשד המתעורר מהתרגשות כזו.

[280] והיא ברצותה להסיר את הצער חסר הטעם של אישה העתירה1766 לאלהים כי ישלח שנית את המלאך, למען אשר יֵראה גם לאישה. ובחסד אלהים הופיע המלאך שנית בשעה שהיו בפרור העיר, ויופיע כשאישה הלך ממנה.

[281] היא בקשה אותו כי יתעכב עד אשר תקרא את האיש ובהסכמתו הלכה לחפש את מנוח. אך הוא אף בראותו את המלאך לא חדל גם עתה מהחשד ובקשהו כי יגלה גם לו מה שהודיע כבר גם לאשתו. וכאשר אמר המלאך כי די שהיא לבדה תדע1767, הפציר בו מנוח כי יאמר מה הוא הדבר למען אשר יתן לו תודה וגם מנחה בהולד הילד.

[282] הוא ענה כי אין לו צורך באלה כי לא לשם איזו תועלת בִּשר את הבשורה על לידת הילד, וגם כשנתבקש להעצר ולקבלת מנחת־אורח לא הסכים, אולם נעתר בכל זאת להפצרותיו של מנוח להשאר, ואיזה שי יובא לו.

[283] מנוח שחט גדי וצוה לאשתו לבשלהו ובהיות הכל מוכן צוה המלאך שיושמו על הצור הלחם והבשר אבל לא בכלים1768.

[284] הדבר נעשה והמלאך נגע במטהו1769 אשר בידו בבשר אשר נאכל יחד עם הלחם באש שעלתה והמלאך עלה לעיניהם בלהב כעל רכב לשמים. ויירא מנוח פן יאונה להם דבר רע על כי ראו אלהים, אבל אשתו אמצה את לבו, הלא לטובתם נראה להם אלהים.

[285] (4) ותהר1770 האשה ותשמור את אשר צֻותה וכאשר נולד הילד קראו אותו שמשון1771; השם מסמן גבורה1772. הנער מִהֵר לגדל וברור היה כי יהיה לנביא בגלל ארחות חייו הצנועים ובגלל גדול שער ראשו הבלתי גזוז.

[286] (5) בבואו1773 פעם עם הוריו לתמנה1774, עיר של הפלשתים, בשעה שנערך חג1775, ויאהב נערה מיושבי המקום ויבקש מאת הוריו כי יקחו לו את העלמה לאשה. אלה סרבו כי איננה בת עמם, אבל הנשואים היו בדעת אלהים לטובת העברים ולכן השיג רצונו וארש לו את הנערה. [287] הוא בקר תכופות אצל הוריה ופעם פגע באריה ואף כי היה בלי נשק התאבק עמו וישסע אותו בידיו ויזרוק את החיה לתוך סבך עצים שהיה במקום בצד הדרך1776.

[288] (6) בלכתו1777 פעם אחרת אל העלמה מצא עדת דבורים שקננה בחלל החזה של האריה ההוא; הוא רדה שלש חלות דבש ויתן אותן לילדה יחד עם המתנות האחרות אשר הביא.

[289] בהלולי הנשואים נתנו לו מאנשי תמנה אשר הזמין את כולם, שלשים אנשים בעלי כח רב, יען פחדו מפני גבורת הבחור, למראית עין כמרעים, אבל למעשה כשומרים, לבל יעלה במחשבתו להשתולל1778; וכשהמשתה היה בתקפו והצהלה השתלטה כמו שנהוג במקרים כאלה, אמר שמשון,

[290] „הבה אחוד לכם חידה ואם תפתרו אותה אחרי כי תבקשו שבעה ימים תקבלו ממני איש איש סדינים וחליפות בגדים שַׁי בעד תבונתכם“. תאבים לרכוש לעצמם בבת אחת תהלת החכמה וגם רֶוַח בקשוהו שידבר, ויען ויאמר: „האוכֵל הכל הוציא מקרבו מאכל נעים אף כי הוא עצמו בלתי נעים כלל“.

[291] הם לא יכלו למצוא את הפתרון שלשת ימים ויפצירו בעלמה שתודע עליו אצל אישה ותודיע להם, וגם אימו עליה שישרפוה אם לא תשיג את הדבר.

[292] לבקשותיה של העלמה כי יגיד לה התנגד שמשון תחלה, אך כאשר הציקתהו ופרצה בדמעות וחשבה את הסרוב להגיד לה כאות של טינה נגדה, ספר לה את דבר המתת האריה ואיך רדה את שלש חלות הדבש מתוך חלל חזהו והביא לה.

[293] הוא לא חשש לאיזו מרמה ותאר הכל, והיא מסרה את דבריו לשואלים אותה. ובכן אפוא ביום השביעי, אשר בו היה עליהם לפתור לו את החידה, התאספו אצלו ויאמרו לו בטרם תבוא השמש „אין דבר בלתי נעים מפגישה עם אריה ואין נעים יותר מלהשתמש בדבש“. ושמשון השיב „אין רמאית מאשה המוסרת לכם את שיחתנו“.

[294] הוא אמנם נתן להם מה שהבטיח, אחרי שדדו אחדים מאנשי אשקלון אשר באו לקראתו בדרך, גם אלה פלשתים היו, אבל ותר על הנשואים האלה והילדה מאסה בו בגלל כעסו והיתה לאשה לחברו שהיה שושבינו1779.

[295] (7) מלא1780 חמה בשל העול הזה גמר שמשון בלבו לנקום את נקמתו בפלשתים כולם יחד אתה. ויען כי היה קיץ ופרי השדה כבר ראוי לקציר, אסף שלש מאות שועלים וקשר לזנבותיהם לפידים בוערים ושלח אותם אל שדות הפלשתים.

[296] באופן זה נשמדה תבואתם. הפלשתים ידעו כי ידי שמשון עשו זאת ואת הסבה אשר בגללה עשה, וישלחו את ראשיהם1781 לתמנה וישרפו חיים את זו שהיתה אשתו ואת קרוביה1782, כי אלו היו הגורמים לצרות שבאו עליהם.

[297] (8) שמשון1783 הכה מכה רבה בפלשתים אשר בשפלה וישב בעֵיטם1784, סלע נשגב בשבט יהודה. ויצאו הפלשתים למלחמה על השבט הזה. ויאמרו בני יהודה לא מן הצדק הוא להענישנו בעד עלילות שמשון, הלא מעלים אנחנו מס לפלשתים, ואלה ענו, אם רוצים הם להיות נקיים ולהוכיח שלא הם הגורמים, עליהם למסור את שמשון בידיהם. [298] בני יהודה לא חפצו להיות אשמים ויבואו אל הסלע עם שלשת אלפים חילים ואחרי הוכיחם אותו על מעשיו הנועזים נגד הפלשתים, אנשים אשר בכוחם להמיט אסון על כל גזע העברים, אמרו כי באו למען תפוש אותו ולמסרו לידיהם ובקשוהו כי ימסור את עצמו מרצונו.

[299] אחרי שנשבעו לו, כי לא יֵעשה לו דבר רק ימסרוהו בידי האויבים, ירד מעל הסלע ומסר את עצמו ברשות בני השבט ואלה אסרוהו בשני עבותים ויוליכוהו למסרו לפלשתים. [300] ויהי בהיותם במקום הנקרא היום לֶחִי1785, שם שנתן לו בגלל גבורת שמשון, אולם לפנים היה בלי שם, ויבואו לקראתו הפלשתים אשר חנו לא רחוק משם, בתרועות שמחה על כי הצליחו במאוים, ויקרע שמשון את אסוריו ויתפוש לחי חמור שנמצא לרגליו וישתער על האויבים ויכה אותם בלחי ויהרוג כאלף איש וינס את הנשארים שנבוכו מאד.

[301] (9) אך1786 שמשון זחה דעתו עליו על המעשה הזה יותר מהראוי ולא אמר שבעזרת אלהים קרה לו מה שקרה אלא יִחס לכחו את הנעשה בהתנשאו שהודות לחִתִּתו שהפיל הכה חלק מהאויבים וחלק הניס מנוסת חרב1787.

[302] אבל כאשר תקף אותו צמאון חזק והבין כי כח האדם אך אפס וריק הוא, הודה כי הכל שיך לאלהים ויתחנן אליו כי לא ישעה לדבריו שדבר מתוך כעס וכי לא ימסרהו בידי האויבים, אלא יושיט לו עזרתו בצרה ויוציאו מצרתו.

[303] ואלהים נענה לתחנוניו ויוציא מעין מאיזה סלע, נעים וכביר; על כן קרא שמשון את המקום לחי הנקרא בשם זה עד היום הזה1788.

[304] (10) אחרי1789 הקרב הזה בז שמשון לפלשתים ויבוא לעזה ויסר לאחד מבתי המלון1790. כאשר שמעו ראשי העזתים כי הוא בעיר וישימו אורבים לפני השערים, למען לא יתחמק בחשאי.

[305] אך שמשון אשר לא נעלמו ממנו נכליהם, קם בחצי הלילה ויפוצץ את השערים וירם אותם על כתפיו עם המזוזות ועם הבריחים ועם שאר העצים אשר עליהם וישאַם אל ההר אשר על פני חברון ויניחם שם.

[306] (11) אולם1791 כבר היה עובר על תורת אבותיו ויסלף את דרכו בחיי בחקותו מנהגי נכרים, וזאת היתה לו ראשית מפלתו1792. יען כי אהב אשה שהיתה זונה מבנות הפלשתים, דלילה1793 שמה, ובא אליה.

[307] ויבואו אליה נשיאי ברית הפלשתים לדבר על לבה בהבטחות כי תִוָדַע אצל שמשון את סבת גבורתו, אשר בגללה לא יוכלו לו אויביו. והיא במסבה ובהזדמנות דומה הללה את עלילותיו והתחכמה להודע באיזה אופן עולה הוא בתכונתו זו.

[308] אבל שמשון, יען כי כח בינתו היה עוד אתו, שלם לה בערמומית באמרו אם יֵאסר בשבע זמורות גפן1794 אשר עדיין עשויות להכפף יהיה החלש באדם.

[309] לפי שעה החרישה אבל אחרי הודיעה לראשי הפלשתים שמה בתוך ביתה חילים אחדים במארב ואת שמשון קשרה, כשהוא ישן1795, בזמורות קשר חזק מאד, אחרי כן העירתהו ותאמר כי אנשים באו עליו.

[310] אך הוא קרע את הזמורות ויתכונן להגן על עצמו כאילו תוקפים אותו. והאשה, אשר שמשון היה בא אליה בקביעות, אמרה כי קשה לה לשאת את אי־האמון לאהדתה אליו ואינו אומר את אשר היא מבקשת, כאילו אינה יודעת להחריש אם העלמת הענין מועילה לו. [311] והוא הֵתֵל בה שנית ויאמר אם יאסר בשבעה1796 עבותים תסור גבורתו ממנו וכאשר עשתה גם זאת ולא הצליחה, הודיע בשלישית, ששערותיו יֵארגו.

[312] ובעשותה גם את הדבר הזה ולא נתגלתה האמת, נעתר סוף סוף להפצרותיה, כי נגזר עליו שיבוא אידו, וברצותו למצוא חן בעיני דלילה, אמר שמשון: „אנכי, עין אלהים עלי ובהשגחתו נולדתי ואת השער הזה מגדל אני כי האלהים צוה לא לגוז אותו; כי כחי בא לי מגדולו וקיומו“.

[313] כשנוכחה1797 שדבריו אמת גלחה את שערותיו ומסרה אותו לאויביו כי לא היה בו עוד כח להדוף את התנפלותם. ואלה נקרו את עיניו וימסרוהו להוליכו בנחושתים.

[314] (12) אבל1798 במשך הימים צמח לשמשון השער; וכאשר חגגו הפלשתי חג צבורי ומושליהם ואציליהם התאספו למקום אחד, בבנין ששני עמודים תמכו את תקרתו, הובא שמשון אל המשתה למען יתקלסו בו בשעת שתיתם.

[315] צרת נפשו היתה נוראה מכל צרותיו על כי אין ביכלתו לנקום נקמתו1799 בעד זדון לבם וידבר על לב הנער המוליך אותו בידו ויפתהו שלסבת חולשתו זקוק הוא למשען, לכן יוליכהו קרוב יותר אל העמודים.

[316] בהגיעו אליהם סמך את עצמו עליהם בכח ובנפלם נהרס הבית על שלשת1800 אלפים איש שנהרגו כולם וביניהם גם שמשון. זה היה קצו אחרי משלו על ישראל עשרים שנה. [317] ראוי האיש להערצתנו בעד אומץ לבו ובעד גבורתו ובעד רוחב דעתו עד יומו האחרון ובעד עברתו לאויביו עד מותו. ואשר נלכד בחבלי אשה עלינו לזקוף על טבע בן האדם הנתפס לחטא1801, אולם עלינו להודות על רוממות מדותיו בשאר ארחותיו1802. קרוביו לקחו את גופתו וקברוה בעיר מולדתו בצרעה1803 אצל אבותיו.

[318] (IX–1) אחרי1804 מות שמשון עמד בראש בני ישראל הכהן הגדול עלי1805. בימיו לקה תחומם בבצורת, ויקח אלימלך1806 מבית לחם, עיר בשבט יהודה, אשר לא יכול היה לעמוד בפני המצוקה, את אשתו נעמי1807 ואת בניו שנולדו לו ממנה, כליון1808 ומחלון1809, ויצא אל ארץ מואב.

[319] וכאשר הצליח בעניניו כפי שהיה עם לבבו לקח1810 לבניו נשים מואביות, לכליון את ערפה1811 ולמחלון את רות1812. עברו עשר שנים וימת אלימלך, וזמן קצר אחריו, מתו בניו [320] ונעמי אשר נפשה מרה לה על האסונות לא יכלה לשאת את אבדן היקרים לה ביותר שמתו לנגד עיניה ושבגללם עזבה גם את ארץ מולדתה, ותשם אל לבה לחזור ולשוב אליה ומה גם ששמעה כי טוב בה.

[321] אבל כלותיה לא מצאו את האומץ להפרד ממנה וגם נעמי לא יכלה בתחנוניה לשנות את דעתן כי רצו ללכת אתה. וכאשר הפצירו בה, אחלה להן נשואים מאושרים יותר מאלה שנתאכזבו בהן בהנשאן לבניה ושיהיה להן כל טוב אחר,

[322] ויען כי היא נמצאת במצב כזה בקשה כי תשארנה במקומן ושלא תחפוצנה לקחת חלק בגורלה הבלתי בטוח בעזבן את ארץ מולדתן. והנה ערפה נשארה, אבל את רות לא יכלה לשדל ולקחה אותה עמה בדרכה שתהיה חברתה בכל מה שיקרה לה.

[323] (2) ותבאנה1813 רות עם חמותה לבית לחם וינהג בהן בועז1814 הכנסת אורחים1815 כי קרוב היה האיש לאלימלך. כאשר קראו את נעמי בשמה אמרה „יותר נכון אם תקראו לי מרה“; כי בשפת העברים מסמן נעמי הצלחה, מרה – צער.

[324] ובהיות עונת הקציר יצאה רות בהסכמת חמותה ללקוט למען תמצא אוכל וקרה מקרֶהָ לשדה של בועז. בועז בא מעט אחרי־כן ובראותו את העלמה שאל את המשגיח בדבר הנערה. והלה אשר מעט קודם לכן נודע לו מפיה כל קורותיה ספר אותן לאדוניו. [325] בגלל אהדתו לחמותה וכן גם בזכרו את בנה אשר היה קרובו, קדם בועז את פניה יפה ואחל לה ליהנות מכל הטובות; הוא לא הסכים שתלקט ונתן לה את הרשות לקטוף1816 ככל שתוכל ותקח לה וצוה למשגיח כי לא יעצור בה וכי יגיש לה אוכל ומשקה מדי פעם בתתו אוכל לקוצרים.

[326] רות שמרה את הקלי שקבלה ממנו בשביל חמותה ולעת ערב באה אליה והביאה לה יחד עם השבלים, וגם טמנה בשבילה את חלקה במאכלים שונים אשר המציאו לה1817 השכנים.

[327] רות הגידה לה את הדברים אשר דבר אתה בועז. וכאשר גלתה לה נעמי שקרוב להן האיש ואולי ידאג להן מתוך רחמנות, יצאה בימים הבאים עוד פעם ללקוט בשבלים עם נערות בועז.

[328] (3) ימים1818 אחדים אחרי כן בא גם בועז כשהשעורים כבר נזרו וילן בגורן. ויודע הדבר לנעמי ותחבל תחבולות להשכיב את רות על ידו כדי שיהיה חונן אותן אחרי שיבוא אל הנערה, ותשלח את העלמה כי תישן לרגליו.

[329] ורות, אשר חשבה כי נכון הוא שלא להתנגד בשום דבר לדברי חמותה, הלכה שמה ולפי שעה נסתתרה מבועז, שנרדם וישן, אולם כאשר התעורר בחצי הלילה הרגיש באשה שוכבת בצדו וישאל אותה מי היא.

[330] היא הגידה את שמה ובקשה ממנו כי יסלח לה כאדונה; לעת עתה שקט האיש, אבל כאור הבוקר טרם יתחילו נעריו לגשת לעבודה, העיר אותה ויצו עליה לקחת מהשעורים ככל יכלתה וללכת אל חמותה טרם יראה איש שהיא שכבה שמה, כי נכון הוא להזהר מחשד הנובע מענינים כאלה כשלא קרה דבר.

[331] „בראשונה, אמר, צריך להעשות ככה. לשאול את הקרוב יותר במשפחה, אם ברצונו לקחת אותך לאשה. ואם יסכים תלכי אחריו, ואם יסרב אקח אותך לאשה לפי החוק“.

[332] (4) כאשר1819 ספרה את הדברים האלה לחמותה, נחה דעת שתיהן מתוך תקוה שאחרי מה שקרה יפרוש בועז את חסותו עליהן. וילך האיש בצהרים1820 העירה, ויאסוף את מועצת הזקנים וישלח לקרוא לרות ולקרוב1821

[333] וכשזה בא, אמר: „האינך מחזיק בנחלת אלימלך ובניו?“ וכאשר הודה שהוא עושה זאת1822 לפי החוקים של קרבת משפחה, אמר בועז: ובכן אפוא אל נא תזכור את החוקים למחצה, אלא עליך למלא הכל על פיהם. הנה אשתו הצעירה של מחלון, ואם רצונך להחזיק בשדות, עליך לקחת אותה לאשה לפי החוקים“.

[334] ויוַתר הקרוב לבועז על הנחלה ועל האשה, כי גם בועז היה קרובם של המתים, באמרו כי יש לו כבר אשה1823 וילדים.

[335] עתה העיד בועז את הזקנים לעדים וצוה לאשה לחלוץ את נעל הקרוב בגשתה אליו לפי החוק ולירוק בפניו1824. אחרי שנעשו הדברים האלה לקח בועז את רות לאשה ואחרי שנה נולד להם בן זכר.

[336] את הילד הזה אמנה נעמי ובעצת1825 הנשים קראה לו עובד1826 כי הוא יהיה מכלכל את שיבתה, כי עובד בשפת העברים משמעו עוזר. ועובד הוליד את ישי1827, ממנו נולד דוד אשר הוריש את המלכות לעשרים ואחד דור.

[337] את הדברים האלה בדבר רות נאלץ הייתי לספר, כי ברצוני להראות את כח האלהים אשר בידו להעלות למעלה מפוארה גם את השפלים, כמו שהעלה למעלה כזו גם את דוד שהיה ממוצא כזה.

[338] (X–1) והעברים1828 אשר מצבם ירד, יצאו עוד פעם למלחמה על הפלשתים מסבה זו: לכהן הגדול עלי היו שני בנים, חפני1829 ופנחס1830.

[339] אלה היו הן זדונים כלפי בני האדם והן חוטאים כלפי האלהות ולא נרתעו מפני שום עון; ממתנות הכהונה לקחו להם חלק עקב כהונתם, וחלק נשאו להם בגזל; נשים שבאו לעבודת אלהים1831 חללון, מהן בהשתמשם בכח, מהן בפתותם אותן בתשורות; ובכן, ארחות חייהם לא נבדלו במאומה מטירניה.

[340] קשה היה על אביהם לשאת את מעשיהם אלה עד כי השלים עם נפשו שירד עליהם עונש מאת האלהים על מעלליהם1832, וההמון התמרמר1833. וכאשר אמר אלהים לעלי ולשמואל הנביא, שהיה בימים ההם עוד נער, את אשר עומד לבוא על הבנים, התאבל לעיני כל על בניו.

[341] (2) אבל ברצוני להרצות תחלה את תולדות הנביא1834 ואחרי כן לספר את קורות בני עלי ואת השואה שבאה על עם העברים כולו.

[342] אלקנה1835, איש לוי1836, מהאזרחים מהמעמד הבינוני1837 אשר בנחלת אפרים וגר בעיר רמתים1838, לקח לו שתי נשים, חנה ופנינה1839. מן האחרונה נולדו לו גם בנים, אבל את הראשונה אף כי היתה בלי ילדים, הוסיף לאהוב.

[343] ובבוא פעם אלקנה עם נשיו לעיר שילה לזבוח, כי בעיר הזאת הוקם משכן אלהים כמו שספרתי לעיל1840, חלק גם הפעם בשעת החגיגה1841 מנות בשר לנשיו ולילדיו, וכראות חנה את ילדי השניה מסובים סביב לאמם1842, פרצה בדמעות והתיפחה על עקרותה ועל בדידותה.

[344] ובהיות צערה חזק מתנחומי אישה, הלכה אל המשכן והתפללה אל האלהים כי יתן לה זרע ויעשה אותה אם והבטיחה כי את הנולד לה ראשון תקדיש לעבודת האלהים וארחות חייו יהיו שונים מאלה של אנשים פשוטים. [345] וכאשר שהתה הרבה זמן בתפלתה צוה עליה עלי, אשר ישב לפני המשכן וחשב אותה לשכורה, כי תסתלק1843. ותאמר כי שתתה מים1844 וכי מתפללת היא לאלהים בצערה על כי חשוכת בנים היא, אז צוה לה להתעודד ויודיע לה כי אלהים יתן לה בנים1845.

[346] (3) היא1846 שבה אל אישה ותקוה טובה בלבה, ותאכל את מאכלה בשמחה ואחרי שובם אל עיר מולדתם התחיל ההריון ויולד להם ילד אשר קראוהו בשם שמואל שאפשר לבארו שאול מאת אלהים1847. ויבואו לזבוח זבחים לרגלי לידת הילד1848 ויביאו גם את מעשרותיהם1849.

[347] והאשה זכרה את הנדר אשר נדרה בנוגע לילד ותמסור אותו לעלי להקדישו לאלהים למען אשר יהיה נביא; שערו ניתן אפוא לגדל פרא ומים היו משקהו1850. ושמואל ישב במקדש וגודל בו ולאלקנה נולדו מחַנה עוד בנים ושלש בנות1851.

[348] (4) משמלאה1852 לשמואל השנה השתים עשרה1853 נבא כבר. ופעם בשכבו לישון קרא לו אלהים בשמו; ויגש אל הכהן הגדול, יען חשב כי הקול קולו.

[349] הכהן הגדול אמר כי לא קרא לו. ואלהים עשה זאת שלש פעמים. עתה אורו עיני עלי ויאמר אליו: „הלא אנכי, שמואל, שתקתי כמו עד עתה, אלהים הוא הקורא, ענה לו: הנני“. ובדבר אלהים עוד פעם הקשיב שמואל ובקשהו כי ידבר את דברי הנבואה, כי לא יאחר משמוע בקולו ככל אשר יחפץ.

[350] ויאמר אלהים: „יען כי אתה נמצא פה, דע לך, כי רעה תבוא על בני ישראל, גדולה משיוכל אדם לבטא ולהאמין במציאותה ושני בני עלי ימותו ביום אחד והכהונה תעבור לבית אלעזר1854. יען כי כבד עלי את בניו מעבודתי ולהוָתם“.

[351] ועלי הכריח את הנביא בשבועות להגיד לו את הדברים האלה, כי לא רצה שמואל לצערו בדבריו ומעתה חכה בודאות יותר גדולה לאבדן בניו. ושמע שמואל הלך וגדל יותר ויותר כי ראו שכל מה שנבא, בא ונהיה.

[352] (XI–1) והנה1855 באותו הזמן יצאו הפלשתים1856 למלחמה על בני ישראל ויחנו על יד העיר אֲפֵיק1857. וימהרו בני ישראל להתיצב נגדם ולמחרת נטשה המלחמה והפלשתים נצחו ויכו כארבעת אלפים מהעברים וירדפו את שאר ההמון אל המחנה.

[353] (2) והעברים1858 פחדו מפני מגפה שלמה וישלחו אל מועצת הזקנים1859 ולכהן הגדול ויצוו להביא ארון אלהים למען אשר יתגברו על האויבים בהמצאו במערכותיהם, ולא הבינו כי אדיר הוא זה שהחליט על מפלתם מהארון אשר לא נוצר כי אם בשבילו.

[354] ויגיע אפוא הארון ובני הכהן הגדול אשר אביהם פקד עליהם שאם ירצו להשאר בחיים אחרי שישבו הפלשתים את הארון לא יבואו לנגד עיניו1860.

[355] פנחס כהן כבר מזמן1861, כי אביו פנה לו את מקומו מחמת זקנתו. האומץ שב במדה מרובה לעברים אשר קוו כי על ידי בוא הארון יתגברו על האויבים, בשעה שהאויבים נדהמו בפחדם מפני נוכחותו של הארון אצל בני ישראל.

[356] אולם התוצאה לא התאימה לצפיה של שני הצדדים, כי כאשר היתה ההתנגשות עבר הנצחון שהעברים קוו לו לידי הפלשתים, ואת התבוסה שפחדו אלה מפניה סבלו העברים אשר נוכחו לדעת שלשוא היה בטחונם בארון. כי אך החלו להלחם עם האויבים פנו להם עורף ויאבדו כשלשים אלף איש. בין אלה נפלו גם בני הכהן הגדול והאויבים לקחו את הארון.

[357] (3) כאשר1862 הגיעה לשילה הידיעה בדבר המפלה ושביית הארון, כי צעיר בנימיני שהיה נוכח במאורעות הגיע אליה כמלאך, נמלאה העיר כולה יללה.

[358] והכהן הגדול עלי, אשר ישב על יד אחד משני השערים1863 על כסא גבוה, כשמעו את הצוָחה ובשערו שאיזה אסון קרה לילדיו שלח לקרוא לצעיר; ובהודע לו דבר הקרב נשאר בנפש שקטה בדבר בניו1864 ובנוגע למה שקרה לצבא כי ידע מאת אלהים את אשר יקרה והודיע זאת מראש; כי מושפעים בני האדם קשה רק ממקרים רעים בלתי צפויים מראש. [359] אבל כשמעו שגם הארון נשבה על ידי האויבים, מחמת הכאב הגדול שירד עליו באופן בלתי צפוי נפל אחורנית מהכסא ומת, אחרי שחי בכלל תשעים ושמונה שנה ומהן החזיק בשלטון ארבעים שנה1865

[360] (4) ביום1866 ההוא מתה גם אשת פנחס בנו כי לא עצרה כח לחיות אחרי מות אישה. היא היתה הרה כשנודע לה על אסון אישה. היא ילדה אמנם ילד לשבעה1867 חדשים אשר קראה אותו כל עוד היתה בה רוח חיים אי־כבוד1868, השם משמעו בלתי מכובד, לסבת התבוסה שנחל הצבא בימים ההם.

[361] (5) עלי היה הראשון מבית איתמר1869, הבן השני מבני אהרן, אשר משל. כי הכהונה היתה תחלה בבית אלעזר, והמשרה עברה מאב לבן;

[362] הוא מסר אותה לבנו פנחס, אחריו קבל את המשרה בנו אביעזר1870 אשר השאיר אותה לבנו בשם בוקי1871, וממנו קבל אותה בנו עוזי1872, אחריו1873 שמש עלי בכהונה הגדולה, אשר על אודותיו דברנו זה עתה, וצאצאיו החזיקו בה עד ימי מלכות שלמה. אז קבלו אותה שנית בני אלעזר.



 

ספר שישי    🔗


[1] (I–1) וישבו1874 הפלשתים את ארון אויביהם, כמו שספרנו מעט קודם לכן, ויביאוהו אל העיר אשדוד1875 ויציגוהו כשלל אצל אלהיהם הנקרא בשם דגון.

[2] אולם למחרת, כאשר השכימו כולם ונכנסו1876 אל המקדש להשתחוות לאלהיהם, מצאו אותו עושה את המעשה הזה לפני הארון: כי השתטח אחרי נפלו מעל הכן אשר היה עומד עליו. הם הרימו אותו והשיבוהו למקומו, ויתעצבו על לבם על המקרה. אולם בבקרם פעמים רבות1877 אצל דגון ומצאוהו תמיד שוכב במצב כזה משתטח לפני הארון, נבוכו ונבהלו מאד.

[3] לבסוף שפכה האלהות על עיר האשדודים ועל גבולם מגפה ומחלה כי מתו מבֻּרדם, מחלה קשה המביאה גויעה מהירה מאד עוד טרם תפרד הנשמה במיתה טבעית מהגוף; יען כי מוציאים החולים את מעיהם המנוגעים והנרקבים לגמרי מהמחלה1878. נוסף לזה יצא מהאדמה המון עכברים1879 אשר השחיתוה מבלי לחוס לא על צמח ולא על פרי.

[4] בהמצאם אפוא ברעות האלה ומבלי יכולת לעמוד בפני האסונות הבינו האשדודים כי כל זה גרם להם הארון וכי הנצחון ושביית הארון לא עלו להם לטובה.

[5] הם שלחו אפוא אל אנשי אשקלון1880 שליחים אשר יבקשום כי יקבלו אצלם את הארון. אלה הסכימו ברצון רב לבקשת האשדודים ונענו לעשות להם את החסד הזה, אך בקבלם את הארון נמצאו באותם הפגעים, כי הארון הביא אתו את מחלות האשדודים לאלה אשר קבלוהו מידם.

[6] וישלחוהו אנשי אשקלון מאתם לאחרים1881. אבל הוא לא נשאר גם אצל אלה, כי נוגפו מאותן המחלות וירחיקוהו לערים השכנות. ובאופן כזה סבב לו הארון דרך חמש1882 ערי הפלשתים בדרשו מעיר ועיר כמס על בואו לתוכה את המגפות שסבלה בגללו.

[7] (2) נלאים1883 מהרעות אשר גם לאלה אשר שמעו את שמען שמשו לקח לבלי לקבל אצלם לעולם את הארון בעד שכר כזה ותוצאתו, חפשו הנפגעים מעתה אמצעי ודרך להפטר ממנו.

[8] ויתאספו שליטי חמש הערים, מגת ומעקרון ומאשקלון וגם מעזה ומאשדוד, ויתבוננו מה עליה לעשות. ויחליטו שראשית כל עליהם להחזיר את הארון לבעליו, יען כי האלהים מתנקם בעבורו ובגלל זה שכנו בעקבות הארון המכות הנוראות האלה ואתו יחד חדרו לתוך עריהם.

[9] אבל1884 היו אשר אמרו שאין לעשות את הדבר ואל ישלו את עצמם ביחסם את סבת הרעות לארון, כי אין בו הכח הזה והעצמה, כי אילו היתה עין האלהים פקוחה עליו לא היה נופל בידי בני־אדם. ויעצו להם להרגע ולשלוט ברוחם למראה המקרים ולא ליחס את סבתם לדבר אחר אלא לטבע היוצר מזמן לזמן שנויים כאלה, הן בבני האדם עצמם והן באדמה והן בצמחים והן בכל דבר הגדל ממנה.

[10] נצחה את הדעות הנזכרות עצת האנשים אשר היה לפלשתים אמון בהם על הצטינם בהבנתם ובשכלם1885 גם בימים שעברו ועתה ביחוד נראו לדבר נכון בהתאם למצב שהם נמצאים בו. האנשים האלה אמרו שאין לשלוח חזרה את הארון ולא להחזיק בו, כי אם להקדיש לאלהים תודה1886 חמשה צלמי זהב כמספר הערים, כי דאג להצלתם והשאיר אותם בחיים אשר עמדו לאבדם על ידי המכות אשר לא יכלו עוד לעמוד בפניהם פנים אל פנים, וגם עכברי זהב במספר שוה לערים אשר הציפון ושחתו את ארצן.

[11] אחר כך יש להכניסם לתוך ארגז ולשים אותו על1887 הארון, ולהכין בשבילו עגלה חדשה ולאסור אליה פרות עלות ואת העגלים לכלוא ולעצרם, למען לא יעכבו את אמותיהם בלכתם אחריהן1888 ולמען תעשינה הפרות מתוך געגועים אליהם את דרכן בזריזות רבה. אחרי שידפקו בהן במשכן את הארון לעזוב אותן לנפשן על פרשת שלש1889 דרכים שתפנינה להמשיך באיזו דרך שתרצינה.

[12] ואם תבחרנה את הדרך לעברים ותעלינה אל ארצם, יש לחשוב שהארון הוא הגורם לצרות, ואם תלכנה בדרך אחרת, אמרו, נלך בדרך זו ונוָּכח שאין שום כח כזה בארון.

[13] (3) והאנשים1890 חשבו כי טובים הדברים שנאמרו ועד מהרה מלאו אחרי העצה. ובעשותם על פי הדברים שנאמרו קודם הובילו את העגלה אל פרשת הדרכים ויעזבוה לנפשה ויסוגו אחור; ובלכת הפרות בדרך ישרה כאילו נהוגות על ידי איש הלכו אחריהן שליטי הפלשתים כי חפצו לדעת באיזה מקום תעמודנה ואל מי תפנינה.

[14] והנה נמצא כפר בשבט יהודה, בית־שמש1891 שמו; לכפר זה הגיעו הפרות; ומישור גדול ויפה קבל את מהלכן ובו עמדו מלצעוד הלאה והעמידו שמה את העגלה. היה זה מחזה בשביל אנשי הכפר ושמחו מאוד; ויען כי היתה עונת הקיץ וכל האנשים היו עסוקים בשדות באוסף היבול, כראותם את הארון תקפה אותם השמחה ויניחו את העבודה מידם וימהרו וירוצו אל העגלה.

[15] ויורידו את הארון ואת הארגז אשר הכיל את הצלמים ואת העכברים וישימוהו על איזה סלע הנמצא במישור, ויזבחו זבחים רבים לאלהים ויחוגו חג גדול ואת העגלה ואת הפרות העלו עולה ושליטי הפלשתים ראו זאת ושבו אל ביתם1892.

[16] (4) אולם1893 כעס אלהים וחרונו פגעו בשבעים1894 מאנשי הכפר בית־שמש, אשר לא היו ראויים לנגוע1895 בארון, כי לא היו כהנים1896, ובגשתם אליו הכה בהם וימותו. ואנשי הכפר בכו על הנפגעים האלה והתאבלו עליהם אֵבֶל ההולם למכה שלוחה מאת אלהים ואיש איש קונן על מתו.

[17] ובהכירם את עצמם לבלתי ראויים שהארון ישאר אצלם, שלחו לצבור העברים1897 והודיעו שהארון הושב על ידי הפלשתים. כשנודע להם הדבר העבירו לקרית־יערים1898, עיר בקרבת הכפר בית־שמש.

[18] במקום הזה ישב איש אחד מבית לוי1899, אבינדב1900, ידוע לתהלה בצדקתו וביראת האלהים שלו ויביאו את הארון אל ביתו, כאל מקום הוגן לאלהים, כי בו יושב איש ישר. בני1901 האיש הזה שרתו לפני הארון ועמדו במשמרתם עליו עשרים שנה, כי כימים הללו נשאר בקרית־יערים אחרי עשותו אצל הפלשתים ארבעה1902 חדשים.

[19] (II–1) ויהי1903 בימים ההם כשבת הארון בעיר קרית יערים וינהו העם כולם אחרי אלהים בתפלה ובזבחים ויגלו הרבה יראה והערצה אליו1904. והנביא שמואל כראותו את מסירותם, מצא שהשעה נכונה לדבר אליהם כל עוד הם במצב כזה על דבר החירות ועל דבר הטובות הכרוכות בה וישתמש בדברים שחשב אותם למתאימים ביותר לקנות את לבם, ויאמר:

[20] „האנשים, אם אמנם הפלשתים עדיין אויבים קשים לכם היום, אלהים מתחיל להטות לכם חסד ואהבה, עליכם לא להיות רק שואפים לחירות, אלא גם לעשות את הדבר שבו משיגים אותה ואין עליכם לשאוף להשתחרר מאדוניכם כל עוד הנכם ממשיכים לעשות מעשים אשר בגללם ישארו להיות אדוניכם.

[21] כי אם היו ישרים והסירו את הרע מנפשותיכם וזכרו אותן ופנו אל האלהות בכל לבבכם והתמידו בעבודתה. כי בעשותכם ככה תבוא לכם ההצלחה, חירות מהעבדות ונצחון על האויבים, אשר מן הנמנע להשיגם לא בכח הנשק ולא בכח איש ולא בהמון הלוחמים, כי אלהים אינו מבטיח להשיגם בעזרת אלה, אלא אם תהיו טובים וישרים וחי משמשים ערובה להבטחותיו“.

[22] אחרי דברו את הדברים האלה הריע ההמון, שבע רצון מההתעוררות ויאבו ללכת בדרך הרצויה בעיני האלהים. ושמואל אסף אותם לעיר אחת הנקראת מצפה1905. המלה הוראתה בלשון העברים המצפה. במקום הזה שאבו מים ונסכו לאלהים וצמו כל היום והתמסרו לתפלה.

[23] (2) אבל1906 הֵאספם במקום הזה לא נעלמה מעיני הפלשתים ואך נודע להם דבר התקהלותם, ויעלו עליהם עם צבא אדיר בקוותם כי יתנפלו על העברים בעודם בלתי נזהרים ובלתי מוכנים.

[24] ההתקפה הזאת החרידה את העברים והפילה עליהם מהומה ומחתה וימהרו אל שמואל ויאמרו כי רוחם נפלה בקרבם מתוך פחד ובגלל תבוסתם הקודמת ומשום זה נשארנו שקטים למען לא נזיז את חיל האויבים, והנה הבאת אותנו לתפלה ולזבחים ולשבועות והאויבים נלחמים בנו ואנו ריקים מאין נשק. לא נשארה לנו תקוה אחרת להצלה אלא ממך לבד ומאלהים שיֵעתר לתפלתך כי נמלט מידי הפלשתים.

[25] ושמואל מעורר אותם להתעודד ומבטיח להם את תשועת אלהים, ויקח טלה חלב ויקריבהו בעד ההמון ויתפלל לאלהים כי יגן עליהם ביד ימינו בקרב עם הפלשתים ולא ישחית אותם בהנגפם שנית.

[26] ויעתר אלהים לתפלותיו ויקבל את הקרבן ברוח נדיבה ויבטיח להם נצחון ועוז. עוד הקרבן על המזבח לא נאכל כליל על ידי האש הקדושה וחיל האויבים יצא מהמחנה והתיצב במערכה לקרב בקוותו לנצחון, בשערם שהיהודים שרויים במבוכה בלי מוצא בהיותם בלי נשק ונועדו שמה לא לשם קרב. אולם הפלשתים עצמם נפלו בפח כזה עד שאילו אמר להם איש מראש את הדבר הזה לא האמינו על נקלה לדבריו.

[27] כי בראשונה הרעים עליהם האלהים ברעש אדמה ועשה את הארץ רועדת ומתנועעת תחת רגליהם עד שבתנודותיה המעידה את רגליהם ובהבקעה נבלעו לתוך אי־אלו מהבקעים1907; אחרי כן החרשו על ידי הרעמים, ולהבות הברקים אשר בערו סביבם שרפו את עיניהם עד שהשליכו את נשקם מידם ונטולי נשק הפכו את פניהם וינוסו.

[28] ויצא שמואל אחריהם עם העם, ואחרי הכותו רבים מהם רדף אחריהם עד בית־כיר1908, מקום הנקרא בשם זה; וישם במקום הזה אבן שתסמן את גבול הנצחון ומנוסת האויבים ויקרא לו מעוז1909, סמל לעוז האלהים שנעשה לעברים נגד אויביהם.

[29] (3) והפלשתים1910 לא הוסיפו עוד להלחם בבני ישראל אחרי המכה הזאת כי אם בזכרם מתוך פחד את אשר קרה להם שקטו, ורוח הגבורה שהיה ממלא תמיד את הפלשתים נגד העברים מלא אחר הנצחון הזה את אלה.

[30] ושמואל בהלחמו אתם המית רבים מהם ואת יהירותם שבר כליל ויקח בחזרה את הארץ אשר החזיקו בה לפנים כאשר גברה ידם בקרב. היה זה החבל המשתרע מגבולות גת עד העיר עקרון. בימים ההם היתה ברית שלום לבני ישראל עם הכנענים1911 ששרדו עוד.

[31] (III–1) והנביא1912 שמואל הביא סדרים בעם וקבע להם עיר1913 וצוה כי אליה יבואו לשפוט כל ריב ומשפט, והוא עצמו סבב מדי שנה בשנה בערים1914 ושפט את ישראל והחזיק חוק וסדר זמן רב.

[32] (2) אחר כך1915, כאשר סר כוחו מפני הזקנה ויחדל מנהוג כמנהגו וימסור לבניו את השלטון ואת הנהגת העם; שם הגדול שבהם היה יואל1916, והצעיר שמו אביה1917. הוא הפקיד את האחד בעיר בית־אל לשבת ולשפוט בה ואת השני בבאר שבע1918, וחילק את העם, חלק ישמע לזה וחלק לזה.

[33] אבל אלה שמשו דוגמה והוכחה ברורה כי ישנם בנים שאינם נעשים דומים לאביהם במדותיהם, כי אפשר שיצאו אנשים ישרים ותמימים מהורים נוכלים ולפעמים נולדים נקלים להורים טובים;

[34] כי בני הנביא נטו מארחות אביהם והלכו בדרך ההפוכה ועזבו את הצדק בעד מתנות ובצע נבזה, ואת המשפטים שפטו לא לאמתם כי אם לתועלתם הם וילכו אחרי מותרות ומשתאות מפוארים ועשו מעשיהם למורת רוח אלהים ואביהם הנביא אשר שקד ודאג כה הרבה לנטוע גם בלב ההמון את רגש הצדק.

[35] (3) והעם1919 בראותו את התעללות בני הנביא בסדור המדינה הקים התרעם מאד על המעשים האלה ומהר בהמוניו אליו, אשר ישב ברמה, ויגידו לו את עַוְלוֹת בניו וכי בהיותו כבר זקן ותשוש משיבה אינו יכול בעצמו לעמוד עוד בראש הענינים כמקודם, ויבקשו ויתחננו אליו כי ימנה מלך עליהם אשר ימשול באומה ויתנקם בפלשתים האשמים עוד בשל פשעיהם הקודמים1920.

[36] הַדִּבּוּרִים האלה צערו מאד את שמואל בגלל רגש הצדק המשרש בנפשו ושנאתו למלכים; כי היה נתון לגמרי לרעיון ששלטון האצילים אלהי הוא ושבידו לעשות את העמים המשתמשים בו במדיניותם למאושרים.

[37] מחמת החרדה והצער על השיחות האלה לא שם לב למזון ולשֵׁנה וכל הלילה הפך ברוחו בענינים האלה1921.

[38] (4) בהמצאו1922 במצב כזה נראתה לו האלהות ודברה על לבו לבל תעגם נפשו לדרישות ההמון כי לא אותו מאסו כי אם אותה עצמה למען אשר לא תמלוך לבדה; את המעשים האלה חרשו מיום שהוליכה אותם ממצרים, אך אמנם לא יעבור זמן רב ויתחרטו קשה ואם כי בזה לא יבוטל כלל המעשה העומד להעשות, אבל יִוָסרו על כי מאסו אותי וקבלו עצות כפויות־טובה לי ולנבואתך.

[39] מצוה אני אותך אפוא לבחור להם מלך אשר אֹמַר לך מראש אחרי שתתרה בהם תחלה באיזו רעות יתנסו כשימלוך עליהם מלך ואחרי שתעיד לאיזו תמורות הם אצים1923.

[40] (5) ויהי כאשר1924 שמע את הדברים האלה וישכם שמואל ויאסוף את היהודים ויאמר כי מסכים הוא ליַעֵד להם מלך, אך עליו לפרט להם תחלה את אשר יבוא להם מאת המלכים ואיזו רעות תמצאנה אותם. „דעו אפוא כי ראשית יקחו מכם בזרוע את בניכם ויצוו כי מהם יהיו רַכָּבִים, מהם פרשים ושומרי־ראשם, אחרים – רצים ושרי אלפים ושרי מאות1925, כי יעשו אותם בעלי מלאכה, עושי נשק ומרכבות וחרשי מכונות מלחמה,

[41] גם עובדי אדמה, משגיחים על שדותיהם ובוצרי כרמיהם, לא יהיה דבר אשר לא יעשו בניכם מצווים כדרך עבדים מקנת כסף; וגם את בנותיכם יעשו רקחות וטבחות ואופות וישעבדו אותן לכל עבודה אשר שפחות עושות מתוך מורא מפני מכות וענויים.

[42] את נחלותיכם יקחו להם ויתנון מתנה לסריסיהם ושומרי ראשם ואת עדרי בקריכם1926 יחלקו בין אנשיהם. בקיצור, אתם וכל אשר לכם תהיו עבדים למלך יחד עם עבדיכם עצמם. וכאשר יבוא הדבר יעלו בזכרונכם דברַי אלה ובסבלכם את סבלותיכם תתחרטו ותתפללו לאלהים כי ירחם עליכם ויחנן אתכם מהר לשחרר אתכם מהמלכים. אבל הוא לא ישמע לתפלותיכם, כי ימאן להן ויתן לכם לשאת את ענשכם בעד מחשבתכם הרעה“.

[43] (6) אולם1927 למרות הנבואות האלה למה שיבוא הקשיח ההמון את לבו וקשה היה להוציא מדעתם החלטה שנתחזקה כבר לפי הלך רוחם. כי לא שנו את דעתם ולא שמו לב לדברי שמואל, כי אם לחצו עליו בחזקה ודרשו כי יבחר מיד את המלך ולא יחשוב לעתידות.

[44] כי למען הנקם באויביהם דרוש איש שילחם מלחמותיהם ואין בזה שום דבר נגד ההגיון שבשעה שעל שכניהם מולך מלך, מן הראוי שגם במדינתם יהיה ככה. לכן כראות שמואל שלמרות דבריו שחזה להם מראש, אינם חוזרים מדרישתם, כי אם עומדים על דעתם, אמר להם: „לכו איש לביתו ולעת הצורך אשלח לקרוא לכם, כשאֶודע מאת האלהים את מי לתת לכם למלך“.

[45] (IV–1) ויהי1928 איש משבט בנימין ממשפחה נכבדה וישר רוח ושמו קיש1929. ולו בן צעיר יפה מראה ויפה תואר1930 ומעלותיו הרוחניות טובות מהחיצוניות; קראוהו שאול1931. [46] וקיש זה, כאשר תעו אתונות יפות שלו מהמרעה שלח את בנו עם אחד ממשרתיו לחפש את הבהמות, כי לבו היה קשור בהן יותר מאשר בדבר אחר מנכסיו. בחפשו את האתונות עבר את ארץ שבט אביו והגיע לאחרות וכאשר לא מצא אותן גם באלה גמר בלבו לשוב, לבל יגרום לאביו דאגות על־אודותיו.

[47] בבואם אצל העיר רמה אמר המשרת המלוהו כי בעיר הזאת חי נביא אמת, ועצתו כי ילכו אליו, כי על ידו ידע את סופן של האתונות.

[48] ואם ילכו, השיב שאול, אין בידו מה לתת לנביא בשכר נבואתו, כי אזלו ממנו כבר הוצאות הדרך1932. על זה ענה הנער כי נמצא בידו רבע שקל ואת זה יתן, יען שגו מתוך אי־ידיעה שהנביא אינו מקבל שכר; וילכו, ועל יד השער פגשו בנערות ההולכות לשאוב מים וישאלו אותן לבית הנביא. ואלה הראו ואמרו להם להחיש את צעדיהם בטרם יסב אל המשתה; כי רבים הזמין ויסב תחלה לפני הקרואים.

[49] ואמנם הזמין שמואל רבים ביום ההוא אל המשתה מטעם זה: הוא התפלל יום יום אל האלהים כי יאמר לו מראש את מי יעשה למלך ואתמול הודיעהו את האיש, כי הוא עצמו ישלח איזה עלם משבט בנימין לעת הזאת; שמואל ישב לו אפוא על גג ביתו וחכה לשעה הקבועה ובבואה ירד ללכת אל הסעודה.

[50] הוא פגש את שאול ואלהים גלה לו שהוא האיש המיועד למשול.

[51] ויגש שאול אל שמואל ויברכהו לשלום ויבקש ממנו כי יראה לו את בית הנביא, ואמר, כי זר הוא ואינו יודע. ויען שמואל כי הוא זה ויקח אותו אתו אל המשתה, ואשר לאתונות שנשלח לחפש אותן, נמצאו וכל החמודות המיועדות בשבילו. אולם שאול הפסיקו ואמר: „אבל קטונתי, אדוני, מתקוה כזו ושבטי זעיר הוא מדי להעמיד מלכים ומשפחתי דלה מהמשפחות האחרות. אתה לועג וצוחק לי בדבריך להעמידני למעלה מהמגיע לי לפי מעמדי“.

[52] אולם הנביא הוליך אותו אל המשתה ונתן לו וגם למלוהו מקום להסב בין הקרואים; מספרים היה שבעים1933, ופקד על המשמשים1934 שישימו לפני שאול מנת מלכים. כאשר הגיעה שעת השכיבה קמו הקרואים והלכו איש איש לביתו ושאול יחד עם נערו לנו אצל הנביא1935.

[53] (2) בבוקר1936 השכם הקים אותו שמואל ממצעו ולוהו ובהיותם מחוץ לעיר צוה כי יעבור הנער לפניהם והוא עצמו ישאר, כי יש לו להגיד לו דבר מה מבלי שיהיה איש אתם. [54] אחרי ששלח שאול את מלוהו לקח הנביא את הפך ויצוק שמן על ראש העלם וישקהו ויאמר: דע כי נבחרת מאת האלהים למלך נגד הפלשתיים ולהגן על העברים1937. ולתפקידים אלה ישמש לך האות הבא אשר אני עומד להודיעך מראש:

[55] בלכתך מפה ומצאת בדרך שלשה אנשים1938 הולכים לבית אל להשתחוות לאלהים ותראה את הראשון מביא שלש ככרות, השני גדי1939 והשלישי יוליך אתו נבל יין. האנשים האלה ישאלו לך לשלום ויאמרו לך דברים טובים ויתנו לך שתי ככרות ולקחת מידם.

[56] משם תבוא למקום הנקרא קבורת רחל1940 ושם תפגוש באיש1941 אשר יבשר לך כי נמצאו האתונות. אחר כך תבוא משם אל גבעה ופגעת בחבל נביאים ומלא רוח אלהים תנבא יחד אתם, וכל הרואה זאת ישתומם ויתפלא ויאמר: איך הגיע בן קיש למעלת אושר כזו?1942 וכאשר יבואו לך האותות האלה, תדע שאלהים עמך, תברך את אביך ואת בני ביתך1943.

[57] ובאת לגלגל כאשר אשלח1944 לקרוא לך למען נזבח זבחי תודה לאלהים עבור הטובות האלה“. אחרי דברו את הדברים האלה ואת הנבואה הזאת שלח את העלם. והכל בא לשאול כנבואתו של שמואל.

[58] (3) בבואו הביתה1945 שאל אותו קרובו אבנר1946, כי הוא חבב אותו יותר משאר אנשי הבית, בדבר נסיעתו וקורותיה. ושאול לא העלים ממנו שום דבר, לא שהוא בא אל שמואל ולא שזה אמר לו שהאתונות נמצאו,

[59] אבל את דבר המלוכה וכל הנוגע לה שמר אצלו, בשערו כי השומע יתמלא קנאה ואי־אימון; ואפילו לו, שהחשיבו הנאמן לו ביותר ואהבו בכל נפשו מכל קרוביו האחרים, דִמה לבלי לבטוח בו ולא מן התבונה הוא לגלות לו, כי שקל בדעתו, חושבני, מה טבעו האמיתי של האופי האנושי, שנאמנות בטוחה אינה לא אצל ידידים ולא אצל קרובים ואינם שומרים על נטיתם מול שיא ההצלחה הנתונה מאת האלהים, כי אם תופעות כאלה מוצאות מיד רוע לב ודבות.

[60] (4) ויאסוף1947 שמואל את העם אל העיר מצפה ויפנה אליו בדברים, אשר, לפי דבריו, נצטוה מאת האלהים להגיד, שאחרי שאלהים נתן להם את החרות והכניע את האויבים שכחו את טובותיו ומאסו במלכותו מבלי להבין שהמועיל ביותר הוא להיות תחת ממשלתו של הטוב בין כולם, ואלהים הלא הוא הטוב מכולם,

[61] ויבחרו בבן־אדם למלוך עליהם, אשר יעשה בנתיניו כמו בקנינו, לפי רצונו וחפצו ומאויי יצריו האחרים בהשתמשו לרעה ובלי רחם בכחו, ולא יתאמץ לקיים את בני האדם כי אינם יצירי כפיו ופועל ידיו, ואילו האלהים דוקא מסיבה זו היה סוכך עליהם. „אבל מאחרי שזה רצונכם והעָוֶל כלפי אלהים גבר, התיצבו כולכם לשבטיכם ולמשפחותיכם והפילו גורלות“.

[62] (5) העברים1948 עשו את הדבר והגורל נפל על שבט בנימין וכאשר הָגרל על השבט הזה עלה הגורל למשפחה בשם מַטְרִי1949, וכאשר הוטל הגורל לגברים1950 קבל את המלוכה בנו של קיש, שאול.

[63] כשנודע לו הדבר, הסתלק העלם מיד, כי לא רצה, לדעתי, להֵראות כתָאֵב לקבל את השלטון; יותר מזה, הוא הראה מדה כזו של כבוש היצר ושל ענוה1951, שבשעה שרוב בני אדם אינם יכולים לעצור בשמחתם אפילו בהשגים קטנים ונחפזים להיות נראים לעיני העולם כולו, הוא, לא לבד שלא הראה רגש כזה להשיג מלוכה ולהעשות על ידה אדון על עמים כה רבים וכה עצומים, אלא גם התחמק מעיני האנשים אשר ימלוך עליהם ויאלצם לחפש אחריו ולא בנקל.

[64] העברים היו נבוכים ואובדי עצות על כי נעלם שאול ויתפלל הנביא1952 לאלהים כי יֵראה איה מקום העלם ולהביאו לפניהם1953.

[65] בהודע לו מאת האלהים המקום שהתחבא בו שאול, שלח אנשים להביאו, ובבואו התיצב בתוך ההמון. הוא התנוסס בין כולם וגבהו היה מלכותי מאד.

[66] (6) והנביא אמר: „את זה נתן לכם אלהים למלך, ראו מה נעלה הוא על כולם ומה הגון הוא לשלטון“. ואחרי שהריע העם „הצלחה למלך“1954, כתב הנביא את העתידות לבוא1955 להם והקריא בנוכחות המלך, ואת הספר שם במשכן אלהים, עדות לדורות הבאים על מה שחזה מראש.

[67] אחרי המעשה הזה שלח שמואל את העם והוא עצמו שב לעיר רמה, כי היא היתה מולדתו, ושאול הלך לגבעה, אשר מתוכה יצא, והלכו אחריו אנשי יושר1956 רבים, מביאים לו את המנחה המגיעה למלך, אבל אנשי בליעל רבים, מאלה אשר בזו לו וגם לעגו לאחרים, לא הביאו לו מתנות ולא השתדלו, לא במעשה ולא בדבור, להפיק רצון מאת שאול.

[68] (V–1) ויהי1957 חודש ימים אחרי כן1958 ותהי המלחמה נגד נחש1959 מלך בני עמון1960 הגורם הראשון לכבוד שאול אצל העם כולו. כי האיש הזה סבב רעות רבות ליהודים שישבו בעבר הירדן בחדרו לתוך ארצם בחיל כבד ועצום, את עריהם כבש לעבדות ואותם הביא לעת עתה בידו בכח ובאלמות,

[69] ולהבא אמר בהמצאה ערמומית לעשות אותם אין־אונים למען לא יוכלו להתקומם עוד פעם ולהמלט מהשעבוד תחתיו: הוא נקר את העין הימנית מכל אלה שהסגירו את עצמם בידו על נאמנותו או שכבשם לפי חוק המלחמה1961.

[70] הוא עשה זאת, בהיות העין השמאלית מכוסה במגן, ועכשיו יהיו בלתי מוכשרים לגמרי1962.

[71] אחרי שעשה מלך העמונים את הדבר הזה ליושבי עבר הירדן עלה למלחמה על אלה הנקראים גלעדים, ובהקימו את מחנהו אצל בירת האויבים, היא העיר יָבֵש1963, שלח אליהם מלאכים וצוה כי ימסרו את עצמם מיד בידו בתנאי שעינם הימנים תעקר ואם לא, איים, ישים מצור עליהם ויהרוס את עריהם; הברירה בידם אם לבחור לחתוך חלק קטן מגופם או להשמד כליל.

[72] הגלעדים הנדהמים לא העיזו לענות במה הם בוחרים, לא כי ימסרו את עצמם ולא כי ילחמו, אבל בקשו רֶוַח של שבעה ימים למען לשלוח מלאכים אל בני עמם ולבקש כי ילחמו יחד אתם ואם תבוא עזרה ילחמו, ואם הדרישה מאלה תהיה בלי תוצאות הבטיחו, שימסרו את עצמם, לסבול כטוב בעיניו.

[73] (2) ויבז1964 נחש לעם הגלעדים ולתשובתם ויתן להם את הרווח והרשה כי ישלחו לבעלי ברית כרצונם. הם שלחו אפוא מיד מלאכים לכל עיר ועיר להודיע לבני ישראל את דרישות נחש ואת היאוש שבו הם נתונים.

[74] לשמע דברי אנשי יבש הובאו בני ישראל לדמעות וכאב, אך יותר מזה לא נתן אותם המורא לעשות דבר מה. ובבוא המלאכים גם לעירו של המלך שאול1965 ויספרו על הסכנות שבהן נמצאים אנשי יבש, התרגש העם לשמע הדברים כמו האחרים, ויקוננו על אסון קרוביהם1966.

[75] והנה בא שאול העירה ממלאכתו בשדה וימצא את אנשי עירו בוכים ובשאלו לסבת עקת נפשם ויגונם שמע את דברי המלאכים.

[76] ותצלח עליו רוח אלהים וישלח את אנשי יבש אל עירם בהבטיחו להם שביום השלישי1967 יביא תשועה ולפני הנץ החמה יתגבר על האויבים, למען אשר תראה אותם השמש בעלותה מנצחים כבר ונגאלים מפחד. ויצו לאחדים מהם כי ישארו אצלו להראות לו את הדרך1968.

[77] (3) ברצותו1969 למשוך על ידי יראה מפני עונש את העם למלחמה נגד העמונים ולאספם חיש מהר, חתך את גידי בקריו1970 ואִיֵּם כי יעשה את המעשה הזה לכל איש ואיש1971 אשר לא יבוא מחר בבוקר עם נשקו אל הירדן וילך אחריו ואחרי הנביא שמואל לכל אשר יוליכוהו.

[78] וכאשר התאספו העברים במועד הקבוע מאימת העונש שנגזר עליהם, פקד את ההמון בעיר בזק1972 וימצא את מספר הנאספים, מלבד שבט יהודה, שבע1973 מאות אלף; מהשבט ההוא היו שבעים1974 אלף.

[79] הוא עבר את הירדן ובלכתו כל הלילה דרך של עשר סחוינים1975 הגיע לפני הנץ החמה; ויחלק את צבאו לשלשה ראשים ויתנפל פתאום מכל עבר על האויבים אשר לא צפו לזאת, ובהכנסו בקרב המית רבים מהעמונים וגם את המלך נחש1976.

[80] המעשה המפואר הזה שבוצע על ידי שאול הפיץ הרבה בין העברים כולם את שבחו והקנה לו תהלה נפלאה של גבורה. ואם היו אי־אלו אשר בזו לו קודם לכן, עתה שנו את דעתם לכבדו ולהחשיבו לטוב מכולם. כי לא היה די לו בזה שהציל את יושבי יבש אלא גם חדר לתוך ארץ העמונים.

[81] כבש אותה ושלל הרבה שלל ושב אל ארצו בתפארה. והעם מתוך עליצות על פעולות שאול שמח על שבחר במלך כזה וצעק קבל האנשים אשר אמרו שהוא לא יהיה לשום תועלת במדינה: „אַיָם עתה האנשים האלה?“ וגם: „יתנו את הדין“, וכל הדבורים אשר האוכלוס שזחה עליו דעתו לרגל הצלחה אוהב להגיד נגד אנשים אשר מעט קודם לכן בָּזוּ את הגורמים למעשי הצלחה כאלה.

[82] אמנם שאול קבל בשמחה את רצונם הטוב ואת אהדתם אליו, אבל נשבע כי לא יתן שאיש מבני עמו יומת ביום ההוא; כי לא נכון הוא לגעל את הנצחון הנתון מאת האלהים בדם וברצח אנשים בני אותו הגזע; מתאים יותר לחוג חג מתוך חדוה המקיפה את כולם כרֵעים.

[83] (4) והנה1977 אמר שמואל כי מן הצורך הוא לחזק את המלוכה בידי שאול על ידי בחירה שניה, ויתאספו כולם אל העיר גלגל, כי פקד עליהם לבוא שמה.

[84] ועוד פעם משח1978 הנביא לעיני העם את שאול בשמן הקודש ובפעם השניה הכריז אותו למלך.

[85] ובאופן זה נהפכה מדיניות העברים לממלכה; כי בימי משה ותלמידו יהושע שהיה שר־צבא, חיו תחת שלטון האצילים1979. אחרי מותו נמצא העם במשך של שמונה עשרה שנה בהעדר שלטון1980. אחרי התקופה הזאת מדי שובם אל מדיניותם הקודמת הפקידו את השפוט על הכלל בידי האיש שהראה כי הוא הטוב ביותר למלחמה ולגבורה. ובגלל זה קראו את התקופה הזאת של מדיניותם תקופת השופטים.

[86] (5) והנביא1981 שמואל אסף את העברים לאספה ויאמר: „משביע אני אתכם באלהי האלהים אשר עשה והחיה את שני האחים המפוארים האלה, כונתי למשה ולאהרן, והוציא את אבותינו מידי המצריים ומשעבודם, שתאמרו מבלי שתעשו לי קורת רוח מתוך בושה ומבלי שתכבשו את דבריכם מתוך מורא ומבלי לתת מקום לאיזה רגש אחר,

[87] אם עשיתי דבר מה בלתי ישר או בלתי צודק בעד בצע או תועלת או חבה לאחרים. הוכיחו לי אם לקחתי לי דבר מהדברים, בקר או צאן, אשר לא נחשב לעָוֶל לקחת מהם למזון או אם צערתי את מי שהוא בקחתי את בהמת משאו1982 לצרכי1983, ענו בי דבר מהדברים האלה בפני מלככם“. ויקראו בקול, שדבר מהדברים האלה לא נעשה על ידו, אלא ביושר ובצדק עמד בראש האומה.

[88] (6) אחרי1984 שהעידו עדות זו פה אחד אמר שמואל: „מאחר שהודיתם לי שאין בידכם עוד להוכיחני על עָוֶל בכפי, הבה ושמעו עתה דברי הנאמרים בגלוי לב כי חטאתם קשה נגד אלהים בדרשכם מלך.

[89] עליכם לזכור היטב, שרק בשבעים נפש בלבד מגזע שלנו בא אבינו יעקב, מתוך לחץ רעב למצרים, ויפרה בארץ ההיא ויהי לאלפי רבבה, וכאשר הביאו אותם המצריים בעבדות ובענויים קשים שמע אלהים לתפלות אבותיכם ובלי מלך נתן להם שהעם ישתחרר מלחצם בשלחו להם את האחים משה ואהרן אשר הוליכו אותם אל הארץ הזאת אשר אתם יושבים בה היום.

[90] ואחרי שהתענגתם בטובות האלה שניתנו לכם מאת האלהים, בגדתם בעבודתו וביראתו. ולמרות כל זאת כשבאתם תחת יד האויבים גאל אתכם תחלה בתתו בידכם את הנצחון על האשורים1985 וחילם, אחר כך הגביר ידכם על העמונים והמואבים ולאחרונה על הפלשתים. ואת המעשים האלה בצעתם לא בהנהגת מלך, אלא גדעון ויפתח1986 שיצאו בראשכם.

[91] איזו אולת תקפה אתכם איפוא לברוח מאת האלהים ולחפוץ להיות מלך? ואני אמנם הפקדתי את האיש אשר אלהים עצמו בחר בו. והנה למען באר לכם היטב כי רע בעיני האלהים וחרה לו על אשר בחרתם בממלכה, אטה את רצון אלהים כי יגלה לכם זאת באופן ברור באותות. כי דבר שאיש מכם לא ראה אותו מימיו יקרה עתה, מטרות עוז בעונת הקיץ. אחרי שאתפלל לאלהים אעשה הדבר הזה מיד לעיניכם“.

[92] ואך גמר שמואל את דבריו אל העם והאלהים קיים למעלה מכל ספק את דברי הנביא על ידי ברקים ורעמים ומטר ברד, עד שהעברים הנדהמים והנפחדים הודו כי חטאו וכי באו לידי כך מתוך סכלות והתחננו אל הנביא כאל אב טוב וחנון ואדיב, שיטה אליהם חסדי אלהים ויכפר עוונם זה, אשר הוסיפו לחטאתיהם ולפשעיהם האחרים.

[93] הוא הבטיח להתפלל אל האלהים ולחלות את פניו כי יסלח להם על המעשה הזה, אולם הזהיר אותם להיות ישרים וטובים ולזכור תמיד את הרעות אשר מצאו אותם בגלל עברם על הצדק ואת מופתי אלהים ואת תורת משה, אם אַוַת נפשם היא להיות חפשים ומאושרים תחת מלכם.

[94] ואם יזניחו אותם, אמר, תבוא גם עליהם וגם על מלכם מכה קשה מאת האלהים. אחרי שחזה שמואל את הדברים האלה לעברים שלח אותם לאהליהם בחזקו בפעם השניה את שאול במלוכה.

[95] (VI–1) ויבחר1987 לו שאול מתוך ההמון שלשת1988 אלפים, ויקח אלפים לעצמו כי יהיו שומרי ראשו וישב בעיר בית־אל1989, וליונתן בנו נתן את האחרים כי יהיו שומרי ראשו וישלח אותו לגבעה1990.

[96] ויונתן שם מצור על איזה מצב של הפלשתים לא רחוק מגבעה1991 ולכדו. כי הפלשתים רדו ביהודים ולקחו מהם את נשקם והחזיקו חילות מצב במקומות המבוצרים ביותר בארץ ואסרו לשאת ברזל ולהשתמש איזה שמוש שהוא בברזל; ובגלל1992 האסור הזה כאשר היה על האכרים לתקן כלי מכלי עבודתם, אם אֵת או קרדום או כל כלי אחר הדרוש לעבודת האדמה והלכו אל הפלשתים1993 ועשו אותם.

[97] בהודע לפלשתים דבר אבדן המצב כעסו מאד והעריכו את הפגיעה הזאת לפשע כביר ויצאו למלחמה על היהודים ויוליכו אתם שלש מאות אלף רגלים1994 ושלשים אלף רכב וששת אלפים פרשים. הם חנו על יד העיר מכמש1995.

[98] ושאול מלך העברים בשמעו את הדבר ירד אל העיר גלגל והודיע בכל הארץ וקרא את העם למלחמה בפלשתים בעד החרות, בהפחיתו ובהקטינו את ערך חילם שאין שום פחד סכנה לצאת נגדם למלחמה

[99] אך כאשר ראו אנשי שאול את המון הפלשתים וייראו מאד ויתחבאו, מהם במערות ובחורים, אולם הרוב נמלט לעבר הירדן; זאת היתה ארץ גד וראובן1996.

[100] (2) ושאול1997 שלח לקרוא אליו1998 את הנביא להועץ יחד על אודות המלחמה והמצב. ויצוהו הנביא כי יחכה לו שם וכי יכין קרבנות כי אחרי עבור ששה ימים יבוא אליו למען אשר יקריבו ביום השביעי ורק אחר כך יאסור את המלחמה עם האויבים.

[101] אמנם שאול חכה כמו שפקד הנביא, אך לא יכול לשמור עוד על הפקודה ובראותו שהנביא מאחר והוא עצמו הולך ונעזב מחילו, לקח את הקרבנות והעלה אותם. והנה שמע כי שמואל הולך ובא ויצא להפגש אתו.

[102] שמואל אמר כי לא נכון עשה לבלתי שמוע לפקודותיו ולבלתי חכות לבואו, ועתה עשה את עבודת הקרבן בלתי נכון1999 ונהג בפחזות.

[103] שאול הצטדק ואמר כי אמנם חכה כל הימים אשר קבע שמואל, אבל הלחץ, כי חייליו הנפחדים יפוצו, האויבים חונים במכמש, השמועה כי יורדים הם אליו הגלגלה, המריץ אותול להקריב את הקרבן.

[104] על זה ענה שמואל ואמר: „והנה אתה, לוא2000 היית ישר ולא עברת על דברי2001 ולא זלזלת במה שפקד אותי אלהים בנוגע למצב הנוכחי הזה ולא מהרת יותר מאשר לתועלת המצב, היה נותן לך וגם לזרעך2002 למלוך זמן רב“.

[105] וילך שמואל לביתו2003 והוא רוגז על מה שקרה ושאול אשר רק שש מאות איש היו אתו בא לעיר גבע עם יונתן בנו. בידי רוב האנשים האלה לא היה נשק כי הארץ היתה ריקה מברזל ומאנשים היודעים לעשות בברזל ולהכין נשק2004, כי הפלשתים מנעו בעדם כמו שבארנו מעט קודם לכן.

[106] הפלשתים חלקו את צבאם לשלשה ראשים וחדרו בשלש דרכים והשחיתו את גבול העברים לעיני מלכם שאול ויונתן בנו, מבלי שהיה ביכלתם להגן על ארצם, כי היו להם שש מאות איש בלבד.

[107] המלך ובנו והכהן הגדול אחיה, נין לכהן הגדול עלי, ישבו על גבעה גבוהה וראו איך הארץ נחרבת לעיניהם ומצוקת נפשם היתה עמוקה. ועתה הציע בן שאול לנושא כליו כי יגיחו לבדם חרש וירוצו אל מצב האויבים להכניס מהומה ומבוכה ביניהם.

[108] כאשר השיב נושא הכלים כי בכל לבו ילך אחריו אל אשר יוליכהו ואם גם לקראת המות, קבל יונתן את עזרת הצעיר וירד מהגבעה וישם פניו לקראת האויבים. ומחנה האויבים נמצא במקום תלול מוקף סלעים עם שלשה2005 צוקים ארוכים וחדים כמו בסוללות המגינות בפני התקפות.

[109] משום זה הוזנחה השמירה על המחנה, כי הטבע הקיף את המקום במבצר בטוח ודִמו שמן הנמנע הוא לגמרי לא רק לעלות על הסלעים הללו אלא אפילו להתקרב.

[110] בהיותם קרובים למקום המבוצר אמץ יונתן את רוח נושא כליו ויאמר: „נסתער על האויבים והיה כראותם אותנו אם יצוו כי נעלה אליהם, נקבל זאת כאות לנצחון, אבל אם לא יוציאו הגה מפיהם כאילו אינם קוראים אותנו, נחזור2006“.

[111] כאשר התקרבו אל מחנה האויבים כשכבר האיר היום2007, ראו אותם הפלשתים ויאמרו איש אל רעהו: הנה העברים יוצאים מהחורים והמערות, וליונתן ולנושא כליו אמרו: גשו, עלו אלינו למען נעניש אתכם כהוגן בעד העזתכם.

[112] בנו של שאול קבל בשמחה את הקריאה הזאת המסמלת לו את הנצחון ומיד הסתלקו אחורנית מן המקום אשר בו נראו מהאויבים ונטו ממנו הצדה ובאו אל סלע אשר בגלל זקיפותו נשאר עזוב משומרים.

[113] שם טפסו ואחרי התאמצות מרובה התגברו על טבע המקום עד שעלו אל האויבים והתנפלו עליהם בעוד אלה ישנים ויהרגו כעשרים איש וימלאו אותם מהומה וחרדה עד שחלק נסו בהשליכם מעליהם את כל נשקם2008,

[114] אולם הרוב לא הכירו איש את אחיו, כי הצבא היה מורכב מעמים רבים וחשדו אחד בשני כאילו הוא האויב, הן לא יכלו לתאר לעצמם כי מהעברים עלו אליהם שני אלה לבד ותהי חרב איש ברעהו. מהם נהרגו אפוא בחרב ואחרים נדחפו בנוסם ונתגלגלו מעל הסלעים.

[115] (3) כאשר2009 הודיעו הצופים אשר לשאול המלך כי מהומה במחנה הפלשתים וישאל שאול אם לא הלך איש מאנשיו. בשמעו כי בנו ונושא כליו חסרים, צוה לכהן הגדול כי ילבש בגד כהונה הגדולה2010 וינבא לו את העתידות לבוא. ויען ויאמר כי נצחון כביר יהיה על האויבים2011. אז יצא המלך נגד הפלשתים וישתער עליהם כשמבוכה אצלם וחרב איש ברעהו.

[116] אך שמעו האנשים אשר חפשו קודם לכן מפלט בתוך המערות והחורים כי שאול נצח וינהרו גם הם אליו; וכבר גדל מספר העברים לרבבות2012 ואתם רדף אחרי האויבים אשר נפוצו בכל הארץ. אולם אם מתוך שמחה על נצחון בלתי צפוי כל כך – כי יקרה שבני אדם המצליחים באופן כזה אינם שולטים על תבונתם – ואם מתוך אי־ידיעה, בא לידי מעשה משונה וראוי לגנוי2013.

[117] כי ברצותו לקחת את נקמתו בפלשתים ולהענישם השביע את העברים, שאם איש יפסיק מרצח האויבים בכדי לאכול טרם שהלילה היורד ישים קץ להשמדת האויבים ולרדיפה אחריהם, ארור יהיה.

[118] אחרי דַּבֵּר שאול את הדברים האלה, באו אל חורשה עבותה מלאה דבורים2014 בשבט אפרים2015, ובנו של שאול אשר לא שמע את השבועות שהשביע אביו ולא את הסכמת ההמון להן, סחט2016 מה מחלת דבש והתחיל לאכול.

[119] בתוך כך שמע שאביו אסר בשבועה חמורה לאכול עד שקיעת השמש; הוא הפסיק2017 אמנם מלאכול, אבל אמר שלא נכון הוא מה שאסר אביו. כי בעוז ובמרץ גדול היו רודפים, לו לקחו אוכל אל פיהם, והיו תופסים והורגים באויבים הרבה יותר2018.

[120] (4) אחרי2019 הכותם ארצה רבבות רבות מהפלשתים עָטוּ בערוב היום אל הבזה של מחנה הפלשתים ולקחו שלל רב ובקר אשר שחטום ואכלום על הדם.

[121] אבל למלך נודע מפי הסופרים2020 שההמון חוטא לאלהים בזבחו ובאכלו טרם ישטף הדם כראוי ויכשיר הבשר. ויצו שאול לגול אבן גדולה בתָוֶך ולהכריז שהקהל ישחט עליה את זבחיו ולא יאכל את הבשר עם הדם, כי המעשה הזה אינו לרצון האלהים. ויעשו כולם כמצות המלך ויקֶם שאול במקום ההוא מזבח ויעל עליו עולות לאלהים2021. זה היה המזבח הראשון אשר בנה.

[122] (5) ויען2022 כי ברצונו היה להוליך מיד את הצבא אל מצב האויבים ולבוז כל מה שבתוכו לפני אור הבוקר והחילים לא הססו מלכת אחריו, להפך הראו מרץ רב לשמוע לפקודותיו, קרא המלך2023 לכהן הגדול אחיטוב2024 ויצוהו להוָדע אם אלהים ירשה להם ויתן בידם ללכת אל מחנה האויבים ולהכות את אשר ימצא בתוכו.

[123] ויהי כאשר אמר הכהן שאלהים אינו עונה ויאמר שאול: „אין זאת בלי סיבה שאלהים אינו משיב תשובה על שאלותינו, הוא, אשר כה הזהיר אותנו מעצמו על כל דבר ומבלי ששאלנוהו קדם וענה, ודאי חטאנו ונעלם מאתנו, היא הסבה לשתיקתו.

[124] ונשבע אני בו בעצמו אם גם יונתן בני עשה את החטא הזה אהרגהו ואפייס בזה את האלהים כמו שלו נעשה החטא על ידי זר ולא על ידי שאר בשרי הייתי מענישו בעד האלהים“.

[125] ויקרא העם כי יעשה ככה, והוא צוה מיד שיעמדו כולם אל מקום אחד והוא ובנו עמדו במקום שני ושאל מהגורל כי יברר את החוטא.

[126] אחרי קבלו מהגורל את הידיעה כי יונתן הוא החוטא שאלהו אביו מה עִוָּה וכי יודה על שעשה בימי חייו דבר מה נגד אלהים ואדם2025. על זה ענה: „אבי, לא עשיתי מאומה“ זולתי אתמול מבלי לדעת את אלתו ואת שבועתו טעם מחלות הדבש בשעה שרדף אחרי האויבים. שאול נשבע כי ימיתהו והחשיב את שבועתו מעבותות האהבה של האבהות והטבע.

[127] אבל יונתן לא חת מפני פחד המות, אלא התיצב מלא אצילות וגדלות הרוח ואמר: „אנכי לא אשאל ממך, אבי, כי תחוס עלי, כי מאד נעים לי המות מיראתך את האלהים ואחרי נצחון מפואר; כי הנחמה הגדולה ביותר היא לעזוב את העברים אחרי שגברה ידם על הפלשתים2026“.

[128] לדבריו אלה תקפו את העם כולו צער וחמלה וישבע כי לא יתן שיונתן, גורם הנצחון, ימות. הוא נצל אפוא באופן זה משבועת אביו והעם סדר תפלות לאלהים בעד הצעיר, כי יחטאהו מעונו2027.

[129] (6) ושאול2028 שב לעירו אחרי השמידו כששים אלף2029 מהאויבים. הוא מלך בהצלחה ובהלחמו בעמים השכנים הכניע את העמונים והמואבים ואת הפלשתים והאדומים והעמלקים ואת מלך2030 צובה.

[130] ויהיו לו שלשה בנים, יוחנן וישוי2031 ומלכישוע2032, ובנותיו היו מרב2033 ומיכל2034. שר הצבא היה בן דודו, אבנר2035; שם דודו היה נר2036, ונר זה וקיש אבי שאול היו אחים, בני אביאל2037. לשאול היה גם מספר רב של רכב ופרשים אשר בהם עשה מלחמותיו ושב מדי פעם בפעם כמנצח. גם העלה את העברים להצלחה ולאושר גדול ועשה אותם חזקים מעמים אחרים, ומהצעירים בחר לשומרי ראשו כל איש העולה בקומתו וביפי תארו.

[131] (VII–1) ויבוא2038 שמואל אל שאול ויאמר כי שלוח הוא מאת האלהים להזכיר לו שאלהים בחר בו למלך בהרימו אותו מעל לכולם ומשום זה עליו לשמוע בקולו ולהכנע מפניו, ואם לו השליטה על העמים, הנה לאלהים השליטה גם עליו וגם על העולם כולו. [132] ויאמר כה דבר האלהים: „הנה העמלקים עשו רעות רבות לעברים במדבר בצאתם ממצרים אל הארץ שהיא היום בידיהם, מצַוה אני להנקם במלחמה בעמלק ואחרי הנצחון לא להשאיר מהם דבר, כי אם להכרית כל גיל,

[133] בהתחילכם מנשים וטף וכך תקחו את נקמתכם בעד המעשים אשר עשו לאבותיכם ולא לחוס לא על בהמות משא ולא על כל בהמה לשם תועלת או קנין פרטי. כי להחרים הכל לאלהים2039 ולהכרית את שם עמלק כאשר צוה משה“.2040

[134] (2) ויאבה2041 שאול לעשות את אשר פֻּקד ויחשוב שהמשמעת אינה נקבעת במסע מלחמה בלבד נגד העמלקים, אלא צריכה גם להתבלט עוד יותר בנכונותו וזריזותו שאינה סובלת שום דחוי, ויאסוף את כל חילו ויפקדו בגלגל2042 וימצא מספר בני ישראל מלבד שבט יהודה כארבע מאות אלף; השבט הזה לבד מנה שלשים2043 אלף חילים.

[135] שאול חדר לתוך ארץ העמלקים וישם אורבים2044 רבים ומשמרות בצד הנחל, למען להרע להם לא רק בקרב גלוי אלא גם בהתנפלות עליהם בדרכים מבלי שיזהרו ולהקיפם ולהשמידם.

[136] וכן היה, הוא נכנס בקרב עם האויבים ויך אותם אחור וימֶת את כולם ברדפו אחרי הנסים. וכאשר הצליח במעשה זה כמו שנבא לו מראש מאת האלהים התקרב אל ערי2045 העמלקים; מהן לכד בעזרת מכונות מלחמה, מהן בעזרת מנהרות מתחת לאדמה ובבנותו מחוצה להן חומות למולן, מהן על ידי רעב וצמאון, מהן בשימו עליהן מצור באופנים אחרים ובקחתו אותן בסערת מלחמה; עתה התחיל להרוג נשים וטף ולא ראה במעשהו אכזריות והתכחשות לטבע האנושי, ראשית כי פעולתו היתה באויבים ושנית עשה על פי פקודת אלהים2046, וסכנה היא לבלי שמוע בקולו.

[137] הוא לקח בשבי את מלך האויבים, אגג2047, ובהתפלאו על יופיו וגובה קומתו חשב אותו ראוי שינצל; ואולם עשה את המעשה הזה לא לפי רצון האלהים, אלא נכנע לרגש שלו ולרחמים שלא בעתם על דברים שלא היתה לו הרשות לרחם עליהם בלי לסכן את עצמו.

[138] כי האלהים שטם את עם העמלקים, עד כי צוה לא לחוס גם על הטף, אשר בנוגע אליהם הרחמים נראים יותר במקומם; אולם שאול הציל את מלכם ואת הגורם לרעות רבות לעברים בעשותו במעלה ראשונה את יפי האויב על זכרון המצוה שנצטוה מאת האלהים.

[139] ויחד אתו חטא גם ההמון; כי גם אלה חמלו על בהמות המשא ועל הבקר וחלקו ביניהם, אף כי אלהים צוה לבל יחיום, ואת יתר החפצים ודברים יקרים לקחו אתם, רק הדברים שלא היה כדאי להחזיק בהם, אותם החרימו.

[140] (3) אחרי הכותו את העמים היושבים מפילוסיון של מצרים עד הים האדום2048 הכרית את האויבים והשאיר את עם השכמים2049. אלה ישבו בתוך ארץ מדין. לפני הקרב שלח אליהם והודיע להם לצאת את הארץ, למען אשר לא ישאו עם העמלקים באסונם. כי בהיותם שארי בשר של רעואל חותן משה2050 חשב זאת לסבה להצילם.

[141] (4) וכאילו2051 לא עבר על מצוה ממצוות הנביא אשר נצטוה בעמדו לצאת למלחמה על העמלקים, אלא מלא אחרי כולן בדיקנות אחרי נצחו על אויביו, שב שאול אל ארצו שמח על הצלחתו.

[142] אך האלהים התרעם על הצלת מלך העמלקים ועל שלל הבקר בידי ההמון, כי לא הסכים למעשים אלה. כי חשב לדבר איום שאחרי נצחם והתגברם על האויבים בכח שניתן להם על ידו, יזלזלו בו ולא ישמעו בקולו, וכן לא יֵעָשה גם למלך בשר ודם.

[143] ובכן אמר לשמואל הנביא כי נחם הוא על בחרו בשאול למלך, כי איננו האיש אשר ימלא אחרי מצוותיו, כי אם ילך אחרי מראה עיניו.

[144] לשמע הדברים האלה הצטער שמואל מאד וכל הלילה התחנן לאלהים כי ירצה את שאול ולא יכעס עליו. אולם לבקשותיו של הנביא לא נתן אלהים חנינה לשאול. בשקלו בדעתו שלא נכון הוא לסלוח על עוונות עקב הפצרות; כי אין דבר אחר מסיע לפריחת העוון כמו היות רך כלפי פועלי העון; כשמחפשים את תהלת החמלה והחסד מסיחים את הדעת מהחוטאים. כאשר השיב אפוא האלהים את תפלת הנביא ריקם וברור היה כי מתחרט הוא, הלך שמואל בבוקר השכם אל שאול הגלגלה.

[145] כראות אותו המלך מהר לקראתו ויחבקהו ויאמר: „נותן תודה אני לאלהים2052 אשר נתן לי את הנצחון, הקימותי כל אשר נצטויתי על ידו“.

[146] אולם שמואל הפסיק את דבריו ויאמר: „האמנם, ומה קול החיות ובהמות המשא במחנה אשר אני שומע?“ וזה השיב, שהעם שמר עליהם לזבחים, אולם גזע העמלקים נשמד כולו כפי הפקודה ולא נשאר בחיים אף איש זולת מלכם ואותו לבד הביא, ואמר כי שניהם יתיעצו מה הדבר שיש לעשות לו.

[147] והנביא השיב, כי האלהות אינה מתענגת בזבחים אלא באנשים ישרים וטובים, אלה הם האנשים ההולכים בדרכיו ובמצוותיו והמאמינים כי שום דבר שנעשה על ידם אינו נכון אם לא עשוהו כמצווה מאת האלהים; כי לא בזאת ימאס איש בו בהמנעו מהקריב לו קרבן, כי אם בזה שאינו שומע בקולו.

[148] „מאנשים שאינם נכנעים ואינם עובדים את האלהים בעבודה האמיתית והיחידה הרצויה לו, גם אם ירבו להקריב לו קרבנות מחים, גם אם יביאו דורונות מפוארים עשויים כסף וזהב, לא יקבל את המתנות ברצון, כי ידחה אותן ויחשבן כאותות און ולא כיראת שמים.

[149] אך ורק באלה האנשים מוצא אלהים קורת רוח, השומרים בזכרונם את דבריו ואת מצוותיו ובוחרים למות מלעבור על אחת מאלה2053, ואינו דורש קרבנות מידם ומהמקריבים, אם גם דל קרבנם, מתקבל ברצון יותר גדול מנחת העניות מזו של העשירים הגדולים2054. [150] ידוע תדע אפוא כי אתה בעצמך הבאת עליך את חרון האלהים, כי מאסת וזלזלת באשר פקד. איך חושב הנך שהוא ישים עין על קרבן שהוקרב מאלה אשר החליט שישָׁמֵדו? אם לא שחושב אתה כי אחת היא אם להשמיד או להקריב לאלהים. היה אפוא מוכן לאבד את המלוכה והעוז אשר בגללו דמית להתנכר לאלהים אשר נתנו לך.“

[151] ויודה שאול כי חטא ולא כחש באשמתו, שכן עבר על פקודות הנביא, אולם עשה את הדבר מתוך לחץ ומורא מפני חילותיו ולא העיז לאסור עליהם לבוז את הבזה ולא כהה בהם. „אולם סלח לי והיה חנון“, כי יזהר מעתה מלחטוא. הוא בקש את הנביא לשוב ולזבוח זבחי תודה לאלהים. אך הנביא בראותו כי אלהים אינו רוצה להֵרצות, הלך אל ביתו.

[152] (5) ושאול2055 ברצותו לעצור בשמואל תפש את מעילו ועל ידי המשיכה החזקה, כי היה שמואל נחפז ללכת, קרע את המעיל לשנים.

[153] על זה אמר הנביא, כי ככה תקרע ממלכתו ממנו ויקבלה איש טוב וישר, כי האלהים יהיה נאמן להחלטותיו, כי שַׁנות ובטל דעה, מטבע החולשה האנושית הם ולא מכח האלהות.

[154] ויען שאול כי אמנם חטא לאלהים אבל אינו יכול להשיב את הנעשה ויבקשהו כי יכבדהו לעיני ההמון ויבוא אתו להשתחוות לאלהים.

[155] שמואל נתן לו את מבוקשו והלך אתו והשתחוה לאלהים2056. הובא אליו גם מלך העמלקים, אגג, ועל שאלתו, איך מר יהיה המות2057, ענה: „כמו שאתה גרמת שאִמות רבות מבין העברים תבכינה ותתאבלנה על בניהן, כן תגרום שאמך תבכה על אבדנך“, וצוה כי יהרג2058 מיד בגלגל. והוא עצמו הלך אל העיר רמה.

[156] (VIII–1) ושאול2059 המלך הבין כמה רעות גרם לנפשו בהקימו את האלהים לצר לו ויעל אל בית המלך בגבע2060 ־ כשמפרשים את השם מסמן הוא גבעה – ומהיום ההוא והלאה לא בא לנגד עיני הנביא2061.

[157] ובהיות2062 שמואל מתעצב אל לבו על אודותיו צוה לו אלהים כי יחדל מעצבונו וילך ושמן הקודש בידו לעיר בית לחם אל ישי בן עובד וימשח למלך אחד מבניו אשר הוא עצמו יראה לו. אבל כאשר אמר כי ירא הוא פן ישמע שאול על המעשה הזה ויהרגהו בסתר או גם בגלוי, יעץ לו האלהים ונתן לו דרך מבטחים, ואז בא אל העיר הנזכרת למעלה.

[158] ויקדמו כולם את פניו בברכה וישאלוהו לסבת בואו: ויאמר כי בא לזבוח זבח לאלהים. אחרי עשותו את הזבח קרא את ישי ואת בניו אל סעודת הזבח וכראות שמואל את בכור בניו, גבה קומה ויפה תואר, שִׁעֵר בגלל טוב תוארו, שזה האיש המיועד להיות מלך.

[159] אך הוא טעה בכונת האלהים. כי כאשר שאל אותו אם ימשח בשמן את העלם אשר הוא עצמו מעריצהו וחושבו הגון למלכות, ענה שלא מה שרואים בני האדם רואה גם אלהים2063.

[160] „כי אתה שמת עיניך על יפי העלם ובגלל זה הנך מוצא אותו הגון למלוך, אבל אני אינני נותן את המלכות פרס על יפי תואר הגוף כי אם על יושר הנפש ומחפש אני את האיש המוכשר לזה בשלמות, המעוטר ביראת שמים ובצדק ובגבורה ובמשמעת, מדות אלה מהוות את יפי הנפש“.2064

[161] אחרי דברי אלהים אלה צוה שמואל את ישי כי יראה לו את כל בניו. וזה עשה כי יבואו חמשת2065 האחרים. מהם נקראו הבכור אליאב2066, השני עמינדב2067, השלישי שמה2068, הרביעי נתנאל2069, החמישי רַדַי2070 והששי אֹצֶם2071. כראות הנביא כי גם אלה אינם נופלים מהבכור בתוארם, שאל את האלהים במי מאלה בחר למלך.

[162] וכאשר ענה, כי לא בחר באיש מהם, שאל את ישי, אם יש לו עוד בנים נוסף על אלה.

[163] הלה השיב כי יש לו עוד אחד ושמו דוד2072 והוא רועה ומעשהו בשמירת הצאן; ויצו הנביא שיִקָּרא חיש מהר, יען כי לא יסבו אל החגיגה בלעדיו.

[164] בבוא דוד קרוא מאת אביו – צבע עורו היה אדמוני, עיניו ערות וכולו יפה – אמר שמואל בלחש אל עצמו2073, זה הוא אשר טוב בעיני האלהים כי ימלוך. והוא הסב אל השלחן והושיב על ידו את העלם, ואת ישי ואת בניו אחריו.

[165] עתה לקח לעיני דוד את השמן בידו וימשח אותו וידבר אתו מפה לאוזן ובאר לו כי האלהים בחר בו למלך. הוא הזהיר אותו להיות ישר ומקשיב לפקודות האלהים, כי רק באופן זה תשאר המלוכה בידו זמן רב וביתו יהיה לתפארת ולתהלה; הוא יכניע את הפלשתים ואחרי נצחו על העמים אשר יעשה אתם מלחמה ויתגבר עליהם בקרב ישיג בחייו שם תהלה וישאירהו לבניו אחריו2074.

[166] (2) אחרי2075 דברו דברי עדוד אלה הלך לו שמואל לדרכו והאלהות עברה אל דוד אחרי עזבה את שאול. ודוד התחיל לנבא2076 כי צלחה עליו רוח האלהים. אולם את שאול אפפו יסורים ורוחות רעות אשר גרמו לו מחנק ופלצות עד שהרופאים2077 לא יעצו לו תרופה אחרת אלא לצוות לבקש איש היודע לשיר ולנגן בכנור ומדי תתקוף הרוח הרעה את שאול ותבעתהו, יעמידו את האיש למראשותי שאול וינגן וישמיע את שיריו.

[167] ויאמר אחד מבאי ביתו שראה בעיר בית לחם בן לישי, אמנם לפי גילו עודנו נער, אבל הוא נעים ויפה ובשאר הליכותיו ראוי לכבוד וביחוד יודע הוא לנגן ולשיר שירים והנהו חיל חרוץ. וישלח שאול אל ישי ויצוהו לקחת את דוד מאחרי הצאן ולשלחו אליו.

[168] רוצה הוא לראותו כי שמע על יפי העלם וגבורתו. וישלח ישי את בנו ותשורות בידו להביא לשאול. וזה שמח בבואו ויעשהו לנושא כליו ויכבדהו מאד, כי רָוַח לו על ידי שיריו; וכאשר נחה עליו תוגה בגלל הרוח הרעה, מדי תקפתהו, היה דוד הרופא היחידי אשר בהשמיעו את שיריו ובנגנו בנבל גרם שתשוב רוח שאול אליו.

[169] וישלח אפוא אל אבי הנער, אל ישי, ויבקשהו כי ישאיר אצלו את דוד, כי נהנה הוא בראותו אותו ובהמצאו אצלו. וישי לא התנגד לשאול ויסכים כי יעכבהו אצלו.

[170] (IX–1) ויהי2078 אחרי ימים לא רבים והפלשתים התאספו שנית ויזעיקו חיל כבד ויצאו נגד בני ישראל ויקבעו את מקומם בין שוכה2079 ובין עזקה2080 ויחנו שם. וגם שאול הוליך את צבאו נגדם ובתקעו את מחנהו על אחד ההרים אילץ את הפלשתים לעזוב את מקום חנותם הראשון ולחנות כמוהו על הר אחד מול ההר שתפש שאול.

[171] שני המחנות היו נפרדים על ידי גיא שעבר בתָּוֶך בין שני ההרים אשר חנו עליהם. והנה ירד2081 איש מתוך מחנה הפלשתים, גלית2082 שמו מעיר גת, איש ענק, כי גבהו ארבע2083 אמות וזרת, והוא לבוש כלי זין אשר התאימו למבנה גופו; כי היה לבוש שריון אשר משקלו היה חמשת אלפים שקלים וכובע ומצחות2084 נחושת העשויים להגן על אברי גבר מגודל בלתי מצוי כמוהו; וכידונו לא היה ממשא קל שינשא ביד ימינו, אלא נשא אותו מורם על כתפיו2085; היתה לו גם חנית ומשקלה שש מאות שקל, ורבים הלכו אחריו הנושאים את נשקו2086.

[172] והנה גלית זה מתיצב בין המערכות וקורא בקול גדול ואומר אל שאול ואל העברים:

[173] „מפטר אני אתכם מקרב ומסכנות; מה צורך יש לצבא שלכם שילחם ויסבול רעות? תנו איש מאנשיכם אשר ילחם אתי וגורל המלחמה יוכרע על ידי האחד המנצח, עבדים יהיו האנשים לאלה אשר אישם יצא המנצח. הדבר, לדעתי, טוב בהרבה וישר מאד להשיג את מבוקשכם על ידי סכנת האחד מאשר על ידי סכנת כולם“. [174] אחרי דברו את הדברים ובמשך ארבעים יום לא חדל מלקרוא את אויביו במלים הנזכרות למעלה ויַפֵּל חתתיו גם על שאול וגם על הצבא. אלה ערכו אמנם את עצמם לקרב אבל לא החלו להתגרות בהם.

[175] (2) כאשר2087 פרצה המלחמה בין העברים והפלשתים שלח שאול את דוד אל ישי אביו ויסתפק בשלשת בניו אשר שלח לעזרה ולסכנות.

[176] ודוד שב תחלה אל עדריו ואל נאות הצאן, אולם עד מהרה בא אל מחנה העברים שלוח מאת אביו להביא לאחיו צידה ולהודע על מעשיהם2088.

[177] והנה בא גלית עוד פעם ויקרא את קריאתו ויחרף שאין איש אמיץ בין העברים אשר יעיז לרדת ולהלחם אתו. ודוד מתהלך בין אחיו למלא אחרי שליחות אביו ושומע את הפלשתי מגדף ומתעלל בצבא ויחר לו ויאמר לאחיו כי נכון הוא להלחם לבדו עם האויב.

[178] וינזוף בו הגדול באחים, אליאב, ויאמר, כי מעיז הוא יותר משמתאים לגילו ואינו מכיר את התוצאות ויצו עליו ללכת אל העדרים ואל אביו. מתוך יראת הכבוד מפני אחיו הסתלק דוד וישוחח עם חילים אחדים שברצונו להלחם עם המזמין.

[179] אלה גלו מיד לשאול את מחשבת העלם והמלך שלח לקרוא לו ולשאלתו מה הוא רוצה, אמר: „אל יפול רוחך ואל תירא, המלך2089; כי אכה את יהירות האויב בהכנסי אתו לתגרה ואוריד תחתי את גבה קומתו.

[180] על ידי המעשה הזה יהיה הוא עצמו לקלס אבל צבאך יהולל, אם יומת לא בידי איש מלומד מלחמה ומנוסה במערכות הקרב, אלא בידי הנראה להיות עוד נער ובאמת הוא בגיל הנוער“.

[181] (3) שאול2090 התפלא אמנם על העזתו ועל אומץ לבו, אבל לא יכול היה לסמוך עליו בגלל גילו ויאמר כי הוא חלש מדי בגלל גילו למען הלחם עם איש מלומד מלחמה.

[182] ויען דוד: „את הדבר הזה מבטיח אני בבטחי כי האלהים עמדו, כי נתנסיתי בעזרתו; יען כי פעם התנפל ארי על עדרי וגזל שה2091, וארדוף אחריו ואתפשהו ואוציא את השה מפי החיה וכאשר קם עלי החזקתי בזנבו2092 ואפילהו ארצה והמיתיו.

[183] כן עשיתי בעת הגיני עלי מפני דֹב. יֵחשב אפוא האויב הזה כאחד מהחיות הללו, המחרף זה זמן רב את הצבא שלנו ומגדף את אלהינו, אשר ימסור אותו בידי“.

[184] (4) כשמוע2093 שאול את דבריו אלה התפלל לאלהים שיתן את הגמול הראוי על אומץ הנער ויאמר: „לך לקרב“2094. וילבש אותו את שריונו ויחגור אותו את חרבו2095 ויקשור לו בראשו את כובעו וישלחהו.

[185] אבל דוד כרע תחת משא הנשק הזה כי לא נסה בהם ולא למד לשאת נשק ויאמר: „כלי זין אלה, המלך, ישמשו לך לתכשיט ובכוחך לשאתם ולי הרשה, כעבדך, להלחם כדרכי“. הוא פשט אפוא את הנשק וירם את מקלו וישם לתוך ילקוט הרועים2096 חמש אבנים מתוך הנחל ויקח קלע בידו הימנית ויגש אל גלית.

[186] כראות אותו האויב בא אליו באלה ויבזהו ויביע את שאט נפשו וילעג לו על בואו להלחם לא באותם כלי הזין שדרך אדם להלחם בהם נגד בן אדם, כי אם באלה שבהם אנו מגרשים ומרחיקים כלבים. האם נדמה הוא לו ככלב ולא כבן אדם? וישב לו דוד כי מעריך הוא אותו אפילו לא לכלב כי אם לגרוע מזה2097. ויעורר בדבריו את כעס גלית אשר קללו קללות בשם אלהיו ואיים כי יתן את בשרו טרף לחיות השדה ולעוף השמים.

[187] ויען לו דוד: „אמנם אתה בא אלי בחרב וחנית ושריון, אבל אני, בצאתי נגדך, התאזרתי באלהים אשר יכחיד גם אותך וגם את כל צבאכם על ידינו. כי עוד היום הזה אכרות את ראשך ואת בשר גופך אשליך לכלבים, ובני עמך2098 יכירו כולם כי האלהות מגינה על העברים וכי היא לנו כלי־זין ועוז בעמדה לימיננו, ונשק אחר וחיל אינו שוה כלום כשאלהים אינו נוכח“.

[188] הפלשתי נעכב מכובד נשקו מהחיש את צעדיו והתקרב לאטו2099 לקראת דוד מלא בוז ובטחון שיכהו ארצה בלי עמל בהיותו בלי נשק ויחד עם זה עוד נער לפי שנותיו.

[189] (5) עתה2100 יצא נגדו העלם יחד עם בעל בריתו הבלתי נראה לאויב – אלהים. ויוציא מתוך הילקוט אבן אחת מאלה אשר שם לתוכו מהנחל ויתקן אותה בקלעו ויקלע אל גלית אל מצחו, והאבן חדרה עד המוח עד שגלית הומם מיד ונפל על פניו. וירץ דוד ויעמוד על אויבו השוכב ובחרבו, כי חרב לא היה לדוד, חתך את ראשו.

[190] מפלת גלית גרמה לתבוסת הפלשתים ולמנוסתם.

[191] כי כראותם את הנערץ ביניהם נופל חששו גם לכולם ויגמרו אומר לבלי להשאר עוד וינסו להמלט מסכנה במנוסת חרב בזויה.

[192] ושאול וכל צבא העברים הריעו וידלקו אחריהם ויכו רבים מהם וירדפו אותם עד גבולות גת ועד שערי אשקלון2101 ויפלו מהפלשתים כשלשים אלף ופי שנים מאלה נפצעו2102. וישב שאול אל מחניהם ויהרוס את הגדר וישרפנה2103. ואת ראש גלית הביא דוד אל אהלו ואת החרב הקדיש לאלהים2104.

[193] (X–1) אולם2105 את קנאת שאול ושנאתו לדוד עוררו הנשים. כי בצאתן לקדם את פני הצבא המעוטר נצחון בצלצלים ובתופים ובכל מיני הלולים שרו הנשים כי שאול הכה פלשתים אלפים רבים, אולם הנערות2106 שרו כי דוד השמיד רבבות.

[194] כאשר שמע המלך את הדברים האלה, כי גרעו את חלקו בגדולה בתתן את מספר הרבבות לעלם, אמר בלבו שלא נשאר בשביל דוד אחרי תהלה ותפארת כזו רק המלוכה, ויחל לגור מפניו ולחשוד בו.

[195] ובפחדו חשב את דוד יותר מדי קרוב אליו, כי עשה אותו נושא כליו, ויסירהו מתפקידו הראשון וישם אותו שר אלף, בתתו לו בזה משרה יותר טובה, ולדעתו, יותר בטוחה בשביל עצמו2107. יען כי התכון לשלחו נגד האויבים ולקרבות למען אשר ימצא את מותו בפעולות הרות סכנות.

[196] (2) ואלהים2108 היה עם דוד בכל אשר פנה לכן השכיל והראה את עצמו מצליח מאד עד כי בגלל גבורתו הגדולה רכש לו את אהבת העם ואת אהבת בת שאול שהיתה עדיין בתולה; ורגשותיה התגברו עליה במדה כזו שכולם הרגישו בהם וספרו גם לאביה.

[197] והמלך ברצותו להשתמש בהזדמנות זו להתנכל בדוד שמח על הדברים אשר שמע ויאמר לאנשים אשר גלו לו את אהבת בתו כי בכל לבו יתן את הנערה לדוד כי בקבלו את האהבה תהיה לו זו גורם למחתה ולסכנות. הוא חשב: מבטיח אני לו את הנשואין עם בתי אם יביא לי שש מאות ראשי2109 האויבים.

[198] ובהציעי לו פרס מפואר כזה, וכן ברצותו לרכוש לו תהלה2110 על ידי מעשה מעפיל ומסוכן, יזדרז לפעול ויהרג בידי הפלשתים ומחשבותי עליו תבואנה באופן מצוין; אשתחרר ממנו בנפלו בידי אחרים ולא בידי.

[199] ובכן צוה לעבדיו לבחון את כונותיו של דוד איך הוא מתיחס לנשואין עם העלמה. ואלה התחילו לשוחח אתו, שהמלך שאול אוהב אותו וגם העם כולו, ולכן ברצונו לתת לו את בתו לאשה.

[200] והלה ענה: „האם דבר קטן הוא בעיניכם להיות חתן המלך? בעיני הדבר לא ככה וביחוד כשאני רש וחסר שם וכבוד“. ושאול השיב כאשר ספרו לו עבדיו את תשובות דוד: „אמרו לו שאין צורך בנכסים ובמוהר, דרך זו תחשב יותר מכירת הבת ולא נשואין, על חתני להיות איש חיל ובעל שאר התכונות שאני מוצא בו.

[201] ברצוני לקבל ממנו בעד נשואי בתי לא זהב ולא כסף ולא דברים שאפשר לו להביא מבית אביו, אלא גמול לפלשתים ושש מאות ראשים מהם.

[202] אשר לי, שום מתנה לא תוכל להיות רצויה ויותר מפוארת, ואשר לילדתי, בהרבה נעים יהיה לה תחת המתנות הרגילות לחיות עם איש המסמל את תבוסת האויבים“.

[203] (3) כאשר2111 ספרו את הדברים אל דוד, שמח ששאול מתאוה לצרף אותו אל משפחתו ומבלי להתעכב ולחשוב בדבר ומבלי להתבונן אם הפעולה שהוצעה אפשרות היא או קשה, יצא מיד עם רעיו נגד האויבים ובצע את המעשה שנאמר לו בשכר הנשואין, והמית רבים, כי האלהים עשה לדוד הכל אפשרי ונוח, וחתך שש מאות ראשים ובא אל המלך והציג אותם לפניו ודרש את הנשואין כשכר בעדם.

[204] שאול לא מצא דרך להמלט מהבטחותיו, כי לחרפה תחשב לו להראות כמשקר או כמציע את הנשואין מתוך התנכלות למען יפול דוד בפעולה בלתי אפשרית ויתן לו את בתו ששמה היה מיכל2112.

[205] (XI–1) אך2113 שאול לא רצה להשאר זמן רב במצב זה, כי בראותו את דוד יקר מאד בעיני האלהים ובעיני ההמונים2114, ויבהל מאד, ויען כי לא יכול להעלים את פחדו, כי הדבר נגע בענינים חשובים, המלכות והחיים, ואם יוקח ממנו אחד משניהם, איום האסון, ויגמור בלבו להמית את דוד ויפקד על יונתן בנו ועל הנאמנים בעבדיו להרגו.

[206] יונתן התפלא על אביו אשר שנה את דעתו בנוגע לדוד מחבה מרובה לא רק לאדישות אלא גם עד כדי להמיתו, ובהיותו אוהב את העלם ומעריך מאד את צדקתו, ספר לו את סוד אביו ומזימתו.

[207] הוא יעץ לו אפוא להשמר ולא לבוא לפני המלך מחר, והוא עצמו ילך לברך את אביו וישתמש בשעת הכושר לשוחח אתו על־אודותיו ולהודע את הסיבה ויבטל אותה,

[208] שאין בה כדי להמית איש אשר פעל טובות כה רבות לעם ונעשה מיטיב למלך עצמו, ובגלל המעשים האלה ראוי הוא לסליחה גם בעד חטאים גדולים ביותר. „ואגלה לך את דעת אבי“. ודוד שמע לעצה המצוינה והתחמק מעיני המלך.

[209] (2) למחרת2115 הלך יונתן אל שאול וימצא אותו שמח וטוב לב ויכנס אתו בדברים על־אודות דוד. „באיזה חטא קטן או גדול מאשים אתה, אבי, שפקדת להמית איש אשר נעשה כה מועיל להצלתך ועוד יותר להענשת הפלשתים,

[210] הוא אשר הסיר מעל עם העברים את החוצפה ואת הנאצה אשר נשא ארבעים יום כשאיש לא העיז להתיצב מנגד להזמנת האויב, ואחרי המעשה הזה הביא את מספר ראשי האויבים אשר שמת עליו וקבל כגמול בעד זה את אחותי לאשה, הלא מותו יגרום לנו צער לא רק בגלל ערכו בלבד אלא גם בגלל קרבת המשפחה.

[211] עַוְלָה תעשה במותו גם לבתך אשר תטעם טעם אלמנוּת טרם שהספיקה ליהנות מחיי נשואיה. בשימך אל לבבך את הנמוקים האלה שַׁנֵּה את דעתך יותר לרחמים ואל תעשה שום רעה לאיש אשר ראשית עשה לנו טובה גדולה בנוגע לבריאותך בגרשו את הרוח הרעה ואת השדים אשר הציקו לך והביא מנוחה לנפשך מהם, ושנית נקם את נקמתנו מהאויבים; חרפה תהיה לשכוח את המעשים האלה“.

[212] בדברים האלה התרצה שאול וישבע לבנו כי לא יעשה שום רעה לדוד; יען כי שיחה נכונה יכולה לעֶבְרָה ומגור. יונתן שלח אחרי דוד ויודיע לו כי רגשי אביו טובים הם ונאמנים וגם הביאו לפניו. ויתהלך דוד לפני המלך כתמול שלשום.

[213] (3) בימים2116 ההם והפלשתים יצאו עוד פעם למלחמה על העברים וישלח המלך את דוד עם הצבא להלחם עם הפלשתים, וילחם בהם ויך רבים מהם, ואחרי נצחו שב אל המלך. אולם שאול לא קבל את פניו כמו שקוה ואחרי נצחו שב אל המלך. אולם שאול לא קבל את פניו כמו שקוה אחרי הפעולה הזאת, כי אם היה מרוגז על הצלחתו כאילו פחת בטחונו לרגלי פעולותיו של דוד.

[214] וכאשר באה עוד פעם עליו הרוח הרעה והבעיתתו ובלבלתו קרא את דוד אל החדר שבו שכב ובידו החנית ויצו עליו כי יעודד אותו בנגנו ובשירו שירים. עוד דוד עושה מה שנצטוה ושאול מטיל עליו החנית בכל כחו. אבל דוד הרגיש מקודם בנעשה ויט הצדה ויברח אל ביתו וישאר שם כל היום ההוא.

[215] (4) בלילה2117 שלח המלך מלאכים ויצו לשמור עליו עד הבוקר למען אשר לא ימלט ויעלם לגמרי כדי שיובא לפני בית המשפט וימסר לדין ויומת2118. אבל למיכל, אשת דוד ובת המלך, נודעה מזימת אביה ותבוא לעזרת אישה, כשזיק של תקוה בלבה בנוגע אליו וחרדה לחייה שלה, כי אי אפשר לה להשאר בחיים אם הוא יוקח ממנה.

[216] ותאמר לו: „בל תמצא אותך השמש פה, כי לא תשוב לראותך עוד, ברח כל עוד הלילה הזה נותן לך את האפשרות לכך; והלואי והאלהים יאריך אותו בשבילך; דע לך, אם ימצאך אבי, תאבד“.

[217] ותורד אותו בעד החלון ותתן לו להמלט. אחר כך הכינה את המטה כאילו בשביל חולה ותשם תחת השמיכות כָּבֵד של עזים2119; ובבוקר, כאשר שלח אביה אחרי דוד, אמרה לאנשים כי בלילה חלה והראתה על המטה המכוסה כולה ועל ידי פרכוסי הכבד המניעים את השמיכה הוכיחה אותם כי יאמינו שהשוכב תחת השמיכה הוא דוד הנושם בכבדות.

[218] המלאכים הודיו כי דוד חלה במשך הלילה ויצו המלך כי יובא במצב שנמצא בו, יען גמור אצלו לאבדו. וישובו המלאכים ויהי כאשר הרימו את השמיכה מעל המטה מצאו את תחבולת האשה והודיעו למלך.

[219] וכאשר נזף בה אביה על אשר הצילה את אויבו ורמתה אותו, התנצלה בהתנצלות מתקבלת על הדעת; היא ספרה, כי דוד איים עליה להרגה ורק מתוך מורא נתנה יד להצלתו2120. משום זה מן הראוי כי יסלח לה, הרי מתוך הכרח ולא מרצונה הטוב עשתה מה שעשתה.

[220] ותאמר: „אינני מתארת לעצמי כי חפצך להרוג את אויבך הוא באותה מדה כמו להציל את חיי.“ ושאול סלח לאשה הצעירה. ודוד נמלט מהסכנה ויבוא אל הנביא שמואל הרמתה ויספר לו את התנקשות המלך בו ואיך נפגע כמעט מחניתו והיה מת והוא לא עשה לו רעה ולא התרפה בפעולותיו נגד האויבים כי להפך, בכל דרכיו השכיל בעזרת האלהים. ואמנם, זה היה הגורם לטינת שאול לדוד.

[221] (5) כאשר2121 שמע הנביא על אי־הצדק של המלך עזב את העיר רמה ויקח את דוד למקום ששמו ניות2122 וישאר אתו שם.

[222] ויוגד לשאול כי דוד נמצא אצל הנביא וישלח אנשים מזוינים, ויצו לתפשו ולהביאו אליו. ואלה באו אל שמואל ומצאו להקת נביאים ותצלח עליהם רוח האלהים ויתחילו להנבא. ויהי כאשר שמע שאול זאת וישלח אחרים אחרי דוד, וכאשר אֻנה לאלה כמו לקודמים חזר ושלח אחרים; וכאשר גם המלאכות השלישית התנבאה חרה סוף סוף אפו2123 והלך הוא עצמו.

[223] בהיותו כבר קרוב אך עוד לא ראהו, עשה שמואל כי יתנבא. ובהגיעו אליו נעשה שאול מתוך שפע הרוח שנחה עליו מטורף2124 וגם פשט את בגדיו מעליו ונפל שמה כל היום וכל הלילה לעיני שמואל ודוד2125.

[224] (6) משם2126 בא דוד אל יונתן בן שאול ויתאונן על התנקשות אביו ויאמר כי מבלי עון או חטא בכפיו כל עמל אביו לרצחו. יונתן בקשהו לבל יאמין לחשדות שלו ולא להולכי רכיל, אם ישנם באמת כאלה המתעסקים בזה, כי אם לבטוח בו ולהיות חזק ברוחו, כי אין בלב אביו מזימה כזו, לולא זאת היה מדבר אתו על הענין והיה נועץ בו, הלא בכל דבר פועל הוא בדעה אחת אתו.

[225] וישבע עוד דוד2127 כי נכון הדבר ויתחנן אל יונתן כי יאמין לדבריו וישמור עליו ולא יפקפק באמתת דבריו ולהוכח על אמתתם רק כאשר יראהו נרצח או ישמע זאת, ואם אביו לא דבר אתו מאומה על העניניםה אלה, אמר, כי יודע הוא את אהבת בנו ואת רגשותיו אליו.

[226] (7) ויתעצב2128 יונתן כי לא יכול היה להוכיח לדוד את מחשבתו הטובה של שאול, וישאלהו, מה הוא דורש ממנו; ויען: „יודע אנכי כי לבך טוב עלי בכל דבר ואשיגהו ממך אם רצוני יהיה בכך. מחר חודש ורגיל אני לשבת אל הלחם עם המלך.

[227] ובכן, אם טוב בעיניך, אצא מחוץ לעיר ואסתר במישור ואשאר שם ואם ישאל המלך לי, אמֹר כי הלכתי אל עירי בית לחם לחוג שם חג השבט2129, ותוסיף ותאמר כי הרשית לי. והנה, אם יאמר כמו שרגיל ונהוג לאמר על אוהבים שיצאו: „תהי דרכו צלחה“2130, דע כי אין תרמית ואין שנאה בלבו; אך אם אחרת יענה2131, אות היא על מזימותיו נגדי.

[228] תודיע לי את כונת אביך וזה ישמש לי אות לחמלה ולידידות אשר בגללה מצאת אותי הגון להביאני בברית אתך ואותך אתי אף כי אדון אתה ואני עבדך; אבל אם מצאת בי עון, המיתני אתה לפני נפלי בידי אביך“.

[229] (8) לבסוף2132 נגעו דברי דוד אל לב יונתן, ויבטיח לעשות את בקשתו ויודיעהו אם אביו יענה בכעס ויביע את שנאתו. ולמען עודד את רוחו עוד יותר, הוליך את דוד אל אויר המרחב הצח וישבע2133 כי לא יזניח שום מאמץ להצלתו, ויאמר:

[230] „את האלהים אשר אתה רואה אותו אדיר וממלא את העולם כולו, אשר טרם הביע איש את כונתו במלים כבר ידענה, אותו לוקח אני לעד2134 לדברי שהבטחתי לך, כי לא אחדל מלנסות את כוחי אל אבי פעם אחרי פעם עד אשר אדע אל נכון את מחשבותיו ואחדור אל נבכי לבו.

[231] וכאשר אדע אותם אל נכון לא אכסה עליהם אלא אגלה את אזנך אם יראה את עצמו חנון אם עוין2135. אלהים זה היודע איך מתפלל אני אליו כי יהיה תמיד אתך והוא עומד על ימינך לא יעזוב אותך וירום אותך על אויביך, יהיה זה אבי או אנכי.

[232] אתה רק שים את דברי אלה אל לבך, ואם יהיה עלי למות, הצל את ילדי ושלם להם את הגמול המגיע לי בעד מעשי אלה2136“. אחרי שנשבע את השבועות האלה שלח את דוד מעל פניו באמרו כי ילך אל מקום ידוע במישור, אשר שם היה משפטו לעשות את תרגיליו, ואמר כשאך ידע את דעת אביו יבוא אליו שמה מלווה רק על ידי נערו.

[233] „אחרי השליכי שלשה כידונים2137 אל המטרה אצוה על הנער להביא את הכידונים, כי יהיו מונחים לפניה2138, תכיר שאין שום סכנה נשקפת מאת אבי;

[234] ואם תשמע אותי אומר את ההפך מהדברים האלה, צפוי לך גם ההפך מאת המלך, ואמנם תמצא עזרה על ידי ושום רעה לא תאונה לך. אולם ראה את אשר אני עושה לך וזכור בשעת הצלחתך ועשה חסד עם בנָי“. דוד קבל אפוא את ההבטחות האלה מאת יונתן והלך לו אל המקום המוסכם ביניהם.

[235] (9) ביום2139 המחרת היה ראש חודש ויבוא המלך, אחרי שטהר את עצמו כנהוג2140, אל הסעודה, וישבו יונתן בנו לימינו ואבנר שר הצבא לשמאלו2141. כראות המלך את מושב דוד ריק, נשאר שקט כי שער בנפשו שאֵחֵר2142 לטהר את עצמו אחרי בואו אל אשה2143.

[236] וכאשר גם ביום השני של ראש החודש2144 לא בא דוד, שאל את בנו יונתן מדוע נעדר בן־ישי גם תמול וגם היום מן הסעודה והמשתה. והלה השיב כפי שהוסכם שדוד הלך אל עיר מולדתו יען השבט חוגג חג. וכי הוא הרשה לו את הדבר, ודוד אמנם הזמין גם אותו לבוא אל הזבח ואם המלך יסכים, הוסיף ואמר, ילך שמה2145.

[237] „הלא יודע אתה היטב את אהדתי אליו“. בשעה זו הכיר יונתן את שנאת אביו אל דוד ונגלו לו מכמני לבו. כי שאול לא עזב את כעסו, אלא בגדופים קראהו זרע יצאניות2146 ואויב ואמר שהוא חברו של דוד ועזרו וברגשות אלה אינו מכבד לא אותו ולא את אמו ואינו רוצה להבין כי כל עוד דוד קים, לא תהא המלוכה נכונה בידו. „ולכן שלח וקח אותו למען יענש“.

[238] וכאשר השיב יונתן על דבריו: „מה חטא שרוצה אתה להענישו?“ לא מצא שאול עוד מוצא לכעסו בדבורים ובגדופים, אלא תפש את החנית והטילה על יונתן למען המיתו. אמנם המעשה לא נעשה כי עצרוהו האוהבים2147, אולם לבנו הוברר כי המלך שונא את דוד ושואף לאבדו, אם בגללו היה כפשע שיעשה המלך רוצח בנו עצמו.

[239] (10) ואמנם2148 עתה קם בן המלך מעם השלחן ובגלל צערו לא יכול היה לאכל דבר ויבך כל הלילה, כי הוא עצמו כמעט שנהרג וכי נגמר אומר שדוד ימות2149. אולם עם אור הבוקר יצא אל המישור לפני העיר כאילו אל תרגיליו להודיע לאוהבו, כמו שדובר ביניהם, את מחשבת אביו.

[240] אחרי שעשה יונתן את הסימנים שנקבעו מראש, שלח את הנער אשר הלך אתו העירה, ועתה היה השקט לאות שדוד יצא להתראות ולדבר אתו.

[241] כאשר בא לפני יונתן נפל לרגליו והשתחוה לו וקרא אותו מציל נפשו. אבל יונתן הרימו מהארץ ויחבקו איש את רעהו וירבו לברך איש את רעהו כשעיניהם זולגות דמעות, מקוננים על גילם הרך, על ידידותם שחלה בה צרות עין ופרידתם העתידה שלא היתה שונה בעיניהם מהמות. בקושי הרגיעו את עצמם מהבכיות ויזהירו איש את רעהו לזכור את השבועות ויפרדו.

[242] (XII–1) ויברח2150 דוד מפני המלך ומפני המות על ידו ויבוא לעיר נוב2151 אל הכהן הגדול אחימלך2152 אשר השתאה לראות את דוד בא לבדו בלי ידיד ובלי עבד ורצה לדעת את הסבה מדוע לא בא איש אתו.

[243] הלה ענה כי נצטוה מאת המלך בענין סודי, אשר לויה אינה מתאימה לו, כי ברצונו להסתיר את הדבר. „אולם את עבדי הועדתי להפגש במקום זה“2153. הוא שאל גם לצידה לדרך; במעשה זה יעשה מעשה אוהב ויעזור למפעל אשר לפניו.

[244] אחרי קבלו את אלה, דרש גם איזה נשק שיהיה בידו, חרב או חנית. והנה היה שם גם עבד אחד של שאול, מגזע הסורי2154, שמו דואג2155, רועה פרדות2156 המלך. הכהן הגדול ענה, כי לו אמנם אין דבר כזה, אבל נמצאת חרב גלית אשר דוד עצמו הקדישה לאלהים2157 אחרי הרגו את הפלשתי.

[245] (2) אחרי2158 קבלו את החרב הזאת נמלט דוד אל מחוץ לארץ העברים, לגת עיר הפלשתים, אשר מלך בה אכיש2159. ויכירוהו עבדי המלך ויגידו לו על דבר המצאו, בהזכירם כי זהו דוד אשר הכה רבבות מהפלשתים. ויירא פן יומת בידי אכיש ובסכנה אשר נמלט מפניה אצל שאול יעמוד בה על ידו ויעש עצמו למשוגע ולמהולל: נשא את רירו סביב לפיו2160 ועשה מעשי שגעון אחרים אשר יחזקו אצל מלך גת את האמונה במחלתו.

[246] והמלך כעס מאד על עבדיו על אשר הביאו אליו איש מטורף ויצו למהר לגרש2161 את דוד.

[247] (3) אחרי2162 שמלט את נפשו באופן זה מתוך גת הלך לשבט יהודה2163 וישב במערה בקרבת העיר עדולם2164; וישלח לגלות לאחיו היכן נמצא ואלה באו אליו עם כל בני ביתם וגם אחרים כל איש מצוק או ירא מפני המלך שאול, התקבצו אליו ויאמרו כי נכונים המה לעשות את אשר ימצא לנכון. ויהיו כולם כארבע מאות איש.

[248] ויהיה כאשר התחזקה רוחו בו כי היה לו גם גדוד עומד לעזרתו וילך משם ויבוא אל מלך המואבים ויבקשהו כי יקבל את הוריו לתוך ארצו ויחזיק אותם עד אשר ידע מה בסופו. המלך הסכים למעשה חסד זה ויתיחס בכל הכבוד להורי דוד במשך כל הזמן אשר ישבו אצלו2165.

[249] (4) והוא2166 עצמו שמע לפקודת הנביא לעזוב את המדבר ולעבור לנחלת מטה יהודה ולהשאר שמה, ויבוא אל העיר חרת2167 וישב בה.

[250] מפני השמועה שדוד נראה בלוית חבורה גדולה, נפל שאול לתוך מבוכה וחרדה בלתי שכיחה ובדעתו את אומץ לבו של האיש ואת העזתו שער בנפשו כי נוראה העלילה שתוָצר על ידי דוד והתוצאות בשבילו תהיינה רק בכי וסבל.

[251] ויאסוף את אוהביו ואת הראשים ואת השבט אשר מתוכו יצא אל הגבעה2168, אשר עמד עליה בית המלך; ובשבתו הוא עצמו על האָרוּרָה2169, מקום שנקרא בשם זה. כשפקידיו הגבוהים ושורת שומרי ראשו עוטרים אותו, אמר אליהם: „בני שבטי, יודע אני כי זוכרים הנכם את חסדי, חלק מכם עשיתי בעלי שדות, לאחרים המצאתי משרות כבוד ומפקדות אצל העם.

[252] שואל אני אפוא אם מצפים אתם למתנות גדולות ורבות מאלה מאת בן ישי; כי יודע אנכי שכולכם נוטים אחריו, הלא זאת היא גם דעת בני יונתן בנוגע אליו ופתה אתכם לעשות גם כן כמעשהו.

[253] כי יודע אנכי היטב את שבועות הברית אשר כרת עם דוד וגם זה שיונתן הוא יועץ ועוזר לקושרים עלי, ואין איש מכם דואג על הדברים האלה, כי מביטים אתם בנפש שקטה למתרחש לבוא“.

[254] אחרי ששתק המלך לא ענה איש מהנצבים שם, רק דואג הסורי, רועה2170 פרדותיו, אמר כי ראה את דוד בא אל העיר נוב אל הכהן הגדול אחימלך ובשאלו לו באלהים שמע על עתידו ואחרי קחתו צידה ואת חרב גלית נשלח לבטח לדרכו שרצה ללכת בה.

[255] (5) וישלח2171 שאול לקרוא את הכהן הגדול ואת כל בית אביו ויאמר: „איזו רעה ועול סבלת על ידי אשר קבלת את בן ישי ונתת לו לחם ונשק, לאיש המתנקש בממלכתי ומדוע שאלת לו באלהים לעתידו? הן לא נסתר ממך כי בורח הוא מפני ושונא את ביתי“.

[256] הכהן הגדול לא פנה להכחיש את הנעשה, כי אם בגלוי לב הודה כי עשה את המעשה לא למען עשות חסד עם דוד כי אם עם שאול, ויאמר: „לא ידעתי כי הוא אויבך, כי אם ידעתיו כנאמן בין עבדיך וכשר אלף, ויותר מזה כבר כחתנך וכשאר בשרך.

[257] בני אדם אינם מוסרים כבודים כאלה לאויביהם, אלא למצוינים אצלם בידידות וכבוד. ולא הפעם הראשונה ששאלתי לו באלהים, פעמים רבות עשיתי לו זאת בהזדמנויות אחרות, וכאשר אמר כי שלוח הוא ממך בשליחות מהירה, לוּ סרבתי למה שדרש הייתי נחשב בנדון זה יותר לממרה את פיך מאשר את פיו.

[258] לכן אל תחשוב שום רע על אודותי ובגלל מעשי דוד שאתה שומע אותם כעת אל תחשוד במעשי שעשיתי בכונה אנושית, יען התכונתי לאוהבך, לחתנך ולשר אלף, ולא לאויבך“.

[259] (6) בדבריו2172 אלה לא רִצה הכהן הגדול את שאול כי כבד היה הפחד מלהאמין גם להצטדקות כנה, ויצו המלך לחיליו להקיף אותו ולהכותו נפש יחד את בית אביו. אולם אלה לא העיזו לשלוח יד בכהן הגדול ונרתעו מפני האלהות יותר מאשר מפני הסרוב לצו המלך ואז פקד על הסורי דואג להכותם ארצה.

[260] וזה לקח אתו אנשים רעים כמותו2173 ויהרֹג את אחימלך ואת בית אביו, כשלש מאות וחמשה איש2174. ושאול שלח גם לעיר הכהנים נוב להרוג את כולם מבלי לחוס על נשים וטף ועל איזה גיל אחר ואת העיר לשרוף. [261] וימלט רק בן אחד לאחימלך, אביתר2175 שמו; אכן, הדברים האלה קרו כמו שגילה אלהים מראש לכהן הגדול עלי, כאשר אמר, שמחמת חטאות שני בניו יִשָּׁמֵד זרעו2176.

[262] (7) והמלך שאול בבצעו מעשה אכזרי כזה, בשחטו בית אב שלם ממעלת כהן גדול, מבלי לרחם על טף ומבלי לירוא מפני הזקנה, בהרסו גם את העיר אשר האלהות עצמה בחרה בה לעיר ואם של כהנים ונביאים2177 ויעדה אותה לבדה כראויה לגדל אנשים כאלה, נתן להכיר לכל אדם ולהבין את האופי האנושי,

[263] שכל עוד שהם אנשים פרטיים2178 וחיים חיים פשוטים מבלתי יכולת לפעול כפי טבעם ולהעיז ככל העולה על רוחם, הם טובי לב ומתונים ושואפים אך לצדק וכל מעינם וכל מרצם רק לזה; במצבם זה מאמינים הם בנוגע לאלהות שהיא מצויה בכל מאורעות החיים וכי לא לבד שהיא רואה את כל המעשים הנעשים, אלא כבר יודעת היא את המחשבות אשר לרגלן עומדים המעשים האלה להעשות.

[264] אולם כשמגיעים אנשים כאלה אל העוז והשלטון, פושטים הם מעליהם את כל התכונות הללו ומסירים כמו מסכות אחרי משחק את סגולותיהם ואת מדותיהם ומחליפים אותן בעזות, הוללות, זלזול בכל דבר אנושי ואלהי,

[265] ובשעה שהם זקוקים ביותר ליראת אלהים ולצדק, כשהקנאה מדביקה אותם וכאשר מחשבותיהם ומעשיהם גלויים לעיני כל, בשעה זו, כאילו עין האלהים אינה צופיה עליהם או האלהים מפחד מפני עוזם, משתוללים הם במעשיהם.

[266] ואם על יסוד איזו שמועה יפחדו או ישנאו או אם ירצו לאהוב בלי טעם, חושבים הם את רגשותיהם אלה כמוצקים ואיתנים ואמתיים וכישרים בעיני אדם ואלהים; אולם לעתידות אינם שמים לב כלל.

[267] מכבדים הם את האנשים המתיגעים למענם הרבה ומקנאים הם בהם אחרי שכבדו אותם; מעלים הם אנשים למעלה מפוארה ואחרי כן לא לבד שגוזלים הם מהם את המשרה הזאת, כי גם את חייהם מסבה אולת אשר בגלל זרותה היא בלתי מוכיחה; מענישים הם לא על יסוד מעשים ראויים לעונש, כי אם על יסוד אשמות שוא ומלשינות בלתי נחקרת, ולא את האנשים המגיע להם העונש, כי רק את אלה אשר ידם משגת להמיתם.

[268] ראיה ברורה לדברינו הוא שאול בן קיש, המלך הראשון על העברים אחרי שלטון האצילים ושל השופטים, בהרגו שלש מאות כהנים ונביאים לרגל חשד על אחימלך ובהרסו את עירם, והשתדל באופן זה להשאיר את המקדש המעט נעזב מכהניו ונביאיו בהכותו נפש מספר כה גדול מהם ולא נתן גם לעיר מולדתם להשאר, פן יולדו אחרים אחריהם2179.

[269] (8) והנה2180 אביתר בן אחימלך, אשר הוא לבדו מכל בית אביו עלה בידו להציל את חייו מבין הכהנים הנרצחים על ידי שאול, נמלט אל דוד ויספר לו על אבדן משפחתו ועל מות אביו.

[270] והלה אמר כי ידוע ידע את האסון אשר יקרה אותם כראותו את דואג; הוא שער בנפשו כי האיש הזה ילך רכיל בכהן הגדול אל המלך ודוד האשים את עצמו בשבר שבא עליהם. אולם הוא בקש את אביתר שישאר אצלו ויחיה אתו כי בשום מקום אחר לא יהיה בטוח כמו פה.

[271] (XIII–1) בעת2181 ההיא שמע דוד שהפלשתים פשטו על חבל אנשי קעילה2182 ושוסים אותו ויציע את עצמו לצאת למלחמה עליהם אחרי ששאל באלהים על־ידי הנביא2183 אם מבטיח הוא לו את הנצחון2184. כאשר הנביא ענה שאלהים מסכים יצא על הפלשתים הוא ורעיו ויכה בהם מכה רבה וינהג את השלל.

[272] בעת שהותו אצל אנשי קעילה עד שיאספו לבטח את התבואה ואת הפרי נודע לשאול כי הוא נמצא אצלם, יען שֵׁמע המעשה וההצלחה לא נשאר אצל האנשים שאצלם קרו, אלא הגיע לאזני כולם וגם לאזני המלך והשמועה הרימה על נס את המעשה ואת עושהו.

[273] וישמח שאול בשמעו כי דוד בקעילה ויאמר: „סוף סוף סִגר אותו האלהים בידי כי אלץ אותו לבוא בעיר עם חומה ודלתים ובריחים“, ויצו על כל העם לצאת על קעילה, לשים מצור על דוד ולתפסו למען המיתו.

[274] דוד שמע את הדבר, ונודע לו מעם האלהים שאם ישאר אצל אנשי קעילה ימסרוהו בידי שאול, ויקח את ארבע מאות2185 האיש ויצא מתוך העיר לתוך המדבר המשתרע מול עין גדי. וישמע המלך כי ברח דוד מאנשי קעילה ויחדל מלצאת למלחמה עליו2186.

[275] (2) וילך2187 דוד משם ויבוא אל מקום אחד הנקרא קיני2188 אשר בזיף2189; לשם בא להפגש אתו יונתן בן שאול ואחרי חבקו אותו אמר לו כי יאמץ את לבו ויקוה טובות לימים יבואו ולא תפול רוחו בקרבו מחמת מצבו היום הזה; כי מלוך ימלוך וכל עוז העברים יהיה תחת ידו, וכך הוא מדרך הטבע שדברים גדולים כאלה משיגים אחרי תלאות גדולות.

[276] וישבע שנית שבועות לשמור על החסד והאמונה איש לרעהו לכל ימי חייו ויקרא את האלהים לעד לאלות אשר העתיר על עצמו אם יעבור על האמנה וישנה להפוכה; ויעזוב את דוד במקום ההוא אחרי שהקל במקצת את דאגותיו ואת מגורו וישב לביתו.

[277] והזיפים הודיעו לשאול, למען מצוא חן בעיניו כי דוד מתגורר אצלם ויאמרו כי יסגירוהו בידו אם יבוא אחריו; יען אם יתפשו את מעברי ארץ זיף לא תהיה לו יד להמלט למקום אחר.

[278] המלך שבח אותם והביע להם את תודתו על כי מסרו לו ידיעה בדבר אויבו והבטיח להם כי גמול נאמנותם לא יאחר לבוא. הוא שלח אנשים לחפש את דוד ולתור את המדבר והבטיח כי הוא עצמו יצא מיד אחריהם.

[279] והנה האנשים האלה האיצו במלך לדלוק אחרי דוד ולתפסו בהתאמצם לא לבד לתת לו ידיעות על אויבו אלא גם להסגירו בידו למען הראות לו באופן מוחשי את נאמנותם. אבל הם נתאכזבו מתוחלתם הרעה והבזויה, אשר מבלי שתהא נשקפת להם איזו סכנה אם לא יגלו את הדבר לשאול, [280] רק מתוך חנופה וצפיה לתגמול מאת המלך הלשינו על איש יקר לאלהים ונרדף על חייו ללא צדק ואשר יכול היה להסתתר, והבטיחו להסגירו; כי בהודע לדוד מזימת הזיפים והתקרבות המלך, עזב את מעברי ארצם וברח אל הסלע2190 הגדול אשר2191 במדבר שמעון2192.

[281] (3) ושאול2193 היה נחפז2194 לרדוף אחריו, כי בשמעו בדרך שדוד פרץ מתוך המעברות, יצא אל העבר השני של הסלע. והנה השמועה, שהפלשתים פשטו מחדש על ארץ העברים, עצרה בשאול מלרדוף אחרי דוד אשר כמעט היה נתפש; הוא יצא לקראת האויבים האלה אשר מעולם, בשקלו בדעתו כי הכרח יותר גדול להדוף את אלה מלעזוב את הארץ למשסה בגלל התאמצותו להביא בידו את אויבו הפרטי.

[282] (4) ודוד2195 אמנם נצל באופן בלתי צפוי זה מהסכנה ובא אל מעברות2196 עין גדי, אבל אחרי שגרש שאול את הפלשתים מתוך הארץ, באו אליו אנשים והגידו לו כי דוד מתגורר בתחומי עין גדי. ויקח שלשת אלפים חיל בחור וילך לדלוק אחריו.

[283] ויהי בהיותו לא רחוק מהמקום וירא בצדי הדרך מערה עמוקה וחלולה המשתרעת הרבה לעומק ולרוחב, ויקֶר המקרה שבה התחבאו דוד וארבע מאות2197 האיש עמו.

[284] נאלץ על ידי צורך טבעי2198 נכנס שאול לבדו לתוכה וירגיש בו אחד מאנשי דוד. ויאמר האיש2199 אשר ראה אותו, כי נִתנה מאת האלהים שעת כושר להנקם באויבו ויעץ לכרות את ראש שאול למען הפטר מחיי נדודים ועמל אלה. על זה קם דוד וכרת רק את קצה המעיל אשר התכסה2200 שאול בו, אולם מיד התחרט ואמר2201: „לא נכון הוא לרצוח את אדוניו ומה גם את האיש אשר נמצא מאת האלהים ראוי למלוכה, ואם גם הוא רע אלינו. לא עלי להיות איש כזה ביחס אליו“.

[285] אחרי שעזב שאול את המערה, יצא דוד וקרא בקול ובקש את שאול כי ישמע. וכאשר הביט המלך אחריו וישתחוה דוד, כנהוג, אפים ארצה ויאמר: „אל עליך, המלך, לתת את אזנך לבני בליעל ואנשי כזב הבודים דבות ולהטות להם חסדך בתתך אמון בהם ובהטילך חשד על הנאמנים לך מאד, אלא עליך להביט על חִבָּתו של איש ואיש לרגלי מעשיו.

[286] כי הדבר מתעה, אולם המעשים מוכיחים ברורות על הרגשות טובות; הדבור יש לו תכונה כפולה, הוא יכול להיות אמת או כזב, אולם העובדות מציגות לראוה את הכונה ערומה.

[287] דע אפוא מכל זה כי דורש אני את טובתך ואת טובת ביתך ועליך לבטוח בי ולא לרדוף את נפשי בהאמינך לדברי אלה המאשימים אותי במזימות שלא עלו על דעתי ולא יכלו להיות, ואל תעסיק את מוחך יומם ולילה רק המחשבה על השמדתי, אשר אליה שואף הנך בלי צדק.

[288] איך יכולת לקבל את השמועה הכוזבת כי ברצוני להרוג אותך? או איך אינך חוטא לאלהים, אם את האיש, אשר היום הזה היה בידו לנקום את נקמתו ולהענישך ולא רצה לעשות זאת ולא השתמש בהזדמנות, אשר לוּ היתה נתונה בידך נגדי לא היית מזניחה, איך כל מאוייך למות האיש הזה ולראות בו את אויבך?

[289] הלא בכרתי את כנף מעילך, יכולתי ברגע ההוא להסיר גם את ראשך מעליך“. ויַרְאֶה לו את החתיכה כאות לאמתת דבריו, והוסיף: „אמנם אני התאפקתי מנקמה צודקת, אולם אתה אינך מתבייש לטפח שנאה בלתי צודקת נגדי.

[290] ישפוט אלהים את מעשינו ויוכיח לאיש ואיש את דרכו“. שאול השתומם על הצלתו המפליאה ומלא התפעלות על גודל רוחו ואפיו של העלם, נאנח אנחה2202. וכאשר גם דוד נאנח קשה2203, השיב שאול: „לי יאה להאנח, הלא אתה גמלתני טובה ואני גמלתי רעה.

[291] הראית היום כי בלבך יושר קדמונינו אשר צוו להציל חיי האויבים שנתפשו במקום בודד2204. ועתה האמן אאמין שאלהים חושך את המלוכה לך ויקים בידך את העוז על העברים כולם. הבטח לי אפוא בשבועה כי לא תשמיד את גזעי ולא תכרות מתוך איבה לי את זרעי, כי אם תחוס ותציל את ביתי“. וישבע דוד את השבועה כבקשת שאול וישלחהו אל ממלכתו והוא ואנשיו עלו אל מעבר מַסְתֶרָה2205.

[292] (5) באותו זמן בערך מת2206 גם הנביא שמואל, איש שחשיבותו אצל העברים היתה בלתי רגילה. כי האבל הארוך אשר העם התאבל עליו וגם השקידה והמרץ בנוגע לקבורתו2207 ומלוי המנהגים הדתיים2208 העידו על מדותיו הנעלות ועל חבת ההמון אליו.

[293] יען כי קברו אותו בעיר מולדתו2209 רמה ובכו עליו ימים רבים מאד; לא התאבלו עליו כבאבל צבורי על איש זר כי אם איש איש ספד לו כספֹד אדם לקרובו2210.

[294] הוא היה איש ישר וטוב מטבעו לכן היה אהוב מאד על האלהים. הוא משל לבדו ועמד בראש העם אחרי מות הכהן הגדול עלי שתים עשרה שנה ואחרי מלוך שאול עוד שמונה עשרה שנה2211. זה היה אפוא קצו של שמואל.

[295] (6) איש2212 היה מהזיפים מהעיר מעון2213, עשיר ובעל עדרים, כי היה לו עדר של שלשת אלפים צאן ואלף עיזים. ודוד פקד על אנשיו לשמור עליהם מפני רעה או נזק ולא לעשות להם שום עול מתוך חמדנות ולא מתוך מחסור ולא לרגלי המצאם במדבר והאפשרות לחפות ולהעלים על הנעשה ולהחשיב יותר מכל הדברים האלה לא לחטוא לאיש ולראות בשליחת יד בקנין אחרים עוון ופשע נגד אלהים.

[296] כאשר נתן דוד את ההוראות האלה לאנשיו חשב כי יעשה חסד עם איש טוב הראוי לתשומת לב זו. אולם נבל2214, כי כך היה שמו, היה איש קשה ורע מעללים החי את חייו לפי ארחות הקיניקים2215, אולם נפלה בגורלו אשה טובת לב וטובת שכל ויפת תואר.

[297] ויהי בגזוז נבל את צאנו שלח דוד עשרה אנשים מן האנשים אשר אתו ועל ידם שאל לשלומו וברכו כי יעשה את מעשהו זה עוד שנים רבות2216, ויבקש ממנו כי יתן לו מן השפע שיש אתו; יכול הוא להודע מפי הרועים כי לא עשו להם שום עול כי היו שומרים עליהם ועל העדרים במשך הזמן הרב ששהו במדבר; לא יתחרט בתתו דבר מה לדוד.

[298] השליחים עשו את שליחותם וילכו אל נבל, אבל הלה קבל את פניהם בגסות רבה וקשה. כי הוא שאל אותם מי הוא דוד, ובשמעו שהוא בן ישי, אמר: „היום הזה מחשיבים את עצמם מאד עבדים מתפרצים הבורחים מאדוניהם ומבקשים להם גדולות“.

[299] ויהי כאשר ספרו לו את הדברים האלה ויחר אף דוד ויצו לארבע מאות המזוינים ללכת אחריו ומאתים השאיר לשמור על הכלים; היו לו כבר שש מאות. ויצא אל נבל בהשבעו להשמיד עוד הלילה את ביתו ואת קנינו; כי חרה לו לא רק על דבר היות נבל כפוי טובה לאנשים האלה ולא ענה להם, אף כי התנהגו אתו באדיבות רבה, אלא שגם חרפם ודבר רע אליהם מבלי שסבל מהם איזו עולה.

[300] (7) ועבד2217 אחד מהשומרים על עדרי נבל ספר לאדונתו, אשת נבל, כי דוד שלח אל אישה ולא לבד שלא קבל תשובה הוגנת, אלא שנוסף לזה הָכְלַם בחרופים נוראים על אף יחסו הטוב אליהם ושמירתו על העדרים, מזה תצא רעה לאדוניו וגם לה2218.

[301] אחרי ספרו את הענין חבשה אביגיל2219, זה שמה, את החמורים ותטען עליהם מתנות ממינים שונים, ומבלי להגיד לאישה דבר, כי היה חסר תבונה מן השכרות2220, יצאה לדרך אל דוד.

[302] היא יורדת בצדי ההר ודוד בא לקראתה עם ארבע מאות איש בלכתו אל נבל. ויהי כראות אותו האשה, ותרד מעל החמור ותפול על פניה ותשתחוה ארצה ותתחנן אליו כי לא ישים לב לדברי נבל, כי יודע הוא היטב שאישה ראוי לשמו – בשפת העברים מסמנת המלה נבל אולת2221 ־ ואת עצמה הצדיקה בזה שלא ראתה את שלוחיו.

[303] „ועתה שא נא לפשעי ותן תודה לאלהים אשר מנעך מלגאול את ידיך בדם אדם. אם תשאר נקי, אלהים עצמו ינקום את נקמתך מהרשעים ומי יתן שהרעה שנשקפה לנבל תרד על ראשי אויביך.

[304] אולם עשה חסד עמי בחשבך אותי ראויה שתקבל מידי את המנחה הזאת, ולמעני הנח את זעמך ואת כעסך על אישי וביתו; כי נאה לך לנהוג במתינות ורחמים, ביחוד הולמות המדות האלה לעומד למלוך“.

[305] דוד קבל את המתנות ויאמר: „האמנם, גברתי, אלהים ברוב חסדו הוליך אותך היום לקראתנו, לולא זאת לא ראית את יום המחרת, יען נשבעתי להשמיד עוד הלילה את בית נבל ולא להשאיר מכם איש2222 מפני רעת אישך והיותו כפוי טובה כנגדי וכנגד רעי. ועתה בהשגחת אלהים עליך קדמתיני והרגעת את זעמי. אמנם נצל היום נבל על ידך מענשו אולם לא ימלט מתגמולו כי תכונתו תשמידהו בהשתמשה בסבה אחרת“.

[306] (8) אחרי2223 דברו את הדברים האלה שלח את האשה. היא שבה אל ביתה ותמצא את אישה סובא עם רבים וכבר שתה לשכרה; לעת עתה לא הודיעה לו אפוא מאומה על מה שקרה; בבוקר, כשהתפכח מיינו, ספרה לו את הכל ותגרום שיתעלף, וכל גופו מת מחמת דבריה והצער2224 שהם הסבו. נבל חי עוד עשרה ימים ולא יותר ויעזוב את החיים.

[307] וכאשר שמע דוד על דבר מותו אמר כי האלהים היטיב לריב את ריבו יען כי נבל מת בעקב רשעתו עצמה שבאה בראשו ונענש בגלל דוד בשעה שידיו נשארו נקיות2225. עתה נוכח שהרשעים נרדפים מאת האלהים אשר אין דבר הנעשה בין בני האדם נסתר ממנו ומשלם לטובים כגמולם וממהר להביא על הרשעים את ענשם2226.

[308] וישלח דוד אל האשה ויזמין אותה לבוא אליו להיות לו לאשה. ותען למלאכים כי אינה שווה לנגוע אפילו ברגליו2227; בכל זאת באה עם כל משרתיה2228. היא היתה אפוא אתו והגיעה לכבוד הזה גם בגלל יושר ותום דרכיה וגם בגלל יפיה.

[309] לדוד היתה אשה מקודם2229 אשר לקח אותה מהעיר יזרעאל2230; אבל את מיכל בת המלך שאול שהיתה אשת דוד השיא אביה לפלטי2231 בן ליש2232 אשר מגלים2233.

[310] (9) אחרי2234 הדברים האלה באו אנשים מהזיפים ויודיעו לשאול כי דוד נמצא עוד פעם בארצם וכי יכולים הם לתפשו אם ברצון המלך לעזור להם.

[311] ויצא שאול עם שלשת אלפים חיילים נגדו וברדת הלילה חנה במקום הנקרא חכילה2235. וישמע דוד כי שאול הולך נגדו וישלח מרגלים ויצו אותם להודיע לו לאיזה חלק מן הארץ הגיע כבר שאול. וכאשר אמרו לו שהמלך לן בחכילה, הלך, מבלי להודיע לאנשיו אל מחנה שאול בקחתו אתו את אבישי2236 בן אחותו2237 צרויה2238 ואחימלך2239 החתי.

[312] והנה שאול ישן וסביבו במעגל שכבו חיליו ושר צבאו אבנר; ויכנס דוד לתוך מחנה המלך ולא המית את שאול, אשר את מקום שכבו הכיר בחנית שהיתה נעוצה על ידו, ולא נתן לאבישי, אשר השתוקק להרוג את המלך והזדרז לבצע את מזימתו, כי אמר דוד2240, מעשה נורא הוא להרוג את המלך הנבחר מאת האלהים גם אם רשע הוא, יען כי ענשו יבוא ביומו מאת מי שנתן לו את השלטון; ובדברים אלה מנע את אבישי ממעשהו.

[313] ולאות שיכול להרגו והתאפק לקח את החנית וצפחת המים שעמדה על יד שאול ומבלי שהרגיש מהאנשים אשר במחנה והישנים שנה עמוקה יצא לו, וככה, הודות לשעת הכושר והעזתו, בצע כל מה שזמם לעשות לאנשי המלך.

[314] הוא עבר את הנחל ויעל על ראש ההר אשר משם יׁשָׁמֵעַ וישא קולו לחילי שאול ולשר הצבא אבנר ואחרי עוררו אותם משנתם קרא אל אבנר ואל העם. ויהי כאשר שמע שר הצבא את הקול ושאל מי האיש אשר קרא אותו,

[315] ויאמר דוד2241: „אנכי בן ישי הנרדף מכם. אולם מה זה שאתה, הגדול והראשון במעלה אצל המלך, הזנחת במדה כזו את שמירת גוף אדוניך, ושנה נעימה לך מבטחונו והשמירה עליו? יחס כזה ראוי לעונש מות כי מעט קודם לכן חדרו אנשים אחדים לתוך מחנכם אל המלך ואל כל יתר הצבא ואתם לא הרגשתם. חפש נא את חנית המלך ואת צפחת המים ותוָכח איזו מחיתה היתה ביניכם ואתם לא ידעתם“2242.

[316] ויכר שאול את קול דוד ובהודע לו כי היה כולו מסור בידו מחמת שנתו ובהזנחת שומריו ובכל זאת לא הרגהו, כי חס עליו בשעה שהזכות היתה לו להשחיתו, אמר כי מודה הוא לו בעד הצלתו והעירו כי יעודד את רוחו וישוב לביתו בלי מורא שירע לו עוד.

[317] יען כי נוכח הוא שהוא עצמו אינו אוהב את נפשו במדה שהוא נאהב ממנה, ואת האיש אשר יכול היה לשמור עליו ונתן הרבה הוכחות לחבתו מגרש הוא ואלצהו להיות בורח זמן רב כזה ולהיות חרד על חייו ולחיות רחוק מאוהביו וקרוביו, בשעה שהוא עצמו ניצל על ידו פעם אחר פעם וקבל מידיו חיים שנמצאו בסכנה גלויה.

[318] ויצו2243 דוד כי ישלח לקחת את החנית ואת צפחת המים ויוסף לאמר: „אלהים, היודע כי גם היום הזה יכולתי להרגך וחשכתי את ידי, ישפוט את אורחותיו של כל אחד משנינו ואת המעשים אשר על ידן“.

[319] (10) ושאול2244 נצל אפוא בפעם השניה מידי דוד וישב אל ארמונו ואל ארצו, אבל דוד ירא להשאר במקומו פן יתפש על ידי שאול ויחשוב לטוב לו לרדת לארץ הפלשתים ולהשאר בה, ועם שש מאות האיש שהיו ברגליו הגיע אל אכיש מלך גת; העיר הזאת היתה אחת מחמש עריהם.

[320] המלך קבל אותו ואת אנשיו ויתן להם מעונות; ובכן חי יחד עם שתי נשיו אחינעם ואביגיל בגת. כשמוע זאת שאול לא היה לו ענין עוד לשלוח אחריו או לצאת עליו, כי כבר פעמים כאשר התאמץ לתפשו היתה הסכנה קרובה שיפול בידי דוד2245. [321] והנה בדעתו של דוד לא היה להשאר בארץ הגתים וישאל מאת מלכם מאחרי שקבל אותו בסבר פנים יפות כי יעשה עמו גם החסד הזה ויתן לו איזה מקום בארצו לשבת בו; יען כי לבו נוקפו פן יהיה המצאו בעיר למשא ולמעמסה עליו2246.

[322] ויתן לו אכיש עיר אחת ושמה צקלג, אשר דוד אהב אותה אחרי מלכו והחשיבה כקנין הפרטי שלו וגם בניו כן. אולם בענין זה נדבר במקום אחר2247. הזמן אשר ישב דוד בצקלג אשר בארץ הפלשתים היה ארבעה חדשים ועשרים יום2248.

[323] הוא פשט בחשאי על שכני הפלשתים, הגשורים2249 והעמלקים ושסה את ארצם ושב אחרי קחתו שלל רב בבקר ובגמלים. מאנשים משך את ידו בפחדו פן ילשינו עליו אל המלך אכיש; אמנם דוד שלח לו חלק מהשלל למנחה2250.

[324] ולשאלת המלך את מי תקף שנהג את השלל, ענה, כי את המשתרעים דרומה ליהודים והיושבים במישור ופתה את אכיש שיאמין בזאת. יען כי קוה אכיש אשר שנוא ישנא דוד את עמו ויהיה לו עבד לכל ימי חייו וישב בתוך בני עמו.

[325] (XIV–1) ויהי2251 בימים ההם ויגמרו הפלשתים אומר לצאת למלחמה על בני ישראל וישלחו סביב לכל בעלי בריתם2252 ויקבצו אותם למלחמה אל רגע2253 ומשם אמר להוליך כל הנזעקים נגד העברים; ויצו אכיש מלך גת את דוד כי יעזור לו עם חיליו, ויאבה דוד בחפץ לב ויאמר כי באה השעה2254 להשיב לו תגמול בעבור מעשיו הטובים ובעבור הארחתו;

[326] על זה הודיע לו המלך כי יעשהו גם שומר לראשו אחרי הנצחון ואם הקרבות נגד אויביהם יגמרו לפי רצונו; על ידי הבטחת הכבוד והאמון הזה אמר להגביר את נכונותו.

[327] (2) והנה2255 גרש שאול מלך העברים מתוך הארץ את הקוסמים ואת האובות2256 ואת כל העוסקים בענינים כאלה זולת את הנביאים.

[328] כשמעו שהפלשתים כבר באו והם חונים בקרבת העיר שונם2257 בעמק, יצא נגדם עם חילו. ובהגיעו אל הר בשם גלבוע2258 תקע את מחנהו מול האויבים. ויחרד לבו בראותו את חיל האויבים כי רב הוא ושיער כי חזק הוא משלו וישאל באלהים ביד הנביאים על דבר הקרב ועל תוצאותיו2259.

[329] וכאשר לא ענהו אלהים ירא עוד יותר ורוחו נפלה בקרבו כי ראה מראש את אידו הנכון לו אם אלהים אינו אתו.

[330] ויצו כי יחפשו בשבילו אשה מהאובות אשר תעלה את נפשות המתים ובאופן כזה ידע איך יפלו בשבילו הדברים. כי סוג האובות מעלה את רוחות המתים ועל ידם אומרים הם מראש לשואלים בהם את העתידות. בהודע לו על ידי אחד מעבדיו כי ישנה אשה כזו בעין דור2260, בא לעין דור אל האשה בחשאי מפני העם אשר במחנה אחרי שפשט בגדי המלכות ושני עבדים אתו, אשר ידע אותם נאמנים לו מאד ויאמר לה לקסום ולהעלות לו את רוח האיש אשר יאמר.

[331] ותמאן האשה ותאמר כי לא תעבור על פקודת המלך אשר גרש את הסוג הזה של קוסמים ולא נכון הדבר מצדו שמבלי שעשתה לו עולה מתנקש הוא לה לתפשה באסור למען תֵּענש; וישבע שאול שלא יִוָדַע לאיש ושלא יספר לאיש את קסמה ואין סכנה צפויה לה.

[332] וכאשר השפיע עליה על ידי השבועות שלא תפחד, צוה לה להעלות את רוח שמואל. היא לא ידעה2261 מי הוא שמואל ותקרא לו מתוך השאול. הוא הופיע ותרא האשה איש נשוא פנים ויפה תואר ותבהל ותחרד למראה עיניה ותזעק: „האינך שאול המלך?“ כי שמואל גלה לה2262.

[333] שאול הודה וישאלה ממה באה עליה החרדה הזאת; ותען כי רואה היא איזו דמות עולה והיא דומה לאלהים. וידרוש שאול כי תגיד את התואר ואת המראה ואת הגיל של הנראה, ותתארהו האשה כזקן כבר ומראהו הוד ועטוף מעיל כהן2263. וידע המלך לפי הסימנים האלה שזהו שמואל ויקוד ארצה ויברכהו2264 וישתחוה.

[334] וישאל רוח שמואל למה הרגיז אותו להעלותו; ויתאונן שאול על מצוקתו, כי האויבים מציקים לו קשה והוא אובד עצות נוכח המצב, נעזב מאת האלהים ומבלתי יכולת להשיג חזון לא ביד נביאים ולא בחלומות „משום זה בקשתי מפלט אצלך כי היית לי למחסה“.

[335] בראות שמואל כי שאול עומד כבר לפני תמורה בחייו, אמר: „חסר תועלת רצונך להודע עוד מפי אחרי שאלהים עזב אותך; בכל זאת שמע כי על דוד למלוך ולגמור בהצלחה את המלחמה הזאת2265

[336] ועליך לאבד את שלטונך ואת חייך על כי מרית בקול האלהים במלחמה עם העמלקים ולא שמרת את מצוותיו כמו שאמרתי לך2266 מראש בעודי בחיים. דע אפוא כי גם העם יִמָסֵר בידי האויבים וגם אתה ובניך תפלו בקרב ותהיו מחר יחד אתי“.

[337] (3) כשמוע2267 שאול את הדברים האלה נדהם2268 מתוך צער ויפול ארצה אם בגלל כאב לב שנגרם ממה שנתגלה לו אם בגלל חולשה, יען כי לא אכל לחם ביום שעבר ובלילה, ושכב בלי הכרה כמו מת.

[338] כאשר שבה סוף סוף רוחו אליו הכריחתהו האשה כי יטעם דבר מה: את התגמול הזה דרשה ממנו בעד חרוף נפשה לקסום בקסם, אשר עשתה מבלי שהיתה רשאית לכך בגלל המורא מפניו כשהיה לה בלתי ידוע, ובכל זאת העיזה ובצעה את הדבר. בעד זה דרשה כי תערוך לו שלחן ומזון, למען יאסוף כח ויוכל לשוב למחנה אנשיו. וכאשר מאן המלך וסרב בהחלט בגלל יאושו, הפצירה בו מאד והצליחה להטות את לבו.

[339] היה לה עגל אחד שחי אתה וגדלתו תחת גג ביתה ודאגה למזונו, כי היתה האשה עובדת והסתפקה ברכוש היחידי הזה לבד2269; את העגל הזה שחטה והכינה את הבשר ושמה לפני עבדיו ולפניו. ושאול שב בלילה ההוא אל המחנה.

[340] (4) ואמנם מן היושר הוא לפאר את האשה בשל נדיבות רוחה. אף כי נאסר עליה מאת המלך להשתמש באומנותה אשר על ידה היה ביתה מתנהל ביתר קלות ופרנסתה מצויה, ואף כי קודם לכן לא ראתה אותו מימיה, לא נטרה לו בלבה על אשר נפסלה חכמתה על ידו, לא גרשה אותו כגרש איש זר וכאיש אשר לא הכירתו מעולם,

[341] כי אם נשאה לו פנים ותנחמהו ותעודדהו לדבר שנפשו בחלה בו, ותגש לו ברצון ובפנים מאירות את הקנין היחידי שהיה לה בעניה, לא כתגמול בעד טובה שקבלה, ולא מתוך צפיה לתודה בעתיד, הלא ידעה כי הולך הוא למות; כי כן הוא טבע בני האדם שהם אוזרים את כוחם בעד האנשים אשר קבלו מהם איזו טובה או שמקדימים לעשות בשביל אלה שיוכלו אולי להשיג מהם איזו תועלת.

[342] יפה הוא אפוא לעשות כמעשה האשה הזאת ולגמול חסד עם כל הנמצאים במחסור ולחשוב שאין שום דבר יותר טוב ויותר מתאים למין האנושי ממעשה כזה ואין שום דבר אחר יכול יותר לעשות את האלהים חנון ונוטה להשפיע עלינו את טובותיו.

[343] יספיקו הדברים האלה שדברתי בזה בדבר האשה. ועתה אשא את דִברתי שתועיל למדינות ולעמים ולאומים ותענין אנשים ישרים, אשר לרגלה יתעוררו כולם ללכת בדרך הצדקה וישקדו על המעשים אשר בהם ישיגו תהלה וזכר נצחי; היא תמלא את רוח מלכי לאומים ושליטי מדינות תשוקה רבה ושאיפה לכל דבר יפה ותלהיב אותם לקראת המות למען המולדת ותלמד אותם לבוז לכל מגור.

[344] הנושא לדברתי זו משמש לי שאול מלך העברים. יען כי האיש הזה, אף כי ידע את המתרחש לבוא ואת המות המחכה לו שנבא לו מפי הנביא לא גמר בדעתו לא לברוח מפניו אף לא למסור את עמו לאויבים ולחלל את הדרת המלכות מתוך רצון לחיות,

[345] כי אם חשב ליפה לצאת בעצמו עם ביתו יחד עם ילדיו לקראת הסכנות ולפול יחד עם אלה בהלחמו בעד נתיניו וחשב לטוב יותר שבניו ימותו כשהם אנשים ישרים מלהשאיר אותם בחיים מבלי דעת אל נכון מה הדרך אשר ילכו בה.

[346] כי התהלה וזכר בל ימחה יהיו לו במקום יורש עצר. האיש הזה, אפוא, הוא לבדו בעיני ישר, גבור, נבון ואיש שהיה או שיהיה כמוהו ראוי להסכמת כולם על ישרו. יען כי האנשים היוצאים למלחמה מלאי תקוות שגם נצחו וגם ישובו שלמים אחרי שיבצעו איזה מעשה מפואר, לדעתי נקראים הם שלא בצדק גבורים מהסופרים אשר דברו על אנשים כאלה בספרי דברי הימים ובחבורים אחרים.

[347] אמנם בצדק מגיע גם להללו שבח והודיה, אולם אמיצי לב, עזי נפש, בזים לסכנות, יקראו בצדק רק האנשים שעשו כמעשה שאול. כי האנשים מבלי דעתם את אשר עומד לבוא עליהם במלחמה אינם נעשים רפי־אונים, אלא מוסרים את עצמם בידי עתיד מעורפל וחותרים כמו בים סוער, אלה אינם עדיין יקירי־רוח, אם גם רבים הם מעשי הגבורה שבצעו.

[348] אולם האיש, שאין בלבו שום ניצוץ של תקוה, כי יודע הוא מראש שעליו למות ומותו יבוא בעמדו בקרב, ובמצב כזה אינו נפחד ואינו נבעת מפני גורלו המר, כי להפך צועד לקראתו במלוא הכרתו, מעשה כזה, לדעתי, היא הוכחה לגבורה אמתית.

[349] שאול עשה אפוא מעשה כזה והראה שכל איש השואף לשם טוב אחרי מותו, חייב לעשות מעשים כאלה אשר בגללם ישאיר שם כזה אחריו; ביחוד המלכים, אשר בגלל רוממות משרתם לא לבד שאסור להם להיות רָעים אל נתיניהם, כי אם להרבות תועלתם להם.

[350] הייתי רוצה להרחיב את דבורי עוד יותר על שאול ועל רוממות רוחו, כי הנושא נתן לנו חומר בשפע, אולם למען לא נראה כמשתמשים בתשבחותיו בלי טעם, אשוב אל המקום אשר ממנו נטיתי הצדה.

[351] (5) והפלשתים2270 תקעו את מחנם, כמו שספרתי למעלה, ופקדו את חילם ללאומי ולממלכות ולפחות2271 ובאחרונה עבר המלך אכיש עם צבאותיו ואליו נלוה דוד עם שש מאות חיליו.

[352] כאשר ראו אותו שרי הצבא של הפלשתים שאלו את המלך מאין באו העברים האלה ומי קרא אותם. המלך ענה כי זה דוד אשר בברחו מפני אדוניו שאול בא אליו ויקבלהו ועתה ברצונו לשלם לו גמול בעד החסד הזה וגם להתנקם בשאול, ועל כן יצא להלחם יחד עם הפלשתים.

[353] ויקצפו שרי הצבא עליו על קחתו איש אויב לבעל ברית וייעצו לו בחזקה לשלחו מעליו, למען אשר לא יגרום על ידו המלך לתומו רעה גדולה לאוהביו, „הלא תזדמן לדוד שעת כושר להתרצות אל אדוניו בגרמו רעה לחילותינו“.

[354] בחששם לזה צוו על המלך כי ישלח את דוד אל המקום אשר נתן לו לשבתו, אותו ואת שש מאות החילים שלו; הלא זהו דוד אשר הנערות שרו כי המית מהפלשתים רבבות רבות. כשמוע מלך גת את הדברים האלה ובהבינו כי נכונים המה, קרא את דוד ואמר לו:

[355] „אנכי אמנם אעיד עליך כי הראית עבורי הרבה התמסרות ואהדה ולכן הולכתי אותך כבעל ברית; אולם הדבר הזה אינו ישר בעיני שרי הצבא. לכן השכם בבוקר ולך לך אל המקום אשר נתתי לך מבלי שתכניס איזה חשד שוא בלבך2272, ושם שמור לי על ארצי לבל יחדרו אויבים לתוכה2273. גם ככה יהיה חלקך במלחמה כבעל ברית“.

[356] ויבוא דוד במצות מלך גת לצקלג. ויהי בעת לכתו ממנה להלחם יחד עם הפלשתים ויבוא עם העמלקים ויכה את צקלג ואחרי שרפו אותה לקח שלל רב גם מתוכה וגם מתוך שאר ארץ הפלשתים2274 וילך לדרכו.

[357] (6) כאשר2275 מצא דוד את צקלג הרוסה כולה וכל אשר בה נשדד ונשיו, שתים היו, ונשי רעיו עם הטף לקוחות בשביה, ויקרע מיד את בגדיו2276.

[358] על ידי בכיתו וקוננו יחד עם אוהביו לרגלי הפגעים נחלש במדה כזו עד אשר גם הדמעות כבר אזלו מעיניו2277. הוא היה גם צפוי אלי סכנה להֵרָגֵם בידי רעיו אשר נפשם מרה להם על שבי נשיהם וטפם, כי אותו האשימו במה שקרה2278.

[359] אבל הוא התעודד מצערו וישא את לבו אל האלהים ויצו לכהן הגדול אביתר כי ילבש את בגדי הכהונה וישאל באלהים וינבא אם ברדפו אחרי העמלקים יתנם האלהים בידו ויציל את הנשים ואת הטף ויעניש את האויבים.

[360] וכאשר צוה הכהן הגדול לרדוף אחרי העמלקי יצא עם שש מאות חיליו וילך אחרי האויבים. הוא הגיע לאיזה נחל בשם בשור2279 וימצא איש תועה, מצרי לפי גזעו, והוא תשוש כח ממחסור ומרעב, כי שלשה ימים תעה במדבר מבלי אוכל. אחרי שתחלה החיה אותו וחזקהו במשקה ומזון ושאלהו מי הוא2280 ואי מזה הוא.

[361] ויספר כי אמנם לפי גזעו מצרי הוא, אבל נעזב מאת אדוניו כי לא יכול היה ללכת אחריו כי חלה. ויספר כי הוא אחד מאלה אשר שרפו ובזזו חלקים מארץ יהודה וגם את צקלג.

[362] דוד השתמש עתה באיש הזה שיוליכהו אל העמלקים וימצא אותם נטושים על פני הארץ, מהם אוכלים ארוחתם, מהם סובאים וכבר שכורים מיין וחוגגים בכל הבזה והשלל, ויתנפל2281 עליהם לפתע פתאום ויעש בהם הרג רב. כי היו בלתי מזוינים ולא צפו לכך, כי עסוקים היו בשתיה וזלילה, ויוכו על נקלה לפי חרב.

[363] מהם נפגעו בהיותם מסובים עדיין אל השלחנות ונרצחו על ידם ודם גרף את הלחם ואת המאכלים, מהם הרג כשעמדו לשתות איש לחיי רעהו, אחדים כשהם שקועים בשנה לרגלי שכרותם.

[364] מעטים הספיקו לשום עליהם את נשקם ולהתיצב נגדו, אבל גם את אלה הכה בקלות לא פחותה מאשר את אלה ששכבו בלתי מזוינים ואנשי דוד המשיכו להכות בהם מאור הבוקר2282 עד הערב עד שלא נשארו מהעמלקים לא יותר מארבע מאות, וגם אלה עלו על גמלים מהירים ונמלטו. דוד הציל את כל הרכוש אשר בזזו ממנו האויבים וגם את נשיו ואת נשי רעיו.

[365] בבואם בדרכם חזרה אל המקום אשר בו השאירו אצל הכלים מאתים איש שלא יכלו2283 ללכת אחריהם, לא רצו ארבע המאות2284 לתת להם חלק בבזה ובשלל ויאמרו, מאחר שלא הלכו יחד אתם כי אם נרתעו אחור מלדלוק, עליהם להיות שמחים אם יקבלו את נשיהם ששוחררו.

[366] אולם דוד חרץ משפטו כי השקפתם זו היא שפלה ובלתי צודקת, כי לפי היושר הוא אם אלהים נתן בידם להעניש את האויבים ולהשיג בחזרה את כל אשר היה להם. עליהם לחלק בשוה את הבזה עם כל המשתתפים במלחמה, ביחוד כשהם נשארו לשמור על הכלים. ומהיום ההוא והלאה קבל אצלם תוקף החוק שהשומרים על הכלים יקבלו חלק כהיורדים למלחמה.

[367] בבואו לצקלג שלח דוד חלק מהשלל לכל רעיו ואוהביו2285 אשר בשבט יהודה. המאורעות בדבר הריסת צקלג ומגפת העמלקים היו אפוא כמסופר בזה.

[368] (7) וילחמו2286 הפלשתים ותכבד המלחמה וינצחו הפלשתים ויכו באויביהם ויהרגו בהם הרג רב. ושאול מלך בני ישראל ובניו נאבקו בגבורה ובכל מאמציהם כי כל כבודם היה תלוי רק בזה לבד אם ידעו למות יפה, וישליכו את נפשם מנגד בהתנגשות עם האויבים, הלא מלבד זה לא נשאר להם דבר, וימשיכו על עצמם את מערכת האויבים כולה ומוקפים מכל צד נפלו אחרי שהפילו חללים רבים מהפלשתים.

[369] בניו היו יהונתן ואבינדב2287 ומלכישוע2288. אחרי נפילתם של אלה פנה המון העברים עורף ומהומה ומבוכה קמו והֶֶרג על ידי האויבים המתנפלים.

[370] שאול נס עם גבוריו סביבו. והפלשתים שלחו אחריו יורים ברמחים וקשתות2289 אבל הוא מכלה כולם, זולת מעטים, עד אחרי הלחמו בגבורה מפוארה וקבלו פצעים רבים2290 לא יכול היה עוד לאזור כח ולהחזיק מעמד. בגלל המכות האלה נעשה חלש מדי לטרוף את נפשו בידו ויצו לנושא כליו לשלוף את חרבו ולדקרו בה בטרם יתפשוהו האויבים חי.

[371] נושא הכלים לא העיז להרוג את אדוניו וישלוף שאול בעצמו את חרבו ובעמדו מול חודה הפיל עצמו עליה אבל לא יכול היה להדקר ולא להשען בכח עליה למען לתקוע את הברזל לתוך גופו, ויפנה את ראשו וירא איש צעיר עומד וישאלהו מי הוא ובשמעו כי הוא עמלקי בקשהו כי יתקע את החרב בגופו, יען כי אינו יכול לעשות זאת בידיו ובדרך זו יביא לו את קצו שהוא רוצה בו.

[372] הנער עשה זאת ואחרי קחתו את אצעדת הזהב ואת נזר המלכות ממנו ברח לו. וירא נושא הכלים כי שאול נפל וימת גם הוא; כי כולם נפלו סביב להר הנקרא גלבוע.

[373] כאשר שמעו העברים היושבים בעמק בעבר הירדן2291 ואלה אשר להם ערים במישור כי שאול ובניו נפלו וההמון אשר אתו הוכה ויעזבו את עריהם וינוסו אל הערים השכנות. והפלשתים מצאו את הערים עזובות ריקות מאדם וישבו בהן.

[374] (8) ויהי2292 ממחרת והפלשתים בפשטם את חללי האויבים מצאו את גופות שאול ובניו; הם פשטו אותם וכרתו את ראשם2293 ושלחו להודיע בכל הארץ על מפלת האויבים ואת נשקם הקדישו למקדש עשתרות2294 ואת גויותיהם תקעו על חומת העיר בית שאן הנקראת היום סקיטופוליס.

[375] יושבי יבש גלעד בשמעם את דבר ההתעללות בגופת שאול ובגופות בניו, הצטערו מאד על אשר ישארו בלי קבורה. ויקומו כל איש־חיל ואמיץ־לב – העיר הזאת מגדלת אנשים אדירי כח ונפש – וילכו כל הלילה ויבואו לבית שאן.

[376] הם התקרבו אל חומת האויבים ויורידו את גופת שאול ואת גופות בניו ויביאון ליבש גלעד מבלי שהאויבים יכלו או העיזו למנוע בידם בגלל גבורתם2295.

[377] ויספידו אותם אנשי יבש ויקברו את גופות המתים במקום הנאה ביותר של החבל ההוא הנקרא אֲרוּרָה2296 וינהיגו בעצמם עם נשיהם וטפם אבל שבעת ימים בהכותם על לבם ובבכותם על המלך ובניו מבלי לטעום לחם ומים.

[378] (9) הקץ הזה בא לשאול כפי שנבא לו שמואל על אשר לא שמע למצוות אלהים בדבר העמלקים2297 ועל אשר המית את בית אחימלך הכהן הגדול ואת אחימלך עצמו ואת עיר הכהנים הגדולים2298. הוא מלך בחיי שמואל שמונה עשרה שנה, ואחרי מותו עשרים ושתים2299. ככה עזב שאול את החיים.



 

ספר שביעי    🔗


[1] (VII – 1) ויקר2300 המקרה שהקרב הזה היה בעצם היום2301 שבו שב דוד אחרי הנצחון על העמלקים לצקלג. ובהיותו כבר יומים בצקלג בא רוצח שאול שנמלט מהקרב עם הפלשתים ובגדיו קרועים ואפר2302 על ראשו.

[2] הוא השתחוה, ולשאלה מאין בא במצב זה, אמר: מִקְרָב בני ישראל, ויספר שהתוצאה היתה רעה בשביל העברים, יען כי רבבות רבות מהם הוכו ונפל גם מלכם שאול יחד עם בניו.

[3] ויאמר כי יודע הוא לתאר את המאורעות האלה כי ראה בעיניו את תבוסת העברים ונמצא על ידי המלך בעת נוסו; ויודה כי המית את המלך על פי דרישתו כאשר עמד להתפש בידי האויבים; יען כי אחרי נפלו על חרבו2303 היה חלש יותר מדי מחמת פצעיו המרובים מלקפח את חייו בידיו2304 ולראיה על הרצח הראה את עדי הזהב שהיה על זרועות2305 המלך ואת הנזר אשר הוריד מעל גוית שאול להביא לדוד.

[4] דוד לא יכול היה עוד לפקפק בראותו את ההוכחות הברורות של מות שאול ויקרע את בגדיו וכל היום ההוא ספד ובכה יחד עם רעיו.

[5] את צערו הכביד מנשוא מות יונתן בן שאול אשר היה לו אוהב נאמן מאד ונעשה הגורם להצלת חייו. ודוד הראה יקרת רוח וחבה כה גדולה לשאול, עד שעל ידי מותו לא לבד שנפגע קשה, אף כי פעמים רבות היה בסכנה לאבד על ידו את חייו, אלא גם העניש את ההורג.

[6] כי אמר לו שפיו ענה בו שהמית את המלך, ובשמעו שאביו היה מעם העמלקי2306, צוה להמיתו. הוא כתב גם קינות ודברי הספד על שאול ויונתן שנשארו עד ימי.

[7] (2) אחרי2307 שחלק למלך כבוד באופן זה ואחרי שחדל מאבלו שאל דוד באלהים על ידי הנביא2308 איזו עיר בשבט הנקרא יהודה נותן הוא לו לשבת בה. וכאשר אמר לו האלהים כי נותן הוא לו את חברון עזב את צקלג ובא אל העיר ההיא בהוליכו עמו את נשיו, שתים היו, ואת חיליו.

[8] ויתאסף אליו כל העם של השבט הנזכר ויכריזו אותו למלך עליהם. ובשמעו שיושבי יבש גלעד קברו את שאול ואת בניו2309, שלח מלאכים להביע להם שבח ותודה על המעשה הזה, ולהבטיח להם את חסדו בגלל נאמנותם למתים ויחד עם זה יודיעו כי שבט יהודה בחר בו למלך.

[9] (3) ויהי2310 בהודע לשר צבא שאול אבנר בן נר, איש רב פעלים ובעל אופי טוב, אשר נפל המלך וגם יונתן ושני בניו האחרים וימהר אל המחנה2311 ויקח את הבן הנשאר בחיים, הנקרא איש בושת2312 ויעבירהו אל העברים אשר מעבר לירדן ויכרז עליו כי מלך על כל העם זולת שבט יהודה.

[10] לעיר המלוכה בחר למענו את המקום הנקרא בשפת התושבים מחנים2313 ובשפת היוונים פַּרְאֶמְבּוֹלַי2314. ויצא אבנר משם עם צבא נבחר בדעה להלחם עם בני שבט יהודה2315, יען כי כעס עליהם על כי בחרו בדוד למלך.

[11] ויצא לקראתו, שלוח מאת דוד, יואב בן צרויה וצורי אביו2316; יואב היה בן אחות דוד ושר צבאו; אתו הלכו אחיו אבישי ועשהאל2317 וכל חילי דוד, ובהפגשו אתו על יד מעין2318 אחד בעיר גבעון התיצב מוכן לקרב.

[12] כאשר אמר לו אבנר שרצונו הוא להוכח למי משניהם אנשי צבא אמיצי־לב יותר2319, הוסכם ביניהם ששנים עשר מכל צד יתגרו מלחמה. ויצאו אפוא לקרב הנבחרים של כל אחד משני המצביאים אל התוֶך בין שתי המערכות, ואחרי הטילם את רמחיהם איש על רעהו2320 שלפו את חרבותיהם ותפשו איש בראש רעהו ובהחזיקם בהם דקרו בחרבות איש בצלעות רעהו ובמתניו, עד שכולם נרצחו כאילו על פי צו. אחרי נפלם השתתף גם שאר הצבא בקרב ואחרי קרב כבד ניגפו אנשי אבנר.

[13] ואך פנו עורף לא מנע יואב מלדלוק אחריהם והוא עצמו רדף אחריהם וצוה לחיליו להצר את עקבותיהם ולא להרפות מלהפיל בהם חללים.

[14] וגם אחיו נלחמו במרץ וביחוד הצטיין מבין האחרים הצעיר עשהאל אשר היה מפורסם בקלות רגליו; כי לא לבד שנצח על בני אדם אלא גם ספרו על אודותיו כי עבר סוס בהתחרות בריצה2321; והוא רדף אחרי אבנר במרץ וממרוצתו הישרה לא נטה לצד זה או לצד זה.

[15] ויפן אבנר אחריו וינסה להטות אותו במלים רכות ממחשבתו; בתחלה אמר לו כי יחדל מהרדיפה ויקח את חליצתו של אחד מחיליו; אחר כך, כאשר לא יכול לפתותו לעשות הדבר, דבר על לבו כי יעצור ברוחו ולא ירדוף; יען כי אם יהרגהו, יפסיד את הידידות עם אחיו. אבל עשהאל לא שמע לדבריו והמשיך לרדוף ויכהו אבנר בנוסו אחורנית2322 בחניתו מכה נכונה וימיתהו שם תחתיו.

[16] הרודפים אחרי אבנר אשר עם עשהאל באו אל המקום אשר היה מוטל שם ויעמדו מסביב למת ולא רדפו עוד אחרי האויבים; אולם יואב עצמו ואחיו אבישי עברו ברוצם על הגופה ובמצאם בכעסם בדבר המומת סבה להאיץ יותר את דרכם אחרי אבנר, רדפו אחריו במהירות ובחריצות שאין להאמין עד למקום ידוע בשם אַמָה2323 והגיעו שמה כבר עם שקיעת השמש.

[17] יואב עלה על גבעה אחת שנמצאה בשטח של שבט בנימין וראה אותם2324 ואת אבנר2325. פה קרא לו אבנר ואמר כי אין לגרות בני עם אחד לריב זה עם זה, וגם אחיו עשהאל חטא, אשר אף כי דבר על לבו כי לא ירדוף אחריו לא שמע ולכן נפגע ומת. יואב הבין לרוחו והחשיב את הדברים האלה כהצטדקות ויאסוף את חיליו בתתו אות בשופר וימנע אותם מלרדוף עוד.

[18] ויען כי יואב תקע בלילה ההוא את מחנהו באותו מקום הלך אבנר כל הלילה ההוא לדרכו ויעבר את הנהר ירדן ויבוא אל בן שאול איש בושת מחנימה.

[19] למחרת ספר יואב את המתים וקבר את כולם. מחילי אבנר נפלו כשלוש מאות וששים, מאנשי דוד תשעה עשר וגם עשהאל. יואב ואבישי נשאו משם את גופתו לבית לחם וקברוהו בקבר אביו, אחר כך הגיעו לדוד לחברון.

[20] ומהעת ההיא2326 התחילה אפוא מלחמת אזרחים בין העברים שנמשכה זמן רב. ואנשי דוד הלכו וחזקו ובקרבות היתה ידם על העליונה בשעה שבן שאול והנשמעים לו הלכו ודלו כמעט מיום ליום.

[21] (4) ויולדו2327 לדוד בעת ההיא2328 גם בנים, ששה במספר מאותו מספר של נשים. מאלה היה הגדול מאמו אחינועם2329 ושמו אמנון2330, השני מהאשה אביגיל2331 –דניאל2332, שנולד לשלישי מאת מעכה2333 בת תלמי2334 מלך הגשורים היה השם אבשלום2335, את הרביעי מהאשה חגית2336 קרא בשם אדוניה2337, את החמישי, בנה של אביטל2338, קרא שפטיה2339 ואת הששי, בנה של עגלה2340 כנה בשם יתרעם2341.

[22] אחרי שפרצה מלחמת האזרחים ואנשיהם של כל אחד משני המלכים הגיעו לעתים תכופות לתגרות ולקרב, השכיל אבנר, שר הצבא של בן שאול, שהיה איש נבון ורצוי מאד להמון, להחזיק את כולם אחרי איש בושת ונשארו זמן רב נאמנים לו.

[23] אבל אחר כך באה עליו תרעומת וגם נאשם שבא על פילגש שאול – שמה רצפה2342 בת איה2343 ־ וכאשר הוכיחו איש בושת קשה התעצב אל לבו והתעבר על כי לא מצא את היחס הצודק מצד בן שאול בעד כל מסירותו אליו, ויאיים כי יעביר את המלוכה לדוד ויגלה ברבים כי לא בכח עצמו ובינתו מושל איש בושת על יושבי עבר הירדן, כי אם רק הודות לפעולות שלו כמצביא והודות לנאמנותו.

[24] וישלח אל דוד לחברון2344 וידרוש שבועת אמונים2345 שיקבלהו כרע ואוהב אם ידבר על לב העם לסור מאחרי בן שאול ויכריז אותו למלך על כל הארץ.

[25] דוד שמח לקראת מלאכי אבנר ויבטיח את ההבטחות וידרוש כאות ראשונה של האמנה שאבנר יביא לו חזרה את אשתו אשר נרכשה על ידו בסכנות גדולות ובשש מאות ראשי הפלשתים2346 אשר שלם בעדה לאביה שאול.

[26] וישלח אליו אבנר את מיכל2347 אחרי קחתו אותה מאת פלטיאל2348 אשר חי אתה בימים ההם; ולמעשה זה עזר גם איש בושת; יען כי דוד כתב לו למען קבל את האשה כחוק.

[27] ואבנר אסף את זקני העם ואת המפקדים ואת שרי האלף2349 ויפנה אליהם בדברים אלה: כשעמדו לעזוב את איש בושת ולהלוות על דוד מנע הוא בעדם מהשאיפה הזאת, אולם עתה מרשה הוא להם ללכת כרצונם. יען כי יודע הוא שאלהים בחר בדוד על ידי שמואל הנביא2350 למלך על כל העברים וכי נִבָּא שרק הוא יעניש את הפלשתים ואחרי התגברו עליהם יכניעם.

[28] כאשר שמעו הזקנים והמנהיגים את הדברים האלה שגם דעת אבנר על הענינים האלה מתאימה להשקפתם שהיתה להם לפנים, ויטו אחרי דוד.

[29] אחרי רכשו את לבם של אלה אסף אבנר את שבט בנימין, יען כי משבט זה היו כל שומרי ראשו של איש בושת2351, וידבר באזניהם אותם הדברים ובראותו כי אינם מתנגדים כלל כי אם מסכימים לחפצו לקח אתו כעשרים מרעיו ויבוא אל דוד למען יקבל בעצמו את השבועות – כי לכולנו נראה בטוח מה שאנחנו בעצמנו עושים יותר ממה שאנו עושים בידי אחרים – וגם להודיע לו על דבר השיחות שהיו לו עם המנהיגים ועם השבט כולו.

[30] דוד קבל את פניו בחבה וארחו על שלחנו בהדר וביד רחבה ימים מספר2352. ויבקש אבנר כי ישלחהו להביא את העם ולמסור לו את השלטון בפניו ולנגד עיניו.

[31] (5) ויהי2353 אך שלֹח שלח דוד את אבנר מלפניו ויואב שר צבאו בא לחברון, ובשמעו שאבנר היה אצל המלך ויצא לדרכו מעט קודם לכן עם הסכם והבטחות בנוגע לפִקוד ובפחדו פן יכבדהו המלך וירימהו למעלה הראשונה בשל העזרה שיתן לו להשיג את המלוכה ובשל כשרונו לנהל עניני מדינה ולהשתמש בשעת כושר, בשעה שהוא עצמו ירד ממדרגתו ותוקח ממנו הנהגת הצבא2354, צעד בדרך נלוזה ונשחתה.

[32] בראשונה נסה להכותו בלשון לפני המלך בהפצירו בו להזהר ולא לשים לב להבטחות אבנר; יען כי אבנר יעשה הכל להבטיח את השלטון לבן שאול, ואחרי בואו ברמיה ובצדיה אליו הלך עתה ממנו בלב מלא תקוה להשיג את מאוייו אשר זמם בחובו.

[33] אך כראות יואב כי לא הטה את לב דוד בדבריו אלה ואף לא העלה את חמתו, וישם את פניו אל דרך יותר עזה מהקודמת ויגמור אומר להמית את אבנר וישלח אנשים אחריו ויפקוד עליהם כאשר ישיגוהו לקרוא אותו בשם דוד כאילו יש לו לדבר אתו על עניניהם דבר אשר לא עלה על דעתו בשעה שהיה אצלו2355.

[34] כשמוע אבנר את דברי המלאכים – הם השיגוהו במקום הנקרא בשם בור הסירה2356 הרחוק מחברון עשרים ריס2357 ־ שב מבלי לחשוש כלל ויפגשהו יואב על יד השער ויקבל את פניו כאילו באהבה וידידות מרובה – יען כי פעמים רבות אלה האנשים הזוממים לבצע מחשבות און מתנכרים לעשות כמעשי אנשים ישרים ותמימים לבלי לעורר חשד בכוונתם –

[35] ויפרידהו מאנשיו כאילו לשוחח אתו בסוד ויוליכהו למקום בודד ביותר בתוך השער, במקום שהיה רק הוא ואבישי2358 אחיו, וישלוף את חרבו ויכהו מתחת לצלע.

[36] אבנר מת אפוא במרמה בידי יואב אשר עשה זאת, לדבריו2359, לנקום את דמי עשהאל אחיו, אשר ברדפו אחרי אבנר המיתהו בקרב על יד חברון2360. אולם לאמתו של דבר יען פחד להנהלת הצבא ולכבוד אצל המלך, פן יוקחו אלה ממנו אם יתפוס אבנר את המקום הראשון אצל דוד.

[37] מהמאורע הזה אפשר להתבונן באיזו מדה יהינו בני אדם לעשות בגלל יתרון ושררה לבל יעברו לידי אחר; יען כי בשאפם לרכוש אותם ישיגום באמצעות רבבות פשעים ובפחד לאבדם יבצעו מעשים עוד גרועים מאלה כדי להבטיח את קיומם בידם,

[38] בחשבם לפחות נורא לבלי להגיע לגובה כזה של יתרון עוז מלהפסידם2361, אחרי שהתרגלו לטובות הנובעות ממנו. ויען כי הדבר הזה נחשב לאסון הגדול ביותר, לכן יהינו לעשות מעשים אכזרים, כי שרויים הם בפחד להפסיד הכל. אולם בנוגע לענינים כאלה די במה שאמרתי בקצור.

[39] (6) כאשר2362 שמע דוד כי נרצח אבנר, דוה לבו מאד ובהרימו את יד ימינו אל האלהים ובהשבעו לקח את כולם לעדים שאין לו חלק ברצח אבנר וכי לא מת במצותו ולפי רצונו. הוא שם קללות נמרצות בראש האיש אשר רצחו נפש ואת כל ביתו ואת עוזריו עשה אחראים בעד העונשים של המומת,

[40] יען כי היה מעונין לבל יחשב כי הדבר נעשה על ידו למרות האמנה והשבועות אשר נשבע לאבנר. ואמנם פקד על העם לבכות ולספוד את האיש ולכבד את המת במנהגים הנהוגים, בקריעת בגדיהם ובשימת שקים עליהם ובמצב כזה ללכת לפני המטה2363.

[41] והוא הלך אחריה עם הזקנים ועם ראשי העם2364 כשהוא מכה על לבו ושופך דמעות והראה בזה את חבתו אל החי ואת צערו על המת הנרצח שלא בידיעתו.

[42] אחרי שקבר אותו בחברון באופן מפואר וחבר עליו קינות עמד המלך2365 על קברו והתחיל לבכות בקול ועורר את האחרים לעשות כמוהו. כה השפיע עליו מות אבנר שלא קבל אוכל למרות הפצרותיהם של רעיו וגם נשבע כי לא יטעם מאומה עד בוא השמש.

[43] בגלל התנהגותו זאת קנה לו את אהבת ההמון. יען כי האנשים אשר נטו חבה לאבנר היו שבעי רצון מאד מדוד בגלל הכבוד שכבד את המת ועל שמרו את אמונו אליו בנהגו בו את כל המנהגים כמו לקרוב ואוהב ולא התעלל בו כבאויב על ידי קבורה פשוטה ועלובה. שאר ישראל התברכו בו על אפיו הישר והנעים, כי כל אחד דמה שבאותם התנאים ימצא מצד המלך אותה שימת לב אשר מצאה גופת אבנר בעיניו.

[44] נוסף לזה היה מובן שדוד יחשוש מאד לשמו הטוב ויעשה מה שבכחו ששום איש לא יחשוד שהוא המחולל את רצח אבנר. ואמר גם כן אל ההמון שאמנם מצטער הוא מאד על מותו של איש טוב, אולם לא פחות הוא ההפסד שנגרם לעניני העברים שנשלל מהם איש אשר בכחו היה לעצור בהם ולעזור להם בעצותיו המצוינות ובכח ידיו בפעולות מלחמה2366.

[45] „אולם אלהים, אמר, אשר הכל גלוי לפניו, לא יתן שהמעשה הזה ישאר לנו בלי נקמה. הלא יודעים אתם שאין בכחי לעשות דבר ליואב ואבישי בני צרויה, כי חזקים הם ממני, אבל האלהות תשלם להם כפעלם הרע“. ואבנר מצא אפוא את קצו באופן זה.

[46] (II–1) כאשר2367 שמע איש־בושת בן שאול את קצו של אבנר, לא נשא בקלות את הדבר שנלקח ממנו קרוב והאיש שהסב לו את המלוכה, כי להפך קשה היה סבלו והצטער מאד על מותו, אולם גם הוא לא נשאר בחיים זמן רב, כי מת בידי בני רמון2368 ששמותיהם היו בענה2369 ורכב2370, אשר התנקשו בו,

[47] כי היו מבני בנימין ומבני עליה2371 ואמרו בלבם שאם יהרגו את איש בושת יגיעו להם מאת דוד תשורות גדולות והמעשה שיבצעו יהיה הגורם שמידו תהיה להם מפקדה בצבא או שרות אמונים אחר.

[48] הם מצאו את איש בושת לבדו שוכב את משכב הצהרים ונרדם ולא היו השומרים ושומרת הסף לא היתה ערה, כי גם היא מתוך עיפות לרגל העבודה שעבדה ומפני החום תקפה עליה תרדמה2372, ויכנסו לתוך החדר שבו שכב בן שאול וישן ויהרגוהו.

[49] אחרי חתכם את ראשו עשו את דרכם כל הלילה והיום כבורחים ממקום הפשע אל האיש אשר יקבל את טובתם ויתן להם מקלט בטוח, ויבואו חברונה. ויראו לדוד את ראש איש־בושת ויציגו את עצמם כמטיביו וכרוצחי אויבו והמתחרה במלוכה.

[50] אך הוא לא קבל את פעולתם כמו שקוו אלא אמר: „הוי רשעים, ענשכם יגיע לכם מיד, האם לא ידעתם איך גמלתי לרוצח שאול ולמביא לי את נזר הזהב שלו,

[51] וזאת כשהלז רצח בחשבו לעשות חסד למען אשר לא יתפשוהו האויבים? או דמיתם כי נשתניתי ואינני עוד אותו האיש שאמצא חפץ באנשים פועלי און ואחשוב כחסד את פעולתכם כרוצחי מלך, ואתם הרגתם על משכבו איש צדיק אשר לא עשה מעולם רעה לאיש ולכם העניק טובות וכבוד?

[52] על כן תתנו את הדין ותענשו בעבורו ולי יהיה פצוי על שרצחתם את איש־בושת בדעה שאקבל ברצון את דבר מותו; כי לא יכלתם להרע יותר לכבודי מאשר לטפול עלי דבר כזה“. אחרי דברו את הדברים האלה המית אותם בכל מיני ענויים2373 ואת ראש איש־בושת קבר בקבר אבנר בכבוד גדול.

[53] (2) אחרי2374 הדברים האלה באו כל ראשי2375 עם העברים אל דוד חברונה, שרי האלפים ומנהיגיהם2376, ויעמידו את עצמם לרשותו, בהזכירם לו את חבתם שרחשו לו מכבר גם בחיי שאול ואת הכבוד אשר לא חדלו מלכבדו מאז היותו שר אלף ובהגידם לו שנבחר למלך מאת האלהים על ידי שמואל הנביא, הוא ובניו, וכי האלהים נתן בידו להציל את ארץ העברים בדכאו את הפלשתים2377.

[54] והוא הלל אותם על מסירותם זו וצוה להם להמשיך בה כי לא תצא להם אכזבה מן הדבר הזה ואחרי שארח אותם ושעשעם שלח אותם להביא אליו את העם כולו2378.

[55] ויבואו משבט יהודה כששת2379 אלפים ושמונה מאות אנשי חיל נושאי נשק צנה ורומח בעל עוקץ; אלה שנשארו נאמנים לבן שאול2380, יען כי מלבד אלה בחר שבט יהודה בדוד למלך.

[56] משבט שמעון שבעת אלפים ומאה משבט לוי ארבעת אלפים ושבע2381 מאות ויהוידע2382 בראשם2383. אתם היה הכהן הגדול2384 עם עשרים ושנים שרים מבית אביו. משבט בנימין ארבעת2385 אלפים אנשי חיל, כי השבט הזה היסס בקוותו שמא איש מזרע שאול ימלך עוד.

[57] משבט אפרים עשרים אלף ושמונה מאות מבעלי הזרוע ביותר ומהמצוינים בגבורה2386. ומחצי שבט מנשה שמונה עשר אלף. משבט יששכר מאתים איש היודעים להגיד את העתידות לבוא2387, ואנשי חיל עשרים2388 אלף.

[58] משבט זבולון חמשים אלף חילים נבחרים2389; יען כי השבט הזה לבד נזעק כולו2390 אחרי דוד. כל אלה היו מזוינים כמו בני שבט יהודה2391. משבט נפתלי אלף שרים ומנהיגים בעלי צנה ורומח ונלוה אחריהם השבט לאין ספֹר2392.

[59] משבט דן עשרים ושבעה2393 אלף ושש מאות אנשים נבחרים2394. משבט אשר ארבעים אלף. משני השבטים אשר בעבר הירדן ומשארית שבט מנשה מזוינים צנה ורומח וקובע וחרב2395 מאה ועשרים אלף. גם יתר השבטים השתמשו בחרבות. כל ההמון הזה בא חברונה אל דוד עם צידה רב בדגן ויין וכל מיני מאכל ובדעה אחת הסכימו להמליך את דוד.

[60] אחרי שחגג העם חגיגות ומשתאות שלשה ימים בחברון הלך דוד משם עם כולם2396 ויבוא ירושלימה.

[61] (III – 1) אולם2397 יושבי העיר, היבוסים – לפי גזעם כנענים2398 הם – סגרו לפניו את השערים ואת הלקויים בעיניהם וברגליהם וכל בעל מום2399 העמידו על החומה להתל במלך ואמרו כי בעלי מומים אלה ימנעו2400 בעדו מהכנס; כה גדול היה בטחונם במשגב החומות.

[62] ויחר אף דוד ויחל לצור על ירושלם. הרבה מרץ ושקידה השקיע למען אשר בקחתו אותה יראה מיד את כחו ויטיל את פחדו על אי־אילו אנשים אשר יאמרו לפעול נגדו כדרך הללו;

[63] והוא לקח את העיר התחתונה בחזקת היד2401 ויען כי נשארה עדיין המצודה החליט המלך, על ידי הבטחת כבוד ותגמול, להלהיב עוד יותר את חיליו לקראת הפעולה ויודיע שלאיש אשר יעלה על המצודה דרך הגיאיות המשתרעים לרגליה וילכוד אותה יתן את המפקדה על העם כולו2402. [64] ויתחרו האנשים איש ברעהו לעלות ולא חשכו את עצמם מכל עמל מתוך שאיפה למפקדה, אולם יואב בן צרויה עבר על האחרים ואחרי עלותו קרא אל המלך ודרש את המפקדה2403.

[65] (2) אחרי הרחיקו את היבוסים מתוך המצודה בנה מחדש2404 את ירושלים ויקרא2405 אותה עיר דוד וישב בה כל הימים אשר מלך. והימים אשר משל על שבט יהודה לבד, בחברון, היו שבע שנים ושלשה חדשים. אחרי שעשה את ירושלים לעיר המלוכה, הצליח יותר ויותר במעשיו המפוארים בהשגחת האלהים עליה שתלך ותתחזק ותשגשג2406.

[66] וגם חירם2407 מלך צור שלח אליו לכרות עמו ברית אהבה. וישלח לו גם מנחה עצי ארזים ובעלי מלאכה, חרשי עץ וחרשי קיר, אשר יבנו בית מלכות בירושלים. ודוד הקיף את העיר התחתונה וחבר אליה את המצודה ועשה אותה גוף אחד ואחרי בנותו חומה סביבה שם את יואב לראש על החומות2408.

[67] דוד היה אפוא הראשון אשר אחרי גרשו את היבוסים מתוך ירושלם קרא אותה על שמו, יען בימי אברהם אבינו נקראה שלם; רק אחרי כן קראוה בשם ירושלים, יען את המקדש קראו בשפת העברים „השלם“ זאת אומרת שלום2409.

[68] כל הימים אשר עברו ממסע המלחמה של שר הצבא יהושע נגד הכנענים ומהמלחמה אשר בה התגבר עליהם וקבע את העיר הזאת בחלקם של העברים, מבלי שעלה בידי בני ישראל לגרש את הכנענים מתוך ירושלם, עד אשר לקח אותה דוד מידם על ידי מצור, היו חמש מאות וחמש עשרה שנה2410.

[69] (3) אזכיר גם את ארונה2411, איש עשיר מבין היבוסים אשר לא נהרג בשעת כבוש ירושלים על ידי דוד בגלל חבתו לעברים ובגלל איזו טובה ומסירות שהראה למלך עצמו ואשר עוד מעט אמצא הזדמנות טובה לספר על אודותיה2412. דוד לקח גם נשים אחרות נוסף לאלה שהיו לו וגם פלגשים.

[70] ויולדו לו בנים, אחד עשר במספר, ויקרא אותם בשמות שמוע אמנון ושובב ונתן ושלמה ויבחר ואלישוע ונפיג ויפיע ואלישמע ואלידע ואליפלט2413; וגם בת, תמר2414. מאלה נולדו תשעה מנשים הוגנות, אולם השנים הנזכרים באחרונה ־ מפלגשים2415. תמר היתה מאם אחת עם אבשלום.

[71] (IV – 1) ויהי2416 כאשר נודע לפלשתים כי העברים המליכו את דוד עליהם למלך, ויצאו עליו למלחמה ירושלים; הם כבשו את העמק הנקרא רפאים2417 ־ המקום אינו רחוק מהעיר – ובו תקעו את המחנה.

[72] ומלך היהודים, אשר לא הרשה לעצמו לעשות דבר בלי חזון וצו מאת האלהים ובלי לקחת אותו ערובה למה שיקרה, פקד על הכהן הגדול כי יחזה לו מה דעת האלהים ומה תהיה התוצאה מהקרב.

[73] וכאשר חזה לו נצחון ועוז הוליך את חילו נגד הפלשתים. וכשהגיע לידי התנגשות התנפל על האויב לפתע פתאום מאחריהם2418.

[74] חלק מהם הרג וחלק הניס מנוסת חרב. ואל תחשוב שדל היה צבא הפלשתים שבא על העברים ותסיק עקב תבוסתם המהירה שלא הראו איזה מעשה מפואר וראוי להשאר לזכרון על פזיזות ורפיון מצדם; להפך, עליך לדעת שסוריה כולה ופויניקיה ונוסף לאלה עמים אחרים, רבים ואוהבי קרבות, יצאו אתם לצבוא צבא ולקחת חלק במלחמה2419.

[75] וזאת לבדה היתה הסבה שאחרי תבוסות כה רבות ואבדן של רבבות רבות תקפו את הרבים ביתר עז.

[76] ואמנם, על אף מפלותיהם הרבות בקרבות בא צבא הגדול פי שלשה2420 נגד דוד ויחן באותו המקום. ועוד פעם שאל מלך ישראל באלהים בדבר תוצאות הקרב והכהן הגדול חזה שיחזיק את הצבא בחורשת הבכאים2421 לא רחוק ממחנה האויבים ושלא להזיז את הצבא ולאל התחיל בקרב טרם תזדעזע החורשה באין רוח נושבת.

[77] וכאשר נזדעזעה החורשה ובא הרגע הנכון אשר אמר אלהים מראש, לא שהה המלך עוד ויצֵא לקראת הנצחון שהיה מוכן ומזומן עבורו, יען כי מערכות האויבים לא יכלו לעמוד בפניו, כי מיד עם ההתנגשות הראשונה הוכו אחור ודוד רדף אחריהם והרג בהם. וירדף אחריהם עד העיר עזה2422, שהיא גבול ארצם וַיָּשֹׁד גם את המחנה וימצא בו עושר רב2423 ואת אליליהם השמיד2424.

[78] (2) אחרי2425 תוצאה כזו של הקרב הנזכר החליט דוד אחרי הועצו בזקנים ובנגידים ובשרי האלפים2426 לשלוח ולקרוא אליו מכל הארץ את בני עמו2427, את העומדים במיטב שנותיהם2428, ואחר כך ילכו הכהנים והלוים לקרית יערים להביא משם את ארון האלהים ירושלימה, למען ישאר בתוכה מעתה, ולעבוד לפניו בקרבנות ושרות כבוד אחר כמו שרצוי לאלהות; כי אילו היו עושים זאת עוד במלוך שאול, לא היו סובלים שום רעה2429.

[79] ויהי בהתקהל כל העם, כמו שהחלט, הלך המלך אל הארון אשר הכהנים נשאוהו מבית אבינדב ושמוהו על עגלה חדשה והרשו לאחיו ולבניו2430 למשוך יחד עם הבקר.

[80] המלך הלך בראש וכל ההמון אתו משבחים את האלהים ושרים שירים משירי הארץ ומובילים ברקודים ולקולות השונים של מצלתים ונבלים את הארון ירושלימה.

[81] ויהי בבואם עד גורן נכון2431 ־ מקום בשם זה – וימת עוזה2432 בחרות אף האלהים בו. כי הבקר שמטו את הארון2433 והוא הושיט את ידו ורצה לאחוז בו, ויען נגע בו מבלי להיות כהן2434, גרם אלהים למותו.

[82] ויחר למלך ולעם2435 על מות עוזה, והמקום שבו מת נקרא פרץ עוזה. ויירא דוד בלבו פן יסבול הוא כסבול עוזה אם יקבל את הארון אצלו בעיר, הן הלז רק הושיט את ידו אל הארון ומת באופן כזה,

[83] ועל כן לא הביא אותו אליו העירה כי אם הטהו לאיזה מקום של איש ישר בשם עובד אדום2436 מזרע לוי2437 והעמיד אצלו את הארון. הארון נשאר שם שלשה חדשים שלמים והביא ברכה לבית עובד אדום והשפיע עליו שפע של טובות.

[84] כשמוע המלך את אשר היה לעובד אדום וכי מדלותו ושפלותו לפנים נעשה בבת אחת מאושר וכל הרואים את ביתו ושומעים על אודותיו מתקנאים בו,

[85] ויחזק לב המלך כי לא יאונה לו כל רע ויבא את הארון אל ביתו כשהכהנים נושאים אותו ושבע מקהלות שהמלך סדרן צועדות לפניו2438 והוא עצמו מנגן בכנור ומכרכר, עד שמיכל בת שאול, המלך הקודם, בראותה אותו עושה ככה, לעגה לו.

[86] ויביאו את הארון ויציגו אותו בתוך האהל אשר נטה דוד בשבילו ויעלה עולות ושלמים ואת ההמון האכיל כולו בתתו למאיש ועד אשה ועד טף לאיש חלת לחם וחררה ועוגה מטוגנה2439 וחלק מבשר הזבח2440. אחרי ארחו את העם באופן זה שלח אותו והוא עצמו פנה אל ביתו.

[87] (3) ומיכל2441 אשתו, בת שאול, התיצבה על ידו ואחלה לו אחולים רבים וגם התפללה כי מאת האלהים יחולו עליו כל מה שבידו לתת בחסדו2442, אבל גם הוכיחתהו שמלך גדול כמוהו יתבזה ברקדו ויתגלה בדרך ריקודו לעיני העבדים והאמהות2443.

[88] ויען דוד כי אינו מתביש במעשה שהוא לרצון לאלהים אשר כבד אותו מאביה ומכל האנשים האחרים2444, הוא ישחק וירקוד2445 עוד רבות מבלי להתחשב אם מעשהו לא יפיק רצון אצל אמהותיה ואצלה2446.

[89] מיכל זאת בנשואיה עם דוד לא ילדה ילדים, אולם בנשואיה אחרי כן עם האיש אשר נתן לה אביה שאול – ועתה לקח אותה דוד ממנו – ילדה חמשה בנים2447. על־אודות אלה נספר במקום הנאות2448.

[90] (4) ויהי2449 כי ראה המלך שעניניו הולכים ומצליחים כמעט מיום ליום יותר ויותר ברצון האלהים, ויחשוב בלבו כי חוטא הוא בנפשו בשבתו הוא עצמו בבית ארזים נישא ומפואר בכלים שונים ומניח לארון להיות באהל. הוא רצה אפוא להקים מקדש לאלהים כדבר משה לפנים2450, ודבר עם נתן הנביא על אודות הדבר.

[91] וכאשר צוה לו לעשות כאשר עם לבבו כי האלהים עמו בכל מעשיו, נכסף יותר לבנין המקדש.

[92] אבל עוד בלילה ההוא נראה אלהים לנתן ויצוהו לאמר לדוד לאמנם משבח הוא את רצונו ואת מאוייו, כי על כן לא עלה על דעתו של איש קודם לכן לבנות לו מקדש ורק הוא חשב את המחשבה הזאת, בכל זאת אינו מרשה אותו לבנות לו מקדש יען כי נלחם מלחמות רבות והתגאל בדם אויביו2451.

[93] ואולם אחרי מותו שיבוא אחרי זקנה שבעת ימים, יוקם המקדש על ידי בנו ויורשו את המלוכה אחריו ואשר שמו יהיה שלמה2452. והבטיחו כי ינצור עליו וידאג לו כאב לבן; הוא ישמור וימסור את הממלכה לבני בניו אחריו, אך יוכיחנו אם יחטא לו, במחלה ובצחיחות האדמה2453.

[94] כשמוע דוד את הדברים האלה מפי הנביא ובשמחתו הגדולה בדעתו בברור כי השלטון ישאר בידי זרעו וכי ביתו יהיה מפואר ומהולל, ניגש2454 אל הארון.

[95] ובנפלו על פניו התחיל להתפלל ולהודות לאלהים בעד כל הטובות שגמל לו עד עתה בהרימו אותו משפלות של רועה לגדולה כזו של עוז ותהלה2455 ובעד הבטחותיו בדבר זרעו אחריו וגם בעד השגחתו שהוא משגיח על העברים וחרותם. אחרי דברו את הדברים האלה והללו את אלהים, הלך לו.

[96] (V – 1) אחרי2456 עבור זמן קצר גמר בלבו שעליו לצאת למלחמה על הפלשתים מבלי לתת לכל רפיון ולכל חולשה כי יחדרו למדינה, למען אשר, כמו שהאלהות אמרה לו מראש2457, אחרי שיכה את האויבים ישאיר את המדינה לזרעו אחריו שימלכו בשלום2458.

[97] ויאסוף עוד פעם את צבאו ויצו להתכונן ולהצטיד, וכאשר נראה לו שהצבא מוכן, יצא מירושלים ובא על הפלשתים.

[98] הוא נצח אותם בקרב ולקח חלק גדול מארצם וחברהו לארץ העברים2459, אחר כך העביר את המלחמה על המואבים, ואחרי נצחו אותם בקרב השמיד שני שלישים מחילם ואת השאר לקח בשבי2460.

[99] הוא שם עליהם מס שנתי ויצא אחר כך למלחמה על הדרעזר2461 בן רחוב2462 מלך צובה2463 ויפגשהו על נהר פרת2464 ויך ממנו כעשרים2465 אלף רגלים וחמשת2466 אלפים מפרשיו, ויקח ממנו גם אלף רכב, רובם2467 הרס וצוה לשמור בשביל עצמו מאה בלבד.

[100] (2) ויהי2468 כשמוע הדד מלך דמשק וסוריה2469 כי נלחם דוד בהדרעזר אוהבו, ויבוא עם חיל כבד לעזרתו, אולם שב, לא כפי שקוה, אחרי התנגשות על יד הנהר פרת, כי הוכה בקרב ואבד רבים מחיליו, כי נפלו בידי העברים ונוגפו מחיל הדד עשרים2470 אלף, והאחרים נסו כולם.

[101] את המלך הזה מזכיר גם ניקולאוס2471 בספר הרביעי של ההיסטוריה שלו באמרו ככה: „זמן רב אחרי כן הגיע אחד מילידי המקום בשם הדד לעצמה רבה ומלך על דמשק ושאר סוריה זולת פיניקיה. הוא עשה מלחמה עם דוד מלך יהודה ונפגש אתו בקרבות רבים ובקרב האחרון על יד הפרת, שבו נוגף, רכש לעצמו את התהלה להיות המצוין בין המלכים בכח וגבורה“.

[102] נוסף לדברים אלה מספר הוא גם על אודות צאצאיו, איך אחרי מותו ירשו אחד אחרי השני גם את הממלכה וגם את שמו, ואלה דבריו: „אחרי מותו ירשו צאצאיו איש אחרי אביו יחד עם השלטון גם את השם, כמו התלמיים במצרים.

[103] הגדול בין כולם היה השלישי אשר ברצותו למחות את זכר תבוסתו של אבי אביו נלחם עם היהודים והחריב את הארץ הנקראת היום שומרון2472“. ולא נטה מן האמת, כי זהו הדד אשר נלחם על שומרון2473 כאשר מלך אחאב על בני ישראל, אשר על־אודותיו נדבר במקומו2474.

[104] (3) וילחם דוד בדמשק ובשאר סוריה וילכדה כולה תחתיו, וישם מַצָּבִים2475 בארץ ויקבע את המס שעליהם לשלם וישב לארצו.

[105] ואת אשפות2476 הזהב ואת התלי2477 אשר נשאו שומרי הראש של הדד2478, הקדיש לאלהים בירושלים, ויקחם2479 אחרי כן שישק2480 מלך המצריים בעת הלחמו על בן בנו רחבעם2481 ויוציא אוצרות רבים אחרים2482 מתוך ירושלים. את המאורעות האלה נתאר בהגיענו אל המקום הנכון2483. ומלך העברים, אשר האלהים עודד את לבו ועזרו במלחמותיו, נלחם גם בערים היפות2484 ביותר של הדרעזר, בטח וברותי2485, ויקח אותן בסערת מלחמה ויבוז אותן.

[106] בהן נמצאו זהב וכסף2486 למכביר וגם נחושת אשר אמרו עליה שהיא טובה מזהב; בה2487 עשה שלמה את הכלי הגדול הנקרא ים ואת הכיורות המפוארים ההם, כאשר הקים את המקדש לאלהים.

[107] (4) כאשר2488 שמע מלך חמת2489 את אשר עבר על הדרעזר ואת דבר אבדן חילו, פחד לנפשו2490 והחליט להתקשר עם דוד, בטרם יבוא עליו, בברית ידידות ואמונים. וישלח אליו את הדורם2491 בנו אשר גם יביע לו את תודתו על אשר נלחם בהדרעזר אויבו וגם יכרות אתו ברית ידידות.

[108] וישלח לו גם מתנות כלי זהב וכלי כסף ונחושת עשויים מלאכה עתיקה2492. אחרי כרתו את הברית עם תועי2493, כי זה היה שמו של מלך חמת, וקבלו את המתנות, שלח דוד את הבן בכבוד הראוי לשני הצדדים; את הכלים שנשלחו ממנו ושאר הזהב והכסף אשר לקח מהערים ומאת הגויים הנכבשים, נשא והקדיש לאלהים.

[109] ולא רק לו לבדו בצאתו לקרב או בצאתו בראש הצבא נתן אלהים נצחון והצלחה2494, אלא גם בשלחו לאדום עם החיל את אבישי, אחי יואב שר הצבא, נתן האלהים על ידו את הנצחון על האדומים, יען כי הכה בהם אבישי בקרב שמונה עשר אלף2495. ובכל אדום שם המלך מַצָּבִים2496 וגבה מסים גם מהארץ כולה וגם לגולגלותם. הוא היה מטבעו איש ישר ואת משפטיו עשה כששם את לבו לאמת.

[110] לשר על הצבא כולו היה לו יואב; ממונה על ספר הזכרונות הקים את יהושפט2497 בן אחילוד2498; מבית פנחס בחר בצדוק לכהן גדול יחד עם אביתר2499, כי היה אוהבו. ואת שריה2500 עשה סופר; בידי בניהו2501 בן יהוידע2502 הפקיד את הפקוד על שומרי ראשו2503. בניו הגדולים2504 היו קרובים אליו ושומרים עליו.

[111] (5) ויזכור2505 גם את הברית ואת השבועה שהיו לו עם יהונתן בן שאול ואת אהבת יהונתן ואמונו אליו; כי נוסף לכל יתר מדותיו הטובות וכֹר זכר גם את האנשים אשר עשו לו טובה ביום מן הימים.

[112] ויצו אפוא לחקור אם ניצל איש מביתו אשר לו יגמול את הגמול אשר חייב ליהונתן בעד האחוה שלו. ויובא לפניו עבד משוחרר2506 אחד מבית שאול שיכול היה לדעת את הנותרים מביתו וישאלהו דוד אם יודע הוא לאמר מי חי עוד מקרובי יהונתן ואשר יוכל לקבל את הגמול בעד החסדים אשר קבל הוא עצמו מאת יהונתן, ויגד האיש כי נשאר בן ממנו, מפיבושת2507 שמו, נכה רגלים;

[113] כי כאשר באה השמועה שאבי הילד ואבי אביו נפלו בקרב חטפתו אומנתו וברחה והוא נשמט מכתפה ונפצע ברגליו. בהודע לדוד היכן הוא חי ואצל מי הוא נמצא וישלח אל מכיר2508 לעיר לו־דבר2509, כי אצל האיש הזה חי בן יהונתן, ויקחהו אליו.

[114] ויבוא מפיבושת אל המלך ויפול על פניו וישתחו. אבל דוד עודדהו לאמץ את רוחו ולצפות לחיים יותר טובים. ויתן לו גם את בית אביו ואת כל הנכסים אשר היו בידי אבי אביו שאול ויצו כי יהיה מאוכלי שלחנו ושלא יעבור יום מבלי שיסעד יחד אתו.

[115] וישתחוה הנער ויודה על הדברים והמתנות. ודוד קרא אל ציבא2510 ואמר לו כי נתן במתנה לנער את בית אביו ואת כל נכסי שאול ויצוהו כי יעבוד את אדמתו וידאג לו, כי יביא את כל התבואה לירושלים וכי יביאו יום יום אל שלחן המלך ואת ציבא עצמו ואת בניו, היו לו חמשה עשר, ואת עבדיו, שמספרם היה עשרים, נותן הוא במתנה לנער מפיבושת.

[116] אחרי שפקד המלך את הדברים האלה השתחוה ציבא ואמר כי יעשה הכל והלך לדרכו, ובן יהונתן ישב בירושלים ואכל על שלחן המלך ונהג עמו בעין יפה כאילו הוא בנו. נולד לו גם בן וקרא לו מיכא2511.

[117] (VI – 1) הנשארים בחיים מזרע שאול ויהונתן השיגו אפוא מאת דוד את הכבוד הזה. והנה2512 בעת ההיא מת נחש מלך בני־עמון – הוא היה אוהב דוד – ואת המלוכה קבל בנו חנון2513. וישלח דוד אליו לנחמו ולדבר על לבו כי ישא את מות אביו בהכנעה וכי יהא בטוח כי ימשיך מלך ישראל בידידות שהיתה לו עם אביו.

[118] אבל שרי בני עמון קבלו את המלאכות הזאת במחשבה רעה ולא לפי כונתו של דוד ויסיתו את המלך באמרם כי דוד שלח מרגלים לרגל את הארץ2514 ואת עוזה במסוה של מעשה חסד וייעצוהו כי יזהר ולא יאמין לדבריו למען לא יהיה מרומה ויפול ברעה שאין להשיבה.

[119] דברי השרים נראו לחנון מלך בני עמון נכוחים מאשר היו באמת ויתעלל קשה במלאכים שנשלחו מאת דוד, כי גזז את חצי זקנם וחתך את חצי מדיהם וישלחם להביא את תשובתו במעשים ולא בדברים.

[120] כראות מלך בני ישראל את המעשה הזה ויחר לו ויוכיח בגלוי כי לא יעבור בשתיקה על העול ועל העלבון הזה, כי ילחם בבני עמון וינקום את נקמתו מאת מלכם בעד התנהגותם עם המלאכים.

[121] קרובי חנון ומנהיגיו הבינו כי הפרו את הברית וכי עליהם ליתן את הדין בעד מעשם, ויתכוננו לקראת המלחמה. וישלחו אלף ככר2515 אל סירוס2516 מלך ארם נהרים2517 ויבקשהו כי יהיה בעזרתם בעד השכר הזה, וכמו כן לצובא2518; למלכים אלה היו עשרים אלף רגלים. וישכרו נוסף לאלה את מלך הארץ הנקראת מעכה2519 ורביעי ששמו איש טוב2520; לאלה היו שנים עשר2521 אלף נושאי נשק.

[122] (2) דוד2522 לא נבהל מפני ההתאחדות הזאת ומפני עצמת בני עמון, כי אם בטח באלהים ובצדקת המלחמה שהוא עומד להתחיל בשל העלבון שנעלב, וישלח נגדם את יואב שר צבאו במסרו לידו את בחירי הצבא. הוא תקע את מחנהו קרוב לעיר הבירה של בני עמון, רבה2523.

[123] האויבים יצאו והתיצבו לא ביחד, כי אם בשני חלקים: כי חיל העזר הסתדר לחוד במישור וצבא בני עמון על יד השער לקראת העברים.

[124] כראות יואב את הדבר, מצא תחבולה נגד מעשה זה. הוא בחר באמיצים ביותר וערך אותם לקראת סירוס והמלכים אשר אתו ואת יתר העם מסר לאחיו אבישי וצוהו לערוך לקראת בני עמון ויאמר, אם יראה את הסורים חזקים ממנו וידם על העליונה יוליך את המערכה שלו לעזרתו; וכן יעשה גם הוא אם יראה את אבישי במצוקה על ידי בני עמון.

[125] ובכן, אחרי שאמץ את לב אחיו וזרזו להלחם ברוח גבורה ובהתלהבות ההוגנת לאנשים הנרתעים מפני חרפה, שלח אותו לקרב עם בני עמון והוא עצמו התגרה בסורים.

[126] אחרי שהחזיקו אלה מעמד זמן מה, הכה יואב רבים מהם ארצה והכריח את כולם לפנות עורף ולנוס. ובני עמון ראו זאת ובפחדם מפני אבישי והצבא אשר עמו, לא שהו עוד ויעשו כמעשה בעלי הברית וינוסו לתוך העיר. אחרי שגברה ידו על האויבים שב יואב ברוב פאר ירושלימה אל המלך.

[127] (3) התבוסה2524 הזאת לא למדה את בני עמון להשלים, להכיר באויביהם החזקים מהם ולשמור על המנוחה, כי שלחו אל חילם2525 מלך הסורים אשר מעבר לפרת לשכור אותו כבעל ברית.

[128] שר צבאו היה שובך2526 ואתו שמונים אלף רגלים ועשרת אלפים פרשים2527. בהודע למלך העברים שבני עמון אספו שנית חיל עצום כזה, גמר בלבו לא להלחם אתם עוד על ידי מצביאיו, כי אם עבר בעצמו עם החיל כולו את נהר ירדן ונפגש אתם והכריחם לצאת לקרב ונצח אותם; ויהרוג מהם ארבעים אלף רגלים ושבעת אלפים פרשים2528 ופצע את שובך שר צבאו של חילם, אשר מת אחר כך מפצעיו. עקב התוצאה הזאת של הקרב נכנעו אנשי עבר הנהר2529 לדוד וישאו לו מנחה.

[129] ויען כי היתה עונת החורף שב ירושלימה ובראשית האביב2530 שלח את שר הצבא יואב להלחם עם בני עמון. הוא לכד את כל ארצם והשחיתה ואותם סגר בתוך עיר הבירה רבה וצר עליה.

[130] (VII – 1) והנה2531 בא דוד לידי עון נורא אף כי היה מטבעו איש ישר וירא אלהי ואת מצוות אבותיו שמר עד למאד2532; לעת ערב ראה מעל גג בית המלך אשר רגיל היה להתהלך עליו בשעה ההיא, אשה רוחצת בביתה במים קרים. והאשה טובת מראה מאד ועולה על כל הנשים. בת־שבע2533 שמה, ולבו הלך שבי אחר יפי האשה. ולא יכול לשלוט ביצרו וישלח ויקחה ויבא אליה2534.

[131] ותהר האשה ותשלח אל המלך כי יחפש איזו דרך להעלים את חטאה, יען כי צפוי לה המות כזונה לפי חוקי האבות2535. וישלח המלך ויקרא מהמצור את בעל האשה ושמו אוריה2536 והוא נושא כליו של יואב2537, ובבואו שאלהו בנוגע לצבא ולמצור.

[132] אחרי שספר אוריה שהענינים מסתדרים יפה כפי שהיה בדעת המצביא לקח המלך חלק מארוחתו2538 ונתן לו ויצוהו ללכת אל אשתו ולנוח אתה. אבל אוריה לא עשה את הדבר הזה אלא נשאר ללון בקרבת המלך עם יתר נושאי הכלים.

[133] כשנודע הדבר למלך שאלהו מדוע אינו הולך אל ביתו ולא אל אשתו אחרי זמן רב כזה, הלא כך טבע כל הגברים בבואם מהדרך, ויען אוריה כי לא נכון הוא שבשעה שחיליו ושר הצבא שוכבים על האדמה במחנה ובארץ האויבים ינוח הוא אצל אשתו ויתעלס באהבים.

[134] כאשר אמר את הדברים האלה צוהו דוד להשאר שם ביום ההוא כדי לשלחו מחר חזרה אל שר הצבא. ואוריה הוזמן מאת המלך לארוחת הערב ובה נמשך לשתות עד לשכרה, כי המלך שתה אתו בלי הרף לחייו ובכל זאת שב ושכב פתח בית המלך מבלי שתקפתהו שום תאוה לאשתו.

[135] המעשה הזה חרה למלך מאד ויכתוב ליואב ויצוהו להעניש את אוריה יען כי נוכח שהוא חוטא2539. וגם את אופן העונש פקד עליו למען לא יודע שהוא רצה בזה. כי צוה להעמיד את אוריה מול חלק האויבים החזקים ביותר ובשעת הלחמו להשאירו לבדו ויסתכן; הוא צוה אפוא שחבריו במערכה יסוגו אחור כשיתחיל הקרב.

[136] אחרי כתבו את הדברים האלה וחתמו בחותמו מסר את המכתב לאוריה להביאו אל יואב.

[137] אך קבל יואב את הספר והבין לכונת המלך העמיד את אוריה במקום שידע שהאויבים שם קשים גם בשבילו ונתן אתו אחדים מגבורי הצבא ואמר כי הוא עצמו יבוא לעזרתם עם כל החיל אם יעלה בידם לפרוץ איזו פרצה בחומה ולהכנס לתוך העיר; בהיותו חיל מצוין ומכובד בעיני המלך ובעיני בני עמו בגלל גבורתו, חושב הוא כי ישיש לקראת תפקידים קשים ולא יתנגד להם.

[138] כאשר קבל אוריה על עצמו ברצון את המפעל, לחש יואב לחבריו במערכה לעזבו כראותם את האויבים מתפרצים מתוך העיר.

[139] כאשר השתערו אפוא העברים על העיר ובני עמון פחדו שמא באותו המקום שבו העמד אוריה יקדימו במקרה האויבים לעלות ויעמידו בשורה הראשונה את הגבורים ביניהם ובפתחם את השער בבת אחת יצאו על האויבים בעוז ורצו בכל כוחם.

[140] כראות אותם חברי אוריה, נסוגו כולם אחור, כפי שאמר להם יואב מקודם; אולם אוריה בוש לנוס ולעזוב את המערכה ויחכה לאויבים, ובעמדו מנגד להתקפתם הכה בהם לא מעטים, אך הוקף מכל צד ונתפס, נפל חלל ואתו יחד נפלו אחדים מחבריו.

[141] (2) אחרי2540 שהענין נגמר בדרך זו שלח יואב מלאכים2541 אל המלך ויצום להגיד לו כי התאמץ בכל מאודו לקחת את העיר אבל אחרי השתערו על החומה ואבדו אנשים רבים היה נאלץ לסגת אחור. וכשיראו שהמלך כועס עליהם יוסיפו לדברים אלה את הידיעה על מות אוריה.

[142] כשמוע המלך את דברי המלאכים עלתה חמתו ואמר כי שגו בזה שהשתערו על החומה, עליהם היה לנסות לקחת את העיר על ידי מחתרות ומכונות, והלא היתה דוגמה לזאת באבימלך בן גדעון2542, אשר ברצותו לקחת את המגדל בתבץ2543 בכח נפגע באבן שנשלכה בידי אשה זקנה ונפל, ואף כי היה גבור מלחמה מת בחרפה בגלל התקפה בלתי מוצלחת2544; בשימם הדבר הזה אל לבם לא היו צריכים לגשת אל חומת האויבים.

[143] הטוב ביותר הוא לשמור בזכרון את כל מקרי מלחמה, הן הטובים והן הרעים, שקרו באותם תנאי סכנה, כדי לחקות את אלה ולהשמר מפני אלה.

[144] והנה עודנו בכעסו אך גלה לו המלאך את מות אוריה, שכך זעמו ויצוהו לשוב ולאמר ליואב כי מה שקרה הוא גורל בני האדם וזאת היא דרכה של מלחמה, לפעמים יקרה שבידי צד אחד של היריבים יעלה להצליח, ופעם בידי הצד השני.

[145] אולם להבא יש לנהל את המצור בישוב הדעת למען לא יכשלו בו, כי יצורו עליה בסוללות ובמכונות, ואחרי הבקיעם לתוכה להרסה עד היסוד ולהשמיד כל הנמצאים בתוכה.

[146] והמלאך מהר עם פקודות המלך אל יואב. ואשת אוריה, בת־שבע, כשמעה את מות אישה, התאבלה עליו ימים רבים, וכאשר חדלה מצערה ומדמעותיה על אוריה, לקח אותה המלך מיד לאשה ונולד לו ממנה בן.

[147] (3) והנה2545 הנשואין האלה לא היו לרצון בעיני האלהים, כי כעס על דוד ויופיע בחלום לנתן הנביא2546 ויתאונן על המלך. ונתן שהיה איש מנומס ונבון, שם אל לבו שהמלאכים בבואם לידי כעס, נמשכים אחריו יותר מאשר אחרי הצדק, ויחליט לשמור בחובו את התוכחות שקבל מאת האלהים ויבא אליו לדבר אתו דברים נוחים אחרים ויבקשהו ביחוד כי יבאר לו ברורות את דעתו בענין זה.

[148] ויאמר: „שני אנשים ישבו בעיר אחת, מהם היה האחד עשיר ולו הרבה עדרי בהמות־משא2547, צאן ובקר, ולרש כבשה אחת בלבד.

[149] אותה גדל יחד עם ילדיו וחלק אתה את מזונו והתיחס אליה באהבה כאיש אל בתו. והנה בא אורח אל העשיר. ולא רצה זה לשחוט אחת מבהמותיו ולעשות סעודה לאוהבו, וישלח לקחת את כבשת הרש, ויכין אותה ויעש מטעמים לאורח“.

[150] הספור הזה צִער את המלך מאד ויאמר לנתן שהאיש ההוא אשר העיז לעשות את המעשה הזה הוא בן בליעל והצדק הוא שישלם את הכבשה ארבעתים ונוסף לזה יענש עונש מות. על זה ענה נתן כי הוא עצמו האיש הלז. שלו מגיע העונש שחרץ בפיו על חטאו חטא גודל ונורא.

[151] והוא הודיע לו גלויות את חרון האלהים אשר עשה אותו למלך על כל צבא העברים ואדון על כל העמים הרבים והגדולים מסביב וקודם לכן הציל אותו מידי שאול ואשר נתן לו נשים שנשא כחוק וכמשפט, ועתה מאס באלהים ולא ירא מפניו בקחתו אשת אחר לאשה ובמסרו את אישה לאויבים שימות.

[152] בעד המעשים האלה עליו לתת את הדין לאלהים, נשיו תחוללנה על ידי אחד מבניו2548 והבן הזה גם יקשור עליו קשר2549 ובעד החטא הזה שחטא בסתר יקבל את ענשו בגלוי, „וימות גם הילד שיולד לך ממנה מיד אחרי לדתו“.

[153] המלך נבהל בשמעו את הדברים האלה וחרד חרדה גדולה ובדמעות וכאב לב הודה על חטאו – כי הוא היה לדעת כולם ירא האלהים ולא חטא בכל ימי חייו זולת בדבר אשת אוריה2550 ־ ואלהים רחם עליו וסלח לו והודיע לו כי ישמור גם על חייו וגם על ממלכתו, כי אמר, מאחר שהתחרט על הנעשה אין בלבו עוד עליו. ונתן נבא את הדברים האלה למלך והלך לו אל ביתו.

[154] (4) והאלהות2551 נגפה את הילד שנולד לדוד מאשת אוריה במחלה קשה; המלך הצטער על כך ולא אכל במשך שבעה ימים אף כי אנשי ביתו נסו להפציר בו. לבש בגד שחור2552, השתער על שק ושכב ארצה2553 והתחנן לאלהים להבראת הילד, אשר את אמו אהב כל כך.

[155] ביום השביעי מת הילד ולא העיזו העבדים להגיד למלך בחשבם, שמא בהודע לו יתנזר עוד יותר מאוכל ודברים הכרחיים אחרים מחמת אבלו על מות הילד, אם בהיות הילד חולה הֵרע לעצמו כל כך מחמת צערו.

[156] אבל המלך הרגיש שאנשי ביתו נבוכים והם במצב של אנשים הרוצים להעלים דבר מה והבין שמת הילד;

[157] ויקרא אליו איש מאנשי ביתו ובשמעו את האמת קם והתרחץ ולבש בגד לבן2554 והלך אל אהל האלהים ובצוותו להכין לו ארוחה עורר השתוממות רבה אצל קרוביו ואנשי ביתו בגלל זרותו, כי דבר מהדברים האלה לא עשה בעוד הילד חולה ועתה כשמת עשה אותם.

[158] ובכן שאלוהו, אחרי שבקשוהו תחילה שירשה להם לשאול, כי יאמר את הטעם למעשיו. ויקרא אותם אוילים ויבאר להם שכל עוד הילד חי היתה לו התקוה להצלתו ועשה את כל אשר ביכולתו בחשבו כי במעשיו יעורר את חסדי אלהים, אחרי שמת אין עוד מקום לצער שוא. אחרי דברו את הדברים האלה הללו את חכמת המלך ואת בינתו. ויבוא אל אשתו בת־שבע ותהר ותלד בן ויקרא2555 לו שלמה2556 כי כן צוה נתן הנביא.

[159] (5) ויואב2557 בצורו על בני עמון הרע להם מאד בהכריתו להם את המים ואת ההספקה של שאר הדברים עד שסבלו מאד מחמת מחסור במים לשתות ובמזון. יען כי מבאר קטנה שאבו והשגיחו עליה למען אשר לא יכזב להם המעין אם ישתמשו בו בהרחבה2558.

[160] ובכן כתב למלך ובאר לו את המצב ובקשהו לבוא ללכידת העיר למען ירשום את הנצחון לעצמו. כאשר קבל המלך את המכתב הלל את מחשבת יואב הטובה ונאמנותו ויבוא עם החיל אשר אתו להחריב את העיר רבה ואחרי לכדו אותה בכח מסר אותה לחיליו לבזה.

[161] דוד עצמו לקח לו את עטרת מלך בני עמון2559 ומשקלה ככר זהב ובה2560 אבן יקרה, שֹׁהַם2561. מעתה נשא אותה דוד תמיד על ראשו. הוא מצא בעיר גם שלל רב אחר מפואר ויקר; את הגברים הכרית בענויים2562. וכן עשה לשאר ערי בני עמון אשר לקח בכח.

[162] (VIII – 1) אחרי2563 שוב המלך ירושלימה באה רעה על ביתו מסבה זו: היתה לו בת והיא עודנה בתולה ויפה עד למאד ותעל על כל הנשים יפות התואר. [163] שמה תמר2564 והיתה מאם אחת עם אבשלום.

[163] ויאהב אותה אמנון, הגדול בבני דוד, ולא יכול היה למלא את חשקו הן בגלל בתולתה והן בגלל השמירה עליה2565 ויצר לו מאד, וגופו נעשה כחוש בגלל התאוה שאכלה אותו ושנתה את צבע פניו.

[164] הרגיש בסבלו יונדב2566 שארו ואוהבו. האיש הזה היה חכם מאד ובעל שכל חד. ויהי בראותו בבוקר בבוקר את אמנון ומצב גופו אינו כפי טבעו ויבוא אליו וישאל ממנו כי יאמר לו את סבת הדבר והוסיף לאמר כי נדמה לו שבגלל חשקת אהבה הגיע למצב כזה.

[165] אמנון הודה על תאוותו, כי אוהב הוא את אחותו מצד אביו וזה יעץ לו את הדרך ואת האמצעי להשיג את מבוקשו. הוא למדו להתחלות וכשיבוא אביו אליו יבקשהו כי ישלח את אחותו אליו לשרתו: באופן זה יוקל לו ועד מהרה יפטר מהמחלה.

[166] וישכב אפוא אמנון במטה ויתחל כעצת יונדב. ויבוא אביו וישאלהו למצבו, ויבקש כי ישלח אליו את אחותו; ויצו המלך כי תבוא מיד.

[167] בבואה2567 אמר כי תעשה בידיה לאמנון לחמניות מטוגנות, יען כי הוא יאכל ביתר הנאה מידיה. היא לשה אפוא את הקמח לעיני אחיה ותיצוק עוגות2568 וטגנה2569 אותן ותגש לו. אמנון לא טעם מהן באותו רגע אלא צוה את עבדיו להרחיק את כל האנשים מלפני חדרו, רוצה הוא לנוח בלי רעש והמולה.

[168] מצותו נעשתה והוא דרש מאחותו כי תגיש לו את הארוחה בחדרו הפנימי. הנערה עשתה כדברו ועתה החזיק בה ונסה לפתותה כי יבוא אליה. אבל הילדה הרימה את קולה ותאמר: „אבל, אחי, אל תכריחני לדבר זה ואל תחטא בעברך על החוק ותכסה אותך בחרפה נוראה; חדל מתאותך הפושעת והחוטאת, אשר לרגלה יקנה לו ביתנו קלון ושם רע“.

[169] היא יעצה לו כי ידבר על הענין עם אביהם, הוא יסכים בודאי. את הדברים האלה דברה ברצותה להמלט לפי שעה מעצמת יצרו. אבל הוא לא שמע בקולה אלא בוער מתאוה ונדחף מענויי התשוקה ענה את אחותו.

[170] אך מלא אמנון את תאותו ושנאה תקפתהו אליה ויוסף לבזותה ויצו עליה לקום וללכת. וכאשר צעקה שהנבלה הזאת גרועה ביותר גם בגלל זה שאחרי ענה אותה אינו מרשה לה להשאר עד הלילה אלא מצוה עליה שתסתלק מיד לאור היום, למען אשר תפגש אולי גם בעדי חרפתה, פקד על עבדו להוציאה.

[171] והיא בהתגבר עליה עקת לבה על הנבלה ועל האונס, קרעה את כותנתה – בימי קדם היו הבתולות2570 לובשות כותנות ששרווליהן מגיעים עד הקרסולים2571 למען לא תֵראינה – ותשם אפר על ראשה ותלך בתוך העיר הלוך וצעוק ובכֹה על הענוי.

[172] ויפגוש אותה אחיה אבשלום וישאל אותה מה הוא האסון שקרה לה שהיא מתנהגת באופן זה. כאשר ספרה לו את דבר הנבלה, דבר על לבה להרגע ולשאת את גורלה בשלות נפש ולא לחשוב את עצמה מחוללה יען נאנסה על ידי אחיה. היא שמעה בקולו וחדלה מלצעוק ולפרסם ברבים את דבר האונס וימים רבים ישבה שוממה בבית אבשלום אחיה.

[173] (2) ודוד2572 אביו שמע את הדבר ויחר לו על הנעשה, אבל באהבתו הגדולה לאמנון, כי היה בנו הגדול, לא היה ביכלתו לצערו2573. ואבשלום שנא את אחיו שנאה עזה ובסתר נפשו חכה לעת מצוא להתנקם בו על פשעו.

[174] ויהי כי עברו כבר שנתים ימים מיום שקרה האסון לאחותו ואבשלום עמד לצאת לבעל חצור2574 – היא עיר בנחלת אפרים – לגזיזת צאנו ויקרא את אביו ואת אחיו לבוא אליו למשתה.

[175] ולא אבה המלך למען לא להכביד עליו, ויפצר בו כי ישלח את אֶחיו. ואבשלום שלח אל אנשיו ויצום שכשיראו את אמנון שתוי־יין ונרדם, ימיתוהו ברמזו להם שלא יפחדו מפני איש.

[176] (3) כאשר2575 עשו העבדים את אשר צוו, חרדו האחים ויבהלו ויפחדו לנפשם ויעלו על סוסיהם2576 וימהרו אל אביהם. אבל איש הקדים אותם ויודיע לאביהם שכולם נרצחו בידי אבשלום.

[177] כשמוע המלך את אבדנם של בנים כה רבים וביחוד בידי אחיהם נעשה כאבו מר יותר בזכרו מי היה הרוצח, ויכרע תחת משא צערו ולא חקר אחרי הסבה ולא שאל לכל פרט אחר, כמשפט איש כאשר מודיעים לו פשע גדול כזה ומוגזם בהגזמה שאינה עשויה להעלותה על הדעת, כי אם קרע את בגדיו ונפל ארצה ושכב מבכה את בניו כולם, הוא וגם אלה שהודיעו לו על מותם ועל המקפח את חייהם2577.

[178] והנה דבר יונדב בן שמעה אחי המלך על לבו לרכך במקצת את כאבו לבל יאמין כי כל בניו מתו יען לא נמצאה סבה לחשוב דבר כזה, אלא בנוגע לאמנון עליו לחקור; כנראה בגלל ענותו את תמר העיז אבשלום לרצחו נפש.

[179] בינתים נשמעה דהרת סוסים והמולת אנשים מתקרבים ובאים ועוררה אותם להביט אחורנית2578: אלה היו בני המלך שנמלטו מהמשתה. אביהם יצא לקראתם וימצא אותם בוכים והוא עצמו מלא צער בראותו מה שלא פילל לראות, את אלה אשר על מותם שמע מעט קודם לכן.

[180] כולם התמוגגו בדמעות ואנחות, הם על אחיהם המת, והמלך על בנו הנהרג. ואבשלום ברח לגשור2579 אל אבי אמו המושל בארץ ההיא ויהי אצלו שלש שנים תמימות.

[181] (4) ויהי2580 עם לב המלך לשלוח אחרי בנו אבשלום, לא למען הענישו בשובו, כי אם שיהיה אצלו, יען כי פג כעסו במשך הימים; לזאת המריצו ביחוד שר הצבא יואב.

[182] לתכלית זו השתמש יואב באשה באה בימים2581 וצוה עליה שתבוא אל המלך בבגדי אלמנות ותספר ששני בניה נצו בשדה והגיעו לידי קטטה ומפני שלא בא איש אשר יהיה בכחו לעצור בעדם הכה אחד את אחיו וימיתהו.

[183] ותדרוש מאת קרוביה אשר קמו על הרוצח ורצו להשמידו כי ירחמו על נפש בנה למענה ולא יקחו ממנה את שארית תקוותיה לכלכל את שֵׂיבָתָה; את העזרה הזאת יתן לה המלך בעצרו בידי המבקשים להרוג את בנה; כי שום דבר אחר לא יניא משאיפתם מאשר היראה מפניו.

[184] וכאשר הסכים המלך לבקשות האשה, פנתה שנית אליו ואמרה: „תודתי לך בעד טוב לבך ברחמך על זקנתי ועל כי שכמעט נעשיתי שכולה מבנים, אולם למען להיות בטוחה ביחסך האנושי אלי, התרַצה תחילה לבנך שלך והסר את חרונך עליו;

[185] כי איך אאמין לך שבאמת תקיים לי חסדך זה אם אתה מתעבר עד היום בבנך בשל מעשה שכזה? הלא בלתי הגיוני הוא כלל למסור מרצונך את הבן השני להורג תחת הבן המומת בלי רצונך“.

[186] עתה הבין המלך שהעובדה המדומה היא פרי יואב ומסירותו. ואחרי שאלו את הזקנה ושמעו מפיה שהדבר באמת כך הוא, קרא ליואב ואמר לו כי השיג את מבוקשו וצוהו להביא את אבשלום; אינו נוטר לו עוד איבה, כי כבר נח מכעסו ומתרעומותיו.

[187] יואב השתחוה לפני המלך מלא שמחה לשמע דבריו וימהר ויסע לגשור ויבא משם את אבשלום ירושלימה.

[188] (5) והמלך2582 הקדים וישלח את בנו, כאשר שמע כי בא, ויצוהו כי יסור אל ביתו: איננו עדיין במצב רוח כזה שיראהו מיד עם שובו. ובכן התרחק זה במצות אביו מעיניו ובלה את ימיו בחברת בני ביתו.

[189] ויופיו לא סבל בגלל עגמת נפשו ולא מזה שלא ניתנה לו תשומת לב המגיעה לו כבן המלך, כי אם עלה עוד והצטיין על כולם ביפי תארו ובִגְבַה קומתו והתנוסס על אלה החיים חיי שפע. כה גדול היה עבי שערו עד שבקושי גלחהו בכל שמונה2583 ימים ומשקלו היה מאתים שקל; אלה הם חמשה2584 מנה.

[190] וישב בירושלים ויהי אב לשלשה בנים ובת אחת2585 יפת מראה אשר רחבעם בנו של שלמה לקח אותה אחר כך לאשה ונולד לו ממנה בן ושמו אביה2586. ואבשלום עצמו שלח אל יואב ויבקשהו כי ישיב אליו סוף סוף את לב אביו וידרוש ממנו את הרשות לבוא אליו ולראותו ולדבר עמו.

[191] ויען כי יואב לא שם לב לדרישתו שלח אבשלום אחדים מאנשיו שיציתו אש בשדהו הקרוב לביתו.

[192] כשנודע המעשה ליואב בא אל אבשלום להתאונן לפניו ולשאול לסבה. ויען הלה: „את התחבולה הזאת המצאתי למען אוכל הביאך אלי אחרי שלא שמת לב לפקודותי לפייס את אבי ולהטות את לבו אלי. ועתה אחרי שבאת אבקשך לרצות את הורי; יען שבתי פה בהיות אבי ממשיך בכעסו קשה בעיני מגלותי“.

[193] יואב שמע לדבריו כי הבין לצערו והשתדל עבורו לפני המלך, ובדבריו על בנו רכך אותו במדה כזו שמיד שלח לקרוא לו. אבשלום נפל לפניו ארצה ובקש סליחה על חטאיו והמלך הקים אותו והבטיחו כי ישכח את הנעשה2587.

[194] (IX – 1) אחרי2588 הפגישה הזאת עם אביו רכש לו אבשלום במשך זמן קצר מאד הרבה סוסים והרבה מרכבות וחמשים איש נושאי נשק2589 סביבו.

[195] יום יום השכים בבוקר והלך אל בית המלך2590 והתרועע בחבה עם האנשים שבאו למשפט ויצאו חייבים2591 – כאילו מפני שאין לאביו יועצים טובים או בגלל אי צדק לא זכו בדין.

[196] ויקנה לו את לבם באמרו כי לו היה הכח בידו היה דן להם דין אמת לאמתו. במעשיו אלה משך את לב ההמון אחריו וכעבור ארבע2592 שנים מיום התרצותו אל אביו חשב שכבר בטוח הוא בנטית העם אחריו, ויבא אליו ויבקש רשות ללכת חברונה לשלם את נדריו לאלהים; כי בברחו נדר נדרים. דוד מלא את בקשתו והוא הלך לחברון, והמון עצום התאסף סביבו, יען כי שלח אנשים רבים להזעיק את העם.

[197] (2) אתו2593 יחד היה גם יועץ דוד אחיתפל הגילוני2594 ומאתים איש מבני ירושלים עצמה, אשר לא ידעו כל דבר מהמתרחש, כי חשבו שהם קרואים אל זבח2595; מאת כל האנשים האלה הוכרז אבשלום למלך, כי זאת היתה תכניתו.

[198] ויהי כאשר הגידו לדוד את הדברים האלה וישמע על מעשי בנו שלא קוה להם, נפחד וגם מופתע מכפית הטובה של אבשלום והעזתו, כי לא זכר את הסליחה שקבל על חטאיו, כי נאחז בהרבה מעשים רעים ובלתי חוקיים, ראשית בשאפו למלוכה שלא נועדה לו מאת האלהים, שנית בדחקו מתוכה את אביו, ויגמור אומר לברוח לעבר הירדן.

[199] והוא אסף את הנאמנים מבין אוהביו ואחרי שהתיעץ אתם בדבר טרוף דעתו של בנו ומסר את עצמו וכל עניניו למשפטו של אלהים, עזב את השמירה על בית המלך לעשר פלגשיו ויצא את ירושלים יחד עם המון עצום שהשתוקק ללוותו בדרך ושש מאות החילים שהלכו אתו במנוסתו הראשונה בחיי שאול2596.

[200] ואת אביתר ואת צדוק2597 הכהנים הגדולים, אשר גמרו בלבם לצאת יחד אתו, ואת הלויים כולם שדל בדברים כי ישארו עם הארון, כי האלהים יציל אותם גם אם לא יעבירו את הארון אִתם למקום אחר.

[201] ויפקד עליהם שיודיעו לו בחשאי מכל הנעשה; הצעירים אחימעץ בן צדוק ויונתן בן אביתר היו לו עוזרי נאמנים בכל דבר. אתי2598 הגתי יצא לדרך יחד עמו אחרי התגברו על רצונו של דוד, יען כי הפציר בו דוד שישאר, ובמעשה זה הראה את נאמנותו אליו ביותר.

[202] בעלות המלך על הר הזיתים ורגליו יחפות וכל האנשים אשר אתו בוכים, הודיעו לו שגם אחיתפל התחבר לאבשלום והוא עם הנוהים אחריו. הידיעה הזאת הגבירה את צערו ויתפלל לאלהים והעתיר אליו כי יפר את אֵמון אבשלום באחיתפל2599, יען כי פחד פן יטה את לבו לעצותיו הזוממות את רעת דוד בהיותו איש מבין וחריף לתפוס מה מועיל לו.

[203] ובהגיעו אל ראש ההר הביט על העיר ובשפכו דמעות שליש2600 כאילו כבר אבד את המלוכה התפלל לאלהים.

[204] פה נפגש באיש שהיה אוהבו הנאמן בשם חושי2601, ובראותו אותו ובגדיו קרועים ועל ראשו אפר ובוכה על התמורה, קרא אותו אליו וצוהו לחדול מיגונו ולבסוף הפציר בו לשוב לאבשלום כאילו הוא עבר לצדו, למען יִוָדַע תכניותיו הסודיות ויפעל נגד עצותיו של אחיתפל: כי לא תהא תועלתו ממנו בלכתו אתו, כתועלת שתהיה לו בהיותו אצל הלז. והלה שמע לקול דוד והלך ממנו ובא ירושלימה ומעט אחרי כן בא גם אבשלום לתוכה.

[205] (3) ודוד2602 עבר מעט משם וציבא עבד מפיבושת בא לקראתו, הוא האיש אשר שלחו דוד לדאוג לנכסים אשר נתן במתנה לבן יונתן בן שאול; הוא בא וצמד חמורים אתו עמוסים מזונות ויבקשהו כי יקח מהם את הדרוש לו ולאנשים אשר אתו.

[206] ולשאלה איפה עזב את מפיבשת, ענה: „בירושלם, מצפה הוא להבחר למלך לרגלי המהומות האלה בהזכר העם בחסדי שאול“. מלא התמרמרות על הדבר נתן המלך לציבא במתנה את כל אשר העביר למפיבושת בחשבו כי זה גדלה זכותו לקבלם יותר ממביבושת. וישמח ציבא מאד.

[207] (4) בבוא2603 דוד עד מקום הנקרא בחורים2604 יצא איש ממשפחת שאול שמעי2605 בן גרא2606 וסיקלו באבנים וקללהו. ואמנם התיצבו אוהבי המלך סביבו והגינו עליו,

[208] אבל שמעי הוסיף עוד יותר לגדפו וקראהו איש הדמים ואיש הפשעים הרבים וצוהו לצאת את הארץ כי מחרם ומקולל הוא, ונותן הוא הודיה לאלהים על אשר לקח מדוד את המלוכה ושלם לו בידי בנו עצמו בעד מעשיו אשר עשה לאדוניו. חמת האנשים כולם בערה בהם עליו וביחוד אבישי רצה להכותו נפש, אבל דוד עצר בעדו ויאמר:

[209] „על נוסיף על הרעות שמצאו אותנו עוד מקור חדש לכאלה. שום בושה או עצבות אינה באה אל לבי בשל השתוללות הכלב2607 הזה המתפרץ עלי; נכנע אני לאלהים אשר שלח את האיש הזה שישפוך עלינו זעמו. אין דבר מתמיה במה שקרה לי ממנו, אחר שנתנסיתי בכלימות מאת בני. אולי ירחם אלהים אותנו וברצונו נתגבר על צרינו“.

[210] הוא הוסיף אפוא ללכת בדרכו בלי שים לב לשמעי אשר רץ במורד השני של ההר וקללו נמרצות. ובהגיעו אל הירדן2608 נתן שם לאנשיו העיפים להנפש.

[211] (5) ואבשלום2609 ואחיתפל יועצו באו ירושלים עם כל העם, ויבוא אליהם רֵעֶה דוד ואחרי השתחוותו לפניו אחל לו את המלוכה לעולמי עד2610, ועל שאלת אבשלום מה הדבר שהיותו נמנה עם אוהבי המלך הקרובים ביותר וידוע כנאמן לו לכל דבר איך זה אינו בשעה זו אצלו כי עזב אותו ועבר אליו, ענה הוא דברים נכונים ונבונים; כי אמר כי יש ללכת אחרי האלהים ואחרי העם כולו.

[212] „והנה אם אלה אתך, אדוני, ישר הוא שגם אני אלך אחריך, כי את המלוכה קבלת מאת אלהים. אותה נאמנות ואותה מסירות אשר ידעת כי נתתי לאביך אראה לך, אם תשים בי אמונך כאוהב. אין סבה להיות בלתי מרוצה ממצב הענינים; הלא המלוכה לא עברה למשפחה אחרת, הלא נשארה באותה המשפחה ועברה לידי הבן“.

[213] בדבריו אלה שדלהו יען כי באמת חשד בו. ואבשלום קרא לאחיתפל ושאל לעצתו מה המעשה אשר עליו לעשות. הלה יעץ לו כי יבוא אל פלגשי אביו, ואמר, כי במעשה הזה יכיר העם בבטחה שאי אפשר לך להתרצות עם אביך וביתר חשק ילוה העם עליך להלחם בו. כי עד היום הזה ירא העם להראות איבה גלויה בפחדו פן תתרצו.

[214] נפתה מהעצה הזאת צוה אבשלום לעבדיו להקים עבורו אהל על גג בית המלך ולעיני ההמון נכנס ובא אל פלגשי אביו. וזה נעשה בהתאם לנבואת נתן אשר נבא לדוד להודיע לו כי בנו יקום נגדו2611.

[215] (6) אחרי2612 שמלא אבשלום אחרי הצעת אחיתפל בקש2613 ממנו שנית עצה בנוגע למלחמה עם אביו. אחיתפל דרש עשרת2614 אלפים אנשים נבחרים והבטיח להרוג את אביו ולהביא את האנשים חיים2615, ויאמר, שאם דוד לא יחיה תהיה הממלכה בטוחה בידו2616.

[216] ואף כי היה אבשלום שבע רצון מהדעה הזאת שלח לקרוא גם לחושי, האוהב העיקרי2617 של דוד – כי ככה כנהו הלז – ואחרי הודיעו את דעת אחיתפל שאלהו מה חושב הוא על אודותיה. בהכירו שאם תבוצע עצת אחיתפל יהיה דוד בסכנה לפול בשבי ולמות, נסה חושי להציע הצעה נגדית ויאמר:

[217] „האינך מכיר, המלך, את גבורת אביך והאנשים אשר אתו וכי נלחם מלחמות רבות ופעם בפעם יצא מנצח על אויביו. עתה הוא נמצא בודאי בתוך מחנהו, יען מלומד מלחמה הוא מאד ויודע לקדם את פני התחבולות של אויבים מתקרבים.

[218] אבל לעת ערב יעזוב את אנשיו ויתחבא באחד הפחתים או יארב מאחורי סלע2618. והיה כאשר יתקפו אנשינו, יסוגו חיליו לרגע קט אחור, אבל אחרי כן יאמצו את לבם בדעתם כי מלכם קרוב להם ויתיצבו נגדנו ובתוך כך, בעודם נלחמים אלה באלה, יופיע פתאום אביך ביניהם ויפיח בהם רוח גבורה לקראת הסכנות וידהים את אנשיך.

[219] ובכן, שקול גם את הצעתי בבינתך, ובהכירך אותה כטובה תדחה את דעתו של אחיתפל: שלח מלאכים בכל ארץ העברים וקרא אותם למסע המלחמה נגד אביך וקח את העוז בידך בהיותך בעצמך מצביא המלחמה ואל תמסור את ההגנה בידי אחר.

[220] כי קוה תקוה לנצֵח עליו על נקלה, אם תבוא עליו כשהוא בשדה ומתי מספר אתו, ואתך רבוא רבבות הרוצים להראות את מסירותם ואת התלהבותם לך. ואם אביך יסגור את עצמו לבוא במצור, נהרוס את העיר הזאת בעזרת מכונות ומחתרות2619“.

[221] דבריו נראו נכוחים מדברי אחיתפל, יען כי אבשלום בכר את דעתו של חושי על זו של אחיתפל. ואמנם בהשגחת האלהים נעשתה זאת שעצת חושי נראתה טובה מזו של אחיתפל.

[222] (7) וחושי2620 מהר אל הכהנים הגדולים צדוק ואביתר וספר להם את עצת אחיתפל ואת עצתו שלו וכי החלט לעשות לפי הצעתו, ויצוה כי ישלחו להגיד לדוד ולגלות לו את ההחלטות וגם להזהירו כי יעבור מיד את הירדן פן ישוב בנו מדעתו2621 ויצא לרדוף אחריו ויתפוש אותו לפני בואו למקום בטוח.

[223] הכהנים הגדולים החזיקו בכונה את בניהם במקום סתר מחוץ לעיר למען ישלחו לדוד ידיעות מהנעשה. וישלחו אפוא אליהם שפחה נאמנה כי תביא להם את החלטות אבשלום ותצוֵם להזדרז וללכת להודיע לדוד את הדבר.

[224] ואלה מבלי להתמהמה ובלי דחוי קבלו את פקודות אביהם כעוזרים ישרים ונאמנים, ובחשבם כי זריזות ומהירות בשליחותם תהיה לתועלת גדולה החישו את דרכם למצוא את דוד.

[225] ויהי בהיותם כשני ריסים2622 מהעיר ויראו אותם רוכבים2623 אחדים ויודיעו לאבשלום; וזה שלח מיד אנשים לתפשם. בני הכהנים הגדולים הרגישו בדבר ונטו מיד מן הדרך וסרו אל איזה כפר לא רחוק מירושלם ־ בחורים2624 היה שם הכפר – ובקשו מאת אשה2625 אחת כי תחביא אותם ותתן להם מקום בטוח.

[226] ותורד האשה את הצעירים לתוך באר ותפרוש עליה מכסי צמר2626 וכאשר באו הרודפים וחקרו אחריהם אם ראתה אותם, לא כחדה כי ראתה אותם: הם שתו2627 בביתה והלכו להם.

[227] ותאמר להם שאם ידלקו אחריהם במרץ ישיגום. ואלה רדפו אחריהם מרחק רב ולא השיגום וישובו מאחריהם. והאשה אחרי ראותה כי הלכו להם ואין עוד פחד לצעירים כי יתפשו על ידם, העלתם ותאמר להם להמשיך את דרכם שהתחילו בה. הם עשו את דרכם בזריזות רבה ובמהירות ובאו אל דוד ומסרו לו את מזימות אבשלום לפרטיהן. וזה צוה לאנשיו לעבור את הירדן מבלי להתמהמה אם כי היה כבר לילה.

[228] (8) ואחיתפל2628 בראותו שעצתו נדחתה, עלה על בהמתו והלך לגילה2629 עירו ויאסוף את כל אנשי ביתו ויספר להם את כל אשר יעץ לאבשלום וכי לא שמע זה לקולו וברור אפוא הדבר שבעוד זמן לא רב יאבד; ויוסף כי דוד ינצח וישוב למלכותו.

[229] ויאמר כי טוב בשבילו לצאת מהחיים כשהוא חפשי ובנפש רוממה מלמסור את עצמו בידי דוד ולהענש2630, אחרי אשר עזר בכל דבר לאבשלום. אחרי דברו את הדברים האלה נכנס אל ביתו לתוך חדר לפנים מחדר ותלה את עצמו2631, ויורידו בני משפחתו את אחיתפל מעל החבל, אשר במות כזה עשה דין בעצמו, ויקברוהו.

[230] ודוד עבר את הירדן, כמו שספרנו למעלה, ובא למחנים, עיר יפה מאד ובצורה היטב. פה קבלו את פניו בחבה גדולה כל ראשי החבל ההוא, הן מתוך חמלה בגלל גלותו עתה והן מתוך כבוד לאשרו לפנים. האנשים האלה היו ברזלי2632 הגלעדי ושֹׁבי2633, מושל2634 ארץ עמון, ומכיר2635, הראשון בחבל גלעד.

[231] אלה הביאו לו ולאנשיו מזון בשפע רב עד שלא רק מטות מוצעות – גם לחם ויין לא חסרו, ונוסף על כך הספיקו בשר לרוב וגם שפע רב של כל דבר הדרוש לרענן ולכלכל אנשים עיפים.

[232] (X – 1) אלה2636 נמצאו אפוא במצב זה; ואבשלום אסף צבא גדול מהעברים נגד אביו ועבר את הירדן ועמד לא הרחק ממחנים בארץ הגלעד, ואת עמשא שם שר צבא על כל חילו תחת יואב שאר בשרו. כי אביו היה יתרא2637 ואמו אביגיל, היא וצרויה אם יואב היו אחיותיו של2638 דוד.

[233] כאשר פקד דוד את העם אשר אתו ומצא שהם כארבעת2639 אלפים איש, החליט לא לחכות עד שאבשלום יתקוף אותו, אלא שם עליהם שרי אלפים ושרי מאות וחלק2640 את הצבא לשלשה ראשים; חלק אחד מסר ביד יואב שר הצבא, את החלק השני בידי אבישי אחיו ואת החלק השלישי מסר ביד אתי, רעהו ואוהבו אשר בא מעיר גת.

[234] אבל כשרצה גם הוא לצאת לקרב יחד אתם לא נתנו לו אוהביו2641 ועצרו בו בטעם נבון מאד: הם אמרו שאם ינוצחו והוא אתם תאבד כל תקוה ישרה, ואולם אם יוכרעו בחלק אחד מחילם וינוסו אליו עם הנשארים, יחדש הוא להם את כוחם והאויבים בודאי יחשדו שאצלו נמצא צבא אחר.

[235] הוא שמע לעצה הזאת וגמר להשאר במחנים, ובעת שלחו את אוהביו ואת מצביאיו למלחמה צוה להם להראות אמיצות ואמון והכרת תודה לחסדים שקבלו אולי פעם ממנו. הוא גם התחנן אליהם שיחוסו על אבשלום בנו אם יפול בידם, ואיים שאם ימות אבשלום יעשה לו הוא עצמו איזו רעה2642. ובהתפללו לנצחונם שלח את הצבא.

[236] (2) ויואב2643 העמיד את חילו במערכה לקראת האויבים במישור גדול שיער הקיפו מאחוריו2644 ויוציא גם אבשלום את צבאו נגדו.

[237] ובקרב שהתלקח הראו שני היריבים מעשים גדולים של גבורה והעזה, אלה יצאו לקראת כל סכנה וחרפו את נפשם להחזיר לדוד את המלוכה, ואלה לא נרתעו מלעשות כל דבר או לסבול לבל יפסיד אותה אבשלום ויקבל את ענשו מאת אביו בעד התפרצותו, ונוסף לזה, הלא הם הרבים – שלא ינוצחו על ידי אנשי יואב ושרי הצבא אשר אתו, יען כי לחרפה גדולה יחשב להם הדבר.

[238] ואילו חילי דוד שמו כל מאוים להתגבר על רבבות כה רבות, לכן נטש קרב כבד ונצחו אנשי דוד אשר עלו עליהם בגבורה ובידיעת תכסיסי מלחמה. הם רדפו אחרי הנסים ביער ובגאיות ותפסו מהם אבל גם המיתו רבים עד שהכו באויבים בנוסף יותר מבקרב2645. כי נפלו מהם כעשרים2646 אלף ביום ההוא.

[239] וכל אנשי דוד הדביקו את אבשלום, כי היה נראה להם בגלל יופיו וגבהו2647. והוא בפחדו פן יפול בידי האויבים עלה על פרדת המלך2648 וברח. הוא נישא במהירות רבה והורם בגלל הדהירה והתנועה ויסתבך שערו2649 בעץ פראי הפושט את ענפיו הגדולים למרחב וישאר תלוי במצב משונה זה. ובהמתו הוסיפה לרוץ כאילו נושאת היא עוד על גבה את אדונה בשעה שזה תלוי בין הענפים ונאחז בהם.

[240] אחד מחילי דוד ראה את הדבר ויגד ליואב וכאשר אמר לו שר הצבא שהיה נותן לו חמשים2650 שקל לו פגע באבשלום והמיתהו, ענה: „גם לו רצית לתת לי אלף שקל לא עשיתי כדבר הזה לבן אדוני וביחוד אחרי שבקש המלך באזני כולנו לחוס על העלם“.

[241] אבל יואב פקד עליו כי יראה לו את המקום שבו ראה את אבשלום תלוי וירה לתוך לבו וימיתהו. ועשרת נושאי כלי יואב הקיפו את העץ והורידו את הגויה2651.

[242] הם השליכוה לתוך נקיד עמוק ופעור2652 וזרקו לתוכו אבנים עד שמלאוהו וקבל את הצורה ואת הגודל של קבר. ויואב נתן את האות לעמוד ועצר בחיליו מלרדוף אחרי חיל האויבים בחוסו על בני עמו.

[243] (3) והנה2653 הציב לו אבשלום בעמק המלך מצבת אבן־שיש2654 במרחק שני ריסים2655 מירושלים אשר קרא אותה יד אבשלום, באמרו, שאם גם ילדיו יאבדו2656, ישאר שמו במצבה. כי היו לו שלשה בנים ובת אחת, תמר שמה, כמו שספרנו למעלה2657.

[244] היא נִשאה לאשה לרחבעם בן שלמה וילדה בן, אביה, אשר ירש את המלוכה. אבל את הדברים האלה נתאר אחרי כן במקום יותר מתאים בהיסטוריה2658. אחרי מות אבשלום התפזר העם איש לביתו.

[245] (4) ואחימעץ2659 בן הכהן הגדול צדוק בא אל יואב ובקשהו כי ירשה לו ללכת אל דוד ויודיעהו על הנצחון ויבשרהו כי השיגוהו עזרה וישע מאת האלהים.

[246] אבל זה ענהו כי הדבר אינו מתאים בשבילו, הלא תמיד היה שליח טוב ועתה ילך ויגיד למלך את דבר מות בנו, ויצוהו להשאר ויקרא את הכושי2660 ופקד עליו את המעשה הזה, להודיע למלך את אשר ראו עיניו.

[247] אבל כאשר הפציר בו אחימעץ שנית כי ימסור לו את המלאכות הזאת, בהבטיחו כי ידבר על דבר הנצחון לבד ויחריש בדבר מות אבשלום, הרשה לו לרוץ אל דוד.

[248] הוא אחז בדרך הקצרה יותר כי הוא לבדו ידע אותה ויקדים את הכושי. ודוד יושב בין שני השערים ומחכה אולי יבוא איש מהמערכה ויודיעהו דבר מה על־אודותיה, והנה ראה אחד מהצופים את אחימעץ רץ אבל עוד לא יכול היה להכיר מי הוא ויאמר כי רואה הוא איש מתקרב אליו. ויאמר המלך שזה מבשר טובות; זמן מה אחרי כן הודיע לו הצופה כי עוד אחד בא אחריו; גם זה מבשר, אמר המלך.

[249] ועתה הכיר הצופה את אחימעץ שכבר היה קרוב והודיע שהמתקרב הוא בנו של הכהן הגדול צדוק. דוד שמח מאד ואמר כי זהו מלאך מבשר טובות ומביא לו מהמערכה ידיעות שעליהן התפלל.

[250] עוד2661 המלך מדבר את הדברים האלה הופיע אחימעץ והשתחווה לפני המלך ועל שאלתו בדבר הקרב בשרהו נצחון ועוז. וכשנשאל אם יש לו לספר על אודות בן המלך, ענה, כי הוא נחפז ללכת אליו אך הפנו האויבים עורף, אבל שמע שאון גדול של הרודפים אחרי אבשלום ויותר מזה אין בידו להודיע יען נשלח מהר מאת יואב להודיע את דבר הנצחון.

[251] עתה בא הכושי ואחרי השתחוותו והודיעו את הנצחון נחקר מאת דוד בדבר בנו.

[252] הלה אמר: „יהיה לאויביך מה שקרה לאבשלום“. המלים האלה הפיגו את שמחת הנצחון, למרות היותה גדולה, מתוך לב דוד ולב חיליו. כי הוא עלה על המקום הגבוה בעיר2662 ויבכה את בנו כשהוא מכה על חזהו ומורט את שערות ראשו ומענה את נפשו בענויים שונים2663 וצועק: „בני, מי יתן מותי יחד אתך2664. כי מטבעו היה מלא אהבה וביחוד היתה נפשו קשורה בנפש אבשלום.

[253] הצבא ויואב שמעו שהמלך מתאבל כל כך על בנו, התבישו לבוא העירה כדרך מנצחים, ויכנסו כולם כמו אחרי תבוסה בראש מורד ועינים דומעות.

[254] יואב נכנס אל המלך וראה שראשו חפוי ונאנח על בנו ובדברו אליו נחומים אמר: „אדוני, מסיח אתה את דעתך מזה שאתה מזיק לך במעשיך, כי נראה אתה שונא את האוהבים אותך ואשר סכנו את חייהם בעדך, וגם את עצמך וגם את זרעך, אבל אוהב אתה את אויביך בנפש ומצטער שאינם עוד, אלה שנשמדו כיאות להם.

[255] כי לוא התגבר אבשלום וחזק את מלכותו, לא השאיר איש מאתנו, כי אם כולנו, החל ממך וילדיך, נשמדנו באופן רע ואויבינו לא היו בוכים עלינו כי אם היו שמחים ומענישים את המבכים את צרותינו.

[256] ואתה אינך מתביש להתנהג ככה ביחס לצר ואויב, אשר למרות היותו בנך נעשה כה פושע. חדל מאפוא מצערך הבלתי צודק והראה פניך לחיליך ותן להם תודה על הנצחון ועל גבורתם בקרב. ואם תמשיך במעשיך כמו עתה, אפתה עוד היום את העם שיפשע בך וימסור את המלוכה לאחר, אז אעשה את אבלך יותר מר ויותר אמיתי“. בדבריו אלה הסיח יואב את דעת המלך מצערו והביאו להבנת המציאות.

[257] ועתה החליף דוד את בגדיו והכין את עצמו להיות ראוי להופיע לפני ההמון וישב על יד השער, עד שהעם כולו שמע על הדבר ומהר אליו לקבל את פניו. המאורעות האלה קרו אפוא באופן זה.

[258] (XI – 1) והנה2665 העברים אשר היו עם אבשלום ונסו מהקרב אחרי שובם איש איש לביתו שלחו לכל עיר ועיר והזכירו2666 להם את הטובות אשר עשה דוד ואת החרות אשר השיג להם בהצילו אותם מתוך מלחמות רבות וגדולות;

[259] ויאשימו את עצמם על אשר גרשו אותו מהמלוכה ומסרוה לאחר ועתה אחרי שהנגיד אשר שמו עליהם מת, לא פנו אל דוד שיחדל מכעס ויטה חסדו אליהם וכי יקבל את המלוכה בידו וידאג כבר לעניני העם כמקודם. אלה אפוא היו הידיעות שהובאו בלי הרף לדוד2667.

[260] בכל זאת שלח המלך אל צדוק ואביתר הכהנים הגדולים כי ידברו אל ראשי שבט יהודה, מה גדולה החרפה להם שהשבטים האחרים2668 יבחרו בדוד למלך עליהם „וביחוד הלא אתם קרובים לו ודם משותף נפל בחלקכם“.

[261] ויצו עליהם כי ידברו את הדברים האלה גם אל שר הצבא עמשא שלמרות היותו בן אחותו אינו מדבר על לב ההמון כי יחזיר לדוד את המלוכה; ויחל ממנו לא לבד סליחה, כי זו כבר ניתנה לו, אלא גם את המפקדה על כל העם, אשר גם אבשלום נתן אותה לו.

[262] והכהנים הגדולים שוחחו גם עם ראשי השבט, גם דברו עם עמשא ומסרו לו את דברי המלך ועוררוהו שיחשוב על מעשיו. והלה שדל את השבט לשלוח מיד שליחים אל דוד ולהזמינו כי ישוב אל ממלכתו. את הדבר הזה עשו גם כל בני ישראל הודות לעדודו של עמשא2669.

[263] (2) אחרי2670 בואם של השליחים יצא דוד ירושלימה. ושבט יהודה הקדים לבוא לפני האחרים אל הנהר ירדן להפגש עם המלך וגם שמעי בן גרא עם אלף איש אשר הביא משבט בנימין וציבא העבד המשוחרר של שאול עם חמשה עשר בניו ועשרים עבדיו.

[264] ואלה עם שבט יהודה גשרו גשר2671 על הנהר, למען אשר יקל יותר על המלך ועל אנשיו לעברו. בהגיע המלך אל הירדן קדם שבט יהודה את פניו ובעלותו על הגשר2672 נפל שמעי על פניו ויחבק את רגליו ויתחנן כי יסלח לו על אשר העוה נגדו ולא יקשיח את לבו אליו ואל ישים את מחשבתו לנקמה כשאך הגיע לעוזו, עליו לחשוב כי מתוך חרטה על שגיונותיו הזדרז לבוא הראשון אליו.

[265] בעוד שזה מפציר ומתחנן אמר אבישי אחי יואב: „התחת זאת לא יומת כי קלל את האיש אשר הוקם מאת אלהים למלך?“ ויפן אליו דוד ויאמר: „האם לא תחדלו, בני צרויה? אל תעוררו עוד פעם נגדנו מהומות ומרידות חדשות נוסף לראשונות. ידוע תדעו כי היום תחלת מלכותי.

[266] משום זה נשבע אני לבטל את הענשים לכל עושי עולה ולא לרדוף את הפושעים נגדי. ואתה, שמעי, הוסיף ואמר, חזק ואל תירא פן אמיתך“. וזה השתחוה למלך ויצא מאת פניו.

[267] (3) ויצא2673 לקראתו גם בן בנו של שאול, מפיבושת, לבוש בגדים בלתי נקיים ושערו מגודל ופרוע; כי אחרי בריחת דוד לא הסתפר2674 מתוך צער ולא כבס את בגדיו בחשבו את התמורה שבאה על המלך כאסון לעצמו; ואולם הוא נאשם לא בצדק על ידי סוכנו ציבא לפני המלך.

[268] אחרי אשר ברך את המלך והשתחוה לפניו התחיל זה לשאול מדוע זה לא יצא יחד אתו לקחת חלק בבריחה? ויען מפיבושת כי זאת היא אשמת ציבא; כי אמנם נצטוה עבדו להכין את הדרוש בשביל היציאה לדרך, אבל לא שם לבו לדבריו ולא ציית לו כאילו הוא העבד.

[269] „לו היו רגלי בריאות, לא עזבתיך, היית משתמש בהן במנוסתך. אולם לא בזה בלבד עוה לי בנוגע ליראת הכבוד אליך, אדוני, אלא גם הֵרַע לי בשקריו כי הלשין עלי. ואמנם יודע אני כי מדבות אלה לא יגיע דבר לתוך רוחך הישרה והאוהבת את האמת, אשר גם האלוהות רוצה בה שתעוז.

[270] הלא על אף הסכנות המרובות שהיה עליך לסבול מאת אֲבי אָבי ובגללן היה כל ביתנו חייב להכרת ואתה היית מחלן ורחמן בהשכיחך את כל המעשים הללו בו בזמן שהיה העוז בידך והיכולת להעלותם בזכרונך ולנקום את נקמתך בעדם. לעומת זאת חשבת אותי לאוהבך ונתת לי להיות יום יום באוכלי שולחנך ולא מנעת ממני מאומה כמו מהמכובד מבין בני משפחתך“.

[271] אחר שדבר מפיבושת את הדברים האלה החליט המלך לא להעניש את ציבא בשל הדבה שדבר, אלא אמר יען לא בא אליו מפיבושת יחד עם ציבא נתן לזה הכל במתנה והבטיח למפיבושת כי יסלח לו וצוה להחזיר לו את החצי מהנכסים. ומפיבושת אמר: „והיה לציבא הכל, די לי שקבלת בידך את מלכותך“.

[272] (4) וברזילי2675 הגלעדי, איש גדול ובעל תואר אשר הספיק צידה רבה לדוד במחנים, לִוָּהוּ עד הירדן והוזמן על ידו לבוא לירושלים: המלך הבטיח לו כי יכלכל את שיבתו2676 בכבוד גדול וידאג לו וישמור עליו כאילו היה אביו.

[273] אבל ברזילי מאן ללכת ולשבת אתו מתוך געגועים לביתו באמרו, כי מחמת זקנותו המופלגת לא יכול ליהנות מהתענוגים – הוא הגיע לשמונים שנה – כי אם עליו לשים דעתו כבר לגויעתו ולקברו ובקש מדוד, אם ברצונו לגמול לו חסד, לשחרר אותו מן הדבר הזה.

[274] בגלל גילו אינו מבחין לא באוכל ולא במשק, נאטמו כבר אזניו לקול הכנורות ולזמרת כלי זמר2677 אחרים, אשר בהם מתענגים האנשים בחברת המלכים.

[275] לבקשתו הרצינית במדה כזו השיב המלך: „אותך אפטר, אבל שלח לי את בנך כִּמְהָם2678, כי אתן לו מכל הטובות“. וברזילי מסר אפוא את בנו וישתחו למלך ואחרי ברכו כי יִמָּלאו כל משאלות לבו שב לביתו, ודוד בא הגלגלה ועמו כבר מחצית העם כולו ושבט יהודה.

[276] (5) ויבואו2679 הגלגלה אל המלך ראשי2680 כל שבט ושבט עם עם רב ויריבו עם שבט יהודה על כי באו אליו בסתר במקום שהפגישה היתה צריכה להיות בהשתתפות כולם יחד ובדעה אחת. אבל נשיאי שבט יהודה בקשו אותם שלא להתרעם עליהם על כי הקדימו אותם: הלא קרובים הם אליו ובגלל זה יותר חרדים לו ומחבבים אותו ולכן היו הראשונים, וגם לא קבלו בעד בואם תחלה כל תשורות2681, אשר בגללן יחרה למאחרים לבוא אל המלך.

[277] הדברים האלה שנאמרו בפי מנהיגי שבט יהודה לא הרגיעו את נשיאי שאר השבטים, כי אם ענו: „מתפלאים אנחנו, אחים, שאתם קוראים את המלך קרוב לכם לבד, כי הלא קבל מאת אלהים את העוז על כולם, עליו להחשב קרוב לכולנו. וגם מטעם זה שלכל העם ישנן אחת עשרה2682 ידות בו, לכם אחת לבד, ואנחנו זקנים2683 מכם, ולא צדקתם לבוא בסתר ובהחבא אל המלך“.

[278] (6) המנהיגים עודם2684 מתוכחים בדברים האלה, קם ביניהם איש בליעל ואוהב מדון, שמו היה שֶׁבַע2685 בן בכרי2686 משבט בנימין, ובפנותו אל ההמון קרא בקול גדול לאמר:

[279] „אין לאיש ממנו חלק בדוד ולא נחלה2687 בבן ישי“. ואחרי דברו תקע בשופר והכריז מלחמה במלך. וילכו כולם אחריו ויעזבו את דוד. רק שבט יהודה נשאר אצלו וילוהו לארמונו בירושלם.

[280] ואת פלגשיו אשר אבשלום בנו שכב אותן, העביר לבית אחר ויצו על המשרתים שיספיקו להן כל צרכיהן, אבל הוא עצמו לא בא אליהן עוד. הוא מנה גם את עמשא לשר צבא והטיל עליו את התפקיד אשר היה ליואב ויצו לו לאסוף משבט יהודה צבא ככל אשר יוכל ולבוא אליו אחרי2688 שלשה ימים, למען ימסור בידו את כל החיל וישלחהו להלחם בבן בכרי.

[281] עמשא יצא והתרשל באסיפת הצבא ולא התיצב ביום השלישי, ויאמר המלך ליואב2689 לא טוב הדבר לתת לשבע רֶוח למען אשר לא יתכונן יותר ויותר ויהיה הגורם לרעות וענינים גדולים מאלה שהמיט אבשלום.

[282] „אל תמתין אפוא עוד, אלא קח את החיל הנמצא ואת שש מאות האיש2690 ורדוף יחד עם אחיך אבישי אחר האויב ובמקום שתמצאהו תנסו לערוך בו מלחמה. הזדרז להקדים אותו פן יקח ערים בצורות ויגרום לנו הרבה עמל ותלאה“.

[283] (7) ויחלט2691 יואב לבלי לחכות עוד, ויקח את אחיו ואת שש המאות ויצו ליתר החיל כל אשר נמצא בירושלם ללכת אחריו ויצא אחרי שבע. ויהי בהגיעו לגבעון – כפר במרחק ארבעים2692 מירושלים – והנה עמשא בא בראש חיל כבד; ויתיצב יואב לקראתו כשהוא חגור חרב ולבוש שריון.

[284] כאשר נגש עמשא לקדם את פניו הערים2693 יואב שחרבו תפול מעצמה מתוך תערה, ובעת הרימו אותה מעל הארץ ובאחזו בשניה את זקן עמשא אשר התקרב אליו כאילו לחבקו מבלי שזה נשמר, דקר אותו בבטנו וימיתהו. הוא בצע בזה מעשה פשע ובליעל בהחלט נגד עלם טוב ושאר בשרו ושלא חטא נגדו, רק מתוך קנאה על שנעשה שר צבא והעמד מאת המלך במעלה אחת אתו.

[285] כי מאותה סבה רצח גם את אבנר, אלא לפשע ההוא היתה למראית עין עילה מתאימה לעשותו בר־כפרה, מחשבתו לנקום את דם אחיו עשאל, אולם לרצח עמשא אין הצטדקות כזו.

[286] אחרי המיתו את חברו במפקדת הצבא רדף אחרי שבע בהשאירו2694 איש על יד המת ובשימו עליו לקרוא אל החילים כי עמשא הומת בצדק ונענש כמגיע לו2695. „אם אתם נוטים אחרי עניני המלך לכו אחרי שר צבאו יואב ואחיו אבישי“.

[287] ויען כי הגויה היתה מוטלת בדרך ואיש איש מההמון המתאסף סביבה, כדרך האספסוף, עמד והסתכל והביע את חמלתו, הרים אותה השומר משם ונשא אותה אל מקום די רחוק מהדרך ושָׂם אותה שם וכסה אותה במעיל.

[288] אחרי המעשה הזה הלך העם כולו אחרי יואב. הוא2696 רדף אחרי שבע בכל ארץ בני ישראל והנה גלה לו איש2697 ששבע נמצא בעיר בצורה בשם אבל בית מעכה2698. הוא הלך שמה והקיף בצבאו את העיר ושפך סוללה סביבה וצוה לחיליו לחתור תחת החומה ולהפילה. כי אנשי העיר לא קבלוהו לכן חרה אפו בם מאד.

[289] (8) והנה2699 ראתה אשה חכמה ונבונה כי עיר מולדתה באה כבר אל פי האבדון ותעל על החומה ותקרא על ידי החילים2700 אל יואב. הוא בא והיא התחילה לדבר כי האלהים בחר במלכים ובשרי צבא למען אשר ישמידו את אויבי העברים ולהבטיח להם את השלום מפניהם2701. אבל „אתה שוקד להרוס ולהשמיד עיר ואם בישראל שלא חטאה מאומה“.

[290] ויקרא יואב לאלהים כי ימשיך להטות חסדו אליו2702, ויאמר כי לא כן דעתו כי אין ברצונו להרוג איש מהעם אף כי להכרית עיר גדולה כזו; אך אם יקבל את המורד במלך, את שבע בן בכרי, להענישו, יחדל מהמצור ויעלה עם הצבא.

[291] כאשר שמעה האשה את דברי יואב בקשתהו לחכות מעט, יען אחרי רגע קט יהיה ראש האויב משלך אליו, ותרד אל התושבים ותאמר: „הרוצים אתם,אומללים שכמותכם, למות באופן רע יחד עם טפכם ונשיכם בגלל איש בליעל ובן בלי שם ולשימו עליכם מלך במקום דוד אשר רבות הטיב לכם2703 ולהעמיד עיר אחת לבד בפני חיל כה רב ועצום2704?“

[292] היא שדלה אותם בדבריה ויכרתו את ראש שבע וישליכו אותו אל צבא יואב. עתה נתן שר הצבא של המלך אות לעלות מעל העיר ולבטל את המצור.

[293] בבואו לירושלם נעשה שנית שר צבא על העם כולו. המלך שם גם את בניהו2705 בראש שומרי ראשו ועל שש המאות2706 ואת אדורם2707 עשה על המס ואת יהושפט בן אחילוד2708 על המזכירות, את שִׂיָא2709 מנה לסופר, את צדוק ואת אביתר לכהנים.

[294] (XII – 1) אחר2710 הדברים האלה נשחתה הארץ מרעב ויתפלל2711 דוד אל האלהים כי ירחם על עמו ויגלה לו את סבת האסון ותרופתו. ויאמרו הנביאים2712 שרצון האלהים הוא לנקום את נקמת הגבעונים אשר המלך שאול חטא נגדם בהרגו אותם, כי רמה אותם ולא שמר את השבועות אשר נשבעו להם שר הצבא יהושע ומועצת הזקנים2713!

[295] ובכן, אם יתן דוד לגבעונים כי יקחו להם כרצונם את הפצוי בעד המוכים, מבטיח אלהים כי יתרצה ויפדה את העם מצרותיו.

[296] כשמוע המלך מפי הנביאים את רצון האלהים, וישלח ויקרא לגבעונים וישאל אותם איזה רִצוי דורשים הם. וכאשר דרשו כי ימסרו להם שבעה בנים מבית שאול להענישם חפש אחריהם המלך ומסר אותם לידם, אבל חמל על מפיבושת בן יונתן. והגבעונים קבלו את האנשים והענישום כרצונם.

[297] ומיד2714 התחיל האלהים להמטיר ולהחזיר את האדמה לפריונה, בשחררו אותה מהבצורת שהיתה עד עתה; וארץ העברים שבה לפריחתה.

[298] ויצא2715 המלך אחרי זמן לא רב2716 למלחמה על הפלשתים ואחרי שנכנס אתם בקרב הכה אותם אחור; ברדפו אחריהם נשאר לבדו ונתעיף, ויראהו אחד מהאויבים חכמון בן הרפא2717;

[299] הוא היה מזרע הענקים2718 ובידו היתה גם חנית אשר משקל נצבה היה, ככה מספרים2719, שלש מאות שקל ושריון טבעות וחרב2720; ויפן אל דוד וישתער עליו באמרו להמית את מלך האויבים2721; כי היה דוד חלש מחמת עיפות. והנה הופיע פתאום2722 אבישי אחי יואב והגן במגינו על המלך השוכב על הארץ2723 והרג את האויב.

[300] אבל העם הצטער מאד על שהמלך הסתכן ובקושי נמלט וישביעוהו המנהיגים כי לא יצא עוד אתם לקרב למען לא יסבול מנוראות המלחמה בגלל גבורתו והעזתו ויגזול מהעם את הטובות שהוא מביא לו, הן את אלה שכבר העניק להם והן את אלה אשר יְהַנֶה אותם עוד אם יאריך ימים2724.

[301] (2) והפלשתים2725 התאספו אל העיר גזר2726, וישמע המלך וישלח צבא נגדם. אז הצטיין סבכי החֻשתי2727, אחד מגבורי דוד הגדולים ושמו נתפרסם לתהלה רבה, יען כי המית רבים2728 מאלה שהתפארו באבותיהם הרפאים והעריכו מאד את גבורת עצמם2729; הוא נעשה אפוא הגורם לנצחון העברים.

[302] אחרי המפלה ההיא נלחמו עוד פעם הפלשתים וישלח דוד צבא נגדם שבו הצטיין אלחנן2730 קרובו; כי הוא נלחם יחידי עם הגבור מבין כל הפלשתים והמית אותו2731 והכה את האחרים אשר נסו מנוסת חרב ורבים מהם נפלו בהלחמם.

[303] אחרי עבור איזה זמן תקעו את מחנם על יד העיר גת, לא רחוק מגבולות ארץ העברים. ביניהם היה איש אשר גבהו היה שש2732 אמות ובכל רגל ויד היתה לו אצבע אחת יתירה מהרגיל.

[304] מתוך הצבא שנשלח נגדם מאת דוד נלחם יחידי אתו יונתן בן שמה2733 ויהרג אותו ויכריע בזה לנצחון שלם ויקן לו את תהלת הגבורה. כי גם הפלשתי הזה התפאר להיות מילידי הרפאים. אחרי הקרב הזה לא הוסיפו עוד לצאת למלחמה על בני ישראל.

[305] (3) כאשר הונח לדוד ממלחמות וסכנות ושלות שלום סביב לו מעתה, חבר שירים ותהלות2734 לאלהים בקצב שונה, יען כי עשה מהם בקצב שלישי ומהם בקצב חמישי2735. ובהכינו2736 כלי שיר למד את הלויים להלל בהם לאלהים ביום הנקרא שבת ובשאר ימי חג.

[306] והנה צורת הכלים היתה כזו: הכנור2737, בו מתוחים עשרה מיתרים ומקישים עליהם במקוש, אבל לנֵבל2738 שנים עשר קולות ופורטים עליו באצבעות, והמצלתיים2739 היו רחבים וגדולים ועשויים נחושת. על הענינים האלה די לנו במה שדברנו, כי דברנו רק למען לא להשאיר בלי ידיעה על תכונת כלי השיר שהזכרנו.

[307] (4) האנשים2740 שהיו עם המלך היו כולם בני חיל, אולם המעולים ביותר ביניהם והמצוינים בעלילותיהם היו שלשים ושמונה2741, ואספר את מעשיהם של חמשה מהם בלבד, כי אלה יספיקו לברר גם את יתרונותיהם של האחרים. ואמנם, היה בכוחם של האנשים האלה לכבוש ארץ ולהכניע עמים גדולים.

[308] הראשון היה יָשָׁבְעָם2742 בן חכמוני2743 אשר התפרץ תכופות לתוך מערכות האויבים2744 ולא חדל מלהלחם לפני הפילו תשע2745 מאות מהם. אחריו היה אלעזר בן דודו2746 אשר היה עם המלך בפַּס־דמים2747;

[309] כאשר פעם נבהלו בני ישראל מפני המונם של הפלשתים ונסו, נשאר האיש הזה הוא לבדו ובהשתערו על האויבים הכה רבים מהם עד שמן הדם דבקה חרבו אל ימינו. ובני ישראל כראותם שהפלשתים הוכו על ידו שבו אל שדה הקרב2748 לרדוף ונחלו ביום ההוא נצחון מפליא ומפואר, ואלעזר המשיך להרוג והעם הלך אחריו ופשט את החללים.

[310] השלישי היה בן אגא2749 ושמו שמה2750. באחד הקרבות עם הפלשתים כאשר התיצבו אלה במערכה במקום ששמו לחי2751 והעברים פחדו גם הפעם מפני חילם ולא החזיקו מעמד, עמד הוא לבדו מנגד, כצבא במערכה, והכה חלק מהם ארצה, ורדף אחרי אלה אשר לא יכלו לשאת את עוז ידו ופנו עורף.

[311] הם אפוא מעשי הגבורה אשר הראו השלשה בקרב2752. ויהי בעת המצא המלך בירושלם2753 בא חיל הפלשתים להלחם ודוד עלה אל המצודה, כמו שאמרנו למעלה2754, לשאול באלהים בדבר המלחמה,

[312] ומחנה האויבים חונה בעמק המשתרע עד העיר בית לחם הרחוקה מירושלים עשרים2755 ריס, ויאמר דוד אל רעיו: „מים טובים לנו בעיר מולדתי“, ובהללו ביחוד את המים אשר בבור בקרבת השער הוסיף, שרצוי לו יותר כי יביא לו איש לשתות מהמים האלה מאשר יתן לו אוצרות רבים.

[313] כששמעו שלשת האנשים האלה את רצון המלך, מהרו מיד לצאת ויבקיעו דרך מחנה האויבים ובאו לבית לחם ואחרי שאבם מהמים שבו עוד פעם דרך המחנה אל המלך, וכה היו הפלשתים מוכי תמהון על העזתם ועוז רוחם שלא נעו ולא זעו ולא נסו דבר אליהם אף כי היו בלי ערך בגלל מעוטם.

[314] המים הובאו ולא שתה אותם המלך באמרו כי הובאו בסכנה של בני אדם ובדמם ובגלל זה לא יאה לו לשתותם, ויסך מהם2756 לאלהים ויודה לו בעד הצלת האנשים2757.

[315] אחריהם היה אחי יואב, אבישי, כי גם זה הרג ביום אחד שש2758 מאות מהאויבים. החמישי היה בניהו מזרע הכהנים2759; הוא נקרא למלחמת בינים מאת שני אחים נודעים2760 בארץ מואב וינצחם הודות לגבורתו.

[316] ופעם אחרת קרא אותו למלחמת שנים איש מצרי נפלא בקומתו וימיתהו בפגעו בו בחניתו שלו אף כי היה בניהו בלי נשק נגד איש מזוין; כי הוציא מידו בחזקה את רמחו, ועודנו חי ונלחם גזל ממנו את זינו והכה אותו בנשקו שלו. אפשר להוסיף לפעולותיו שסופרו מקודם גם את זאת אשר בנוגע לאומץ רוח שבה עולה עליהן או אינה נופלת מהן: כאשר הוריד פעם אלהים שלג מעדה רגלו של ארי ונפל לתוך בור. ויען כי חלל הבור היה צר, ברור היה כי יגוע הארי כשהשלג יסגור עליו, וכשלא ראה דרך לצאת ולהמלט – שאג.

[317] והנה שמע בניהו בעברו שם במקרה את קול החיה וילך אחרי הקול וירד לתוך החלל ויכה את הנלחם על נפשו במקל אשר בידו ויהרגהו מהר2761. גם האחרים היו כמוהם ובצעו מעשי גבורה.

[318] (XIII – 1) והמלך2762 דוד חפץ לדעת את מספר רבבות העם אבל שכח2763 את פקודת משה אשר אמר לפנים2764 שאם העם יפָּקד על העם לשלם לאלהים מחצית השקל בעד כל גולגולת, ויצו ליואב שר הצבא לצאת ולפקוד את כל המון העם.

[319] המלך לא שמע לדברי יואב שאין צורך בדבר אלא צוה כי יצא מבלי להתמהמה2765 למפקד העברים, ויקח יואב אתו את ראשי המטות2766 וסופרים2767 ויעבור בארץ בני ישראל ואחרי דעתו את מספר ההמון פנה לירושלם אל המלך כעבור תשעה חדשים ועשרים יום וימסר למלך את מספר העם פרט לשבט בנימין ולשבט לוי אשר לא הספיק לפקדם, יען כי התחרט המלך על חטאו לאלהים2768.

[320] ויהי מספר יתר בני ישראל תשע2769 מאות אלף היכולים לשאת נשק ולצאת בצבא, ומספר בני שבט יהודה לבד היו ארבע2770 מאות אלף.

[321] (2) כאשר2771 הודיעו הנביאים2772 לדוד שחרה אף האלהים בו התחיל להתחנן ולהעתיר כי יָחֹן אותו אלהים ויסלח לחטאתו. וישלח האלהים את גד הנביא למען הציע לו שלש ברירות ועליו לבחור מביניהן את הטובה בעיניו. אם בוחר הוא כי יהיה רעב בארץ במשך שבע2773 שנים או ילחם2774 שלשה חדשים וינגף לפני אויביו או דֶּבר ומחלה יובאו על העברים במשך שלשה ימים.

[322] דוד שהיתה לפני הבחירה הקשה בין רעות גדולות הצטער והיה אובד עצות מאד. אבל כאשר אמר הנביא כי העונש בוא יבוא בהכרח וצוה כי ישיב מיד תשובה למען אשר יודיע לאלהים את בחירתו, שקל המלך בדעתו, שאם ידרש רעב יֵרָאה הדבר לאחרים כי עשה זאת יען אין לו לפחד לעצמו הלא אגר לעצמו דגן לרוב, אולם להללו יבוא אבדון בעקבות הרעב.

[323] ואם יבחר שלשת החדשים להיות מנוצח, יאמרו, הלא גבורים סביביו ושומרי ראש לו ובגלל זה אינו מפחד מפני שום דבר ובחר במלחמה. ובכן דרש אסון משותף למלכים ונתינים, שבגללו שוה המגור לכולם2775, והביע את דעתו כי טוב בהרבה לפול בידי האלהים מאשר בידי האויבים.

[324] (3) והנביא2776 הודיע לאלהים את הדברים אשר שמע2777 וישלח האלהים את הדֶּבר ואת התמותה לעברים. וימותו לא באופן שוה עד כי לא על נקלה הכירו במחלה; הרעה היתה אמנם אחת אבל השחיתה בהם בנסבות ובהופעות שונות ומשונות עד שלא יכלו לעמוד על טיבה.

[325] כי איש נספה אחרי אחיו, ובבוא המחלה הנוראה הגיע קצם מבלי שהרגישו בו. מהם הוציאו את נשמתם לפתע פתאום אחרי יסורים חזקים וכאב מר, אחרים נמקו בענים עד שלא נשאר מהם לקבורה כי נאכלו ממחלתם כליל.

[326] אחרים חשכו עיניהם פתאם ונחנקו ואנחה בפיהם, אחדים מתו בעוד שהם מקברים אחד מאנשי ביתם מבלי לגמור את הקבורה2778. ויאבדו מעת שהתחילה מחלת הדבר להשחית בהם בבוקר השכם עד שעת ארוחת הצהרים2779 שבעים אלף.

[327] עתה שלח המלאך את ידו על ירושלים בשלחו את המגפה גם שמה. והמלך לבש שק ונפל ארצה2780 והתחנן לאלהים ובקשהו כי יתרצה כבר ויסתפק באלה שמתו ויחדל.

[328] כשהרים המלך את עיניו לשמים וראה את המלאך מרחף עליהם לעבר ירושלים וחרבו שלופה בידו2781 אמר לאלהים, כי לו, לרועה2782, מגיע העונש אבל על העדר להנצל כי לא חטא מאומה, והפציר בו כי יפנה אפו עליו ועל כל ביתו ויחוס על העם.

[329] (4) ואלהים2783 האזין לתפלתו ועצר2784 את הדֶבר ושלח את גד הנביא ויצוהו לעלות מיד אל הגורן של אֲרַוְנָה2785 היבוסי ושיבנה במקום ההוא מזבח לאלהים ויעלה קרבן.

[330] כשמוע דוד את הדבר לא התרשל אלא הזדרז מיד ללכת אל המקום שנקבע לו. וארונה היה דש חטים וכראותו את המלך הולך ובא וכל עבדיו עמו וירץ לקראתו וישתחוה לו. הוא היה אמנם מגזע היבוסי אבל אחד מידידיו הטובים ביותר של דוד, לכן לא הרע לו דוד כאשר לכד את העיר כמו שתארנו מעט קודם לכן2786.

[331] וכאשר שאל ארונה מה הדבר שהאדון בא אל עבדו, ענה דוד לקנות ממנו את הגורן למען הקים בו מזבח לאלהים ולהקריב קרבנות. וזה אמר כי נותן הוא לו ברצון גם את הגורן וגם את המחרשות2787 וגם את הבקר להעלותם עולה ומברך אותו שהאלהים יקבל ברצון את הקרבן.

[332] ויאמר המלך כי מכבד הוא אמנם אותו בגלל ישרו ורוחב לבו ומקבל הוא את המתנה, אבל דורש הוא שיקבל מחיר בעד הכל, כי לא נכון הוא להקריב קרבן חנם.

[333] וכאשר אמר ארונה כי המלך יעשה הטוב בעיניו, קנה ממנו את הגורן בחמשים2788 שקל. ויבן את המזבח ויקדשהו ויעל עולות שלמים. והאלהות נעתרה באלה ונתמלאה שנית רחמים. וקרה המקרה שאל המקום הלז הוליך אברהם את יצחק בנו להעלותו עולה ובעמדו לשחוט את הנער הופיע פתאום איל כשהוא עומד אצל המזבח ואותו הקריב אברהם במקום בנו, כמו שאמרנו למעלה2789.

[334] כראות המלך דוד שאלהים שמע את תפלתו וקבל את קרבנו ברצון2790 החליט לכנות את כל המקום ההוא מזבח העם כולו2791 ולבנות מקדש לאלהים ומוצא שפתיו זה עמד לבוא בעתיד, כי האלהים שלח אליו את הנביא לאמר לו שבנו אשר ימלוך אחריו יבנה שם מקדש2792.

[335] (XIV –1) אחרי2793 הנבואה הזאת צוה אפוא המלך לספור את הגרים ונמצאו כמאה ושמונים אלף2794 חוצבי אבן ואת שאר ההמון ייחד להוביל את האבנים ושלשת אלפים וחמש2795 מאות מהם העמיד על העובדים. הוא הכין גם הרבה ברזל ונחושת למלאכה ועצי ארזים רבים וגדולים מאד.

[336] את אלה שלחו לו הצורים והצדונים, כי אצלם הזמין את העצים הנחוצים לו. ולאוהביו אמר כי את הדברים האלה הוא מכין עתה למען ישאיר לבנו אשר ימלוך אחריו את החומר מוכן לבנין המקדש כי לא יוכל להמציא לו אחרי כן בהיותו צעיר ובגלל גילו יהיה בלתי מנוסה לענינים כאלה, אלא יהיה מצוי לו לגמור את המפעל2796.

[337] (2) ויקרא2797 לשלמה בנו ויצוהו לבנות מקדש לאלהים אחרי שיקבל את המלוכה, ויאמר לו כי היה עם לבבו לעשות זאת בעצמו אלא אלהים עכב בידו, יען כי התגאל בדם המלחמות2798, אולם חזה לו כי שלמה בנו הצעיר2799, ובשם זה יכונה2800, יבנה לו את המקדש והבטיח לו כי האלהים עצמו ידאג לו כאָב ויעשה בימיו את ארץ העברים מאושרת ועם יתר הטובות יתן את הטוב שבכל: שלום וחרות ממלחמות ומהתמרדות התושבים.

[338] „ולכן, אחרי שנועדת עוד לפני לידתך מאת האלהים להיות מלך, התאמץ להיות ראוי להבטחתו, כי תהיה ירא אלהים וישר וגבור ושמור את מצוותיו ואת החוקים אשר נתן לנו על ידי משה ואל תתן לאחרים לעבור עליהם.

[339] ואת המקדש אשר נגזר שיוקם בשבילו בימי מלכותך, התאמץ להשלימו שיהיה ראוי לאלהים, ואל תרתע מפני גודל המלאכה ואל תואש ממנה, כי את כל הדברים אכין לך לפני מותי.

[340] דע לך כי נצברו כבר עשרת אלפים ככר זהב, מאה אלף ככר כסף2801 וגם אספתי נחושת וברזל לאין ספור והמון עצים ואבנים לאין ערוך, ולך גם רבבות רבות של חרשי אבן וחרשי עץ; ואם נחוצים לך עוד מאלה תוסיף לך עליהם. חזק ואמץ אפוא כי האלהים מגן לך“.

[341] ויצו גם לכל שרי העם לעזור לבנו בדבר הבנין ולהתמסר לעבודת האלהים בלי פחד מכל צרה. שכר עמלם יהיה שלום וצדק, כי באלה משלם אלהים לאנשים יראי האלהים וישרים.

[342] והוא פקד שלאחר שיִבָּנֶה המקדש, יכניסו בו את הארון והכלים הקדושים אשר זה מכבר ראוי להם המקדש לוּ שמעו אבותינו במצוות האלהים אשר צוה שאחרי שיירשו את הארץ הזאת יבנו לו מקדש2802. אלה הדברים דבר אפוא דוד אל המנהיגים ואל בנו.

[343] (3) ובינתים2803 הלך המלך הלוך והזקין ובגלל גילו נעשה גופו קר וקפוא עד כי הכסוי בבגדים רבים לא יכול היה לחממו, ויתאספו הרופאים2804 ויעצו כי בתוך כל הארץ תבוקש בתולה יפה ותישן עם המלך וכי הנערה תחממהו2805 והדבר הזה יועיל לו נגד הקרירות.

[344] ותמצא בעיר אחת אשה אשר עלתה בטוב תוארה על כל הנשים. אבישג2806 שמה, אשר רק שכבה יחד עם המלך לחמם אותו, יען כי בגלל זקנתו היה חלש מלהתעלס אתה ולבוא אליה. אולם בדבר העלמה הזאת נשוב לדבר עוד מעט.

[345] (4) והנה2807 בנו הרביעי של דוד, עלם גבה קומה וטוב תואר, אשר נולד לו מאשתו חגית ושמו אדוניה, זמם מזימה כאבשלום2808 ויתנשא למלוך ויאמר אל אוהביו שעליו לתפוש את השלטון; ויעש לו הרבה רכב וסוסים וחמשים איש רצים לפניו.

[346] ואף כי אביו ראה את המעשים האלה לא נזף2809 בו ולא מנע אותו מיזמתו ולא העלה על דעתו לשאול אותו לשם מה עושה הוא את מעשיו. תומכים היו באדוניה שר הצבא יואב והכהן הגדול אביתר, מתנגדיו היו רק הכהן הגדול צדוק והנביא נתן ובניהו ראש שומרי הראש ושמעי רעה2810 דוד והגבורים כולם.

[347] ואדוניה הכין משתה מחוץ לעיר אצל המעין אשר בגן המלך2811 ויקרא את כל אחיו חוץ משלמה ויביא אתו גם את שר הצבא יואב ואת אביתר ואת השרים משבט יהודה2812, אבל לא קרא לסעודה את צדוק הכהן הגדול ואת נתן הנביא ואת בניהו אשר על שומרי הראש ושום איש מהצד המתנגד.

[348] את הדבר הזה הודיע נתן הנביא לאם שלמה, בת שבע, כי אדוניה מלך וכי דוד אינו יודע זאת ויעץ לה כי תציל את נפשה ואת נפש בנה שלמה וכי תלך בעצמה אל דוד ותאמר שאף כי נשבע ששלמה ימלוך אחריו לוקח כבר בינתים אדוניה את השלטון בידו.

[349] והנביא הוסיף ואמר כי עודנה מדברת עם המלך יבוא הוא החדרה וימלא אחרי דבריה.

[350] בת שבע שמעה בקול נתן ותבוא אל המלך ותשתחוה ותדרוש רשות לדבר ותמסור לו ככל אשר אמר לה הנביא ותספר על אודות המשתה של אדוניה ועל אודות האנשים שנקראו על ידו בהזכירה את הכהן הגדול אביתר ואת שר הצבא יואב ואת בניו זולת שלמה ואוהביו הקרובים ביותר. ותאמר שעיני העם נשואות אליו לראות במי יבחר הוא למלך ותבקש כי ישים לב לדבר, שאחרי מותו ואדוניה ימלוך יהרוג אותה ואת שלמה בנה2813.

[351] (5) עוד2814 האשה מדברת ושומרי הסף הודיעו שנתן רוצה לראות את המלך. המלך צוה להרשות לו להכנס ושאל אם דוד הכריז היום את אדוניה למלך ומסר לידו את השלטון כי עשה מסבה מפוארה והזמין את כל בני המלך, זולת שלמה, ואת שר הצבא יואב והם מריעים וצוהלים ומברכים אותו כי יאריך ימים בממלכתו.

[352] „ולא קרא לא אותי ולא את הכהן הגדול צדוק ולא את בניהו שר שומרי הראש. מן היושר הוא שאיש ואיש ידע אם הדבר נעשה בהסכמתך“. אחרי דַבֵּר נתן את הדברים האלה צוה המלך לקרוא אליו את בת שבע, כי היא התחמקה מתוך החדר בבוא הנביא2815.

[353] בבוא האשה אמר: „נשבע אנכי לך באלהי האלהים שאמנם שלמה בנך ימלוך כמו שנשבעתי מכבר והוא ישב על כסאי, והדבר יעשה היום הזה“.

[354] ותשתחוה האשה לפניו ותברך אותו שיחיה חיים ארוכים.

[355] וישלח המלך לקרוא לכהן הגדול צדוק ולבניהו אשר על שומרי הראש ובבואם צוה לקחת אתם את נתן הנביא והחילים אשר בחצר2816 ויושיבו את בנו שלמה על פרדת המלך ויוליכוהו לעיר אל המעין הנקרא גיחון2817 וימשחוהו בשמן הקודש ויכריזוהו למלך. את מעשה הדבר הזה פקד על צדוק הכהן הגדול ועל נתן הנביא.

[356] ויפקד כי ילווהו דרך העיר כשהם תוקעים בשופרות וקוראים ששלמה המלך ישב לעולם על כסא המלך2818, למען אשר ידע העם כולו שהוא מיועד מאת אביו למלך, ולשלמה צוה2819 על דבר השלטון שימשול על כל עם העברים ועל שבט יהודה ביראת אלהים ובצדק2820.

[357] אחרי התפלל בניהו כי האלהים יטה חסדו לשלמה, הרכיבוּ מבלי להתמהמה את שלמה על הפרדה ויוליכוהו חוצה לעיר אל המעין וימשחוהו בשמן ויובילוהו העירה בתרועות ויברכוהו כי יאריך ימים רבים על ממלכתו ואחרי שהביאוהו אל בית המלך הושיבוהו2821 על הכסא.

[358] וכל העם פנה מיד למשתאות ולחגיגות ולשמוח ברקודים לקול החלילים עד כי האדמה כולה והאויר2822 נבקעו מהמון כלי השיר.

[359] (6) ויהי2823 בשמוע אדוניהו והנוכחים במסבה את השאון ויחרדו ושר הצבא יואב אמר כי אינו מרוצה מהשאון ולא מקול השופר. המסובים הזניחו את המסיבה, איש לא טעם מן המאכלים2824 כי שקעו במחשבות.

[360] והנה בא אליהם במרוצה יונתן בן הכהן הגדול אביתר. אדוניהו שמח לראות את העלם ויכנהו מבשר טובות, אך כאשר ספר לו על המאורעות בנוגע לשלמה ואת החלטת המלך דוד קפצו כולם מהמשתה ואדוניהו והקרואים כולם ברחו איש איש לביתו.

[361] ואדוניהו ירא מפני המלך בגלל מעשהו ועשה את עצמו כמתחנן לאלהים2825 והחזיק בקרנות המזבח – אלה הם הזיזים הבולטים ממנו. את מעשהו זה הודיעו לשלמה וגם כי דורש הוא הבטחה ממנו כי לא יטור לו ולא יעשה לו שום רעה.

[362] והמלך ברוב אדיבותו וחכמתו פטר אותו ביום ההוא בלי עונש בעד עונו, אבל אמר, אם יתפש אדוניהו שנית במעשה מרד, יהיה הוא עצמו אשם בענשו, וישלח אנשים שיוציאוהו ממקום מקלטו; הוא בא והשתחוה והמלך צוהו ללכת לביתו מבלי לחשוש וידרוש ממנו כי להבא ייטיב דרכו כי זה יהיה רק לטובתו.

[363] (7) ויען כי רצה2826 לחזק את בנו בממלכה על העם כולו2827 ויאסוף לירושלם את שרי העם ואת הכהנים ואת הלויים. ובספרו את אלה2828 ראשונה מצא את מספר האנשים מבן שלשים עד חמשים2829 שנה שלשים ושמונה אלף.

[364] מאלה הועיד למנצחים על בנין המקדש עשרים וארבעה אלף, ששת אלפים מהם שופטים על העם וסופרים2830, ואותו המספר של מהללים לאלהים אשר ינגנו בכלים שהכין דוד כמו שאמרנו למעלה2831.

[365] ויחלק אותם גם לפי בתי אבות ויבדל את הכהנים מהשבט2832 וימצא בהם עשרים וארבעה בתי אבות2833, מבית אלעזר ששה עשר ומבית איתמר שמונה, ויצו כי בית אב אחד ישרת לאלהים שמונה ימים, משבת לשבת2834.

[366] באופן זה חולקו בתי אבות כולם בגורל לפני דוד, צדוק ואביתר2835 הכהנים הגדולים וכל השרים. ובית אב שיצא בגורל הראשון נכתב הראשון וכן השני עד העשרים וארבעה. החלוקה הזאת נשארה עד ימינו אלה2836.

[367] ויחלק גם את הלויים לעשרים וארבעה חלקים ובסדר שיצאו בגורל סודרו לפי משמרות הכהנים לשמונה ימים2837. ויחלק כבוד לבני בניו של משה כי עשה אותם שומרים על אוצרות אלהים ועל ההקדשות אשר היה ברצון המלכים להקדיש2838. ויצו את בני שבט הלוי ואת הכהנים לעבוד את האלהים לילה ויום כאשר צוה אותם משה.

[368] (8) אחרי2839 כן חלק את כל הצבא לשנים עשר חלקים על מצביאיהם ושרי המאות והמפקדים. כל מחלקה ומחלקה הכילה עשרים וארבעה אלף ועליהם פקד לעמוד לשרוּת שלמה המלך כל אחת שלשים יום מהראשון לחודש עד האחרון יחד עם שרי האלפים ושרי המאות.

[369] והעמיד בראש כל מחלקה איש אשר ידע אותו לטוב וישר, אחרים שָׂם מפקחים על האוצרות ועל הכפרים ועל השדות ועל המקנה, אולם לא מצאתי צורך להזכיר את שמותיהם.

[370] (9) אחרי2840 אשר סדר המלך כל דבר מהדברים האלה באופן הנזכר למעלה, אסף לאספה את שרי העברים ואת ראשי המטות ואת שרי המחלקות ואת שרי הרכוש והמקנה אשר לו, ויעמוד על בימה גבוהה ונשאה2841 ויאמר אל העם:

[371] „אחי ובני עמי, רוצה אני להודיע לכם כי היה עם לבבי לבנות מקדש לאלהים והכינותי הרבה זהב ומאה אלף ככר כסף, אבל אלהים עכב בידי על ידי נתן הנביא2842 בגלל המלחמות לטובתכם ועל כי גאלתי את ידי בדם האויבים, וצוה שהבן אשר יקבל את המלוכה ובנה את המקדש בשבילו.

[372] ועתה, אפוא, כמו שמשנים עשר הבנים שנולדו ליעקב אבינו נועד, הלא ידעתם, יהודה למלך, גם אנכי מבין ששת אחי נבחרתי2843 וקבלתי את השלטון מאת האלהים מבלי שאיש מהם התרעם. ככה דורש גם אנכי כי בָּני לא יתקוממו איש נגד אחיו על אשר השיג שלמה את המלוכה, אלא בהכירם כי אלהים בחר בו יקבלו אותו בחפץ לב כאדונם.

[373] לא נורא לעבוד גם לשליט זה אם האלהים רוצה בו, מה גם יש לשמוח אם הכבוד הזה נפל בחלקו של אח, ולקחת חלק בשלטונו2844. ובכן, אני תפלה כי הבטחות אלהים תבאנה בשלמות וכי ההצלחה הזאת אשר הוא עצמו אמר לתת בימי מלכותו של שלמה תתפשט על כל הארץ ותמשך בה כל הימים.

[374] וההבטחות האלה, בני, תהיינה בטוחות לך ותגענה לשיא הטוב אם תהיה ירא האלהים ואיש ישר ושומר את חוקי אבותינו, ואם לא, אם תעבור עליהם, אתה צפוי לרעות“.

[375] (10) והנה2845 אחרי שנשא המלך את דברו הפסיק ומסר לשלמה לעיני כולם את התרשים ואת התבנית של בנין בית המקדש על יסודותיו ואולמיו ועליותיו,

[376] ומה גבהם ורחבם ומה מספר כלי הזהב והכסף וקבע את משקלם. וגם בדברים עוררהו שיתאמץ בכל מאודו בעד המפעל וכן את השרים ואת שבט הלוי שיתנו את עזרתם אם בגלל גילו ואם בגלל שאלהים בחר בו לעמוד בראש בנין המקדש ובראש המלוכה2846.

[377] ויבאר להם כי הבנין קל בשבילם ולא יגרום עמל רב הואיל והכין כבר הרבה ככרי זהב ועוד יותר כסף ועצים והמון חרשי־עץ וחרשי־אבן וברקת2847 וכל אבן יקרה.

[378] ועתה, הוסיף ואמר, יתן כתרומה ראשונה משלו2848 שלשת אלפים ככרי זהב טהור2849 אחרים להיכל ולמרכבת אלהים2850, את הכרובים, אשר יעמדו על הארון לסוכך עליו2851. אחרי ששתק דוד נתעוררה התפעלות רבה גם אצל השרים וגם אצל הכהנים ושבט הלוי2852 לאסוף ולנדב נדבות מפוארות ונהדרות;

[379] כי קבלו על עצמם להביא זהב חמשת אלפים איסתורי2853, כסף עשרת אלפים ככר ורבבות רבות2854 ככרי ברזל, ואם היתה לאיש אבן יקרה הביאה ומסרה לאוצר אשר עליו הפקד יחיאל2855 מבני בניו של משה.

[380] (11) בשל2856 המעשים האלה שמח כל העם ודוד בראותו את המסירות ואת חפץ נפשם של השרים והכהנים ויתר האנשים כולם התחיל לברך את האלהים וקרא אותו בקול גדול אבי העולם ובוראו ומסדר פועל־אלהים ועניני בני האדם, שהם לו עצמו לתפארת, המגן והשומר על זרע העברים והדואג להצלחתו ולממלכה אשר נתן לו.

[381] ואחר שהתפלל גם לאושר העם כולו וששלמה בנו יהיה בעל שכל בריא וישר, איתן על ידי כל התכונות של המדות הטובות, צוה שגם הקהל יהלל לאלהים.

[382] והם נפלו על הארץ וישתחוו ויודו לדוד בעד כל הטובות שהשיגו בימי מלכותו2857. למחרת הקריבו קרבנות לאלהי אלף פרים וכמספר הזה אילים ואלף כבשים, אשר העלו אותם עולה, הם הקריבו גם זבחי שלמים לרבבות2858. וכל היום ההוא חגגו המלך יחד עם העם כולו ומשחו שנית את שלמה בשמן והכריזוהו למלך ואת צדוק לכהן גדול על כל האומה. ויוליכו את שלמה אל בית המלך ויושיבוהו על כסא אביו וישמעו אליו מהיום ההוא והלאה.

[383] (XV – 1) כעבור2859 זמן מה חלה דוד בגלל זקנתו ובהרגישו כי הולך הוא למות, קרא לבנו שלמה ויאמר לו את הדברים האלה: „עומד אני, בני, ללכת לתעודתי ולהאסף אל אבותי וללכת את הדרך המשותפת לכל בני האדם החיים אתנו ואשר יחיו אחרינו2860, וממנה לא שב איש להודע מהנעשה בין החיים.

[384] ויען כי עודני חי וקרוב לקצי אעיר את לבך לאותם הדברים אשר יעצתיך גם מקודם להיות איש ישר כלפי הנשלטים. ירא שמים כלפי האלהים אשר נתן לך את המלוכה, לשמור את מצוותיו ואת חוקיו אשר שלח לנו ביד משה, ואל תתרשל בהם בהפנותך את לבך להכרת פנים או לחנופה או לחמדה או ליצר אחר.

[385] כי הפסד תפסיד את חסדי האלהות אליך אם תעבור על חוק מהחוקים ותהפוך נגדך את השגחתו הטובה. אולם אם תהיה איש כאשר עליך להיות וכאשר אני מזהירך תקשור את המלכות לזרענו ושום משפחה זולתנו לא תשלוט על העברים, כי אם אנחנו בעצמנו עדי עד2861.

[386] זכור גם את פשעו של שר הצבא יואב אשר המית מתוך הקנאה2862 שני שרי צבא ישרים וטובים, את אבנר בן נר ואת עמשא בן יתר; את מותם תנקום כראות עיניך, כי עד היום היה יואב חזק ותקיף ממני ולכן נמלט מלתת את הדין2863.

[387] מוסר אני לחסותך את בני ברזילי הגלעדי אשר תקבלם בכל הכבוד ותשומת הלב מתוך חסדך אלי; לא אנחנו המתחילים בחבה אליהם, אלא משלמים אנחנו להם גמול בעד העזרה שהושיט לי אביהם במנוסתי.

[388] ואת שמעי בן גרא משבט בנימין אשר הרבה לקלל אותי בברחי, בדרך למחנים, ובא לקראתי אל הירדן וקבל את ההבטחה כי לא יענש ביום ההוא, עתה תענישהו בחפשך עילה מתאימה2864“.

[389] (2) אחר2865 שיעץ דוד לבנו את העצות האלה בנוגע לעניני המדינה ובנוגע לאוהביו ובנוגע לאלה שידע אותם ראויים לעונש, מת בשנת שבעים לחייו, אחרי שמלך שבע שנים וששה חדשים בחברון אשר בשבט יהודה ושלשים ושלש שנה על כל הארץ.

[390] הוא היה איש תרומות ובעל כל מדה טובה הדרושה למלך והצריכה להיות לאיש אשר לידו נמסר אשרם של עמים כה רבים. הוא היה גבור חיל אשר כמוהו לא היה אחר2866; במלחמות לטובת נתיניו הסתער הוא הראשון לתוך הסכנות והמריץ את חיליו להחזיק מעמד במערכה על ידי השתתפותו בסבלות הקרב ולא על ידי פקודות כאדון;

[391] הוא היה גם מוכשר מאד לתפוס ולהבין את הענינים בעתיד ולסדר את אלה שבמציאות, חכם, נוח לבריות, מיטיב לסובלים, ישר2867, רחום2868 ־ תכונות נעלות ההולמות מלכים יחידי סגולה. ובכל גדולת תקפו לא השתמש לרעה אף פעם זולת בדבר אשת אוריה2869. הוא השאיר עושר גדול אשר כמוהו לא היה לשום מלך מהעברים או מעמים אחרים.

[392] (3) בנו2870 שלמה קבר אותו בירושלים בתפארת הנחשבת לראויה לקבורת מלך, וביחוד קבר עמו הון עצום, אשר על המונו יכול איש לקבל על נקלה מושג מהנאמר עתה:

[393] כי אחרי שחלפו אלף ושלש מאות שנה2871 כאשר אנטיוכוס המכונה הצדיק2872, בנו של דימטריוס, צר על הורקנוס הכהן הגדול וזה רצה לתת לו כסף שיפסיק את המצור ויעל משם עם הצבא, ולא מצא במקום אחר, פתח חדר אחד מהחדרים אשר בקבר דוד ויוציא שלשת אלפים ככר, חלק נתן לאנטיוכוס ובטל באופן זה את המצור, כמו שספרנו במקום אחר2873.

[394] ואחרי שעברו שנים רבות פתח שנית המלך הורדוס חדר אחר והוציא אוצרות רבים2874. אולם איש מאלה לא הגיע עד ארונות המלכים, כי הם נקברו תחת האדמה באמנות כזו שלא יֵראו לאיש הנכנס לתוך הקבר. אולם יספיק לנו מה שדברנו בענינים האלה.



 

ספר שמיני    🔗


[1] (I – 1) על אודות דוד וגבורתו ועל כמה טובות שהיה גורם לבני עמו וכי אחרי שהצליח בכמה מלחמות וקרבות מת זקן בא בימים, תארנו בספר הקודם.

[2] כאשר שלמה בנו, עודנו צעיר לימים2875 קבל את המלוכה, אשר אביו יעד אותה לו עוד בחייו שיהיה אדון לעם הזה לפני רצון האלהים, וישב2876 על כסא המלוכה הריע לו המון העם, כנהוג בעת שמלך מתחיל את מלכותו, כי יצליח בכל מעשיו וכי יגיע בממשלתו לשיבה טובה ומאושרה.

[3] (2) ואדוניהו2877, אשר גם עוד בחיי אביו נסה להשיג את המלוכה, בא אל אם המלך בת שבע ושאל בשלומה בידידות; ותשאלהו אם בא אליה באיזו בקשה וצותה לו כי יגלה לה אותה וברצון תמלא אחריה2878.

[4] והוא התחיל לדבר כי יודעת גם היא שהמלוכה היתה לו הן בגלל הגיל והן בגלל בחירת העם, אולם מאחרי שנסבה לשלמה בנה בעצת האלהים, מחבב ואוהב הוא את ההכנעה תחתיו ומרוצה הוא מהמצב הנוכחי.

[5] ובכן בקש אותה כי תשתדל אצל אחיו ותדבר על לבו כי יתן את פלגש אביו, אבישג, לו לאשה; הלא בגלל זקנתו לא בא עליה והיא נשארה עדיין בתולה2879.

[6] בת שבע הבטיחה להשתדל עבורו במרץ ולהביא את מעשה הנשואין לידי גמר ראשית יען כי המלך ירצה לעשות אתו חסד, ושנית, יען כי היא תפצר בו2880. הוא הלך אפוא מלא תקוה בנוגע לנשואין, ואם שלמה הזדרזה מיד ללכת אל בנה לספר לו מה שהבטיחה לאדוניהו לפי שאלתו.

[7] בנה הלך לקראתה לקדם פניה וחבק אותה, אחר כך הוביל אותה אל החדר שבו עמד כסא המלך, ישב עליו וצוה להעמיד כסא אחר לימינו בשביל אמו. ותשב בת שבע ותאמר: „חסד אחד, בני, שואלת אנכי; מלא משאלתי ואל תגרום לי כעס והתמרמרות עקב סרובך“.

[8] כאשר דרש ממנה שלמה כי תצוה עליו, יען חובה קדושה היא למלא בַּכֹּל רצון אם, והוכיחה על כי בראשית דבריה לא הראתה תקוה בטוחה כי תשיג את מבוקשה אלא חששה פן ישיב את פניה ריקם2881; עתה דרשה ממנו כי יתן את העלמה אבישג לאחיו לאשה.

[9] (3) המלך2882 קבל את דבריה בזעם ושלח מעל פניו את אמו באמרו כי שואף אדוניהו לדברים יותר נעלים ומתפלא הוא איך אינה דורשת כי יְוַתֵּר למענו כלגדול ממנו גם על כס המלוכה, אם היא דרשה עבורו את אבישג לאשה ולו אוהבים אדירים, יואב שר הצבא ואביתר הכהן2883. וישלח לקרוא את בניהו אשר על שומרי הראש ויצוהו להמית את אדוניהו אחיו.

[10] ויקרא את אביתר הכהן ויאמר לו: „העובדה שהתענֵית יחד עם אבי והבאת אליו את הארון היא מצילה אותך ממות. אבל את העונש הזה שם אני עליך על כי התיצבת בצד אדוניהו ותמכת במזימותיו2884: אל תשאר במקום הזה ואל תבוא לנגד עיני, כי אם לך אל מולדתך וחיה על שדותיך וככה תחיה עד סוף ימיך כי חטאת יותר מדי מלהשאר בצדק גם להבא בכהונתך“.

[11] בית איתמר הוסר אפוא מסבה זו מזכות הכהונה, כמו שאמר האלהים מראש לאבי אביו של אביתר, עלי2885, ועבר אל זרע פנחס, אל צדוק.

[12] ואלה האנשים מזרע פנחס שלא שמשו בכהונה מהעת ההיא אשר הכהונה הגדולה עברה אל איתמר, ועלי היה הראשון שקבלה2886, בֻּקִּי2887 בן אבישוע2888, בנו יותם2889, מריות2890 בן יותם, אמריה2891 בן מריות, אחיטוב2892 בן אמריה, צדוק בן אחיטוב, והוא היה הראשון אשר נעשה כהן בימי מלכותו של דוד.

[13] (4) כשמוע2893 יואב שר הצבא כי מת אדוניהו, ויירא לנפשו מאד יען אהב אותו יותר מאשר את שלמה2894 המלך ובחששו לא בלי הגיון לסכנה מנטיתו אחרי אדוניהו, וימלט אמנם אל המזבח, כי חשב למצוא בטחון לעצמו בגלל יראת האלהים2895 של המלך,

[14] אבל, כאשר הודיעו למלך את מחשבת יואב, שלח את בניהו ויצוהו כי ירחיקהו ממקום מקלטו ויובילהו אל אולם המשפט למען ילמד זכות על עצמו2896. אבל יואב אמר כי לא יעזוב את המקדש אלא בוחר הוא למות פה מבמקום אחר.

[15] בניהו הודיע את תשובתו למלך ויצו שלמה לכרות את ראשו2897 בו במקום, כמו שהוא רוצה, ולנקום את נקמת שרי הצבא אשר הרג יואב בזדון ולקבור את גופו למען אשר פשעיו לא יעזבו לעולם את זרעו, אולם שלמה ואביו ישארו נקיים ממוֹת יואב.

[16] ובניהו עשה כמו שנצטוה והוא עצמו נתמנה על הצבא כולו ואת צדוק שם המלך לכהן גדול לבדו תחת אביתר, שאותו הסיר.

[17] (5) ועל2898 שמעי שם לבנות בית בירושלים ולהשאר בקרבתו ואין לו הרשות לעבור את נחל קדרון ואם לא יציית לפקודות אלה יענש עונש מות. ונוסף לחומר האִיום הכריח אותו גם להשבע שבועה2899.

[18] שמעי ענה כי שבע רצון הנהו במה שפקד עליו שלמה ונשבע כי יעשה ככה. הוא עזב אפוא את מקום הולדתו וקבע את מושבו בירושלים. והנה אחרי שלוש שנים שמע כי שני עבדים ברחו ממנו ונמצאים בגת, ויצא אחריהם.

[19] אחרי שובו עם עבדיו שמע המלך שגם לא שם לב לפקודותיו וגם, מה שיותר חמוּר, לא השגיח כלל לשבועות באלהים, ויחר אפו מאד ויקרא אותו ויאמר לו:

[20] „האם לא נשבעת לבלי עזוב את מקומך ולא לצאת אף פעם מעיר הזאת לעיר אחרת? ובכן אפוא ענש תענש על חלול שבועתך, אענישך גם על פשעך זה וגם על חטאך אשר חטאת נגד אבי במנוסתו, למען תכיר שהרעים אינם מרויחים מאומה מזה שאינם נפרעים בשעת פשעם, אלא כל הזמן שחשבו את עצמם בטוחים על כי לא באו על שכרם, הולך ענשם וגדל מאשר אילו נענשו מיד על עברם את החוק“2900. וגם את שמעי המית בניהו בפקודת המלך.

[21] (II – 1) ויהי כאשר היתה הממלכה נכונה בידו וגם אויביו באו על ענשם וישא שלמה את בת פרעה מלך מצרים לו לאשה2901. ויבן גם את חומות ירושלים גדולות וחזקות מאשר היו לפניו ומעתה נהל את עניני המדינה בשלום ושלוה וצעירותו לא מנעה ממנו מלמלא אחרי הצדק ושמירת החוקים ומלזכור את מה שצוה לו אביו לפני מותו, אלא פעל הכל בדיקנות נמרצת כאנשים בעלי שיבה ובינה מבוגרת.

[22] ויחליט ללכת לגבעון2902 ולזבוח על מזבח הנחושת אשר עשה משה2903 ויעלה שם אלף עולות. במעשה זה נדמה היה שהשיג את שיא הערצת האלהות, כי בלילה ההוא2904 נראה לו האלהים בשנתו ויצוהו כי ישאל מתנות אשר יעניק לו בעד יראת השמים שלו2905.

[23] ושלמה בקש מאת האלהים את הדבר היפה והגדול ביותר והנעים ביותר לאלהים להעניק והמועיל ביותר לבן אדם לקבל, כי לא דרש שיתוספו לו לא זהב ולא כסף ולא נכסים אחרים כדרך בן אדם צעיר – הקנינים האלה לבד נחשבים בעיני רוב בני האדם ככדאים להשתוקק אליהם וכמתנות אלהים – אלא אמר: „תן לי, אדוני, שכל בריא ובינה טובה ובהם אשפוט את העם באמת ובצדק“2906.

[24] וישמח אלהים על השאלות האלה ויודיע לו כי גם את יתר הדברים אשר לא הזכיר בתפלתו יתן לו, עושר, כבוד, נצחון על אויביו, ויותר מכול דעת וחכמה במדה אשר לא היתה עוד לשום איש אחר, לא בין המלכים ולא בין הפשוטים2907, והבטיח כי ישמור את המלוכה גם לבניו אחריו במשך זמן רב, אם ישאר ישר ושומע בקולו והולך בדרכי אביו הנעלות2908.

[25] כשמוע שלמה את הדברים האלה מפי האלהים קפץ מיד מעל המטה והשתחוה לו2909. ויבוא ירושלימה ויזבח זבחים רבים לפני האוהל ויעש משתה לכל אנשי ביתו2910.

[26] (2) בימים ההם2911 הובא לפניו ריב חמוּר, אשר קשה היה למצוא את ההכרעה בו. חשבתי לנחוץ לתאר את הענין אשר בגללו קרה המשפט, למען אשר קוראי2912 יקבלו מושג מהקושי שהיה בריב והאנשים המצויים אצל ענינים כאלה ילמדו לקח מחריפותו של המלך ויוכלו בנקל להכריע בשאלות העומדות לפניהם.

[27] שתי נשים אשר מצאו את מחיתן מזנות, באו לפניו; מהן זאת שנראתה להיות המעושקת התחילה לדבר ראשונה ותאמר: „גרה אנכי, המלך, עם האשה הזאת בחדר אחד ־, וקרה שלִשׁתינו נולד ביום אחד ובאותה שעה2913 ילד זכר.

[28] אבל ביום השלישי שכבה האשה הזאת על ילדה והמיתה אותו, ותקח את שלי מתוך חיקי ותעבירהו אליה ותשם את המת, בעוד שאני ישנה, לתוך זרועותי.

[29] בבוקר רציתי לחלוץ את השד לילד ולא מצאתי את שלי ורואה אני את שלה מונח מת אצלי, יען התבוננתי היטב והכרתיו, לכן דרשתי את בני וכשלא קבלתיו חשתי לעזרתך, אדוני המלך, כי מהעובדה, שהיינו לבדנו ואינה מפחדת שמי שהוא יוכל להעיד נגד אינה שמה לב לדברי ועומדת בכל תוקף על הכחשתה“.

[30] אחרי שדברה האשה שאל המלך את השניה מה בפיה לטעון נגד הדברים שנאמרו. וזאת מכחישה כי עשתה את המעשה הזה וטוענת כי הילד שלה הוא החי וזה של יריבתה הוא המת. איש לא ראה מוצא מהריב אלא כמו בפני חידה שאין למצוא פתרונה היו כולם עורים בדעתם.

[31] המלך לבד הבין מה לעשות: צוה להביא גם את הילד המת וגם את הילד החי ושלח לקרוא אחד משומרי הראש וצוה לשלוף את חרבו2914 ולחתוך לשנים את שני הילדים, כדי ששתי הנשים תקחנה כל אחת חצי החי וחצי המת2915.

[32] לשמע הדברים האלה התחיל העם כולו להתלוצץ בסתר במלך כבנער, אולם בתוך כך צעקה האשה התובעת ושהיא האם האמתית, לבל יֵעשה הדבר כי אם ימסר הילד לשניה כְּשלה, מסתפקת היא בזה שישאר בחיים ובאפשרות להביט עליו, אם כי יחשב לשל האחרת; והשניה היתה מוכנה לראות כשחותכים את הילד ומלבד זאת דרשה כי גם תעונה בענויים2916.

[33] המלך הכיר כי דבורי שתי הנשים נובעים מהרגשות אמתיות ופסק כי הילד ינתן לאשה שפרצה בצעקה, ובאמת היתה היא האם, וגינה את רוע הלב של השניה שמלבד שהמיתה את הילד שלה חפצה לראות גם באבדן הילד של חברתה.

[34] ההמון ראה בזה אות גדול והוכחה לבינת המלך וחכמתו ומהיום ההוא והלאה נחשב בעיניהם כמלא רוח אלהים2917.

[35] (3) ואלה היו שרי הצבא והנציבים אשר לו על כל הארץ2918: על נחלת אפרים בן־חור2919, ועל חבל בית־שמש2920 היה בן־דקר2921. המחוז של דאר וחוף הים היו בידי בן־אבינדב2922 אשר לקח את בת שלמה2923.

[36] המישור הגדול היה תחת בענא2924 בן אחילוד2925 אשר משל גם על כל השטח עד הירדן2926; השלטון על הגלעד והגולן עד הרי הלבנון היה בידי בן־גבר2927 ותחתיו ששים ערים גדולות ובצורות מאד2928. אחינדב2929 נהל את כל הגליל עד צידון, גם הוא נשא לו לאשה את בת שלמה ושמה בשמת2930.

[37] לבענא2931 היה החוף סביב עכו2932. יהושפט2933 על הר תבור2934 ועל הכרמל ועל הגליל התחתון עד הנהר ירדן; הוא הוקם על כל השטח הזה2935. לשמעי2936 נמסרה נחלת בנימין. לגבר2937 היתה הארץ אשר מעבר לירדן2938. ועל אלה נתמנה עוד אחד כמושל2939.

[38] והתפתחות נפלאה החלה בעם העברים ושבט יהודה בהפנותם את לבם לחקלאות ולטפול באדמה; יען בהיותם מרוצים מהשלום ובלתי נפרעים ממלחמות ומהומות2940 ונהנים הנאה מרובה מהחרות שאליה שאפו כה הרבה התמסר איש ואיש להגדיל את קנינו ולהעלותו בערכו עד כמה שהיה לאל ידו2941.

[39] (4) היו גם נציבים אחרים למלך אשר משלו על ארץ הסורים והפלשתים שהשתרעה מנהר פרת2942 עד מצרים וגבו עבורו מסים מאת העמים.

[40] הם המציאו לשולחן המלך מדי יום ביומו ולארוחתו שלשים כור סולת ושלשים כור קמח, עשרה בקר מפוטמים2943 ועשרים בקר רעי ומאה צאן מפוטמים2944. כל אלה לבד מחיות השדה. רצוני לאמר צביים ותואים וצפרים ודגים2945 שהובאו יום יום למלך מהעמים הנכרים.

[41] וכה גדול היה מספר הרכב אשר לשלמה שארבעים2946 אלף אורוות היו לסוסי מרכבותיו. מלבדם היו לו שנים עשר אלף פרשים, מחציתם נמצאו עם המלך בירושלים ויתרם היו מפוזרים בכפרי המלך ושכנו בהם2947. ואותו הנציב שנמסרה לו הדאגה לארוחת המלך המציא גם את כלכלת הסוסים בהביאו אותה למקום שהמלך נמצא בו2948.

[42] (5) כה גדולה היתה החכמה והתבונה שנתן אלהים לשלמה עד שעלה על האנשים הקדמונים2949, וגם על המצריים, אשר עליהם נאמר כי מצטיינים הם בשכלם על יתר בני אדם2950. לא רק בהשואה אליו נפלו ממנו במעט, אלא ברור היה כי פחותים הם בחכמה מהמלך בהרבה.

[43] הוא עלה והצטיין בתבונה גם על האנשים שיצא להם שם בימיו אצל העברים בשל כשרונם אשר את שמותיהם לא אכחד: הלא הם איתן2951 והימן2952 וכלכל2953 ודרדע2954 בני מחול2955.

[44] ויחבר חמשה ואלף ספרים2956 המכילים שירים ומזמורים ושלשת אלפים ספרים משלים ומליצות. על כל עץ למינהו מהאזוב עד הארז דבר משל וכמו כן על הבהמה ועל כל החי אשר על הארץ והשוחה במים ומעופף באויר2957. כי לא היה דבר שלא ידע את טבעו יש עבר עליו מבלי לבחון אותו, כי אם בכול חָקר2958 והראה ידיעה מדויקת בדבר תכונותיהם.

[45] ואלהים זכה אותו בדעת ובכשרון להתהלך עם השדים2959 לתועלת בני האדם ורפויים. הוא חרז גם לחשים שעל ידם רפות המחלות והשאיר אחריו נוסחאות2960 לגרושי שדים אשר בעזרתן מגרשים בני אדם את השדים שנכנסו בהם מבלי לשוב עוד.

[46] והרפוי הזה תקפו חזק אצלנו עד היום הזה. כי בקרתי אחד מבני עמנו בשם אלעזר, אשר לעיני אספסינוס ובניו2961 ושרי האלף ומספר גדול של חילים אחרים שחרר בני אדם אחוזי שדים.

[47] ודרך הרפוי היתה זו: הוא הגיש לאף האיש אחוז השד את הטבעת שמתחת לחותמת שלה נמצא שורש2962 מאלה שתאר שלמה, ואחרי שהדבוק הריח הוציא את השד דרך הנחירים ומיד אחרי נפלו של האיש הדבוק ארצה, השביע את השד לבל ישוב עוד בהזכירו לו את השם שלמה ובהקריאו את הנוסחאות שחברן זה.

[48] וברצותו להוכיח לעומדים שם בעליל כי הכח הזה אתו, העמיד אלעזר בריחוק מקום קצת משם גביע או אגן מלא מים ופקד על השד כי בצאתו מתוך האיש יהפוך את הכלי ובזה יציג לעיני המסתכלים כי עוזב הוא את האיש.

[49] המעשה הזה הוכיח ברורות את השכלתו של שלמה וחכמתו. ובגלל זה ולמען אשר ידעו כל בני האדם את רוממות כשרונו וכי אהוב הוא על אלהים ולמען אשר לא יהיה נעלם משום איש תחת השמש מעלת המלך בכל צורה של יתרון, באנו לדבר על הענינים האלה.

[50] (6) וחירם2963 מלך צור שמע כי שלמה קבל את המלוכה אחרי אביו וישמח מאד, כי אוהב היה חירם לדוד, וישלח אליו להביע לו את הערצתו ואת שמחתו ששמח אתו על ההצלחה שהגיע אליה.

[51] ושלמה שלח אליו מכתב וזה תכנו2964: המלך שלמה למלך חירם. דע כי אבי רצה לבנות מקדש לאלהים אולם נעכב על־ידי מלחמות ומסעי מלחמות בלתי פוסקות. כי לא חדל מלהכניע את אויביו עד עשותו אותם כולם נושאי מסים.

[52] אולם עלי להודות לאלהים על השלום השורר ועל המנוחה אשר לרגלו וברצוני לבנות את הבית לאלהים. כי גם אלהים אמר לאבי מראש כי הבנין יבנה על ידי. לכן מבקש אני ממך שתשלח אנשיך עם אנשי אל הר הלבנון לכרות עצים; כי הצדונים מנוסים בחטיבת עצים מאנשינו. ואת השכר אשר תקבע אשלם לחוטבים.

[53] (7) כאשר2965 קרא חירם את המכתב והיה שבע רצון מהדרישות, השיב לשלמה2966: המלך חירם למלך שלמה. מן הראוי לשבח את האלהים על אשר נתן את ממשלת אביך לך, איש חכם ובעל כל מדה טובה.

[54] אשר לי, מרוצה אני מזה ואוציא לפועל את כל דרישותיך. אתן לכרות על־ידי אנשי עצי ארזים ועצי ברושים, רבים וגדולים, ואשלחם אל הים ואצוה את אנשי לקשור דוברות ולהובילם בים לכל מקום בארצך אשר תרצה ולהניחם שם; אחר כך יעבירום אנשיך לירושלים. והנה גם אתה תדאג להמציא לנו בעדם דגן2967 אשר לו זקוקים אנחנו כי יושבים אנו על אי2968.

[55] (8) עד היום נשארו העתקות המכתבים האלה שנשתמרו לא בספרינו לבד כי אם גם אצל הצוריים, באופן שאם ירצה אדם לדעת אותם אל נכון, עליו לפנות רק אל הממונה על הספריה הצבורית של הצוריים וימצא שדבריהם מכוונים לדברים שנאמרו מאתנו2969.

[56] את הענינים האלה ספרתי אפוא לכל פרטיהם ברצותי שקוראי ידעו שאין אנו מדברים אלא את האמת, ואין אנחנו מנסים להשתמט מבקורת בהכניסנו לתוך תאור המאורעות השערות המתקבלות על הדעת והעשויות להשלות ולשעשע ואין אנו דורשים לתת בנו אמון מיד, ולא חשבנו אותנו רשאיים להטות בלי פשע ממהלך עניננו, כי אם להפך, מבקשים אנו לבלי לתת לדברינו שום הצדקה אם לא יעלה בידינו לחשוף את האמת בראיה ובהוכחות ברורות.

[57] (9) בהתקבל המכתב מאת מלך צור שבח המלך שלמה את נכונותו ואת רצונו הטוב והסכים להחזיר לו כפי דרישותיו. וישלח לחירם שנה בשנה עשרים אלף כוֹר דגן2970 ואותו המספר בת2971 שמן; הבת מכיל שבעים ושתים שִׁשיות2972. הוא ספק לו גם יין באותה המדה2973.

[58] ומעתה הלכה הידידות בין חירם ובין שלמה הלוך וגדול יותר ויותר ונשבעו איש לרעהו כי תשאר עד עולם2974. וישם המלך על כל העם מס שלשים אלף עובדים ואת העבודה היקל עליהם בחלקו אותה בחכמה. כי לעשרת אלפים נתן לחטוב עצים חודש אחד בהר הלבנון ושני חדשים שלח אותם אל ביתם להנפש, עד אשר עשרים אלף האחרים גמרו את עבודתם בזמן הקבוע.

[59] אחר כך היה על עשרת האלפים הראשונים להתאסף לעבודה בחודש הרביעי. כמפקח על המס הזה העמד אדונירם2975. ומן הגרים2976 אשר השאיר דוד היו שבעים אלף להביא את האבנים ואת יתר החומר, שמונים אלף מהם חוצבים בהר ועליהם עמדו שלשת אלפים ושלש מאות2977.

[60] הוא פקד עליהם לחצוב אבנים גדולות ליסוד המקדש ואחרי שיתאימו ויחברו אותן בהר2978 להובילן העירה. העבודות האלה נעשו לא רק על ידי בעלי המלאכה בני הארץ לבד כי אם גם בידי האמנים אשר שלח חירם.

[61] (III –1) בבנין המקדש כבר החל שלמה בשנה הרביעית למלכותו בחודש השני אשר המקדונים מכנים אותו אַרְטֶמִיסִיוֹס, והעברים ־ אייר2979, אחרי שעברו חמש מאות ותשעים ושתים שנה מיציאת בני ישראל ממצרים2980, אחרי שעברו אלף ועשרים2981 שנה מביאת אברהם מארם נהרים לכנען ואלף וארבע מאות וארבעים שנה מהמבול2982.

[62] ומאדם הראשון עד הזמן שבו בנה שלמה את המקדש חלפו בכלל שלשת אלפים ומאה ושתי שנים2983 ובזמן שהמקדש התחיל להבנות עמד חירם בשנת האחת עשרה2984 למלכותו בצור ומיסוד העיר הזאת עד המקדש עבר זמן של מאתים וארבעים שנה2985.

[63] (2) והמלך הניח את יסודות המקדש עמוק עמוק בתוך האדמה בהשתמשו בחומר אבנים איתן שבכוחן לעמוד בפני הזמן ובהתלכדן עם האדמה תשמשנה יסוד ומסד לבנין שיוקם עליהם ובגלל החוסן למטה תשאנה בקלות את עתרת הבנינים למעלה ואת תפארת הקישוטים, אשר כובדם יהיה לא פחות מכובד יתר חלקי הבנין ביחס לגבהם ושפעתם עם יפים והדרם2986.

[64] את המקדש הקים כשהוא בנוי עד הגג מאבן לבנה2987. גבהו היה ששים אמה, אותה המדה לארכו, אבל רחבו היה עשרים אמה2988. עליו הקים דיוטה שניה באותן המדות, באופן שגובה המקדש כולו היה מאה ועשרים אמה2989; הבנין היה מָפנה מזרחה.

[65] את האולם סדרו לפניו באורך של עשרים אמה שהשתרע על פני רוחב הבית, רחבו עשר אמות והתרומם לגובה של מאה ועשרים אמה. סביב למקדש בנה שלשים2990 תאים צרים אשר בגלל צפיפותם ומספרם יהוו בחוץ אזור מסביב, ביחוד כאשר בנה את הכניסות לתוכם מאחד לשני2991.

[66] רוחב כל תא ותא מהתאים האלה היה חמש אמות, אותה המדה באורך, והגובה עשרים אמה2992. עליהם נבנו למעלה תאים אחרים ועל אלה עוד פעם אחרים, שוים במדתם ובמספרם, עד כי הגיעו ביחד לגובה הבנין המחובר להם, כי היציע העליון לא היה בנוי תאים סביב, ועליהם הושם תקרת ארזים.

[67] ולתאים היתה תקרה, לכל תא ותא לעצמו, בלתי מחוברת לתקרת השכונה2993, בשעה שליתר הבנין היה סִפון משותף עשוי קורות ארוכות מאד המגיעות לכל עבר, עד כי הקירות האמצעיים הנאחזים מאותם העצים נעשו משום זה חזקים יותר.

[68] ותחת לקורות שם ספון מאותו העץ וכולו מחולק ללוחות2994 ומצופה זה. את הקירות צפה בצלעות ארזים וחפה עליהן זהב, עד כי המקדש כולו הבהיק וסנור את עיני הנכנסים מפאת זוהר הזהב שהקרין מכל עבר.

[69] כל בנין המקדש נעשה באמנות מרובה מאבנים מלוטשות ומחוברות בדיוק וחלק, עד כי לעיני המסתכלים לא נראו לא מקבות ולא פעולה באיזו כלי מלאכה אחר2995, כי אם מבלי להשתמש בכלים כאלה התחבר כל החומר והתקשר, עד כי יכולת לחשוב שההתחברות באה מכח עצמו מאשר על ידי כלי מלאכה2996.

[70] והמלך המציא מעלה אל הדיוטה העליונה דרך עובי הקיר; כי לדיוטה הזאת לא היתה דלת גדולה לצד מזרח כמו שהיתה לדיוטה התחתונה, כי אם כניסות בצדדים דרך פתחים צרים מאד2997. וצפה את המקדש מבית ומחוץ2998 בעצי ארזים מהודקים יחד בשרשרות עבות, באופן שישמשו לבצורם וחזוקם2999.

[71] (3) ויחלק את המקדש לשנים, את הבית הפנימי עשה עשרים אמה והוא הדביר, ואת החלק של ארבעים אמה יִחד להיכל. בתוֶך חצה בקיר ובו שם דלתות3000 ארזים מעובדות בהרבה זהב לפתוחים שונים.

[72] עליהן כסה בפרוכות מקושטות הרבה עשויות תכלת וארגמן ותולעת שני, בוּץ נוצץ ורך3001 עד למאד. וישם לתוך הדביר שארכו היה עשרים אמה ואותה המדה לרחבו, שני כרובים כולם זהב3002, כל אחד גבהו חמש3003 אמות ולכל אחד שתי כנפים פרושות ברוחב חמש אמות.

[73] ומשום זה לא העמיד אותם רחוק אחד מהשני, למען אשר יגעו בכנף האחת את הקיר הדרומי של הדביר ובכנף השני את הקיר הצפוני3004, בשעה ששתי הכנפים האחרות נוגעות זו בזו וסוככות על הארון שהעמד ביניהן. איש אינו יודע לאמר איך היו הכרובים או לדַמותם3005.

[74] ויצף גם את קרקע המקדש בפחי זהב ויעמד גם לשער המקדש דלתות כמדת גובה הקיר, רחבן עשרים אמה3006 וגם לתוכן רדד זהב.

[75] בקיצור, הוא לא השאיר חלק מהמקדש, לא בחוץ ולא בפנים שלא היה בו זהב3007. ויכס גם על הדלתות האלה בפרוכת כמו על אלה בפנים3008. אולם לשער האולם לא היו כאלה.

[76] (4) ושלמה שלח לקרוא מצור, מאת חירם אומן, ששמו חירם3009; מצד אמו היה אמנם מזרע נפתלי3010 היא היתה משבט זה – אולם מצד אביו אורי3011 היה מזרע ישראל3012. האיש הזה היה בקי בכל מלאכה ביחוד היה אומן לעבוד בכסף ונחושת3013 ועל ידו בוצעו אפוא כל העבודות בשביל המקדש כרצון המלך.

[77] וחירם זה הכין גם שני עמודי נחושת שעבים הפנימי3014 היה ארבע אצבעות3015; וקומה היתה לעמודים שמונה עשרה3016 אמה וההיקף שתים עשרה. ועל ראש כל עמוד שם שושנה3017 מוצקה שהתרוממה לגובה של חמש אמות, וסביב לו שבכה קלועה מלולבי נחושת המכסה את השושנים3018.

[78] וממנו תלויים ויורדים בשני טורים גם מאתים רמונים. את העמוד האחד הקים במזוזה הימנית של האולם וקרא אותו יכין3019, את השני במזוזה השמאלית וכנהו בועז3020.

[79] (5) הוא יצק גם ים נחושת בתתו לו צורה של חצי כדור. מלאכת הנחושת הזאת נקראה ים בגלל גדלה. כי קוטר3021 האגן היה עשר אמות והיה מוצק בעובי טפח. אמצעיתו של הכלי הנבוב נתמך מתחת בכן המוקף עשר לולניות אשר קוטרן אמה3022;

[80] סביב לים עמדו שנים עשר בקר המביטים לכל עבר של ארבע הרוחות, שלשה לכל צד, ומשתפעים לאחוריהם למען אשר חצי הכדור יושם עליהם כשהם מצטמצמים ביתה סביב. הים הכיל שלשת3023 אלפים בת.

[81] (6) הוא עשה גם עשרה כַּנֵּי נחושת מרובעים לכיורים3024; אורך כל כן נעשה חמש3025 אמות אורך, ארבע רוחב ושש3026 גובה. המלאכה הזאת שהיתה מפותחה בכל חלקיה היתה גדורה3027 באופן זה: היו ארבעה עמודים קטנים מרובעים שנמצאו בפנות וביניהם צלעות הכן שהתאימו בכל חלקיהן.

[82] הצלעות האלה היו מחולקות לשלש טבלאות ובכל שטח עבר קו מגביל לעבר הכן התחתון ובשטח היו מפותחים פה אריה ושם פר ונשר3028. והעמודים הקטנים היו מעובדים בדומה לזה, מפותחים כדרך הצלעות.

[83] כל המלאכה הזאת עמדה כשהיא נשאה על ארבעה אופנים. יצוקים היו גם אלה ולגבם ולחשוקם קוטר של אמה וחצי האמה. יכולת להתפלא בראותך את חשורי האופנים, איך היו מפותחים ומחוברים לצדי הכנים והתאימו לתוך החשוקים; אולם בכל זאת כך היתה מלאכתם.

[84] ואל הפנות ממעל היו מחוברות כתפות כעין ידים פרושות ועליהן הונח כדור המסודר סביב לחלל הכיור הנשען על ידיהם של נשר ואריה, ואלה מעורים איש ברעהו כל כך עד שנדמו לעיני הרואה כטבעיים; ובין אלה היו מפותחות תמרות.

[85] זאת היתה אפוא עבודת עשרת הכנים3029. נעשו נוסף לאלה גם עשרה כיורי נחושת עגולים וכל כיור הכיל ארבעים חויים3030. כי גבהם היה ארבע אמות ואותו המרחק לשפתם3031. והוא שם את הכיורים האלה על עשרה הכנים הנקראים מכונות3032.

[86] חמשה כיורים העמיד בחלק השמאלי של המקדש הפונה צפונה, ואותו המספר בחלק הימיני הפונה קדמה ונגבה. באותו צד נתן גם את הים.

[87] ואחרי שמלא אותם מים יעד את הים בשביל הכהנים שירחצו בו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל המקדש וברצותם לעלות על המזבח, ואת הכיורים למען ידיחו בהם את קרבי בעלי החיים הנקרבים עולות ואת רגליהם3033.

[88] (7) ויעש גם מזבח נחושת, ארכו עשרים אמה ואותה המידה לרחבו, קומתו עשר אמות להעלות עליו עולות3034, ואת כל כליו עשה נחושת, את הסירים ואת היעים3035. והנה מלבד אלה יצר חירם את המזרקות ואת הווים ואת כל הכלים מנחושת אשר בזהרו וביופיו היה דומה לזהב3036.

[89] המלך העמיד גם מספר שולחנות3037 ואחד גדול מזהב אשר עליו3038 היו מניחים את לחם אלהים ומספר רב מלבד אלה שנעשו באופן אחר ועליהם היו מונחים הכלים – המזרקות והגביעים – עשרים אלף של זהב וארבעים אלף של כסף3039.

[90] ומנורות עשה עשרת אלפים3040 כמצות משה, מאלה הניח אחת3041 במקדש, למען תבער מדי יום ביומו בהתאם לחוק ושולחן אחד שם עם חלות לחם עליו בחלק הצפוני3042 של המקדש מול המנורה, כי את זאת העמיד בצד הדרומי ומזבח הזהב עמד ביניהם3043. כל הדברים האלה נמצאו בהיכל בן ארבעים אמות שלפני פרוכת הדביר; בזה עתיד היה להיות הארון.

[91] (8) והמלך הכין שמונים אלף ספות3044 ועשרת אלפים מזרקות זהב ומספר כפול מכסף; קערות זהב להגיש בהן את הסולת הבלולה למזבח, שמונים אל, ומספר כפול מכסף. ספלים שבהם היו בוללים את הסולת בשמן ששים אלף מזהב ומספר כפול מכסף.

[92] המידות שהיו שוות לאלה שנקראו מאת משה הין ועשרון3045, עשרים אלף מזהב ומספר כפול מכסף. בזיכי זהב שבהם הובאה הקטורת לתוך המקדש, עשרים אלף. וכמו כן בזיכים3046 אחרים שבהם היו מביאים אש מהמזבח הגדול אל המזבח הקטן אשר במקדש, חמשים אלף.

[93] את בגדי הכהונה לכהנים הגדולים עם אפודים ארוכים עד הרגלים וחזון3047 ואבנים יקרות, אלף. אבל הנזר, אשר עליו כתב משה את שם אלהים, היה אחד ונשאר עד היום הזה.

[94] את בגדי הכהונה3048 עשה שש ואבנטי ארגמן לכל אחד, עשרת אלפים. וחצוצרות כמצות משה, עשה מאתים אלף ומאתים אלף בגדי שש למשוררים מבין הלויים. ואת כלי הזמר והמיועדים לשירה, הנקראים נבלים וכנורות, עשרה מאלקטרון3049, ארבעים אלף3050.

[95] (9) את כל הכלים האלה עשה שלמה ביד רחבה וברוב פאר לכבוד אלהים ולא חשך שום דבר, כי אם בפזרנות רבה פאר את המקדש, ואת הכלים הניח באוצרות אלהים. הוא הקיף את המקדש במחיצה שנקראה בשפת יושבי הארץ גיסיון3051 ואילו בשפת היוונים טרינקוס3052 והרימה לגובה של שלש אמות ותפקידה היה למנוע בעד ההמון מלהכנס לקודש ולסמן שהגישה הזאת היא לכהנים לבד3053.

[96] מעבר למחיצה הזאת בנה מקום קדוש בצורה מרובעת ובו התרוממו אולמים גדולים ורחבים הפתוחים בשערים גבוהים ושער צופה לאחת מארבע רוחות ונסגרים בדלתות זהב. לתוך השטח הזה נכנס כל איש מהעם שנבדל היה בטהרה ובשמירת החוקים.

[97] אבל מפליא ונעלה מעל כל אלה וכמו שאומרים, גם לכל מחזה, נראה השטח הקדוש נוסף לפאר שנזכר. כי המלך מלא גיאיות גדולים אשר בגלל עמקם התהומי קשה היה לעין לחדור לתוכם ובשפכו עד גובה של ארבע מאות אמה יִשֵר אותם עד פסגת ההר אשר עליו נבנה המקדש. ובגלל זה נעשה השטח הקדוש החיצוני, שהיה בלי גג, בגובה אחד עם המקדש.

[98] את המפעל הקיף אולמים כפולים אשר גבהם נתמך על ידי עמודים מאבן מסע, גגותיהם היו ספונים לוחות ארזים. את כל הדלתות למקום קדוש זה עשה כסף3054.

[99] (IV –1) את העבודות האלה, אפוא, ואת הבנינים הגדולים והמפוארים ואת התרומות למקדש3055 השלים המלך שלמה בשבע שנים והעיד על עשרו ומרצו, כי הרואה את המפעל יכול היה לחשוב שבקושי אפשר היה להקימו במשך כל הדורות, והנה בהשואה לגודל המקדש נגמר במשך זמן כה קצר. ויכתב3056 המלך לנשיאי העברים ולזקניהם ויצום להקהיל את העם כולו לירושלים שיראה3057 את המקדש ולהעביר לתוכו את ארון אלהים.

[100] וכאשר הגיעה הידיעה לכולם מסביב בדבר האספה בירושלים, התאספו בקושי3058 בחודש השביעי, הנקרא בפי יושבי הארץ תשרי3059 ובפי המקדונים היפרבטיוס. ויקר המקרה שבאותם הימים חל גם זמן חג הסוכות הקדוש והנערץ מאד אצל העברים.

[101] וישאו אפוא את האוהל אשר עשה משה3060 ואת כל הכלים הדרושים לעבודת הקרבנות לאלהים ויעבירום אל המקדש. בראש צעד המלך בעצמו עם קרבנות וכל העם והלויים בזלפם את הדרך בנסכים3061 ובדם קרבנות רבים3062 ובהקטירם המון קטורות לאין שעור

[102] עד שנתמלא בהם האויר מסביב והעביר את הריח הנעים לרחוקים ביותר והודיע להם שאלהים הולך ושב – לפי מושגי בני האדם – למקומו שנבנה מחדש והָקדש בשבילו3063. כי לא חדלו מלשיר ומלרקוד עד הגיעם אל המקדש3064.

[103] באופן זה הובילו אפוא את הארון וכאשר עמדו להכניסו לתוך קודש הקדשים נעצר יתר ההמון והכהנים3065 לבדם נשאוהו והניחוהו בין3066 שני הכרובים. ואלה בהתלכדם בקצות כנפיהם3067, כי ככה נעשו מאת האמן, סוככו על הארון כמו באוהל וכפה.

[104] אין בארון דבר אחר בלתי אם שני לוחות אבן3068 אשר הכילו את עשרת הדברים שנאמרו למשה מאת אלהים על הר סיני ונחרתים בהם. את המנורה ואת השלחן ואת מזבח הזהב העמידו במקדש לפני הדביר באותם המקומות שעמדו עד עתה באהל, ויקריבו את הקרבנות היום־יומיים3069.

[105] ואת מזבח הנחושת3070 העמיד לפני המקדש מול השער וכשנפתח השער נמצא המזבח לנגד עיני הרואה ואפשר היה להסתכל בעבודות הקודש ובהדר הקרבנות, וכל יתר הכלים אסף והניחם בתוך המקדש.3071

[106] (2) ויהי כאשר סדרו הכהנים כל הסדורים בנוגע לארון ויצאו והנה לפתע נראה עב הענן, לא זועף ולא הרת גשם כמו בעונת החורף, כי אם מתפשט ונוח ומשתפך לתוך המקדש והאפיל על עיני הכהנים שלא יכלו לראות איש את רעהו ונתעורר בלב כולם הדמיון והאמונה שאלהים ירד אל המקדש וקבע את מושבו מרצונו בתוכו3072.

[107] עוד הם הוגים מחשבות כאלה והמלך שלמה קם על רגליו3073 ־ כי ישב אז – ופנה אל אלהים בדברים שחשב אותם הוגנים לאופי האלהי ונאים לו לאמרם, ויאמר: „יודעים אנחנו כי לך מעון עולמים3074 אשר בראת לעצמך, השמים והאויר והארץ והים, ואתה ממלא את כולם מבלי שיכלכלוך.

[108] בכל זאת בניתי את המקדש הזה לשמך למען אשר נשלח אליך מהמקום הזה לתוך האויר את תפלותינו בעת הקריבנו את קרבנותינו3075 ובעת עבדנו את העבודה3076 נהיה תמיד בטוחים שאתה נמצא כאן ולא התרחקת מאתנו. כי אתה הרואה הכל והשומע הכל ולא תמנע את עצמך גם עתה במעונך החוקי3077 מלהיות קרוב לכולם, כי אם תעמוד לימין כל איש אשר יפנה אליך לילה ויום“.

[109] אחרי התחִנה הזאת לאלהים שם את דבריו אל הקהל3078 בתארו את עוז אלהים והשגחתו, איך גלה לדוד אביו את המאורעות העתידים לבוא, אשר רובם כבר באו ונהיו ויתרם יבואו, ואיך הוא עצמו נתן לו את שמו עוד לפני הולדו ואמר מראש3079 איך יקרא וכי הוא יבנה לו את המקדש, כאשר ימלוך אחרי מות אביו.

[110] ומאחר שבעיניהם רואים הם את קיום הנבואה שנתנה לדוד צוה להם להלל את אלהים ולא להתיאש כלל מכל הבטחות אלהים לאשרם, כאילו לא תבאנה, כי אם עליהם להיות מלאי בטחון לרגלי הדברים שכבר ראו3080.

[111] (3) אחרי שנשא המלך את מדברותיו אלה אל ההמון, הסב את עיניו לעבר המקדש וכשימינו מורמה לשמים3081 אמר: „ע"י מעשיהם אין ביכולת בני האדם לגמול לאלהים חסד בעד הטובות שקבלו ממנו, כי האלהות אינה זקוקה לשום דבר ונעלה היא מעל לתגמול כזה. אבל במה שעלִינו על ידך, אדוני, על יתר החי ובו עלֵינו להלל את רוממותך ולהודות על החסדים שעשית לביתנו ולעם העברים.

[112] כי באיזה אמצעי אחר מתאים לנו יותר לרצות את כעסך ולפיס את חרונך מאשר בקול הבא אלינו דרך האויר ובידינו לשלחו חזרה דרכו3082. ובכן אביע לך תודה באמצעות קולי תחלה בעד אבי, אשר הולכת אותו ממחשכים לתהלה גדולה כזו,

[113] ועתה בעדי על אשר מלאת עד היום הזה את אשר הבטחת ומתפלל אני להבא שתעזרני עד כמה שכח אלהים עוזר לבני אדם היקרים בעיניו, שתגדל את ביתנו לעולם כמו שהבטחת לדוד אבי בחייו ולפני מותו, שהמלוכה תשאר אצלנו ותהיה בידי בני בניו לדורי דורות3083. בדברים אלה אפוא חַנֵּן אותנו ולבנַי תן אותה המדה הטובה המוצאת חן בעיניך.

[114] נוסף לאלה מעתיר אני כי תאציל מרוחך על המקדש3084 הזה, למען אשר תהיה נראה לנו גם עלי אדמות. כי הלא בשבילך מעון צר גם השמים כולם וכל צבאם ואף כי המקדש הזה, בכל זאת מתחנן אני אליך כי תשמור עליו שידי אויבים לא תגענה בו כאילו הוא כולו שלך ותהיינה עיניך פקוחות עליו כעל קנינך שלך3085.

[115] ואם פעם יחטא העם ובגלל חטאו יִנָּגֵף על ידך באיזה פגע רע, בצוֹרֶת האדמה ודֶבר משחית או אחד מהנגעים האלה אשר אתה מביא על העוברים על מצוה ממצוותיך וימלט העם כאיש אחד אל המקדש הזה להעתיר אליך ולהתפלל להצלה, הטה אזנך אליהם כמדת טובך ורחם עליהם ופדה אותם מצרתם.

[116] ואת העזרה הזאת מבקש אני ממך לא לעברים בלבד אשר העוו, אלא גם אם יבואו אנשים מקצות הארץ ומאיזה מקום שהוא ויפנו אליך ויפצירו בך להשיג איזו טובה, שמע לתפילתם ותן להם3086.

[117] כי על ידי כך ידעו כולם כי היה עם לבבך שהבית הזה יבנה על ידינו, ושאין אנו מטבענו שונאי בריות3087 ואין אנו מתנכרים לאלה שאינם בני עמנו, כי רוצים אנו שעזרתך תהיה משותפת לכל בני אדם ויהנו מברכותיך“.

[118] (4) אחרי דברו את הדברים האלה ואחרי השתטחו על האדמה3088 והשתחוותו זמן רב3089, קם על רגליו והקריב קרבנות אל המזבח וכאשר מלא אותו בזבחי עולה, נוכח באופן ברור שאלהים קבל ברצון את הקרבן; כי אש ירדה דרך האויר ולעיני כולם זנקה על המזבח והליטה את כל הזבח ואכלה אותו3090.

[119] בהופעה אלהית זו הרגיש העם מופת נכון למציאות אלהים מעתה במקדש ושמח והשתחוה בנפלו אפים ארצה.

[120] והמלך התחיל להודות והאיץ בקהל לעשות אותו הדבר, הלא יש להם כבר הוכחות מרצונו הטוב של אלהים אליהם ושעליהם לבקש ממנו כי יתמיד בו וישמור את רוחם טהור מכל רע בצדק וביראת שמים ובקיום המצוות אשר נתן להם אלהים על ידי משה; יען בזה ישאר לאום העברים המאושר והמבורך בכל גזעי בני אדם.

[121] והזהיר אותם לזכור שבאותם התנאים שהשיגו את הטובות אשר בידם, בהם תשארנה קיימות להם ויגדילו וירבו אותן יותר ויותר. עליהם לשום אל לבם לא לבד להשיג אותן על ידי יראת שמים וצדקה, אלא גם להחזיק בהן על ידי אלה. לא דבר גדול הוא לבני אדם להשיג דבר מהדברים שלא היה להם כמו לשמור על מה שהגיע להם ולא לחטוא במה שיגרום להפסידו.

[122] (5) אחרי דברו את הדברים האלה אל ההמון שלח המלך את האספה אחרי הקריבו קרבנות בעדו ובעד כל העברים בזבחו שנים עשר3091 בקר וצאן מאה ועשרים אלף.

[123] כי ביום ההוא טעם המקדש בפעם הראשונה את טעם קרבנות3092 וחגגו בו כל העברים יחד עם נשיהם וטפם. אבל גם את החג הנקרא חג הסוכות חגג המלך יחד עם העם כולו לפני המקדש ברוב פאר והדר פעמים שבעה ימים וברוב שמחה.

[124] (6) אחרי ששבעה נפשם מהחגיגות האלה די צרכם ולא נגרע דבר מהנוגע לעבודת אלהים שלח אותם המלך והלכו להם איש איש לביתו והודו למלך בעד דאגתו ובעד המפעלים אשר בצע והתפללו לאלהים כי יתן להם את שלמה למלך לאורך ימים ועשו את דרכם בעליצות וטוב לב כשהם שרים שירים לאלהים עד כי הודות לשמחתם עברו כולם את דרכם הביתה בלי עמל3093.

[125] גם האנשים אשר הכניסו את הארון אל המקדש וזנו עיניהם בגדלו ויפיו ולקחו חלק בקרבנות והחגיגות הגדולות שהיו שם, שבו גם הם איש איש לעירו3094. ולמלך הופיע בשנתו חלום וגלה לו שאלהים3095 שמע לתפלתו וכי ישמור על המקדש

[126] וכי ישכון בו לעדי עד אם צאצאיו וכל העם כולו יעשו את הישר. ואשר לו עצמו, אמר, שהוא ישאר ראשית כל נאמן לעצות אביו ואז ירימהו לשיא ההצלחה בלי מצרים ובני בניו ימלכו לעולם על הארץ הזאת ועל שבט יהודה.

[127] אולם אם יסור מאורחותיו וישכיחם מלבו ויפנה לעבוד אלהי נכר3096, יעקרהו משורש ולא יתן שארית מזרעו ולא יניח את עם בני ישראל חפשי מצרות, אלא ישמיד אותם כליל על ידי מלחמות ורעות לאין מספר, יגרש אותם מתוך הארץ אשר נתן לאבותיהם ויעשה אותם זרים בארץ נכריה.

[128] ואת המקדש שנבנה זה עתה ימסור בידי האויבים לשרפו ולשדדו וגם את העיר יהרוס בידי האויבים עד היסוד ואת צרותיהם אשר תבאנה עליהם יעשה ראויות לשיחות מבלי שיותן בהן אמון בגלל עצמת הגזמתן,

[129] עד שהשכנים אשר ישמעו את האסון ישתוממו ויחקרו לסבה, משום מה שנואים העברים במדה כזו על אלהים אשר לפנים עלו בעזרתו לתהלה ולעושר, ומאת הנשארים בחיים ישמעו כשהם מודים על חטאתם ועל עברם על חוקי אבותיהם. הדברים האלה אשר דבר אתו אלהים בשנתו, כתובים הם בספר.

[130] (V – 1) אחרי בנין בית המקדש שנמשך שבע שנים, כמו שאמרנו למעלה, הניח את היסוד לבית המלך ורק במשך שלש עשרה שנה גמר אותו3097; כי לא באותה המדה הזדרז בו כמו במקדש3098; המקדש, אף כי היה גדול ועשוי מלאכה נפלאה ואמנות נעלה, נגמר בכל זאת במספר השנים שנאמרו למעלה, כי גם אלהים עזר בבנינו אשר לשמו הוקם3099,

[131] אבל בית המלך שנפל בהרבה בערכו מהמקדש יען כי החמרים בשבילו לא הוכנו במשך זמן כה רב ולא באותה התמסרות והיה מיועד להיות מעון למלכים ולא לאלהים, נשלם ביתר אטיות.

[132] ואולם בנוי הוא, כדאי שידובר על אודותיו, בהתאם לעשרה של ארץ העברים ומלכה. ורואה אני צורך לספר את כל תכניתו וסדורו למען אשר על ידי כך יקבלו אלה שיהיו מצויים אצל הספר איזה מושג והשקפה על גדלו.

[133] (2) היה זה בית3100 גדול ויפה, נכון על עמודים רבים, אשר בנה למען יכיל מספר רב של אנשים הנוכחים במשפטים ובהכרעת ענינים מדיניים ושיהיה מקום לאספת אנשים הנפגשים לדין ודברים; אורך הבית היה מאה אמה, רחבו חמשים וקומתו שלושים ונשען על אוֹמְנות מרובעות, כולן מעץ ארז; ותקרה, בסגנון קורינתי, מחוזקת ויחד עם זה מקושטת במזוזות מאותה המדה ודלתות חטובות שלישיות3101.

[134] והיה בנין אחר3102 באמצע כל השטח המסודר רבוע3103, רחבו שלשים3104 אמה; למולו נמצא מקדש3105, נישא על עמודים מוצקים; ובו3106 אולם3107 מפואר שבו ישב המלך לשפוט; אליו מחובר בנין אחר בנוי בשביל המלכה ויתר החדרים לאכול בהם ולנוח אחרי גמר עסקי המדינה, כולם מרוצפים לוחות כרותים מעץ ארז.

[135] בין הבנינים האלה בנה אחדים מאבנים בנות עשר אמות3108, ואת הקירות צפה באבן אחרת מגוררה ויקרה, הנחצבת לקשוט מקדשים ולברק חיצוני של בניני מלכים מתוך אדמה מהוללה במקומות המכילים אותה.

[136] ויפי האבן היה מלוכד בתבנית של שלשה טורים, אולם בטור הרביעי3109 הביא להתפעלות על ידי אמנות החריתים שהיו עשויים עצים וצמחים שונים המְצילים בענפיהם ובעליהם היורדים מהם, ובגלל דקותם היתרה יכולת לחשוב שהם מתנועעים כשהם מכסים את האבן תחתם.

[137] יתר הקיר עד הגג היה משוח ומצויר בצבעים וגונים. נוסף לאלה בנה חדרים אחרים לשעשועים וביחוד אולמי עמודים ארוכים, מסודרים בחלקו המתאים לבית המלך ובאלה אולם מפואר מלא זהב לסעודות ומשתאות. יתר הכלים שהיו מיועדים לשרת את המסובים היו עשויים זהב3110.

[138] מיגע הוא לפרט את גדלם של בניני בית המלך למיניהם השונים, כמה חדרים גדולים היו בהם וכמה צרים יותר, כמה מתחת לאדמה ובלתי נראים, את יפי החדרים הפתוחים לאויר והחורשות שהיו תאוה לעינים ומקלט וסתרה לגופות מפני החום.

[139] אסכם את דברי, הוא בנה את הבנין כולו שיש לבן ועץ ארז וזהב וכסף, את הגגות והקירות יִפָּה באבנים משובצות בזהב באותו אופן שפאר את מקדש אלהים.

[140] הוא3111 עשה גם כסא שן כביר בצורת דוכן כי היו לכסא שש מעלות ועל כל מעלה עמדו בכל צד שני אריות ושנים אחרים למעלה. למושב הכסא היו ידות לקבל את המלך הנשען אל ראש עֵגֶל3112 המפנה אליו לאחוריו. כל הכסא היה מָאחז זהב.

[141] (3) את הבנינים האלה בנה שלמה בעשרים שנה3113, ויען כי חירם מלך צור ספק לו לבנין הרבה זהב ועוד יותר כסף3114 ונוסף לאלה גם עצי ארזים ועצי ארנים3115 החזיר גם הוא מצדו לחירם מתנות גדולות, בשלחו לו שנה שנה חטים ויין ושמן3116 אשר לאלה היה תמיד זקוק. יען כי ישב על אי, כמו שאמרנו כבר למעלה3117.

[142] נוסף לאלה נתן לו במתנה ערים בגליל, שמספרן היה עשרים, לא רחוק מצור, אבל כשבא חירם והתבונן בהן והמתנה לא ישרה בעיניו שלח לשלמה לאמר כי אין לו צורך בערים האלה3118. ומאז נתוסף להן השם ארץ כבול3119; אם נבאר את המלה כבול לפי השפה הצורית תסמן „בלתי רצוי“.

[143] ומלך צור שלח לשלמה גם שאלות וחידות ובקש כי יבאר לו את אלה ויפתור את הסודות הצפונים בהן. ויען כי היה לשלמה כשרון דעת לא נעלמה אף אחת מהן, אלא התגבר על כולן בכח תבונתו ואחרי הבינו אותן הבהיר את הרעיון שבהן.

[144] (4) את שני המלכים האלה מזכיר גם מְנַנְדְרוֹס3120 אשר העתיק את גנזי צור מלשון הצורית לשפה היוונית, ואלה דבריו: „ואחרי מות אַבִיבָלוס3121 ירש את המלוכה אחריו בנו חירם אשר חי חמשים ושלש שנה ומלך שלשים וארבע.

[145] הוא מלא את הרחבה3122 ונדב את עמוד הזהב3123 אשר במקדש זֶוס3124. וגם הלך וכרת עצים מההר הנקרא לבנון בשביל גגות המקדשים.

[146] הוא הרס מקדשים ישנים ובנה חדשים להירקלס ועשתרת והיה הראשון אשר חגג את תחית הירקלס3125 בחודש פֶּריטיוס3126. והוא יצא למלחמה על האיטיקאים3127 על כי לא שלמו את מסיהם ואחרי הכניעו אותם שנית, שב אל ארצו. בימיו חי עבדימון3128, עלם רך, אשר כפעם בפעם נצח בחידות ששלח שלמה מלך ירושלים“.

[147] מזכיר אותם גם דיאוס3129, ואלה דבריו: „אחרי מות אביבלוס מלך בנו חירם. הוא מלא את החלק המזרחי של העיר והגדיל את הקריה, ואת המקדש של זוס האולימפי, שהיה מבודד, חבר עם העיר במלאו את המקום בינו לבינה3130 ופאר אותו בהקדשי זהב.

[148] ואומרים, כי שלמה השליט בירושלים שלח אל חירם חידות ובקש לקבל ממנו כאלה גם הוא, ואשר לא יעלה בידו לפתור אותן ישלם כסף לזה שימצא את הפתרון.

[149] חירם הסכים ויען כי לא יכול לפתור את החידות שלם כסף־עונשים רב. אחרי־כן, על־ידי איזה עבדימון, איש צורי, פתר את החידות המוצעות והוא עצמו הציע אחרות אשר שלמה לא פתר וזה החזיר לחירם כסף למכביר“. אלה הם דברי דיאוס.

[150] (VI – 1) ויהי כראות המלך את חומות ירושלים והן חסרות מגדלים ומכשירים אחרים לבטחונן3131 ־ כי חשב שלפי חשיבותה של העיר צריך להיות גם המבצר סביבה – ויתקן אותן ויגביה אותן על ידי מגדלים גדולים.

[151] ויבן גם ערים הנמנות בין הבצורות ביותר, את חצור3132 ואת מגידו3133, ועיר שלישית, את גזר3134; העיר הזאת היתה בחבל הפלשתים ופרעה מלך המצריים יצא עליה למלחמה ויצר עליה ויקח אותה בסערת מלחמה. ויהרוג את כל תושביה ויהרסה ויתן אותה במתנה לבתו שנשאת לשלמה.

[152] משום זה בנה אותה המלך מחדש כי היתה חזקה בגלל טבע המקום ויכלה להיות לתועלת הן בשעת מלחמה והן בעת מרידות פתאומיות. לא רחוק מעיר זו בנה שתים אחרות; שם האחת היתה בית־חורון3135 והשניה נקראה בעלת3136.

[153] נוסף לאלה בנה עוד אחרות שהיו מתאימות לתענוגות ושעשועים, כי היו מחוננות במזג אויר שוה ופירות עונתיים ורויות מעינות מים. הוא חדר גם לתוך המדבר של סוריה העליונה ואחרי כבשו אותו יסד בו עיר גדולה מאד במרחק מהלך יומיים מסוריה העליונה ומהלך יום אחד מהפרת, ומבבל הגדולה היה המרחק ששה ימים

[154] הסבה ליסוד העיר במרחק כה רב מהחבלים המיושבים שבסוריה היא שלמטה והלאה אין מים בשום חלק אדמה, ורק במקום ההוא לבד נמצאים מעינות ובארות. אחרי בנותו אפוא את העיר הזאת ואחרי הקיפו אותה חומות חזקות קרא אותה תדמור3137 ובשם זה היא נקראת עוד היום בפי הסורים, אבל היוונים מכנים אותה פלמירה.

[155] (2) את המפעלים האלה בצע אפוא המלך שלמה בימים ההם. ולשואלים, מדוע כל מלכי המצריים ממֶניס3138 שבנה את נוף3139, אשר חי שנים רבות לפני אברהם אבינו, עד שלמה, במשך אלף ושלוש מאות שנה3140, נקראו פרעה3141, בקחתם את הכנוי הזה ממלך פרעה אחד שמלך אחריהם בזמן שבינתים3142, חשבתי נחוץ לבאר, למען אשר אסלק את אי ידיעתם ואבהיר את הטעם לַשֵם שפרעה מסמן אצל המצריים מלך.

[156] לדעתי השתמשו מילדותם בשמות אחרים ובהגיעם למלוכה שנו אותם לשם המסמן בשפת אבותם את עוזם. כי גם מלכי אלכסנדריה נקראו ראשונה בשמות אחרים וכאשר תפשו את המלוכה נקראו תלמיים3143 על שם המלך הראשון. [157] גם שליטי הרומאים השתמשו מילדותם בשמות אחרים ונקראים קיסרים. תואר הניתן להם בגלל רבנותם ומעלתם ואינם נקראים עוד בשמות שניתנו להם מאת אבותיהם. חושבני שגם הירודוטוס מהליקרנסוס3144, המספר שאחרי מניס מיסדה של נוף מלכו שלש מאות ושלושים מלכים על המצריים, אינו מגלה את שמותיהם מטעם זה, יען כי נקראו בשם משותף – פרעונים.

[158] וגם, כאשר אחרי מותם של אלה הגיעה למלוכה אשה, הוא קורא אותה בשמה ניקאבלֵי3145, וגלה בזה, שבעוד המלכים הזכרים יכלו להקרא באותו השם, לא היה לאשה חלק בו, ומשום זה מזכיר הוא את שמה המגיע לה מטבעה.

[159] ואנכי מצאתי גם בספרי ארצנו שאחרי פרעה חותן שלמה לא נקרא שום מלך המצריים בשמו3146 ושאחר זמן באה אל שלמה האשה שהזכרתי למעלה ושמלכה על מצרים ועל כוש. אולם על אודותיה נדבר עוד מעט3147; לעת עתה הזכרתי את הענינים האלה בכדי לרמז שבענינים רבים משתוים ספרינו עם אלה של המצריים.

[160] (3) והמלך שלמה הכריע תחתיו את אלה מהכנענים שעדיין לא נכנעו,3148 אלה שישבו על הר לבנון עד העיר חמת3149 ושם עליהם מס ועליהם היה לבחור מתוכם שנה שנה אנשים שיהיו אצלו שכירים ומשרתים ועובדי אדמה.

[161] כי מבין העברים לא היה איש עבד – לא הגיוני היה שלאחר שאלהים הדביר תחתם לאומים רבים שמהם אפשר היה לקחת את השכירים להעביר את העברים למצב כזה – אלא כולם חיו את חייהם בנשק בהלחמם מעל רכב וסוס מלעבוד עבודת עבד.

[162] על הכנענים אשר העביר לעבודתו שם חמש מאות וחמשים3150 שרים ואלה קבלו מאת המלך את כל הפקוח ויַראו להם את העבודות והפעולות שבהן העסיק אותם.

[163] (4) והמלך בנה אניות רבות במפרץ המצרי3151 אשר בים האדום3152 במקום הנקרא עציון גבר3153 לא רחוק מהעיר אילת3154, הנקראת היום בירניקי3155; המקום הזה היה שיך לפנים ליהודים.

[164] והנה קבל מאת חירם מלך צור מתנה ההולמת את האניות, כי שלח לו אנשי אניות ויודעי ים במספר הגון ושלמה פקד עליהם להפליג יחד עם סוכניו3156 שלו לארץ הנקראת בימים קדומים אופיר3157 והיום ארץ הזהב – ארץ בהודו – ולהביא לו זהב. ואחרי צברם כארבע מאות3158 חזרו ושבו אל המלך.

[165] (5) בימים ההם מלכה אשה על מצרים ועל כוש3159; היא היתה עמלה מאד בחכמה ומצוינה ביתר דרכיה. כששמעה על אודות ישרו ותבונתו של שלמה, תקפה אותה תשוקה לראותו בגלל הספורים ששמעה יום יום3160 על אודות הנעשה אצלו, ויצאה לדרך אליו.

[166] היא רצתה להוכח מתוך הנסיון ולא מתוך השמועה – זאת עשויה להסכים גם לשמע שוא ולחזור ולהוכיח את ההפך, יען היא תלויה כולה במוסרים אותה – וגמרה בלבה ללכת אליו, ביחוד חפצה לנסות אותו בנוגע לחכמתו בזה שתציע לפניו שאלות ותבקשהו לפתור את קשי תכנן. ותבוא ירושלימה בתפארת רבה ובתכונה עשירה,

[167] כי הוליכה אתה גמלים טעונים זהב וזני בשמים שונים ואבנים יקרות. בבואה קבל המלך את פניה בשמחה והיה חרד בנוגע אליה בכל דבר וביחוד פתר בקלות את החידות שהציעה לו הודות לבינתו המהירה יותר ממה שיכלה לצפות.

[168] היא השתוממה על חכמת שלמה כשהכירה באיזו מדה היא עולה על מה ששמעה ומה נעלה היא למעשה, ביחוד התפלאה על בית המלך בגלל יפיו וגדלו ולא פחות בגלל סדור בניניו, כי גם בזה ראתה את הבנתו הרבה של המלך.

[169] אולם הבית הנקרא יער הלבנון הביא אותה להתפעלות אין שעור והדר ארוחות היום והכלים והשרות ומלבושי משרתיו והזריזות האדיבה הקשורה בשרותם ולא פחות הקרבנות המוגשים יום יום לאלהים ותשומת הלב שמקדישים להם הכהנים והלויים3161.

[170] בראותה את כל אלה גדלה מיום ליום התפעלותה לאין גבול ומבלי יכולת לכבוש את תמהונה על מה שהיה לנגד עיניה, נתנה בטוי להתפעלות שמלאה אותה; כי היא נשאה, מלאה התלהבות, את אמרותיה אל המלך, אשר מתוכן נתגלו רחשי לבה מכל מה שתארנו:

[171] „כל הידיעות, אדוני המלך, שהגיעו לאזנינו על פי השמועה, קבלנו בחשד, אולם בנוגע לקנינים, שהם בך בעצמך, כונתי לחכמתך ולתבונתך, ולאלה שממלכתך נתנה לך, לא היה זה שמע שוא שהגיע אלינו, אלא להפך, לאמתו של דבר תארה השמועה אושר בהרבה פחות מזה שאני רואה בהמצאי היום הזה פה.

[172] בכח השמועה לפתות את האזנים בלבד אולם אין בה כדי להכיר על ידה את מהות הענינים כמו שמקנות להם הראיה והמציאות. אנכי מצדי לא האמנתי לדברים אשר שמעתי בדבר המונם וגדלם, והנה נעשיתי עֵדה לדברים העולים עליהם בהרבה.

[173] חושבת אני למאושר את עם העברים3162, את עבדיך ואוהביך המתענגים יום יום לראותך ומקשיבים תמיד לחכמתך. יש לברך את אלהים האוהב את הארץ הזאת ואת יושביה במדה כזו שעשה אותך למלך עליהם“.

[174] (6) אחרי שהראתה בדבריה כמה השפיע עליה המלך, גלתה את רגשותיה גם במתנותיה. כי נתנה לו עשרים3163 ככר זהב וכמות עצומה בשמים ואבנים יקרות. אומרים, שגם את שורש הבושם, אשר ארצנו מגדלת עוד היום, יש לנו להודות למתנת האשה הזאת.

[175] ושלמה החזיר לה מתנות רבות וטובות ביחוד כאלה ששאלה כנפשה. לא היה דבר אשר נשאה לבה לקחת שלא הגיש לה; הוא הראה את רוחב לבו בהיותו מוכן יותר בהקדימו את משאלותיה להציע לה ממה שעלה על דעתה. ומלכת מצרים וכוש, אחרי קבלה את המתנות שהזכרנו ואחרי תתה למלך מתנות משלה, שבה לארצה.

[176] (VII – 1) באותם הימים3164 הובאו למלך מארץ הנקראת ארץ־הזהב3165 אבנים יקרות ועצי ארנים3166; בעצים האלה השתמש המלך לעשות מסעד3167 למקדש ולבית המלך ולהכנת כלי שיר, כנורות ונבלים, למען אשר יהללו הלויים בהם את אלהים. העצים שהובאו בימים ההם הצטינו בגדלם ויפים על כל אלה שהובאו לו ביום מהימים.

[177] ואל ידמה איש שעצי האורן היו שוים לאלה הנקראים היום בשם זה ואשר קבלו את הכנוי הזה מאת המוכרים כדי לסמא עיני הקונים; כי הללו היו דומים במראם לעץ התאנה, לבן יותר ומלא ברק.

[178] והנה את הדברים האלה אמרנו למען ידע כל איש היטב את ההבדל של האורן האמתי ואת טבעו, ומאחר שהזכרנו את השמוש שהשתמש בו המלך חשבנו למתאים ולמועיל לבאר קצת יותר את הענין.

[179] (2) ומשקל הזהב שהובא לו היה שש מאות ששים ושש ככר מבלי להביא בחשבון את הזהב שבא מסחר הסוחרים ומתנות ששלחו לו פַּחות עֳרָב3168 ומלכיהם.

[180] את הזהב הזה התיך3169 ועשה מאתים צנה ומשקל כל אחת שש מאות שקל. הוא עשה גם שלש מאות מגינים ומשקל כל אחת שלשת3170 מנים זהב והקדיש3171 אותם להביאם אל הבית הנקרא יער הלבנון. ואמנם, הוא גם הכין באמנות הגדולה ביותר את כלי משקהו מזהב ואבן יקרה3172 שישמשו במשתאות ועשה גם שפעת יתר הכלים כולה זהב. כי לא היה דבר שאיש ימכור או יחזור ויקנה בכסף3173.

[181] רבות היו האניות שהעמיד המלך בים הנקרא ים תרשיש3174 ופקד עליהן להביא בשביל העמים בפנים הארץ מיני סחורה שונים ומכירתם הכניסה למלך כסף וזהב והרבה שן וכושים3175 וקופים. הנסיעה בים, הלוך ושוב, נמשכה שלש שנים.

[182] (3) ושמע3176 מזהיר התהלך בכל הארץ סביב המפרסם את יושר שלמה וחכמתו; עד שמלכי הארצות השתוקקו לראותו פנים אל פנים, בחששם כי הספורים על אודותיו מוגזמים, ולהביע את הערצתם אליו על ידי מתנות יקרות,

[183] כי שלחו לו כלי זהב וכסף ובגדי ארגמן3177 ומיני בשמים רבים וסוסים ורכב ומספר פרדות נושאי משא שנבחרו הן בגלל כוחם והן בגלל יפים להשביע את עין המלך3178, עד כי נוסף על הרכב והסוסים שהיו לו מכבר הגדילו הנשלחים את מספר הרכב בארבע מאות – היו לו מכבר אלף – ואת מספר הסוסים באלפים – היו לו עשרים אלף3179.

[184] אלה אומנו לקבל צורה נאה ומהירות, למען אשר לא יהיו אחרים טובי מראה יותר וזריזים יותר שישוו להם, אלא יֵראו היפים בין כולם ולא יהיה מתחרה אתם במהירות.

[185] ולתפארת היו להם גם פרשיהם, נחמדים למראה, בראשית אביב עלומיהם. בגלל גבהם משכו עליהם את העין ועלו בהרבה על האחרים, את קווצותיהם נתנו לגדל ארוך מאד3180 והיו לבושים כתנות מארגמן צורי. מדי יום ביומו זרו על שערם אבקת זהב באופן שראשיהם נוצצו כשהשמש השתקפה בברק הזהב.

[186] בלוית האנשים האלה סביבו, כשנשקם עליהם וקשתותיהם בידיהם, היה נוהג המלך לצאת לטיל כשהוא נוסע במרכבה ולבוש בגד לבן. היה מקום ידוע במרחק שני סכוינים3181 מירושלם בשם עיטם3182, נחמד ורווי בגלל פרדסיו וזרמי מעינותיו; למקום הזה עשה את טיוליו כשהוא נשא במרכבתו3183.

[187] (4) ובהשתמשו בכל דבר ברוח אלהים ובזריזות ובהיותו חובב מאד את היופי לא הזניח גם את ענין הדרכים, כי אם את אלה מהן המובילות לירושלים, קרית המלך, רצף באבנים שחורות הן לנוחיות הולכי דרך והן להראות את עצמת עשרו ושלטונו3184.

[188] הוא חלק את הרכב וסדר שמספר מסוים מהם ימצא בכל עיר ועיר, אולם לעצמו הניח רק מעטים שיהיו בקרבתו3185; את הערים האלה קרא בשם ערי הרכב. ואת הכסף עשה המלך כה רב בירושלים עד שהיה כאבנים3186, ואת הארזים, שלפני כן לא היו מצויים, עשה כשקמים הממלאים את שְׁפֵלות יהודה.

[189] והוא פקד גם על סוחרי מצרים להביא ולמכור לו מרכבה ושני סוסים בשש מאות אדרכמוני כסף3187 והוא עצמו שלח אותם למלכי סוריה ולאלה שמעבר לפרת3188.

[190] (5) ואף3189 כי נעשה המהולל בין המלכים כולם ואהוב מאד לאלהים3190 ועלה בחכמה ובעושר על האנשים אשר השלטון על העברים היה בידם, לא עמד בתנאים האלה עד מותו. כי אם בחדלו מלשמור את דרכי אבותיו הגיע הקץ שאינו הולם למה שספרנו על אודותיו עד עתה.

[191] כי בהיותו להוט אחרי נשים ושטוף בחמדת בשרים לא הסתפק בנשים בנות עמו לבד, אלא התחתן גם ברבות מבנות עמים נכרים, צדוניות, צוריות3191, עמוניות ואדומיות, ועבר אפוא על מצוות משה אשר אסר לקחת נכריות לנשים והתחיל לעבוד את אלהיהן למען עשות נחת רוח לנשיו ולתאותו אליהן;

[192] אכן, לזאת הלא חשש המחוקק והזהיר מראש את בני ישראל מלהתחתן עם בנות נכר3192, לבל ידבקו במנהגים זרים ויסורו מאלה של אבותיהם ויעבדו את אלהיהן ויזניחו מלכבד את שלהם.

[193] אולם נגרר אחרי תענוג בלתי נבון לא שם שלמה לב לאזהרות האלה ולקח לו נשים בנות מושלים ואלופים ויהי מספרן שבע מאות ופילגשים שלש מאות3193 ועל אלה גם את בת מלך המצריים, ועד מהרה חזקה ידן עליו עד כדי לחקות את מעשיהן והיה אנוס לתת להן הוכחה לאהדתו וחבתו אליהן בזה שיסדר את חייו כדרך שחיו הן בבית אביהן.

[194] ויותר שהלך והזקין ובינתו הלכה ונחלשה בגלל גילו שיוכל להעמיד נגדן את זכר מעשי בני ארצו, עד כי התנכר עוד יותר לאלהיו שלו והמשיך לכבד את האלים שהכניסו נשיו.

[195] ואולם עוד לפני כן היתה לו הזדמנות לחטוא ולהכשל בשמירת המצוות במעשה דמויות הבקר של נחושת תחת הים שהקדיש והאריות סביב לכסאו, כי לא עשה במפעל זה מעשה דתי3194.

[196] ואף כי היתה לו במשפחתו, באביו, דוגמה יפה מאד של יושר, ובשם טוב שהיה לו להורישו אחריו בגלל יראתו את אלהים, לא עשה כמעשהו ואף אחרי שנראה לו אלהים פעמים בשנתו והזהירו ללכת בדרכי אביו, ולכן מת בקלון.

[197] והנה בא אליו עד מהרה הנביא3195 שלוח מאת אלהים אשר אמר לו כי לא נעלמו ממנו עוונותיו ויאיים כי לא זמן רב יתענג במעשיו, אלא שבחייו לא יאבד את הממלכה יען האלהות הבטיחה לדוד אביו לעשותו יורש כסאו, אולם אחרי מותו תבצע האלהות את הדבר הזה לבנו,

[198] אמנם לא תקח ממנו את העם כולו, עשרה שבטים תמסור לעבדו, ושנים3196 תשאיר לבן בנו של דוד למען דוד עצמו אשר אהב את האלהים ולמען העיר ירושלים, אשר חפץ שבה יהיה לו מקדש3197.

[199] (6) ויהי כשמוע שלמה את הדברים האלה ויתעצב ותפעם רוחו מאד על כי כמעט הטובות כולן שבגללן היה נחשב למאושר הולכות ונהפכות להפוכן הרע. ולא עבר זמן רב מעת שהנביא הודיע את העתיד לבוא ואלהים עורר מיד נגדו אויב בשם הדד3198, וזאת הסבה למשטמתו:

[200] הוא היה נער, בן לזרע המלוכה של הגזע האדומי. כאשר כבש יואב3199, שר הצבא של דוד, את אדום והכרית בששה חדשים את כל האנשים בגיל המאפשר להם לשאת נשק3200, ברח הוא ובא אל פרעה מלך המצריים. [201] פרעה קבל אותו בסבר פנים יפות ונתן לו בית ואדמה למחיה, וכאשר גדל אהב אותו מאד עד כי נתן לו לאשה את אחות אשתו בשם תחפנס3201; ממנה נולד להדד בן אשר גודל יחד עם בני המלך.

[202] והנה כשמעו במצרים על מות דוד ויואב ויבוא אל פרעה ויבקש ממנו רשות לשוב אל מולדתו. וישאלהו המלך מה חסר הוא או מה קרה לו שהוא חרד לעזבו; ואף כי הציק לו פעם אחר פעם והפציר בו, לא שלח אותו באותה שעה.

[203] אולם בשעה הנכונה, כאשר התחילו עניני שלמה לרדת עקב מעשיו נגד החוק אשר הזכרנו למעלה וחרון אלהים שבא בעקבם, הסכים פרעה והדד בא לאדום3202. ומאין יכולת לקומם את הארץ נגד שלמה, כי היתה תפושה בידי אנשי מצב רבים ולסבה זו לא היו לו ידים חפשיות וסכנה כרוכה בזה, יצא משם ובא לסוריה3203. שם נפגש עם איש אחד בשם רזון3204 אשר ברח מאדוניו הדרעזר3205 מלך צובה3206, ומשסה את הארץ;

[204] ויתחבר אתו בידידות ועם גדוד שודדים תחתיו שט בארץ ההיא ואחרי הביאו את סוריה העליונה בידו הכריז עצמו למלך עליה3207; הוא פשט על ארץ בני ישראל והרע להם ושסה אותם עוד בחיי שלמה. הרעות האלה אפוא נגזרו על העברים לסבול מידי הדד.

[205] (7) ויתנקש3208 בשלמה גם אחד מבני עמו, ירבעם בן נבט3209, אשר בגלל נבואה שנבאו לו מזמן נעשה מלא תקוה כי יצליח במעשיו. עודנו נער נשאר עזוב מאביו ואמו חנכה אותו, וכראות שלמה שהוא בעל שאר רוח ואמיץ לב וישם אותו משגיח על בנין החומה, כאשר הקיף את ירושלם במגן.

[206] והוא עמד על המלאכה בהצלחה כזו שהמלך הלל אותו וכתשורה נתן לו את הנשיאות על שבט יוסף3210 והנה בצאת ירבעם בעת ההיא3211 מירושלים וימצאהו נביא מהעיר שילה, ואחיה3212 שמו. אחרי ברכו את ירבעם הוליכהו קצת מהדרך והטהו אל מקום בודד מבלי שיהיה שום איש אחר זולתם3213.

[207] ויקרע את האדרת, שבה היה הוא עצמו3214 עטוף, לשנים עשר קרעים ויצו לירבעם לקחת עשרה, בהודיעו לו כי זהו רצון אלהים ובקרעו את שלטון שלמה יתן אמנם לבנו בגלל הבטחתו לדוד שבט אחד לבד ואת הקרוב לו3215, „אבל לך את העשרה בחטאות שלמה והתמסרותו לנשיו ולאלהיהן.

[208] ובדעתך אפוא את הסבה שבגללה שנה אלהים את דעתו משלמה, השתדל להיות ישר ושמור את חוקיו, אזי מוצע לפניך התגמול הגדול ביותר בין כולם בעד יראת שמים והערצת אלהים, שתגדל כמו שידעת את דוד“3216.

[209] (8) נלהב אפוא מדברי הנביא לא שקט ירבעם שהיה צעיר בעל מזג חם ושואף לגדולות. ובכן כשקבל את המפקדה בידו וזכר את דברי אחיה אשר העיר את אזנו, נסה מיד לדבר על לב העם לפשוט בשלמה ולהתקומם ולהעביר את השלטון לידו.

[210] כששמע שלמה ממחשבתו ומזמתו בקש לתפשו ולהרגו3217. אבל הדבר נודע לירבעם בעוד מועד והוא ברח לשישק3218 מלך המצריים ובהשארו שם עד מות שלמה היה בטוח לבל תאונה לו רעה מאת שלמה ולהיות שמור למלכות.

[211] ושלמה מת כשהוא זקן אחרי מלכו שמונים3219 שנה וחי תשעים וארבע שנים3220 ונקבר בירושלים. הוא עלה על כל המלכים באשרו ובעשרו ובחכמתו, זולת מה שחטא לעת זקנתו כשהודח על ידי נשיו. על מעשיו ועל הרעות שבאו בעקבותיהם על העברים נספר באריכות בהזדמנות יותר נכונה3221.

[212] (VIII – 1) אחרי3222 מות שלמה קבל בנו רחבעם3223, אשר נולד לו מאשה עמונית3224, בשם נעמה3225, את המלוכה, ונשיאי העם שלחו מיד למצרים לקרוא את ירבעם. הוא בא אליהם לעיר שכם וגם רחבעם הגיע אליה, כי בני ישראל החליטו להתאסף בה ולהכריזו למלך. [213] ויגשו אליו נשיאי העם וירבעם ויבקשוהו כי יקל מעליהם את העבדות ויהיה נוח מאביו באמרם כי כבד העול שהוטל עליהם על ידו, הם יחבבוהו יותר ויאהבו את העבדות יותר עקב רכות מאשר עקב הפחד שיפחדוהו.

[214] אבל כאשר אמר שבעוד שלשה ימים ישיב להם תשובה בנוגע למשאלותיהם, נעשה מיד חשוד בעיניהם על אשר לא נענה לדרישותיהם, כי לדעתם, טובת לב ונדיבת רוח צריכות להיות מושטות מיד וביחוד בגיל הנוער3226, בכל זאת נראה להם גם רצונו לשקול בדבר ושלא דחה בו במקום את בקשתם לתקוה טובה.

[215] (2) ויאסוף3227 את אוהבי אביו ויועץ אתם מה צריכה להיות התשובה אל ההמון. ואלה, כמו שיאה לאנשים טובי־לב והיודעים נפש העם, הורוהו כי ידבר אל הקהל רכות ובצורה עממית יותר משהוגן להוד המלך, באופן זה יקח את לב העם; הלא מטבע הנתינים לאהוב הסברת פנים מצד המלכים ולהחשב מהם במקצת כשוים.

[216] אבל הוא דחה את העצה הטובה כל כך והמועילה אולי לתמיד ואם לא, לכל הפחות לשעה ההיא, כשעמד להיות מלך; לדעתי3228, מאלהים נעשה הדבר כי ידחה מעליו את המועיל לו.

[217] הוא קרא את הצעירים שגדלו יחד אתו ובספרו להם את עצת הזקנים צוה להם כי יחוו את דעתם מה עליו לעשות. והצעירים האלה, אשר גם ילדותם וגם אלהים מנעו מהם להבין מה טוב יותר, יעצוהו, לענות לעם כי אצבעו הקטנה עבה ממתני אביו ואם מצאו את ההוא קשה ביותר ימצאו בו יחס חמור הרבה יותר, ואם ההוא יסר אותם בשוטים, עליהם לצפות כי יעשה הוא זאת בעקרבים.

[218] וימצאו דבריהם חן בעיני המלך בדמותו כי התשובה הזאת הוגנת להוד שלטונו ובהתאסף ההמון ביום השלישי לשמוע את דבריו, כשהעם כולו מלא צפיה ותאב לשמוע את המלך מדבר בחשבו כי ידבר טובות, והנה ענה כעצת הצעירים בעזבו את עצת האוהבים. הדבר נעשה בהתאם לרצון אלהים למען אשר תבוא נבואת אחיה.

[219] (3) נפגעים מדבריו ודאובים כאילו נתנסו כבר במה שאמר, נמלאו חמה וכולם געשו בקול ואמרו שאין להם מהיום ההוא והלאה שום קרבה עם דוד ולא עם בניו אחריו, והוסיפו כי ישאירו לו את המקדש לבד אשר בנה אביו3229, ואיימו כי יעזבוהו.

[220] כה היתה נפשם מרה להם וכה זעף לבם שכאשר שלח אליהם את אדורם3230 אשר על המס שירגיע אותם ויעשה אותם נוחים יותר ויסלחו על דבריו אם היה בהם דבר מה פזיז וחריף, לא רצו לשמוע אותו ורגמוהו באבנים ומת.

[221] כראות רחבעם את הנעשה וחשב את עצמו כנפגע מהאבנים שבהן המית ההמון את פקידו, פחד פן יסבול גם למעשה את הגורל המר הזה ועלה מיד על מרכבתו ונס לירושלים. ויבחרו אותו למלך שבט יהודה ובנימין3231 ויתר ההמון פשע מהיום ההוא בבני דוד והכריז את ירבעם לאדון המדינה.

[222] ויאסוף רחבעם בן שלמה את שני השבטים שנשארו נכנעים לו ויהי בידו לקחת מהם צבא של מאה ושמונים3232 אלף בחור ולצאת נגד ירבעם ועמו למען הכריח אותם לעבדו.

[223] אבל נעצר מאת אלהים על ידי הנביא3233 מלעשות את מסע המלחמה. כי זה אמר שאין הצדקה להלחם עם בני עמו וביחוד כשהתקוממות העם נעשתה בהתאם לעצת אלהים – ולא יצא למלחמה3234.

[224] ועתה אספר תחלה את מעשי ירבעם מלך בני ישראל ואחר כך נתאר את אלה של רחבעם מלך שני השבטים. כי בזה ישמר הסדר דרך כל ההיסטוריה.

[225] (4) ובכן, בנה לו ירבעם בית מלך בעיר שכם וקבע בה את מושבו ובנה בנין כזה גם בעיר הנקראת פנואל3235. וכאשר זמן מה אחרי כן עמד לחול חג הסוכות3236 חשב בלבו שאם ירשה ללכת לירושלים להשתחוות לאלהים ולחוג שם את החג, ישנו אולי את דעתם ולבם ילך שבי אחרי המקדש ועבודת אלהים שבתוכו ויעזבוהו ויעברו אל מלכם הראשון, ואם יבוא דבר זה [י]היה בסכנה לאבד את חייו, ולכן זמם את המזימה הזאת:

[226] הוא עשה שתי עגלות3237 זהב ובנה שני מקדשים קטנים, את האחד בעיר בית־אל ואת שני בדן, היושבת בקרבת מעינות הירדן הקטן3238, ושם עגלה בכל אחד משני המקדשים הקטנים האלה אשר בערים הנזכרות ואסף את עשרת השבטים אשר משל עליהם ופנה אליהם בדברים אלה3239:

[227] „בני עמי, אתם יודעים, חושב אני ככה, כי אלהים שוכן בכל מקום ואין חבל שיהיה סגור בעד נוכחותו, אלא בכל מקום שומע הוא את המתפללים אליו ושם את עינו עליהם,

[228] משום זה לא נראה בעיני להמריץ אתכם ללכת דרך כה רחוקה לירושלים3240, עיר אויבינו, להתפלל בה; הלא המקדש הוא מעשה ידי בני־אדם ועשיתי גם אנכי שתי עגלות זהב לשם אלהים והקדשתי אותן, אחת בעיר בית־אל ואחת בדן, למען אשר אלה מכם היושבים בקרבת הערים האלה ילכו אליהן ויעבדו את אלהים. ואיעד למענכם גם כהנים מביניכם עצמכם ולויים3241 לבל יהיה לכם צורך בשבט לוי ובבני אהרן, כי אם האיש מכם הרוצה להיות כהן יקריב לאלהים בן בקר ואיל3242 מה שגם אהרן, הכהן הראשון, עשה3243, לדברי בני האדם“.

[229] בדבריו אלה גנב את דעת העם וגרם כי יעזבו את עבודת אלהים של אבותיהם ולעבור על החוקים. זאת היתה ראשית הרעות בשביל העברים ולמפלתם במלחמה על ידי עמים זרים ונפילתם בשביה. אולם על הענינים האלה נדבר במקומם הנכון.

[230] (5) בהגיע החג בחודש השביעי3244 ורצה גם הוא לחוג אותו בבית אל כחג שהיו חוגגים גם שני השבטים בירושלים בנה מזבח לפני העגלה ואחרי עשותו את עצמו לכהן גדול עלה על הבמה יחד עם כהניו,

[231] ובעמדו להעלות את הקרבנות ואת העולות3245 לעיני העם כולו ויבוא אליו נביא מירושלים ושמו עידו3246, שלוח מאת אלהים, ויעמוד בתוך ההמון וידבר באזני המלך בפנותו אל המזבח בדברים אלה:

[232] „אלהים מודיע מראש כי יִוָּלֵד בן מבית דוד ויאשיהו שמו אשר יקטיר עליך את כהני השקר אשר יחיו בימיו וישרוף עליך את עצמותיהם של מתעי העם הזה והנוכלים והרשעים3247. ולמען אשר האנשים האלה יאמינו כי הדבר בוא יבוא: המזבח ישבר ברגע זה וכל דשן3248 הזבחים אשר עליו ישפך ארצה“.

[233] לשמע הדברים האלה מפי הנביא נתמלא ירבעם חמה גדולה ויושט את ידו לצוות לתפשו. אולם היד המושטת שותקה בבת אחת ולא יכול היה להחזירה אליו, אלא יבשה ומתה היתה תלויה בצדו. והמזבח נקרע ונשפך הכל מעליו מטה כמו שאמר הנביא מראש.

[234] עתה נוכח המלך שהאיש דובר אמת הוא ורוח אלהים בו לדעת את העתיד ויבקשהו כי יתחנן אל אלהים שיחיה את יד ימינו. ויתפלל הנביא אל אלהים כי יעשה את רצונו בדבר זה וירבעם שמח שידו שבה לאיתנה הטבעי ויבקש את הנביא כי יסעד אצלו.

[235] אבל עידו אמר כי לא יתעכב להכנס אל ביתו ולטעום לחם ומים בעיר הזאת, יען את הדבר הזה אסר לו אלהים ולא לעשות את דרכו חזרה באותה הדרך שבה בא, כי אם באחרת. המלך התפלא עליו בגלל תקיפות דעתו, אך היה שרוי בפחד בחששו שמא התמורה שתבוא בעניניו לפי הדברים שנבאו לו, לא תהיה לטובתו3249.

[236] (IX) והיה3250 בעיר נביא שקר3251 אחד, זקן ורע מעללים, אשר ירבעם נהג בו כבוד כי היה מרומה מדבריו שנאמרו לגרום לו קורת רוח. האיש הזה שכב בימים ההם במטה לרגלי חולשת שיבתו ושני3252 בניו ספרו לו על דבר הנביא שבא מירושלים והאותות שנעשו ואיך שותקה יד ימינו של ירבעם ושבה לבריאותה בגלל תפלת הנביא;

[237] ויירא פן ימצא הזר חן בעיני המלך יותר ממנו וינחל יותר כבוד ממנו3253, ויצו לחבוש מיד את חמורו ולהכינו בשבילו לדרך;

[238] ואלה הזדרזו, לעשות מה שנצטוו והוא עלה על החמור והלך אחרי הנביא והשיגו כשהוא נח תחת עץ עבות3254 הנותן צל כאלון חסון3255; תחלה ברך אותו לשלום, אחר כך הוכיחהו על פניו על כי לא סר אליו ולא התארח אצלו.

[239] לטענתו של זה כי אלהים אסר לו לטעום אצל מי שהוא מאנשי העיר ההיא, ענה הזקן ואמר: „אבל האלהות לא אסרה עליך כלל וכלל מלהיות מסב אצלי. כי נביא הנני גם אנכי וכמוך כמוני עובד אנכי אותו ובאתי עתה שלוח ממנו להוליכך אל ביתי לאכל לחם“.

[240] והלז האמין לשקרן ושב אתו. עוד הם סועדים ומשוחחים בידידות3256 נראה אלהים לעידו3257 ואמר לו כי יגיע לו עונש על אשר עבר על מה שנצטוה, וגלה לו איזה עונש: אריה יפגוש אותו בדרך ויטרוף אותו וימנע ממנו מלהקבר בקבר אבותיו.

[241] הדבר קרה, לדעתי, בעצת אלהים, למען אשר לא ישים ירבעם לב לדברי עידו שנתפס כשקרן. ובכן בדרכו חזרה לירושלים3258 מצאהו אריה והפילהו מעל בהמתו והמיתהו, ולא קרה שום נזק לחמור, כי אם רבץ לו האריה בצד החמור ושמר גם עליו וגם על גוית הנביא, עד שעוברי אורח אחדים ראו זאת ובאו העירה וספרו לנביא השקר3259.

[242] וישלח את בניו3260 להביא העירה את הגויה ואחרי שכבדו בקבורה מפוארה3261 צוה לבניו שאחרי מותו יקברוהו יחד עם הנביא, באמרו כי כל דבריו אמת אשר חזה על העיר ההיא ועל המזבח ועל הכהנים ועל נביאי השקר, כי לא תאונה לו שום רעה אחרי מותו אם יקבר יחד עם הלז, העצמות לא תוכרנה3262.

[243] אחרי3263 שקבר אפוא את הנביא וצוה את הדברים האלה לבניו, בהיותו רע מעללים ובלי יראת אלהים, הלך אל ירבעם ואמר לו: „מה הוא הענין שכה הָחרדת מדברי המשוגע הזה3264?“ וכאשר ספר לו המלך את מקרה המזבח ומה שקרה לידו ותאר אותו כאיש אלהים אמיתי ונביא נעלה, התחיל הוא לבטל את הדעה הזאת של המלך בדברי ערמה ובהשתמשו בראיות המתקבלות על הדעת בדבר המאורעות החליש את ערכם האמיתי.

[244] כי נסה להוכיח לו שמתוך עיפות נעשתה ידו כהה בהרימה את הקרבנות ואחרי כן, אחרי מנוחה, שבה אל טבעה הקודם. ואשר למזבח, הלא היה חדש ועמוס קרבנות רבים וגדולים, לכן נקרע ונפל תחת כובד המשא המונח עליו. ויספר לו גם את מות האיש ההוא אשר חזה את האותות האלה, איך נהרג על ידי אריה. „אם כן לא היה בו ולא במה שדבר אף מדה אחת של נביא“.

[245] בדבריו אלה פתה את המלך ואחרי שהדיח לגמרי את לבו מאחרי אלהים וממעשים טובים וישרים האיצו לפעולות רעות. עד כדי כך חטא נגד האלהות ועבר על החוקים עד שהשתדל מיום ליום להוסיף רשע על רשע3265 נתעב מאלה שהעיז כבר. לעת עתה די לנו במה שספרנו על ירבעם.

[246] (X – 1) ורחבעם3266 בן שלמה, המלך על שני השבטים, כמו שאמרנו למעלה, בנה את הערים הגדולות והבצורות בית־לחם3267 ועיטם3268 ותקוע3269 ובית־צור3270 ושוכו3271 ועדולם3272 וגת3273 ומרשה3274 וזיף3275 ואדורים3276 ולכיש3277 ועזקה3278 וצרעה3279 ואילון3280 וחברון.

[247] את אלה בנה ראשונה בנחלת שבט יהודה ויסד גם אחרות גדולות בנחלת בנימין ואחרי שהקיף אותן חומות שם בכולן מצבים ונציבים3281. גם הרבה חטה ויין ושמן לרוב ויתר הדברים הדרושים למחיה שם בכל עיר ועיר ביד רחבה ונוסף לאלה צנים ורמחים לרבבות.

[248] והכהנים שהיו בכל ישראל נאספו אליו ירושלימה וגם הלויים וגם אחרים מתוך ההמון שהיו טובים וישרים עזבו את עריהם למען אשר יעבדו את אלהים בירושלים; כי לא לרצון היה להם להיות נאנסים להשתחוות לפני העגלות אשר הכין ירבעם.

[249] ואלה חזקו את ממלכת רחבעם במשך שלש שנים. הוא לקח לו לאשה קרובה3282 אחת אשר ילדה לו שלשה בנים ואחריה לקח גם את בת תמר3283 בת אבשלום, מעכה3284 שמה, וגם זאת היתה קרובתו; וגם ממנה נולד לו בן זכר אשר קרא אותו אביה3285. והיו לו בנים גם מנשים רבות אחרות. אבל בין כולן אהב ביותר את מעכה.

[250] והיו לו נשים שנשא לפי החוק שמונה עשרה ופלגשים שלשים3286, אשר ילדו לו עשרים ושמונה בנים וששים בנות. ליורש המלוכה יעד את אביה אשר נולד ממעכה ומסר לידו את האוצרות ואת הערים הבצורות ביותר.

[251] (2) פעמים רבות מביאים, לפי דעתי, מצבם הרם ושגשוג הצלחתם את בני האדם לרעות ולעבֵרות. ככה קרה גם לרחבעם. כי בראותו את ממלכתו המשגשגת ויפן למעשים בלתי ישרים והרעים בעיני אלהים ומאס בעבודת אלהים עד כדי כך שהעם תחתיו התחיל לחקות את פשעיו3287.

[252] כי מנהגי הנשלטים מתקלקלים על ידי אפים של השליטים ומבטלים הם את צניעותם שיכולה לשמש כתוכחה, בפני פריצותם של הללו וכאילו אחרי מדה טובה הולכים הם אחריהם בדרכיהם הרעים; הלא מן הנמנע להכיר בצדקת מעשי המלכים אם אין עושים כמעשיהם.

[253] הדבר הזה קרה גם לנתיני רחבעם, כי בהיותו בלתי חרד לאלהים ועובר על מצוותיו השתדלו שלא להעליב את המלך אם ילכו הם בדרך הישרה. וכעונש על פשעיו שלח אלהים את שישק3288 מלך המצריים, אשר בנוגע אליו טעה הירודוטוס ביחסו את מעשיו לסֵיסוֹסְטְרִיס3289.

[254] כי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שישק זה למלחמה ורבבות רבות עמו, כי הלכו אתו אלף מאתים רכב וששים אלף פרשים וארבע מאות אלף רגלים3290. רובם היו לובים וכושים3291.

[255] הוא חדר אפוא לתוך ארץ העברים ואחרי קחתו את הערים הבצורות ביותר בממלכת בלי קרב ואחרי שהבטיח לעצמו על ידי מצב צבאי יצא על ירושלים.

[256] (3) ויהי כאשר נסגרו רחבעם והמון העם בתוך ירושלים על ידי צבא שישק ויתפללו אל אלהים כי יתן להם נצחון והצלה, אולם לא יכלו להשפיע על אלהים שיעמוד לימינם. ויאמר להם שמעיה3292 הנביא שאלהים מאיים לעזוב אותם כמו שגם הם עזבו את עבודתו. לשמע הדברים האלה נפלה רוחם בקרבם, ויען כי לא ראו שום הצלה לפניהם מהרו כולם והודו כי בצדק הסתיר אלהים את פניו מהם על כי נעשו בלתי חרדים לדבריו והפרו את מצוותיו.

[257] ואלהים ראה אותם במצבם וכי הודו על חטאותיהם ויאמר אל הנביא כי לא ישחיתם, אבל יתן אותם תחת יד המצריים, למען ילמדו אם קל יותר לעבוד לבן אדם מלעבוד את אלהים3293.

[258] וכאשר לקח שישק את העיר בלי קרב, יען רחבעם פחד מפניו וקבלו לתוך העיר, לא שמר שישק על התנאים שהותנו3294, אלא שדד את המקדש והריק את אוצרות אלהים ואת אוצרות המלך והוליך משם רבבות זהב וכסף לאין מספר מבלי להשאיר אף דבר.

[259] הוא לקח אתו גם את מגיני הזהב ואת הצנות אשר הכין המלך שלמה, ולא השאיר אפילו את אשפתות הזהב אשר הקדיש דוד לאלהים בקחתו אותן מאת מלך צובה3295. אחרי עשותו זאת שב אל ארצו.

[260] את מסע המלחמה הזה מזכיר גם הירודוטוס מהקליקרנסוס3296, אשר טעה רק בנוגע לשם המלך, המספר שיצא המלך נגד עמים רבים אחרים וגם הכניע את פלשתינה־סוריה אחרי קחתו בשביה בלי קרב את יושביה.

[261] ברור כי את עמנו רצה לסמן כמשועבד תחת המצרי, כי הוא מוסיף שבין הארצות שמסרו את עצמן מבלי להלחם השאיר המלך בארץ עמודים ובהם חרותות ערוות נשים3297; הלא רחבעם, המלך שלנו, מסר לידו את העיר מבלי להלחם.

[262] הוא אומר גם כן שהכושים למדו מהמצריים את המילה „כי הפויניקים והסורים היושבים בפלשתינה מודים כי למדו מהמצריים“3298. ברור אפוא כי אין אחרים בין הסורים אשר בפלשתינה3299 זולתנו המלים את בניהם. אולם על הענינים האלה ידבר איש ואיש כטוב בעיניו.

[263] (4) אחרי שעלה מעליו שישק עשה המלך רחבעם במקום מגיני הזהב והצנות אותו המספר מגינים של נחושת ומסר אותם לשומרי בית המלך. ובמקום לחיות כמצביא מהולל וכמדינאי מפואר, מלך במנוחה שלמה ומלא פחד בהיותו כל ימיו אויב ירבעם3300.

[264] הוא מת בן חמשים ושבע שנים ומהן מלך שבע עשרה; מטבעו היה יהיר וסכל ועל אשר לא שמע לאוהבי אביו אבד את שלטונו3301. הוא נקבר בירושלים בקברי המלכים. את המלוכה קבל בנו אבים, כשירבעם מלך כבר על עשרת השבטים שמונה עשרה שנה.

[265] והנה זהו הסוף של המאורעות האלה. ועתה מוטל עלינו לספר את קורות ירבעם איך גמר הוא את חייו. כי האיש הזה לא חדל ולא פסק מלחטוא נגד אלהים, אלא בלי הרף הקים במות על ההרים הגבוהים ובחר עוד בכהנים מבין ההמון.

[266] (XI – 1) ומעשי3302 זדון אלה לא נמשכו זמן רב והאלהות השיבה את גמולם בראש ירבעם ובראש כל בני ביתו. בעת ההיא חלה בנו אביה ויצו ירבעם את אשתו כי תסיר מעליה את בגדיה ותתלבש כאשה פשוטה ותלך אל אחיה הנביא.

[267] יען איש נפלא הוא להגיד מראש את העתידות לבוא והוא גם גלה לו בדבר המלוכה. ויבקש אותה כי תלך אליו כנכריה ותדרוש בדבר הילד אם יקום מחליו. היא שנתה אפוא את בגדיה כמו שצוה עליה בעלה ובאה לעיר שילה, כי בה חי אחיה.

[268] בעמדה להכנס לתוך בית הנביא, אשר עיניו קמו משֵׂיבה, הופיע אלהים אליו והודיע לו, ראשית כי אשת ירבעם באה אליו ושנית מה עליו לענות לשאלותיה.

[269] בהכנסה לתוך הבית כאשה פשוטה ונכריה, קרא אחיה אליה בקול: „בואי, אשת ירבעם, למה תתנכֵּרי? כי לא נעלמת מעיני אלהים, אשר נראה לי וגלה לי את בואך וצוה לי את אשר אומר לך.

[270] שובי אפוא אל בעלך ואמרי לו את הדברים האלה: „יען כי הרימותיך ממצב דל ושפל וקרעתי את המלוכה מבית דוד ונתתיה לך, ולא זכרת חסדי אלה ועזבת את עבודתי ועשית לך אלהי מסכה וכבדתם, לכן אשוב ואשפילך ואכרית את כל ביתך ונתתים מאכל לכלבים ולעופות.

[271] כי בעזרתי יקום מלך על העם כולו אשר לא ישאיר איש לבית ירבעם. גם העם יקבל חלקו מעונש זה, כי מגורש מהארץ הטובה הזאת יהיה, מפוזר במקומות מעבר לנהר פרת3303, על כי התחבר לפשעי מלכו והשתחוה לאלהים מעשה ידיהם והזניח את זבחי.

[272] ואת, אשה, מהרי אל בעלך וספרי לו את הדברים האלה. ואת בנך תמצאי מת, כי בבואך העירה יוציא את נשמתו. הוא יקָבר כשהעם כולו מבכה אותו באבל צבורי. כי הוא לבדו מבית ירבעם היה טוב“.3304

[273] אחרי שנאמרה לה הנבואה הזאת הלכה האשה נבוכה ומלאת צער על מות בנה הזה, מתיפחת כל הדרך ומכה על לבה על הקץ הקרוב של בנה, ואומללה בצערה ומיואשה לנוכח אסון שאין להמנע ממנו החישה את צעדיה להוַת בנה, כי במידה שהיא מהרה, התקרבה לראותו מת3305, אולם היתה אנוסה בגלל בעלה. ובבואה מצאה את בנה בלי רוח חיים כדברי הנביא, ותספר הכל למלך.

[274] (2) וירבעם3306 לא שם לב לדברים האלה ויאסוף3307 צבא רב ויצא להלחם על אבים3308 בן רחבעם אשר קבל מאביו את המלוכה על שני השבטים; יען בז לו בגלל גילו הרך. אבל זה, כשמעו שירבעם הולך ועולה עליו, לא חת לבו אלא להפך התאזר עוז למעלה מגילו ומתקות האויב ובחר צבא מתוך שני השבטים ויצא לקראת ירבעם אל מקום הנקרא הר צמרַים3309, ואחרי תקעו את המחנה קרוב אליו התחיל להתכונן לקרב.

[275] חילו היה ארבע מאות אלף וצבא ירבעם היה פי שנים. וכאשר התיצבו הצבאות זה מול זה מוכנים לפעולות ולסכנות ואמרו להתחיל בקרב, התיצב אבים על מקום גבוה3310 ונתן אות בידו ודרש כי ההמון וירבעם ישמעו אותו תחלה בשקט, וכאשר השלך הס התחיל לדבר:

[276] „כי אלהים הבטיח את המלוכה לדוד ולבניו אחריו לעולם יודעים אתם היטב; מתפלא אנכי רק איך יכולתם למרוד באבי ולתת יד לעבדו ירבעם ובאתם עתה יחד אתו להלחם באלה שנבחרו מאת אלהים למלוך, ולהוציא מידם את שארית השלטון שנשארה להם, יען בחלק הגדול מחזיק עד עתה ירבעם ללא צדק;

[277] ואמנם אינני חושב כי יהנה ממנו במשך זמן רב, כי אם אחרי תתו את הדין לאלהים בעד מעלליו בעבר, יבוא קץ לחטאותיו ולזדוניו אשר לא חדל מלחטוא אליו ופתה אתכם לעשות כמעשהו, אתם אשר שום עַולה לא נעשתה לכם מאת אבי, רק שלא דבר באספת עם כטוב בעיניכם בשמעו לעצתם של אנשים בני בליעל, ומסבה זו, כפי הנראה, עזבתם אותו מתוך כעס, אבל לאמתו של דבר נדחתם מאת אלהים ומחוקיו.

[278] ואף כי נכון היה מצדכם לסלוח, למען שלמה אביו והטובות שעשה לכם, לאיש צעיר3311 ובלתי מנוסה במדיניות, לא רק את דבריו הבלתי נעימים, אלא גם איזו פעולה בלתי רצויה אשר ילדותו ואי־ידיעתו את הענינים הניעו אותו לעשותה. כי מעשיהם הטובים של האבות צריכים לשמש כפרה בעד עוונות צאצאיהם3312.

[279] אבל אתם לא התחשבתם בנמוקים האלה לא אז ולא היום הזה, אלא באתם בצבא כה גדול נגדינו. ועל מה מיוסדת תקותו לנצחון? האם על עגלות הזהב ועל הבמות על ההרים שהן בשבילכם רק הוכחות לחוסר יראת אלהים ולא לאיזו דרך לעבודת אלהים?

[280] או האם המונכם העולה במספרו על הצבא שלנו עורר בכם תקוות טובות? האמנם? הלא אין שום כוח ברבבות כשהצבא נלחם מלחמה בלתי צודקת. יען רק בצדק לבד וביראת האלהות יכולה להיות צפונה התקוה הבטוחה ביותר להתגבר על האויבים, והתקוה הזאת שלנו היא אשר שמרנו מראשיתן את המצוות ועבדנו את אלהינו אנו3313, אשר לא ידים עשוהו מחומר נפסד ולא מזימת מלך בן־בליעל הכינו לרמות בו את המון העם, כי אם הוא עשה את עצמו והוא ראשית ואחרית של הכל.

[281] עצתי אפוא לכם היא גם עוד בשעה זו כי תשובות מדרככם ותקבלו את ההצעה הטובה מאד לחדול מלהלחם, לתת את לבכם לחוקי אבותיכם ולהכיר את הכוח שהרים את המולדת ואתכם לשיא כזה של אושר“.

[282] (3) את הדברים האלה דבר אבים אל ההמון; אולם עודנו מדבר וירבעם שלח בחשאי חלק מצבאותיו מחלקים אחדים של מחנהו מבלי שהֻרגש בהם להקיף את אבים. כאשר נמצא בתָוך, מוקף אויבים, נבעת הצבא ורוחם נפלה בהם, אבל הוא אמץ את לבם וצוה להם שישימו את תקותם באלהים; הלא זה אינו סגור מאויבים3314.

[283] ויצעקו כולם לאלהים שישלח את עזרתו, ויריעו כשהכהנים מחצצרים ויתנפלו על האויבים.

[284] וידכא אלהים את אומץ לבם וישבר את עוזם אבל חזק את צבא אבים. כי טבח כזה במלחמה אינו נזכר בשום מקום, לא אצל היוונים ולא אצל הברברים, כה רבים הכו בחיל ירבעם בתת להם אלהים לנחול נצחון מפליא ומהולל, כי הכו חמש מאות אלף מהאויבים ובזזו את עריהם החזקות והבצורות בלכדם אותן בסערת מלחמה, את בית־אל ואת גלילה ואת ישָׁנָה3315 ואת גלילה3316.

[285] וירבעם לא עצר עוד כוח אחרי התבוסה הזאת כל הימים שחי אבים, כי זה חי רק זמן מה אחרי הנצחון ומת אחרי מלכו שלש שנים ונקבר בירושלים בקברי אבותיו. הוא השאיר אחריו עשרים ושנים בנים ושש־עשרה בנות; כל אלה נולדו לו מארבע־עשרה נשים.

[286] את המלוכה ירש ממנו בנו אסא3317; ואם הצעיר3318 נקראה בשם מעכה. בימי שלטונו נהנתה ארץ ישראל3319 משלום במשך עשר שנים.

[287] (4) את הידיעות האלה קבלנו על אודות אבים בן רחבעם בן שלמה. וימת3320 גם ירבעם, שמלך על עשרת השבטים, אחרי מלכו עשרים ושתים שנה. ויירש3321 את המלוכה בנו נדב3322 בשנה השניה למלוך אסא. וימלוך בן־ירבעם שנתים והיה דומה לאביו ברשעתו ובחוסר יראת האלהים.

[288] בשנתים אלה נלחם על גבתון3323, עיר פלשתים3324, והתעקש לקחתה במצור. אבל הומת שם מסבת התנכלות של אחד מאוהביו בשם בעשא3325 בן (זיד) אחיה3326, אשר אחרי מות נדב לקח את המלוכה בידו והשמיד את כל זרע ירבעם.

[289] הדבר בא כמו שנֻבא לו בשם אלהים3327, שהמת מבני בית ירבעם בעיר יִטָּרֵף ויֵאכל על ידי כלבים, והמת בשדה – על ידי עוף השמים3328. בית ירבעם נענש אפוא בעונש הצודק הזה בגלל חוסר יראת אלהים ופריקת עול החוקים.

[290] (XII – 1) אבל אסא3329, מלך ירושלים, היה איש יקר־רוח, השם מבטחו באלהות וכל מעשיו ומחשבותיו היו מכוונות רק ליראת אלהים ולשמירת המצוות.

[291] הוא הביא סדרים בממלכתו בהכריתו כל דבר־בליעל מתוכה ובטהרו אותה מכל טומאה. וצבא היה לו מאנשים נבחרים מזוינים בצנה ורומח משבט יהודה שלש מאות אלף, ומשבט בנימין נושאי מגן וקשת מאתים וחמשים אלף3330.

[292] אחרי מלכו כבר עשר שנים בא עליו למלחמה זרח3331 מלך כוש בחיל גדול, תשע מאות אלף רגלים ומאה אלף פרשים3332 ושלש מאות רכב. ובהגיעו עד מרשה3333 ־ עיר בשבט יהודה – יצא לקראתו אסא עם חילו וערך לקראתו את הצבא באחד הגאיות בשם צפתה3334 לא רחוק מהעיר.

[293] כראותו את המון הכושים צעק לאלהים ובקש ממנו נצחון ומגפת הרבבות הרבות של האויבים, כי בשום דבר אחר, אמר, לא ישים תוחלתו מאשר בעזרתו, היכולה להגביר את המעטים על הרבים ואת החלשים על הגבורים3335 בצאתו נגד זרח.

[294] (2) עוד אסא מדבר את הדברים האלה ואלהים נתן אות נצחון3336, ומלא שמחה על מה שהודיע לו אלהים מראש השתער על הכושים והכה מהם רבים וכאשר פנו ערף לנוס רדף אחריהם עד חבל גרר3337. אחרי חדלם מלהרוג בהם מהרו לבזת הערים – כי גרר נלכדה – והמחנה ונשאו אתם הרבה זהב וכסף ושלל רב והוליכו אתם גמלים ובהמות משא ועדרי־צאן.

[295] אחרי השיגם נצחון כזה ושכר מאת אלהים שבו אסא והצבא ירושלימה ובהיותם כבר קרוב אליה, בא לקראתם בדרך נביא אחד בשם עזריהו3338. והוא צוה להם לעצור במהלכם והתחיל לדבר אליהם, כי השיגו את הנצחון הזה מאת אלהים על היותם צדיקים ויראי אלהים וכל מעשיהם בהתאם לרצון אלהים,

[296] ואמר שאם ימשיכו בדרך זו יעזור להם תמיד אלהים להתגבר על אויביהם ולחיות חיי אושר, אבל אם יעזבו את עבודת אלהים יהיה הכל ההפך מזה ויבואו ימים „אשר לא ימצא בהם נביא3339 אמת בהמון העם שלכם ולא כהן אשר יורה את הצדק,

[297] אלא הערים תהיינה שוממות והעם מפוזר על פני כל הארץ ויחיה חיי זרים ונדודים“3340. והוא יעץ להם, כל עוד יספיק להם הזמן הדרוש לכך, ללכת בדרך טובה ולא לדחות מעל עצמם את חסדי אלהים. המלך והעם קבלו את דבריו ברצון והשתדלו כולם ביחד וכל אחד לבד לעשות את הישר. והמלך שלח גם בכל הארץ אנשים אשר ישגיחו על שמירת החוקים.

[298] (3) אלה הן אפוא הקורות אשר קרו בימי אסא, המלך על שני השבטים. ועתה אשוב אל עם ישראל ואל מלכם, בעשא3341, זה שהרג את נדב בן ירבעם וירש את שלטונו,

[299] ישב בעיר תרצה3342, כי עשה אותה מושבו, ומלך עשרים וארבע שנה ועלה על ירבעם ובנו ברשעתו ובחוסר יראת אלהים והביא צרות רבות על העם וחטא נגד אלהים. ואלהים שלח אליו את הנביא יהוא3343 והודיעהו כי ישמיד את כל זרעו ויכחידם באותן הרעות אשר הביא גם על בית ירבעם,

[300] יען נעשה למלך בעזרת אלהים ולא גמל לו את חסדו זה לעמוד בראש העם בצדק וביראת אלהים – הדרך הטובה ראשית כל להולכים בה, שנית רצויה בעיני אלהים – אלא עשה כמעשה ירבעם אשר הרע מאד, ואף כי נכרת מארץ החיים מחזיק בעשא ברשעתו כאילו עודנה חיה.

[301] ובכן, אמר, יתנסה בעשא, ובצדק, באותו עונש כמוהו, יען נעשה דומה לו3344. אך בעשא, אף כי שמע מראש איזו רעות צפויות לו ולכל זרעו בגלל מעשיו הרעים, לא שלט ברוחו בימים הבאים, למען לא יֵרָאה יותר רע במיתתו או שיתחרט על מעשיו בעבר וישיג סליחה מאת אלהים, אלא להפך,

[302] כמו האנשים אשר פרס לנגד עיניהם, בשאפם אליו אינם חדלים מלהתאמץ להשיגו, כמו כן בעשא, אף כי נאמרו לו מראש מפי הנביא העתידות, נדחף מרעה אל רעה כאילו האסונות הנוראים ביותר, אבדן זרעו והשמדת ביתו, טובים הם בעיניו, ומדי יום ביומו, כגבור לרֶשע, שם את כל עמלו בו.

[303] לבסוף אסף שנית את צבאו ותקף עיר אחת מהחשובות, את רמה3345, רחוקה מירושלים ארבעים ריס, וכבש אותה, בצר אותה על מנת להשאיר בה חיל למען יגרום מתוכה צרות לממלכת אסא.

[304] (4) ואסא ירא מפני מזימת האויב ושקל בדעתו כמה רעות רבות יגרום הצבא שישאר ברמה לכל רחבי ממלכתו וישלח מלכים אל מלך דמשק3346, וזהב וכסף בידם לבקשו להיות בעל בריתו ולהזכירו כי אהבה קימת ביניהם עוד מאבותיהם3347.

[305] וזה לקח בחפץ לב את הסכום הרב וכרת אתו ברית בהפרו את הידידות עם בעשא וישלח לערים אשר בממלכת בעשא את שרי החיל שלו ויצום להרע להן. ואלה יצאו ושרפו חלק מהערים וחלק בזזו כמו את עיון3348 ואת דן ואת אבל3349 ורבות אחרות3350.

[306] כשמוע מלך ישראל את הנעשה חדל מלבנות ומלבצר את הרמה ופנה להחיש עזרה לתושביו הנמצאים בצרה, ומהחמרים שהוכנו לבנין מאת בעשא בנה אסא שתי ערים חזקות באותו השטח, האחת בשם גבע3351, והשניה המצפה3352.

[307] אחר כך לא היתה שעת כושר לבעשא לעשות מלחמה על אסא, כי קדמהו גורלו ונקבר בעיר תרצה ובנו אֶלָה3353 ירש ממנו את השלטון.

[308] זה מלך שתי שנים ומת, כי זמרי3354, שר מחצית הפרשים3355, קשר עליו ורצחו. כי כאשר היה מוזמן אל משתה בבית אַרְצָא3356, סוכן ביתו, פתה זמרי אחדים מהפרשים אשר תחתיו כי יתנפלו עליו וירצחוהו כשהוא נעזב מחיליו וממפקדיו3357, כי כולם היו עסוקים במצור על גבתון אשר לפלשתים.

[309] (5) אחרי רצחו את אלה המליך את עצמו שר הפרשים זמרי והשמיד את כל זרע בעשא כנבואת יהוא. קרה הדבר שמאותה הסבה נעקר ביתו מהשורש כמו שנשמד ביתו של ירבעם, בגלל חוסר יראת אלהים, כמו שכתבנו3358.

[310] ויהי כשמוע הצבא החונה על גבתון את אשר קרה למלך וכי זמרי הרג אותו ולכד את המלוכה, ויבחר הצבא במפקדם עמרי3359 למלך וזה העלה את הצבא מעל גבתון ויבוא לתרצה עיר המלוכה וישם מצור על העיר וילכדה בסערת מלחמה.

[311] וירא זמרי כי נלכדה העיר וינָס אל החלק הפנימי של בית המלך ויצת בו אש וישרוף אותו עליו3360 אחרי מלכו שבעה ימים. מיד נחלק עם ישראל לשנים, חלק חפץ בתבני3361 כי ימלוך, וחלק בעמרי. כאשר נצחו אלה שדרשו כי עמרי ימשול והמיתו3362 את תבני, מלך עמרי על העם כולו.

[312] בשנת שלשים3363 לממלכת אסא מלך עמרי שתים עשרה שנה; שש מהן בעיר תרצה ויתר השנים בעיר הנקראת שומרון3364, בפי היוונים סַמַרִיָּה3365; עמרי קרא אותה בשם זה על שם האיש שֶׁמֶר3366 שממנו קנה את ההר ובנה עליו את העיר.

[313] הוא לא נבדל במאומה מאלה אשר מלכו לפניו כי אם בזה שהיה רע מהם. כי כולם התאמצו להרחיק את העם מאלהים במעשיהם נגד אלהים יום יום, ולכן נתן אלהים שישמידו איש את רעהו מבלי שישאירו איש מזרעם. עמרי מת בשומרון ובנו אחאב3367 מלך תחתיו.

[314] (6) אפשר ללמוד מהמאורעות האלה איך מתבוננת האלהות למעשי בני האדם ואיך היא אוהבת את הטובים ושונאת את הרעים ועוקרתם מן השורש. כי מלכי ישראל, בגלל פריקת עול המצוות ואי הצדק שלהם נשמדו רבים3368, אחד אחרי השני, בזמן קצר במיתה משונה יחד עם זרעם, בשעה שבין מלכי ירושלים ושני השבטים הגיע אסא בעזרת אלהים, בגלל יראת אלהים שלו וצדקתו, לשיבה טובה ומופלגת ומת אחרי מלכו ארבעים ואחת שנה במצב מאושר3369.

[315] אחרי מותו ירש את המלוכה בנו יהושפט3370 מאשתו עזובה3371. כולם הכירו מתוך מעשיו כי הולך הוא בדרכי אבי אביו דוד, הן בגבורה והן ביראת אלהים. אולם שום דבר אינו ממריץ לדבר עתה על המלך הזה.

[316] (XIII –1) ואחאב3372 מלך ישראל ישב בשומרון ותפש את השלטון עשרים ושתים שנה ולא חדש דבר מהמלכים אשר לפניו, אם לא שהמציא דרכים יותר רעות המובילות אל שיא הרעה, כי חיקה את כל תועבותיהם ואת זדונם לנגד האלהות וביחוד התחרה בירבעם בפריקת עול החוקים3373.

[317] כי השתחוה גם לעגלות3374 אשר עשה ירבעם וגם הכין נוסף לאלה אחרות מוזרות.

[318] הוא לקח לאשה את איזבל3375 בת אתבעל3376 מלך הצורים והצדונים3377 וממנה למד להשתחוות לאליליה. היא היתה בעלת מרץ ואמיצה והגיעה למדה כזו של העזה וטרוף הדעת עד כי בנתה מקדש גם לאל הצורים הנקרא בעל3378 ונטעה חורשה3379 מעצים שונים; היא גם יעדה כהנים ונביאי שקר לאל זה, והמלך עצמו החזיק רבים מאלה סביבו ועלה בסכלות וברשע על כל אלה שקדמוהו.

[319] (2)3380 ויבוא נביא3381 האל העליון3382 מעיר תשבי3383 אשר בארץ הגלעד ויגד לו שאלהים מודיע לו מראש שלא יתן מטר בשנים הללו ולא ישלח טל על הארץ, עד אם לא יראה הוא עצמו3384. אחרי שנשבע על דבריו הלך דרומה3385 וקבע את מושבו על יד נחל3386 אשר ממנו היה גם משקהו;

[320] כי את מזונו הביאו לו עורבים יום ביומו, אך ביבוש הנחל בגלל עצירת הגשמים, עבר במצות אלהים לעיר צרפת3387, לא רחוקה היא מצור ומצדון, כי בין שתיהן היא יושבת. שם ימצא אשה אלמנה והיא תמציא לו את מזונו. בהיותו לא רחוק מהשער ראה אשה עובדת מקוששת עצים.

[321] עתה גלה לו אלהים כי זאת היא אשר תכלכלהו3388; הוא ניגש אליה, ברך אותה ובקשה כי תביא מים שישתה, וכאשר הלכה קרא אותה חזרה וצוה כי תביא גם לחם.

[322] ותשבע האשה שאין בביתה כי אם כף קמח ומעט שמן והולכת היא אחרי אספה את העצים ללוש את הקמח ולעשות לעצמה ולבנה עוגה ואחר כך למות יען אחרי אכלה לא ישאר עוד מאומה. ויאמר הנביא: „אבל התאוששי, לכי וקוי לימים יותר טובים, רק עשי בראשונה עבורי מעט אוכל והביאי; מנבא אני לך כי כד הקמח ההוא לא יכלה עוד ולא צפחת השמן, עד אשר יתן אלהים מטר“.

[323] אחרי שאמר הנביא את הדברים האלה הלכה האשה אל ביתה ועשתה מה שנאמר לה והיה לה להספיק את המזון לעצמה ולבנה3389 ולנביא ולא חסר להם דבר לכלכלתם עד אשר חדלה הבצורת.

[324] את עצירת הגשמים הזאת מזכיר גם מננדרוס3390 בקורות אתבעל מלך הצורים באמרו ככה: „בימיו היתה בצורת מהחודש היפרברטיאוס עד היפרברטיאוס בשנה השניה, אבל אחרי ערכו תפלה התחוללו רעמים כבדים. המלך הזה יסד את העיר בוטריס3391 בפויניקיה ואת אַבְזָה3392 בלוב“. ברור אפוא כי הדברים האלה אשר כתב מננדרוס מוסבים על עצירת הגשמים שהיתה בימי אחאב, יען באותו זמן מלך גם אתבעל על הצורים.

[325] (3) והנה בן האשה אשר על אודותיה דברנו קודם לכן, זו שכלכלה את הנביא, נפלה למשכב עד כדי יציאת הנשמה ולהֵראות3393 מת; האשה געתה בבכיה וחבלה את גופה בידיה וצעקה צעקות אשר הכאב שם בפיה והטיחה דברים נגד הנביא על בואו אליה להזכיר את עונותיה ומסבה זו מת בנה.

[326] אבל הנביא בקש אותה להתאושש ולמסור את בנה לידו למען החזירהו לה חי. היא מסרה אותו והוא נשא אותו אל החדר שבו גר והשכיבו על המטה וקרא לאלהים כי לא טוב יגמול לה שקבלתהו וכלכלתהו, אם יקח את בנה ממנה, והתחנן כי יחזיר את הנשמה לילד ויתן לו את החיים.

[327] ואלהים רחם את האם וגם רצה לגמול חסד עם הנביא לבל יראה כאילו בא אליה להותה והחיה את הילד בלי שפלל איש לכך3394. האֵם הודתה לנביא ואמרה כי עתה נוכחה באמת שאלוהות מדברת עמו.

[328] (4) ויהי אחרי זמן מה3395 הלך הנביא, ברצון אלהים, אל המלך אחאב להודיעהו כי מטר יבוא. רעב הקיף בימים ההם את הארץ כולה ומחסור גדול של צרכי אוכל, עד כי לא רק לבני האדם נגרע הלחם, אלא גם האדמה לא הוציאה את המרעה הדרוש לסוסים וליתר הבהמה בגלל עצירת הגשמים.

[329] ויקרא המלך את עובדיהו3396, הממונה על נכסיו3397, ויאמר לו כי ברצונו ללכת אל מעיני המים ואל הנחלים3398 אולי ימצא בקרבתם חציר ויקצרוהו ויהיה להם מאכל לבהמות; וכי שלח אנשים סביב בכל הישוב לחפש את אליהו3399 הנביא ולא מצאוהו3400, ויצו עליו כי ילווהו.

[330] אחרי שהחליטו ללכת, חלקו ביניהם את הדרכים, עובדיהו והמלך, כל אחד הלך בדרך אחרת. וקרה הדבר באותו הזמן אשר המלכה איזבל הרגה את הנביאים ועובדיהו החביא מאה נביאים במערות3401 מתחת לאדמה וכלכלם, בהספיקו להם לחם ומים בלבד. [331] אך נשאר עובדיהו לבדו אחרי שהלך המלך והנביא אליהו נגלה אליו. וישאלהו עובדיהו מי הוא3402 וכשנודע לו השתחוה לו. הנביא פקד עליו ללכת אל המלך ולהגיד לו כי הוא הולך ובא אליו.

[332] על זה ענה עובדיהו: מה רעה עשיתי לך כי שולח אתה אותי אל האיש המבקש להרגך ולחפש אותך בכל הארץ; האינך יודע כי המלך לא השאיר מקום אשר לא שלח שמה אנשים להמיתך אם יתפשוך. [333] גם חושש אני, הוסיף ואמר, פן יֵראה אלהים אליך שנית ותלך אל מקום אחר והמלך ישלח אחריך ולא יוכל למצאך בשום מקום על פני הארץ, ואמות בשל אכזבתו. [334] ויבקשהו אפוא שישים לב להצלתו וספר לו את השתדלותו עבור רעיו, כי הציל מאה נביאים בהכרית איזבל את האחרים כולם והחביאם במקום סתר וגם יכלכל אותם. אבל אליהו פקד עליו ללכת בלי פחד אל המלך אחרי שנשבע לו שבועת אמונים3403 כי לבטח יֵראה עוד ביום ההוא לאחאב.

[335] (5) ועובדיהו הודיע למלך דבר בוא אליהו וילך לקראתו וישאלהו בכעס3404 אם הוא האיש אשר הֵרַע לעם העברים וגרם לצחיחות האדמה3405. ואליהו מבלי להחליק לו לשון ענה כי הוא עצמו, אחאב וביתו, הביאו את כל הנוראות האלה בהכניסם אלהים זרים לתוך הארץ ועובדים להם. ואת אלהיהם שלהם, שהוא לבדו אלהים, עזבו ואינם שמים עוד לב אליו כלל וכלל.

[336] לעת עתה בקשהו הנביא כי ילך לו ויקבוץ אליו את כל העם אל הר הכרמל ואת נביאיו ואת נביאי אשתו, באמרו לו את מספרם, ואת נביאי האשרה שמספרם כארבע מאות3406.

[337] וכאשר התאספו כולם להזמנתו של אחאב אל ההר הנזכר קודם לכן, התיצב בתוכם הנביא אליהו ואמר עד מתי יחיו חיים כאלה, מחולקים בין היצר והשכל3407. אם חושבים הם את אלהי הארץ לאל אמת ויחיד, עליהם ללכת אחריו ולשמוע למצוותיו; ואם אינם מעריכים אותו כלל אלא חושבים כי עליהם לעבוד את אלהי הנכר, יעץ להם להדבק בהם.

[338] כאשר לא ענה ההמון אותו דבר, דרש אליהו, למען נסות את כוחם של אלהי הנכר וכוח אלהיו, שהוא נביאו היחידי, בשעה שהללו היו ארבע מאות3408, כי יקח הוא עצמו פר ואחרי שישחט אותו ישימהו על עצים מבלי לשים תחתיהם אש, וגם הם יעשו אותו הדבר, אחר כך יקרא איש איש לאלהיו שיצית את העצים. כשיעשה הדבר יכירו את מהותו האמיתית של אלהים.

[339] ההצעה הזאת נתקבלה ברצון ואליהו צוה את הנביאים כי יבחרו להם פר ויקריבו אותו הראשונים ויקראו לאלהיהם. כאשר לא קרה שום דבר לנביאים כתשובה לתפלתם וקריאתם אחרי הקרבן, לעג להם אליהו וצוה כי יקראו לאלהיהם בקול גדול, כי אולי בדרך הם ואולי ישנים הם.

[340] ויעשו זאת מהבוקר עד הצהרים3409 ויתגודדו בחרבות ורמחים כמשפט ארצם3410; עתה רצה לגמור את קרבנו וצוה להם כי יתרחקו ולאחרים כי יתקרבו וישגיחו עליו לבל ישים בחשאי אש בעצים3411.

[341] כאשר נגש המון העם ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי העם העברי ויקם3412 בהן מזבח ויחפור סביבו תעלה עמוקה מאד, ויערוך את גזרי העצים על המזבח וישם עליהם את נתחי הקרבן ויצו למלא ממעין ארבעה כדים3413 מים ולשפכם על המזבח באופן שיזרמו מעליו והתעלה כולה תתמלא מים כמעין נובע.

[342] אחרי עשותו את כל המעשים האלה התחיל להתפלל לאלהים וקרא אליו כי יגלה כחו לעם אשר זה זמן רב נתעה בשוא. אך דבר את הדברים האלה ירדה אש מהשמים לעיני העם ונפלה על המזבח ואכלה את הקרבן ואף גם המים התאדו והמקום נעשה חרב.

[343] ובני ישראל כראותם זאת נפלו ארצה והשתחוו לאלהים האחד וקראוהו הגדול והאמיתי הוא לבדו, בשעה שהאחרים הם שמות העשויים מתוך דעה כוזבת ובלתי הגיונית3414. אחר כך תפשו את נביאי הבעל והמיתום לפי צו אליהו3415. ואל המלך אמר כי ילך לארוחת הצהרים3416 בלי דאגה עוד בלבו כי עוד מעט ויראה את אלהים ממטיר.

[344] וילך לו אחאב ואליהו עלה על ראש הר הכרמל וישב על הארץ ויסמוך את ראשו על ברכיו3417 ולנערו צוה ללכת אל מקום מצפה ולהביט דרך הים וכשיראה ענן עולה מאיזה מקום ויגיד לו, כי עד אז היו השמים טהורים.

[345] הנער עלה פעמים הלוך ושוב ואמר כי אינו רואה מאומה, בפעם השביעית בא ואמר כי מצא דבר שחור בשמים לא גדול מכף רגל איש3418. כשמוע זאת אליהו וישלח אל אחאב ויצוהו לחזור העיר טרם יתך המטר ארצה.

[346] והמלך הגיע לעיר יזרעאל3419 ומעט אחר כך3420 התקדרו השמים עבים ורוח חזקה באה עם מטרות עוז והנביא מלא רוח אלהים3421 רץ עם3422 מרכבת המלך עד העיר יזרעאל.

[347] (7) ואשת3423 אחאב, איזבל, שמעה3424 את המופתים אשר עשה אליהו וכי הרג את נביאיהם3425, ויחר אפה ותשלח אליו מלאכים3426 ותאיים עליו על ידם, כי תהרגהו כמו שגם הוא הכרית את נביאיה. [348] ויירא3427 אליהו ויברח אל העיר הנקראת באר־שבע3428 ־ נמצאת היא בקצה השטח המיושב משבט יהודה והגובל בארץ אדום – וינח שם את נערו וילך המדברה ויבקש למות כי לא טוב הוא מאבותיו, שבשעה שהללו כבר מתו, דבק הוא עוד בחיים3429, וישכב וירדם תחת עץ3430 אחד. אבל מישהו3431 העירו ובהקיצו מצא על ידו אוכל ומים.

[349] ויאכל ואחרי ששאב מהאוכל ההוא3432 את הכח הגיע אל ההר הנקרא סיני3433 אשר עליו, כמו שאומרים, קבל משה את החוקים מאת אלהים.

[350] וימצא בהר מערה עמוקה ויבוא בתוכה וישב בה בעשותו את משכנו בתוכה. וכאשר שאלהו קול של מי שהוא נעלם3434 לשם מה בא אל המקום הזה בעזבו את העיר3435, ענה, על כי הרג את הנביאים של אלהי הנכר והביא אמונה בלב העם כי אלהים לבדו הוא אלהי עולם3436, אשר מימי קדם עבדו לו3437; ועתה בגלל זה מחפשת אותו אשת המלך להתנקם בו. [351] ועתה שמע שנית קול האומר לו לצאת מחר3438 החוצה, יען באופן זה ידע מה לעשות. למחרת היום יצא מתוך המערה ושמע רעש3439 וראה זוהר־אש נהדר.

[352] וכאשר השתלטה דממה והנה קול אלהים מוכיחהו3440 לבל יהיה מזועזע מהמעשים שנעשו, שום אויב מאויביו לא יוכל לו3441 ופקד עליו לשוב אל ארצו וליעד את יהוא3442 בן נמשי3443 מלך על העם ואת חזאל3444 למלך בדמשק אשר בסוריה ולנביא תחתיו את אלישע3445 מהעיר אבל3446.

[353] „ומהמון העם הבלתי ירא את אלהים חֵלק מהם יכרית חזאל וחלק – יהוא“3447. אחרי שמעו את הדברים האלה שב אליהו לארץ העברים ומצא את אלישע בן שפט3448 חורש ואצלו אחרים הנוהגים בשנים עשר צמדים; ויגש אליו וישלך את אדרתו עליה.

[354] אלישע התחיל מיד3449 לנבא ובעזבו את הבקר דבק באליהו, רק בקש ממנו רשות לחבק את הוריו, וכאשר אמר לו אליהו לעשות זאת, נפרד מהם והלך אחריו וכל ימי חיי אליהו היה תלמידו ומשרתו. אלה הם אפוא מעשי הנביא הזה.

[355] (8) לאיש3450 בשם נבות מעיר יזרעאל היה שדה3451 קרוב לשדהו של המלך, ויבקשהו המלך כי ימכור לו את השדה הקרוב לשדותיו בכל מחיר, למען יאחד אותם ויעשה אותם חלקה אחת3452, ואם אין ברצונו לקחת כסף, יסכים כי יבחר לעצמו שדה משדותיו שלו. [356] אבל נבות ענה כי לא יעשה זאת, יען הוא עצמו רוצה לאכול פירות שדהו אשר ירש מאביו. ויצטער המלך כאילו נפגע בכבודו על כי אין בידו לקחת נחלת אחרים ויחדל מלהתרחץ3453 ומלאכול. ותשאלהו איזבל אשתו על מה הוא מצטער ואינו מתרחץ ואינו אוכל לא את ארוחת הצהרים ולא את ארוחת הערב3454 שהוכנו עבורו. ויספר לה את מריו של נבות למרות דַּברו אתו דברים רכים שאינם לפי כבודו של מלך, לכן נפגע בכבודו שלא השיג את מבוקשו.

[357] אבל איזבל עוררתהו לבל תפול רוחו עליו בגלל דברים כאלה אלא יבליג על צערו ויפנה לדאוג לגופו כמו שהוא רגיל, יען היא תשים את לבה שנבות יבוא על ענשו.

[358] ומיד שלחה ספרים אל זקני יזרעאל בשם אחאב וצותה לקרוא צום ולאסוף אספה ולהושיב בראשם את נבות – הלא היה ממשפחה מפוארה3455 ־ ולהכין שלשה3456 בני בליעל אשר יעידו נגדו כי ברך אלהים ומלך, לסקלו ובדרך זו לבערו מן העולם.

[359] ונבות – כמו שכתבה המלכה – הן הועד נגדו, כי ברך אלהים ואחאב, סֻקל בידי ההמון ומת. כשמוע איזבל את הדבר, נכנסה אל המלך ואמרה לו לרשת את כרם נבות בלי מחיר.

[360] אחאב שמח3457 על הנעשה וירד מעל המטה3458 וילך לראות את כרם נבות. ואלהים התאנף ושלח את הנביא אליהו אל חלקת נבות להפגש עם אחאב וישאלהו על המעשה אשר נעשה וכי אחרי המיתו את הבעל האמיתי של החלקה עומד הוא לרשת אותה בלי צדק.

[361] בבואו אליו אמר המלך כי יכול הנביא לעשות בו כרצונו – כי התביש שנתפש בחטאו על ידו –; על זה ענה אליהו כי במקום שבו אכלו הכלבים את גויתו של נבות ישפך דמו ודם אשתו וכל ביתו יכרת על אשר עשה בזדון את המעשים האלה בלי יראת אלהים נגד עיניו ונגד חוקי האבות רצח אזרח בלי צדק.

[362] והנה תקפו צער וחרטה את אחאב על מעשהו ולבש שק והלך יחף3459 ולא נגע באוכל והודה בגלוי על חטאותיו3460 והשתדל בדרך זו לרצות את אלהים. ויאמר אלהים לנביא, יען כי מתנחם אחאב על מעשיו הרעים, ידחה את העונש על ביתו לבל יהיה בחייו, אבל יביא את הכליה על בניו של אחאב. והנביא הודיע את הדברים האלה למלך.

[363] (XIV – 1) באותם3461 הימים שקרו הקורות האלה אצל אחאב קבץ בנו של הדד3462, מלך סוריה ודמשק, את חיליו מכל הארץ וגם כרת ברית עם שלשים ושנים מלכים אשר מעבר לפרת3463 ויצא למלחמה על אחאב.

[364] ויען כי לא היה לאחאב צבא שוה לצבאו לא ערך אותו לקראת קרב, אלא סגר את כל רכוש ארצו בערים הבצורות ביותר3464 והוא עצמו נשאר בשומרון כי היא היתה מוקפת חומות נשגבות ובכל אופן נראתה קשה ללכדה. והסורי בא עם חילו לשומרון ותקע את מחנהו סביבה וצר עליה.

[365] וישלח שליח אל אחאב ודרש כי יקבל את מלאכיו ועל ידם יודיע לו את רצונו3465. מלך בני ישראל הרשה כי ישלח מלאכים ויבואו המלאכים ויאמרו בפקודת מלכם, כי קנין אחאב ובניו ונשיו של בן הדד הם; אם יסכים אחאב ויכנע שיקח גם כל הטוב בעיניו, יוליך את הצבא משם ויפסיק את המצור.

[366] אחאב צוה למלאכים ללכת ולאמור למלכם שגם הוא וכל אשר לו שיכים לבן הדד.

[367] כאשר הודיעו זאת המלאכים אל בן הדד, שלח הוא שנית אל אחאב ודרש, מאחרי שכבר הודה שכל אשר לו של מלך סוריה הוא, כי יקבל את עבדיו אשר ישלח אליו מחר ואשר צוה להם כי יחפשו בבית המלך ומבתי אוהביו וקרוביו לתת להם כל דבר נחמד אשר מצאו בהם. ואשר לא מצא חן בעיניהם ישאירו לך3466.

[368] אחאב התרגז בגלל המלאכות השניה של מלך סוריה, ויאסוף את העם3467 לאספה לספר להם איך הוא עצמו היה נכון לטובת הצלתם והשלום למסור לאויב את נשיו ואת בניו ולותר על כל קנינו; כי את אלה תבע הסורי כאשר שלח את מלאכיו בראשונה.

[369] „ועתה דורש הוא כי ישלח את עבדיו אשר יחפשו בכל הבתים ולא ישאירו בהם שום דבר נחמד, כי רוצה הוא למצוא אמתלה למלחמה, בדעתו כי לטובתכם לא אחשוך את אשר לי, ועושה הוא את התנאי הקשה בנוגע לכם כהזדמנות למלחמה. אבל אעשה מה שיֵראה בעיניכם“.

[370] ויען העם כי אינו רוצה לשמוע את דברי בן־הדד, כי אם בז להם ומוכן הוא להלחם. אחאב ענה אפוא למלאכים כי ישובו ויאמרו שבנוגע לדרישות הראשונות מסכים הוא גם עתה למען שלותם של תושביו. אשר לדרישה השניה אינו נכנע; ושלח את המלאכים.

[371] (2) כשמוע בן־הדד את הדברים האלה וישלח בשלישית את מלאכיו אל אחאב ויאיים כי צבאו יקים סוללה גבוהה מהחומה שהוא בוטח בה בקחת איש איש שעל אדמה3468; הוא רצה לברר בזה לאחאב את עצמת חילו וגם להפחידו.

[372] אחאב ענה שאל יתהלל הלוקח את הנשק ביד עד אחרי נצחו בקרב3469. ויבואו המלאכים וימצאו את מלכם שותה יחד עם שלשים ושנים המלכים בעלי בריתו ויגידו לו את התשובה. ויצו בן־הדד מיד להקיף את העיר דָיֵק ולשפוך סוללות3470 ולא להזניח שום אמצעי של מצור.

[373] בשעה שנעשו ההכנות האלה היה אחאב יחד עם העם כולו שרויים בחרדה גדולה3471. אולם התחזק להשתחרר מפחדו כאשר נגש אליו נביא אחד ואמר לו שאלהים מבטיח לו לעשות שרבבות האויבים האלה יפלו בידו.

[374] ולשאלת אחאב על ידי מי יהיה הנצחון, ענה הנביא, „על ידי נערי המושלים תחת הנהגתך יען כי הללו בלתי מנוסים הם“3472. הוא אסף אפוא את נערי המושלים ומצא אותם כמאתים3473 ושלשים ושנים ובדעתו שהמלך הסורי שקוע במשתה ובבטחון3474, פתח את השערים ושלח את הנערים.

[375] הצופים3475 הודיעו זאת לבן־הדד וזה שלח נגדם אנשים ופקד עליהם, אם הללו יצאו למלחמה, יאסרו אותם ויביאום לפניו, ואם לשלום, יעשו אותו הדבר.

[376] אבל לאחאב היה מוכן צבא אחר בפנים החומה3476. ונערי המושלים תקפו את השומרים והכו רבים מהם ואת האחרים רדפו עד המחנה. כראות מלך בני ישראל אותם מנצחים הוציא את כל יתר הצבא,

[377] אשר התנפל לפתע פתאום על הסורים והתגבר עליהם, כי לא קוו שהללו יצאו נגדם, ובגלל זה הותקפו כשהם בלתי מזוינים וכשהם שותים, עד כי נסו מתוך המחנה בהשאירם את כל נשקם, והמלך נמלט בקושי בנוסו על סוס.

[378] ואחאב רדף אחריהם מרחק רב והכה בהם לפי חרב ואחרי בזזו את אשר היה במחנה – אוצרות לא מעטים היו בו, אבל גם המון זהב וכסף3477 ־ לקח את נשק בן־הדד ואת הסוסים3478 ושב העירה. ויאמר לו הנביא כי יתכונן ויחזיק את חילו מוכן יען כי בשנה הבאה יבוא עליו הסורי שנית במלחמה, ויעש אחאב לפי דבריו.

[379] (3) אחרי שנמלט בן־הדד מהקרב עם צבא עד כמה שהיה בידו להציל, התיעץ עם אוהביו, איך יעלה למלחמה על בני ישראל, ואלה חוו את דעתם שלא להתגרות בהם על ההרים כי אלהיהם אדיר הוא במקומות כאלה ובגלל זה נוצחנו על ידם. אבל, אמרו, נתחזק עליהם, אם נערוך את הקרב במישור;

[380] מלבד זאת יעצו לו שאת המלכים אשר הוליך אתו כבעלי ברית ישלח לבתיהם, אבל להשאיר אצלו את הצבא שלהם ולהעמיד במקום המלכים פחות, וכדי להשלים את המערכה – לגייס חיל מתוך ארצם כמו כן סוס ורכב במקום אלה אשר נפלו. הוא מצא את הדברים האלה נכוחים וסדר את חילו באופן זה.

[381] (4) בראשית האביב3479 לקח את הצבא ויצא נגד העברים ובא אל איזו עיר בשם אפק3480 וחנה שם במישור גדול3481. וילך אחאב לקראתו עם חילו ויחן נגדו אף כי מחנהו היה קטן מאד בהשואה עם מספר האויבים3482.

[382] ויגש אליו הנביא שנית ויאמר כי אלהים מנחיל לו נצחון למען יַראה את עוזו המצוי לא על ההרים לבד אלא גם במישור שאין הסורים מודים בזה. שבעה ימים חנו מחנה נוכח מחנה, אולם ביום השביעי יצאו האויבים בבוקר השכם מתוך המחנה ויתיצבו לקרב. עתה הוציא גם אחאב את חילו נגדם.

[383] וילחמו, ובקרב כבד הכה אותם אחור ורדף אחריהם במנוסתם ונשמדו גם על ידי מרכבותיהם וגם איש ביד אחיו3483, רק מעטים הצליחו להמלט אפיקה עירם3484.

[384] וגם אלה נהרגו כשנפלה עליהם החומה, עשרים ושבעה אלף היו. בקרב הזה נפלו חללים מאה אלף אחרים. ומלך הסורים, בן־הדד, נס עם אחדים מעבדיו הנאמנים ביותר והתחבא במרתף3485.

[385] ואלה אמרו לו כי מלכי בני ישראל רחמנים ואנשי חסד הם ואם ישתמשו באמצעי תחנונים הנהוגים אפשר יהיה להם להציל את נפשו מאת אחאב3486, אם ירשה להם לצאת אליו; הוא נתן להם לעשות זאת ויחגרו שקים וישימו חבלים בראשם – זאת היא הדרך שהיו הסורים מתחננים לפנים – ויגשו אל אחאב ויאמרו כי בן־הדד מבקש שיתן לו את נפשו לשלל ובעד החסד הזה יהיה לו עבד עולם.

[386] ויען אחאב כי שמח הוא שנשאר בן־הדד בחיים ולא נספה בקרב, ויבטיח כי יכבדהו ויחננהו כאיש את אחיו. הם קבלו את שבועתו שלא יעשה שום רעה לבן־הדד בבואו3487, וימהרו להוציאו מתוך הבית שבו התחבא ולהביאו אל אחאב אשר ישב במרכבתו.

[387] וישתחוה בן־הדד לפניו, אבל אחאב הושיט לו את ימינו והעלה אותו על המרכבה ויחבקהו ויבקשהו להתאושש ולא לחשוש לאיזו אי נעימות. בן־הדד הודה לו והבטיח שיזכור כל ימי חייו את חסדיו והציע שיחזיר את ערי בני ישראל אשר לקחו המלכים שקדמו לו ושיפתח את דמשק למען יוכלו לבוא לתוכה כמו שגם אבותיו יכלו לעשות זאת בשומרון.

[388] אחרי שנשבעו איש לרעהו וכרתו ברית שלח אותו אחאב אל ממלכתו ומתנות רבות בידו3488. אלה הם אפוא קורות מסע־המלחמה של בן־הדד מלך הסורים נגד אחאב ובני ישראל וזה סופו.

[389] (5) ונביא אחד ושמו מיכיהו3489 נגש אל איש מבני ישראל3490 וצוה לו כי יכהו על ראשו3491; את הדבר הזה יעשה בדבר אלהים. כאשר מאן האיש הזה, חזה לו שבגלל אי־ציתו לפקודות אלהים יפגשהו אריה ויהרגהו וכך קרה לאיש הזה. והנביא נגש שנית אל איש אחר ופקד עליו אותו הדבר.

[390] וזה הכה אותו ורצץ את גלגלתו3492. בראש חבוש3493 נגש הנביא אל המלך ואמר לו כי יצא יחד למלחמה וקבל מאת מפקדו3494 אחד מהשבויים לשמור עליו, אבל השבוי ברח, ועתה הוא בסכנה להיות מוצא להורג בידי האיש שמסר לו, יען איים עליו שאם ימלט השבוי, יהרגהו3495 [391] באמור אחאב שבצדק מגיע לו המות, הסיר את התחבושת מעל ראשו ואחאב הכיר בו את מיכיהו3496. הוא השתמש בהערמה הזאת לגבי המלך להכינו לדבריו שעמד לדבר אליו.

[392] כי אמר לו יען כי לא נפרע מבן־הדד את גדופיו נגד אלהים3497, לכן מיסר אותו אלהים ויגרום לו למות בידי בן־הדד והעם בידי צבאו של זה. אחאב התעבר מאד על הנביא וצוה לאסרו3498 ולשמור עליו ונפעם מאד מדברי מיכיהו שב אל ביתו.

[393] (XV – 1) ואחאב3499 נמצא אפוא במצב כזה. אבל שב אני אל יהושפט מלך ירושלים אשר אחרי הרחיבו את ממלכתו ושימו חיל בערים אשר בשטח המיושב מנתיניו נתן בכל זאת גם מצב בערים אשר נלקחו מאת אביה אבי אביו3500 מנחלת אפרים, כאשר מלך ירבעם על עשרת השבטים.

[394] ואמנם עזרה לו אהדת האלהות וסעדה, כי היה ישר וירא אלהים והשתדל לעשות בכל יום מעשה שיהיה רצוי וערב לאלהים3501. האנשים סביבו3502 כבדוהו בתשורות מלכים עד כי עשה עושר לרוב ורכש לו שם תהלה.

[395] (2) ובשנת3503 שלש למלכו אסף את ראשי המדינה ואת הכהנים3504 ויצו אותם לעבור בארץ לעריה וללמד את כל העם אשר בה את חוקי משה, לשמור אותם ולשקוד על עבודת אלהים. וכל המון העם שמח כל כך על הדבר הזה עד ששם את כל כבודו ואת אהבתו בשמירת המצוות3505.

[396] וגם העמים השכנים המשיכו להוקיר את יהושפט ולהחזיק אותו; הפלשתים שלמו לו את המסים שהוסכמו ביניהם והערבים הביאו לו מדי שנה בשנה צאן שלש מאות וששים ואותו המספר גדיים3506. הוא בצר גם ערים גדולות וגם בירניות והכין חיל צבא ונשק נגד אויביו.

[397] כי היה לו משבט יהודה צבא של שלש מאות אלף חיל אשר מפקדם היה עדנה3507 וליהוחנן3508 היו מאתים אלף רגלים נושאי־קשת3509. ומצביא אחר בשם יהוזבד העמיד לפקודת המלך קהל של מאה ושמונים אלף חילים מלבד האנשים אשר חלק בתוך הערים המבוצרות היטב.

[398] (3) ויהושפט3510 השיא לבנו יהורם את בת אחאב, המלך על עשרה השבטים; שמה היה עתליהו3511. בלכתו אחרי איזה זמן3512 לשומרון קבלהו אחאב יפה מאד ואכסן את הצבא אשר ברגליו ביד רחבה בשפע של לחם ויין ובשר והזמין את יהושפט להיות בן בריתו3513 נגד מלך סוריה למען קחת חזרה את העיר רמה3514 אשר בגלעד.

[399] כי היתה בראשונה של אביו ונכבשה מאביו של הלז3515. ויבטיח יהושפט את עזרתו, יען חילו אינו נופל במאומה מחיל אחאב3516, ואחרי שלחו לקרוא את חילו מירושלים לשומרון יצאו שני המלכים מתוך העיר וישב איש איש על כסאו ויחלקו את השכר כל אחד לחילו3517.

[400] ויבקש יהושפט לקרוא לנביאים, אם ישנם כאלה, לשאול אותם בדבר מסע המלחמה נגד מלך סוריה. אם מיעצים הם לו לעשות את המלחמה בעת כזאת. כי היה בימים ההם שלום בין אחאב ובין הסורי3518 הנמשך זה שלש שנים, מיום שלקח אותו בשבי עד היום הזה3519.

[401] (4) ויקרא3520 אחאב את נביאיו אשר מספרם היה כארבע3521 מאות ויצו אותם לדרוש את אלהים, אם יתן לו את הנצחון בצאתו למלחמה על בן־הדד ואת הריסת העיר אשר למענה עומד הוא לעשות את המלחמה.

[402] אבל כאשר יעצו לו הנביאים לצאת למלחמה וכי יתגבר על הסורי אשר יפול בידיו כמו בפעם הקודמת, הבין יהושפט מדבריהם3522 שנביאי שקר3523 הם ושאל את אחאב אם נמצא גם נביא אחר לאלהים „למען נדע יותר ברור העתידות לנו“3524.

[403] ויען אחאב שאמנם ישנו אחד, אבל שונא הוא אותו כי נבא רעות וחזה כי ימות מנוצח מאת מלך הסורים ומשום זה נמצא כעת במשמר3525, שמו מיכיהו3526 בן ימלה3527. יהושפט דרש כי יובא3528. אחאב שלח סריס להביא את מיכיהו.

[404] בדרך ספר לו הסריס שכל הנביאים האחרים חזו למלך נצחון. אבל הנביא ענה כי מן הנמנע בשבילו לשקר בשם אלהים, כי אם יגיד את אשר יאמר לו אלהים בנוגע למלך. בבואו אל המלך אשר השביעו3529 לאמור לו את האמת, השיב, אלהים הראה לו את בני ישראל נסים ונרדפים מהסורים ונפוצים על ידם אל3530 ההרים כעדרים עזובים מרועיהם.

[405] והוסיף ואמר שזה מסמן שאלה ישובו בשלום איש לביתו והמלך לבדו3531 יפול בקרב. לדברי מיכיהו אלה אמר אחאב אל יהושפט: „הלא זה עתה ספרתי לך על־אודות הלך רוחו של האיש הזה כלפי וכי נבא לי את הרע ביותר“.

[406] אך כאשר ענה מיכיהו כי מחובתו להקשיב לכל הדברים הנאמרים מפי אלהים וכי נביאי השקר המריצוהו לעשות את המלחמה מתוך תקוה לנצחון וכי נגזר שהוא לבדו יפול בקרב שקע אחאב במחשבות. ועתה נגש צדקיהו3532 אחד מנביאי השקר ועוררהו שאל ישים לב למיכיהו, יען אינו דובר אמת כלל,

[407] וכהוכחה לדבריו השתמש בנבואות אליהו אשר הבין יותר טוב ממיכיהו את העתידות, יען, אמר, כאשר נִבּא אליהו חזה מראש שבעיר יזרעאל בשדה נבות ילקקו כלבים את דמי אחאב כמו שלקקו גם את דמי נבות שנרגם בידי ההמון המוסת מאת אחאב.

[408] „ברור אפוא כי מיכיהו משקר בדברו את ההפך מדברי נביא גדול ממנו, באמרו שבעוד שלשה ימים תמות. ועתה תוכחו אם אמת בפיו וכוחו מרוח אלהים: עוד מעט ויהיה מוכה על ידי ויראה נא את כוחו כמו שהוביש עידו את ימינו של המלך ירבעם באשר אמר לתפשו. חושבני ששמעת את המקרה הזה“.

[409] ועתה, כאשר הכה צדקיהו את מיכיהו ולא אנה לו שום רע, התעודד אחאב והיה להוט להוליך את הצבא נגד הסורי. לדעתי נצח בזה הגורל אשר גרם שנביאי השקר יראו נאמנים מנביא האמת, למען תבוא על אחאב סבת קצו.

[410] וצדקיהו עשה לו קרני ברזל ואמר אל אחאב שאלהים הודיע לו שבאלה יכניע את סוריה כולה. מיכיהו ענה שבעוד ימים מספר יתחבא צדקיהו חדר בחדר למען המלט מעונש בעד שקריו. ויצו המלך להעבירהו אל אמון3533 מושל העיר להיות נשמר אצלו ולכלכלו בלחם ומים בלבד.

[411] (5) ויוליכו אחאב ויהושפט, מלך ירושלם, את חילותיהם ויעלו על העיר רמות גלעד. ומלך הסורים כשמעו את דבר מסע המלחמה שלהם הוציא גם הוא לקראתם את צבאו וחנה לא רחוק מרמות.

[412] והסכימו ביניהם אחאב ויהושפט כי אחאב יפשוט את מדי המלכות ומלך ירושלם מלובש בגדי אחאב3534 יתיצב במערכה בכדי לבטל על ידי כך את נבואת מיכיהו3535.

[413] אולם גורלו הגיעו גם בלי מדיו. כי בן־הדד, מלך הסורים, פקד על צבאו לא להמית מבין שרי הצבא שום איש כי אם את מלך ישראל לבדו. והנה אחרי שנאסרה המלחמה ראו הסורים את יהושפט עומד לפני המערכה וחשבו כי זה אחאב והשתערו עליו והקיפוהו ובהתקרבם אליו הכירו3536 כי לא זה הוא וחזרו כולם על עקבם.

[414] הם נלחמו מבוקר השכם עד שעה מאוחרת בצהרים והיו מנצחים אבל לא המיתו איש כמצות המלך, וחפשו את אחאב להרוג רק אותו ולא עלה בידם למצאו. אולם אחד מנערי המלך בן־הדד בשם נעמן3537 ירה בקשת לעבר האויבים ופצע את המלך דרך השריון אל הרֵאָה3538.

[415] אחאב החליט לא לגלות לצבאו את אשר קרה למען לא יפנה עורף3539, וצוה לרכבו להפוך את מרכבתו ולהוציא מהקרב, יען נפצע קשה עד מות. ולמרות כאבו נשאר עומד במרכבתו עד בוא השמש ומת משפך הדם.

[416] (6) ברדת הלילה שב צבא הסורים אל המחנה ובהודיע כורז3540 הצבא שאחאב מת, שבו איש איש לביתו ואת גוית אחאב הוליכו לשומרון וקברוהו שם

[417] ובשטפם את מרכבתו המלוכלכה בדם המלך בברכה ביזרעאל3541 נוכחו מאמתת נבואתו של אליהו, יען הכלבים לקקו את דמו והזונות3542 היו רגילות אחר כך להתרחץ בברכה זו. הוא מת ברמות כמו שחזה מראש מיכיהו.

[418] ובבוא על אחאב דברי שני3543 הנביאים עלינו להודות ברוממותה של האלוהות ולהעריצה ולכבדה בכל מקום ולא להעריך את המועיל להנאתנו ולמאוינו יותר מהאמת, כי אם לחשוב כי אין טוב מהנבואה והידיעה מראש על ידה, הלא בדרך זו מאפשר לנו אלהים להזהר מפני הקורות אותנו;

419 ושנית, להתבונן, בשים לב למה שעבר על המלך הזה, בכחו של הגורל, שגם בדעתנו אותו מראש, אין להמלט ממנו, כי אם חודר הוא לתוך נשמות בני האדם ומשעשע אותן בתקוות כוזבות ובהן מוביל את האדם עד המקום שבו הוא יכול לו3544.

420 נראה אפוא שגם בינתו של אחאב היתה מותעה מהגורל עד שלא האמין לאנשים אשר חזו לו את תבוסתו והאמין לאנשים אשר נבאו לו להנאתו – ומת. וימלך אחזיהו בנו תחתיו.



  1. שד"ר אלכסנדר שור תרגם רק 8 מתוך 20 הספרים של החיבור. דברים לזכרו של אלכסנדר שור מופיעים בתחילת כרך ב'.  ↩

  2. את ספרו „מלחמת היהודים“ כתב כעשרים שנה לפני כתבו את הספר הזה.  ↩

  3. מה"י פתיחה 2: „ורק מעיני היוונים והרומאים, אשר לא לקחו חלק במלחמה, נעלם דבר אמת, כי הם מוצאים לפניהם דברי חנופה או דברי פלסתר בלבד“. מתכון הוא אולי ליוסטוס מטבריה. השוה חיי יוסף 336.  ↩

  4. עיקר עבודתו של יוסף אינו התרגום. בחלק התנכי משתמש הוא הרבה בבאורים לפי המסורה ובחלק השני ההיסטורי בכלל אינו מתרגם.  ↩

  5. ראה מה"י פתיחה 6.  ↩

  6. אי אפשר לחשוב על אפפרודיטוס העבד המשוחרר של נירון קיסר ומזכירו (Tac. ann. XV 55. Cass. Dio LXIII 29, LXVII 14. Suet. Nero 49. Domit. 14.), כי לא יתכן שיאמר על אוהבו של נירון ושותפו בכל תועבה שהיה איתן במוסרו ושוחר מדע. כנראה היה זה מלומד אחד בשם זה שחי ברומא בימי נירון עד נרוה, לו הקדיש גם את ספריו חיי ונגד אפיון. השוה Laqueur, Der Jud. Hist. p. 23 ff .  ↩

  7. תלמי II פילדלפוס 283–245.  ↩

  8. הכהן הגדול הידוע מתוך מכתב אריסטיאס.  ↩

  9. על–אודות תרגום השבעים ראה קדמונ' XII 11–118.  ↩

  10. כלומר בבריאת העולם. השוה תנחומא בראש‘ י"א: אמר רבי יצחק לא היה צריך לכתוב את התורה אלא מהחודש הזה לכם וכו’. בראש‘ רבה א’ ג‘: ר’ יהושע דסיכנין בשם ר' לוי פתח: מה טעם גילה הקב"ה לישראל מה שנברא ביו הראשון וביום השני.  ↩

  11. גם פילון בראשית ספרו על בריאת העולם מציג את משה לעומת מחוקקים אחרים. אולם פילון מושפע מאפלטון הדורש בספרו חוקים IV שיש לתת לחוקים פתיחה.  ↩

  12. פילון, על בריאת העולם 3: כי גם העולם מתאים לתורה וגם התורה לעולם, וכי האדם שומר התורה הוא ממילא אזרח העולם. משום שמכוון הוא את מעשיו לרצונו של הטבע, שעל פיו מתנהל העולם כולו.  ↩

  13. הוא לא הספיק לכתוב את הספר הזה.  ↩

  14. פילון כבר התאמץ לבאר מדוע כתוב “אחד” במקום “ראשון”. “הרי ממילא נגמרה, בהכרח, מדת הזמן, שהבורא קרא לה גם ”יום“ ולא היום הראשון, אלא ”יום אחד“. הוא נקרא כך בגלל יחודו של העולם המושכל, שיש לו טבע של יחידה” (על בריאת העולם 35. וכן גם 15). גם חז“ל השתדלו לבאר את המלה ”אחד“. נזיר ז' ע”א. בראש‘ רבה ג’ ט‘. במדבר רבה י"ג ו’. פסיק' רבתי (הוצ' פרידמן) עמוד 27.  ↩

  15. ראה למעלה § 25 ובהערה שם.  ↩

  16. שהשמים קרח או בדולח: חנוך א‘ י"ד ט’–י‘: ואבא עד אשר קרבתי אל חומה בנויה אבני בדולח וכו’. חזון יוחנן ד‘ ו’: ולפני הכסא ים זכוכית כעין הקרח. חגיגה י“ד ע”ב: כשתגיעו אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים. בראשית רבה ד‘ ב’: גלדה טפה האמצעית ונעשו שמים התחתונים.  ↩

  17. בראש‘ רבה ד’ ז‘: שמים = שא מים. השוה גם ד’ ד'.  ↩

  18. עירובין כ“ב ע”ב: דכולי עלמא נמי מקיף אוקינוס. דרך ארץ זוטא ט‘: העולם הזה דומה לגלגל עינו של אדם, לבן שבו זה אוקינוס שמקיף את כל העולם. תרג’ קוהלת א‘ ז’. פרדר"א י'. הירודוטוס II 23.  ↩

  19. פילון על בריאת העולם 40: אולם מיד עם יצירתם הראשונה היו כולם טעונים פירות באפן המתנגד למציאות. גם § 42: אבל בשעת היצירה הראשונה של כל היקום, כפי שאמרתי, הצמיח אלהים מן האדמה את כל עולם הצמחים בשלימותו וכו‘ מיד ובלי אחור. מדרש הגדול בראש’ (הוצ' שכטר) ע‘ 35: מלמד שלא יצאו כולן אלא שלמים תמימים מיד. מדרש איוב ד’: מיד היתה הארץ מלאה אילנות וכו‘. חזון אסיר שאלתיאל הוצ’ קמינקה עמוד מ“ה: ויצא פתאם פרי לרוב מאד. השוה לכל זה: ראש השנה י”א ע“א: כל מעשה בראשית לדעתן נבראו לצביונן נבראו וכו‘. וכן חולין ס’ ע”א.  ↩

  20. ראה למעלה § 18.  ↩

  21. החלוקה לגוף, רוח ונשמה היתה ידועה. איוב ל“ד י”ד: רוחו ונשמתו אליו יאסוף. ישעיה מ“ב ה'. נדה ל”א ע“א: והקב”ה נותן בו רוח ונשמה. הראשונה אל התסלוניקיים ה‘ כ“ג: וכל רוחכם ונפשכם וגופכם ישמר תמים. חכמת שלמה ט”ו י"א. גם אפלטון מחלק ל־ σῶμα, ψυχή, νοὐς. ואולי דרש המחבר כמו שדרש אחרי כן ר’ נחמן (ברכות ס“א ע”א) וייצר בשני יודין ובאר רוח ונשמה.  ↩

  22. Ἄδαμος. תע‘: Ἄδαμ. [תע’ = תרגום השבעים – פב"י.]  ↩

  23. או „הנאמנה“.  ↩

  24. לפי בראש‘ ב’ כ' נתן אדם את השמות.  ↩

  25. כיון שקרא לכל אחד ואחד שם הראוי לו וראה אותם נזקקין זה לזה ולא היה יודע מה הן עושין וכו' (מדרש הגדול).  ↩

  26. Ἐύα.  ↩

  27. Φεισών. תע': Φισών.  ↩

  28. משורש פוש, כמו ופשו פרשיו (חבקוק א‘ ח’) השוה רש“י. בראש' רבה ט”ז ב': ומימיו מהלכין בשופי = מלא וגדוש.  ↩

  29. הודו היתה ידועה כארץ הזהב, לכן „ארץ החוילה אשר שם הזהב“ היא הודו. ואם כן הפישון הוא הגנגיס, הנהר הגדול בהודו. גם תיוב"ע: המקיף ית כל ארע הינדיקי דתמן דהבא.  ↩

  30. האוקינוס ההודי יחד עם הים האדום ומפרץ פרס.  ↩

  31. Φοράς.  ↩

  32. פרש במובן התפרד, הִפָּזֵר. בראש‘ רבה ט"ז ג’: פרת שמפרש והולך עד שכלה במגרפה. ילקוט ב' כ“ב: פרת שהוא מפריד והולך עד שהוא כלה. ברכות נ”ט ע"ב: פרת שמימיו פרין ורבין.  ↩

  33. מתוך שיגרא דלישנא כתב יוסף שדבר ארמית, את השם דיגלת, הלא מפרש הוא מיד את המלה חדקל ולא דיגלת.  ↩

  34. ברכות נ“ט ע”ב: מאי חדקל וכו‘ שמימיו חדין וקלין. וכן בראש’ רבה ט"ז ג'. איך בא לפרוש „צר“ לא ברור לי, כמו שבלתי ברור מדוע שנה את סדר הנהרות מכפי שהם מסודרים בתורה.  ↩

  35. Γηών. תע‘: Γηῶν. תע’: מי שיחור (ירמיה ב' י"ח) Γηῶν.  ↩

  36. בראש‘ ב’ י“ז: כתוב רק לא לאכול וחוה היא שהוסיפה: לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. וחז”ל עמדו על זה סנהדרין כ“ט ע”א. אדר“נ פ”א. בראש‘ רבה י"ט ג’.  ↩

  37. פילון, על בריאת העולם 156: מסופר, שהרמש הארסי ויליד האדמה הוציא מלפנים קול של בן אדם. ספר היובלים ג‘ כ"ח: ויכלא ביום ההוא פי כל חיה והבהמה והעוף והרמש והשרץ מדבר כי כולם ידברו איש את רעהו שפה אחת ולשון אחת. בראש’ רבה פ"ה י': והיה מסיח כבני אדם.  ↩

  38. חכמת שלמה ב‘ כ“ד: אמנם בקנאת השטן בא המות לעולם. חיי אדם י”ב. חנוך ב’ ל“א ג'. סנהדרין כ”ט ע“א: כיון שראה את אדם הראשון מיסב בגן עדן והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין הציץ בו הנחש וראה בכבודו ונתקנא בו. בראש' רבה פ”ה י‘. תוספת’ סוטה ב‘ י"ז. סוטה ט’ ע"ב.  ↩

  39. יוב“א: ודלית ארום ערטולאי אנא ומצותא דפקדתני אעברית מיני ואיטמרית מן כיסופא. פדר”א יד. במדבר רבה י"א: עד שלא חטא אדם הראשון היה שומע קול הדבור ועומד על רגליו וכו'.  ↩

  40. לפי הסדר בתורה מעניש אלהים תחילה את הנחש, אחרי כן את האשה ולבסוף את אדם. השוה ברכות ס“א ע”א. ספרא שמיני כ"ח. בראש‘ רבה כ’ ב'.  ↩

  41. דברים רבה ה‘ י’: הנחש הראשון היה מסיח כבני אדם מה עשה לו הקב"ה כרת את לשונו שלא יהא מסיח.  ↩

  42. תיוב“ע: וארסא דמותך בפומך. פרד”א י"ד: ומרורת פתנים ומות בפיהו.  ↩

  43. תיוב“ע: ורגלך יתקצצון. סוטה ט' ע”ב. בראש‘ רבה כ’ ה': ירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו.  ↩

  44. Κάιν.  ↩

  45. קניתי איש את ד‘ (בראש‘ ד’ א'). בראש’ רבה כ"ב ד': אמרה הא קנין בעלי בידי.  ↩

  46. Ἄβελος. תע': Ἄβελ.  ↩

  47. הבל במובן אויר, נשימה, דבר שאין בו ממש. במדרש הגדול נתפרש ככה דוקא שמו של קין: קין נקרא על שם סופו, שסופו להיות כאין. – יש גם גירסה πένθος = אֵבֶל, ולגירסה זו סמוכין אצל פילון, על אברהם 13, המפרש את השם הבל מאבל. בספר הישר ע‘ ו’: ואת שם השני קראה הבל כי אמרה בהבל באנו בארץ ובהבל נוקח ממנה.  ↩

  48. בראשית ה‘ ד’: ויולד בנים ובנות. ספר היובלים ד‘ א’: ויהי בשבוע השלישי ביובל השני ותלד את קין וברביעי ילדה את הבל ובחמישי ילדה את אָוֶן בתו. פסוק ח‘: ובשבוע הששי הוליד את אֲזורָה בתו. אולם לפי אבות דר"נ א’, יבמות ס“ב ע”א, פרדר“א כ”א, בראש‘ רבה כ"ב ד’, ס"א ד' ועוד נולדו תאומות עם קין והבל. לפי מדרש הגדול היו שמותיהן  ↩

    קנונְתו ולובדָּאו.

  49. תיוב“ע: עני הבל ואמר לקין אית דין ואית דיין. מדרש תדשא י”ג: הזבחים מוכיחים בין רשע לצדיק וכן אתה מוצא בין קין והבל. תנחומא בלק י"ב, פילון על קין 12, ספר אדם וחוה א‘ ג’: ותהר ותלד שני בנים את הנָאור [כלו' המשחית וההורס] קין ואת הנִלבָב הנקרא הבל.  ↩

  50. שמות רבה ל“א י”ח: נבהל להון איש רע עין זה קין. בראש‘ רבה כ"ב ו’: שלשה היו להוטין אחר האדמה ולא נמצא בם תועלת, קין, נח, עוזיהו. תנחומ‘ בראש’ ט‘; תנחומ’ משפטים י"ג.  ↩

  51. נחלף לו למחבר ומֵחֶלְבֵּהֶן לְ ומֵחַלְבֵיהֶן. מטעויות כאלה בקריאה אין להסיק שהיה המחבר עם הארץ – כדברי חכמי הנוצרים – כי היו שכיחות גם אצל גדולים ומלומדים והתלמוד מביא דוגמאות אחדות כמו שמסופר מרבו של יואב שקרא זָכָר במקום זֶכֶר (ב“ב כ”א ע"ב) או רבי אלעזר בן ערך שקרא החרש היה לבם במקום החודש הזה לכם (שבת קמ“ז ע”ב). השוה אפטוביצר, קין והבל, ע' 184.  ↩

  52. ר' יוחנן אומר לא היה יודע קין שהנסתרות גלויות לפני המקום, מה עשה נטל את נבלתו של אחיו וחפר וטמן אותו בארץ. פרדר“א כ”א; ספר הישר.  ↩

  53. גם חז“ל הבינו את דברי קין: גדול עוני מנשוא, שהוא חזר בתשובה. תיוב”ע בראש‘ ד’ כ“ד: ארום קין דחַב ותַב בתיובתא עד שובעא דרין אתליו ליה. ומנין שעשה תשובה, שנא‘ ויאמר קין אל ד’ גדול עוני מנשוא. ויקרא רבה י‘ ד’. וכן סנהדרין ל”ז ע“ב, פרדר”א כ“א, בראש' רבה כ”ב כ“ה. פסיקתא דר”כ כ"ה.  ↩

  54. שלא כרש“י המפרש את דברי אונקלוס: לשבעא דרין יתפרע מיניה, איני רוצה להנקם מקין עכשו, לסוף שבעה דורות אני נוקם נקמתי ממנו. וכן בראש' רבה כ”ב י“ב. מדרש אגדה בראש': כי לא ינקם ממך עון הבל עתה, אלא אמתין לך עד שבעה דורות. וכן פילון, על שכר ועונש 12. חנוך כ”ב ז‘, אחרת תע’, ἑπτάκις: שבע פעמים, כלו‘ קין עצמו יענש שבע פעמים, וכן צואת בנימין ז’: ועל כן נקם אלהים מקין שבע נקמות וכו'.  ↩

  55. רבי יהודה אומר, נתכנסו בהמה חיה ועוף לתבוע דמו של הבל, אמר להן לכן אני אומר כל הורג קין יֵהרג, בראש‘ רבה כ“ב כ”ו. פילון על קין 11. ודומה לו כגירסת ס“א: ד”א כל מוצאי יהרגני הבהמות והחיות אבל בני אדם עדיין לא היו וכו’ וישם ד' לקין אות, החזיר מוראו על הכל.  ↩

  56. Ναῒδ. תע': Ναΐδα.  ↩

  57. ויצא קין מלפני ד‘. מהיכן יצא, ר’ יודן בשם ר‘ איבו אמר הפשיל דברים לאחוריו ויצא כגונב דעת העליונה – כלו’ פרק עול שמים מצוארו (בראש' רבה כ“ב כ”ה).  ↩

  58. קדמת עדן, היה קין ראש למתעדנים בעולם הזה (מדרש הביאור).  ↩

  59. אני לדודי ועלי תשוקתו, ג‘ שוקין הן וכו’ אין שוקו של יצר הרע אלא בקין וחבורתו שנאמר ואליך תשוקתו (שיר השירים רבה ז' ט"ז).  ↩

  60. Ἂνωχα.  ↩

  61. Ἂνωχος.  ↩

  62. Ἰάραδης. תע': Γαίδαδ.  ↩

  63. Μαρούηλος. תע': Μαλελεήλ.  ↩

  64. Μαθουσάλατ.  ↩

  65. Λάμαχος.  ↩

  66. בראש‘ ד’ כ"ד: ולמך שבעים ושבעה, כלו' אלהים יתנקם בשבעים ושבעה בניו.  ↩

  67. Σελλᾶς.  ↩

  68. Ἂδας.  ↩

  69. Ἰώβηλος.  ↩

  70. Ἰούβαλος.  ↩

  71. Ἰούβηλος. תע' Θοβέλ. בתורה: תובל–קין.  ↩

  72. Νοεμᾶς.  ↩

  73. גם המדרש מרים אותו על נס: שהרי הברור שבהם היה למך ולקח שתי נשים (בראש‘ רבה כ"ג ג’). והשוה אונקלוס ותיוב"ע: לא גברא קטלית וכו‘ כלו’ לא הרג אדם ואם כן מואס ברצח הוא.  ↩

  74. בראש‘ רבה כ"ג: ויולד לחנוך את עירד וכו’ אמר רבי יהושע בן לוי כולן לשון מרדות הן וכו'. פרדר“א כ”א כ"ב. פילון, על קין  ↩

    1. נתלה לקין עד שיצא ממנו שבעה וכו' ונתלה לו שמא יצא ממנו צדיק ויצאו כולם רשעים (מדרש הביאור).
  75. וידע אדם עוד את אשתו, נתוסף לו תאוה על תאותו (בראש‘ רבה כ"ג ו’).  ↩

  76. לפי בראש‘ ה’ ג' היה אדם בן מאה ושלשים שנה כשהוליד את שת וחי עוד שמונה מאות שנה.  ↩

  77. לפי ספר היובלים ד‘ י’ נולדו לו עוד תשעה בנים, לפי ספר אדם וחוה ד‘ ה’ הוליד אדם שלשים בנים ושלשים בנות.  ↩

  78. Σῆθος.  ↩

  79. אבות דר“נ ב‘: אף שת יצא מהול וכו’. פרדר”א כ“ב: עד שנולד שת שהיה מזרעו ודמותו ומעשיו דומים למעשה הבל אחיו. פילון, על קין, 50, ספרי הגנוזים ואגדות חז”ל מדברים הרבה בדבר צדקתו של שת.  ↩

  80. לפי פרדר“א ח‘, ספר חנוך וספר היובלים ד’ י”ז, י"ח היה חנוך אשר מצא את חשבון העבור.  ↩

  81. ספר הישר: וידע קינן בחכמתו כי ישחית אלהים את בני האדם על חטאם בארץ וכי יביא ד' עליהם את מי המבול באחרית הימים, ויכתב קינן את העתיד להיות בימים ההם על לוחות אבן ויתנם באוצרותיו.  ↩

  82. בלתי ידוע.  ↩

  83. יוסף מבאר את השם בני אלהים (בראש‘ ו’ ב') כמו מלאכי אלהים. וכן חנוך א‘ ו’ ב‘: ויראו אותן המלאכים בני השמים ויחמדו אותן וכו’. יובלים ה‘ א’: ויראון מלאכי ד‘ באחת משנות היובל ההוא כי יפות מראה הן וכו’. וכן צואת ראובן ה‘. אבל אונקלוס ויוב“ע מתרגמים בני רברביא. וכן במדרשים: ספרי בהעלותך פ”ו: מה היו בני הדינים עושים וכו’. בראש‘ רבה כ"ו ח’: רבי שמעון בן יוחאי קרא להון בני דיינא. תע': υἱοὶ τοῦ θεοῦ, אולם בנוסחאות אחדות כתוב ἄγγελοι. וכן פילון De gigant. 6.  ↩

  84. בראש‘ רבה כ“ו י”ח: דאמר רבי יהושע בן לוי כל השמות הללו לשון מרדות הן. וכן חנוך א’ ו‘ ב’–ז'.  ↩

  85. מה שמסופר חנוך א‘ ו’–ח‘ ויובלים ה’ בדבר בני אלהים ובמדרש בדבר עוזא ועזאל דומה כמעט בכל הפרטים למה שמסופר בספרו של אפולודורוס על הגיגנטים והטיטנים.  ↩

  86. Νῶχος. תע': Νῶε.  ↩

  87. סנהדרין ק“ח ע”א: מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם עשו תשובה ואם לאו הקב“ה מביא עליכם את המבול וכו‘. בראש’ רבה ל‘ ז’. קהלת רבה ט' ט”ו. פרדר“א כ”ג. ספר הישר. האגרת השניה לפטרוס ב‘ ה’: נח קֹרֵא הצדק.  ↩

  88. תנחומא אמור א‘ ט’: והאלהים יבקש את הנרדף, נח נרדף מבני דורו וכו'.  ↩

  89. לפי בראש‘ י’ א' נולדו לבני נח בנים רק אחרי המבול. והשוה רמב"ן לפסוק זה.  ↩

  90. היה נחשב גם בדורות המאוחרים כסמל של איש צדיק: נח דניאל ואיוב המה בצדקתם ינצלו נפשם (יחזק‘ י“ד י”ד כ’) במדרש תהלים א' דרשו עליו את הפסוק אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים. נח נולד מהול כמו הצדיקים הגדולים (מדרש אגדה בראש‘ י’ ט‘. תנחומא נח ו’).  ↩

  91. כלומר שמעתה יתקצרו חיי בן האדם ויחיה רק מאה ועשרים שנה. כן גם בספר היובלים כ“ג ט'–י”א: שנות האדם הולכות ומתקצרות עד שיגיעו למאה ועשרים. וכן אדר“נ הוצאת שכטר ע' 37. אולם לפי ת”א ויוב“ע ותרגום ירושל' ניתן לבני אדם רק ארכא עד גיל של מאה ועשרים לשוב בתשובה ואם חזרו בתשובה יאריכו ימים. ככה גם דעת פילון de gigantib. 55, 56; Quaest I 91, אדר”נ ל"ב.  ↩

  92. הסגנון כמו בספורו של אפולודורוס על הצלת דאבקליון.  ↩

  93. בראש‘ ו’ ט"ז: תחתיים שניים ושלשים תעשה.  ↩

  94. דהי"א א‘ א–ד. אבות ה’ ב'.  ↩

  95. במקור, „לשלטון נח“, כי הבכור היה ראש המשפחה או השבט. וכן להלן 86 ועוד.  ↩

  96. Μαρσουάνης. פלוגתא בר“ה י”א ע“א. לפי רבי יהושע אותו היום שבעה עשר באייר היה, לפי רבי אליעזר אותו היום י”ז במרחשון היה. השוה גם ירושל‘ ר"ה א’ א‘. ירושל’ תענית א‘ ג’. סדר עולם ד‘. יוב“ע. היובלים י”ב ט"ז מונה את החדשים מניסן אבל ראש השנה בתשרי. פילון על החוקים II 150. בראש’ רבה ל“ג ז'. ל”ד י"א.  ↩

  97. משנה ר“ה ב' ע”א: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים וכו‘ באחד בתשרי ראש השנה לשנים וכו’. דף ח' ע"א: למאי הלכתא אמר רב פפא לשטרות.  ↩

  98. כך בתרגום השבעים. בתורה בשבעה עשר בחודש.  ↩

  99. גירסה אחרת מוסרת את המספר 1656, לפי שנות הדורות מאדם עד נח הנמסרות בתורה. אולם בתע' ישנם מספרים אחרים לשנות הדורות ולפיהם היה המבול בשנת 2262.  ↩

  100. המלה הזאת במקור מוסבת על שת, ובכן אין המספר נכון, או על אדם, ואם כן אין המלה מדויקת, על כל פנים יש כאן טעות.  ↩

  101. באותו הבטוי „ושב אל האלהות“ משתמש יוסף גם בדבר מותו של משה (IV 326).  ↩

  102. § 82.  ↩

  103. בראש‘ ח’ ד‘: בשבעה עשר יום לחודש. בתע’: בעשרים ושבעה יום.  ↩

  104. בראש‘ ח’ ו': ויהי מקץ ארבעים יום.  ↩

  105. הפרט הזה אינו נזכר בתורה. אולם בראש‘ רבה ל"ג ט’: וישלח את העורב וכו‘ שהה שבעה ימים וישלח את היונה. וכן בסדר עולם רבה ד’.  ↩

  106. הפרט הזה לקוח מבירוסוס Müller, Fr. Hist. Graec. II 501.  ↩

  107. לפי בראש‘ ח’ י"ב שלח את היונה בפעם השלישית ואחר כך יצא מן התבה.  ↩

  108. שרידים מהתבה נזכרים סנהדר‘ צ“ו ע”א: אזל (סנחריב) אשכח דפא מתיבותא דנח אמר היינו אלהא רבא דשיזבין לנח מטופנא. במדרש אבא גוריון ד’: ובקורה מהתבה בנה המן העץ שנתלה עליו. ילקוט בשלח רנ“ו: שהיה בנו פשרנדתא הגמון בקרדוניא ונטלל נסר אחד מתבתו של נח. ילקוט אסתר תתרנ”ו.  ↩

  109. כהן בבלי, שחי בזמנו של אלכסנדר מוקדון, בערך 330–250. הוא כתב היסטוריה של בבל בשלשה ספרים, ובה מספר הוא גם על דבר המבול והצלת כסיסותרוס. מה שהוא מספר דומה בהרבה לספורי התורה. שרידים מספריו נאספו אצל C. Müller, Fr. H. Gr..  ↩

  110. אונקלוס מתרגם הרי אררט – על טורי קַרְדוּ. ויונתן – על טורי דקדרון, היום קוּרְדִיסְטַן.  ↩

  111. בלתי ידוע.  ↩

  112. היסטוריון מפַּטַרַה בליקיה, חי בסוף המאה השלישית; יוסף מזכירו גם בספרו נגד אפיון I 216. II 112.  ↩

  113. היסטוריון נולד 64 לפסה"נ. היה ידידו של הורדוס. יוסף השתמש הרבה בספריו.  ↩

  114. ירמיהו נ“א כ”ז: השמיעו עליה ממלכות אררט מִנִי ואשכנז.  ↩

  115. לפי משמעות הפסוקים הקריב נח קרבן תודה, אולם לפי המדרש פחד נח מפני העתיד; בראש‘ רבה ל"ד ה’: צא מן התבה ולא קבל עליו לצאת, אמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה, עד שנשבע לו המקום וכו‘. תנחומא נח י“ז. מדרש הנעלם נ”ח כ"ב: כשיצא נח מן התבה פתח עיניו וראה את כל העולם כולו חרב, התחיל בוכה על העולם וכו’ העלה עולות וקם והתפלל לפניו ואותו הריח עלה לפני הקב"ה וערב לו.  ↩

  116. השוה תהלים ל“ה כ”ב: תמותת רשע רעה. [פ.]  ↩

  117. דברים י“ד כ”ג: רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש, אבל מבראש‘ ט’ ד‘: אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו דרשו חז"ל על אסור אבר מן החי (תו“כ שמיני ב‘, סנהדר’ נ”ז ע"א), רק ר’ חנינא בן גמליאל לומד מפסוק זה אף הדם מן החי (סנהדר' נ“ט ע”א).  ↩

  118. הפך מהשקפת היוונים שהקשת בענן אות הוא למלחמה (איליאס XI 4. 27. XVII 547).  ↩

  119. המלים האלה לשבר אוזן היוונים שלהם אלים מזוינים בקשתות כגון ארטמיס, אפולון ועוד.  ↩

  120. השוה דברי הרמב“ן בראש‘ ה’ ד': והסבה באריכות ימיהם כי אדם הראשון מעשה ידיו של הקב”ה נעשה בתכלית השלימות בנוי בכח בקומה וכו'.  ↩

  121. השוה רמב“ם מו”נ ב' מ"ז: אבל מה שכתבה בו התורה ממידת ימי האנשים ההם, החדוש הזה היה באיש ההוא בהנהגתו ומזונו.  ↩

  122. לפי בירוסוס ישנן תקופות של 60, 600, 3600 שנה. השנה הגדולה כאן היא התקופה התיכונה שבירוסוס קורא לה νῆρος.  ↩

  123. יוסף הולך פה ובעוד מקומות כאלה בדרכי ההיסטוריונים היוונים כגון הירודוטוס, דיוניסיוס מהליקרנסוס ועוד שכשהם מספרים דבר מפליא, מוסרים הם את הרשות בידי הקורא להאמין במסופר או לא.  ↩

  124. סדר שמותיהם בתורה שם חם ויפת. יוסף כותב לפי בראש‘ ט’ כ“ד: וידע את אשר עשה לו בנו הקטן; גם להלן § 142, והמדרש משתדל לתרץ: והניח חם באמצע והוא הקטן, שגלוי וידוע לפני הקב”ה מה שהוא עתיד לעשות לכן הקדימו על הגדול, כדי להשפילו (מדרש הגדול הוצ‘ שכטר ע’ 142, 176). השבעים מתרגמים „הקטן“ νεώτερος = הצעיר (משֵם).  ↩

  125. בראשית ה‘ ל"ב: ויהי נח בן חמש מאות שנה וכו’.  ↩

  126. בראש‘ י"א ב’ כתוב רק: ויהי בנסעם מקדם, ולא נזכר הר. כוונתו בודאי לבראש‘ י’ ל‘: ויהי מושבם ממשא בואכה ספרה הר הקדם, או להרי אררט. ובספר היובלים י’ י"ט: כי נדדו מארץ אררט מזרחה אל שנער.  ↩

  127. הכוונה לבניהם ולבני בניהם.  ↩

  128. עיקר המבול היה בארץ שנער. זבחים קי“ג ע”ב: ולמה נקראת בבל ארץ שנער? שכל מתי (גרסת מהרש"ל: מימי) מבול ננערו שם. הפחד מפני מי המבול היה גם אחרי שהתישבו בארץ שנער: אמרו אחת לאלף ותרנ"ו שנה הרקיע מתמוטט בואו ונעשה סמוכות וכו' (בראש' רבה ל“ח. פדר”א י"א).  ↩

  129. המחבר משתדל לבאר את הסבה לפילוג הלשונות ולפזור בני האדם ברוח היוונים שהיו שולחים את התושבים המיוחדים ליסד מושבות.  ↩

  130. בגלל צפיפותם. תנחומא נח ט“ז: אמר הקב”ה אני עושה שלום במרומים ורשעים אלו עומדים לתת מחלוקת בעולם.  ↩

  131. רבי אלעאי אומר היו מולידין את בניהם ופרין ורבין כמין שרץ גדול ששה בכל לידה (פדר“א כ”ד).  ↩

  132. כי מֶרְיָם בא להם מתוך רוב טובה אומרת התוספת‘ סוטה ג’ י‘: אנשי מגדל לא נתגאו אלא מתוך טובה שהשפיע עליהם וכו’. וכן במדב‘ רבה ט’ כ“ג. בראש' רבה ל”ו.  ↩

  133. תיוב“ע: הוא הוה גבר מרודאי קדם ד‘. פסח’ צ”ד ע“ב: נמרוד הרשע שהמריד את כל העולם כולו עלי במלכותו. חגיגה י”ג ע“א. ערובין נ”ג ע“א. בראש' רבה כ”ג ג' ועוד.  ↩

  134. אנשי מגדול גסות הרוח היתה בהן ובה נעקרו מן העולם (סדר אליהו רבא ל"א).  ↩

  135. Νεβρώδης.  ↩

  136. תרג‘ ירושל’: דהוה ציד בני אנשא בלישנהון ואמר להון רחוקו מן דינא דשֵם ואדבקו בדינו דנמרוד. בראש‘ רבה ל"ז: כנמרוד גבור ציד מה זה צד את הבריות בפיהם וכו’.  ↩

  137. שעשה מלחמות בארץ ונצחום ולקח מלכות בחזקה (מדרש אגדה נ"ח).  ↩

  138. המגדל היה נקרא „בית נמרוד“. ע“ז נ”ג ע“ב: בית נמרוד הרי הוא כע”ז שהניחוה עובדיה. חולין פ“ט ע”א. פדר“א כ”ד.  ↩

  139. כנראה שלזה התכוונו חז"ל באמרם נחלקו לג‘ כתות אחת אומרת וכו’ ואחת אומרת וכו' ואחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה (סנהדר‘ ק“ט ע”א. בראש’ רבה ל"ח).  ↩

  140. לפי יובלים י' כ"א, ספר הישר נח, עסקו שש מאות אלף איש ארבעים ושלש שנים בבנין המגדל.  ↩

  141. לפי חזון ברוך ב‘ ג’ ו‘ היה גובה המגדל ארבע מאות וששים ושלש אמה. בראש’ רבה ל“ח י”א: וכל שהוא עולה על ראשו דקלים שלפניו כאילו הם חגבים.  ↩

  142. בראש‘ רבה ל"ח ד’: כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם וכו' לא ילפין מקדמאי אתמהא.  ↩

  143. חזיונות הסיבילות ג' צ“ז–ק”ד.  ↩

  144. גם יובלים י' כ"ו מדבר מרוח סערה שהטילה את המגדל ארצה.  ↩

  145. תואר לאַרֶס, אל המלחמה.  ↩

  146. יארכו הדברים אם נבוא לבאר כאן את שמות העמים ואת זהותם. רבים התאמצו לבאר את „לוח העמים“ והעלו חרס בידם. ארשום רק את הספרות העתיקה. תיוב“ע לבראש‘ י’. ספר היובלים הפרקים ח‘ ט’. יומא י' ע”א. ירושל‘ מגילה א’ ט‘. בראש’ רבה ל"ז.  ↩

  147. יוסף אינו מבדיל כמו רבים מסופרי יון בין שם העם והארץ.  ↩

  148. הנהר דון. הוא היה נחשב כגבול בין אסיה ואירופה.  ↩

  149. היום העיר קַדִיס בהיספניה.  ↩

  150. Γόμαρ. תע': Γαμέρ.  ↩

  151. Μαγώγης.  ↩

  152. Ἰαυάνος. תע': Ἰωνάν.  ↩

  153. Μάδος.  ↩

  154. Θεόβελος.  ↩

  155. Μέσχος. תע': Μοσόχ.  ↩

  156. Θείρης. תע': Θείρας.  ↩

  157. גם יוב"ע אומר שהם התרקים.  ↩

  158. Ἀσχανάξες.  ↩

  159. Ῥιφάθης.  ↩

  160. Θυγράμης. תע': Θόργαμά, Θεργαμά.  ↩

  161. בראש‘ י’ ד‘ נזכרים, בני יוון ארבעה. את הדודנים הנקראים דהי"א א’ רודנים, אין יוסף מזכיר.  ↩

  162. Ἁλισᾶς. תע': Ἐλισά.  ↩

  163. Θάρσος. תע': Θάρσεις.  ↩

  164. Χέθιμος. תע': Κήτιοι.  ↩

  165. היום העיר לַרְנַקה בקפרוס.  ↩

  166. ככה נכתב השם נח בתע'.  ↩

  167. הים התיכון.  ↩

  168. אוקינוס ההודי.  ↩

  169. Χουσαῖος. תע': Χούς.  ↩

  170. Μερσαίοι. ג"א: Μεστραίοι. תע': Μεσραΐμ.  ↩

  171. אמנם כותב המחבר את ספריו ברומא, אבל הוא חושב את עצמו כבן ארץ ישראל וכאילו שרוי בתוכה.  ↩

  172. Φούτης. תע': Φούθ.  ↩

  173. § 239–241.  ↩

  174. Χαυαναῖος תע': Χανάαν.  ↩

  175. Σάβας.  ↩

  176. Εὐὶλας.  ↩

  177. Σαβάθης.  ↩

  178. Σαβάκτας תע': Σαβαθακα.  ↩

  179. Ῥαμος. תע': Ῥεγμά.  ↩

  180. Ιουδάδας. תע': Δαδάν.  ↩

  181. Σαβαῖος.  ↩

  182. § 113.  ↩

  183. Φυλιστίνος = פלשת.  ↩

  184. Λουμαίος. תע': Λουδιείμ = לוּדים.  ↩

  185. Ἀναμίας. תע': Ἐνεμετιεὶμ = עֲנָמִים.  ↩

  186. Λαβίμος. תע': Λαβιείμ = להבים.  ↩

  187. Νεδέμος. תע': Νεφθαλείμ = נפתוחים.  ↩

  188. Πεθρωσίμος. תע': Πατροσωνίειμ = פַּתְרוּסִים.  ↩

  189. Χεσλοίμος. תע': Χασμωνίειμ = כַּסְלוּחִים.  ↩

  190. Χεφθώμος. תע': Γαφθορὶειμ = כַּפְתוֹרִים.  ↩

  191. II 238 וכו'.  ↩

  192. Σιδώνιος.  ↩

  193. Ἀμάθος. תע‘: Ἀμαθὶ. סדר השמות מכאן והלאה שונה מזה שבתורה ובתע’.  ↩

  194. Ἐπιφάνεια. השוה בראש' רבה ל“ז ט”ו: החמתי – פיפניה.  ↩

  195. Ἀρυδαῖος. תע': Ἀραδίος. השוה הירודוטוס VII 98. קדמוניות XIV 323.  ↩

  196. Ἀρουκαῖος, ראה קדמונ' V 89.  ↩

  197. Ἐυαῖος.  ↩

  198. Χετταῖος.  ↩

  199. Ἰεβουσαῖος.  ↩

  200. Ἀμορραῖος.  ↩

  201. Γεργεσαῖος.  ↩

  202. Σειναῖος. תע': Ἀσενναῖος.  ↩

  203. Σαμαραῖος.  ↩

  204. ועמדה בקללותיה וכו‘ עד שבא נח דכתיב זה ינחמנו וכו’ ולפיכך נקראה על שמו דכתיב איש האדמה (בראש‘ ט’ כ', מדרש הנעלם ז“ח י”ט).  ↩

  205. לפי בראש‘ ח’ כ‘ הקריב נח מיד אחרי צאתו מן התבה, ונטיעת הכרם היתה כעבור זמן, ולא נזכר בכלל שנח נסך נסך גם נסך יין. לדעתי, המחבר שהיה כהן רגיל בעבודה כותב מבלי משים כפי שהיה בקי בדיני קרבנות. ולכן מזכיר גם „וכאשר היה היין ראוי להשתמש בו“ דין שנזכר מנחות פ“ז ע”א: „מה כבש בן שנתו אף יין בן שנתו“. אולם השוה לזה – קשר מה בין הקרבן של נח והיין – עירובין ס“ה ע”א: א"ר חנינא כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, שנאמר וירח ד’ את ריח הניחוח וכו'.  ↩

  206. וידע את אשר עשה לו בנו הקטן (בראש‘ ט’ כ"ד). תע': νεώτερος = הצעיר (משֵׁם).  ↩

  207. השוה: חם חטא וכנען נתקלל, אתמהא? (בראש‘ רבה ל"ו ז’ תנחומא).  ↩

  208. השוה סנהדר' ס“ט ע”ב, ששם היה השלישי ואם הכתוב מונה שם תחלה, דרך חכמתן קא חשיב להו.  ↩

  209. Ἔλυμος תע': Ἀίλαμα.  ↩

  210. Ἀσσοόρας.  ↩

  211. Ἀρφαξάδης.  ↩

  212. Ἄραμος.  ↩

  213. Λούδος בתע' נמצא כאן עוד שם: קֵינָן Καΐνᾶν.  ↩

  214. Οὔσης. תע': Ὢς.  ↩

  215. גליל בעבר הירדן הצפוני, שנקרא כולו או מקצתו גם בשם ארגוב.  ↩

  216. Οὖρος. תע': Οὒλ.  ↩

  217. Γεθέρης.  ↩

  218. Μήσας. תע': Μοσόχ.  ↩

  219. Σέλης. תע': Σαλά.  ↩

  220. Ἕβερος.  ↩

  221. ויגד לאברהם העברי (בראש' י“ד י”ג). רבי נחמיה אמר שהוא מבני בניו של עבר, ורבנן אמרו שהוא מעבר הנהר (בראש' רבה מ“ב י”ג). אבי כל בני עבר, והוא שֵׁם, כל בני עבר אלו ישראל (מדרש אגדה נ"ח).  ↩

  222. Ἲουκταν. תע': Ἰεκτάν.  ↩

  223. Φάλεγος.  ↩

  224. בראש‘ י’ כ"ה.  ↩

  225. Ἐλμόδαδος.  ↩

  226. Σάλεφος. תע': Σαλέφ.  ↩

  227. Ἀζερμώθης תע': Σαρμώθ.  ↩

  228. Εἰράης. תע': Ἰαράχ.  ↩

  229. Έδώραμος. תע': Ὁδοῤῥά.  ↩

  230. Οὐζάλης.  ↩

  231. Δάκλης.  ↩

  232. Ἤβαλος. תע': Εὐὰλ.  ↩

  233. Ἀβιμάηλος.  ↩

  234. Σάφας. תע': Σαβεῦ.  ↩

  235. Ὀφίρης.  ↩

  236. Εὐιλης. תע': Εὐειλά.  ↩

  237. Ἰόβηλος. Ἰώβαβος.  ↩

  238. נהר הנופל לתוך האִינדוֹס.  ↩

  239. Ῥεούς.  ↩

  240. Σεροῦγος.  ↩

  241. Ναχώρης.  ↩

  242. Θέρρος. תע': Θάῥῥα.  ↩

  243. Ἅβραμος = אברהם. תע' מבדיל בין אברהם ואברהם, Ἄβραν, Ἄβρααμ.  ↩

  244. עשרה דורות מנוח ועד אברהם (אבות ה‘ ב’).  ↩

  245. המספר הזה והמספרים הבאים בפרק זה שונים בנוסחאות השונות בכתבי היד, מה שמוכיח שיד זרה הכניסה שנויים. מספר השנים מהמבול עד אברהם הוא לפי התורה 292 שנה, לפי תע' 1072 ולפי יוסף 993.  ↩

  246. לפי בראש‘ י“א כ”ד היה נחור בן 29 שנה בהולידו את תרח. לפי תע’ היה 79.  ↩

  247. לפי בראש‘ י“א כ”ב היה שרוג בן 30 שנה, לפי תע’ – בן 130.  ↩

  248. לפי בראש‘ י"א כ’ היה בן 32 ולפי תע' בן 132 שנה.  ↩

  249. לפי בראש‘ י“א י”ח היה בן 30 ולפי תע’ היה בן 130 שנה.  ↩

  250. לפי בראש‘ י“א ט”ז היה בן 34 ולפי תע’ היה בן 134 שנה.  ↩

  251. לפי בראש‘ י“א י”ד היה בן 30 ולפי תע’ היה בן 130. בתע' נמצאת כאן הוספה – Καΐνάν, קינן, אביו של שלח שהיה בן 130 כשנולד בנו.  ↩

  252. לפי בראש‘ י“א י”ב היה בן 35 ולפי תע’ היה בן 135.  ↩

  253. לפי בראש‘ י"א י’ נולד ארפכשד שנתים אחר המבול וכן לפי תע'.  ↩

  254. Ἀράνης.  ↩

  255. Σάρρα. בתע‘: Σάρα = שָׂרַי. Σάρρα = שָׂרָה. תיוב“ע: הרן אבוי דמלכא ואבוי דיסכה היא שרה. מגילה י”ד ע"א: ואמר רבי יצחק יסכה זו שרה. אולם לפי בראש’ כ‘ י"ב היתה שרה אחות אברהם מאביו ולא מאמו. סנהדר’ נ“ח ע”ב קורבא דאחות אית לי בהדה מאבא ולא מאמא.  ↩

  256. Μελχά.  ↩

  257. לפי יהודית ה‘ ט’ יצאו יען כי לא אבו לעבוד את אלהי אבותם בארץ כשדים.  ↩

  258. Χαρράν.  ↩

  259. Μεσσοποταμία.  ↩

  260. גם בראש' רבה כ“ו ט”ו מזכיר את משה בקשר עם הפסוק והיו ימיו מאה ועשרים שנה. (בראש‘ ו’ ג').  ↩

  261. Οὐξος. תע': Ὤζ.  ↩

  262. Βᾶυξος. תע': Βαύξ.  ↩

  263. Μαθούηλος. תע': Καμουήλ.  ↩

  264. Χάζαμος.  ↩

  265. Ἀζαοῦος.  ↩

  266. Ἰαδελφᾶς. תע': Φαλδές.  ↩

  267. Ἰαδαφᾶς. תע': Ἰελδάφ.  ↩

  268. Βαθούηλος.  ↩

  269. Ταβαῖος. תע': Ταβέκ.  ↩

  270. Γάδαμος.  ↩

  271. Τααῦος. תע': Τοχός.  ↩

  272. Μαχᾶς. תע': Μοχά.  ↩

  273. Ροόμα.  ↩

  274. Ρεβέκκα.  ↩

  275. Λάβανος.  ↩

  276. בראש‘ רבה ל"ט א’: לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר שבירה היתה בלי מנהיג, הציץ בעל הבירה אמר לו אני בעל הבירה. כלו‘ הסדר בתבל הביא את אברהם לאמונה באל אחד. ספר היובלים י“ב י”ז: ויבא דבר בלבו ויאמר כל אותות הכוכבים וכל אותות השמש והירח הכל ביד ה’ ולמה אני חוקר.  ↩

  277. יהודית ה‘ י’: ויען כי גֹרשו משם נמלטו פדנה ארם. השוה שבת קנ“ו ע”א. נדרים ל“ב ע”א. בראש' רבה ל“ח י”ט. פילון על אברהם 32.  ↩

  278. מלמד שהלך בדרכי קונו יותר ממה שצוהו קונו (ילמדנו).  ↩

  279. השוה רמב“ם מו”נ ג' כ"ט.  ↩

  280. השוה נגד אפיון I 183 (תרגום שמחוני עמוד ל"ב).  ↩

  281. ראה למעלה § 94.  ↩

  282. בראש' רבה ל"ט: שיצא מוניטין שלו בעולם.  ↩

  283. אמר לה מצרים זו ישיבתה יפה נלך לשם מפני שיש בה סיפוק הרבה לחם ובשר, באותה שעה הלכו שניהם (תנחומא לך).  ↩

  284. הפרט הזה לא נזכר בשום מקום, כנראה דרש המחבר את הפסוק – בראש' י“ב י”ג – למען ייטב לי בעבורך, הנאה חמרית, וחיתה נפשי בגללך, הנאה רוחנית.  ↩

  285. אמר לה מצריים שטופים בזנות וכו' (תנחומא לך).  ↩

  286. Φαραώθης. פעם אחת – VIII 151 – הוא כותב Φαραώνης, ופעם אחת – מלחמ' V 379 – Φαραώ. ודבר מפליא ובלתי מובן כותב הוא שם: נכו מלך מצרים לפנים, הוא הנקוב בשם פרעה, יצא בחיל עצום וגזל את שרה המלכה, אמנו.  ↩

  287. מהומות מדיניות לא נזכרו בשום מקום.  ↩

  288. אבפולמוס אצל Euseb. Praep. Eu. IX 17 אומר: הכהנים שנקראו על ידו אמרו לו שהאשה אינה פנויה. לפי בראש‘ רבה מ"א ב’ בא מלאך בלילה ומגלב בידו ואמר לה אין אמרת מחי מינא ואין אמר נשבוק שביקנא, וכל כך למה שהיתה אומרת לו אשת איש אני ולא היה פורש.  ↩

  289. הירודוטוס II 35: כך הם המצריים כמעט בכל דבר ההפך לגמרי במנהגיהם ובנמוסיהם מאלה של שאר בני האדם.  ↩

  290. שאברהם הביא את ידיעת התכונה למצרים מספר גם אבפולמוס אצל Alex. Polyh. fr. 3. והשוה בבא בתרא ט“ז ע”ב: אצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו. וכן ספר היובלים י“ב ט”ז. יומא כ“ח ע”ב. תוספת‘ קידושין ה’ י"ז.  ↩

  291. במדבר י“ג כ”ב: וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים. במלחמ' IV 530 (ד‘ ט’ ז') אומר יוסף: לדברי אנשי המקום חברון עתיקה לימים מכל ערי הארץ הזאת וגם נבנתה לפני מֹף אשר במצרים ומספר ימיה אלפים ושלש מאות שנה והם מוסרים כי העיר הזאת היתה משכן אברהם אבי היהודים אחרי עלותו מארם נהרים.  ↩

  292. § 194.  ↩

  293. על עשרם הרב ראה סנהדרין ק“ט ע”א: אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב“ה. גם תוספ' סוטה פ”ג. מכילתא ט“ו א'. ספרי מ”ג.  ↩

  294. Βαλας. תע': Βαλά.  ↩

  295. Βαλαίας. תע': Βαρσά.  ↩

  296. Συναβάνης. תע': Σεννάας.  ↩

  297. Συμμόβορος.  ↩

  298. Βαλής. תע': Βαλάκ.  ↩

  299. את הפרת.  ↩

  300. Ἀμαραψίδος. תע': Ἀμαρφάλ.  ↩

  301. Ἀριόχος.  ↩

  302. Χοδολαμόρος. תע': Χοδολλογομόρ.  ↩

  303. Θάδαλος. תע': Θαργάλ או Θαλγά.  ↩

  304. תע': רפאים τοὺς γιγάντας. כמו כן אונקלוס: גיבריא. תיוב"ע: תקיפיא.  ↩

  305. בתורה: עמק השידים.  ↩

  306. § 203. אולם לא תארו כאן כי אם במלחמ' IV 476 (ד‘ ה’ ד').  ↩

  307. לפי התורה ישב לוט בסדום לא כבעל ברית ולא השתתף במלחמה.  ↩

  308. בראש' י“ד י”ד כתוב רק: וישמע אברהם כי נשבה אחיו.  ↩

  309. לא נזכר במקרא.  ↩

  310. היום: נַהְר לַדָּן. השוה בכורות נ“ה ע”א: למה נקרא שמו ירדן שיורד מדן.  ↩

  311. המחבר מפרש את המלים „ויכם וירדפם“ (בראש' י“ד ט”ו) שהמדרש מתקשה בהם: וכי יש אדם רודף הרוגים (בראש' רבה מ"ג) ומחלק אותם: ויכם – את אלה שישנו על משכבם, וירדפם – את אלה שלא ישנו עדיין. כעין זה תמצא אצל פילון, על אברהם 233.  ↩

  312. לא נזכר במקרה שהיו שכורים.  ↩

  313. Ὠβά. תע': Χωβάλ.  ↩

  314. שמואל ב‘ י“ח י”ח: ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך. לפי קדמוני’ VII 243 המקום במרחק שני ריסים מירושלם.  ↩

  315. Σολυμᾶ. תע': Σαλήμ.  ↩

  316. כן הוא גם מלחמ‘ VI 438: „והראשון אשר בנה את העיר היה מושל הכנענים אשר נקרא בלשון אבותינו מלך צדיק וכשמו כן היה, כי הוא הראשון אשר כהן לאלהים והוא אשר בנה את המקדש לראשונה וקרא שם ירושלם לעיר, אשר היה שמה שלם בתחלה“. ראה גם אל העברים ז’ ב‘: „ואשר חלק לו אברהם מעשר מכל שמו הוא מלך הצדקה ועוד מלך שלם הוא מלך השלום“. ראה גם קדמונ’ VII 67 ובהערה.  ↩

  317. אונקלוס ויוב“ע מתרגמים מלך שלם: מלכא בירושלים. השוה תהל' ע”ו ג': ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון.  ↩

  318. Ἔσχων.  ↩

  319. Ἔννηρος. תע': Αὐναν.  ↩

  320. Μαμβρῆς. בתורה הסדר ענר אשכול וממרא. אולם בתע' הסדר אשכול ענר וממרא.  ↩

  321. השוה בראש‘ רבה מ"ד: שהיה אברהם אבינו מתפחד ואומר ירדתי לכבשן האש ונצלתי וכו’ תאמר שקבלתי שכרי בעולם הזה ואין לי כלום לעתיד לבוא וכו'.  ↩

  322. כמו תיב“ע: וקריב קדמי עגלא ברת תלת שנין וכו', בעת שאונקלוס והמדרשים ואחריהם רש”י ורוב המפרשים מפרשים משולשת או שלשה עגלים או שמנה ובריאה. רק הראב“ע כותב: והישר בעיני בת שלש שנים. ורש”י בפסחים ס“ח ע”א מפרש עגלא תילתא שלישי לבטן.  ↩

  323. בתורה לא נזכרה מצרים כי אם „ארץ לא להם“ (בראש' ט“ו י”ג).  ↩

  324. בראש‘ י“ג י”ח: וישב באלוני ממרא אשר בחברון, וכן להלן § 196. המלה ὠγύγιος פרושה: מימי קדם, עתיק ימים. וכן כותב המחבר מלח’ IV 533: ובמרחק ששה ריסים מן העיר נראה שם אלה גדולה ולדברי האנשים האלה הזאת עומדת מראשית בריאת העולם עד הנה. המעתיקים כתבו Ὠγύγη, שם אלילה יוונית קדומה. כנראה יען היה בו במקום מקדש לעבודה זרה, כי לפי עדותו של איזביוס (Hist. eccles. 1, 8 ) עמדו שם עוד בימיו פסלי אלילים.  ↩

  325. וישמע אברהם לקול שרה, ר' יוסי אמר לרוח הקודש בה (בראש‘ רבה מ"ה ג’).  ↩

  326. Ἀγάρη.  ↩

  327. בראש' ט“ו י”ח: מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. ההבטחה ניתנה בברית בין הבתרים.  ↩

  328. הטעם הזה למצות מילה לא נזכר בתורה וגם לא מפורש אצל חז“ל אבל יש לזה רמז בדברי המדרש: עד שלא מלתי היו באים ומזדווגים לי, תאמר משמלתי הם באים ומזדווגים? (בראשית רבה מ"ו ב'). טקיטוס, היסטוריות ה‘ ה’ אומר טעם כזה: הם הנהיגו ביניהם את המילה, למען היות ניכרים בשנוי זה. גם הרמב”ם מו“נ ג' מ”ט: והוא שיהיה לאנשי זאת האמונה כולם, רצוני לומר מאמיני יחוד השם, אות אחד גשמי שיקבצם.  ↩

  329. בספרו שאמר לכתוב על טעמי המצוות. ראה למעלה § 25.  ↩

  330. בראש' י“ז י”ח: לו ישמעאל יחיה לפניך. כבקשה ולא כשאלה.  ↩

  331. יחזקאל ט“ז מ”ט–נ‘: הנה זה היה עון סדום אחותך, גאון שבעת לחם ושלות השקט וכו’. השוה ספרי מ“ג. תוספת סוטה ג' י”א. פדר“א כ”ה. פילון, אברהם 133.  ↩

  332. בראש‘ י“ג י”ג: רעים וחטאים לד’ מאד. תיוב“ע: ואנשין דסדום בישין בממונהון דין לדין וחייבין בגופהון וכו‘ ומרדין לשמא ד’ לחדא. וכן אונקלוס, סנהדרין ק”ט ע“א. תו”כ בחוקותי ב'.  ↩

  333. תנו רבנן אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה ומה כתוב בהם ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו וכו' (איוב כ"ח ה‘ ו’) אמרו וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם ועפרות זהב לו למה לנו עוברי דרכים שאין באים אלינו אלא לחסרנו בוא ונשכח תורת רגל מארצנו (סנהדרין ק“ט ע”א). לא חסו על כבוד קונם לשבור אוכל לאורח ולגר (פרדר“א כ”ה).  ↩

  334. אנשי סדום מתוך שהיו שונאים זה את זה אבדן הקב"ה מן העולם הזה ומן העולם הבא (אדר“נ י”ב ז'). רעים אלו לאלו (בראש‘ רבה מ"א י’).  ↩

  335. בזמן המחבר לא היו עוד יושבי אהלים בארץ ישראל או יען שהוא כותב בשביל היוונים שהאהל לא היה ידוע להם מסביר הוא „שער חצרו“.  ↩

  336. תיוב“ע: ודמי לי כאילו אכלין. ב”מ פ“ו ע”ב: ואכלו סלקא דעתך, אלא אימא נראו כמו שאכלו ושתו. וכן ויקרא רבה ל“ד ח'. פילון, אברהם 23. ההפך מזה בתנא דבי אליהו רבא י”ג: כל האומר לא אכלו מלאכי השרת אצל אברהם אבינו לא אמר כלום, אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טורח שטרח פתח הקב"ה את פיהם ואכלו.  ↩

  337. בראשי‘ י"ט א’: ויבואו שני המלאכים סדומה. מס' כלה רבתי פ"ז: מיכאל וגבריאל להפכה לסדום.  ↩

  338. לפי בראש‘ י“ח י”ז, ד’ בעצמו גלה לאברהם את הגזרה להשמיד את סדום: המכסה אני מאברהם אשר אני עושה.  ↩

  339. בראש' י“ח ל”ג: ואברהם שב למקומו.  ↩

  340. ויעש להם משתה, בביתו של אברהם אבינו שהיה מקבל את העוברים ואת השבים (בראש‘ רבה נ’ ח'). שלמד ממעשיו של אברהם וכו' על ידי שגדל לוט בביתו של אברהם אבינו תפש ממדותיו (תנח‘ וירא ט’. פרדר“א כ”ה).  ↩

  341. בראש‘ י“ג י”ג: ואנשי סדום רעים וחטאים. תיוב"ע: וחייבין בגופיהון בגילוי ערייתא. בראש’ רבה נ‘ ה’: ונדעה אותם לתשמיש. במדבר רבה כ‘. מדרש הגדול: מגיד הכתוב שהיו שטופין בעריות ובמשכב זכר ובהמה. ספר היובלים ט"ז ה’: ויטמאו ויזנו ויעשו טומאה בארץ. פילון, אברהם 333.  ↩

  342. ויאמרו האנשים אל לוט עוד מי לך פה. קרי ביה עוד מי לך פֶּה, עד כאן היה לך רשות ללמד סנגוריא עליהם מכאן ואילך אין לך רשות ללמד סנגוריא עליהם (בראש‘ רבה נ’ ט').  ↩

  343. לקוחי בנותיו אין כתיב אלא לוקחי בנותיו שעתידין להיות לוקחי בנותיו, אלו שתים הארוסות (בראש‘ רבה נ’ י'). יוסף אינו מבדיל בין חתניו ובין לוקחי בנותיו.  ↩

  344. אותו הבטוי אצל הירודוטוס IV 79: לתוכו (לתוך הבית) שלח האל ברק ונשרף כולו.  ↩

  345. על כן יֵאָמֵר, כי ברקים להטו את הארץ הזאת בחטאות יושביה (מלחמת היהודים IV 476 (ד‘ ח’ ד').  ↩

  346. חכמת שלמה י‘ ז’: ונציב מלח יעמד לזכר נפש חדלת אמונה. השוה ברכות נ“ד ע”ב. נדה ע' ע“ב. תרגום ירושלמי: והא היא קיימא עמוד דמלח עד זמן דתיתי תחייה דיהון מתיא. פרדר”א כ"ה: ונעשית נציב מלח ועדיין הוא עומד, כל היום לוחכים אותו השוורים ויורד עד האצבעות ובבוקר צומחות.  ↩

  347. Σήγωρ. תע': Ζωώρ.  ↩

  348. השוה ירמיה ל' י"ט: והרביתים ולא ימעטו והכבדתים ולא יִצְעָרוּ.  ↩

  349. שהיו סבורות שנתכלה העולם כבדור המבול (בראש‘ רבה נ"א י’).  ↩

  350. כמו במצרים.  ↩

  351. בראשית כ' י"ב: וגם אמנה אחותי בת אבי היא. ובני בני קרוים בנים. והיא היתה בת הרן בת תרח אביו. אם כן גם בת אח נקראת אחות. ראה למעלה § 151.  ↩

  352. Βηρσουβαί. תע': Φρέαρ ὁρκισμοῦ או τοῦ ὅρκου.  ↩

  353. יוסף מפרש בזה את המלה „למועד“ כדרשת חז"ל: שוב אשוב אליך כעת חיה, סרט לו סריטה בכותל ואמר לו לכשתגיע החמה לכאן תהי נפקדת וכיון שהגיעה חמה נפקדה שרה. (תנחומא וירא י"ג).  ↩

  354. מהמלים „כאשר צוה אותו אלהים“ ביחוד מהמלה „צוה“ לומדת תושבע"פ מיד ולדורות. (קדושין כ“ט ע”א).  ↩

  355. אין צחוק האמור כאן אלא ירושה. כשנולד יצחק היו אומרים נולד בן לאברהם שנוטל שני חלקים והיה ישמעאל מצחק ואומר אני בכור ונוטל שני חלקים וכו' (תוספתא סוטה ו').  ↩

  356. ומכל הרעות שבאו על אברהם היה קשה ורע בעיניו הדבר הזה מאד שנאמר וירע הדבר מאד בעיני אברהם על–אודות בנו (פרדר"א ל').  ↩

  357. לפי יוסף היה העץ pinus abies Linn. לפי בראש' רבה נ"ג היה זה רֹתֶם המדבר.  ↩

  358. אמר רבי יהודה זרוק חוטרא לאוירא ועל עיקריה הוא קאים (בראש' רבה נ"ג).  ↩

  359. Ναβαιώτης.  ↩

  360. Κήδαρος.  ↩

  361. Ἀβδέηλος.  ↩

  362. Μάσσαμος.  ↩

  363. Μάσμασος. תע': Μασσή.  ↩

  364. Ἰδουμᾶς.  ↩

  365. Μάσμησος. תע': Μασσή.  ↩

  366. Χὸδαμος. תע': Χοδδάν.  ↩

  367. Θαίμανος.  ↩

  368. Ἰετοῦρος.  ↩

  369. Νάφαισος. תע': Ναφές.  ↩

  370. Κάδμασος.  ↩

  371. בראש' כ“ה ט”ז: אלה הם בני ישמעאל ואלה שמותם בחצריהם ובטירותם שנים עשר נשיאיםם לאֻמֹתם.  ↩

  372. בתורה נזכר רק ארץ המוריה. בתע‘: τὴν τὴν τὴν ὑψηλήν. אולם דהי"ב ג’ א' כתוב הר המוריה כמסורת חז"ל שבמקום עקדת יצחק נבנה אחרי כן בית המקדש.  ↩

  373. בא אברהם אצל שרה ואמר לה עד מתי יהיה בנך בחיקך לא בן שלשים ושבע הוא ולא הלך לבית המדרש ולא לבית התלמוד, עזבי אותו שילך עמי ועשי לי צידה לדרך שנלך שנינו לבית המדרש הגדול (מדרש הגדול תנח' וירא כ“ב. פרדר”א ל"א).  ↩

  374. דהי“ב ג‘ א’: ויחל שלמה לבנות את בית ד‘ בירושלם בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו, אשר הכין במקום דויד בגורן ארנן היבוסי השוה קדמונ’ VII 333. פרדר”א ל“א. מו”נ ג' מ"ה.  ↩

  375. לפי חז"ל היה בן שלשים ושבע (יוב“ע. תנח' וירא מ”ב).  ↩

  376. שיחות מדומות כאלה בין אברהם ויצחק נמצאות בכל המדרשים כגון בראש‘ רבה נ"ו. תנח’ וירא כ"ג ועוד.  ↩

  377. תנח‘ וירא כ"ב נאמר דומה לזה: אמר השטן ליצחק עלוב בר עלובה כמה תעניות נתענית אמך עד שלא נולדת וכו’ וכן בפסיקת‘ רבתי מ’.  ↩

  378. חסרות כאן מלים אחדות במקור ונשלמו רק לפי המשך הדברים.  ↩

  379. δημοσία. מושג הלקוח מהיוונים, שאצלם היה הכבוד הגדול ביותר אם המת נקבר על חשבון המדינה.  ↩

  380. Ἐφραίμος.  ↩

  381. Κατούρα. תע': Χεττουρά.  ↩

  382. Ζεμβράνης.  ↩

  383. Ἰαζάρης. תע': Ἰεξάν.  ↩

  384. Μαδάνης.  ↩

  385. Μαδιάνης.  ↩

  386. Λουσούβακος. תע': Ἰεσβόκ.  ↩

  387. Σοῦος. תע': Σουέ.  ↩

  388. בראש‘ כ"ה ג’ כתוב ויקשן ילד את שבא ואת דדן. כנראה יש כאן טעות גרידא.  ↩

  389. Σαβακὶης. תע': Σαβάκ.  ↩

  390. Δαδάνης.  ↩

  391. Λατούσιμος. תע': Λατουσιείμ.  ↩

  392. Ἄσσουρις.  ↩

  393. Λούουρις.  ↩

  394. Ἠφᾶς. תע': Γεφάς.  ↩

  395. Ἐώφρην. תע': Ἀφέρ.  ↩

  396. Ἄνωχος.  ↩

  397. Ἐβιδᾶς.  ↩

  398. Ἐλδᾶς. תע': Θεργαμά.  ↩

  399. השוה § 133. ראה גם יוחסין השלם 233.  ↩

  400. נולד במילטוס בערך 100 לפני הספירה. בא כשבוי מלחמה לרומא ושם כתב את ספריו ההיסטוריים, בעיקר לקוטים מסופרים אחרים. חשובים הקטעים שנשארו מספריו על היהודים. מת בערך 40 לפני הספירה.  ↩

  401. בראש‘ כ"ה כ’: ויהי יצחק בן ארבעים שנה.  ↩

  402. בראש‘ כ"ד ד’ כתוב סתם: ולקחת אשה לבני ליצחק.  ↩

  403. לפי בראש‘ כ"ד ב’ שם רק הנכנע את ידו תחת ירך אדוניו המשביע אותו.  ↩

  404. לפי בראש‘ כ“ד י”ד לא התפלל שדוקא רבקה תהיה הנערה, כי אם והיה הנערה אשר אומר אליה וכו’. ובגלל זה מונה הגמרא (תענית ד' ע"א) את אליעזר בין השלשה ששאלו שלא כהוגן.  ↩

  405. לכל זה אין אף רמז בתורה. לפי בראש‘ כ“ד י”ז–כ’ פנה העבד ישר לרבקה בבקשה להשקות אותו מים.  ↩

  406. בראש‘ כ"ד נ’: ויען לבן ובתואל, אם כן עודנו חי. אולם אחר כך פסוק נ“ה: ויאמר אחיה ואמה. והמדרש שואל: ובתואל היכן היה, הוא ביקש לעכב וניגף בלילה, בראש‘ רבה ס’. תיוב”ע: בתואל הוה אכיל מההוא תבשילא ואשכחונוהי בקריצתא דהא מית וכו'.  ↩

  407. כמו בראש' כ“ד מ”ז: ואשאל ואשים. והשוה רש"י.  ↩

  408. ויקח העבד עשרה גמלים. וכי לא היו לאברהם אלא קנין עשרה גמלים אלא אלו תכשיטי נשים ממה שהנשים צריכות (מדרש הגדול).  ↩

  409. לפי בראש' כ“ד ל”א ל"ב הביא לבן את העבד הביתה.  ↩

  410. בראש' כ“ד ל”ד ההפך; ויאמר לא אֹכל עד אם דברתי את דברי.  ↩

  411. בראש‘ כ"ה ו’: ולבני הפלגשים אשר לאברהם וכו‘. אולם דהי"א א’ ל"ב: ובני קטורה פילגש אברהם וכו'.  ↩

  412. קשה להבין את דברי המחבר, שרבקה הרתה רק אחרי מות אברהם. הלא אברהם היה בן מאה כשנולד יצחק. ויצחק בן ששים בלדת עשו ויעקב, אם כן חמש עשרה שנה לפני מות אברהם אשר חי 175 שנה. גם סותר המחבר את דברי עצמו להלן בנוגע לחשבון של 430 שנה שישבו בני ישראל בארץ מצרים.  ↩

  413. לפי בראש‘ כ“ה כ”ב ותלך היא לדרוש את ד’, ולה אמר אלהים שני גויים בבטנך. כנראה כותב המחבר בגלל הפסוק ויֵעתר לו ד'.  ↩

  414. לפי המדרשים נקרא עשו מלשון עשוי, שיצא גמור כאיש גדול, נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה.  ↩

  415. Ἤσαυρος. נ"א: Σήειρος. המקור משובש כאן וישנן נוסחאות שונות.  ↩

  416. בראש‘ כ"ו ב’: אל תרד מצרימה. תנח‘ תולדות ו’: ביקש לירד למצרים מיד נגלה עליו הקב"ה אמר לו אל תרד מצרימה.  ↩

  417. Φίλοχος.  ↩

  418. גדולה ענוה שבה נשתבח יצחק אבינו, שהרי אבימלך גרש אותו ממלכותו וכשבא אליו אבימלך לא שלם לו כמעשיו, ומרוב ענותנותו קבלו בסבר פנים יפות והאכילהו והשקהו וכו' (משנת ר‘ אליעזר י’ קפ"ב).  ↩

  419. Ἥλων. תע': Αἰλων.  ↩

  420. Ἀλιβάμη. תע': Ὀλιβέμα. Ἐλιβέμα.  ↩

  421. Εὐσεβεῶν. תע‘: Σεβεγών. לפי בראש’ כ“ו ל”ד היו נשי עשו יהודית בת בארי החתי ובשמת בת אלון החתי. אולם לפי בראש‘ ל"ו ב’ היו נשי עשו עדה בת אילון החתי ואהליבמה בת עֲנָה בת צבעון החוי. המדרש הרגיש בסתירה בין הפסוקים ומשתדל לישבה.  ↩

  422. בראש' כ“ז ל”ג: ויחרד יצחק חרדה גדולה עד למאד.  ↩

  423. Βασμάθ. בראש‘ כ"ח ט’ שמה מחלת. יוסף כותב לפי בראש‘ ל"ו ג’.  ↩

  424. אין רמז בתורה או בדברי חז"ל שיעקב נטר שנאה ליושבי הארץ. כנראה הביא יוסף מתוך זכרונו בקשר לכאן את דברי יעקב (בראש‘ ל"ד ל’): עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי וכו'. הסבה שיעקב לן בלילה ההוא בחוץ כתובה בתורה: וילן שם כי בא השמש. כלומר שבא השמש שלא בזמנה (סנהדרין צ“ה ע”ב. חולין צ“א ע”ב והמדרשים).  ↩

  425. הוא דורש את הפסוק (בראש' כ“ח י”ד) ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה. הפסוק הזה נדרש שבת קי“ח ע”א: נחלה בלי מצרים. ובבראש‘ רבה ס"ט ג’ דורש את המלה יָמָה=ים: אמר רבי אבא בר כהנא את הוא תרעייא דימא, כלומר, שער הים, שתנחל גם את איי הים.  ↩

  426. בראש‘ כ“ח י”ז: ויירא ויאמר וכו’.  ↩

  427. בראש' כ“ח י”ח: ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצֹק שמן על ראשה.  ↩

  428. θεία ἑστία.  ↩

  429. המלים האלה הן כנראה ציטט ממקור שהיה לעיני יוסף. דומה לזה נמצא באבות דר"נ מ‘: בשעה שאמר להם יעקב אחי מאין אתם ויאמרו מחרן ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו ואם לשיחה אתה מבקש והנה רחל בתו באה עם הצאן, כלו’ ממנה תוָדע הכל.  ↩

  430. לפי בראש' כ“ט י”א נשק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך.  ↩

  431. לפי בראש' כ“ט י”ב ותרץ ותגד לאביה ולבן רץ והביא את יעקב אל ביתו.  ↩

  432. לפי בראש' כ“ט י”ג ספר יעקב מעצמו מיד בבואו את אשר קרהו: ויספר ללבן את כל הדברים האלה.  ↩

  433. זו היא מעין התנצלות על דברי יעקב ללבן: הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה (כ“ט כ”א). והשוה בראש‘ רבה ע’: אמר רבי אייבו אפילו אדם פרוץ אינו אומר כלשון הזה וכו'.  ↩

  434. לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה (בראש' כ“ט כ”ו).  ↩

  435. נגד דברי התורה, בראש‘ כ“ט כ”ז: מלא שבֻע זאת ונתנה לך גם את זאת וכו’. כלומר אחרי שבעת ימי המשתה של לאה אתן לך את רחל לאשה. וכן התרגומים והמפרשים כולם. יוסף מפרש את המלה שבוע כמלת שמטה, תקופה של שבע שנים כמו שבוע אחד (דניאל ט' כ"ז).  ↩

  436. Ζέλφα.  ↩

  437. Βάλλα.  ↩

  438. השוה יוב“ע: ויהב לבן ליה ית זלפה ברתיה דילידת ליה פילקתיה וכו' וכן פרדר”א ל"ו: וכי שפחותיו היו והלא בנותיו היו, אלא ללמדך שבנותיו של אדם מפלגשו נקראות שפחות.  ↩

  439. כנראה נתחלף ליוסף מה שדרשו חז"ל ועיני לאה רכות מאי רכות וכו' שהיתה בוכה ואומרת יהי רצון שלא אפול בחלקו של עשו הרשע (ב“ב קכ”ג ע"א. בראש‘ רבה ע’).  ↩

  440. Ῥουβῆλος. תע': Ῥουβήν.  ↩

  441. Συμεών.  ↩

  442. Λευίς.  ↩

  443. Ἰούδας.  ↩

  444. [הערת השוליים נשמטה בטעות במקור. חָסר: Δάν. ההשלמה על פי תרגום אברהם שליט. – פב"י.]  ↩

  445. Νεφθάλεις. תע': Νεφθάλεί.  ↩

  446. Γάδας. תע‘: ἐντύχη = במזל, בא במזל. תיוב"ע: אתא מזלא טבא. בראש’ רבה ע"א.  ↩

  447. Ἄσηρος. תע': Ἂσηρ.  ↩

  448. יוסף מתרגם כמו תע': μῆλα μανδαγόρου.  ↩

  449. Ἰσσαχάρης.  ↩

  450. Ζαβούλων.  ↩

  451. [הערת השוליים נשמטה בטעות במקור. חסר: Δεῖνα, תע': Δεινά. ההשלמה על פי תרגום אברהם שליט. – פב"י.]  ↩

  452. לפי הפרוש השני של השם יוסף: יוסף ד‘ לי בן אחר (בראש‘ ל’ כ"ד). [נשמט בטעות מן ההערה במקור: Ἰώσηπος, תע’: Ἰωσήφ. ההשלמה על פי תרגום אברהם שליט. – פב"י.]  ↩

  453. המחבר עושה את יעקב אבינו לגנב נגד דברי התורה: וינהג את כל מקנהו ואת כל רכושו אשר רכש וכו' (בראש' ל“א י”ח).  ↩

  454. גם המדרשים משתדלים למצוא הצדקה למעשה רחל (בראש‘ רבה ע"ד ד’. פרדר“א ל”ד).  ↩

  455. בראש‘ ל“א כ”ב: ויֻגד ללבן ביום השלישי. ואולי באמת הגירס’ τρίτην במקום πρώτην.  ↩

  456. בימים קדומים היו מתרחקים מאד מן הנדה, ולכן לא חפש לבן בכר הגמל. ועי‘ ברמב"ן בראש’ ל“א ל”ה: „והנכון בעיני כי היו נדות בימים הקדמונים מרוחקות מאֹד וכו‘ וכמו שהזכירו רבותינו בברייתא של מסכת נדה, תלמיד אסור לשאול בשלומה של נדה, ר’ נחמיה אומר, אפילו הדבור שהוא יוצא מפיה הוא טמא וכו‘ ולכך אמרה רחל וכו’ והוא החריש ממנה ולא ענה אותה, כי לא היו מספרים עמהן כלל מפני שדבורה טמא“.  ↩

  457. Γαλάδης.  ↩

  458. Γαλαδήνη. מהפסוק בראשית ל“א כ”א: וישם את פניו הר הגלעד, מוכיח שהשם גלעד היה ידוע מכבר. אבל בספר היובלים כ"ט ט' כתוב: ואולם לראשונה קראו לארץ הגלעד ארץ רפאים כי ארץ רפאים היא.  ↩

  459. בראש‘ ל"ב ד’: וארבע מאות איש עמו. אולם בראש' רבה ע"ה: ורבי ינאי אמר ארבע מאות ראשי גייסות היו עמו. ובספר הישר לפסוק זה: ויקח את כל המחנה הזאת ארבע מאות איש שולף חרב וילך לקראת יעקב להכות אותו.  ↩

  460. בראש' רבה ע"ו: למה לא הכניסן לו בערבוביה כדי לתמהו על דורן שלו, למה לא הכניסן לו כולן כאחת, כדי להשביע עיניו של רשע.  ↩

  461. Ἰαβακχος.  ↩

  462. בראש‘ ל“ב כ”ט נאמר: כי שרית עם אלהים ועם אנשים. יוסף מרחיק את ההתגשמות ומדבר ממלאך אלהים כמו יוב"ע: ארום התרברבת עם מלאכיא די’. השוה הושע י"ב ה': וישר אל מלאך ויוכל.  ↩

  463. Φανοόηλος.  ↩

  464. כדעת רבי יהודה חולין ק“א ע”ב: א"ר יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה, ועדיין בהמה טמאה מותרת להם.  ↩

  465. חולין ק“א ע”ב: אלא בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר להם.  ↩

  466. Σάειρα. תע': Σηείρ.  ↩

  467. Σκηναί.  ↩

  468. Σίχιμος.  ↩

  469. בתורה לא נזכר דבר בנוגע לחג. אולם בפרדר“א ל”ח מסופר: שהיתה בתו של יעקב יושבת אהלים ולא היתה יוצאת החוצה. מה עשה שכם בן חמור? הביא נערות משחקות חוצה לה מתופפות בתופים, יצאה דינה לראות בבנות המשחקות. כמו כן מובא בספר הישר: בעת ההיא יצאו מנשי יושבי הארץ עיר שכם לחול במחולות ולשמוח בשמחת בנות אנשי העיר.  ↩

  470. החג הזה לא נזכר בשום מקום. כנראה רצה יוסף להעלים בזה מעיני הקוראים היוונים את ענין המילה אשר מלו את עצמם בני שכם.  ↩

  471. אולי דורש הוא את המלה „בטח“.  ↩

  472. בראש‘ רבה פ’: ממשמע שנאמר שמעון ולוי אחים אינני יודע שהם בני יעקב, אלא בני יעקב שלא נטלו עצה מיעקב.  ↩

  473. בראש‘ ל"ד ל’.  ↩

  474. Ἐφφαθήνη. תע': Ἐφραθά.  ↩

  475. אולם לפי בראש' ל“ה י”ח קראה רחל בן אוני על הצער שנגרם לה על ידו.  ↩

  476. [הערת השוליים נשמטה בטעות במקור. חסר: Βενιαμείν, כך גם תע'. על פי תרגום אברהם שליט – פב"י.]  ↩

  477. יצחק חי רק מאה ושמונים שנה.  ↩

  478. בראש‘ ל"ו ז’: כי היה רכושם רב משבת יחדו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם.  ↩

  479. בראש‘ ל"ו ח’: וישב עשו בהר שעיר. עשו הוא אדום. תיוב"ע: עשו הוא רבא דֶאְדֶוֹמָאִי.  ↩

  480. Ἄδωμος.  ↩

  481. לפי בראש' רבה ס"ג גם יען אדמת ארץ שעיר היתה אדומה: ארצו אדומה דכתיב ארצה שעיר שדה אדום.  ↩

  482. Ἰδουμαία.  ↩

  483. Ἰάυσ. תע': Ἰεούς.  ↩

  484. Ἰόλαμος. תע': Ἰεγλόμ.  ↩

  485. Κορηος. תע': Κορέ.  ↩

  486. Ἀλιφάζης. לפי בראש‘ ל"ו י’ היה אליפז בכור עשו.  ↩

  487. Ῥαούηλος. תע': Ῥαουήλ.  ↩

  488. Θήμανος. תע': Θαιμάν.  ↩

  489. Ὄμερος.  ↩

  490. Σόφους. תע': Σωφάρ. האדומים נקראו בפי הערבים הקדמונים: בְנִי אַצְפַר, לאמר “הצהובים” כגרסת השבעים: צוֹפַר.  ↩

  491. Ἰόθαμος. תע': Γοθώμ.  ↩

  492. Καναζός. תע': Κονέζ.  ↩

  493. Θάμνα.  ↩

  494. Γοβολίσις וגם Γαβηλήνη. ראה גם III 40. IX 188. תהלים פ“ג ח‘; גבל ועמון ועמלק. בראש’ ל”ב ד' מתרגם יונתן ארץ שעיר ארעא דגבלא. וכן בשאר המקומות שנזכר שעיר. החלק הצפוני של הרי אדום, מדרום לים המלח.  ↩

  495. בראש‘ רבה פ"ד ח’: לכו וראו מפעלות אלהים וכתיב בתריה הפך ים ליבשה, למה וישנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם.  ↩

  496. בראש‘ ל"ז ג’: כי בן זקנים הוא לו. אונקל‘: ארי בר חכים הוא ליה. בראש’ רבה פ"ד ח': שכל ההלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו. פילון, על יוסף I 4 מביא שני הפרושים.  ↩

  497. וההפך בתורה, הם אמרו לו: המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו (בראש‘ ל"ז ח’).  ↩

  498. לא נזכר בתורה.  ↩

  499. לפי סדר הפסוקים יוצא שיוסף ספר את החלום השני תחלה לאחיו ואחרי כן לאביו בפני אחיו.  ↩

  500. בראש‘ ל"ז י’: ויגער בו אביו. אולם מתוך המלים: ואביו שמר את הדבר, יוצא למחבר שיעקב שמח בלבו.  ↩

  501. בראש' רבה פ“ד י”א: יעקב אבינו סבר וראה דברים ממשמשין ובאין. ראה גם פילון, על יוסף, I 8: אביו משתאה לדבר, שמר את הענין בזכרונו, מחכה ומצפה לעתיד.  ↩

  502. בתורה כתוב: אחד עשר כוכבים, ולא: הכוכבים. יוסף חשב כנראה לשנים עשר הכוכבים של ה־ Zodiakus, ובפרוש ככה אצל פילון, על החלומות II 16.  ↩

  503. מבראש' ל“ז י”ג: הלא אחיך רועים בשכם, יוצא שאביהם ידע שבניו נמצאים שם.  ↩

  504. הבוא נבוא אני ואמך וכו‘ והלא אמך כבר מתה וכו’ שהדברים מגיעים לבלהה שגדלתו כאמו (בראש‘ רבה פ"ד י’).  ↩

  505. השווה נגד אפיון II 160: והם מאמינים כי האלהים צופה ומנהיג את הכל בכל מקום. [פ.]  ↩

  506. הנאום הזה, פרי דמיונו של יוסף, מיוסד על בראש‘ ל“ז כ”ב, ועל בראש’ מ“ב כ”ב: ויען ראובן אותם לאמור הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם.  ↩

  507. לפי בראש' ל“ז כ”ד יוצא ההפך, שהאחים השליכוהו הבורה.  ↩

  508. בראש' ל“ז כ”ד: והבור ריק אין בו מים. כפל הלשון מראה שהיה הבור ריק לגמרי. כנראה נתחלף לו למחבר המלה κενός = ריק (תע') ב־ ἱκανῶς = במדה מספקת.  ↩

  509. ב“ר פ”ד י"ח: וישב ראובן אל הבור. והיכן היה? רבי אליעזר אומר בשקו ובתעניתו וכו‘. ר’ יהושע אומר כל טרחות של הבית היה מושלך עליו וכו'.  ↩

  510. לפי בראש' ל“ז כ”ה ראו כל האחים את האורחה: וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים באה.  ↩

  511. בראש‘ ל“ז כ”ח: בעשרים כסף. תע’: בעשרים זהב.  ↩

  512. פרדר“א ל”ח י"ז: וירד ראובן בלילה להעלות את יוסף מן הבור ולא מצא אותו שם.  ↩

  513. אין רמז לזה במקרא.  ↩

  514. Πεντεφρής או Πετεφρής.  ↩

  515. μάγοιρος כמו תע': שר הטבחים ἀρχιμάγειρος כמו וירם הטבח (ש“א ט' כ”ד).  ↩

  516. Φαραώθος.  ↩

  517. מושג יווני [פ.]  ↩

  518. השוה לרעיון זה ספר מכבים ד' פרק א.  ↩

  519. בראש‘ ל"ט ב’: ויהי איש מצליח.  ↩

  520. סוטה ל“ו ע”ב: תנא רבי ישמעאל אותו היום יום חגם היה והלכו כולן לבית עבודה זרה שלהם והיא אמרה להם חולה היא, אמרה אין לי יום שנזקק לי יוסף כיום הזה, בראש‘ רבה פ"ז ט’: רבי יהודה אומר יום גבול של נילוס היה והלכו הכל לראות. ור' נחמיה אומר יום תיאטרון היה.  ↩

  521. נאום כזה נואם יוסף לפני אדונתו, פילון, על יוסף, 42–49.  ↩

  522. לפי בראש' ל“ט י”ד קראה לפני בוא בעלה לאנשי ביתה.  ↩

  523. השוה את פרוש המלב"ים בראש מ‘ ז’: כבר אמר החוקר שהשר והעבד כשיהיו שניהם גרים בארץ נכריה או נתונים בשביה, יאהבו זה לזה כאילו הם אנשים שוים.  ↩

  524. השוה שופטים ט‘ י“ב: החדלותי את תירושי המשמח אלהים ואנשים. תהלים ק”ד ט“ו: יין ישמח לבב אנוש. משלי ל”א ו’ ז‘. בן–סירא ל“א ל”ד. ברכות ל“ה ע”א. יומא ע“ו ע”א. עזרא החיצוני ג’ י“ח–כ”ד: בני חיל מה גובר היין כל שותיו יהולל בינתם. למלך וליתום יעשה בינה אחת לעבד ולאדון לעני ולעשיר. וכל בינה יהפוך לשמחה ולששון ולא יזכור כל עצב וכל חוב וכו'.  ↩

  525. בתורה כתוב: ואת שר האופים תלה; יוסף כותב כפי מנהג הרומאים לצלב את הנדונים למיתה או מתרגם ליוונית את המלה הארמית צלב. ראה תרגום ירושלמי: ותלה אותך על עץ, ויצלב יָתָך על קיסא.  ↩

  526. השוה בראש‘ רבה פ"ח ו’: שר המשקים שכחך ואני לא אשכחך.  ↩

  527. בראש‘ רבה פ"ט ו’: רבי יהודה אומר כאן חלמא ידע ופתרוניה בעא גביה. תנחומא מקץ ב'.  ↩

  528. נגד בראש‘ רבה פ"ט ט’: נער שוטה, עברי שונא, עבד שאין עבד מולך. [פ.]  ↩

  529. בראש‘ מ"א א’: והנה עומד על היאור.  ↩

  530. בראש' מ“י י”ט: והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן.  ↩

  531. בראש' מ“א מ”ב: וילבש אותו בגדי שש.  ↩

  532. Φονθομφάνηχος.  ↩

  533. הבאור הזה גם באונקלוס ותיוב"ע.  ↩

  534. Πντεφρής.  ↩

  535. Ἡελιούρολις.  ↩

  536. Ἀσσένηθις. תע': Ἀσὲνεθ.  ↩

  537. Μανάσσης.  ↩

  538. Ἐφραίμς, Ἐφράδης. Εὐφράης, Ἐφράνης.  ↩

  539. כנראה מפרש הוא את השם מהשורש פרע, ולא מהשורש פרה.  ↩

  540. בראש‘ רבה צ"א ה’: וכי לא היה קורא לכם כל אותן השנים שני השובע וצוה לכם היו יודעים שרעב בא לעולם. אתם פשעתם בנפשותיכם מפני מה לא הנחתם בבתיכם תבואה של שתים שלש וארבע שנים?.  ↩

  541. בראש‘ רבה צא ה’: הלכו להם אצל פרעה והיו צועקים ובוכים לפניו וכו'.  ↩

  542. השוה בראש' רבה צ"א ה: וברכה לראש משביר זה יוסף.  ↩

  543. רעיון מתאים לבן בנו של אברהם אבינו.  ↩

  544. בראש‘ רבה צ’ ו': ויהי רעב בכל הארצות, בשלש ארצות בפניקיא, ובערביה ובפלסטיני.  ↩

  545. ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו מלמד שיצא בלי חתימת זקן ובא בחתימת זקן. בבא מציעא ל“ט ע”ב. כתובות כ“ז ע”ב. יבמות פ“ח ע”א ובראש‘ רבה צ"א ז’: הוא שהניחן בחתימת זקן ויכר יוסף את אחיו, והם לא הכירוהו שלא הניחוהו בחתימת זקן.  ↩

  546. ספר הישר: וה לא הכירוהו כי גדל יוסף מאד בעיניהם, על כן לא הכירו אותו.  ↩

  547. בראש‘ רבה צ"א ו’: אמר יעקב לבניו אתם גבורים אתם נאים אל תכנסו בשער אחד ואל תעמדו במקום אחד שלא תשלוט בכם עין הרע.  ↩

  548. בתורה לא נזכר כאן ראובן, כי אם אחרי כן פסוק כ"ב.  ↩

  549. לפי בראשית מ“ב כ”ז מצאו את הכסף במלון בדרכם אל אביהם.  ↩

  550. הוא מדבר כמנהג היוונים שהיו בסעודותיהם מוסבים על מטות.  ↩

  551. בראש' מ“ג ל”ד: ותרב משאת בנימין ממשאת כולם חמש ידות.  ↩

  552. את הנמוק הזה אומר גם פילון, חיי יוסף 232.  ↩

  553. לפי בראש‘ מ"ד ה’, חשיבות הגביע הוא „כי נחש ינחש בו“. הנמוק „אשר מתוכו שתה לחייהם“ נמצא גם אצל פילון, חיי יוסף 213.  ↩

  554. בראש‘ רבה צ"ג ה’: בי אדוני, בי ולא ביה, אם לממלא מיא אנא, אם לשמשא אנה, אם למפצע קיסין אנא.  ↩

  555. השוה את דברי הספור לפסוק מ"ה ח': ועתה לא אתם שלחתם: הנה בראותכם תכלית אלהי שלא היה מושג בזולת אלה הסבות הקודמות אין ספק שהסבות הקודמות היו גם כן ברצון אלהי לסבב זה התכלית.  ↩

  556. „וישתו וישכרו עמו“ כתוב כשבאו האחים עם בנימין טרם שהתודע יוסף אל אחיו (בראש' מ“ג ל”ד).  ↩

  557. נגד דברי הפסוק מ“ה כ”ו: ויפג לבו כי לא האמין להם. בראש‘ רבה צ"ד ג’: מה טיבו של בדאי הזה אפילו אומר דברים של אמת אין מאמינים אותו.  ↩

  558. תיוב“ע: ושרת רוח נבואה דאיסתלקת מניה בעידן דזבינו ית יוסף ונחת עלוי יעקב אבוהון (בראש' מ“ה כ”ז). בראש' רבה צ”א ו': אלא מיום שנגנב יוסף נסתלקה רוה"ק ממנו.  ↩

  559. אפיון וחבריו. בספרו „נגד אפיון“ משתדל המחבר לסתור את דברי צוררי ישראל בימיו בנדון זה.  ↩

  560. Ἀνώχης.  ↩

  561. Φάλους. תע': Φάλλος.  ↩

  562. Ἐσσαρών. תע': Ἀσρών.  ↩

  563. Χάρμισος.  ↩

  564. Ἰούμηλος.  ↩

  565. Ἰάμεινος.  ↩

  566. Πούθοδος. תע': Ἀώδ.  ↩

  567. Ἰαχῖνος.  ↩

  568. Σόαρος.  ↩

  569. Σααρᾶς.  ↩

  570. Γολγόμης.  ↩

  571. Κάαθος. תע': Καάθ.  ↩

  572. Μαράιρος.  ↩

  573. Σάλας. תע': Σηλώμ.  ↩

  574. Φάρεσος.  ↩

  575. Ἐζελεός. תע': Σαρά.  ↩

  576. Ἐσρών.  ↩

  577. Ἂμουρος. תע': Ἰεμουήλ.  ↩

  578. Θούλας. תע': Θωλὰ.  ↩

  579. Φρουρᾶς. תע': Φουά.  ↩

  580. Ἴωβος.  ↩

  581. Σαμάρων. תע': Ζαμβράν.  ↩

  582. Σάραδον.  ↩

  583. Ἤλωνα.  ↩

  584. Ἰάνηλον. תע': Ἀλοήλ או Ἰαήλ.  ↩

  585. בתורה הסדר בני לאה, בני זלפה, בני רחל, בני בלהה. והוא מסדר תחלה את האמהות ואחר כך את השפחות.  ↩

  586. Βόλος. תע': Βαλά.  ↩

  587. Βάκχαρις. תע': Βοχώρ או Βόχορ.  ↩

  588. Ἀσαβῆλος.  ↩

  589. Γήλας.  ↩

  590. Νεεμάνης. תע': Νοεμάν.  ↩

  591. Ἲης. תע': Ἀγχείς.  ↩

  592. Ἄρως.  ↩

  593. Νομφθής. תע': Μαμφείν, Μαμφίμ.  ↩

  594. Ὀππαῖς. תע': Ὀφιμίν.  ↩

  595. Ἄροδος או Σάροδος. תע‘: Ἀράδ. לפי תע’ ארד הוא בנו של גרא, וגרא ונעמן אחי וראש מפים וחפים הם בני בלע. אם כן בני בנים של בנימין.  ↩

  596. Ἐλίηλος. תע': Ἀσιήλ.  ↩

  597. Γοῦνις.  ↩

  598. Σάρης. תע': ἰσσαάρ.  ↩

  599. Σέλλυμος. תע': Συλλήμ.  ↩

  600. Οὐσις. תע': Ἀσόμ.  ↩

  601. Ζοφωνίαν. תע': Σαφών.  ↩

  602. Οὔγιν. תע': Ἀγγείς.  ↩

  603. Σοῦνιρ. תע': Σαυνίς.  ↩

  604. Ζάβρων. תע': Θασοβάν.  ↩

  605. Εἰρήνης.  ↩

  606. Ἐρωίδης.  ↩

  607. Ἀριήλης. תע': Ἀρεηλείς.  ↩

  608. Ἰώμνης. תע': Ἰεμνά.  ↩

  609. Ἰοούσιος.  ↩

  610. Ἀῖούβης. תע': Ἰεούλ.  ↩

  611. Βάρης. תע': Βαριά.  ↩

  612. Ἀβαρός. תע': Χοβώρ.  ↩

  613. Μελχίηλος. בתורה שני אלה הם בני בריעה ולא בני אשר.  ↩

  614. השבעים תרגמו „ארץ גושן“ Ἡρωώνπολις והוסיפו είς τῆν Ῥαμέσση בארץ רעמסס, לפי בראש' מ“ז י”א, במיטב הארץ בארץ רעמסס. יש אומרים שהעיר הירואונפוליס היא העיר פתום. וכן אצל פילון, על יוסף 257.  ↩

  615. בראש' מ“ו כ”ט: וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד. לפי חז"ל בכה יוסף (לפי הרמב"ן בכה יעקב) ויעקב קרא קריאת שמע. ולפי המחבר התעלף יעקב.  ↩

  616. לפי בראש‘ מ"ז ד’ ענו האחים ולא יוסף.  ↩

  617. בראש' מ“ו ל”ד: כי תועבת מצרים כל רועי צאן. לפי הירודוטוס II 45, 47 היו רועי צאן מכובדים, רק רועי חזירים היו נחשבים לטמאים.  ↩

  618. העיר און Ἡλιόπολις היתה במצרים התחתונה בארץ גושן.  ↩

  619. קשה לחשוב שהמחבר לא ידע שבמצרים הקרובה לארץ ישראל אין גשם יורד. אולי יש לקרא כאן: כי אלהים לא המטיר.  ↩

  620. לפי בראש' מ“א מ”ו: ויעבור בכל ארץ מצרים, היה זה כשאך הגיע לשלטון לפני בוא שנות השובע.  ↩

  621. לפי בראש‘ נ’ י"ד שבו תחילה האחים למצרים ואחרי כן אמרו לו ישטמנו יוסף. אולם בבראש‘ רבה ק’ ח‘ יש דעה כדעת המחבר: וישב יוסף, ר’ יצחק אמר הלך והציץ באותו הבור. לפי זה נפל הפחד עליהם עוד בארץ כנען.  ↩

  622. מכילתא בשלח א': והעליתם את עצמותי מזה אתכם שומע אני מיד תלמוד לומר אתכם כשתהיו עולים ומנין שאף עצמות שאר השבטים העללו עמם, תלמוד לומר מזה אתכם.  ↩

  623. שבני ישראל במצרים היו חרשים ועושי מלאכת מחשבת יוצא מדהי“א ד' כ”א–כ“ג: בני שלה בן יהודה… ומשפחות בית עבדת הבץ לבית אשבע… המה היוצרים ויושבי נקעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם. ראה יעבץ תו”י I 144.  ↩

  624. הראב"ע לשמות א‘ ח’ מדייק מתוך המלה „ויקם“ שהמלך לא היה מזרע המלוכה, אם כן מלך חדש מיסד שושלת אחרת. ואולי התכון גם רב לזה שאמר חדש ממש (סוטה י“א ע”א).  ↩

  625. תע': ערי מסכנות – ערי מבצר וכן יוב"ע: קוריין תלילין.  ↩

  626. כותב הוא לפי בראש‘ ט“ו י”ג: ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. אולם להלן § 318 מציין הוא את שנות השעבוד במצרים ל 215 שנה ואין סתירה בין שני המספירם ובין שמות י"ב מ’ ששם נאמר, ארבע מאות ושלשים שנה.  ↩

  627. במדבר רבה ט“ט ט”ז: ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך בפה רך. נטל פרעה סל ומגרפה וכו' הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עמו בכל כוחן לפי שהיו בעל כח וגבורים, וכן תנחומא בהעלותך י"ג.  ↩

  628. שאמרו החרטומים לפרעה עתיד נער להולד והוא יוציא את ישראל ממצרים (פדר“א מ”ח). סנהדרין ק“א ע”ב: שראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל במים הוא לוקה. וכן סוטה י“ב ע”ב. שמות רבה א‘ י"ח. תרגום ירושל’ שמות א' ט“ו מדבר בדבר חלום שראה פרעה. וכן ילקוט שמעוני שמות קס”ד ומקורו בדברי הימים של משה.  ↩

  629. שמות א' ט“ח: ויאמר מלך מצרים לַמילדות העבריות. המחבר מפרש: לַמְילדות את העבריות. גם המלבי”ם מפרש: ויאמר מלך מצרים, כפי הפשט אמר למצריות שהיו מילדות את העבריות… וחשב שהמילדות שהן מצריות ושונאות את ישראל יעשו כן בשמחה. דומה לזה מפרש גם הספורנו והרשב“ם. לפי מדרש תדשא כ”א היו המילדות מצריות אבל גיורות. רז"ל פירשו (סוטה י“א ע”ב) למילדות שהן עבריות.  ↩

  630. לא נזכר במקרא.  ↩

  631. Ἀμαράμης.  ↩

  632. תנא עמרם גדול הדור היה כיון שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאֹרה תשליכוהו אמר לשוא אנו עמלין וכו' (סוטה י“ב ע”א, שמות רבה א' י"ז).  ↩

  633. ראה למעלה I 238.  ↩

  634. להציל את לוט.  ↩

  635. לפי מכילתא בשלח י‘ נבאה מרים לעמרם את לידת משה: אלא שאמרה לאביה סופך אתה מוליד בן שמושיע את יראל מיד מצרים. וכן מכילתא של ר’ שמעון בן יוחאי ט“ו. מגילה י”ד ע“א סוטה י”ב ע“ב. שמות רבה א' כ”ב.  ↩

  636. Ἰωχεβέλ. תע': Ἰωχαβέδ.  ↩

  637. אמר רבי יהודה בר זבינא מקיש לידתה להורתה מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא בצער (סוטה י“ב ע”א).  ↩

  638. שמות ב‘ ג’: ולא יכלה עוד להצפינו ותקח לו תבת גמא וכו‘. אולם בתע’ בל' רבים, כלומר אבות הנער.  ↩

  639. Μαριάμη. תע': Μαριάμ.  ↩

  640. בספר היובלים מ“ז ה' שמה תַּרְמוּת ובתלמוד מגילה י”ג ע“א על סמך דהי”א ד‘ י“ח: בִתְיָה. וכן סנהדרין י”ט ע“א. ויקרא רבה פ”א א’. פסיקתא דר“ג פ”ז. סִינְקֶלוּס I 227 מוסיף לה עוד שם: Θέρμουθις ἡ καὶ Φαρίη. אַרְטַפַּּנוּס קורא לה מֶרִיס Μέῤῥις (Eus. Praep. IX. 27). בתיה נחשבה בין אלה שעלו לגן עדן בחייהם. ד“א זוטא פ”א. ילקוט רמז מ“ב ורמז שס”ג. [וכן במסורת איטיופית שמה תַרְמוּת. ראה MGWJ 1907 2.] [פ]  ↩

  641. שמות ב‘ ה’: ותרד בת פרעה לרחץ על היאור.  ↩

  642. ותשלח את אמתה ותקח.  ↩

  643. סוטה י‘ ע“ב: א”ר יוסי ב"ר חנינא שראתה שכינה עמו. כלומר שהיה יפה מאד. והנה נער בוכה וכו’ תנא הוא ילד וקולו כנער… (נער. גדול משמע. רש"י).  ↩

  644. מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק וכו'. (סוטה י“ב ע”ב. שמות רבה א‘ כ"ה. תנחומה שמות ז’).  ↩

  645. ותלך העלמה רבי שמואל בר נחמני אמר העלמה שהעלימה את דבריה (סוטה י“ב ע”ב).  ↩

  646. מוי = μῶυ. אֶסֵיס = ἐσῆς. ככה כותב הוא גם בספרו נגד אפיון I 286: „כי באמת פתרון השם הוא: המשוי מן המים כי מו נקראו המים בלשון המצרים“. וכן מפרש גם פילון חיי משה II 17: „כי המצרים קוראים למים μῶς. תע': Μουσῆς. [אֵסִיס, מלה מצרית שנכנסה לשפה היונית ומסמנת נשמות המתים שנצלו ממימי הנילוס. [פ.]  ↩

  647. וכן אצל פילון, חיי משה I 7.  ↩

  648. ילקוט שמות רמז קס"ו: ויהי בשנה השלישית ללדת משה ופרעה יושב על כסאו…  ↩

  649. שמות רבה א‘ ל“א: ויגדל הילד, כ”ד חודש הניקתו ואתה אומר ויגדל הילד אלא שהיה גדול שלא כדרך כל הארץ. וכן פרשה ל"ב. תנחומא שמות ט’. פילון, חיי משה I 18.  ↩

  650. שמות רבה א' ל"א: ולפי שהיה יפה הכל מתאוים לראותו. מי שהיה רואהו לא היה מעביר עצמו מעליו (פילון חיי משה I 18).  ↩

  651. לפי פסיקתא דר“כ פ”ז היתה בכורה לפרעה אך משה התפלל עליה ולא מתה במכת בכורות, אם כן היתה יורשת כסא המלך ויען כי אין לה בן, חפצה שמשה ימלוך אחריה.  ↩

  652. שהיא היתה עקרה ובת יחידה מספר גם פילון חיי משה I 18.  ↩

  653. שמות רבה א‘ ג"א: והיה פרעה מחבקו ומנשקו והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו. תנחומא שמות י’: והוא נוטל כתרו מעל ראשו ומשליכו.  ↩

  654. לפי ילקוט שמות רמז קס"ו היה זה בלעם הקוסם.  ↩

  655. אגדה דומה לזו שהגבורים אינם יכולים להצליח במלחמה רק אם חלש ילחם יחד עמהם נמצא גם אצל אפולודורוס, ביבליוטיקה, I 6, שבמלחמת האלים עם הגיגנטים ינצחו האלים רק אם בן אדם ישתתף עמהם.  ↩

  656. האגדה על דבר משה בארץ כוש נולדה כנראה לפרש את הפסוק במדבר י“ב א': כי אשה כושית לקח. האגדה מובאה בשנויים אצל ארטפנוס (Euseb. Praep. Evang. IX) אשר חי במאה השניה לסה”נ בערך וגם בילקוט שמות ובספר הישר.  ↩

  657. גם הירודוטוס II 75 גם סופרים יוונים אחרים מספרים על חבל המצרים המלא נחשים מעופפים. השוה ישעיהו ל‘ ו’: משא בהמות נגב, בארץ צרה ומצוקה לביא וליש מהם, אפעה ושרף מעופף. הנביא מדבר על מדבר ערב אשר על יד מצרים.  ↩

  658. איני יודע את הטעם מדוע „מצבאים“.  ↩

  659. הירודוטוס II 75: בראשית האביב עפים ובאים נחשים מעופפים מערב לעבר מצרים, ויוצאים הינשופים לקראתם במבוא החבל ההוא ואינם נותנים לנחשים לחדור, רק מכלים אותם.  ↩

  660. יוסף שכותב את ספרו בכדי לבאר ליוונים ולרומאים את מהות היהדות אינו שם לב אם היהודים אינם מכירים את הינשוף.  ↩

  661. הירודוטוס II 29. שהעיר נקראה על שם אחות קמביסס לא נכון.  ↩

  662. השוה ישעיהו י"ח א': הוי ארץ צלצל כנפים אשר מעבר לנהרי כוש.  ↩

  663. הנילוס הכחול.  ↩

  664. ראה תרגום ירושלמי במדבר י“ב א': ארום לאיתא אסבוה ית מלכתא דכוש ורחיק מינה. הראב”ע: יש אומרים כי משה מלך על כוש ולקח כושית. וזה מסופר גם בדברי הימים של משה ומובא בילקוט שמות סי' קס"ח.  ↩

  665. כלו' יעורר למרד.  ↩

  666. הרעיון הזה נמצא בשנויים גם אצל אַרְטַפַּנוֹס.  ↩

  667. בראשית כ“ה ב'. דהי”ב א‘ ל“ב. [והשוה מסכת סופרים כ”א ט’: נטל (אברהם) שבעה עשר בני קטורה ובנה להן כרך של ברזל והכניסן לתוכה וכו' [פ.]  ↩

  668. לפי שמות רבה פ“א ל”ט רעואל ויתרו אחד הם Ῥαγουή.  ↩

  669. הפך משמות רבה א' ל"ח: עמדו ונדוהו שלא יזדקק לו אדם ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו.  ↩

  670. ראה I 239. II 223.  ↩

  671. לפי שמות ב‘ כ’ שאל הוא את בנותיו: ואיו, למה זה עזבתן את האיש, קראן לו ויאכל לחם.  ↩

  672. את המלים שמות ב' כ"א: ויואל משה לשבת את האיש, מבאר המחבר במושג רומאי.  ↩

  673. מדין היתה ידועה בגידול גמלים וצאן. שופטים ו‘ ה’: ולגמליהם אין מספר. ישעיה ס‘ ו’: שפעת גמלים תכסך בכרי מדין ועיפא.  ↩

  674. Ἰεθεγλοίος. תע': Ἰοθόρ.  ↩

  675. אולם לפי שמות רבה א' ל"ט יתרו הוא השם העיקרי ורעואל הוא שם לואי.  ↩

  676. אונקלוס שמות ג‘ א’: ודבר ית ענא לבתר שְפַר רעיה למדברא. וכן תיוב"ע. פילון, חיי משה I 65.  ↩

  677. המפרשים כולם מפרשים הר האלהים על שם העתיד. אולם בזוהר שמות ג‘ א’ נמצא ההפך מזה, כנראה ממדרש שנעלם: אמר רבי ינאי יודע היה משה שאותו הר, הר האלהים הוא דכתיב ויבוא אל הר האלהים. דתנן מה ראה משה באותו הר, ראה עופות שהיו פורחים ופורשים כנפיהם ולא היו נכנסים בו. רבי יצחק אומר ראה העופות פורחים וטסים משם ונופלים לרגליו של משה מיד הרגיש בענין והעמיד את הצאן אחר המדבר והוא נכנס לבדו.  ↩

  678. שמות ד‘ ו’: והנה ידו מצורעת כשלג. בתע' ובאונקלוס, פילון חיי משה I 79, לא נזכרה המלה „מצורעת“.  ↩

  679. שמות ד‘ ז’: והנה שבה כבשרו. בתע': שבה כמראה בשרו.  ↩

  680. שמות ד‘ ט’: ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשה. אם כן האות הזה נעשה במצרים ולא במעמד לפני הסנה הבוער.  ↩

  681. לפי סדר הפסוקים שואל משה: „ואמרו לי מה שמו“ טרם שאמר „והן לא יאמינו לי“ ואלהים מראה לו את האותות.  ↩

  682. לפי שמות ג‘ י“ג שאל משה לשם אלהים למען ידע לענות לבני ישראל כשישאלו אותו ולא לשם תפלה. אולם בפדר”א מ’ י“א כתוב: אמר משה לפני הקב”ה רבון כל העולמים הודיעני שמך הגדול והקדוש שאקרא לך בשמך ותענני.  ↩

  683. נדרים ס“ה ע”א. ויואל משה: אין אלה אלא שבועה, רש"י: במדין נדרת לפני יתרו לך והתר בפני יתרו וכו'. (שמות רבה ד‘ א’.)  ↩

  684. Σαπφώρα. תע': Σεππφώρα.  ↩

  685. Γῆρσος. תע': Γηρσάμ.  ↩

  686. Ἐλεάζορος.  ↩

  687. שמות ד' כ“ז: ויפגשהו בהר האלהים. השוה רמב”ן: הנה הר סיני בין מדין ובין מצרים.  ↩

  688. לפי שמות ד' כ"ט אספו משה ואהרן את זקני ישראל.  ↩

  689. שמות ד‘ ל’: ויעש האותות לעיני העם.  ↩

  690. ההפך מדברי המדרש שמות רבה ה‘ ט"ז: יכול לא האמינו עד שראו האותות לא אלא וישמעו כי פקד ד’ על השמועה האמינו ולא על ראיית האותות.  ↩

  691. שמות רבה ט‘ ה’: כל רוחו יוציא כסיל זה פרעה שהיה מלעיג על הקב"ה וכו'.  ↩

  692. לפי שמות ז‘ ט’ י‘ עשה משה רק את מופת המטה לפני פרעה ולא את שני האותות האחרים שהֶראה על הר סיני; כנראה שיוסף חושב על פסוק ד’ כ"א: ראה כל המופתים אשר שמתי בידיך ועשיתם לפני פרעה.  ↩

  693. Dindorf ו־ Reinach מוחקים את המלים האלה כהוספה מאוחרת.  ↩

  694. ההפך מדברי שמות רבה ט‘ ה’: אמר רבי אלעזר נס בתוך נס מלמד שחזר המטה מטה כברייתו ובלע אותן.  ↩

  695. שמות ז‘ כ“ד: ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות כי לא יכלו לשתות ממימי היאור. תיוב”ע: ולא אשכחו צלילן. בשמות רבה ט’ י"א מחלוקת בין רבי יהודה ורבי נחמיה. לפי רבי יהודה מצאו מים טובים לשתות, ולפי רבי נחמיה מלמעלה ומלמטה לקו.  ↩

  696. שמות רבה ט‘ ט’: ממכת דם העשירו ישראל וכו‘. דברים רבה ג’ י‘, תנחומא וארע י“ג, מדרש תהלים ע”ח י’, מדרש הגדול שמות ז‘ כ"ד: וישראל שותין ממנו ואינן ניזוקין לא מטעמו ולא מריחו ולא ממראהו היה הפוך לדם אלא בפני המצריים. חכמת שלמה י’ ו‘–ז’. פילון חיי משה I 144.  ↩

  697. בתורה לא נזכר שבמכת דם הסכים פרעה ושב מדעתו.  ↩

  698. שמות ח‘ ז’: רק ביאור תשארנה.  ↩

  699. פרט זה מסופר על הצפרדעים שמות רבה י‘ ו’: שהיו נכנסות בגופן וצועקות בתוכן שנאמר על דבר הצפרדעים, על דבור הצפרדעים.  ↩

  700. זה מסופר אחרי מכת הארבה שמות י' י"א.  ↩

  701. לפי דברי רבי יהודה שמות רבה י“א ד': לפיכך הביא עליהם חיות מעורבבות. השוה גם חכמת שלמה י”א י"ח. ספר הישר ע' 269. מדרש ויושע.  ↩

  702. את המכה החמישית הדֶבר אינו מזכיר; אולי כוונתו במלים אלה לדֶבר, אם אמנם היה רק במקנה ולא באדם, כנראה זכרונו הטעהו.  ↩

  703. במקור המשפט הזה קשה הבנה.  ↩

  704. פרט זה לא מסופר בתורה.  ↩

  705. בתורה לא נזכר הפרט הזה, כנראה היתה המסורת ששחין שהביא הקב"ה על המצרי לח מבחוץ ויבש מבפנים, כדברי ר' יהושע בן לוי (ב“ק פ' ע”ב, בכורות מ“א ע”א) ידועה ליוסף והוא טעה בזכרונות בפירוש המלה „בפנים“ וחשב שהכוונה למעים.  ↩

  706. שמות רבה י"ב ג': לומר לך שלא היה כמוהו בעולם ולא במצרים.  ↩

  707. שמות י' כ"ד נאמר זאת אחרי מכת חושך.  ↩

  708. יוסף מפרש אפוא וימש חושך ולא וימש=ויאמש אלא כמו המדרש לשון ממשש בצהרים שהיה כפול ומכופל ועב עד שהיה בו ממש. רש"י.  ↩

  709. בשמות י' כ“א כתוב: ויקרא פרעה אל משה. אולם השוה את דברי המלבי”ם לפסוק זה: כבר בארתי שקריאה שאחריו מלת אֶל הוא מעסק הזמנה לא קריאה לבוא, כי לא יכול לשלוח לקרוא למשה אחר שלא קמו איש מתחתיו רק משה בא לפניו מעצמו והזמינו אל הדבור.  ↩

  710. השוה מכילתא בא ז‘. ככה תאכלו אותו, כיוצאי דרכים. והשוה ברכות ט’ ע"א: מועד צאתך ממצרים אתה שורף.  ↩

  711. שאינו נאכל אלא עד חצות ואינו נאכל אלא צלי.  ↩

  712. כלו‘ יום ארבעה עשר בניסן, השוה ויקרא כ"ג ה’: בארבעה עשר לחודש בין הערבים פסח לד'.  ↩

  713. מכילתא בא י"ד: רבי נתן אומר וכו' עם יציאתן ממצרים אני ממלאן כסף וזהב.  ↩

  714. השוה ברכות ט‘ ע"א: ר’ אליעזר בן עזריה סבר מאי חפזון חפזון דמצרים; רש"י: מכת הבכורים שעל ידם נחפזו למהר לשלחם.  ↩

  715. Λήτο. בתורה רעמסס. אולם תרגום ירושל' מתרגם רעמסס=פילוסין Peusium. אבל פלוסיום נוסדה על ידי היוונים בימי פסמטיך הראשון (הירודוט II 154).  ↩

  716. סטרבו (XVII 807) מזכיר את העיר כעיר בצורה. בימי הבינים נקראה קהירא הישנה או פוֹסטַט.  ↩

  717. בשנת 525 לפה"ס.  ↩

  718. Βεελσεφών.  ↩

  719. מכילתא ויסע א‘: חררה שנטלו ישראל ממצרים אכלו ממנה שלשים ואחד יום. וכן בשמות רבה כ"ה ג’. אולם שמות רבה ג‘ ה’ הגירסה שלשים יום. תיוב“ע שמות י”ב ל"ט: וספיקא להון למיכל עד חמיסר יומין לירחא דאייר.  ↩

  720. יוסף כתב את ספרו ברומא ומתוך שיגרא כתב שמונה ימים יחד עם יום שני של גלויות. אולם להלן III 219 בבארו את הפסוק במדבר כ“ח י”ז כותב הוא לפי דברי התורה „חג המצות שבעת ימים“. [לדעתי הענין כך: יוסף מונה את חג הפסח ליום אחד ואחרי כן הוא סופר את שבעת הימים של חג המצות, ביחד שמונה ימים. פ.]  ↩

  721. למעלה II 204 כותב יוסף ארבע מאות שנה לפי בראשית ט“ו י”ג וכבר נשאלה השאלה במכילתא בא י“ד: כתוב אחד אומר שלשים שנה וארבע מאות שנה וכתוב אחד אומר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וכו' שלשים שנה עד שלא נולד יצחק. וכן תיוב”ע שמות י“ב י'. לפי פרדר”א מ“ח נמשכה ישיבת ישראל במצרים לא רד”ו אלא רט“ו שנה והגלות התחילה משנולדו אפרים ומנשה, חמש שנים עד שלא ירד יעקב למצרים ושהקב”ה דלג על הקץ וחשב את רט"ו השנה ימים לבד ולילות לבד ולכן נתקצרו ארבע מאות ושלשים השנה והיו למחצה, גם סדר עולם מתאמץ לישב את החשבון.  ↩

  722. יען אברהם היה בן 75 בבואו לכנען, בן מאה כשנולד יצחק. יצחק בן 60 כשנולד יעקב, ויעקב בן 130 כשירד מצרימה ובכן 25 + 60  ↩

    • 130=215. יוסף לא לקח אפוא את המספר הזה מדימטריוס (Euseb. Praep. Ev. IX 21).
  723. שמות י"ד ה': מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל.  ↩

  724. מכילתא בשלח א': ויאסור את רכבו הוא בידו אסרו, כלומר מתוך שהתחרט על ששלח את ישראל הזדרז להיות לדוגמא לעמו.  ↩

  725. כדעה השניה במכילתא בשלח א‘: וחמושים עלו אחד מחמשה וכו’. ותע' מתרגם πέμτῃ δὲ γενεᾷ ἀνέβησαν וכן דימטריוס (Euseb. Praep. Ev. IX 29) ἄνοπλοι ἐξελθόντες. ראה גם § 349.  ↩

  726. והרגום פלשתים (את בני אפרים) והרגום אנשי גת והיו עצמותיהם שטוחין כדרך חמרים חמרים, אמר הקב"ה יהיו מסבבים את הדרך כדי שלא יראו עצמות אחיהן וכו' (שמות רבה כ‘ י’. וכן תיוב"ע).  ↩

  727. פלסטינה = ארץ פלשתים (שמות י“ג י”ז) הוא סביבת עזה (הירודוט' III 5), כנען הוא החלק מא"י שנכבש אחרי כן מהעברים.  ↩

  728. יוסף מונה כאן ארבעה טעמים מדוע הוליך משה את העם דרך המדבר: 1) פן יהפך לב המצריים ומפרש אפוא „כי אמר אלהים פן ינחם העם“, כלומר המצריים. 2) ולא נחם דרך ארץ פלשתים, כי איבה עתיקה ביניהם. 3) כי ארצם קרובה ואם העבריים יראו בדרך מלחמה, קל יהיה להם לשוב למצרים. 4) כי יעבדו את אלהים בהר סיני.  ↩

  729. המספרים האלה, זולת המספר הראשון, יסודם באגדה קדומה.  ↩

  730. להודיע חכמתו של משה. היאך היה עומד ומפייס לכל אותם האלפים והרבבות והיו נשמעין לו (מכילתא בשלח ב').  ↩

  731. שמות י“ד י”ג: ויאמר משה אל העם אל תיראו וכו'.  ↩

  732. השוה ישעיהו מ‘ ד’: והיה העקֹב למישור והרכסים לבקעה.  ↩

  733. אולי כוונתו לשמות י"ד כ': ולא קרב זה אל זה כל הלילה.  ↩

  734. סוטה ל“ז ע”א: באותה שעה היה משה מאריך בתפלה וכו‘. פרדר“א מ”ב. תיוב“ע: אנת קאי ומצלי לפני. שמות רבה כ”א ד’.  ↩

  735. שמות י“ד ט”ז כתוב רק: ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו. וכן פסוק כ“א. אבל במדרש ויושע ב' מובא: ואמר לו הקב”ה, עבד המסרב לרבו מה עושים לו? אמר לו משה: מלקים אותו במטה. אמר לו הקב"ה: אף אתה הרם את מטך.  ↩

  736. לפי סוטה ל“ז ע”א, במדבר רבה י"ג ט' ועוד מדרשים היה נחשון בן עמינדב הראשון שקפץ לתוך הים.  ↩

  737. תהלים ע“ז י”ח י“ט: זרמו מים עבות, קול נתנו שחקים, אף חצציך יתהלכו. קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל, רגזה ותרעש הארץ. גם תיוב”ע שמות י“ד כ”ד. מכילתא בשלח ב‘ ה’: עבים כנגד תורמיות שלהם, ברד כנגד בליסטראות שלהם וכו‘. ירושל’ סוטה ח‘ ג’. מדרש תהלים י“ח י”ז, שיר רבה א‘ ט’.  ↩

  738. שמות י“ד כ”ח: לא נשאר בהם עד אחד. אפילו אחד לא נמלט (ראב"ע). מכילת‘ בשלח: וישובו המים ויכסו את הרכב אף לפרעה דברי ר’ יהודה, ר' נחמיה אומר חוץ מפרעה.  ↩

  739. המשקל היווני ההכסמטרי אינו בכלל בספרות העברית העתיקה. גם IV 303 מיחס המחבר למשה שיר במשקל זה. כנראה לשבר אוזן היוונים.  ↩

  740. Arrian, I 26, Strabo XIV p. 666 ואחרים. המקרה היה בקרבת פַזַאַלִיס, בגבולות בין ליקיה ופַּמְפִילִיָה.  ↩

  741. לפי מכילת‘ בשלח ו’ פלט הים את המצריים וישראל לקחו כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות. פסחים קי“ח ע”ב. חכמת שלמה י‘ י"ט כ’: את שונאיהם טבעה ומעומק תהום העלתם, על כן פשטו הצדיקים הנשק מעל הרשעים ויזמרו לשמך הקדוש ד'.  ↩

  742. לפי שמות ט“ו כ”ב שם המדבר שוּר, ולפי במדבר ל"ג ח‘ שם המדבר אַתָם. לפי מכילתא בשלח (הוצאת וייס ע' 53) מדבר שור הוא מדבר כזב (בילקוט הגירסא מדבר כוב) – אמרו עליו על מדבר כזב שהיה ט’ מאות פרסה על ט' מאות פרסה כלו מלא נחשים ועקבים.  ↩

  743. מכילתא בשלח (ויס ע' 53): ולא מצאו מים שאף בכליהם לא מצאו מים. תנחומא בשלח י"ד.  ↩

  744. Μάρ. תע': Μαῤῤά.  ↩

  745. יוסף מתרגם לקורא היווני את המלה מרה πικρία = מרירות.  ↩

  746. קשה להעלות על הדעת שיוסף טעה וקרא כאן „וירם עץ וישלך“ במקום „ויורהו ד' עץ וישלך“. מן הפרטים האלה ניכר שהיתה לפניו אגדה עתיקה שלא נשתמרה בידינו.  ↩

  747. יוסף מתאמץ לבאר ליוונים את הפלא באופן טבעי. באופן דומה לזה מתאר הוא גם רפוי המים המלוחים על יד יריחו על ידי אלישע. מלחמות ד‘ ה’ ג‘: ובתפלה הזאת, אשר הקדים לה הנביא מעשים בתבונות כפיו, רפא את המקור וכו’.  ↩

  748. Ἤλις. תע': Αἰλείμ.  ↩

  749. ההפך משמות ט“ו כ”ז: ויבואו אילימה וכו‘ ויחנו שם על המים. וכן מכילתא ויסע (הוצ' ווייס 55) מגיד הכתוב שאותו המקום מהולל במים מכל המקומות וכו’.  ↩

  750. לפי שמות ט“ז א' כלו להם שלשים יום בעת נסעם מאילים ויבואו אל מדבר סין. השוה גם את חשבון הימים שבת פ”ז ע"ב, מכילתא ויסע (וייס 55).  ↩

  751. מכילתא ויסע (וייס 55): חררה שנטלו ישראל ממצרים אכלו ממנה שלשים ואחד יום. עיין שמות רבה ג‘ ושם הגירסא שלשים יום. וכן בסדר עולם פרק ה’. ותיוב“ע ט”ז ב': ובההוא יומא פסק להון לישא דאפיקו ממצרים.  ↩

  752. שמות ט"ז ב': וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר.  ↩

  753. לפי שמות י"ז ד' אמר העם לסקלו ברפידים ולא באילים.  ↩

  754. שמות ט"ז ד' כתוב רק: למען אנסנו הילך בתורתי אם לא.  ↩

  755. השוה בר דרומא, הנגב, עמוד 547: גם בימינו אלה מיד לאחר עלות השחר יראה ענן שלוים בא מן הים וצונח יגע על החוף בין השיחים והסבכים. בעודם עיפים מדרכם אפשר לאסוף את השלוים אפילו בידים.  ↩

  756. מכילתא ויסע (וויס 58): ויש אומרים על אבריו היה יורד ומאבריו היה נוטל ואוכל.  ↩

  757. שגיאה גסה מצד יוסף, ראשית בחצי אי סיני לא ירד מעולם שלג, ושנית היה באמצע אייר, כשהחום הולך וגדל. הוא הגיע לידי שגיאה זו בגלל המלה כפור. מכילתא ויסע ג': מחוספס מלמד שהיה יורד כגליד על הארץ. גם ארטפנוס משוה את המן לשלג (Eus. Praep. Evang. IX 436).  ↩

  758. במדבר י"א ז‘: ועינו כעין הבדולח. תע’: κρυστάλλος. כוונת המחבר לעצי האשל Tamarix mannifera.  ↩

  759. בתורה עֹמֶר שהוא עשירית האיפה.  ↩

  760. כעין זה מפרשת גם המכילתא ויסע (וייס 58): זה הדבר אשר צוה ד‘ לקטו ממנו, אמרו עכשו יצא נחשון בן עמינדב וביתו ומלקט הרבה, יצא עני שבישראל ומלקט קימעא וכו’.  ↩

  761. חכמת שלמה ט“ז כ', כ”א: ותחת זאת האכלת את עמך לחם אבירים ודגן לצידה המטרת למו מן השמים ללא עמל אשר יכיל כל מעדנים ויערב ככל המטעמים. כי שכינתך הודיעה טובך לבניך בהפך לכל אשר יחפץ האיש לעשות כרצון לוקטו. וכן פסוק כ“ה. יומא ע”ה ע‘ א: מה שד זה תינוק טועם בו כמה טעמים אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים, לנערים לחם, לזקנים שמן, לתינוקות דבש. מכילתא ויסע; שמות רבה כ"ה; ספרי ט’ ה'.  ↩

  762. ראה בר דרומא, הנגב, עמוד 546, 558.  ↩

  763. μάννα.  ↩

  764. Ῥαφιδείν. המחבר הולך כאן בסדר המסעות לפי שמות ט“ז. אולם במדבר ל”ג ב‘–ד’ כתוב: ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה, ויסעו מדפקה ויחנו באלוש. ויסעו מאלוש ויחנו ברפידים ולא היה שם מים לעם לשתות.  ↩

  765. מכילתא ויסע: ויצמא שם העם למים, במקום אחר מה הוא אומר ויבואו מרתה אבל כאן נגע בהם צמאון.  ↩

  766. יוצא לו מזה שבשמות י"ח ז' לא כתוב „ותשת העדה ובעירם“ כמו במי מריבת קדש (במדבר כ' י"ג).  ↩

  767. כנראה כוונתו לאיזה ספר קדמון, שהכיל אגדות או פרוש לתורה והיה גנוז באיזו לשכה בבית המקדש. השוה IV 303. V 61.  ↩

  768. ראה II 6.  ↩

  769. העיר סלע, בירת הנבטים.  ↩

  770. „ויבא עמלק, שבא בעצה, מלמד שכנס כל אומות העולם ואומר להם בואו וסייעוני על ישראל“ (מכילתא, ויבא עמלק א').  ↩

  771. לפי שמות י"ז ט' צוה משה ליהושע לבחור את אנשי החיל.  ↩

  772. בחר לנו אנשים, רבי יהושע אומר בחר לנו אנשים גבורים (מכילתא ויבא עמלק א').  ↩

  773. Ἰήσος.  ↩

  774. Ναυήκος. תע': Ναυή.  ↩

  775. למה ליהושע שהיה מבקש להדריכו למלחמה לפי שהוא עתיד להכניס את ישראל לארץ (שמות רבה כ"ו ד').  ↩

  776. רבי אליעזר המודעי אומר, אמר לו משה ליהושע, יהושע למה אתה משמר את ראשך, לא לכתר, צא מתחת הענן והלחם בעמלק (מכילתא ויבוא עמלק).  ↩

  777. חסרות מלים אחדות במקור.  ↩

  778. לפי חז“ל היה חור בנה של מרים מכלב. שמות רבה מ‘ ד’: משמת חצרון בא כלב אל אפרת זו מרים ותלד לו את חור וכו'. תנחומא שמות ל”א ב‘, על יסוד דהי"א ב’ י"ט.  ↩

  779. Οὐρος. תע': Ὤρ.  ↩

  780. לפי שמות י“ז ט”ו קרא משה למזבח „ד‘ נסי“ מלשון נס. תע’: Κύριος καταφυγή μου, מלשון מָנוֹס.  ↩

  781. השוה IV 304 ודברים כ“ה י”ז.  ↩

  782. II 264.  ↩

  783. לפי הסדר בתורה באו בני ישראל למדבר סיני אחרי בואו של יתרו. אולם לפי שמות י"ח ה' בא יתרו אל משה „אשר הוא חונה שם הר האלהים“. ולפי הסדר הזה מספר יוסף.  ↩

  784. לפי הסדר כאן אמנם בא יתרו למדבר סיני אבל לפני מתן תורה, וזוהי פלוגתא בעבודה זרה כ“ד ע”א: הניחא למ“ד יתרו קודם מתן תורה היה אלא למ”ד יתרו לאחר מתן תורה היה וכו‘. זבחים קט“ז ע”א. ירושל’ מגילה א' י“א. השוה גם דברי הראב”ע והרמב"ן בפרשת יתרו לענין זה.  ↩

  785. Σαπφὼρα.  ↩

  786. לפי שמות י“ז ב‘ בא יתרו עם צפורה „אחר שלוחיה“ עם שני בניה, וראה מכילתא יתרו א’ ותיוב”ע.  ↩

  787. לפי שמות י“ז י”ב ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים, ולא משה. וגם את המשתה עשה משה לאהרן ולזקני ישראל ולא לעם.  ↩

  788. בתורה נזכרים רק שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמשים ושרי עשרות (שמות י“ח כ”א).  ↩

  789. השוה IV 157.  ↩

  790. זה היה ביום השלישי, שמות י“ט י”ז: ויוצא משה את העם לקראת אלהים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר. לפי י“ט י”ד קדש משה את העם אחרי שירד לשם זה מן ההר.  ↩

  791. לפי חז“ל אינו הר גבוה ביותר. סוטה ה' ע”א: והניח הקב“ה כל ההרים הגבוהים והשרה שכינתו על הר סיני שלא היה גבוה כל כך. במדבר רבה י”ג ג'.  ↩

  792. לפי שמות י“ט י”ג: במשוך היובל המה יעלו בהר, יוצא שאפשר היה לעלות עליו.  ↩

  793. שמות י“ג א': ויבא אל הר האלהים חֹרבה. ונקרא אפוא הר האלהים לא על שם העתיד כדעת תיוב”ע, רש“י, ראב”ע ואחרים.  ↩

  794. המחבר העביר לכאן את הנאמר שמות כ“ג י”ג: ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. לפי מכילתא יתרו ג' היה זה בחמישי בסיון.  ↩

  795. ממה שנאמר שמות ל"ג ה': ועתה הורד עדיך מעליך, משמע ששמו עליהם עֲדִי.  ↩

  796. לפי שמות י“ט ט”ז: וענן כבד על ההר, ולא על מחנה העברים.  ↩

  797. שופטים ה‘ ד’: ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים. תהלים ס“ח ט'. ע”ז י"ח.  ↩

  798. ראה הערה I 108.  ↩

  799. במצרים לא ראו מעוד ענן וערפל.  ↩

  800. § 76.  ↩

  801. מכילתא יתרו ג‘: מלמד שאמר הקב“ה בדיבור אחד עשרת הדברות חזר ופירשן דיבור דיבור בפני עצמו. אולם יש מחז”ל שחלקו על זה ואמרו שרק את שתי הדברות הראשונות שמעו מפי הגבורה: ר’ יהושע בן לוי אומר שתי הדברות, ורבנן אמרו כל הדברות שמעו ישראל מפי הגבורה (פסיקתא רבתי כ"ב) וכן תני רבי ישמעאל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום (מכות כ“ד ע”א. הוריות ח' ע"א). השוה גם שבת ק“ה ע”א. שיר רבה ג'.  ↩

  802. אין סמוכין לאיסור זה מדברי חז“ל, וביחוד תמוהים דבריו אחרי שכבר היה תרגום השבעים ובמגילה ט”ו ע"א אמרו: רבותינו לא התירו שיכתבו אלא יוונית.  ↩

  803. יוסף מצרף אנכי ולא יהיה לך לדבור אחד. השוה פילון על עשרת הדברות I 385.  ↩

  804. ראה I 25 והערה. IV 196.  ↩

  805. אולי מתכון הוא למה שאמרו בשמות רבה מ"ז ט': לפיכך לחם לא אכל, אלא מאין היה אוכל? מזיו השכינה היה ניזון.  ↩

  806. השוה דברי הראב“ע במדבר א‘ א’: בהר סיני. להודיע כי לא עלה משה אל הר סיני אחר היות הכבוד באוהל מועד. והשוה הרשב”ם לפסוק זה.  ↩

  807. המחבר השמיט לגמרי את מעשה העגל כדי שלא לתת לקוראים שלא מבני ישראל ענין להונות את היהודים ולכן אינו מזכיר שמשה עלה פעמים לפי דברי התורה, ושלש פעמים לפי חז"ל אל הר סיני ושהה בכל פעם ארבעים יום.  ↩

  808. כיצד היו הלוחות כתובים? ר‘ חנניה בן גמליאל אומר חמשה על ללוח זה וחמשה על לוח זה ורבנן אמרו עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה וכו’ (ירושל‘ שקלים ו’ א‘. ירושל’ סוטה ח‘ ג’. שמות רבה מ"ז י') ראה גם להלן § 138.  ↩

  809. יוסף מפרש עצי שטים כהשבעים ξύλα ἄσηπτα. סמך לפרוש זה ביומא ע“ב ע”א, סוכה מ“ה ע”ב: עצי שטים עומדים… שעומדין לעולם ולעולמים.  ↩

  810. תרגום עורות תחשים ומשכי ססגונא.  ↩

  811. Βασάηλος.  ↩

  812. Ούρί.  ↩

  813. למעלה, § 54 אמר המחבר שחור היה בעלה של מרים.  ↩

  814. Ἐλίβαζος. תע': Ἐλιάβ.  ↩

  815. Ἰσάμαχος.  ↩

  816. לפי שמות ל“ו ב': כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה, היו המתנדבים לעבודה רבים, אולם ל”ו ה‘ כתוב: מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה ויצו משה ויעבירו קול במחנה וכו’ ויכלא העם מהביא, זה נאמר על תרומת החמרים. התרגום הלטיני של הקדמוניות מתרגם כאן כמשמעות התורה ea quae data fuissent. והנה הרמב“ם בית הבחירה א' י”ב פוסק „והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן וכו' כמקדש המדבר“, בלי מקור בתלמוד. כנראה היתה לו קבלה על כך כמו ליוסף.  ↩

  817. אין זכר לחג זה במקרא.  ↩

  818. בתורה תחילה תאור הארון.  ↩

  819. המחבר קורא שמות כ“ז י', ל”ח י': עמודיהם עשרים ואדניהם עשרים נחושת, את המלה נחושת גם לעמודיהם. בתורה לא מפורש מאיזה חומר היו עמודי החצר.  ↩

  820. הטעם הזה לא נזכר בתורה. אבל במדבר רבה ו‘ ו’: ויתדותם אלו יתדות המשכן ויתדות החצר של נחושת שהיו נועצים בארץ סביב שלא יפיל הרוח לקלעים. והשוה דברי רש“י שמות כ”ז י"ט: יתדות כמין נגרי נחושת עשויין ליריעות האוהל ולקלעי החצר קשורים במיתרים סביב בשפוליהן כדי שלא תהא הרוח מגביהתן וכו'.  ↩

  821. שמות כ“ז ט”ז לא נזכר שהעמודים היו מצופים כסף.  ↩

  822. הפרט הזה לא נזכר בתורה. ראה להלן § 126.  ↩

  823. בתורה לא נזכר עבים של הקרשים. אולם לפי שמות כ“ו כ”ב יוצא שעבים של הקרשים היתה אמה. השוה רש“י לפסוק זה. בברייתא דמלאכת המשכן פ”א דנים בזה ר‘ נחמיה ורבי יהודה. לדעת ר’ נחמיה עבין של הקרשים מלמטה אמה אחת ומלמעלה היו כלין והולכין עד כאצבע, ולר' יהודה ענין אמה אחת בין מלמטה בין מלמעלה. בשבת צ“ח ע”ב כתוב ההפך.  ↩

  824. המקור נפגם כאן בשורות אחדות וקשה להבינו.  ↩

  825. בתורה לא נזכרה מדת שני הקרשים האלה. אבל לפי רש"י היו גם אלה רחבים אמה וחצי כל קרש, בחלל המשכן לא נראו אלא חצי אמה מזה וחצי אמה מזה להשלים רוחב המשכן לעשר אמות והאמה מזה והאמה מזה באות כנגד עובי קרשי המשכן בצפון ובדרום כדי שיהא המקצוע מבחוץ שוה.  ↩

  826. ברייתא דמלאכת המשכן פ"א: היה חורץ את הקרש מלמעלה אצבע מכאן ואצבע מכאן ונותנו בתוך טבעות של זהב כדי שלא יהיו נפרדים זה מזה וכו'.  ↩

  827. אורך הבריחים לא נזכר בתורה. לפי ברייתא דמלאכת המשכן פ"א היו ארבעה בריחים וארכו של כל אחד ואחד חמש עשרה אמה.  ↩

  828. בריח תיכון המבריח את כל הקרשים היה גם לצלע הדרומית ולצלע הצפונית.  ↩

  829. כל זה לא נזכר בתורה. אולם בברייתא דמלאכת המשכן פ"א כתוב: הניפין (ס“א סניפין וס”א הסנין) יוצאים מן הקרשים ב‘ ב’ לכל אחד ואחד שמשקיע את הזכר בתוך הנקבה שנ‘ משולבות אשה אל אחותה דברי רבי נחמיה וכו’.  ↩

  830. ראה להלן § 180 ואילך.  ↩

  831. הפרוכת.  ↩

  832. היה אורג את הפרוכת עשר אמות על עשר (ברייתא דמלאכת המשכן פ“ד, ילקוט רמז שע”ב).  ↩

  833. בתורה לא נזכרו פרחים. כנראה היתה לו מסורת כזו, כעין שהיו בדלתות בית המקדש. מלכים א' י“ ל”ח: וקלע כרובים ותמורות ופטורי צצים.  ↩

  834. הפך משמות כ“ו ל”א: מעשה חושב יעשה אותה כרובים. גם נגד הגמרא שקלים ח‘ ב’: רבי יהודה ורבי נחמיה חד אמר מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן, מעשה חושב ארי מכאן וחלק מכאן וחרנה אמר מעשה רוקם ארי מכאן וחלק מכאן מעשה חושב ארי מכאן ונשר מכאן. גם מלכים א‘ ו’ כ“ח מסופר שעל קירות בית המקדש היו פתוחי מקלעות כרובים. מענין שגם התרגום הלטיני – משמיט בפסוקים מלכים א' כ”ו א', ל"א את המלה „כרובים“ ומתרגם פעם varietas, ופעם pulchra varietate contextam. כנראה רצה יוסף להרחיק כל חשד אצל הקוראים היוונים שבבית המקדש היתה איזו דמות, הלא בין כך לא ירדו היוונים לעומק הבנת מעשה הכרובים.  ↩

  835. מסך פתח המשכן.  ↩

  836. לא נזכרה בתורה, אולם ילקוט רמז שע"ה: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: שתי פרוכות היו שם אחת פרוסה ואחת מקופלת.  ↩

  837. השוה יומא נ“ד ע”א: אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים וכו‘ ושואלת הגמרא במאי עסקינן אינימא במקדש ראשון מי הואי, פרוכת אלא במקדש שני מי הוו כרובין וכו’. לדעתי מוסר רב קטינא קבלה עתיקה מזמן המשכן כאותה שמוסר ומיחסה כאן יוסף לבית המקדש.  ↩

  838. בתורה: לולאות תכלת עם קרסי זהב.  ↩

  839. שבת צ“ח ע”ב חולקים בזה רבי יהודה ורבי נחמיה, לרבי יהודה מיגליא אמה דאדאנים, לרבי נחמיה מיגליא אמה דקרשים.  ↩

  840. שבת צ“ח ע”ב: תנא דבי רבי ישמעאל למה משכן דומה לאשה שמהלכת בשוק ושפוליה מהלכין אחריה.  ↩

  841. שבת צ“ח ע”ב: לרבי יהודה מיכסיא אמה דאדנים, כלו' עד הארץ.  ↩

  842. השוה שבת צ“ט ע”א: ונראין הקרסין בלולאות ככוכבים ברקיע.  ↩

  843. ראה למעלה § 102.  ↩

  844. הוא כותב ἐρών.  ↩

  845. שתי זרתות הן אמה אחת.  ↩

  846. הפרט הזה אינו בתורה.  ↩

  847. פרט זה אינו בתורה.  ↩

  848. כנראה לקח המחבר את הרעיון הזה מיחזקאל פרק א‘ ופרק י’.  ↩

  849. המחבר סובר כרבי יהודה האומר לא היו בארון אלא לוחות הברית בלבד שנאמר אין בארון רק שני לוחות הברית.  ↩

  850. יוסף מפרש שמות ל“ב ט”ב „כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים“. והשוה ירושלמי מגילה ו‘ א’.  ↩

  851. אולי כונת יוסף לשולחן המפואר הנקרא דלפקי או דולפקי δέλφικη (ראה קרויס מלון דלפקי I) שבודאי הכיר אותו. [פ.]  ↩

  852. פרטים שאינם בתורה.  ↩

  853. במנחות צ“ו ע”ב מחלוקת אם היה לשולחן בית קבול או לא, כלומר אם המסגרת היתה למעלה מדף השולחן או למטה ור' יוסי האומר לא היו שם סניפין אלא מסגרתו של שלחן מעמדת את הלחם, סובר כמו המחבר כאן, שהדף היה שקוע טפח, כלומר המסגרת היתה למעלה.  ↩

  854. רק בטבעות הארון לבד נאמר לא יסורו ממנו (שמות כ“ה ט”ו).  ↩

  855. הפרטים האלה לא נזכרו לא בתורה ולא בדברי חז"ל.  ↩

  856. קוטילוס – κοτύλη – אחד היה מחזיק 0.270 ליטר, החשבון של יוסף כאן אינו עולה בדיוק.  ↩

  857. בספרו על טעמי המצוות שהיה בדעתו לכתוב ולא נכתב. ראה I 25.  ↩

  858. κίγχαρες.  ↩

  859. τάλαντον, talentum.  ↩

  860. מנחות כ“ח ע”ב מונה רק גביעים עשרים ושנים, כפתורים אחד עשר, פרחים תשעה ביחד ארבעים ושנים. ראה § 182.  ↩

  861. כלומר הירך עם שבעת קני המנורה.  ↩

  862. אלין בוצינין עלאין דכלהו נהירין כהדא מן שמשא (זוהר פ' בהעלותך). ושבעה הקנים באים לרמז על שבעה כוכבי לכת המאירים בארץ (כוונות האר“י דף ס”ד ע"ב).  ↩

  863. למעלה § 139.  ↩

  864. ἔσχαρα = אָח, כירה. השבעים מתרגמים מכבר וגם כרכוב (שמות כ"ז ב‘, ה’) במלה זו.  ↩

  865. בתורה מדובר על קרנות המזבח.  ↩

  866. בתורה לא נזכר שבמזבח הנחושת היו גם קשוטי זהב.  ↩

  867. לפי תיוב“ע שמות ל”ז ה‘ היה הכרכוב כלי לקבל את הגחלים לבל יפלו ארצה: ואין נפיל גומא או גומרא דאשא מעילוי מדבחא נפיל עילוי קנקל ולא יתמטי לארעא וכו’.  ↩

  868. לפי שמות כ"ז ג' היו כל כלי המזבח עשויים נחושת. – בתאור המשכן כמו אחרי כן בתאור בנין בית המקדש VIII 61 והלאה – הולך המחבר בשיטת הסופרים היוונים המתארים את התהוות הבנין ולא את הבנין הגמור [פ.].  ↩

  869. השוה לפרק זה את מה שכתב עזריה מן האדומים בספרו מאור עינים פרקי מז"נ המדבר ארוכות על בגדי הכהנים ומביא גם תרגום הפרק הזה של הקדמוניות.  ↩

  870. יוסף משתמש במלה ארמית χααναίαι או χαναναίαι.  ↩

  871. ἀναραβάχης או ἀναβάρχης.  ↩

  872. Niese וגם Reinach מוחקים את המשפט הזה כאינו במקומו.  ↩

  873. יומא כ“ה ע”א: מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים וכו'.  ↩

  874. μαχανάσης.  ↩

  875. נדה י“ג ע”ב: מכנסי כהנים למה הן דומין כמין פמלניא של פרשים למעלה עד מתנים למטה עד ירכים ויש להם שנצים ואין להם לא בית הנקב ולא בית הערוה.  ↩

  876. נחלקו חז“ל בפרוש המלה כפול. השוה תורת כהנים צו ב': בד שיהיו כפולים. יומא ע”א ע"ב: דברים שנאמר בהם שש חוטן כפול ששה. ירושל‘ יומא ג’ ו‘: בד שיהיו כפולים וקיימינה דלא כר’ יוסי דתני ולבני אהרן תעשה כתנות, רבנן אמרי שתי כותנות לכל אחד ואחד, רבי יוסי אומר אפילו כותונת אחת לכל אחד ואחד.  ↩

  877. χεθομένη.  ↩

  878. פשתים – בד – בארמית כיתן, כיתנא. יומא ע“א ע”ב: מאי משמע דהאי שש כיתנא הוא.  ↩

  879. בתורה אין הפרט הזה אולם השוה רמב“ם כלי המקדש ח' י”ז: אורך הכותונת עד למעלה מן העקב.  ↩

  880. יומא ע“ב ע”ב: בית יד של בגדי כהונה נארגת בפני עצמה ונדבקת עם הבגד ומגעת עד פיסת היד.  ↩

  881. זבחים י“ח ע”ב: כדתניא כשהן חוגרין אין חוגרין לא למטה ממתניהן ולא למעלה מאציליהן אלא כנגד אצילי ידיהן. תיוב“ע יחזקאל מ”ד י"ח: לא יחגרו ביזע – על לבא יסרון, מה שמתאים לדברי יוסף: על החזה.  ↩

  882. רמב“ם כלי המקדש ח' י”ט: והאבנט רחבו כמו שש אצבעות וארכו ל"ב אמה.  ↩

  883. רמב“ם כלי המקדש ח' ט”ז: משבצת היתה שהיא בתים בתים באריגתה כמו בית הכוסות.  ↩

  884. צבע לבן.  ↩

  885. רמב"ם כלי המקדש ח‘ ט’: מקיפו ומחזירו כרך על גבי כרך.  ↩

  886. לפי דברי המחבר היה הכהן חוגר את האבנט גם שלא בשעת העבודה אף כי היה כלאים והשוה יומא י“ב ע”ב: תסתיים דרבי הוא דאמר של כלאים, וכן פוסק הרמב“ם כלי המקדש ח' י”א: אסור לכהן הדיוט ללובשו אלא בשעת עבודה, אולם הראב"ד משיג עליו ואומר לא מחוור מן הגמרא הכי אלא כל היום מותר במקדש.  ↩

  887. ἀβανήθ.  ↩

  888. ἑμία, שמות כ“ח ד' תרגום אבנט המינא. וכן סוכה נ”א ע"ב ומהמייניהון היו מפקיעין.  ↩

  889. μασσαβαζήνης. בתורה נקרא אופן האריגה משבצת.  ↩

  890. μασναεφθῆς. לפי שמות כ“ח ד' היה הכהן הגדול צונף את המצנפת ואילו הכהן הדיוט את המגבעת. אולם המשנה יומא ע”א ע"ב קוראת את המגבעת של הכהן הדיוט גם כן מצנפת.  ↩

  891. בנגוד להלכה שאין תפירה בבגדי כהונה זולת באבנט. יומא ע“ב ע”ב. זבחים פ“ח ע”א.  ↩

  892. μεείρ. השוה את תאורו, מלחמות ה‘ ה’ ז'.  ↩

  893. לפי שמות כ“ח ל”ב היתה השפה „מעשה אורג“.  ↩

  894. כלומר, בלי שרוולים, וככה פוסק גם הרמב“ם, כלי המקדש ט‘ ג’. והראב”ד משיג עליו ושואל „זו מנין לו“. גם הרמב“ן על התורה מפרש כמו הרמב”ם.  ↩

  895. ἐφώδης.  ↩

  896. ἐπώμις, מעיל הכתפים.  ↩

  897. תאור האפוד אצל יוסף אינו מתאים לא לדברי התורה ולא לדברי הקבלה. יען לא נזכר בשום מקום שהיו לו שרוולים, כי אם כתפות, גם ארכו לא היה אמה אלא מכנגד אצילי הידים עד הרגלים.  ↩

  898. שמות כ“ח ט”ז: רבוע יהיה כפול זרת ארכו וזרת רחבו.  ↩

  899. σαρδόνυχης. תע': λίθους σμαράγλους.  ↩

  900. שמות כ“ח י': כתולדותם – כסדר שנולדו ראובן שמעון לוי יהודה דן ונפתלי על האחת (רש"י). אולם סוטה ל”ו ע“א מסדר רש”י את שמות השבטים לדברי התנא קמא: יהודה ראובן שמעון לוי ונפתלי. ושונה הסדר בגמרא שם לפי התנא קמא ור‘ חנינא בן גמליאל, תרגום ירושלמי, תיוב“ע, במדבר רבה, שמות רבה, רמב”ם כלי המקדש ט’ ט' ורבנו בחיי.  ↩

  901. במלחמות ה‘ ה’ ז' סדר האבנים שונה במקצת מזה. אולם גם שניהם אינם מתאימים לסדר שבתורה. גם הרשימות בתרגומים ובמדרש מחולקים וסותרים זה את זה ואין לדעת את ההתאמה הנכונה. אין לנו אלא הסדר בתורה. וכבר כתב הראב"ע: ואין לנו דרך בבירור לדעת אבני המלואים.  ↩

  902. הפרט הזה לא נמסר בשום מקום אחר אלא כאן.  ↩

  903. בשמות כ“ח ל”ו–ל"ח מדובר מעט על אודות מצנפת הכהן הגדול, במלחמות ה‘ ה’ ז' תאר יוסף את המצנפת במלים אחדות.  ↩

  904. גם בן סירא מ“ה י”ב (הוצאת כהנא) מבדיל „עטרת פז ומצנפת וציץ“.  ↩

  905. ממשפחת Hyoseyanus. השוה לפרק זה Löw, Die flora der Juden III 359–61.  ↩

  906. Brassica napa.  ↩

  907. Brassica eruca.  ↩

  908. במגדיר של איג 319 נקרא הצמח ברזלון. והשוה Löw IV 239.  ↩

  909. פרוש המלה בלתי ידוע.  ↩

  910. לפי שמות כ“ה ל”ו היה כתוב: קודש לד‘. השוה גם שבת ס“ג ע”ב, סוכה ה’ א‘. מלחמת ה’ ה‘ ז’. אגרת אריסטיאס צ"ח: ועל ראשו מה שנקרא מגבעת ועליה המצנפת שאין כמוה ועל־זה כנגד גבות העינים על ציץ הזהב פיתוח־המלכות הקדוש באותיות קדושות שם אלהים מלא הוד. באותיות קדושות כונתו לכתב העברי שקדם לכתב האשורי.  ↩

  911. הדרך הזו לבאר את התורה בדרך הרמז והסמל קדמה ליוסף ומצויה בכל ספרותנו. פילון בספרו חיי משה הולך בדרך זו ומעט נמצא בספר היובלים, וגם מלחמת ה‘ ה’ ובעיקר במדרשים ובספרות ימי הביניים.  ↩

  912. מלחמת ה‘ ה’ ה': ושנים עשר הלחם רמזו לגלגל החיות ולחדשי השנה.  ↩

  913. מלחמת ה‘ ה’ ה‘: הנרות רמזו לשבעת הכוכבים הנבוכים, כי זה היה מספר הקנים היוצאים מן המנורה. אולם מלחמת ז’ ה‘ ה’ הוא אומר: ומספר הקנים היה שבעה לכבוד שבעת ימי השבוע אשר ליהודים.  ↩

  914. מלחמת ה‘ ה’ ד': כי תערובת המינים האלה לא נעשתה בלי דעת ותבונה, כי אם להראות את צלם העולם, ועלה במחשבה לתת בתולעת השני את סמל האש, ובבוץ את סמל האדמה, בתכלת את סמל האויר ובארגמן את סמל הים.  ↩

  915. מלחמת ה‘ ה’ ז‘: הפעמונים היו סמן לרעם והרמונים סמן לברק. חכמת שלמה י“ח כ”ג: כי על מעילו המגיע לרגליו היה כל העולם וכו’.  ↩

  916. ἐφαπτίς. שם אחר בשביל האפוד. למעלה § 162 קרא אותו ἐπόμις.  ↩

  917. בתבל.  ↩

  918. ראה למעלה § 165. השוה פילון חיי משה II 12.  ↩

  919. גם המדרש יודע שמשה שאף לכהונה. ויקרא רבה י“א ו‘: ר’ חלבו אמר, כל שבעת ימי המלואים היה משמש בכהונה גדולה וכסבור שלו היא, בשביעי אמר לו לא שלך היא אלא של אהרן אחיך. וכן תנחומא ויקרא א‘ א’. שמות רבה ל”ז א': וכשבקש הקב"ה לעשות כהן גדול היה משה סבור שהוא נעשה כהן גדול.  ↩

  920. Νάβαδος. Ἀβιοῦς. Ἐλεάζαρος. Ἰθάμαρος.  ↩

  921. המחבר מפרש, בודאי לפי מסורת קדומה, את המלים „ואת בגדי השרד“ (שמות ל"א י') מלשון שריד. והשוה פירוש הראב“ע לפסוק זה. שמות ל”ו ז' נאמר מפורש והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר.  ↩

  922. שמות ל“ח כ”ו: ושלשת אלפים.  ↩

  923. Χοῦς = 3.275 ליטר.  ↩

  924. המשפט הזה סתום אצל המחבר; אולי כונתו שבגלל ערכם הרב הקטירו אותם על המזבח הפנימי ולא על המזבח החיצון.  ↩

  925. כוונתו כנראה למה שנאמר תמיד ג‘ ט’, יומא ל“ג ע”א שהכהן היה מטיב הנרות בשחרית מלבד שתי הנרות המזרחיים שמצאם דולק ונר המערבי שהיה בוער כל היום.  ↩

  926. בזה שהתורה חוזרת ומספרת אחרי גמר מלאכת המשכן על בצלאל ואהליאב (שמות ל“ח, כ”ב כ"ג) רואה המחבר שבח מיוחד להם.  ↩

  927. שמות ל“ה, ל–ל”ה. המחבר מפרש ולחשוב מחשבות כפירוש הראב"ע: ולחשוב בלבו מחשבות שלא נראו כמותן.  ↩

  928. תנח‘ פקודי י“א: ולכמה חדשים נגמרה מלאכת המשכן. רבי שמואל בר נחמן אמר: בשלשה חדשים נגמרה מלאכת המשכן תשרי מרחשון כסלו, והיה מונח מפורק טבת ושבט והעמידו באחד בניסן. וכן שמות רבה נ”ב ב’: אמר רבי יוחנן ששה חדשים היה עוסק במשכן ושלשה חדשים עשהו ושלשה חדשים קפלוהו.  ↩

  929. המשפט הזה כצורתו במקור קשה הבנה. במקור ἐπεξενώθη = בא לארח את עצמו. לדעתי התכוון יוסף לדברי שלמה (מלכים א‘ ח’ כ"א) הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי, או כמו שמפרש רש“י ישעיהו ס”ו ב': צמצם את שכינתו. המשכן היה מקדש מעט בשביל אלהים אבל לא רצה למאס במעשה אנשים וירד לשכון בתוכו. מעין זה תרגמתי ולא בדיוק לפי המקור.  ↩

  930. בהופעת השכינה על הר סיני נתכו מטרות עוז ואילו בהופעתה על המשכן רק טל דק.  ↩

  931. ויקרא ט‘ כ"ד: ותצא אש מלפני ד’ וכו'.  ↩

  932. השוה פירוש הרשב"ם לויקרא י‘ ב’: ותצא אש מלפני ד‘ ותאכל אותם והוא ותצא אש של פסוק ראשון וכו’ כשיצא האש ותאכל את השלמים של מזבח החיצון וכו‘ ופגע בני אהרן שם ומתו וכו’. ולא כספרא שמיני למילואים, ששני חוטים של אש יצאו מבית קודש הקדשים ושרפום.  ↩

  933. בתורה נאמר על כי הקריבו אש זרה.  ↩

  934. ספרא שמיני למילואים: ונשרף גופם אך בגדיהם נשארו.  ↩

  935. אמנם מישאל ואלצפן היו בני עזיאל דוד אהרן אבל גם התורה קוראת אותם אחים: קרבו שאו את אחיכם (ויקרא י‘ ד’).  ↩

  936. במדבר ז‘ פ"ט: ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וכו’ מדבר אליו. והשוה דברי הראב"ע: וידבר אליו, כה היה משפט הדבור תמיד.  ↩

  937. במדבר י"ב ג': והאיש משה ענו מאד: עניו בדעתו (ספרי). הרי משה מופרש בענוה ואינו מבקש צרכו (ילקוט רמז תשל"ט).  ↩

  938. בסעיפים 224–286. IV 196 והלאה.  ↩

  939. כל הענין הזה, שהאבן על הכתף הימנית של הכהן הגדול האירה מזמן לזמן, לא ידוע ממקור אחר.  ↩

  940. כוונתו לאורים ותומים. ונחלקו חז“ל כמו מפרשי התורה כגון רש”י, ראב“ע ורמב”ן על מהות האורים ותומים. לדעת אחדים היה שם המפורש כתוב ונתון בתוך כפלי החושן ועל ידו היה מאיר דבריו. לדעת אחרים היו האותיות שעל האבנים מאירות, וזאת היא דעת המחבר כאן. כיצד נעשית? רבי יוחנן אומר בולטות, ריש לקיש אומר מצטרפות (יומא ע“ג ע”ב).  ↩

  941. oraculum.  ↩

  942. כנראה כוונתו ליוחנן הורקנוס (135–105) שאמרו עליו „שהיה ראוי לכהונה והיה נביא“. והשוה דברי המחבר עליו במלחמות I 69 (א‘ ב’ ח'). אבל אורים ותומים בטלו עוד בימי הנביאים האחרונים וכבר בימי עזרא לא היו (עזרא ב‘ י"ג. נחמיה ז’ ס"ה). ולפי חז"ל עוד בימי דוד ושלמה (סוטה מ“ח ע”א).  ↩

  943. במדבר ז' י"ד: עשרה זהב.  ↩

  944. במדבר ז' פ"ט. ראה למעלה § 212.  ↩

  945. כנגד אפיון ב' כ"ג משתדל יוסף לתת לקרבנות טעם בעוד שכאן הוא מונה בקצור סוגי הקרבנות מבלי להאריך, כי היה בדעתו לכתוב ספר מיוחד על המצוות.  ↩

  946. אבל היו ארבעה מינים: עולה, חטאה, אשם ושלמים.  ↩

  947. השוה פרה א‘ ג’: כבשים בני שנה, ואילים בני שתים וכו'.  ↩

  948. כלומר עולת בהמה, אבל בעולת עוף אין הבדל בין זכר לנקבה.  ↩

  949. אפילו על ידי זר, כי רק מקבלה ואילך מצות כהונה (זבחים ל“א ע”א).  ↩

  950. ויקרא א‘ ה’: וזרקו את הדם על המזבח סביב. כלומר שתי מתנות שהן ארבע (ספרא, זבחים נ“ג פ”א).  ↩

  951. תמיד ד‘ ג’: נטל את הקרביים ונתנן למי שזכה בהן להדיחן וכו‘. ויקרא א’ ט‘. השוה גם דהי"ב ד’ ו'.  ↩

  952. ויקרא ב‘ י"ג: על כל קרבנך תקריב מלח. תמיד ד’ ג'. מנחות כ“א ע”ב.  ↩

  953. ויקרא ז‘ ח’: עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. אולם עורות קדשים קלים היו לבעלים.  ↩

  954. ויקרא ה‘ א’; חטאת ואשם.  ↩

  955. לא דק בסדר, יען לפי הספרא לויקרא ה‘ ח’, פסחים נ“ט ע”א נקרבת תחילה החטאת ואחר כך העולה.  ↩

  956. ויקרא ד‘ כ"ז, ז’ א'.  ↩

  957. כלומר: או עז.  ↩

  958. כלומר: על קרנות המזבח.  ↩

  959. ויקרא ה' כ"א.  ↩

  960. ויקרא ד‘ כ"ב. כונת המחבר לכהן הגדול המביא פר לחטאת, ולסנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית – ספרא לויקרא ד’ י“ג, הוריות ד' ע”ב, ואילו הנשיא מביא שעיר  ↩

  961. סוטה י“ד ע”א: כל המנחות באות מן החטין.  ↩

  962. זו היא מנחת נסכים שהיא כולה למזבח ואין בה לכהנים (מנחות ע“ד ע”ב).  ↩

  963. 1 Χοῦς = 3.275 ליטר. ראה למעלה § 197.  ↩

  964. השוה רמב“ם, מעשי הקרבנות ב' א. אולם לפי זבחים צ”א ב‘ נשפך היין לתוך הספלים. בן סירא ג’ כ"א: ויצק אל יסוד המזבח וכו'.  ↩

  965. ויקרא ב‘ א’. ו' י"ג.  ↩

  966. מנחת כהן, ויקרא ו' ט"ו.  ↩

  967. ויקרא כ“ב כ”ח. לפי דברי המחבר כאן הדין הוא רק במוקדשין, אולם חולין ע“ח ע”א משתדלת הגמרא ללמד מחולין על מוקדשין. ההפך אצל פילון, על המדות 128 שלפיו הדין רק בחולין.  ↩

  968. אין סמוכין לדבריו.  ↩

  969. איסור אותו ואת בנו חל בלי הבדל אם שחט תחלה את האם ואחר כך את הבן או להפך, וגם נוהג בחולין כבמוקדשין.  ↩

  970. ויקרא כ“ב כ”ו.  ↩

  971. לדעתי כוונתו לארבעה שחייבין קרבן תודה, מי שהיה חולה ונתרפא וכו' (ברכות נ“ד ע”ב).  ↩

  972. ויקרא כ“ב כ”ו.  ↩

  973. במדבר כ"ה ב'. ספרי: תשמרו שלא יביא אלא מתרומת הלשכה. נגד דעת הצדוקין שהיו אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד (מנחות ס“ה ע”א).  ↩

  974. קדמוניות XIV 65 מבאר המחבר את שעת הערב, שהיא השעה התשיעית בערך. וזה בהתאם לפסחים נ“ח ע”א: תמיד (של בין הערבים) נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה.  ↩

  975. השוה שבועות ב‘ א’: ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר‘ יהודה וכו’. מאי טעמה דר‘ יהודה אמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת ל’, חטא שאינו מכיר בו אלא ד' יהא שעיר זה מכפר (שם ט' ע"א).  ↩

  976. Ὑπερβερεταίος. יוסף אינו מזכיר כאן את שם החודש תשרי, אולם להלן VIII 100 מזכירו.  ↩

  977. במדבר כ“ט ז', ויקרא ט”ז, כ“ג כ”ו.  ↩

  978. ויקרא ט“ז ה‘: ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה. מחולקים בזה רבי ור’ אליעזר בר' שמעון, רבי אומר איל אחד הוא האמור כאן והוא האמור בחומש הפקודים, ראב”ש אומר שני אילים הם, אחד אמור כאן ואחד אמור בחומש הפקודים. ספרא. וכן יומא ג‘ ע"א, ע’ ע"ב; והלכה כרבי.  ↩

  979. כנראה כונתו למה שכתוב – ויקרא ט“ז כ”ז – ואת פרשם.  ↩

  980. ויקרא ט“ז כ”ז: פר החטאת.  ↩

  981. יומא נ“א ע”ב. שבועות י“ד ע”א: משלו הוא מביא ואינו מביא משל צבור.  ↩

  982. כלומר למעלה ולמטה (יומא נ“ג ע”ב).  ↩

  983. יומא נ“ח ע”ב: ויצא אל המזבח אשר לפני ד' זה מזבח הזהב.  ↩

  984. ויקרא ד‘ ז’: ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה.  ↩

  985. ויקרא ט“ז כ”ה כתוב רק: ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה. השוה ויקרא ד‘ ח’–י'.  ↩

  986. ויקרא ט"ז ג': בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה.  ↩

  987. ויקרא כ“ג ל”ט: באספכם את תבואת הארץ. שמות ל“ד כ”ב: וחג האסיף תקופת השנה.  ↩

  988. ויקרא כ“ג מ”ב: כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. סוכה כ“ז ע”ב: אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו. ראה להלן VIII 100.  ↩

  989. נגד דעת הצדוקים שאמרו לקשט בארבעת המינים את הסוכה.  ↩

  990. קדמוניות VIII 372 קורא הוא את הפרי κίτριον.  ↩

  991. ויקרא כ“ג ה'. במדבר כ”ח י"ז.  ↩

  992. השוה קדמוניות I 81. ראש השנה ב' ע"א.  ↩

  993. קדמוניות II 311 והלאה.  ↩

  994. פסחים צ“א ע”א: אין שוחטין את הפסח על היחיד. במלחמות ו‘ ט’ ג' אומר המחבר מפורש: והנה הגיע החג הנקרא פסח אשר בו היהודים מקריבים זבחים מתשע שעות עד אחת עשרה שעה והחבורה הנמנית על קרבן אחד לא מעטה מעשרה אנשים, כי לא יכול לאדם לאכול מבשר הקרבן לבדו ורבים הצטרפו גם לחבורות בנות עשרים איש.  ↩

  995. ויקרא כ"ג ו'.  ↩

  996. ראה קדמוניות II 37.  ↩

  997. המחבר מפרש אפוא ממחרת השבת כמסורת חז“ל, הפך מהבייתוסין שהיו אומרים עצרת אחר השבת, מנחות ס”ה ע“א, פילון על החוקים II 162. וכן התרגום: ותמנון לכון מבתר יומא טבא. תיוב”ע.  ↩

  998. אסור לקצור לפני העומר רק חמשת מיני דגן לבד (מנחות ע' ע"א).  ↩

  999. שהעומר בא מן השעורים לא כתוב מפורש בתורה. ראה מנחות פ“ד ע”א: מהיכן היא באה מן השעורים. אתה אומר מן השעורים או אינו אלא מן החטים וכו'.  ↩

  1000. ויקרא כ“ג ט”ו; במדבר כ“ח כ”ו.  ↩

  1001. עצרתא = עצרת. ἀσάρθα. השוה שבת פ“ז ע”ב ובעוד מקומות שעצרת הוא חג השבועות.  ↩

  1002. ויקרא כ“ג י”ח: והקרבתם על הלחם שבעת כבשים ופר בן בקר אחד ואילים שנים. ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לשלמים. ובמדבר כ“ח כ”ז: והקרבתם פרים בני בקר שנים איל אחד שבעה כבשים בני שנה, שעיר עזים אחד לכפר עליכם. יוסף צרף אפוא את מספר הקרבנות שבויקרא ושבחומש הפקודים ויצא לו המספר. רק בנוגע לאילים אין החשבון עולה. והשוה לכל זה ספרא לפסוק הנזכר: יכול שבעת כבשים ושעיר האמור בחומש הפקודים הם שבעת כבשים ושעיר האמור כאן, וכשאתה מגיע לפרים ולאילים אינם הם, אלא אלו קרבו בגלל לחם ואלו קרבו בגלל היום. השוה ספרי לפסוק הנזכר ודברי רבי עקיבא מנחות מ“ה ע”ב. פילון, על החוקים I 183, 190 מזכיר מספר הקרבנות כמו בספר במדבר. ספר היובלים ט"ו ב' רק פר ואיל ושה.  ↩

  1003. ויקרא כ"ד ה‘. קדמו’ VIII 89 קורא להם ἄρτοι τοῦ θεοῦ.  ↩

  1004. השוה ספרא ומנחות צ“ד ע”א שאמנם לישתן ועריכתן הן אחת אחת, אבל נאפות שתים שתים.  ↩

  1005. ויקרא ו‘ י"ג. מנחות ג’ ע"ב נקרא חביתי כהן גדול.  ↩

  1006. ספרא ויקרא י“ג: תפוני = תאפה נא. כלומר שלא יאפה כל צרכו רק אפיה מועטת (מלבי"ם). אולם מנחות נ' ע”ב דברי רבי יוסי המפרש „אפיה רבה“ הם הפך מדברי המחבר כאן.  ↩

  1007. סדר טהרת הלויים לא כתוב בתורה. – במדבר ח' ט"ו כתוב רק וטהרת אותם – אלא המחבר כותב בהתאם לטהרת הכהנים (שמות כ"ט. ויקרא ח').  ↩

  1008. אם כן לא כפירוש ראב“ע המפרש ויקרב (ויקרא ח‘ ו’) אל הכיור, כי אם כפירוש רש”י (שמות כ"ט ד') ורחצת, זו טבילת כל הגוף.  ↩

  1009. לפי סוטה ל“ג ע”ב נשאו הלויים גם את הארון חוץ משלשת מקומות. אולם הרמב"ם בספר המצוות חולק על זה ואומר: שצוונו שישאו הכהנים הארון על כתפיהם כשנרצה לשאת אותו ממקום למקום וכו'.  ↩

  1010. במדבר ג‘ ו’: הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו.  ↩

  1011. ויקרא י“ג מ”ו: בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. המחבר כותב „מחוץ לעיר“ כפי שהיה נהוג בא"י. אבל לא נרמז בשום מקום שאת הזבים והנדות היו מגרשים מתוך הבית או מתוך העיר.  ↩

  1012. ויקרא ט“ו י”ט; נדה ל“א ע”א.  ↩

  1013. במדבר י“ט י”ד; נגד אפיון ב' כ"ו.  ↩

  1014. ויקרא י"ד י‘: וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת בת שנתה וכו’. והיו נקרבים אחד לאשם, אחד לחטאת ואחת לעולה.  ↩

  1015. על מרים המצורעת אומר משה: אל נא תהי כמת (במדבר י“ב י”ב).  ↩

  1016. כונתו למנתון, נגד אפיון א' ל"א. § 281.  ↩

  1017. במדבר ה' י"ב, ראה גם פילון, על החוקים III 52.  ↩

  1018. המחבר לא דק לתאר את הסדר כמו שהיה וכפי שהוא מתואר במסכת סוטה פרק ג'. יען בימיו לא היו משקים את הסוטות ובשביל הקורא הלא יהודי חשוב הענין כשהוא לעצמו מבלי לפרטו לפרטיו. גם הסדר במשנה שונה מזה שבתורה. והשוה תוספות סוטה י“ד ע”א ד"ה מביא את מנחתה.  ↩

  1019. במדב‘ ה’ י"ח: והעמיד הכהן את האשה.  ↩

  1020. במדבר ה‘ י"ח: לפני ד’, בשער נקנור שהוא שער המזרחי כנגד קדש הקדשים.  ↩

  1021. המחבר כותב διφθέρα = דפתרה וזה נגד ההלכה, יען פרשת סוטה נכתבה על קלף (ספרי סוטה י“ז ע”ב) ולא נכתב שם אלהים לבד, אלא פרשה שלמה.  ↩

  1022. במדבר ה‘ כ"ח. ספרי: ונזרעה זרע וכו’ שאם היתה יולדת בצער יולדת ברוח, נקבות יולדת זכרים וכו'.  ↩

  1023. שמות כ' י"ג: לא תנאף, כלומר כל ביאה פסולה.  ↩

  1024. ויקרא כ‘ י“א כתוב רק: ואיש אשר ישכב את אשת אביו. ולהלן אומר המחבר גם: כמו כן לבוא אל אשת אביו. וזה לפי הספרא לפסוק זה: „ומשמע בין אשת אביו שהיא אמו ובין אשת אביו שאינה אמו“. אבל ויקרא י”ח ז’ אומר מפורש: וערות אמך לא תגלה אמך היא, להביא אמו שאינה אשת אביו.  ↩

  1025. הוא דורש את המלה „תבל“ כפירוש הראב“ע והרד”ק מענין „בלל“.  ↩

  1026. לפי ויקרא כ"א ז' אסורות לכהן זונה וחללה וגרושה. זונה – שנבעלה בעילת זנות. חללה – שנולדה מאחד הפסולים. נוסף לאלה נאסרו שפחה ומשוחררת (ספרא, יבמות, ס“א, ע”א, השוה קדמוניות IV 244) ושבויה (כתובות כ“ז ע”א. השוה נגד אפיון I 30, קדמוניות XIII 292) משום ספק זונה.  ↩

  1027. בארצות היוניות הוחזקו למפקירות עצמן הנשים העוסקות בתגרנות. השוה ספרי במדבר כ"ה א‘: ובנו להן מקולין והושיבו שם נשים זונות ומוכרין כלי פשתן וכו’.  ↩

  1028. סתם פונדקית היתה נחשבת לפרוצה. תרגום זונה פונדקיתא (יהושע ב‘ א’, ו‘ כ“ה. שופטים י”א א’, ט“ז א'. יחזקאל כ”ג מ"ד ועוד) ואף כי לפי הדין סתם תגרנית ופונדקאית מותרת לכהן, אבל הכהנים החמירו על עצמם שלא לפגוע באיסור „זונה“ מן התורה, וזו היתה בלי ספק הלכה מקובלת מזמנים קדומים כדוגמת אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה ובעלה לוקה עליה משום זונה אף כי התורה לא עשתה הבדל בין אשת ישראל לאשת כהן שנאנסה והיא מותרת לבעלה (כתובות נ“א, יבמות נ' ע”ב). השוה רב צעיר, תולדות ההלכה ב' עמוד 152. והמחבר הזכירן כפי שהיה נהוג בימיו.  ↩

  1029. כנראה שהמחבר רוצה לפרש את הצו „כי אם בתולה מעמיו יקח אשה“ (במדבר כ“א י”ד) מתוך המציאות בימיו, יען כי הכהנים היו דורשים „מעמיו“ משבטו, והיו מתחתנים בכהנים וביחוד הכהן הגדול, ולכן מצינו ערים בא“י שהיו מיושבות רק כהנים, כגון נוב עיר הכהנים, גופנית (ברכות מ“ד ע”א) והיו בה שמונים כהנים נשואים לשמונים זוגות אחיות. והמשיאין לכהונה היו מעטים. לכן בחרתי את התקון φυλέτην ולא φυλάττειν שאין לה מובן. ובנגד אפיון I 31 מביא המחבר כדברי התורה „כי לכל איש המשרת בכהונה מותר לקחת רק אשה מעמיו“ – ὁμοεθνής. – והשוה יחזקאל מ”ד נ"ב: והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו“ ופילון על החוקים I 105–107: „לא רק בתולה יקח אלא גם כהנת בת כהנים“. יחזקאל ופילון מדברים לפי המציאות בזמנם, ולא לפי הדין.  ↩

  1030. ויקרא ו' י“א: כל זכר בבני אהרן יאכלנה. ספרא: לרבות בעלי מומין. זבחים צ”ח ע"ב: בין בעלי מומין עוברים ובין בעלי מומין קבועין חולקין ואוכלין.  ↩

  1031. כלומר בשעת העבודה. השוה כריתות י“ג ע”ב שאיסור יין לכהן כדרך שכרותו.  ↩

  1032. השוה ספרי דברים ט"ו ב‘: יכול תהיה השמטת כספים נוהגת במדבר תלמוד לומר תעשה שמטה שמוט, לא אמרתי אלא בארץ ישראל וכו’.  ↩

  1033. ספרא במדבר כ“ה ו': לשכירך ולתושבך מן העכו”ם הגרים עמך.  ↩

  1034. המחבר טעה כאן יען שביעית משמטת ולא יובל. ספרי דברים ט"ו ב': מכאן אמרו שביעית משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה.  ↩

  1035. ויקרא כ“ה י”ג: בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. ספרא: זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים. ולהפך מכילתא משפטים כ“א ב‘: שביעית למכירה ולא שביעית לשנים. השוה ספרי ראה. ירושל’ קדושין א‘ ה’. ערובין י”ח ע"א.  ↩

  1036. עבד כנעני אינו יוצא ביובל.  ↩

  1037. השוה VI 273.  ↩

  1038. פרוש המלה „יובל“ קשה. רוב המפרשים מפרשים על שם התקיעה בקרן היובל. אולם הראב“ע מפרש כמו המחבר: יובל כמו שלוח חפשי כטעם יובל שי, שבה יובל איש אל אחוזתו ואל משפחתו. וכן מפרש הרמב”ן.  ↩

  1039. ויקרא כ"ה א‘: וידבר ד’ אל משה בהר סיני לאמר וכו' פרשת שמטה.  ↩

  1040. סמך המחבר מפקד העם לשמיטה יען גם בו נאמר: וידבר ד' אל משה במדבר סיני (במדבר א‘ א’).  ↩

  1041. במדבר א' מ"ט.  ↩

  1042. במדבר א' מ"ו: וחמש מאות.  ↩

  1043. כאן טעה המחבר, יען במפקד העם כתוב „מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא“ (במדבר א‘ ג’, י“ח כ' כ”ב, כ“ד, כ”ו, כ“ח, ל', ל”ב, ל“ד, ל”ו, ל“ח, מ'. מ”ב, מ"ה) מבלי להזכיר עד כמה שנים, ואילו אצל שבט לוי כתוב „מבן שלשים שנה ועד בן חמשים“ (במדבר ד‘ ג’, כ“ג, ל', ל”ה, ל“ט, מ”ג, מ"ז). גם למעלה III 196 בתרומת המשכן אומר הוא „מבן עשרים שנה ועד חמשים“ אף כי בתורה כתוב „כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה“ (שמות ל' י"ד).  ↩

  1044. II 195.  ↩

  1045. השוה תאור מחנה הרומאים, מלחמות ג‘ ה’, ב–ג.  ↩

  1046. במדבר א' נ"ג.  ↩

  1047. המקור משובש. נוסחא אחרת 23.800. במדבר ג' ל"ט עשרים ושנים אלף.  ↩

  1048. ἀσώσρα.  ↩

  1049. במדבר י‘ ג’.  ↩

  1050. במדבר י‘ ו’ לא נזכרות התרועות השלישית והרביעית ומסע ששת השבטים האחרונים. אולם בתרגום השבעים נמצאת הוספה זו לפסוק זה, והשוה במדבר ב' י“ח–ל”א.  ↩

  1051. במדבר י‘ י’: וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות וכו'. שבת לא נזכרה. אולם הספרא לפסוק זה אומר: וביום שמחתכם אלו שבתות.  ↩

  1052. במדבר ט‘ ב’.  ↩

  1053. לפי במדבר ל“ג ט”ז נסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאוה ואחרי כן בחצרות.  ↩

  1054. הוא לא עשה זאת.  ↩

  1055. Ἐσερμώθ. תע': Ἀσηρώθ.  ↩

  1056. ויהי העם כמתאוננים היה בקברות התאוה ולא בחצרות.  ↩

  1057. קרוב לפירושו של הראב"ע: בלתי אל המן עינינו, כי מן השמים ירד. כלומר יכול בכל יום לחדול.  ↩

  1058. זה אינו בתורה.  ↩

  1059. לפי במדבר י“א י”ג, משה הוא האיש המפקפק ושואל מאין לי בשר לתת לכל העם הזה וכו'. כנראה ששינה המחבר לבל יתמהו הקוראים הגויים איך פקפק משה ביכולת אלהים.  ↩

  1060. Καβρωθαβά.  ↩

  1061. המחבר תרגם לפי התרגום השבעים ἐπιθυμίας μνημείαι = ציונים על קברות בעלי התאוה.  ↩

  1062. Φάραγξ. תע': Φαράν.  ↩

  1063. הפך מדברים א‘ כ"ב: ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו וכו’.  ↩

  1064. במדב‘ י“ג כ”א: ויעלו ויתורו את הארץ ממדבר צין וכו’.  ↩

  1065. Ἀμάθη. במדבר י“ג כ”א: ממדבר צין עד רחב לבוא חמת.  ↩

  1066. הפרט הזה אינו מרומז בתורה.  ↩

  1067. לפי במד‘ י"ד י’ אמרה כל העדה לרגום אותם באבנים אחרי שדברו יהושע וכלב.  ↩

  1068. במדבר י“ד י‘: וכבוד ד’ נראה, רש”י ע“פ במדב' רבה ח”ז י"ג: הענן ירד שם.  ↩

  1069. השוה לזה את הספור על אודות אדריאנוס ורבי יהושע בן חנניה – רות רבה ג‘ ב’ – א"ל אנא טב ממשה רבך וכו' עד דאת קיים בטלה גזרתך ומשה רבינו משעה שגזר עלינו לא תבערו אש בכל מושבותיכם לא מדליק יהודאי נור בשבתא מיומוהי ועדיין לא נתבטלה גזרתו עד השתא.  ↩

  1070. הרב ש. קליין רוצה להתאים מה שמסופר כאן עם מה שמסופר פסחים ג‘ ע"ב על אודות ר’ יהודה בן בתירה (Jeschurun 1920, 459) [פ.].  ↩

  1071. פה טעות בדברי המחבר. ישמעאל בן פאבי שמש בכהונה הגדולה בשנות 59–61 בזמנו של נירון קיסר ואילו קלאבדיוס קיסר מת בשנת 54.  ↩

  1072. אפשר שהרעב שנזכר כאן הוא המסופר במעשה השליחים כ"ג ב' והכהן הגדול הוא חנניה. [פ.]  ↩

  1073. מדימנה סיקלית בת 52,392 ליטר, מדימנה אתיקית בת 51,84 ליטר.  ↩

  1074. השוה דברים ט‘ ד’–ו‘: אל תאמר בלבבך בהדֹף ד’ אלהיך אותם מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ד‘ לרשת את הארץ הזאת וכו’ וידעת כי לא בצדקתך ד‘ אלהיך נותן לך וכו’.  ↩

  1075. במדבר י“ד מ”ה: ויכום ויכתום עד החרמה. יוצא למחבר אפוא מתוך כפל הלשון „ויכום ויכתום“. ואולי כפירוש הראב"ע: עד החרמה – שם מקום, ויש אומרים עד שהחרימום.  ↩

  1076. לפי במדבר י“ד כ”ה אומר אלהים למשה „מחר, פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף“ קודם שהעפילו בני ישראל לעלות אל ראש ההר.  ↩

  1077. Κορῆς. תע': Κόρε.  ↩

  1078. אמר רבי חמא בר חנינא שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים אחת נתגלתה לקרח וכו'. אמר רבי לוי משאוי שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות בית גנזיו של קרח וכולהו אקלידי וקליפא דגלדא (פסחים קי“ט ע”א. סנהדרין ק“י ע”א).  ↩

  1079. ויקח אין ויקח אלא משיכה בדברים רכים שנמשכו כל גדולי ישראל והסנהדראות אחריו (במדבר רבה י"א א‘. תנחומא קורח א’).  ↩

  1080. שמות ו‘ ט“ז י”ח. במדבר י"ו א’.  ↩

  1081. לפי במדבר רבה י"ח א' נחלק קורח על שנתקנא בנשיאותו של אליצפן בן אחי אביו. וכן בתנחומא.  ↩

  1082. Δαθάμος, Ἀβιράμος. תע': Δαθάν, Ἀβείρων.  ↩

  1083. שמות ו‘ י"ד: אלה ראשי בית אבותם, בני ראובן בכור ישראל חנוך וּפַלוּא וכו’. Φάλαος. תע‘: Φάλλους. אולם במדבר ט"ז א’ נזכר און בן פלת יחד עם דתן ואבירם. וכבר עמד על זה האברבנאל שכתב: ופלת הוא פלוא והיו לו שני שמות.  ↩

  1084. ובקשו לסקלו לפיכך וישמע משה ויפול על פניו (במדבר בה י"ח ב').  ↩

  1085. וידבר אל קֹרח ואל כל עדתו וכו' (במדב‘ ט"ז ה’). העדה הם מאתים וחמשים האיש.  ↩

  1086. שהיה מבקש ממנו שיחזור בו ואומר לפניו דברים רכים (במדב‘ רבה י"ח ח’). הנאום הארוך לא נזכר בתורה. והשוה פירוש המלבי"ם לפסוק זה: הדבור הוא הדבור באורך שדבר להם בעל פה (פסוק ה': וידבר אל קֹרח) והאמירה (פסוק ח': ויאמר משה אל קֹרח) מציין הלשון שאמר להם כפי הנכתב בתורה.  ↩

  1087. השוה לרעיון הצפון בדבריו במדבר י“א כ”ט: מי יתן כל עם ד‘ נביאים כי יתן ד’ את רוחו עליהם.  ↩

  1088. קהת.  ↩

  1089. במדבר ט“ז כ”ה: וילכו אחריו זקני ישראל.  ↩

  1090. ההוספה הזאת „לראות מה רוצה משה לעשות“ נמצאת בתרגום הערבי לבמדבר (לפי Thakeray).  ↩

  1091. במדבר ט“ז ל”ב: ותבלע אותם ואת בתיהם, והשוה ראב"ע: ואת בתיהם. שם כולל לנשיהם ובניהם וטפם.  ↩

  1092. ככה מפרש גם הרמב“ן במדבר ט”ז י"ג: וטעם ויאבדו מתוך הקהל כי ברגע פתחה הארץ את פיה וסגרה אותה עליהם ולא נודע מקומם איו.  ↩

  1093. כל זה לא מרומז בתורה.  ↩

  1094. לפי במדבר ט“ז כ”ד: העלו מסביב למשכן קרח ודתן ואבירם ופסוקים כ“ז, ל”ב, יוצא שקרח היה מן הנבלעין יחד עם דתן ואבירם, אולם מפסוק י“ט ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אהל מועד נראה שהיה בין הנשרפין. ולכן יש בתלמוד סנהדרין ק”י ע"א מחלוקת אם היה קרח מן השרופין או מן הבלועין ולפי דעה אחת היה גם מן השרופין וגם מן הבלועין, וכן במדרשים.  ↩

  1095. במדב‘ י"ז ו’: אתם המיתם את עם ד'. והשוה ראב"ע: יתכן שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם את המקריבים.  ↩

  1096. לפי במדבר י“ז י”ז רשמו הנשיאים את שמותיהם על המטות ולא את שמות השבטים.  ↩

  1097. וכן בתרגום השבעים לבמדבר ל“ה ד': מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב. אולם למעשה היו אלפים אמה כמו שמוכיח הפסוק הבא וכפירוש רש”י: אלף הפנימיים למגרש והחיצונים לשדות וכרמים. אולם הרמב“ם הלכות שמטה ויובל י”ג פוסק שהיו אלפים אמה חוץ ממגרש הראשון שהיה בן אלף אמה.  ↩

  1098. השוה להלן § 205, 240. כנראה סובר המחבר כרבי אלעזר בן עזריה שאומר המעשר ניתן אף לכהנים (יבמות פ“ו ע”ב).  ↩

  1099. יהושע כ"א ד': ויהי לבני אהרן הכהן מן הלוייים ממטה יהודה וממטה השמעוני וממטה בנימין בגורל ערים שלש עשרה.  ↩

  1100. תרומת המעשר. במדבר י“ח כ”ו. השוה לענין מתנות הכהנים והלויים נחמיה י‘ ל"ו–מ’.  ↩

  1101. שמות ל“ד כ‘ מדובר על פטר חמור ולא שאר בהמה טמאה. אמנם במדב’ י”ח ט“ו כתוב: ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, אבל ההלכה היא רק בכור חמור. השוה ספרי לפסוק זה ובכורות ה' ע”ב. יוסף הסתמך על הפסוק הזה ולא מצא לנחוץ לבאר ליוונים שהכוונה לבכור חמור. פילון מדבר גם על פדיון בכור סוסים וגמלים ושאר בהמות בית.  ↩

  1102. השוה בכורות י“א ע”א: הרי אמרו עין יפה בסלע עין רעה בשקל בינונית ברגיא. אמר רבא הילכתא ברגיא וכמה תלתא זוזי. רגיל הכא ורגיל הכא, כלומ' פחות מסלע ויותר משקל. אולם ההלכה היא בשה שוה שקל וחצי ולא בכסף.  ↩

  1103. דברי המחבר בלתי מובנים. במדבר ו' י"ח נאמר „ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים“. אולי כוונתו לזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד שהם לכהן יחד עם חזה התנופה ושוק התרומה.  ↩

  1104. ערכו עליו. במדבר כ"ז ב‘: איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לד’.  ↩

  1105. המחבר מקצר ואינו מפרט פרטי הערכין.  ↩

  1106. דברים י“ח ג‘ נאמר: ונתת לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. אולם ויקרא ז’ ל”א: והיה החזה לאהרן ולבניו. והשוה במדבר י“ח י”ח. וחולין ק“ל ע”א: הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ וכו', וחולין קל“ד ע”א: הזרוע זה זרוע ימין.  ↩

  1107. III 230–232.  ↩

  1108. דברים ב‘ ה’: אל תתגרו בם וכו'.  ↩

  1109. דברים ב‘ ח’: ונפן ונעבור דרך מדבר מואב.  ↩

  1110. מועד קטן כ“ח ע”א: ואמר רבי אלעזר אף מרים בנשיקה מתה. מת פתאום זו היא מיתה חטופה, לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות אבל הגיע לגבורות זו היא מיתת נשיקה. וראה ב“ב י”ז ע"א.  ↩

  1111. לא נזכר בתורה, אולם השוה הראב"ע לבמדבר כ‘ א’: בחדש הראשון בשנת הארבעים והנה אין בתורה כלל שום מעשה או נבואה רק בשנה הראשונה או בשנה הארבעים. השוה גם ספר הישר ע' 130.  ↩

  1112. לפי מגילת תענית מתה מרים בעשירי בניסן. לפי תיוב"ע באו ישראל למדבר צין בעשירי לניסן ומיתת תמן מרים, ולא ברור באיזה יום.  ↩

  1113. הוספה לפי נמוסי היוונים.  ↩

  1114. בתורה מדבר צין.  ↩

  1115. Σείν.  ↩

  1116. לא נזכר בתורה. אולי בכדי להתאים למשה ולאהרן שאצלם כתוב שהעם בכה אותם שלשים יום וכמו שהשוו חז"ל את שלשתם שמתו בנשיקה ושלא שלטו בהם רמה ותולעה (ב“ב י”ז ע"א).  ↩

  1117. גם מועד קטן כ“ח א' רוצים חז”ל לפרש את סמיכת הפרשיות מרים ופרה אדומה: מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת הצדיקים מכפרת. לפי מדרש תדשא פרק י' נעשתה הפרה האדומה בשני בניסן. ולכן מקשר המחבר את מיתת מרים בראשון לניסן עם הפרה האדומה שנעשתה בשני בניסן. אולם לפי במדבר רבה י“ג י”ד נעשתה בשנה השנית ליציאת מצרים.  ↩

  1118. לפי ההלכה צריכה להיות דוקא פרה ולא עגלה. השוה ספרי ומסכת פרה א‘ א’.  ↩

  1119. ספרי במדבר י“ט ג': ונתתם אותה זו נעשית באלעזר ושאר הפרות נעשית בכהן גדול דברי רבי מאיר, רבי יוסי ורבי אליעזר בן יעקב אומרים זו נעשית באלעזר ושאר הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט. והשוה יומא מ”ב ע"ב: איכא דאמרי לדורות בכהן גדול ואיכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט. מס‘ פרה ג’ ח': סמכו ידיהם עליו ואומרים לו אישי כהן גדול טבול אחת.  ↩

  1120. בתורה: איש טהור.  ↩

  1121. Ἄρκη. אצל Euseb. Ἀρκέμ. השוה להלן § 161.  ↩

  1122. Πέτρα. בימיו של יוסף היתה בירת הנבתאים.  ↩

  1123. במדבר ל“ג ל”א. סדר עולם רבה ט'.  ↩

  1124. Ἀρνῶν. המחבר משמיט את המלחמה עם מלך ערד וגם את ענין נחש הנחושת. ואולי לא הזכיר המחבר את המלחמה עם מלך ערד, יען כי המלחמה נגמרה בימי יהושע. והשוה את דברי הרמב“ן לבמדבר כ”א א'.  ↩

  1125. במדבר כ“א י”ג: היוצא מגבול האמורי. אולם אחרי כן נקרא השטח הזה Arabia Petraea.  ↩

  1126. במדבר כ“א י”ג: משם נסעו ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר.  ↩

  1127. ים המלח.  ↩

  1128. Σιχών. תע': Σήων.  ↩

  1129. Drimer, JOseph. p. 11 הראה שכל התאור לקוח מ־ Thucydides VII 83.  ↩

  1130. במדבר כ"א ד': ותקצר נפש העם בדרך.  ↩

  1131. לא נזכר בתורה.  ↩

  1132. דברים ב‘ כ"ד: ראה נתתי בידך את סיחון וכו’.  ↩

  1133. מלחמת סיחון היתה מיד אחרי מות אהרן, ואהרן מת בחודש אב.  ↩

  1134. תרגמתי עם Naber νάματος.  ↩

  1135. Ὢγης.  ↩

  1136. Γαλαδήνη. Γαυλανίτις. בתורה נקרא עוג מלך הבשן. אולם המחבר קורא את השטח הזה בשמות שהיו לו בזמנו, אף כי הבשן השתרע בשטח קטן מהגלעד והגולן ביחד.  ↩

  1137. הוספה בטעם היוונים.  ↩

  1138. Ῥαβαθᾶ.  ↩

  1139. דברים ג‘ ד’–ז'.  ↩

  1140. Ἰεριχοῦ. תע': Ἰεριχώ.  ↩

  1141. Μαδιανίτες. תע': Μαδιάν.  ↩

  1142. Βὰλακος.  ↩

  1143. דברי ב‘ ט’: ויאמר ד‘ אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכו’.  ↩

  1144. השוה במדב‘ רבה כ’ ד‘: מנהיג שלהם במדין נתגדל נדע מהן מדותיו וכו’. אולם ראה גם § 107.  ↩

  1145. Βάλαμος. תע': Βαλαάμ.  ↩

  1146. סנהדרין ק“ו ע”א: וא"ר יוחנן שהיה נביא בתחלה ולבסוף קוסם (במדבר רבה כ‘ ז’).  ↩

  1147. המחבר משתמש במלה „צבא“ במובן „עם“ כמו שמות י“ב י”ז: הוצאתי את צבאותיכם.  ↩

  1148. השוה: אסקיה לבלעם בנגידא וכו' מהו לאידבוקי בהוא א"ל לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים (גיטין נ“ז ע”א).  ↩

  1149. שבלעם היה שונא ישראל ורצה לקללם השוה במדבר רבה כ‘ ח’. תנחומא בלק כ"ב כ‘. ילקוט שמעוני בלק: כיון ששלח לו בלק לכה נא ארה לי באותה שעה היה שמח שמחה גדולה וכו’.  ↩

  1150. השוה ברכות ז' ע"א: ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם.  ↩

  1151. בימי המחבר כבר מלאו היהודים את ארצות הגולה.  ↩

  1152. וישם ד‘ דבר בפי בלעם. שעיקם פיו ופיקמו כאדם הקובע מסמר בלוח וכו’ (במדב‘ רבה כ’ ט"ז).  ↩

  1153. השוה: מלמד שמתנבאין ואינן יודעין מה מתנבאין (ב“ב קי”ט ע"ב). אמר רבי אליעזר בשם ר‘ יוסי בן זמרא כל הנביאים שהיו מתנבאין לא היו יודעין מה היו מתנבאין אלא משה וישעיה וכו’ (מדרש תהלים מזמור צ‘ ד’).  ↩

  1154. כלו': אחרי שאלהים מלא את נפשנו בדברו, אין בידינו לשנות ולדבר אחרת.  ↩

  1155. לפי במדב' כ“ג י”ג בלק הוא המציע לבלעם.  ↩

  1156. השוה תיוב“ע במדבר כ”ג י"ט: ויקום שליט מדבית יעקב ויוביד וישיצי שיזבותא דמשתייר מן קוסטנטיני קרתא חייבתא וכו'.  ↩

  1157. Thackeray משוה פה את דברי תע' ישעיה נ“ז י”ז הקוראים במקום „בעון בצעו קצפתי ואכהו“ „בעונו רגע קצפתי“.  ↩

  1158. השוה ברוך ד' כ"ט: והמביא עליכם את הרעות שמחת עולם הוא יביא לכם בישועתכם.  ↩

  1159. הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכו' (במדבר ל“א ט”ז. סנהדרין ק“ו ע”א. במדבר רבה כ'. תנחומא במדבר כ“ד כ”ה).  ↩

  1160. השוה לפרק זה את דברי הסקיתים אל האמזונות: יש לנו הורים ויש לנו גם רכוש וכו' הירודוט IV 114.  ↩

  1161. עדיין לא נאסר יינן של עכו“ם לישראל (ספרי וישב ישראל בשטים ג'). והשוה אגרת אריסטיאס קמ”ב: ולכן לבלתי התערבנו באחרים ולבלתי סורנו מן הדרך גדר בעדנו בדיני טהרה במאכל ובמשתה ומגע ושמיעה וראיה [פ.].  ↩

  1162. באחרונה חזרו לעשות להם מרזיחים והיו קוראים להם ואוכלים (ספרי וישב ישראל בשטים ג).  ↩

  1163. Ζαμβρίας. תע': Ζαμβρεί.  ↩

  1164. Χοσβία. תע': Χασβεί.  ↩

  1165. Σούρος. תע': Σούρ.  ↩

  1166. אין רמז בתורה לוכוח הזה בין משה לזמרי. אולם בתיוב“ע כ”ה ו‘ ובמדבר רבה כ’ כ"ה נמצא כעין שיחה בין משה ובין זמרי.  ↩

  1167. השוה III 74.  ↩

  1168. השוה ב“ב י”ד ע“ב: משה כתב ספרו ופרשת בלעם. – להערתו של Weill הרוצה לדייק מתוך דברי המחבר שפרשת בלעם היתה כתובה תחלה בספר בפני עצמו השוה דברי השל”ה דף שס"ד החושב גם הוא כך.  ↩

  1169. ראה I 108.  ↩

  1170. Ὠχός, Σούρης, Ῥοβέης, Οὔρης, Ῥέκμος. תע': Εὔειν, Σούρ, Ῥοβόκ או Ῥοβέ, Ὅυρ, Ῥοκόμ.  ↩

  1171. למעלה, § 82, נקראת העיר Ἂρκη.  ↩

  1172. בתורה שבעים ושנים אלף.  ↩

  1173. בתורה ששים ואחד אלף.  ↩

  1174. לפי במדבר ל“א כ”ח: אחד נפש מחמש המאות.  ↩

  1175. במדבר כ“ז י”ח.  ↩

  1176. במדב' ל"ב.  ↩

  1177. במדב‘ ל“ה י”א. דבר’ ד' מ"א.  ↩

  1178. כלו' ארבע ערים בחלקו של ראובן, ארבע בחלקו של גד ושתים בחלקו של חצי שבט מנשה.  ↩

  1179. השוה מכות י“א ע”ב: ר' יוסי הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם ורשות ביד כל אדם ורבי עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם חייבין עליו. המחבר סובר אפוא כרבי עקיבא וההלכה כמותו.  ↩

  1180. Βόσορα. תע‘: Βοσόρ. דברים ד’ מ“ג: את בצר במדבר בארץ המישור לראובני וכו‘. יהושע כ’ ח'. דהי”א ו‘ ס“ג. בירמיה מ”ח כ"ד נקראת בצרה. ולפלא דברי בראש’ רבה צ"ח י': ששה עיר אתהן ואת מגרשיהן כולן משל שמעון היו.  ↩

  1181. Ἀρίμανος. תע‘: Ἀρημώθ. קדמונ’ VII 398 Ἀραμαθά או Ῥαμάθη.  ↩

  1182. Γαυλανά. תע': Γαυλών.  ↩

  1183. Βατανίς. את השם בשן מתרגמים כל התרגומים מַתְנָן או בוּתנַיָא. יוסף קורא לה בכל מקום  ↩

    בַתַנֵיאָה.

  1184. לא ראשי שבט מנשה נגשו אל משה ושאלו כי אם בנות צלפחד עצמן (במדב‘ כ"ז א’). ראשי האבות שאלו רק אחרי כן שלא תעבור נחלת צלפחד לשבט אחר (במדב‘ ל"ו א’).  ↩

  1185. Σωλοφάν. תע': Σαλπαάδ.  ↩

  1186. המצוה הזאת נאמרה רק לשעתה. ב“ב ק”כ ע“א: זה הדבר דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. תענית ל' ע”ב, ספרי במדבר מ‘: וכל בת יורשת נחלה ולא תסוב נחלה ממטה למטה בדבור אחד נאמרו. תיוב“ע במדבר ל”ו ו’. המחבר מוסר את הדין כמסופר בתורה אף כי בזמנו לא היה הדין נהוג.  ↩

  1187. Ἀβίλη. היא אבל השטים (במדב' ל“ג מ”ט). הככר הפורה מול יריחו, ששים ריס = 11,25 ק“מ עד הירדן (קדמונ‘ V 4, מלחמ’ IV 438). השוה ערובין נ”ה ע“ב. יומא ע”ה ע“ב: מבית הישימות עד אבל השטים י”ב מיל. ונקרא גם ערבות מואב.  ↩

  1188. דברים ל"א ב‘: ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וד’ אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה.  ↩

  1189. דבר‘ ל“ב ט”ו: וישמן ישורון ויבעט וכו’.  ↩

  1190. ההפך מהבטחת משה – דברים ל‘ ב’ ג‘ – ושבת עד ד’ אלהיך ושמעת בקולו וכו'.  ↩

  1191. דברים י"ב ג': ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. והשוה דברי רבי עקיבא בספרי לפסוק זה, המפרש לשנות להם שם שלא יזכרו.  ↩

  1192. לפי דברים רבה י“א ו' ותנחומא ואתחנן אומר זאת הקב”ה: מי יבקש עליהם רחמים בשעה שחוטאין לפני.  ↩

  1193. השוה תנחומא ואתחנן: אף ישראל לא עמדו עליו ואמרו לו משה רבינו הרבה הכעסנוך והרבינו עליך טורח מחול לנו.  ↩

  1194. השוה גיטין ס' ע“א: א”ר יוחנן משום רבי בנאה תורה מגילה מגילה ניתנה. והשוה תוספות ד"ה תורה חתומה ניתנה.  ↩

  1195. ולכן השמיט מספר דיני עבדים, דיני ירושה ועוד.  ↩

  1196. אשר לחשיבות יסוד ערים בא“י השוה סנהדרין ק”ב ע“ב: א”ר יוחנן מפני מה זכה עמרי למלכות מפני שהוסיף כרך אחד בא"י.  ↩

  1197. ספרי דברים י“ד ה‘: כי אם אל המקום אשר יבחר ד’ אלהיכם מכל שבטיכם על פי נביא יכול תמתין עד שיאמר לך נביא וכו' דרוש ואח”כ יאמר לך נביא.  ↩

  1198. השוה לזה דברי משה: ואנו אין לנו אלא ד' אחד ותורה אחת ומשפט אחד ומזבח אחד וכהן גדול אחד (במדבר רבה י"ח ו'). פילון על הקדושה M 223. נגד אפיון II 193.  ↩

  1199. ויקרא כ“ד ט”ז כתוב רק „רגום ירגמו בו“, אולם לפי הדין „כל הנסקלין נתלין“, ספרי דברים כ“א כ”ב. סנהדרין מ“ו ע”א.  ↩

  1200. לפי הספרי ממתינים לו עד חשיכה ותולים אותו ומתירים אותו.  ↩

  1201. דברים י“ד כ”ב. במעשר שני הכתוב מדבר. המחבר מקצר ואינו מבאר את הפרט „כי ירבה ממך הדרך“ כי זה לא יעניֵן את הקורא היוני. חשוב בשבילו הרעיון המונח במצוה זו.  ↩

  1202. למעלה § 68.  ↩

  1203. ספרי דברים י“ד כ”ו: נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים.  ↩

  1204. השוה את מאמר חז"ל היפה המביע את אופי עם ישראל „אלהיהם של אלו שונא זימה הוא“ (סנהדרין ק“ו ע”א).  ↩

  1205. נגד דברי חז"ל המפרשים: איזהו מחיר כלב האומר לחברו הילך טלה תחת כלב זה וכו' (ספרי דברים כ“ג י”ט, תמורה ל' ע"א) כנראה בא לידי פירוש זה בגלל סמיכות הפרשיות אתנן זונה ומחיר כלב.  ↩

  1206. המחבר מפרש שמות כ“ב כ”ז: „אלהים לא תקלל“ לא אלהים ממש כדעת רבי עקיבא או דַיָנִין כדעת רבי ישמעאל (מכילתא. סנהדרין נ“ו ע”א, ירושל‘ סנהדרין ז’ ח') אלא כמו שמתרגמים השבעים אלהים θεούς, וכן שמות כ“ג י”ג: ושם אלהים אחרים לא תזכירו כלו' לגנאי. השוה גם נגד אפיון II 237. פילון חיי משה II 205. על החוקים I 53. וכן אמרו דרך אגב בגמרא: עבודה זרה נמי איקר אלוה, דכתיב אלהי כסף ואלהי זהב (שבועות כ“ט ע”א).  ↩

  1207. דברים ז' כ"ה: לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. גם פה מפרש המחבר נגד פרוש המסורה.  ↩

  1208. הנמוק הזה סברת המחבר. במשנה כלאים ט‘ א’ נאמר רק: אין הכהנים לובשין לשמש במקדש אלא צמר ופשתים לבד. השוה יומא מ“ו ע”א.  ↩

  1209. דברים ל“א י'–י”ג לא נאמר מי יקרא. סוטה מ“א ע”א נאמר שהמלך היה קורא ונזכר שם המלך, אגריפס. חז“ל לא ביארו מי היה קורא עד שלא הוקם מלך בישראל. אמנם במלכים ב' כ”ג ד‘ נאמר שיאשיהו המלך בעמדו על העמוד בבית ד’ קרא באזני כל העם למקטן ועד גדול את דברי ספר הברית הנמצא בבית ד' – אבל זה כנראה היה רק בפעם ההיא. האברבנאל בפירושו על התורה כתב שהגדול שבעם, שהוא המלך או השופט יקרא את ספר התורה נגד כל ישראל. ולכן לחנם מקשים כאן על המחבר ומתלבטים לתרץ אותו. יוסף מדבר כמו שהיה המצב ברוב ימי הבית השני שלא היה מלך בישראל וגם בשנים שלפני החורבן היו אגריפס הראשון והשני לרוב מחוץ לירושלים.  ↩

  1210. לא ברור איזה חלק מספר משנה תורה היה קורא. השוה סוטה מ“א ע”א: וקורא מתחילת אלה הדברים עד שמע ושמע והיה אם שמוע, עשר תעשר, כי תכלה לעשר ופרשת המלך וברכות וקללות עד שגומר כל הפרשה. אולם הרמב"ם הלכות חגיגה ג‘ ג’, פוסק שהיה קורא כל ספר דברים.  ↩

  1211. דברים ל“א י”ב נאמר: וגרך אשר בשעריך.  ↩

  1212. דברי‘ ו’ ד': ושננתם לבניך.  ↩

  1213. דברי‘ ו’ ט': ובשכבך ובקומך. החובה להזכיר יציאת מצרים גם ערבית, ראה ברכות י“א ע”א.  ↩

  1214. בלתי מובן. כנראה מעתיק אחד לא הבין את ענין המזוזה ורצה לבאר דבר מה ולא ידע מה.  ↩

  1215. כמו שדרשו נשבע ד' בימינו ובזרוע עוזו, בימינו זו תורה ובזרוע עוזו אלו תפלין (ברכות ו' ע"א).  ↩

  1216. תפלין של ראש שאסור לכסותן ותפלין של יד (מנחות ל“ד ע”ב).  ↩

  1217. השופטים היו או סנהדריה קטנה של עשרים ושלשה או בית דין של שלשה. כנראה חושב הוא על שבעה טובי העיר (מגילה כ“ו ע”א). במלחמת ב' 571 מספר יוסף שמינה בגליל שבעה שופטים בכל עיר ועיר להביא לפניהם כל ריב קטן. גם להלן § 287 מדובר על שבעה שופטים.  ↩

  1218. השוה דברי הימים ב‘ י“ט י”א: ושוטרים הלויים לפניכם. דעת המחבר כספרי דברים י"ז ט’: אל הכהנים הלויים – מצות בית דין שיהיו בו כהנים ולויים. והשוה דברי הימים ב‘ י"ט ח’: וגם בירושלם העמיד יהושפט מן הלויים והכהנים ומראשי האבות לישראל למשפט ד' ולריב.  ↩

  1219. בנגד אפיון II 27 אומר המחבר ששופט המקבל שוחד חיב מיתה.  ↩

  1220. השוה תהלים פ“ט ט”ו: צדק ומשפט מכון כסאך [פ.].  ↩

  1221. לפי דברים י“ז ח' הדַיָן עצמו הולך ושואל. ושוים דברי המחבר לדברי פילון, על החוקים IV 190–191 שלפיהו אינו משמש בית הדין שבירושלים אלא להכרעת הספקות המובאים לפניו מבתי הדינין שבערים, ולמשנה סנהדרין י”א ב‘ ותוספתא שם ז’ ה'.  ↩

  1222. וכן סובר פילון, על החוקים IV 190 שהכהן הגדול עמד בראש הסנהדרין. והשוה לזה ג. אלון ב„ציון“ ג' 306.  ↩

  1223. ראה Hoffmann, Der oberste Gerichtshof p 25. רב צעיר, תולדות ההלכה II 73, הערה, המשתדלים לשוא לתרץ את דברי המחבר.  ↩

  1224. מלחמות ב‘ כ’ ה'.  ↩

  1225. ספרי דברים י“ט י”ז. שבועות ל' ע“א. שבת ל”ב ע"ב: נשים דעתן קלות.  ↩

  1226. בבא קמא פ“ח ע”א.  ↩

  1227. הנימוק הזה אינו לא בתורה ולא בדברי חז"ל. נשים אינן מעידות כי כתוב ועמדו שני אנשים. העבדים – כי כתוב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו.  ↩

  1228. כלומר שנגמר הדין על פי עדותו אעפ"י שלא נהרג הנאשם עדיין (מכות ה' ע"כ). המחבר מקשר כאן דין עד זומם.  ↩

  1229. לפי סוטה מ“ד ע”ב מודדים חמשה מבית דין הגדול שבירושלים ואילו זקני אותה העיר ואפילו הם מאה רוחצין את ידיהם. השוה רמב"ם הלכות רוצח ט‘ ג’.  ↩

  1230. סוטה מ“ה ע”א: ומורידין אותה לנחל איתן כמשמעו קשה ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד. אולם לפי הרמב"ם הלכות רוצח ט‘ ב’ נחל ששוטף בחזקה הוא איתן האמור בתורה.  ↩

  1231. Ἀριστοκρατία.  ↩

  1232. השוה המחלוקת אם מצוה להעמיד מלך או רשות. לפי הספרי מצוה: תשים עליך מלך, זו מצות עשה. סנהדרין כ' ע"ב. גם פילון על החוקים IV 157 חושב למצוה. אחרת המחבר, שלפי דעתו רשות. השוה VI 3. 3; 4. 4.  ↩

  1233. רמב"ם הל‘ מלכים ד’ י‘: ובכלל יהיו מעשיו לשם שמים ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאת העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ד’.  ↩

  1234. אין מוציאין למלחמת הרשות אלא ע"פ בית דין של שבעים ואחד (סנהדרין כ' ע"ב). מיד יועצים באחיתופל ונמלכים בסנהדרין וכו' (ברכות ג' ע"ב).  ↩

  1235. השוה ספרי לדברים י“ט י”ד: בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לאו אחד בלבד.  ↩

  1236. השוה דברי הראב“ע לפסוק הנ”ל: ונסמכה פרשה זו כי הסגת גבול מביא לידי ריב ומכות ורציחה על כן כתוב אחרי זאת נפש בנפש וכו'.  ↩

  1237. טעם דומה לזה נותן הרמב“ם במו”נ ג' ל“ז וגם הרמב”ן לויקרא י“ט כ”ג.  ↩

  1238. דברים י“ז כ”ט: ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו, לא נאמר אמנם בנטע רבעי כי אם במעשר שני, אולם דיניהם שוים אלה לאלה.  ↩

  1239. גם הרמב“ם במו”נ וגם הרמב“ן לויקרא י”ט י"ט משתדלים למצוא טעם למצות כלאים.  ↩

  1240. דברים כ“ד י”ט: למען יברכך ד' אלהיך בכל מעשה ידיך.  ↩

  1241. כי תבוא בכרם רעך וכו' (דברים כ“ג כ”ה) מדבר רק בפועל העוסק במלאכתו. ואילו בבא מציעא צ“ב ע”א נמסרה דעה כזו של המחבר: דאמר רב מצאתי מגילת סתרים בי רב חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אומר כי תבוא בכרם רעך בביאת כל אדם הכתוב מדבר.  ↩

  1242. לפי הדין לוקים המכלה פאת שדהו, המעולל כרמו, המלקט לקט, הפורט כרמו, הלוקח עומר השכחה והחוסם בהמה בעת מלאכה.  ↩

  1243. דברים כ“ד כ”ב: וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה.  ↩

  1244. הבטוי לא מדויק, יען בשנה שלישית וששית הופרשו רק מעשר ראשון ומעשר שני. אולם תיוב“ע לדברים כ”ו י“ג מזכיר: ומעשר תליתאי תיסך ותיכול קדם ד'. והשוה ראב”ע לדברים י“ד כ”ח: מקצה שלש שנים זה מעשר שלישי.  ↩

  1245. בכורים ג‘ ה’: הגוזלות שעל גבי הסלים היו עולות וכו'.  ↩

  1246. בקצת כתבי יד נמחקה המלה בכורים ταῖς ἀπαρχαῖς ובאחדים ישנה, וגרסתי כמוהם והשוה רש“י דברים כ”ו י“ג: וגם לרבות תרומה ובכורים. רמב”ם מעשר שני י“א י”ד: וכן אם לא היה לו אלא בכורים בלבד מתודה.  ↩

  1247. השוה ברכות מ“ח ע”ב: כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ וכו'. השוה Weill, Réj 1926 125–131.  ↩

  1248. השוה לפרק זה נגד אפיון II 24.  ↩

  1249. כלו' בנות חורין לא שפחות.  ↩

  1250. אחדים קוראים λιπούσαν במקום λυπῶν ואז המשפט „ולא אשר עזבה את בעלה הראשון“.  ↩

  1251. כלומר הקידושין אינם תופסין. הבטוי לקוח ממנהג הרומאים שהזוג היה מקריב לאלים בשעת הנשואין. אגב, זונה אסורה רק לכהן בלבד (ויקרא כ"א ז').  ↩

  1252. הרעיון הזה מובע גם אצל Plutarch, de educatione. ישא אשה הוגנת לו (נדה ע‘ ע"ב, קידושין ע’ ע"א).  ↩

  1253. ספרי לדברים כ“ב ט”ו: ולקח אבי הנערה ואמה. לא אב ולא אם מנין תלמוד לומר והוציאו את בתולי הנערה מכל מקום. כתובות ל“ט ע”א.  ↩

  1254. ספרי דברים כ“ב י”ט: ולו תהיה לאשה, נמצא בה דבר זימה או שאינה ראויה לבוא בישראל, יכול יהיה רשאי לקיימה וכו'.  ↩

  1255. דברים כ“ב י”ח: ויסרו אותו וענשו אותו מאה כסף. כתובות מ“ה ע”ב: תנו רבנן המוציא שם רע לוקה ונותן מאה סלע.  ↩

  1256. כלומר לא בת כהן.  ↩

  1257. סתם כאן המחבר שהיא נדונה רק אם היתה כבר ארוסה, אבל לא כשחטאה בעודה פנויה. (סנהדרין ג' ע"ב).  ↩

  1258. נגד ההלכה שהנשרפין נשרפו על ידי פתילה בתוך הפה. אבל לא ברור אם המחבר סובר פה כדעת הצדוקים. השוה סנהדרין נ“ב ע”א: מעשה בבת כהן שזינתה שהקיפוה חבילי זמורות ושרפוה.  ↩

  1259. דברים כ“א י”ז.  ↩

  1260. השוה ספרי דברים כ“ב כ”ג–כ“ח: אם בשדה מצאה, יכול בעיר חייבת בשדה פטורה, ת”ל צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה וכו'.  ↩

  1261. לפי כתובות מ' ע"א הברירה גם למפתה: מהר ימהרנה לו לאשה, לו מדעתו. וגם לנערה (כתובות ל“ט ע”ב).  ↩

  1262. המפתה משלם רק כשלא יכנוס (כתובות ל“ט ע”ב).  ↩

  1263. השוה המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל ור‘ עקיבא גיטין צ’ ע"א. פילון על החוקים III 30: „מאיזה סבה שהיא“.  ↩

  1264. לפי פילון, על החוקים III 30 חייבים שניהם – המחזיר גרושתו אחרי שהיתה לאיש אחר – מיתה, דבר שהוא נגד ההלכה (יבמות י“א ע”א).  ↩

  1265. דברים כ"ה ט': וחלצה נעלו.  ↩

  1266. דברים כ"ה ו': ונקרא שמו בישראל חלוץ הנעל.  ↩

  1267. אשת יפת תואר, אשת אף על פי שהיא אשת איש. ספרי דברים כ“א י”א, קדושין כ“ב ע”ב.  ↩

  1268. כירושל‘ מכות ב’ ו‘: ואני אומר ולא בעילה ראשונה ולא בעילה אחרונה אלא לאחר כל המעשים. אולם לפי קידושין כ“ב ע”ב מותרת ביאה ראשונה במלחמה. והשוה תוספות סנהדר’ כ“א ע”א ד“ה דאי ס”ד.  ↩

  1269. השוה דברי הרמב“ם מו”נ ג': לחמלה עליה שתמצא מנוח לנפשה כי יש לעצבים מנוח והשקט בבכיתם ואבלם ובזמן ההוא לא יכריחנה להניח דתה ולא יבעלנה.  ↩

  1270. ספרי דברים כ“א י”א: לא תתעמר בה, לא תשתמש בה. וכן סנהדרין פ“ה ע”ב. פילון על המדות 111.  ↩

  1271. השוה קידושים ל‘ ע"ב: השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום וכו’.  ↩

  1272. המחבר צרף דין המקלל אביו ואמו ודין בן סורר ומורה ודין לא תלין נבלתו על עץ. דין בן סורר ומורה נוהג רק בבן ולא בבת בעוד שדין מקלל אביו ואמו נוהג גם בבת (סנהדרין ס“ח ע”ב).  ↩

  1273. דברים כ“א י”ט: ותפשו בו אביו ואמו. סנהדרין ע“א ע”א.  ↩

  1274. השוה למעלה 202. נגד ההלכה, סנהדרין מ“ו ע”א.  ↩

  1275. בן סורר ומורה צריך הכרזה (סנהדרין פ“ט ע”א).  ↩

  1276. השוה קדמו' V 44 שעכן נקבר בלילה.  ↩

  1277. דברים כ“ב כ”ג: כי קבור תקברנו ביום ההוא, סנהדרין מ“ו ע”ב. נגד אפיון II כ"ט. פילון על החוקים II 629.  ↩

  1278. דברים כ"ב כ'.  ↩

  1279. בבא מציעא קי“ג ע”א; המלוה את חברו לא ימשכנו אלא בבי"ד.  ↩

  1280. לפי ספרי דברים כ“ד י”ב אין הבדל בין עני ועשיר: אין לי אלא עני עשיר מנין, תלמוד לומר ואם איש. אם כן למה נאמר עני, ממהר אני ליפרע על ידי עני יותר מן העשיר. אולם לפי בבא מציעא קי“ד ע”ב אין מחזירין עבוט של עשיר.  ↩

  1281. שמות כ“ב כ”ה.  ↩

  1282. שמות כ“ב כ”ו: כי חנון אני.  ↩

  1283. דברים כ"ד ו'.  ↩

  1284. ספרי דברים כ"ד ו': אין לי אלא רחיים ורכב המיוחדים, מנין לרבות כל דבר תלמוד לומר כי נפש הוא חובל (בבא מציעא קי“ד ע”א. פילון על החוקים II 333).  ↩

  1285. המחבר אינו רוצה להבדיל בין גונב איש מישראל – דברים כ“ד ז' – ובין גונב נפש מעכו”ם שאינו חייב מיתה (ספרי סנהדרין פ“ה ע”ב. פילון על החוקים II 338), אלא משתמש הוא בפסוק שמות כ“א ט”ז: וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת, ואינו מבדיל בין גנבו ולא מכרו, מכרו ועדיין ברשותו שהוא פטור (סנהדרין פ“ה ע”ב. פילון על החוקים IV 13–19).  ↩

  1286. בבא קמא ס“ב ע”ב: תשלומי כפל נוהגים בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים.  ↩

  1287. השוה ירושל‘ סנהדרין ח’ ח': תני רבי שמעון בן יוחאי אפילו חוץ למחתרת אין לו דמים.  ↩

  1288. המחבר אינו נכנס לפרטי הדינים „אם טבח ומכר“ כי זה אינו מענין את הקורא הנכרי, או הניח לספרו על טעמי המצוות.  ↩

  1289. לפי שמות כ“א ו': אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני, אולם דברים ט”ו ט"ז: כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך.  ↩

  1290. מכילתא לשמות כ“א ו': ועבדו לעולם, רבי אומר בוא וראה שאין עולם אלא חמשים. וכן תיוב”ע. קדושין ט“ו ע”א: לעולם לעולמו של יובל.  ↩

  1291. שאשתו הכנענית תצא עמו לא נזכר בהלכה. ויצאה אשתו עמו מדובר באשתו הישראלית לאחר שש שנים.  ↩

  1292. בנוגע להכרזה על אבדה וסימניה השוה בבא מציעא כ“ח ע”ב.  ↩

  1293. דברים כ"ב ד': נופלים בדרך.  ↩

  1294. ספרי: הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק פרוק, פטור.  ↩

  1295. דברים כ“ז י”ח: ארור משגה עור בדרך, תיוב"ע: ליט יהוי גברא דיטעי אכסניא באורחא דהוא דמי לסמיא.  ↩

  1296. תורת כהנים לויקרא י“ט י”ד: ולפני עור לא תתן מכשול, לפני סומא בדבר, פסחים כ“ב ע”א ובהרבה מקומות בש"ס.  ↩

  1297. תרגמתי לפי הגירסה ἀπόντα יען המחבר מפרש את הפסוק לא תקלל חרש (ויקרא י“ט י”ד) לפי חז"ל, שאסור לקלל איש מישראל ואם לא בפניו עובר גם על לא תקלל חרש (תורת כהנים, סנהדרין ק“ו ע”ב).  ↩

  1298. חרש זה הוא שאינו שומע ואינו מדבר.  ↩

  1299. שמות כ“א י”ח: באבן או באגרוף.  ↩

  1300. שמות כ“א י”ח: ונפל למשכב.  ↩

  1301. מכילתא לפסוק הנ"ל: על משענתו, על בוריה.  ↩

  1302. ורפא ירפא מתרגם אונקלוס: ואמר אסיא ישלם. השוה בבא קמא פ“ה ע”א. צער שבת ובושת אינו מזכיר המחבר. גם פילון על החוקים III 106 מדבר רק בשני אלה הנזכרים בתורה.  ↩

  1303. ונתן בפלילים, אונקלוס: ויתן על מימר דיניא. וכן תיוב"ע.  ↩

  1304. Tacitus, Hist. V 3: augendae multitudini consulitur nam et necare quenquam exagnatus nefas. והשוה נגד אפיון II 202.  ↩

  1305. השוה מכילתא וסנהדרין ע“ט ע”א. כתובות ל“ג ע”א אם נפש ממש או ממון וההלכה ממון. לדעתי מחלק המחבר „כאשר ישית עליו בעל האשה“ זה עונש אחד. „ונתן בפלילים“ זה עונש שני. והשוה הרב"ע המחלק גם כן אלא במובן אחר: כאשר ישית עליו אבי הילדים ואם לאו יתן על פי בית דין.  ↩

  1306. מכילתא: אין אסון אלא מיתה. אחרת אצל פילון על החוקים III 108 ותרגום השבעים.  ↩

  1307. בימי קיסרי רומא היתה עשית סמי מות וסמים מזיקים אחרים נפוץ מאד ורופאים וגם אחרים היו עסוקים בתעשיה זו במדה כה מרובה עד שהיה הכרח להמציא תרופות נגדיות (Friedlaender, Sittengesch. I 354). יוסף מוציא פה את הפסוק דברים כ“ב ח': ולא תשים דמים בביתך, מידי פשוטו כדרך חז”ל כתובות מ“א ע”ב, בבא קמא ט“ו ע”ב. מ“ו ע”א: מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו שנאמר ולא תשים דמים בביתך. המחבר אינו מדבר בדבר השמוש ברעל כי אם שלא ימצא בבית יהודי. הוא מפרש את הפסוק לפי המצב בימיו. לדעתי רחוק הענין ממכשפה לא תחיה כפי שחושב Weill אף כי השבעים מתרגמים את הפסוק הזה φαρμακοὺς οὐ περιποιήσετε. וגם דברים י"ח ו' מתרגמים הם את המלה מכשף φάρμακος וגם פילון על החוקים III 94–103.  ↩

  1308. כדוגמת רבי אליעזר האומר עין תחת עין ממש (בבא קמא פ“ד ע”א). גם פילון על החוקים III 182 עין תחת עין ממש. וכולם רוצים רק להביע בזה שלפי התורה כל בני האדם שוים לעונשים.  ↩

  1309. אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים (ספרי אמור כ‘ ז’. בבא קמא פ“ג ע”ב) השוה ראב“ע לשמות כ”א נ“ג: ראוי להיות עינו תחת עינו אם לא יתן כפרו. אם כן כדברי המחבר שאם אין כופר יומם המכה, אולם מסורת חז”ל אינו כן.  ↩

  1310. רבי אליעזר אומר אין לו שמירה אלא סכין (מכילתא. בבא קמא מ“ב ע”ב). ודומה לזה תרגמו השבעים καὶ μὴ ἀφανίση αὐτόν ולא סלק אותו.  ↩

  1311. מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה (בבא קמא מ“א ע”א).  ↩

  1312. אינו מזכיר „אם כופר יושת עליו“ (שמות כ"א ל'). לפי פילון על החוקים III 124 קובעים הדיינים אם יהרג הבעל או יתן כופר.  ↩

  1313. גם פילון על החוקים III 147, 149 מקשר שני הענינים, חפירת באר ומעקה, יחד. וכן הרמב“ם הלכות רוצח י”א ד‘: אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בה אדם וימות. כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו וכו’.  ↩

  1314. גם פילון על החוקים II 340 מדבר על דבר קדושת הפקדון.  ↩

  1315. רבי אומר איזהו דרך שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה (אבות ב‘ א’).  ↩

  1316. כי תעשה הישר והטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם (תוספתא שקלים ספ"ב).  ↩

  1317. השוה לעיל § 214.  ↩

  1318. השוה בבא מציעא מ“א ע”א והרמב"ם, שאלה ופקדון ד‘ א’: ומגלגלין עליו בתוך השבועה שלא פשע אלא שמר כדרך השומרין ולא שלח בו יד ואחר נגנב, שאם נגנב אחר ששלח יד בפקדון חייב באחריותו.  ↩

  1319. דברים כ“ד י”ד: לא תעשק שכיר עני ואביון וכו'.  ↩

  1320. יוב"ע; לא יתקטלון אבהן לא בסהדות ולא בחובי בנין וכו'.  ↩

  1321. דברים כ“ב ב‘: לא יבוא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ד’ ולפי יבמות ע”ה ע"א הכוונה לסריס.  ↩

  1322. ויקרא כ“ב כ”ד: ובארצכם לא תעשו כן, רש“י: דבר זה לסרס שום בהמה וחיה ואפילו טמאה. השוה חגיגה י”ד ע"ב: שאלו את בן זומא מאי לסרוסי כלבא אמר להם ובארצכם לא תעשו, כל שבארצכם לא תעשו.  ↩

  1323. פילון, על המדות 109.  ↩

  1324. אולם דברים כ‘ ט’ כתוב: ופקדו שרי צבאות בראש העם.  ↩

  1325. דברים כ‘ ז’: ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה.  ↩

  1326. דברים כ"ד ה': כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא.  ↩

  1327. דברים כ“ג י'–ט”ו.  ↩

  1328. המחבר מפרש „לבוא בפניך במצור“ כפרוש תיוב"ע: למטמרא מקמיכון בציירא. וספרי דבי ר' ישמעאל: שהרי האדם רואה את הורגו ובורח.  ↩

  1329. דברים כ' י"ג.  ↩

  1330. נזיר נ“ט ע”א: מניין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה, תלמוד לומר לא יהיה כלי גבר על אשה. וכן אונקלוס: לא יהיה תקון זין דגבר על אתתא. ספרי דברים כ“ב ה'. והשוה פרוש הראב”ע: לא יהיה כלי גבר נסמכה בעבור צאת למלחמה כי האשה לא נבראת כי אם להקים זרע וכו'.  ↩

  1331. השווה III 223.  ↩

  1332. דברים כ"ח.  ↩

  1333. ככה אומר הוא גם על שירת הים II 346.  ↩

  1334. דברים ל“א ט‘ כתוב רק: ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה’ ואל זקני ישראל. כמו כן פסוק כ”ה.  ↩

  1335. דברים כ“ה י”ז–י"ט.  ↩

  1336. דברים י"א ל'; אחרי דרך מבוא השמש, מקום שחמה זורחת (סוטה ל“ב ע”ב).  ↩

  1337. לפי דברים כ“ז י”א–י"ד אמרו הלויים שעמדו באמצע בין שני חלקי העם את הברכות והקללות וכל העם ענה אמן.  ↩

  1338. לפי יהושע ח‘ ל"ב כתב על המזבח את משנת תורת משה, ולא משה כי אם יהושע. לפי דברי המחבר כאן הכין משה את אבני המזבח עוד בעבר הירדן ושם הקריב העם קרבנות על המזבח הזה ומאז נאסרה ההקרבה עליו מטעם אסור במות. השוה לכל הענין דברי הירושלמי סוטה ז’ ה‘: תני על אבני המלון נכתבו דברי רבי יודה, רבי יוסי אומר על אבני המזבח וכו’ ובבלי סוטה ל“ה ע”ב: ואתיא באר באר שגם משה כתב בעבר הירדן את כל התורה על אבנים.  ↩

  1339. דברים כ"ט.  ↩

  1340. דברים כ"ט י': טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך. המחבר מחלק טפכם נשיכם מישראל, גרך אלה הכנענים שבאו להתגייר בימי משה, חוטב עציך ושואב מימיך הם העבדים. השוה לזה גם דברי התנחומא לפסוק זה.  ↩

  1341. דברים י“ג ז'–י”א: כי יסיתך אחיך וכו'.  ↩

  1342. דברים י“ג י”ג–י"ט: עיר הנדחת.  ↩

  1343. דברים י“ג י”ח: ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.  ↩

  1344. דברים י“ב ה'–כ”ח.  ↩

  1345. במדבר כ“ז כ”א: ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבואו.  ↩

  1346. III 216.  ↩

  1347. דברים ל“ב מ”ד: ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם, הוא והושע בן נון. תנא אותה שבת דיו זוגי היתה וכו' (סוטה י“ג ע”ב).  ↩

  1348. דברים כ“ח ט”ו–ס"ח.  ↩

  1349. הפך מדברים ל‘ ב’–ח‘. ושבת עד ה’ אלהיך וכו‘ ושב ה’ אלהיך את שבותך ורחמך וכו'.  ↩

  1350. כוונתו כנראה לחורבן בית ראשון ושני.  ↩

  1351. תרגמתי στρατιὰν ולא στρατείαν מסע מלחמה, בהתאם לדברים ל“א ז': חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ. וכן פסוק כ”ג.  ↩

  1352. דברים ל"א ח‘: וד’ הוא ההולך לפניך וכו'.  ↩

  1353. ילקוט שמעוני חוקת תשסד: למשה לא בכו אלא אנשים וכו‘ השוה רש“י דברים ל”ד ח’. אבות דרבי נתן י"ב.  ↩

  1354. השוה דומה לזה דברים רבה י"א ה‘: ורוח הקודש אומר וכו’ ארץ בוכה ואומרת וכו‘ יהושע בוכה ואומר וכו’ ומלאכי השרת אומרים וכו'.  ↩

  1355. Ἄβαρις.  ↩

  1356. לשאלה מי כתב את שמונת הפסוקים האחרונים, משה או יהושע, השוה ספרי לדברים ל“ד ה', בבא בתרא ט”ו ע“א, מנחות ל' ע”א. גם פילון, חיי משה, III 39 סובר שמשה כתב כל התורה.  ↩

  1357. השוה I 85 בנוגע לחנוך, III 96 בנוגע למשה.  ↩

  1358. לפי מגילה י“ג ע”ב, קדושין ל“ח ע”א, תוספתא סוטה י"א נולד משה בז‘ אדר ומת ז’ אדר אולם לפי אסתר רבה ז‘ מת משה בא’ אדר ונולד בא' אדר.  ↩

  1359. השוה עלית משה י“א ט”ז: יהושע מכנה את משה אדון הדבור.  ↩

  1360. יהושע א‘ א’.  ↩

  1361. בבטוי הזה משתמש המחבר גם I 85 בנוגע לחנוך; III 96, IV 326 בנוגע למשה. וכן אומר דיוניסוס מהליקרנסוס I 64 בדברו על איניאס: את גופו לא יכלו למצוא בשום מקום והיו משערים שנעתק למושב האלים.  ↩

  1362. IV 326.  ↩

  1363. השוה רש“י ליהושע א‘ י’: ביום שתמו ימי בכי אבל משה. וכונתו ביום השלשים כמו שאומר במפורש ג‘ ה’. והשוה קידושין ל”ח ע"א  ↩

  1364. ב‘ א’ נאמר רק: לכו ראו את הארץ ואת יריחו אולם עיקר תשובת המרגלים היתה:וגם נמגו כל יושבי הארץ מפנינו (ב' כ"ד).  ↩

  1365. א‘ י"ב: ולראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה וכו’.  ↩

  1366. כלו' אחד משבעת העממים (דברים ז‘ א’, יהושע ג‘ י’. גם להלן § 88, 89).  ↩

  1367. אין זה במקרא.  ↩

  1368. ד' י"ג: כארבעים אלף חלוצי הצבא.  ↩

  1369. השוה IV 176 והערה.  ↩

  1370. השוה ערובין נ“ה ע”ב; יומא ע“ה ע”ב: מבית הישימות עד אבל השטים י"ב מיל.  ↩

  1371. לפי יהושע ב‘ כ"ג; ג’ א‘ שבו המרגלים לפני צאת יהושע עם הצבא מאבל השטים ועבר לעבר הירדן. אבל המחבר סבור שבתוך ימי אבל משה נשלחו המרגלים ובשעה ששהו בדרך הגיע המחנה אל שפת הירדן ולשם שבו המרגלים. וכן דעת רש"י: על כרחי אני צריך לומר שבתוך ימי אבל משה שלחם וכו’.  ↩

  1372. לפי פשוטם של המקראות (ב' א–ג) באו המרגלים לילה לבית רחב ובאותו לילה – „הנה אנשים באו הנה הלילה מבני ישראל“ – נודע למלך יריחו דבר בואם ובאותו לילה עזבו את רחב ולא רגלו את יריחו ולא את הארץ. ובאמת לא הודיעו ליהושע רק את דברי רחב: „וגם נמוגו כל יושב הארץ מפנינו“ (ב' כ"ד).  ↩

  1373. השוה התרגום: ועלו לבית אתתא פונדקיתא. השווה III 276. השבעים מתרגמים זונה ממש – πόρνη. וכן זבחים קט“ז ע”ב, מכילתא יתרו.  ↩

  1374. ב' ט“ו: כי ביתה בקיר החומה. הגר”א מפרש: בית הדבוק לחומה. ודעת רבי שמעון – ערכין ל“ב ע”א – ובחומה היא יושבת בעיר מוקפת חומה אבל לא בחומה ממש. לכולם קשה איך הורידה אותם מעבר לחומה.  ↩

  1375. Ῥαάβη. תע': Ῥαάβ.  ↩

  1376. המחבר מושפע מדרכי הרומאים בחקירת עדים.  ↩

  1377. ב‘ ה’: והיא עלתה עליהם על הגג.  ↩

  1378. ב' י"ח: את תקות חוט השני הזה תקשרי בחלון.  ↩

  1379. את תקות חוט השני, מתרגם יונתן: ית תורא דחוט זהוריתא, כלו' שפת בגד אדום. השוה רד"ק.  ↩

  1380. ב' י“ח: אשר הורדתנו בו. ט”ו: ותורידם בחבל בעד החלון. דברי המחבר כאן מתאימים לדבריו למעלה שביתה היה רק בקרבת החומה ולא בחומה ממש.  ↩

  1381. לא נזכר במקרא. דוגמת הסנט הרומאי בזמן הרפובליקה המאשר את החוזים הבין לאומיים.  ↩

  1382. ג' י"ד.  ↩

  1383. ג‘ ב’: ויהי מקצה שלשת ימים. וראה תוספ' קידושין ל“ח ע”א ד"ה צא מהן: ומקצה שלשת ימים דקאמר יהושע להעם היינו סוף יום שני שסמוך ליום שלישי.  ↩

  1384. ג‘ ג’: והכהנים הלוים נושאים אותו. המחבר מחלק ביניהם: הכהנים נושאים את הארון והלויים את יתר כלי המשכן. וכן בתע': והכהנים והלויים.  ↩

  1385. הפרט הזה אינו במקרא.  ↩

  1386. לא נזכר במקרא.  ↩

  1387. ד‘ י"ח: ויהי בעלות הכהנים וכו’ וישובו מי הירדן למקומם.  ↩

  1388. ד' י"ט.  ↩

  1389. מקום המחנה הנקרא אחרי כן גלגל אינו רחוק מהירדן חמשים ריס, כי גם יריחו העתיקה עצמה אינה רחוקה מהירדן אלא 47 ריס שהם 8800 מטר, ולפי חז"ל הלכו באותו יום מהירדן עד הגלגל ששים ריס.  ↩

  1390. ד‘ ב’: קחו לכם מן העם שנים עשר אנשים איש אחד איש אחד משבט. נשיאים לא נזכרו כאן.  ↩

  1391. ד‘ ח’: כאשר צוה יהושע.  ↩

  1392. ד‘ כ’ לא נזכר שיהושע הקים את האבנים למזבח והקריב עליו. אולם לפי זבחים קי“ב ע”ב, קי“ז ע”א, קי“ח ע”ב הקריבו בגלגל שבע שכבשו ושבע שחלקו, אבל לא על האבנים האלה. ולפי שמואל א‘ י’ ח' הקריבו בגלגל גם בזמן מאוחר יותר.  ↩

  1393. ה' י"ב: וישבות המן ממחרת, כלומר ממחרת הפסח.  ↩

  1394. השוה שמות ט“ז ל”ה: ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה. והשוה קידושין ל“ח ע”א: וכי ארבעים שנה אכלו והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום וכו'.  ↩

  1395. ו‘ א’.  ↩

  1396. אולם כ“ד י”א נאמר: וילחמו בכם בעלי יריחו.  ↩

  1397. חג המצות. לא נזכר במקרא. אולם לפי סדר עולם י“א התחיל המצור כ”ב בניסן.  ↩

  1398. ו‘ ט’: והחלוץ הולך לפני הכהנים וכו'.  ↩

  1399. כהנים אחרים.  ↩

  1400. הוספת המחבר.  ↩

  1401. לא נזכר במקרא.  ↩

  1402. ו' י"ט: וכל כסף וזהב וכלי נחושת וברזל.  ↩

  1403. את החרם על שלל יריחו עשה יהושע מדעתו והסכים הקב"ה על ידו (ירושל‘ ברכות ט’ ה‘, רות רבה ד’ ז‘, במדבר רבה י"ד ה’).  ↩

  1404. לימד לישראל מה שאמר הקב"ה ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה אמר יהושע הואיל וכבשנו אותה תחלה נקדיש את כל שללה לגבוה (במדבר רבה י"ד ה').  ↩

  1405. ו' ט"ו.  ↩

  1406. אינו במקרא.  ↩

  1407. אינו במקרא.  ↩

  1408. ו' כ"א.  ↩

  1409. כלו': כי לא יראה כפוי טובה לה בעבור החסד שעשתה ותגמולו יעלה על ערך המעשה שעשתה.  ↩

  1410. המחבר מפרש את המלה הֶחֱיָה יהושע (ו' כ"ה) שנתן לה מחיה כלו' נחלה לפרנסתה. וכן מפרש הרד"ק.  ↩

  1411. ו' כ"ו.  ↩

  1412. בזמנו של אחאב (מלכים א' ט“ז ל”ד).  ↩

  1413. ראה קדמונ' VIII 318 אבל שכח לשוב אל הענין.  ↩

  1414. ז‘ א’.  ↩

  1415. Ἄχαρος. תע‘: Ἄχαρ οἱοῦ Ζαμβρί. דהי"א ב’ ז' שמו עכר. ויש כאן לשון נופל על לשון.  ↩

  1416. ז‘ א’: עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה. גם בתע' חסר השם כרמי.  ↩

  1417. ז' כ"א.  ↩

  1418. השוה ספרי עקב ל“ז. בראש' רבה פ”ה ט“ו. שיר רבה ח' י”ב: אדרת שנער פורפירא בבליקין, ומלך בבל אנטיקיסר שלו יושב ביריחו וזה משלח לזה וכו'.  ↩

  1419. ז' כ"א: ומאתים שקלים כסף ולשון זהב אחד חמשים שקלים משקלו.  ↩

  1420. תנחומא מסעי: וארא בשלל, ראיתי מה שכתוב בתורה ואכלת את שלל אויביך.  ↩

  1421. ה‘ ט’.  ↩

  1422. לפי ה‘ ט’ השם גלגל מהשורש גלל: היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם. המחבר מבאר בנגוד להמשך הפסוקים שחרפת מצרים היא להיות ערלים, ומפרש עבדות מצרים, כלו‘ החרפה להיות עבדים למצרים. אגב, הוראתו הראשונה של השם בודאי מלשון „גל אבנים“, כי השם הזה היה מצוי בארץ עוד לפני יהושע, כנראה מדברים י"א ל’.  ↩

  1423. ו‘ ב’.  ↩

  1424. Ναῖα. תע': Γαί.  ↩

  1425. השוה סנהדרין מ“ד ע”א: זה יאיר בן מנשה שהיה שקול כרובה של סנהדרין. וכן ב“ב קכ”א ע"ב.  ↩

  1426. ז‘ ו’ כתוב רק: ויקרע יהושע שמלותיו ויפול על פניו ארצה לפני ארון ד' עד הערב הוא וזקני ישראל ויעלו עפר על ראשם.  ↩

  1427. ז‘ ז’.  ↩

  1428. השוה סנהדרין מ“ד ע”א: תחנונים ידבר רש זה משה ועשיר יענה עזות זה יהושע וכו'.  ↩

  1429. ז‘ י’.  ↩

  1430. לא נזכר במקרא. אולם השוה פרדר“א ל”ח שהקריבם לפני החושן.  ↩

  1431. לפי ז‘ י“ז–י”ח הוטל הגורל ארבע פעמים: שבט, משפחה, בית, גבר. ואילו לפי המחבר רק שלש פעמים: שבט, משפחה, גבר. וכן נוסחת השבעים. והשוה שמואל א’ י‘ כ’–כ"א גם שם שלש פעמים: שבט בנימין, משפחת המטרי, שאול.  ↩

  1432. לפי ד‘ י"ט–כ’ הודה עכן רק אחרי שאמר לו יהושע שים נא כבוד לד‘ וכו’. אולם השוה תנחומא מסעי: אמר בלבו וכו‘ מוטב שאודה על פשעי, וכו’.  ↩

  1433. ו‘ כ"ה: וישרפו אותם באש ויסקלו אותם באבנים וכו’. בתע‘ חסרה הפיסקא הזאת. לפי תנחומא מסעי נהרג רק הוא לבדו ובניו ובנותיו הוצאו רק כדי לרדותן. אולם לפי סנהד’ מ“ד ע”א נהרגו כולם.  ↩

  1434. גם על יתר חייבי מיתות בית דין אומר המחבר שיקברו לילה, כלו' בלי שום כבוד. השוה IV 265.  ↩

  1435. ח‘ ג’.  ↩

  1436. תרגמתי αὐτός כמו שנמצא בכ“י אחדים ולא αὐτούς לפי ח‘ א’: קח עמך את כל עם המלחמה וקום עלה העי. והשוה ספרי דברים ג' כ”ח: לא כך אמרתי למשה רבך מתחלה, אם אתה עובר לפניהם עוברים ואם לאו אין עוברים וכו'.  ↩

  1437. ח' י"ז: ולא נשאר איש בעי ובית אל אשר לא יצאו אחרי ישראל ויעזבו את העיר פתוחה וירדפו אחרי ישראל.  ↩

  1438. נגד יהושע ח' כ“ד–כ”ז ונגד הדין „לא תחיה כל נשמה“.  ↩

  1439. ט‘ ג’. Γαβαών.  ↩

  1440. Κεφηρίται. Καριαθιαρμιίται. תע‘: Κεφείρα. πόλεις Ἰάρειν. יהושע ט’ י"ז נזכרה גם בארות.  ↩

  1441. אין זה במקרא.  ↩

  1442. במקרא לא נזכר בכל פרשת הגבעונים שמו של אלעזר הכהן הגדול.  ↩

  1443. ט‘ כ"ג: עבד וחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהי, ואילו ט’ כ“ז: לעדה ולמזבח ד‘. ועי’ ט', כ”א.  ↩

  1444. ט‘ כ"ז: ויתנם יהושע ביום ההוא וכו’.  ↩

  1445. י‘ א’.  ↩

  1446. לא נזכר במקרא.  ↩

  1447. י‘ ט’: כל הלילה עלה מן הגלגל. נתקשו בזה רבים איך אפשר לצבא ללכת בלילה אחד מגלגל הרחוקה מגבעון 35 ק"מ והנמוכה ממנה 1050 מטר. כנראה הרגיש המחבר בקושי זה והוסיף „כל היום“.  ↩

  1448. Βήθωρα. תע': Ὠρωνίν.  ↩

  1449. Μακχίδα. תע': Μακχηδά.  ↩

  1450. י‘ י"ג: הלא היא כתובה על ספר הישר. כנראה כונת המחבר לאיזה ספר קדמון שהיה מונח בעזרה. השוה גם קדמ’ III 38. IV 303.  ↩

  1451. י' כ"ח.  ↩

  1452. י' מ"ג.  ↩

  1453. י"א א'.  ↩

  1454. הפלשתים אינם נזכרים בפרשה זאת. אולי מזכיר אותם המחבר משום שנזכרו עזה, גת ואשדוד ערי פלשתים.  ↩

  1455. Βηρώθης בלתי ידועה, לפי יהושע י"א ה' התאספו אל מי מרום.  ↩

  1456. Κεδέσας. קדש נפתלי.  ↩

  1457. י"א ד': עם רב כחול אשר על שפת הים לרוב וסוס ורכב רב מאד.  ↩

  1458. מזה שאמר אלהים אל יהושע: אל תירא מפניהם (י"א ו') יוצא למחבר שיהושע פחד.  ↩

  1459. לא נזכר במקרא.  ↩

  1460. י“א ח': ויכום עד בלתי השאיר להם שריד. וכן פסוק י”ד: לא השאירו כל נשמה.  ↩

  1461. י"ח א'.  ↩

  1462. לפי קבלת חז"ל עמד המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה (זבחים קי“ח ע”ב; סדר עולם רבה י"א).  ↩

  1463. י“ח א': והארץ נכבשה לפניהם. אולם השוה רש”י: הארץ היתה נוחה ליכבש לפניהם.  ↩

  1464. ח‘ ל’: לפי סדר הפסוקים הלך יהושע לשכם אחר כבוש עי. לפי סוטה ל“ו ע”א עברו את הירדן ובאו בו ביום אל הר גריזים ואל הר עיבל ולפי רבי אליעזר אין זה הר גריזים והר עיבל שאצל שכם אלא שתי גבשושיות עשו וקראו זה הר גריזים וזה הר עיבל. גם הירונימוס באונימסטיקון ע‘ Gebal סובר ששני הרים היו על ידי הירדן ששם האחד גריזים ושם השני עיבל, ולפי רבי ישמעאל לא נאמרו ברכות וקללות אלא לאחר ארבע עשרה שנה. ראה את המחלוקת בזה בירושל’ סוטה ז‘ ד’ והתוספת' ובבלי סוטה ל“ג ע”ב.  ↩

  1465. ראה קדמונ' IV 305, 306.  ↩

  1466. ח‘ ל’: אז יבנה יהושע מזבח בהר עיבל.  ↩

  1467. נגד דברים כ“ז י”ב ששבט לוי יעמוד על הר גריזים, ונגד יהושע ח' ל“ג שהכהנים והלויים עמדו באמצע בין הר גריזים להר עיבל. והשוה סוטה ל”ז ע"א.  ↩

  1468. אבל גם ברכות קראו במעמד זה.  ↩

  1469. לפי חז“ל כתבו על המזבח מן ושננתם לבניך. לדעת רבינו סעדיה – מספר המצוות כמו שהן כתובות בהלכות ואזהרות. אולם לדעת הרלב”ג בפירושו ליהושע ח' ל"א רק הברכה והקללה שנקראו במעמד ההוא וזהו גם דעת המחבר כאן.  ↩

  1470. י"ג א'.  ↩

  1471. י"ח א'.  ↩

  1472. השוה יהושע כ“א מ”ב, מ"ג.  ↩

  1473. י"ח ד': הבו לכם שלשה אנשים לשבט.  ↩

  1474. י"ח ח'.  ↩

  1475. לא נזכר במקרא.  ↩

  1476. השוה ב“ב קכ”ד ע"א: סאה ביהודה שוה חמשה סאין בגליל.  ↩

  1477. לפי י"ח ד' דרש יהושע שלשה אנשים לכל שבט משבעת השבטים שלא חלקו את נחלתם.  ↩

  1478. לא נזכר במקרא.  ↩

  1479. י"ח י'.  ↩

  1480. Ἰδουμαία. השוה למעלה II 6. המחבר הולך ומונה את הגבולות מדרום לצפון כדרך המקרא.  ↩

  1481. Ἀσκάλων.  ↩

  1482. Γάζα.  ↩

  1483. י"ט א': ויצא הגורל השני לשמעון.  ↩

  1484. Βεθήλοι.  ↩

  1485. Γάζαρως. Γάζαρα (VIII 151).  ↩

  1486. Δώροι. תע': Δώρ.  ↩

  1487. Βηθησάνοι. תע': Βαιθσαν.  ↩

  1488. Σκυθόπολις.  ↩

  1489. Ἰταβύριον. תע': Γαιθβώρ.  ↩

  1490. Γνησαρίς.  ↩

  1491. Ἇρκη.  ↩

  1492. Ἔκδειπα, גם Ἒκδίπα. מלחמ' I 257. בתורה כזיב, בירושלמי גזיב.  ↩

  1493. כנראה הוספה מאוחרת בלתי מוצלחת.  ↩

  1494. Ἀζώτως.  ↩

  1495. Ἰαμνεία. תע': Ἰάβνηρ.  ↩

  1496. Γίττα. תע': Γέθ.  ↩

  1497. Ἄκκαρον.  ↩

  1498. IV 166.  ↩

  1499. Ἀρουκαίοι, Ἀμαθαίοι, Ἀριδαίοι, בני כנען הנשארים (בראש‘ י’ ט"ז; קדמונ' I 138, 139). לדעת המחבר ארץ ישראל היא אדמת כל אחת עשרה בני כנען, אף כי לא נכבשו כולם, יען כי השטח הזה הובטח בברית בין הבתרים. השוה יהושע י"ג ב‘–ו’.  ↩

  1500. כ"ג א'.  ↩

  1501. זה לא נאמר במקרא.  ↩

  1502. כ"ג ה‘: וד’ אלהיכם הוא יהדפם מפניכם והוריש אותם מלפניכם.  ↩

  1503. ראה IV 191.  ↩

  1504. כ"א א'.  ↩

  1505. ראה IV 67. 172.  ↩

  1506. אולם כל ערי הלוים דינן היה כדין ערי מקלט (מכות י' ע"א) ובפירוש נכללות הן בשם ערי מקלט בחשבון הערים בדהי“א ו' מ”ב–נ"ב.  ↩

  1507. י"ח י' נאמר שיהושע חלק את הארץ בגורל בשילה, אבל לא נזכר בשום מקום שגם את השלל חלק.  ↩

  1508. כעין זה אמר יהושע לחצי שבט מנשה, ראה כ"ב ח'.  ↩

  1509. כ"ב ח'.  ↩

  1510. ראה למעלה § 4 וההערה.  ↩

  1511. כל זה אינו במקרא.  ↩

  1512. כ“ב י'–ל”ד.  ↩

  1513. לפי כ“ב י': ויבואו אל גלילות הירדן אשר בארץ כנען, יוצא שהמזבח נבנה על שפת הירדן המערבי. ואולם לפי כ”ב י"א: אל מול ארץ כנען אל גלילות הירדן אל עבר בני ישראל, יוצא כדברי המחבר, שהמזבח היה על שפת הירדן המזרחי.  ↩

  1514. השוה המלבי“ם לכ”ב י"ב: ונשמעו בני ישראל, ומצד זה לא דנו אותם לזכות רק שמעו לקול הדן לכף חובה.  ↩

  1515. כ“ב כ”א.  ↩

  1516. כ"ב ל'.  ↩

  1517. לא נזכר במקרא.  ↩

  1518. יוצא כנראה למחבר מפסוק כ“ד א': ויאסף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה, ואילו לפי י”ט נ' נתנו לו את העיר אשר שאל, את תמנת סרח בהר אפרים, ויבנה את העיר וישב בה.  ↩

  1519. כ"ג א‘: ויהי מימים רבים וכו’ ויקרא יהושע לכל ישראל וכו'.  ↩

  1520. כ“ד כ”ט.  ↩

  1521. השוה שמות ל“ג י”א: ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל. תמורה ט“ז ע”א כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר וכו'.  ↩

  1522. לפי זה יוצא שהמחבר מונה חמש שנים לכבוש הארץ ועשרים שנה להנהלת יהושע. השוה למעלה § 68 וההערה. לפי בעל סדר עולם פ' י"ב מלך יהושע ביחד עשרים ושמונה שנה. והשוה הערותיו של ראטנר לסדר עולם, שמביא חשבונות מיוחדים.  ↩

  1523. השוה למעלה III 49. IV 165.  ↩

  1524. Θαμνᾶ. תע‘: Θαμνασαχάρ. כ"ד ל’: תמנת־סרח.  ↩

  1525. Γαβαθα. תע': Γαβαάθ, Γαβααρ. כ“ד ל”ג: גבעת פנחס.  ↩

  1526. שופטים א‘ א’.  ↩

  1527. א‘ א’: ויהי אחרי מות יהושע. ב‘ י’: וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו.  ↩

  1528. א‘ א’: וישאלו בני ישראל בד‘, כלו’ באורים ותומים ופנחס היה הכהן הגדול השואל.  ↩

  1529. א‘ א’: מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה. המחבר מפרש את המלה בתחלה – בראש כמו שופטים כ‘ י"ח: מי יעלה לנו בתחלה למלחמה עם בני בנימין, שכאן המובן בראש וכן תע’.  ↩

  1530. א‘ ד’.  ↩

  1531. ספרי ברכה שנ“ג, ילקוט שופטים ר' ל”ז: בוא ולמד וראה עשרם של כנענים מה היה.  ↩

  1532. Ζεβέκη.  ↩

  1533. Ἀδωιζέβεκος.  ↩

  1534. ἀδωνί. ראה רד"ק לפסוק ו'.  ↩

  1535. א‘ ז’: שבעים מלכים.  ↩

  1536. א‘ צ’: וימת שם. השוה דברי המחבר IV 265: יקברו גם אויביכם ואף מגויה אחת לא תשולל אדמה.  ↩

  1537. המחבר מתרץ בזה את הפסוקים הסותרים זה את זה, לפי שופטים א‘ ח’ שרפו בני יהודה את ירושלם. לפי א‘ כ“א לא הורישו בני בנימין את היבוסי מירושלם. השוה יהושע ט”ו ס"ג. שופט’ י“ט י'–י”ב. שמ“ב ה‘ ו’. והשוה ערכין ל”ב ע“ב: הכי נמי תרי ירושלם הוו. מדרש תדשא: אלא בראשונה היתה ירושלים שתי עיירות, אחת עליונה ואחת תחתונה; העליונה נפלה בגורל יהודה והתחתונה בגורל בנימין וכו‘. ראה ש. קליין, סיני כרך ג’ ע' ת”ט.  ↩

  1538. א‘ י’.  ↩

  1539. יהושע י“ד י”ג: ויתן את חברון לכלב בן יפונה לנחלה. רד"ק: שדה העיר וחצריה כי העיר עצמה היתה מקלט.  ↩

  1540. יהושע י"ד ט‘: וישבע משה ביום ההוא לאמר אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה וכו’. וזו היא חברון (במדבר י“ג כ”ב).  ↩

  1541. א' ט"ז.  ↩

  1542. א‘ ט"ז: ובני קיני חותן משה. אולם בתע’: καὶ οἱ υἱοὶ ᾿Ιοθὸρ τοῦ Κιναίου τοῦ γαμβροῦ Μωυσῆ.  ↩

  1543. א' י"ז.  ↩

  1544. לפי א‘ י"ח לכד יהודה את עזה ואת אשקלון ואת עקרון; אשדוד לא נזכרה כלל. לפי תע’ לא לכדו אף אחת מארבע הערים האלה. אולי אפשר לפרש את הסתירות האלה על ידי שמ“א ז' י”ד: ותשובנה הערים, אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל מעקרון עד גת. ראה רד"ק.  ↩

  1545. א' י"ט רק: כי לא להוריש את יושבי העמק כי רכב ברזל להם.  ↩

  1546. השוה דברי הרד“ק יהושע י”ד ט"ו: והארץ שקטה ממלחמה, כי התעצלו בני ישראל להוריש הנשארים. ושם מדובר על בני יהודה.  ↩

  1547. א' כ"א.  ↩

  1548. א' כ“ז–ל”ג.  ↩

  1549. א' כ"א לא נאמר שהיבוסי שלם מס לבנימין.  ↩

  1550. א' כ"ב.  ↩

  1551. א' כ"ד רק: ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו.  ↩

  1552. ב‘ ו’.  ↩

  1553. ילקוט יהושע ר‘ ל"א: באותה שעה נתחלקה ארץ ישראל והיתה החלוקה חביבה עליהם יותר מדי והיו ישראל עסוקין במלאכתן זה עוסק בשדהו וזה עוסק בכרמו וזה עוסק בביתו וכו’. וכן תנא דבי אליהו רבה י"א: אלא כשנכנסו ישראל לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו ליינו ולשדהו ואומר שלום עליך נפשי.  ↩

  1554. ב' י"א.  ↩

  1555. ב‘ א’.  ↩

  1556. זה לא נזכר בדברי מלאך ד‘ מן הגלגל. ב’ ג' נאמר: וגם אמרתי לא אגרש אותם מפניכם. אולם השוה רש"י: וגם אמרתי. עתה אמרתי באפי.  ↩

  1557. י"ט א': ויהי בימים ההם ומלך אין בישראל איש הישר בעיניו יעשה.  ↩

  1558. י“ט א‘. שמעשה הפלגש בגבעה קרה בראשית ימי השופטים יוצא משופטים כ’ כ”ח: ופינחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו בימים ההם. וכן קובע את הזמן בעל סדר עולם ותנא דבי אליהו רבה י"א.  ↩

  1559. י"ט א': אשה פלגש.  ↩

  1560. י“ט ב': ותזנה עליו. המלים „זנה על“ מוסבות תמיד על הבועל ולא על הבעל, מזה יוצא למחבר שסרחה על בעלה ולא זנתה ממש. וכן תרגום יוב”ע רד“ק ורלב”ג. גם תע‘: ἐπορεύθη, והתרגום הלטיני: quae reliqnit eum מפרשים ותזנה ועזבה. אולם נמצאת גם נוסחא ὠργίσθη αὐτο = הכעיסה אותו, וזה יותר קרוב לתאורו של המחבר. והשוה גיטין ו’ ע"ב: ותזנה עליו פלגשו, זבוב מצא לה, נימא מצא לה. בכל אופן לא זנות ממש.  ↩

  1561. תאור דומה קדמונ' II 44 שתאות אשת פוטיפר הולכת ומתגברת בגלל סרובו של יוסף.  ↩

  1562. אחרת י"ט ב': ותהי שם ימים ארבעה חדשים.  ↩

  1563. י"ט י': ועמו צמד חמורים חבושים.  ↩

  1564. VII 312 משער המחבר את המרחק מבית לחם לירושלים כעשרים ריס.  ↩

  1565. Γάβα במלחמות V 51 נקראת העיר גבעת שאול כשלשים ריס מירושלים.  ↩

  1566. י“ט י”ח: ואת בית ד‘ אני הולך. ואולם בתע’ נמצאת ההוספה: ואל ביתי.  ↩

  1567. י“ט כ”ב: הוצא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו.  ↩

  1568. י“ט כ”ד ההפך: הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם וכו'.  ↩

  1569. י“ט כ”ט: וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים וישלחה בכל גבול ישראל, והיה כל הרואה ואמר לא נהיתה ולא נראתה כזאת וכו‘. בנוסחאות אחדות של תע’ נמצא בפסוק י"ט ל‘ ההוספה הזאת: ויצו האנשים אשר שלח לאמר כה תאמרו לכל איש ישראל הנהיתה כדבר הזה למיום עלות בני ישראל וכו’.  ↩

  1570. כ‘ א’.  ↩

  1571. כ‘ א’: אל ד‘ המצפה, אולם השוה רד“ק לפסוק זה ולפסוק כ”ו: הנראה בעיני כי על שילה אמרו וכו’. ובתרגום לטיני לפסוק י"ח מפורש שילה: in domum dei hoc est in Silo.  ↩

  1572. כ‘ ג’: ויאמרו בני ישראל דברו וכו‘; והשוה לפי זה פסוק ב’; ויתיצבו פנות כל העם = רישי כל עמא (תיוב“ע, רש”י רד"ק).  ↩

  1573. השוה דברי כ‘ ו’; קדמונ' IV 296.  ↩

  1574. השוה תנחומא ויצא כ‘: עשרה שבטים נחשבו עשר משפחות בנימין. והשוה רד"ק לכ’ י"ב.  ↩

  1575. כ' י"ה.  ↩

  1576. כ"א א‘: ואיש ישראל נשבע במצפה וכו’.  ↩

  1577. כ' ט"ו: שבע מאות.  ↩

  1578. כ' ט"ו: שבע מאות.  ↩

  1579. כ' כ"ו: ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבואו בית אל.  ↩

  1580. כ' כ“ד: ופנחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו בימים ההם. והשוה רש”י מגילה י“ד ע”א שמונה את פנחס בין ארבעים ושמונה הנביאים.  ↩

  1581. כ' כ"ט.  ↩

  1582. התאור הזה מתאים יותר לתאור כבוש העי (יהושע ח' י“ז ט”ז).  ↩

  1583. האות המוסכם היה שהאורב ירבה להעלות עשן העיר במועד שנקבע מראש (שופ' כ“א ל”ח).  ↩

  1584. לא נזכר במקרא כי אם „אל דרך המדבר“ (ב' מ"ב), המחבר כתב לפי טבע המקום.  ↩

  1585. כי המבוגרים הוכו בחרב בשדה.  ↩

  1586. Ἰάβησ τῆς Γαλαδίτιδος.  ↩

  1587. כ"א ב'.  ↩

  1588. Ῥόα. תרגום המלה רמון.  ↩

  1589. כ“א י”ג.  ↩

  1590. אין זה במקרא.  ↩

  1591. וזה קרוב לנדרי שגגות ונדרי אונסין שאינם צריכים התרה (נדרים כ' ע"ב)?  ↩

  1592. כ“א י”ט: ויאמרו.  ↩

  1593. כ“א י”ט: הנה חג ד' בשילה מימים ימימה. המחבר מיחס את החג לאחד משלשת הרגלים שהיו עולים לראיה.  ↩

  1594. שופטים י“ח א'. גם בעל סדר עולם קובע מאורע זה בראשית תקופת השופטים (פרק י"ב). והשוה רש”י: מכאן יש ללמוד שהיה המעשה זה בתחלת השופטים מיד.  ↩

  1595. א' י"ח מסופר שיהודה לכד את אשקלון ואת עקרון. אולם למעלה § 128 מסופר שיהודה לא לכד את עקרון.  ↩

  1596. יהושע י“ט מ”ז: ויצא גבול דן מהם, כלו‘ שלא נחלו את גבולם כי הכנעני לא נתן להם. שופט’ א' ל"ד: וילחצו האמורי את בני דן ההרה כי לא נתנו לרדת לעמק.  ↩

  1597. י"ח ב'.  ↩

  1598. י"ח ז': ורחוקים המה מצידונים. בתרגום הלטיני לקדמוניות כתוב: דרך שלשה ימים מצידון.  ↩

  1599. ג‘ ז’–י"א.  ↩

  1600. Χουσαρσάθος. תע': Χουσαρσάθαίμ.  ↩

  1601. ארם נהרים = ארץ אשור ובבל.  ↩

  1602. ג‘ ט’.  ↩

  1603. עתניאל בן קנז. כנראה נשמט השם עתניאל על ידי המעתיקים.  ↩

  1604. המחבר משתמש בבטוי χρησθέν αὐτῷ = ניתן לו אורקולום, כדי לשבר את אוזן הקוראים היוונים. ג‘ י’: ותהי עליו רוח ד‘. יוב"ע: ושרת עלוהי רוח נבואה מן קדם ד’. והשוה רד"ק לפסוק זה.  ↩

  1605. השוה תנחומא שמות, שמות רבה ג‘ ג’: ראה ראיתי וכו‘ הדבר הזה שפט עתניאל לפני הקב"ה וכו’.  ↩

  1606. ג' י"א: ותשקט הארץ ארבעים שנה.  ↩

  1607. שופטים ג' י"ב.  ↩

  1608. אין זה במקרא.  ↩

  1609. Ἐγλῶν. תע': Ἐγλώμ.  ↩

  1610. ג‘ י“ג: ויירשו את עיר התמרים. כנראה היה עגלון הראשון אשר בנה את יריחו אחרי החרם של יהושע. לפי שמ”ב י’ ה‘ היתה יריחו מיושבת וחיאל – מלכים א’ ט“ז ל”ד – בנה רק את החומה מסביב.  ↩

  1611. תיוב“ע: ית קרתא יריחו. דברים ל”ד ג': בקעת יריחו עיר התמרים. דהי“ב כ”ח ט"ו. Tac., hist. V 6; Plinius, h.n. 5.14.  ↩

  1612. ג' ט"ו.  ↩

  1613. Ἰούδης. תע': Ἀώδ.  ↩

  1614. Γήρα.  ↩

  1615. ג' י"ח: וישלח את העם נושאי המנחה.  ↩

  1616. ג' י"ט: והוא שב מן הפסילים אשר את הגלגל ויאמר דבר סתר לי אליך המלך.  ↩

  1617. הפחד והחלום אינם נזכרים במקרא.  ↩

  1618. ג' כ"א: ויתקעה בבטנו.  ↩

  1619. ג' כ"ד: ויאמרו אך מסיך הוא רגליו.  ↩

  1620. ג' כ"ג.  ↩

  1621. לפי ג' כ"ו לא התעכב אהוד אחרי הרצח ביריחו והוא עבר את הפסילים וימלט השעירתה.  ↩

  1622. לפי ג' כ"ז תקע אהוד בשופר בהר אפרים.  ↩

  1623. השוה, למשל, ירמיה ד‘ ה’: ותקעו שופר בארץ וכו' האספו ונבואה אל ערי המבצר.  ↩

  1624. ג' כ"ה: ויחילו עד בוש.  ↩

  1625. ג' כ"ח: מעברות הירדן.  ↩

  1626. ג‘ ל’ רק: ותשקוט הארץ שמונים שנה. בתע‘ לפסוק זה נמצאת הוספה: וישפוט אותם אהוד עד מותו. ילקוט שופ’ ר‘ מ"ב: אהוד בן גרא פרנס את ישראל שמונים שנה וכו’, וכן בסדר עולם פי"ב.  ↩

  1627. Σανάραος. תע': Σαμεγάρ.  ↩

  1628. Ἀνάθος.  ↩

  1629. לא נזכר במקרא. לפי סדר עולם י"ב היה בימי אהוד. גם יוחסין השלם רושם: ושמגר שנה אחת. וראיה ששמגר שפט זמן קצר הוא פסוק ד‘ א’: ואהוד מת. כי היה לו לאמר ושמגר מת.  ↩

  1630. שופטים ד‘ א’.  ↩

  1631. Ἀβίτος.  ↩

  1632. Ἀσώρ.  ↩

  1633. Σεμαχώνις. הוא מי מרום או ים חולי.  ↩

  1634. ד‘ ג’: כי תשע מאות רכב ברזל לו. מספרים מופרזים כמו אצל המחבר נמצא גם במדרש אבא גוריון לאסתר פרק ג': סיסרא בא עליהם בארבעים אלף ראשי גייסות וכל אחד היה עמו מאה אלף. ובילקוט שופטים רמז מ"ג.  ↩

  1635. Σισάρης.  ↩

  1636. ד‘ ג’: והוא לחץ את ישראל בחזקה.  ↩

  1637. כל זה אינו במקרא.  ↩

  1638. ד‘ ה’: ויעלו אליה בני ישראל למשפט.  ↩

  1639. Δαβώρα.  ↩

  1640. לא נזכר במקרא. ד‘ ו’: ותאמר אליו הלא צוה ד' אלהי ישראל. והשוה רש"י: הלא צוה ביד משה כי החרם תחרימם כך שנויה במכילתא (אולם לא נמצא במכילתא והשוה ילקוט שופטים רמז מ"ג).  ↩

  1641. ד‘ ו’: ותשלח ותקרא לברק וכו'.  ↩

  1642. ילקוט שופטים ר' מ"ב: ברק על שם שפניו דומות לברק.  ↩

  1643. ד‘ ו’.  ↩

  1644. ד‘ ו’: עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון.  ↩

  1645. לא נזכר במקרא.  ↩

  1646. ד‘ ח’: אם תלכי עמי והלכתי.  ↩

  1647. ד‘ י’: ויצעק ברק את זבולון ויעלו ברגליו עשרת אלפים איש.  ↩

  1648. יוצא למחבר מפסוק ד‘ י"ד: ותאמר דבורה אל ברק קום כי זה היום אשר נתן ד’ את סיסרא בידיך.  ↩

  1649. ד' ט"ו.  ↩

  1650. ה‘ כ’: מן השמים נלחמו, הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא.  ↩

  1651. ד‘ ט"ו: ויהם ד’ את סיסרא וכו'; על ידי הסערה קמה מהומה במחנה סיסרא.  ↩

  1652. ה‘ כ"ב: אז הלמו עקבי סוס, כלו’ הלמו על אנשי סיסרא.  ↩

  1653. Κενελίδες.  ↩

  1654. Ἰάλη.  ↩

  1655. ד‘ י"ח: ותצא יעל לקראת סיסרא ותאמר אליו סורה אדוני סורה וכו’.  ↩

  1656. בנאד היו משמרים את החלב שנחמץ מקודם.  ↩

  1657. ד‘ כ"א: והוא נרדף ויעף, כלו’ נרדם בגלל העיפות. אולם השוה רש“י לפסוק י”ט: שהחלב מכביד את הגוף להיות נרדם.  ↩

  1658. ד' כ"א: ברקתו.  ↩

  1659. לפי ד' כ"ב הראתה רק לברק.  ↩

  1660. ד‘ ט: כי ביד אשה ימכור ד’ את סיסרא. והשוה רד"ק: יש מפרשים יעל שנמכר סיסרא בידה ואיננו נכון לענין הפסוק וכו' והכונה לדבורה.  ↩

  1661. ד' נ"ד: עד אשר הכריתו את יבין מלך כנען.  ↩

  1662. ה‘ ל"א כתוב רק: ותשקוט הארץ ארבעים שנה. אגב, ברק לא נמנה בין שופטי ישראל כי אם דבורה. והשוה לזה תוס’ יבמות מ“ה ע”ב ד“ה מי תוס' שבועת, אם מותר היה לדבורה להיות שופטת. סדר עולם י”ב וברות רבה א' נמנים ברק ודבורה בין השופטים: ויהי בימי שפוט השופטים, ומי היו? רב אמר: ברק ודבורה.  ↩

  1663. ו‘ א’.  ↩

  1664. לא נזכר בשום מקום אחר.  ↩

  1665. ו‘ ג’: ובני קדם. בראש‘ כ“ה ט”ו, דהי"א א’ ל“א נקראים בני קדמה. שופטים ח' כ”ד נאמר כי ישמעאלים הם. פרקי דר"א ל': וקדמה נקראו בני קדם.  ↩

  1666. במקרא לא מסופר על קרב זה.  ↩

  1667. ו‘ ד’: עד בואך עזה.  ↩

  1668. ו‘ ה’ רק: ויבואו בארץ לשחתה.  ↩

  1669. Γεδεών.  ↩

  1670. Ἰασος. תע': Ἲωάς.  ↩

  1671. כלומר: מן האצילים. השווה II 78. IV 329.  ↩

  1672. ו' י"א: חֹבט חטים בגת.  ↩

  1673. ו‘ י"א: ויבא מלאך ה’. השוה להלן § 277.  ↩

  1674. ו‘ י"ב: ד’ עמך גבור החיל.  ↩

  1675. ו‘ י"ד: ויפן אליו ה’. רש“י, הקב”ה בעצמו, ואילו בתע‘: מלאך ד’.  ↩

  1676. ו' י"ד: ויזעק אביעזר אחריו.  ↩

  1677. לפי ז‘ ג’ היו מלבד עשרת האלפים עוד עשרים ושנים אלף איש ששבו מהר הגלעד. בכלל מקצר המחבר ומשמיט הרבה כגון את נתיצת המזבח, את השם ירובעל, את הנסס בגזת הצמר ועוד.  ↩

  1678. ז‘ ב’: פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי.  ↩

  1679. דוקא במוגי לב ינצח שלא יתפאר ישראל כי ידם נצחה במלחמה. לחז"ל ולמפרשים האחרונים דרך אחרת בפרוש עניין המלקקים.  ↩

  1680. ז‘ ט’.  ↩

  1681. ז‘ י’: רד אתה ופורה נערך.  ↩

  1682. Φρουρά. תע': Φαρά.  ↩

  1683. ז‘ י"ג: ויבא עד האהל. המחבר דורש את ה’ הידיעה „האהל“ האהל המיוחד, כלו' של המלך.  ↩

  1684. לא נזכר במקרא.  ↩

  1685. פירושו של המחבר, וכעין זה פירש רבי ישעיה: פי' צליל לחם שעורים שהיה נבזה בעינינו וסרבנו לאכלו כלחם ומפני רוב שפלותו נדמה ללחם שעורים.  ↩

  1686. ז' ט"ו.  ↩

  1687. ז‘ י"ט: ראש האשמורה התיכונה. המחבר סובר כמו הרומאים שארבע אשמורות הלילה. השוה ברכות ג’ ע"ב.  ↩

  1688. ככה מבאר גם רש"י.  ↩

  1689. ז‘ כ’: חרב לד‘ ולגדעון. יוב"ע: חרבה מן קדם ד’ ונצחנא על ידי גדעון.  ↩

  1690. Ὤρηβος.  ↩

  1691. Ζῆβος.  ↩

  1692. ח‘ י’: כחמשה עשר אלף איש.  ↩

  1693. Ζεβή. תע': Ζεβεέ.  ↩

  1694. Ζαρμούνης. תע': Ζαλμανά.  ↩

  1695. Ἐφρά. תע': Ἐφραθά.  ↩

  1696. לא נזכר במפורש, אולם יוצא מדברי גדעון אל בנו (ח‘ כ’) שלא השתתף במסע המלחמה.  ↩

  1697. ח‘ א’.  ↩

  1698. להלן § 260.  ↩

  1699. ח' כ"ב.  ↩

  1700. שופטים ח‘ ל’.  ↩

  1701. Δρούμα. שמה לא נזכר במקרא.  ↩

  1702. Ἀβιμέλεχος.  ↩

  1703. מלים מספר חסרות במקור. יש להשלים לפי ט‘ ד’: וישכר בכסף אנשים ריקים ופוחזים.  ↩

  1704. Ἰωθάμ.  ↩

  1705. ט‘ ז’.  ↩

  1706. החג לא נזכר. לפי ט‘ ו’ התאספו בעלי שכם להמליך את אבימלך. והשוה I 337 ושם מספר המחבר גם כן על דבר חג בשכם שלא נזכר במקרא.  ↩

  1707. לפי הסדר במקרא פנו העצים תחלה לזית.  ↩

  1708. ט' כ"א: ויברח וילך בארה.  ↩

  1709. בהתאם לשופטים ט' כ"ב: וישר אבימלך על ישראל שלש שנים.  ↩

  1710. ט' כ"ג.  ↩

  1711. לא נזכר במקרא.  ↩

  1712. הנמוק הזה אין במקרא. ט‘ כ"ד נאמר רק: לבוא חמס שבעים בני ירובעל וכו’. אולי כונת המחבר שהרוח הרעה שגרמה לבגידה היתה החרטה על רצח בני גדעון.  ↩

  1713. Γυάλης. כאילו היתה הגירסה גועל. בתע': Γάαλ υἱός Ἰωβήλ.  ↩

  1714. ט' כ"ו רק: ויבטחו בו בעלי שכם.  ↩

  1715. ט‘ ל’.  ↩

  1716. Ζάβουλος.  ↩

  1717. אין זה במקרא.  ↩

  1718. ט‘ מ’: ויפלו חללים רבים.  ↩

  1719. ט' מ“ב: ויצא העם השדה. רש”י: לעשות חפציהם. ולא כמפרשים אחדים שיצאו לארוב להלחם.  ↩

  1720. ט' מ"ו: ויבואו אל צריח בית אל ברית.  ↩

  1721. ט' מ"ט: כאלף איש ואשה.  ↩

  1722. ט‘ נ’.  ↩

  1723. Θηβας. תע': Θηβής.  ↩

  1724. ט' נ"ה: ויראו איש ישראל כי מת אבימלך וילכו איש למקומו.  ↩

  1725. י‘ ג’.  ↩

  1726. נשמט כאן שם השופט תולע בן פואה אשר שפט את ישראל עשרים ושלש שנה.  ↩

  1727. Ἰαείρης.  ↩

  1728. הוספת המחבר.  ↩

  1729. Καμών.  ↩

  1730. י‘ ו’.  ↩

  1731. י‘ ו’: וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון. אולם מסדר המאורעות יוצא שלא בזמן אחד השתלטו עליהם גם הפלשתים וגם בני עמון. וסדר עולם י"ב מפרש שמן ארבעים השנה של שעבוד פלשתים (י"ג א') חלו עשרים שנה בימי יפתח ועשרים שנה בימי שמשון.  ↩

  1732. עבר הירדן מזרחה.  ↩

  1733. י' י"ז.  ↩

  1734. י' י"ז: ויחנו במצפה.  ↩

  1735. Ἰέφθας.  ↩

  1736. המחבר מפרש „בן אשה זונה“ זונה ממש וכן ביוב"ע, ולא כהמפרשים הקדמונים שפרשו כי היתה משבט אחר או פלגשו.  ↩

  1737. י"א ג': וישב בארץ טוב. הארץ הזאת היתה בין ארם ועמון, אם כן בקרבת גלעד.  ↩

  1738. י“א י”ב.  ↩

  1739. י“א כ”ט: ויעבור את הגלעד ואת מנשה ויעבור את מצפה גלעד וממצפה עבר בני עמון. כלו' אחרי עברו בגלעד ומנשה לאסוף את העם למלחמה, שב אל ביתו במצפה גלעד ומשם עבר אל בני עמון למלחמה. אולם זה היה אחרי גמר המשא ומתן עם מלך עמון ללא תוצאות.  ↩

  1740. ארץ מואב, צפונה מנחל ארנון, ראה IV 85.  ↩

  1741. י"א ל'.  ↩

  1742. Μανιάθης.  ↩

  1743. י“א ל”ט: אנכי ורעותי.  ↩

  1744. כדעת חז“ל שהעלה אותה עולה ממש, תענית ד' ע”א. ב“ק צ”ב ע"ב. בראש‘ רבה ס’ ג'. Epiphanius, adv. haere. III.2, 1035 (ed. Patanius) מוסר שבימיו עוד זבחו בשכם לזכר האלה קורי, וחושב שזה החג שהוחג תחלה על שם בת יפתח. Κόρη = בתולה.  ↩

  1745. י"ב א'.  ↩

  1746. הנמוק הזה אינו במקרא.  ↩

  1747. הוספת המחבר.  ↩

  1748. י"ב ו': ארבעים.  ↩

  1749. י"ב ז'.  ↩

  1750. Σεβέη. י"ב ז': ויקבר בערי גלעד. אולי חשב המחבר על המקום „צפויה“ (י"ב א') או על מצפה.  ↩

  1751. י"ב ח'.  ↩

  1752. Ἁφάνης. תע': Ἁβαισσάν.  ↩

  1753. י“ב י”א.  ↩

  1754. Ἤλων. תע': Αἰλών.  ↩

  1755. Ἀβδών.  ↩

  1756. Ἤλων. כנראה טעות המעתיק, אילון במקום הלל.  ↩

  1757. Φαράθων.  ↩

  1758. הוספת המחבר.  ↩

  1759. י“ב ט”ו: ויקבר בפרעתון.  ↩

  1760. שופטים י"ג א'.  ↩

  1761. Μανώχης. תע': Μανῶε.  ↩

  1762. במקרא לא מדובר על דבר יפיה. דרכו של המחבר להגזים בתארו את יפין של העבריות. השוה I 288. VII 130. 162. XI 190. 199. XV 120. XVIII 341. XX 142. וכן דרך חז“ל. השוה ב”ב נ“ח ע”א: הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה בפני חוה כקוף בפני אדם, חוה בפני אדם כקוף בפני אדם, אדם בפני השכינה כקוף בפני אדם. והשוה גם בראש‘ כ“ט י”ז: יפת תאר. שמ“א כ”ה ג’: טובת שכל ויפת תואר. ושהיתה אשת מנוח צדקת השוה במדבר רבה י' ט“ו: אשתו של מנוח צדקת היתה, ושהיתה חכמה השוה י”ג כ“ג. וברכות ס”א ע"א: שהלך אחר עצתה.  ↩

  1763. כה מתאר המחבר את המלאכים שבאו אל לוט „יפי תואר להפליא“ (I 300). וכן המלאך שבא אל גדעון (V 33), השוה הירודוטוס VII 12 הדמות שהופיעה לכסרכסס בחלום היתה „איש גבוה וטוב [חסר סוף המשפט – פב"י].  ↩

  1764. י“ג ד‘, צ’: ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר. והשוה פסוק י”ד.  ↩

  1765. י"ג ו: ותבוא האשה ותאמר לאישה.  ↩

  1766. י"ג ח‘: ויעתר מנוח אל ד’.  ↩

  1767. אולם לפי י“ג י”ד חוזר המלאך על דבריו.  ↩

  1768. י“ג י”ט: ויעל על הצור לד'.  ↩

  1769. אצל גדעון – ו‘ כ"א – נאמר: וישלח מלאך ד’ את קצה המשענת אשר בידו ויגע בבשר ובמצות ואילו אצל מנוח – י“ג י”ט – ומפליא לעשות.  ↩

  1770. י“ג כ”ד.  ↩

  1771. Σαμφών.  ↩

  1772. דומה למה שנאמר סוטה י‘ ע“א: שמשון על שמו של הקב”ה נקרא שנאמר כי שמש ומג ד’ אלהים – רש"י: שאין שם שם ממש אלא מגן ומציל.  ↩

  1773. י"ד א'.  ↩

  1774. Θάμνα. תע': Θάμναθά.  ↩

  1775. י"ד א' לא נזכר חג. אבל גם את דינה רואה שכם בן חמור בחג שהוחג (I 337).  ↩

  1776. כי השליך את גופת האריה לתוך סבך עצים בצד הדרך לא נזכר במקרא. כנראה רוצה המחבר לתרץ את הסתירה בין מה שמסופר שהלך עם אביו ואמו ובין מה שנאמר אחר כך „ולא הגיד לאביו ולאמו את אשר עשה“. גם חז"ל, כידוע, התאמצו לפרש את הענין „סחור סחור וכו'“.  ↩

  1777. י"ד ח'.  ↩

  1778. יוצא למחבר מהמלים: ויהי כראותם אותו, כלו‘ אנשי העיר כראותם אותו פחדו ממנו, ויקחו שלשים מרעים ויהיו אתו לשמור עליו. ואולי קרא: כיראתם, במקום כראותם; תע’: ביראתם.  ↩

  1779. י“ד כ': ותהי אשת שמשון למרעהו אשר רעה לו. יוב”ע: והות אתת שמשון לדחבריה דהוה שוביניה.  ↩

  1780. ט"ו ג'.  ↩

  1781. ט"ו ו': ויעלו פלשתים.  ↩

  1782. ט"ו ו': וישרפו אותה ואת אביה באש.  ↩

  1783. ט"ו ט'.  ↩

  1784. Αἰτάν.  ↩

  1785. Σιαγών. תרגום המלה לחי.  ↩

  1786. ט“ו י”ח.  ↩

  1787. דברי ההתפארות הזאת יוצאים למחבר מהפסוק ט“ו ט”ז: ויאמר שמשון בלחי החמור חמור חמורתים בלחי החמור הכיתי אלף איש.  ↩

  1788. לפי ט“ו י”ט נקרא המעין „עין הקורא“ והמקום „רמת לחי“.  ↩

  1789. ט"ז א'.  ↩

  1790. ט"ז א': וירא שם אשה זונה ויבוא אליה. שסתם פונדקאית גם זונה, ראה למעלה § 8.  ↩

  1791. ט"ז ד'.  ↩

  1792. השוה סוטה ט‘ ע"ב: רבי אומר תחילת קלקולו בעזה לפיכך לקה בעזה וכו’.  ↩

  1793. Δαλάλη. תע': Δαλειλά.  ↩

  1794. ט"ז ז': בשבעה יתרים לחים.  ↩

  1795. תרגמתי καθεύδοντα ולא μεθύοντα = שכור, יען לא מצאנו בשום מקום ששמשון חלל את הנזירות ושתה יין וגם ט“ז י”ט מוכיח “ותישנהו על ברכיה”. והשוה רד"ק לפסוק זה וכן עשתה מדי פעם שאסרה אותו היתה מישנתו תחלה וזהו שאמר בפעם השלישית ויקץ משנתו.  ↩

  1796. ט“ז י”א נאמר רק: יאסרוני בעבותים חדשים.  ↩

  1797. השוה סוטה ט' ע"ב: מנא ידעה? אמר רבי יוחנן ניכרין דברי אמת.  ↩

  1798. ט“ז כ”ב.  ↩

  1799. בראש‘ רבה י’ י"ח: והיה שמשון נוקם ונוטר כנחש וכו'.  ↩

  1800. לפי ט“ז כ”ז היה הבית מלא אנשים ועל הגג כשלשת אלפים איש ואשה.  ↩

  1801. הרעיון הזה שעצמת התאוה מעבירה את האדם על דעתו ולכן יש לסלוח לחוטא נמצא אצל המחבר עוד בדברו על אשת פוטיפר (II 46), והורדוס סולח לפרורס (מלח' I 484) וטבריוס מקל בענשו של מונדוס (קדמונ' XVIII 350).  ↩

  1802. גם חז“ל הרימו על נס את מדותיו הטובות: סוטה ט' ע”ב: אביי אמר, היא ידעה בו באותו צדיק דלא מפיק שם שמים לבטלה; זכור לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום.  ↩

  1803. Σαρασᾶ. תע': Σαραά. ט“ז ל”א: בין צרעה ובין אשתאול.  ↩

  1804. רות א‘ א’. לפי סדר עולם י"ב היה אלימלך בימי עגלון מלך מואב וע' בהערותיו של ראטנר.  ↩

  1805. Ἠλείς.  ↩

  1806. Ἀβιμέλεχος.  ↩

  1807. Ναάμις. תע': Νωεμίς.  ↩

  1808. Χελλιῶν. תע': Χελαιών.  ↩

  1809. Μαλαών. תע': Μααλών.  ↩

  1810. לפי רות א‘ ג’ ד' מת תחילה אלימלך ורק אחרי מותו נשאו להם הבנים נשים מואביות.  ↩

  1811. Ὄρφα.  ↩

  1812. Ῥούθ. השוה ד‘ י’: רות אשת מחלון.  ↩

  1813. א' י"ט.  ↩

  1814. Βόαζος. תע': Βοόζ.  ↩

  1815. הפרט הזה לא נזכר במקרא וגם אינו מתאים למהלך הספור אולם בתרגום הארמני נמצאת ההוספה: ויתן לנעמי בית אלמנות לשבת בו.  ↩

  1816. ב' ט"ו: גם בין העמרים תלקט.  ↩

  1817. לא נזכר במקרא.  ↩

  1818. ג‘ א’.  ↩

  1819. ג' ט"ז.  ↩

  1820. לא נזכר במקרא.  ↩

  1821. ד‘ א’: והנה הגואל עובר. לא נזכר שרות היתה באותו מעמד.  ↩

  1822. ד‘ ד’: אנכי אגאל.  ↩

  1823. לא נזכר במקרא, אולם התרגום לפסוק ד‘ ו’: על דאית לי אתתא לית לי רשו למיסב אחרניתא עלהא. והשוה ראב"ע: פן אשחית את נחלתי וכו' ויש אומרים רמז על אשתו.  ↩

  1824. לא נזכר במקרא, אולם מתאים הוא לדיני חליצה (דברים כ"ה ט').  ↩

  1825. ד‘ י"ז: ותקראנה לו השכנות שם וכו’ ותקראנה שמו עובד.  ↩

  1826. Ὠβήδης.  ↩

  1827. Ἰεσσαῖος.  ↩

  1828. שמ“א ב' י”ב.  ↩

  1829. Ὀφνίης.  ↩

  1830. Φινεέσης.  ↩

  1831. ב' כ“ב: הצובאות פתח אהל מועד. יוב”ע: וית די שכבין ית נשיא דאתין לצלאה.  ↩

  1832. ספרי נשא מ“ב: שכבר נחתם גזר דינם. – בקשר עם ש”א ב' כ"ה (פ.)  ↩

  1833. ב' כ"ג: אשר אנכי שומע את דבריכם רעים מאת כל העם אלה.  ↩

  1834. שמ"א א‘ א’.  ↩

  1835. Ἀλκάνης.  ↩

  1836. דבהי“א ו' י”א י“ב מיחס את אלקנה לשבט לוי ומבני קרח. והשוה ירושל‘ ברכות ד’ א‘: והלא אין עולמו של לוי אלא חמשים שנה וכו’. ויקרא רבה כ”ב ו'. במדבר רבה י“ח י”ז.  ↩

  1837. א‘ א’ כתוב רק אפרתי. ואת המלה הזאת דורשים חז"ל להפך: בן פלטין, אבגינוס, איש חשוב (מדרש שמואל א‘ ו’. ויקרא רבה ב‘ ג’).  ↩

  1838. א‘ א’: הרמתים צופים. Ἁρμαθάν.  ↩

  1839. Ἁννα. Φενάννα.  ↩

  1840. V 68.  ↩

  1841. א‘ ד’: ויהי היום. יוב“ע: והוה יום מועדה. מדרש שמואל: רבי יהושע בן לוי אמר זה יומו של עצרת. אגדת בראשית כ”ט ב': זו הפסח.  ↩

  1842. א‘ ו’: וכעסתה צרתה גם כעס.  ↩

  1843. א‘ י"ד: הסירי את יינך מעליך. אולם בתע’ ישנה ההוספה: ולכי מאת פני ד'.  ↩

  1844. א‘ ט’: ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה, שתה ולא שתת (כתובות ס“ה ע”א) כלו' שתתה מים ולא יין.  ↩

  1845. א‘ י"ז: ואלהי ישראל יתן את שאלתך אשר שאלת מעמו. ואולם מדרש שמואל ב’ י"ב: אמר לה הבן הזה שאת עתידה להעמיד וכו'.  ↩

  1846. א' י"ח.  ↩

  1847. א‘ כ’: כי מד‘ שאלתיו. רד"ק: כאילו אמרה שאול מאל. גם במדרש שמואל מתקשה ר’ ירמיה מדוע לא נקרא שאול ומתרץ בדרך אגדה.  ↩

  1848. א‘ כ"א: לזבוח לה’ את זבח הימים ואת נדרו. והשוה רד"ק: ועלה גם כן לזבוח נדרו כי נדר קרבן לד' על בנו.  ↩

  1849. השבעים מוסיפים לפסוק א‘ כ"א: ואת כל מעשרות פרי האדמה. כנראה שהיתה למחבר מסורת אגדה בענין הבאת המעשרות למקדש, כדרך שנזכר מלאכי ג’ ו‘; נחמיה י“ב מ”ד; י“ג ה, י”ב. דהי“ב ל”א ה’; פילון על החוקים I 152.  ↩

  1850. א‘ י"א: ומורה לא יעלה על ראשו, וכדברי ר’ נהוראי ששמואל נזיר היה (נזיר ס“ו ע”א) ומורה פירושו תער כתרגום השבעים σίδηρος ולא כתיוב"ע.  ↩

  1851. ב' כ"א: ותלד שלשה בנים ושתי בנות.  ↩

  1852. ג‘ א’.  ↩

  1853. לא נזכר במקרא.  ↩

  1854. עלי היה מבית איתמר בן אהרן (דהי“א כ”ד ג'). אחרי כן נלקחה מבניו הכהונה וניתנה לצדוק מבני אלעזר בן אהרן (מל“א ב' כ”ד, ל"ה. מדרש שמואל).  ↩

  1855. שמ"א ד‘ א’.  ↩

  1856. לפי שמ"א ד‘ א’ יצאו ישראל לקראת הפלשתים למלחמה. אולם בתע' מתחיל הפרק: ויהי בימים ההם ויקבצו פלשתים על ישראל למלחמה ויצא ישראל לקראתם למלחמה.  ↩

  1857. Ἀμφέκα.  ↩

  1858. ד‘ ג’.  ↩

  1859. לפי ד‘ ג’ יוצא שזקני ישראל היו במחנה.  ↩

  1860. לא נזכר במקרא.  ↩

  1861. לא נזכר במקרא.  ↩

  1862. ד' י"ב.  ↩

  1863. ד‘ י"ג: ויבוא והנה עלי יושב על הכסא יד דרך מצפה. אולם ד’ י“ח: ויפול מעל הכסא אחורנית בעד יד השעה. יוב”ע: והא עלי יתיב על כרסיא על כבש אורח תרעא מסכי. והשבעים: ליד השער מצפה הדרך.  ↩

  1864. ד' י“ג: כי היה לבו חרד על ארון אלהים. רלב”ג: וזה מראה על רוב חסידותו שלא היה חרד לבניו.  ↩

  1865. בסדר עולם י“ג: עלי שפט את ישראל ארבעים שנה נשתיירו י”ג שנה צא מהן שנה אחת לעברו ואחד עשר שנה לשמואל וכו' השוה הערות רטנר.  ↩

  1866. ד' י"ט.  ↩

  1867. לא נזכר במקרא. יוצא למחבר מזה שכתוב: ותכרע ותלד כי נהפכו עליה צריה, כלו' ילדה לפני זמנה, ורק נולד לשבעה בר קימא הוא. או אולי קרא המחבר: מהרה ללדת, במקום: הרה ללדת.  ↩

  1868. Ἰωχάβης.  ↩

  1869. השוה דהי“א כ”ד ג‘ ו’ וקדמונ' VIII 11.  ↩

  1870. Ἀβιεζέρης. דהי"א ה‘ ל’ שמו אבישוע.  ↩

  1871. Βόκκι.  ↩

  1872. Ὄζις.  ↩

  1873. המחבר מיחס על דעת עצמו את עלי על עוזי מבני אלעזר – השוה גם קדמונ‘ VIII 13. לפי הרצאת הדברים שמ"א ב’ כ“ז–ל”ז קשה להניח שעלי הוא הראשון ששמש בכהונה הגדולה מבית איתמר. גם מתנא דבי אליהו רבא י"א יוצא שלא עלי היה הראשון בכהונה הגדולה מבית איתמר.  ↩

  1874. שמ"א ה‘ א’.  ↩

  1875. Ἄζωτος.  ↩

  1876. שמ"א ה‘ ג’: וישכימו אשדודים ממחרת. אולם בתע' חסרות המלים האלה ותחת זה נמצא: ויבואו בית דגון ויראו.  ↩

  1877. במקרא נזכרו רק פעמים.  ↩

  1878. המחבר מפרש את הקרי „טחורים“, מחלה הגורמת לשפיכת דם רב ונגרמת על ידי דחיקת הנקבים והשוה שבת פ“ב ע”א: לא ליטחר. (לפי גרסת הערוך – פ.) והשוה דברי חז"ל שהעכברים היו נכנסים בנקביהם של הפלשתים ושומטים את בני מעיהם ויוצאים.  ↩

  1879. מכת העכברים לא נזכרה במקרא. ועכברי הזהב שעשו סרני הפלשתים שמשו סמל למגפה שפרצה בארץ. השוה הירודוטוס II 141 המספר שהמצריים נדבו עכבר זהב ושמוהו ביד האל, כי העכברים גרמו למגפה בחיל סנחריב. והמחבר כתב לפי השבעים. כי מיד אחרי הספור על דבר דגון ה‘ ו’ נמצאת התוספת: ובתוך גבולה רבו עכברים ותהי מהומת מות גדולה בעיר. השוה לקמן פסוק י"א. וכן ו‘ א’ מוסיפים הם: ותשרץ ארצם עכברים.  ↩

  1880. לפי ה‘ ח’ הוליכו הפלשתים את הארון תחלה לגת ומגת לעקרון. אשקלון לא נזכרה במקרא. אולם השבעים כותבים אשקלון במקום עקרון, וכן ו' ט"ז.  ↩

  1881. לפי ה‘ י’ שלחוהו לעקרון.  ↩

  1882. לא נזכר מפורש, אולם יוצא מפסוק ו‘ ד’: מספר סרני פלשתים חמשה עפלי זהב וחמשה עכברי זהב כי מגפה אחת לכולכם ולסרניכם.  ↩

  1883. ו‘ א’.  ↩

  1884. אין זכר לוויכוח זה במקרא. אולם יוצא למחבר מפסוק ו‘: למה תכבדו את לבבכם וכו’ סימן שהיו מתנגדים לדעת הקוסמים ועירובי דברים כאן.  ↩

  1885. ו‘ ב’: ויקראו פלשתים לכהנים ולקוסמים.  ↩

  1886. ו‘ ג’: תשיבו לו אשם. (השוה ספר יהודית ט"ז כ') – פ.  ↩

  1887. ו‘ ח’: תשימו בארגז מצדו.  ↩

  1888. אין הטעם הזה במקרא, אולם השוה מצודות י‘ ז’: מדרך הנהוג לא יזוזו ממקומן ללכת מבניהן.  ↩

  1889. אין זה במקרא. כנראה יצא למחבר מפסוק ו‘ י"ב: במסילה אחת הלכו ולא סרו ימין ושמאל, כלו’: לדרך שנטתה ימינה ולדרך שנטתה שמאלה, כי אם במסילה השלישית.  ↩

  1890. ו‘ י’.  ↩

  1891. Βηθσάμη, Βήθης. תע': Βαιθσαμύς.  ↩

  1892. ו' ט"ז: וישובו עקרון.  ↩

  1893. ו' י"ט.  ↩

  1894. ו‘ י“ט: ויך בעם שבעים איש וחמשים אלף איש. אולם יוב”ע: וקטל בסבי עמא שבעין גברא וכו’. סוטה ל“ה ע”ב: חד אמר שבעים איש הוו וכל אחד ואחד שקול כחמשים אלף איש. והשוה מלבי"ם: ושעורו ויך שבעים איש מחמשים אלף איש.  ↩

  1895. ו‘ י"ט: כי ראו בארון ד’. השוה שמ"ב ו‘ ו’: ויאחז בו כי שמטו הבקר, ויחר אף ד‘ וגו’.  ↩

  1896. לא נזכר במקרא. אולם לפי יהושע כ“א ט”ז ניתנה העיר לכהנים והיתה אפוא מיושבת כהנים.  ↩

  1897. ו' כ"א: וישלחו מלאכים אל יושבי קרית–יערים.  ↩

  1898. Καριαθιαρείμ.  ↩

  1899. דהי“א ט”ו י"א.  ↩

  1900. Ἀβιναδάβ = עמינדב וכן בתע'.  ↩

  1901. ז‘ א’: ואת אלעזר בנו קדשו לשמור את ארון ד'.  ↩

  1902. ו‘ א’: שבעה חדשים.  ↩

  1903. שמ"א ז‘ ב’.  ↩

  1904. המחבר קורא: ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וינהו כל בית ישראל אחרי ד', ואת המלים: וירבו הימים ויהיו עשרים שנה – כמאמר מוסגר.  ↩

  1905. Μασφάτη. תע': Μασσηφάθ.  ↩

  1906. שמ"א ז‘ ז’.  ↩

  1907. רעידת האדמה לא נזכרה במקרא.  ↩

  1908. Κορραίως. תע': Βαιθχόρ – בית–חורון.  ↩

  1909. ז‘ י"ב: אבן העזר. תע’: Ἀβενέζερ. כנראה קרא המחבר אבן העֹז.  ↩

  1910. שמ“א ז' י”ג.  ↩

  1911. ז‘ י"ד: ויהי שלום בין ישראל ובין האמרי. „האמרי“ במובן „הכנעני“ או יושבי כנען נמצא הרבה במקרא כגון בספר דברים ועמוס ב’ ט‘–י’.  ↩

  1912. שמ“א ז' ט”ו.  ↩

  1913. רמה. ז' י"ז: ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל.  ↩

  1914. בית אל והגלגל והמצפה (ז' ט"ז).  ↩

  1915. שמ"א ח‘ א’.  ↩

  1916. Ἱοῦλος.  ↩

  1917. Ἁβίρα. תע': Ἀβιά או Ἀβειρά.  ↩

  1918. ח‘ ב’: שופטים בבאר שבע. חז"ל התחבטו בשאלה זו מדוע הושיב שניהם בבאר שבע (שבת נ“ו ע”א).  ↩

  1919. ח‘ ד’ כתוב אמנם: ויתקבצו כל זקני ישראל ויבואו אל שמואל הרמתה. אולם פסוק י‘: ויאמר שמואל את כל דברי ד’ אל העם השואלים מאתו מלך.  ↩

  1920. ח‘ ה’ נאמר רק: שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים. ורק בתשובה לדברי שמואל אמרו (ח‘ כ’): ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו.  ↩

  1921. ח‘ ו’ כתוב רק: ויתפלל שמואל אל ד'.  ↩

  1922. ח‘ ז’.  ↩

  1923. השוה סנהדרין כ' ע"ב: רב אמר לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם.  ↩

  1924. ח‘ י’.  ↩

  1925. ח‘ י"ב: ולשום לו שרי אלפים ושרי חמשים. ובתע’: ἑκατοντάρχους = שרי מאות.  ↩

  1926. ח‘ ט"ז: ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח. בתע’: τά βουκόλια = בִּקְרֵיכֶם במקום בחוריכם.  ↩

  1927. ח' י"ט.  ↩

  1928. שמ"א ט‘ א’.  ↩

  1929. Κείς.  ↩

  1930. השוה סוטה י‘ ע“א: חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה [רש”י: נשתנו מן התחתונים לתפארת] שאול בצוארו וכו’. ברכות מ“ח ע”ב: להסתכל ביופיו של שאול.  ↩

  1931. Σαοῦλος.  ↩

  1932. ט‘ ז’: ותשורה אין להביא לאיש האלהים מה אתנו. כנראה מפרש המחבר את המלה תשורה משורש שור = הלך, נסוע והכונה: מהכסף שלקחנו להוצאות הדרך אין להביא לאיש האלהים.  ↩

  1933. ט‘ כ"ב: והמה כשלשים איש. בתע’: שבעים איש.  ↩

  1934. ט' כ"ג: ויאמר שמואל לטבח.  ↩

  1935. ט‘ כ"ה: וידבר עם שאול על הגג. תע’ במקום וידבר: ויִרְבְדוּ לשאול על הגג וישכב.  ↩

  1936. ט' כ"ו.  ↩

  1937. י‘ א’: ויאמר הלא כי משחך ד‘ על נחלתו לנגיד. והשבעים מוסיפים: לנגיד על עמו על ישראל ואתה תמשול בעם ד’ ואתה תושיענו מיד אויביו. והשוה ט' ט"ז: והושיע את עמי מיד פלשתים.  ↩

  1938. במקרא סדר אחר, תחלה שני האנשים עם קבורת רחל, ואחרי כן האנשים העולים בית אל.  ↩

  1939. י‘ ג’: שלשה גדיים.  ↩

  1940. המחבר לא הרגיש כי בדרך מבית–אל לגבע בנימין אין עוברים על יד קבר רחל בקרבת בית לחם. אולם הקושי הזה הוא גם במקרא (י‘ ב’) וגרם למפרשים בכל התקופות קשיים גדולים. כנראה מפרש המחבר את הפסוק: בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל ואמרו אליך נמצאו האתונות בגבול בנימין. את השם צלצח משמיט המחבר כי אינו שם מקום. והשוה תוספתא סוטה י"א והשבעים שלא חשבו את המלה צלצח כשם עצם.  ↩

  1941. י‘ ב’: שני אנשים.  ↩

  1942. י‘ ו’: ונהפכת לאיש אחר. ואילו: „הגם שאול בנביאים“ לא אמר שמואל.  ↩

  1943. י‘ ז’: עשה לך אשר תמצא ידך. אולי כוונת המחבר כי יפרד שאול מאביו ומביתו ויתמסר לעניני המלוכה, כענין שנאמר אצל אלישע: אשקה נא לאבי ולאמי ואלכה אחריך (מל“א י”ט כ').  ↩

  1944. דבר השליחה לקרוא לא נזכר במקרא.  ↩

  1945. י' י"ג: ויכל מהתנבאות ויבוא הבמה. כנראה קרא המחבר: ויבוא הביתה.  ↩

  1946. י' ט"ו: ויאמר דוֹד שאול.  ↩

  1947. י' י"ז.  ↩

  1948. י‘ כ’.  ↩

  1949. Ματρίς. תע': Ματταρεί.  ↩

  1950. השבעים מוסיפים אחרי המטרי: ויקרב את משפחת המטרי לגברים וילכד שאול.  ↩

  1951. גם רז“ל הפליגו בשבח שאול כענו. מגילה י”ג ע“ב. מנחות ק”ט ע“ב. אבות דר”נ י'. ילקוט שמואל קי"א.  ↩

  1952. י‘ כ"ב: וישאלו עוד בד’. אולם בתע': וישאל שמואל.  ↩

  1953. י‘ כ"ב: הבא עוד חלום איש. אולם בתע’: הבא הלום האיש.  ↩

  1954. י' כ“ד: ויריעו כל העם ויאמרו יחי המלך. יוב”ע: ואמרו יצלח מלכא.  ↩

  1955. י' כ"ה: וידבר שמואל אל העם את משפט המלוכה ויכתב בספר.  ↩

  1956. י' כ"ו: אשר נגע אלהים בלבם.  ↩

  1957. שמ“א י”א א'.  ↩

  1958. י' כ"ז: ויהי כמחריש. השבעים גורסים: ויהי כמחודש ויעל נחש העמוני. וכן המחבר.  ↩

  1959. Ναάσης. תע': Ναάς.  ↩

  1960. י“א א': נחש העמוני. יוב”ע: וסליק נחש מלכא דבני עמון.  ↩

  1961. אין במקרא.  ↩

  1962. למלחמה. במקרא נמוק אחר: ושמתיה חרפה על כל ישראל (י"א ב').  ↩

  1963. Ἰαβίς.  ↩

  1964. י"א ד'.  ↩

  1965. י"א ד': ויבואו המלאכים גבעת שאול: כנוי שניתן לעיר אחר כך, כי שם העיר היתה גבעת בנימין. והשבעים גורסים: הגבעתה אל שאול.  ↩

  1966. יען כי שארית בני בנימין לקחו להם לנשים ארבע מאות נערות מבנות יבש גלעד (שופטים כ“א י”ב–י"ד). ראה ע.צ. מלמד, בנימין וגלעד (תרביץ ה‘ ע’ 121).  ↩

  1967. י"א ט': מחר תהיה לכם תשועה.  ↩

  1968. אין במקרא.  ↩

  1969. י"א ז'.  ↩

  1970. י"א ז': ויקח צמד בקר וינתחהו.  ↩

  1971. י"א ז': כה יעשה לבקרו.  ↩

  1972. Βαλᾶ. תע': Βεζὲκ ἐν Βαμά.  ↩

  1973. י"א ח‘: שלש מאות אלף. תע’: שש מאות אלף.  ↩

  1974. י"א ח‘: שלשים אלף. תע’: שבעים אלף.  ↩

  1975. בערך 3–42 ריסים. המרחק לא נזכר במקרא.  ↩

  1976. לא נזכר במקרא.  ↩

  1977. י“א י”ד.  ↩

  1978. י“א ט”ו: וימליכו שם את שאול. אולם בתע‘: וימשח שמואל שם את שאול למלך לפני ד’ בגלגל.  ↩

  1979. ἀριστοκρατία.  ↩

  1980. ἀναρχία. השוה V 187.  ↩

  1981. י"ב א'.  ↩

  1982. המחבר מפרש י“ב ג': את שור מי לקחתי – למזון, וחמור מי לקחתי – לבהמת משא. אולם השוה רש”י: את שור מי לקחתי – לעבודתי.  ↩

  1983. אינו במקרא. אולם השוה תנחומא קורח ז': בשעה שהייתי חוזר ועושה דינים וצרכיהם לא נטלתי משלהם.  ↩

  1984. י"ב ד'.  ↩

  1985. כושן מלך ארם נהרים.  ↩

  1986. י“ב י”א: וישלח ד‘ את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל. השוה שופטים ז’ א‘: ירובעל הוא גדעון. בתע’ במקום בדן – ברק.  ↩

  1987. שמ“א י”ג ב'.  ↩

  1988. אינני גורס περί בהתאם לשמ“א י”ג ב'.  ↩

  1989. י"ג ב': אלפים במכמש ובהר בית אל.  ↩

  1990. Γέβαλ. תע': Γαβεὶ τοῦ Βενιαμείν או Γαβαά.  ↩

  1991. המחבר קרא י“ג ג': ויך יונתן את מצב פלשתים אשר בגבעה, במקום: ויך יונתן את נציב פלשתים אשר בגבע. גם יוב”ע מתרגם „גבעתה“ גם פה. ותע': ἐν τῷ βουνῷ = בגבעה.  ↩

  1992. י“ג י”ט.  ↩

  1993. י"ג כ': וירדו כל ישראל הפלשתים. המחבר מפרש הפלשתים = אל הפלשתים ולא ארצה פלשתים כהשבעים ויונתן ורוב המפרשים.  ↩

  1994. י"ג ה': ועם כחול אשר על שפת הים לרוב.  ↩

  1995. Μαχμά. תע': Μαχεμάς.  ↩

  1996. י"ג ז': ארץ גד וגלעד.  ↩

  1997. י"ג ח'.  ↩

  1998. לפי י‘ ח’ אומר שמואל לשאול: וירדת לפני הגלגל וכו'.  ↩

  1999. כנראה סובר המחבר דזר [? – פב"י] אסור להקריב בבמה, וזה נגד ההלכה.  ↩

  2000. י“ג י”ג: לא שמרת… כי עתה וכו‘, כמו לוּ שמרת… כי עתה וכו’.  ↩

  2001. י“ג י”ג: לא שמרת את מצות ד‘ אלהיך וכו’. והשוה רש“י: שכן אמר משה בתורה לבלתי סור מן המצוה, אפילו ממצות נביא. והשוה רש”י דברים י"ז כ': אפילו מצוה קלה של נביא.  ↩

  2002. י“ג י”ג: כי עתה הכין ד' את ממלכתך אל ישראל עד עולם. והשוה רש“י כאן ומקורו זבחים ק”ב ע"א: בשעה שפוסקים גדולה לאדם פוסקים לו ולזרעו עד סוף כל הדורות.  ↩

  2003. י“ג ט”ו: ויקם שמואל ויעל מן הגלגל גבעת בנימין. בתע' גירסא אחרת: ויקם שמואל מן הגלגל וילך לדרכו ויתר העם עלה אחרי שאול לקראת עם המלחמה ויבואו מן הגלגל גבעת בנימין.  ↩

  2004. י“ג י”ט: וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל, יוב"ע: ואומן עביד זיין לא משתכח.  ↩

  2005. י"ד ד‘: שן הסלע מהעבר מזה ושן הסלע מהעבר מזה וכו’.  ↩

  2006. נחש כזה גם הירודוטוס V 1.  ↩

  2007. פרט זה לא נזכר במקרא.  ↩

  2008. לא נזכר במקרא. אולי מפרש המחבר י“ד ט”ז: והנה ההמון נמוג וילך והלֹם. או י“ד כ”ב: שמעו כי נסו פלשתים.  ↩

  2009. י“ד ט”ז.  ↩

  2010. י“ד י”ח: ויאמר שאול לאחיה הגישה ארון האלהים. אולם השבעים: הגישה האפוד כי הוא היה נושא האפוד ביום ההוא לפני בני ישראל. וכן פרשו רש“י ורד”ק ורלב“ג שהכונה על האפוד האורים והתומים. והשוה כ”ג ט‘: ויאמר דוד לאביתר הגישה האפוד. והשוה ירושל’ שקלים ו‘ א’: והלא הארון בקרית יערים היה מה עבדון ליה רבנן הגישה אלי, הציץ.  ↩

  2011. לפי י“ד י”ט לא הספיק הכהן לענות.  ↩

  2012. במקרא אין מספר, אולם בתע' לפסוק כ"ג: וכל העם אשר עם שאול היו כעשרת אלפים איש.  ↩

  2013. י“ד כ”ד: ויואל שאול את העם. בתע‘ ושאול שגה שגגה גדולה ביום ההוא וכו’. השבעים ואחריהם המחבר מפרשים את המלה „ויואל“ משורש יאל (ואל), מענין אויל.  ↩

  2014. בתע': μέλισσα שפרושה גם דבש וגם דבורה. והשוה שבת צ“ה ע”א: ויטבול אותה ביערת הדבש וכי מה ענין יער אצל דבש אלא לומר לך מה יער התולש ממנו בשבת חיב חטאת אף חלת דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת. וכן ב“ב ס”ו ע“א. אם כן גם חז”ל מפרשים דבש דבורים ולא כפירוש רש"י שהיה נוטף מן הקנים.  ↩

  2015. י“ד כ”ה: וכל הארץ באו ביער. אולם בתע' לפסוק כ"ג יש הוספה: והמלחמה נתפשטה בכל היער בהר אפרים.  ↩

  2016. י“ד כ”ז: וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבול אותה ביערת הדבש.  ↩

  2017. לא נזכר במקרא.  ↩

  2018. י"ד ל‘: כי עתה לא רבתה מכה בפלשתים? תע’ אינם גורסים „לא“ והמאמר בחיוב.  ↩

  2019. י"ד ל'.  ↩

  2020. לא נזכרו במקרא.  ↩

  2021. השוה לזה את המחלוקת בין רב ושמואל – זבחים ק“כ ע”א – לדעת רב שחטו על האבן שחיטת חולין ועל המזבח הקריבו קדשים וכו' וכן דעת המחבר.  ↩

  2022. י“ד ל”ו.  ↩

  2023. לפי י“ד ל”ו: ויאמר הכהן נקרבה הלום אל האלהים, היה הכהן המציע לשאול באלהים.  ↩

  2024. לא נזכר שם הכהן, אולם לפי י"ד ג' היה אחיה בן אחיטוב.  ↩

  2025. י“ד מ”ג רק: הגידה לי מה עשית.  ↩

  2026. י“ד מ”ג: הנני אמות. המחבר שם את דברי בת יפתח – שופט' י“א ל”ו – בפי יונתן.  ↩

  2027. י“ד מ”ה: ויפדו העם את יונתן ולא מת. על ידי התפלות לד‘ שיכפר לו עונו פדוהו מקללת אביו או בקרבן או בכסף. ובמדרש שמואל: אמר ר’ אליעזר, נתנו משקלו זהב ופדאוהו.  ↩

  2028. י“ד מ”ו.  ↩

  2029. המספר אינו נזכר במקרא.  ↩

  2030. י“ד מ”ז: ובמלכי צובה. בתע': ובמלך צובה.  ↩

  2031. Ἰησοῦς. תע': Ἰεσσιούλ.  ↩

  2032. Μέλχισος. תע': Μελχεισά.  ↩

  2033. Μερόβη. תע': Μερόβ.  ↩

  2034. Μιχαάλ. תע': Μελχόλ.  ↩

  2035. Ἀβήναρος.  ↩

  2036. Νῆρος.  ↩

  2037. Ἀβελίος.  ↩

  2038. שמ“א ט”ו א'.  ↩

  2039. ט"ו ג‘: והחרמתם את כל אשר לו, לשון כליה והשחתה (רד"ק). אולם הוראת השורש חרם היא הבדלה והקדשה לדבר קודש (יהושע ו' י"ז). וכן תע’: והחרמתם אותו לד' ואת כל אשר לו.  ↩

  2040. שמות י“ז י”ד, דברים כ“ה י”ז; קדמונ' III 60, IV 304.  ↩

  2041. ט"ו ד'.  ↩

  2042. ט“ו ד‘: ויפקדם בטלאים. בתע’: בגלגל. המחבר סובר שכל אחד לקח לו טלה ונמנו בטלאים (פסיקת' דר“כ שקלים קכ”ט, תנחומא כי תשא; יומא כ“ב ע”ב) והעיר גלגל יצא לו למחבר מט”ו י"ב ויעבור וירד הגלגל, וכמו שבסוף המלחמה התאספו בגלגל כן גם בתחלת המלחמה.  ↩

  2043. ט“ו ד‘: מאתים אלף רגלי ועשרת אלפים את איש יהודה. תע’ נ”ב: ארבע מאות אלף. תע' נ"א: עשרת אלפים.  ↩

  2044. ט“ו ה‘: וירב בנחל. תע’: ויארב בנחל. והשוה רד”ק: וירב בנחל, שרשו ארב, משפטו ויארוב מבנין הפעיל וכו' והוא הנכון.  ↩

  2045. ט"ו ה‘: ויבוא שאול עד עיר עמלק. תע’: עד ערי עמלק.  ↩

  2046. השוה קוהלת רבה ז': יצתה בת קול ואמר לו לשאול אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך.  ↩

  2047. Ἂγαγος.  ↩

  2048. ט“ו ז‘: ויך שאול את עמלק מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים. לפי בראש’ כ”ח י"ח היו גבולות ישמעאל „מחוילה עד שור אשר על פני מצרים“. שור בגבול מזרחי צפוני של מצרים וחוילה יושבת על שפת הים האדום.  ↩

  2049. ט"ו ו‘: ויאמר שאול אל הקיני וכו’. איך בא המחבר לעם שכם במקום הקיני לא ברור למרות פירושו של ש. רפפורט (Agada und Exegese bei Flavius Josephus p. 49).  ↩

  2050. ט“ו ו‘ כתוב רק: ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים. אולם שופטים א’ ט”ז: ובני קיני חותן משה. וכן ד‘ י"א. וראה קדמונ’ V 127.  ↩

  2051. ט“ו י”ב.  ↩

  2052. ט“ו י”ג רק: הקימותי את דבר ד‘. דברי המחבר לפי ההוספה בתע’ לפסוק י"ג: והנה הוא מעלה עולות לד' ראשית השלל אשר הביא מעמלק.  ↩

  2053. הרעיון הזה „יהרג ובל יעבור“ אין בדברי שמואל. אולם השוה דברי המחבר נגד אפיון II 234: ואין לתמוה על הדבר כי אנחנו מתים באומץ בעד החוקים במדה שאין דמיון לה אצל העמים האחרים כולם.  ↩

  2054. השוה תהלים נ“א י”ח: זבחי אלהים רוח נשברה וכו‘. מיכה ו’ ו–ח: מנחות ק“ד ע”ב: מי דרכו להביא מנחה, עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו. ויקרא רבה ג‘: נפש כי תקריב מנחה וכו’.  ↩

  2055. ט“ו כ”ז.  ↩

  2056. ט“ו ל”א: וישתחו שאול לד'.  ↩

  2057. ט“ו ל”ב: אכן סר מר המות. כנראה פירש ככה גם יוב“ע: בבעו רבוני מריר מותא? – בי אדוני, מר המות? בתע' חסרה המלה ”סר".  ↩

  2058. ט“ו ל”ג: וישסף שמואל את אגג.  ↩

  2059. שמ“א ט”ו ל"ד.  ↩

  2060. Γαβᾶ. ט“ו ל”ד: ושאול עלה אל ביתו גבעת שאול. והשוה למעלה § 95.  ↩

  2061. המסופר י“ט כ”ג–כ“ד ששאול בא אל שמואל, סותרים את דברי המחבר כאן. ואילו ט”ו ל"ח: ולא יסף שמואל לראות את שאול, כלו': שמואל לא בא עוד אל שאול לראותו.  ↩

  2062. ט"ז א'.  ↩

  2063. ט"ז ז‘: כי לא אשר יראה האדם. בתע’: כי לא כאשר יראה האדם יראה ד'.  ↩

  2064. השוה תכונות מלך ישראל ישעיה י"א א‘–ה’.  ↩

  2065. לפי ט“ז י': ויעבר ישי שבעת בניו, יוצא שהיו לישי שמונה בנים והשוה י”ז י“ב: ולו שמונה בנים. אולם לפי דהי”א ב' י“ג–ט”ו היו לו שבעה בנים יחד עם דוד.  ↩

  2066. Ἐλίαβος.  ↩

  2067. Ἀμινάδαβος.  ↩

  2068. Σάμαλος. דהי“א ב' י”ג: שמעא. תע': Σαμά.  ↩

  2069. Ναθαναῆλος.  ↩

  2070. Ῥάηλος. תע': Ζαδδαί. Ρεηλαί.  ↩

  2071. Ἄσαμος. תע‘: Ἄσομ. שלשת הבנים האחרונים נזכרים דהי"א ב’ י“ג–ט”ו.  ↩

  2072. Δαυίδης.  ↩

  2073. ט“ז י”ב: ויאמר ד' קום משחהו כי זה הוא.  ↩

  2074. הדברים האלה אינם במקרא.  ↩

  2075. ט“ז י”ד.  ↩

  2076. אבל דוד לא נמנה בין הנביאים. יוב"ע: ותצלח רוח ד‘ אל דוד. ושרת רוח נבואה מן קדם ד’ על דוד.  ↩

  2077. ט“ז ט”ו: ויאמרו עבדי שאול אליו.  ↩

  2078. שמ“א י”ז א'.  ↩

  2079. Σωχούς. תע': Σοκχώθ = שוכות.  ↩

  2080. Ἀζηκός.  ↩

  2081. לתוך הגיא, י“ז ד': ויצא איש הבינים. י”ז כ“ג: והנה איש הבינים עולה. וכן כ”ה: הראיתם את האיש העולה הזה וכו'.  ↩

  2082. Γολίαθος.  ↩

  2083. וכן בתע‘. י"ז ד’: גבהו שש אמות וזרת.  ↩

  2084. י"ז ו': ומצחת נחושת על רגליו. התרגומים גורסים: ומצחות.  ↩

  2085. י"ז ו': וכידון נחושת בין כתפיו.  ↩

  2086. י"ז ז': ונושא הצנה הולך לפניו.  ↩

  2087. י“ז י”ג.  ↩

  2088. י“ז י”ח: ואת ערובתם תקח. תע': ואת בשורתם תקח.  ↩

  2089. י“ז ל”ב: אל יפול לב אדם עליו. תע': אל יפול לב אדוני עליו.  ↩

  2090. י“ז ל”ג.  ↩

  2091. השוה את המקרא הקשה י“ז ל”ד: ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר.  ↩

  2092. י“ז ל”ה: והחזקתי בזקנו.  ↩

  2093. י“ז ל”ז.  ↩

  2094. י“ז ל”ז: ויאמר שאול אל דוד לך וד' יהיה עמך.  ↩

  2095. י“ז ל”ט: ויחגור דוד את חרבו. בתע': ויחגור את דוד את חרבו.  ↩

  2096. י"ז מ‘: וישם אותם בכלי הרועים אשר לו ובילקוט. תע’: לילקוט, כלו': נתן את האבנים בתוך כלי הרועים ששימש לו ילקוט.  ↩

  2097. תשובת דוד זו אינה במקרא, אולם השבעים מוסיפים לפסוק מ"ג: ויאמר דוד, לא כי אם רע מכלב.  ↩

  2098. י“ז מ”ו: והסירותי את ראשך מעליך ונתתי פגר מחנה פלשתים וכו‘. בתע’: ונתתי פגרך ופגר מחנה פלשתים וכו'. והמחבר מצרף: ונתתי פגרך למחנה פלשתים.  ↩

  2099. י“ז מ”ח: וילך ויקרב לקראת דוד. והשוה רד"ק: שהיה כבד בכלים שעליו והלך מעט מעט וקרב לקראת דוד.  ↩

  2100. י“ז מ”ח.  ↩

  2101. י“ז נ”ב: ועד שערי עקרון. תע': עד אשקלון.  ↩

  2102. המספרים האלה אינם במקרא.  ↩

  2103. י“ז נ”ג: וישוסו את מחניהם.  ↩

  2104. י“ז נ”ד: ויקח דוד את ראש הפלשתי ויביאהו ירושלם ואת כליו שם באהלו. השוה כ"א י': חרב גלית הפלשתי הנה היא לוטה בשמלה אחרי האפוד. והשוה להלן § 244.  ↩

  2105. שמ“א י”ח ו'.  ↩

  2106. י"ח ו‘: ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל לשיר והמחולות וכו’. תע‘: ותצאנה הנשים וכו’ והמחוללות, היינו נערות מחוללות, ואולי קרא המחבר פסוק ז‘: ותענינה הנשים והמשחקות, כלו’ ענו אלה לאלה בשיר.  ↩

  2107. גירסה אחרת: יותר מסוכנת לו (לדוד).  ↩

  2108. י"ח ה'.  ↩

  2109. י“ח כ”ה: כי במאה ערלות פלשתים.  ↩

  2110. י“ח כ”א: ויאמר שאול אל דוד בשתים תתחתן בי היום. המחבר מנסה לתת כאן פרוש למלה “בשתים” שנלאו המפרשים הראשונים ועד אחרוני האחרונים למצוא לה באור מספיק.  ↩

  2111. י“ח כ”ו.  ↩

  2112. Μελχάν. תע': Μελχόλ.  ↩

  2113. שמ“א י”ט א'.  ↩

  2114. י“ח כ”ח: וירא שאול וידע כי ד' עם דוד ומיכל בת שאול אהבתהו. השבעים גורסים במקום ומיכל בת שאול אהבתהו, וכל ישראל אהבו.  ↩

  2115. י"ט ד'.  ↩

  2116. י"ט ח'.  ↩

  2117. י“ט י”א.  ↩

  2118. י“ט י”א: וישלח שאול מלאכים אל בית דוד לשמרו ולהמיתו, כלו‘ מיד כשיצא מביתו. אולם בתע’ כתוב: להמיתו, בלי ואו החבור, להמיתו אחר כך.  ↩

  2119. י“ט י”ג: ואת כביר העזים שמה למראשותיו. תשבעים קראו: ἡπαρ. ובאור המחבר יסודו כנראה באגדה עתיקה שהתעתה את השבעים לקרוא כָּבֵד במקום כביר.  ↩

  2120. השוה ילקוט ומדרש שמואל: שלף חרבו עלי עד ששלחתיו.  ↩

  2121. י“ט י”ח.  ↩

  2122. Γελοβουάθ. Βαλγυάθ. Γαλβονάθ. תע': ἐν Ἀυάθ ἐν Ῥαμά והוא שבוש במקום ἐν Ναύαθ = בְּנָוַת.  ↩

  2123. י“ט כ”ב: וילך גם הוא הרמתה. תע': ויחר אף שאול וילך.  ↩

  2124. י“ט כ”ד: ויפל ערום כל היום ההוא. יוב“ע: ונפל בִּרְשָן, שפירושו מטורף. והשוה רש”י: ברשן בלשון ערבי משוגע. כנראה פירש ערם = חכם ובלשון „סגי נהור“.  ↩

  2125. י“ט כ”ד: ויתנבא גם הוא לפני שמואל.  ↩

  2126. כ‘ א’.  ↩

  2127. כ‘ ג’: וישבע עוד דוד. המלה „עוד“ באה רק לפרש שעל מה שאמר דוד עד כה, הוסיף עכשו שבועה.  ↩

  2128. כ‘ ד’.  ↩

  2129. כ‘ ו’: כי זבח הימים שם לכל המשפחה.  ↩

  2130. כ‘ ז’: אם כה יאמר, טוב.  ↩

  2131. כ‘ ז’: ואם חרה יחרה לו. ותע': אם קשה יענך.  ↩

  2132. כ‘ ט’.  ↩

  2133. כ‘ י"ב: ד’ אלהי ישראל. לשון שבועה (רש“י, רד”ק).  ↩

  2134. כ‘ כ"ג: הנה ד’ ביני ובינך עד עולם. כלו' עֵד בינינו. השוה פסוק מ"ב.  ↩

  2135. כ' י“ב י”ג; והשוה לפסוקים האלה את רש"י.  ↩

  2136. כ' י“ד–י”ז.  ↩

  2137. כ‘ כ’: ואני שלשת החצים צדה אורה.  ↩

  2138. ἔμπροσθεν αὐτοῦ = לפניה (לפני המטרה, ממך והנה) או: לפניו (לפני הנער, בין הנער ובין המטרה).  ↩

  2139. כ' כ"ד.  ↩

  2140. כי שאול אוכל חולין בטהרה היה (פסיקת‘ דר“כ פרשת החודש, במדבר רבה י”א, מדרש שוחר טוב ז’).  ↩

  2141. כ' כ"ה כתוב רק: ויקם יהונתן וישב אבנר מצד שמאל. השוה המפרשים לפסוק זה.  ↩

  2142. השוה רש"י: ועדיין לא טבל לקריו שאילו טבל לקריו אין צריך הערב שמש לחולין שנעשו על טהרת הקודש.  ↩

  2143. כ' כ"ו: כי אמר מקרה הוא. המחבר דורש מקרה לילה.  ↩

  2144. כ‘ כ"ז: ויהי ממחרת החודש השני. השוה ירוש’ תענית ד‘ ג’: אין תימר תרין ירחין הוון והא כתיב מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם; וכן יוב“ע: והוא ביומא דבתריהו דהוא עבור ירחא תנינא. ולא כרש”י המפרש ביום שני לחודש. ומחלוקת הגאונים היא אם בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה היו עושים בחודש מלא שני ימים ראש חודש או לא.  ↩

  2145. לא נזכר במקרא.  ↩

  2146. כ‘ ל’: בן נעות המרדות. תע': בן נערות יצאניות. כנראה קראו: בן נערות המורדות. והשוה רש"י: נעות, לשון נע, אשה נעה ונדה, יצאנית.  ↩

  2147. לא נזכר במקרא.  ↩

  2148. כ' ל"ד.  ↩

  2149. לא נזכר במקרא.  ↩

  2150. שמ“א כ”א ב'.  ↩

  2151. Ναβά. תע': Νόμβα.  ↩

  2152. Ἀβιμέλεχος. Ἀχιμέλεχος.  ↩

  2153. כ"א ג': ואת הנערים יודעתי אל מקום פלוני אלמוני.  ↩

  2154. כ"א ח‘: דואג האדומי. תע’: הסורי. כנראה קראו: הארמי.  ↩

  2155. Δώηγος.  ↩

  2156. כ"א ח‘: אביר הרועים אשר לשאול. תע’: רועה הפרדות.  ↩

  2157. עיין למעלה § 192.  ↩

  2158. כ“א י”א.  ↩

  2159. Ἀγχους.  ↩

  2160. כ“א י”ד: ויורד רירו אל זקנו.  ↩

  2161. כ“ב א‘: וילך דוד משם וימלט וגו’. אולם תהלים ל”ב א': בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך.  ↩

  2162. כ"ב א'.  ↩

  2163. לא נזכר במפורש. אולם העיר עדולם נזכרה בין ערי השפלה אשר לשבט יהודה (יהושע ט“ו ל”ה, נחמ‘ י"א ל’).  ↩

  2164. Ἀδουλάμη. כ"ב א': אל מערת עדולם.  ↩

  2165. ההפך מדברי המדרש שמלך מואב הרג את הורי דוד (במדבר רבה י"ד ג').  ↩

  2166. כ"ב ה'.  ↩

  2167. Σάρις. כ"ב ה': ויבא יער חרת.  ↩

  2168. כ"ב ו': בגבעה = גבעת שאול. לפי המחבר גבעה אשר ברמה.  ↩

  2169. Ἀροὺρη. תרגום של אשל. וכן תע‘: ראה § 377. כ"ב ו’: ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה.  ↩

  2170. כ"ב ט‘: ויען דואג האדומי והוא נצב על עבדי שאול. תע’: והוא נצב על פרדות שאול.  ↩

  2171. כ“ב י”א.  ↩

  2172. כ“ב ט”ז.  ↩

  2173. כ“ב י”ח: ויסוב דואג האדומי ויפגע הוא בכהנים.  ↩

  2174. המספר הזה גם בתע'. לפי כ“ב י”ח היו שמונים וחמשה איש. וישנם נוסחאות 85, 385, 530 איש.  ↩

  2175. Ἀβιάθαρος.  ↩

  2176. ראה V 350.  ↩

  2177. המחבר משתף כהנים עם נביאים אף במקום שהמכוון רק לכהנים. ראה גם להלן § 271.  ↩

  2178. השוה לרעיון המובע כאן אדר"נ י‘: שהגדולה קשה היא להעלותה וכשם שקשה היא להעלותה כך קשה להורידה שכן מצינו בשאול וכו’.  ↩

  2179. בנגוד לדברי הבקורת האלה על שאול השוה את דברי השבח להלן § 343–350. גם חז"ל מתחו בקורת על מעשה שאול בנוב (אדר"נ י') ומצד שני דרשו: בן שנה שאול במלכו, כבן שנה שלא טעם טעם חטא, שלא היה בו שום דופי.  ↩

  2180. שמ“א כ”ב כ'.  ↩

  2181. כ"ג א'.  ↩

  2182. Κίλλα. תע': Κεειλά.  ↩

  2183. לפי כ"ג ו‘ שאל דוד באלהים על ידי אביתר. וכן פסוק ט’. אולם המחבר מחשיב את הכהנים כנביאים. עיין לעיל § 262.  ↩

  2184. כ“ג ב': האלך והכיתי בפלשתים האלה. והשוה ילקוט קל”א בסוף: מאי קא מבעיא ליה, אי שרי אי אסור? הרי בית דינו של שמואל קיים, אלא אי מצלח אי לא מצלח.  ↩

  2185. כ“ג י”ג: כשש מאות איש. בתע': ארבע מאות איש.  ↩

  2186. Ἐνγεδών. כ“ג י”ג: ויצאו מקעילה ויתהלכו באשר יתהלכו.  ↩

  2187. כ“ג י”ד.  ↩

  2188. Καίνή. וכן בתע' שקראו בטעות בחדשה במקום בחרשה (כ“ג ט”ז).  ↩

  2189. Ζιφήνη. תע': Ζείφ.  ↩

  2190. שמ“א כ”ג כ"ה: ויגידו לדוד וירד הסלע וישב במדבר מעון.  ↩

  2191. כ“ג כ”ה: וירד הסלע וישב במדבר מעון. הרב מ. צ. סגל בפירושו לשמואל מראה על הקושי במלה „וישב“ שהרי גם לפני רדתו הסלע היה דוד יושב במדבר מעון (פסוק כ"ד) ומציע לגרוס עם תע' “אשר” במקום “וישב”, מה שעשה המחבר לפניו.  ↩

  2192. כ“ג כ”ה: מדבר מעון. את המלה “שמעון” במקום “מעון” מבארים אחדים שהמחבר קרא “ישימון” הנזכר בפסוק כ“ד. יותר נראה באורו של א. אפטוביצר המבאר לפי דהי”א ד' מ"א ששבט שמעון הכה בימי חזקיהו את המעונים וירש את אדמתם והחבל הזה נקרא אחר כך על שם בני שמעון שהתישבו בו והמחבר מכנה את המקום בשם שנקרא בו אולי עוד בימיו. (עיין גם: Thackeray, Josephus, N.Y. 1929 p. 68)  ↩

  2193. כ“ג כ”ו.  ↩

  2194. כ“ג כ”ו: ויהי דוד נחפז ללכת מפני שאול.  ↩

  2195. שמ“א כ”ד א'.  ↩

  2196. כ"ד א‘: במצדות עין גדי. Ἐνγεδήνη. תע’: Ἐνγάδδει.  ↩

  2197. כ"ד ד': ודוד ואנשיו בירכתי המערה ישבים.  ↩

  2198. כ“ד ד': להסך את רגליו, יוב”ע: למעבד צורכיה.  ↩

  2199. כ"ד ה': ויאמרו אנשי דוד אליו.  ↩

  2200. השוה ברכות ס“ב ע”ב: אמר ר' אלעזר מלמד שסכך עצמו בסוכה.  ↩

  2201. השוה סדר הפסוקים המוקשה מאד כי תשובת דוד לאנשיו היתה צריכה לבוא מיד אחרי דבריהם. והשוה רש“י ורד”ק.  ↩

  2202. שמ“א כ”ד י"ז: וישא שאול קולו ויבך.  ↩

  2203. לא נזכר במקרא.  ↩

  2204. כ"ד כ' כתוב רק: וכי ימצא איש את אויבו ושלחו בדרך טובה. השוה דברי המחבר נגד אפיון II 211: להיות ישר גם ביחס לאויב גלוי.  ↩

  2205. כ“ד כ”ג: ודוד ואנשיו עלו על המצודה. המחבר כמו השבעים רואה במלה “מצודה” שם מקום εἰς τὴν Μασθηρῶν στενήν. תע': εἰς τὴν Μεσσαρά στενήν. והכונה למערת עדולם. השוה שמ“ב כ”ג י“ג י”ד. דהי“א י”א ט“ו ט”ז.  ↩

  2206. כ"ה א'.  ↩

  2207. כ"ה א': ויקברוהו בביתו. הקבורה בבית היתה כבוד מלכים.  ↩

  2208. אולי כוונתו למה שיוצא מדברי חז"ל שקימו לו שבעת ימי אבל (ירושל‘ בכורים ב’ א‘: תלה לו הקב“ה שבעת ימי אבלו של שמואל. שוחר טוב מזמור כ”ו. מדרש שמאול פ’ כ"ג).  ↩

  2209. כ"ח ג‘: ויקברוהו ברמה ובעירו, כלו’: ברמה שהיא עירו.  ↩

  2210. כ“ח ג': ויספדו לו כל ישראל. והשוה ילקוט שמואל קל”ד: מלמד שספדו כל ישראל בעירו כדרך שספדו לו ברמה.  ↩

  2211. לפי קדמונ' V 348 היה שמואל בן שתים עשרה שנה כשהתחיל לנבא. אם כן לפי דברי המחבר כאן היה בן 42 במותו. לפי חז“ל היה שמואל בן 52 במותו (ירושל‘ בכורים ב’ א', מועד קטן כ“ח ע”א) אחרי מלכו עשר שנים לבדו, שנה אחת שמואל ושאול יחד ושתים שמלך שאול לבד (תמורה ט"ו עא). חשבון אחר של שנות שמואל בסדר עולם י”ג.  ↩

  2212. שמ“א כ”ה ב'.  ↩

  2213. Ἐμμᾶ.  ↩

  2214. Νάβαλος.  ↩

  2215. כ“ה ג‘: והוא כלבי. תע’: κυνικός = איש שטבעו כטבע הכלב. וכן פירש הרלב”ג. הקיניקים – הכלביים – חיו במסכנות ובחוסר כל, להראות בזה איך צרכי החיים מועטים לאדם המסתפק במועט. ויען עשו את מעשיהם לעיני כל יצא להם שם רע כמזלזלים בכל נמוסי התרבות והמוסר.  ↩

  2216. כ“ח ו': ואמרתם כה לחי. השוה רש”י: כה יהיה לשנה הבאה גוזז.  ↩

  2217. כ“ה י”ד.  ↩

  2218. כ“ה י”ז: כי כלתה הרעה אל אדנינו ועל כל ביתו.  ↩

  2219. Ἀβιγαία. תע': Ἀβειγαία.  ↩

  2220. כ“ה ל”ו: והוא שכר עד מאד, כתוב אמנם אחרי שובה של אביגיל.  ↩

  2221. כ“ה כ”ה: נבל שמו ונבלה עמו. השבעים מתרגמים נבלה ἀφροσύνη = סכלות, אולת, וכן המחבר.  ↩

  2222. כ“ה ל,ד: משתין בקיר. לפי ירושל‘ סנהדרין ב’ ג' משמעו: כלב. אולם לפי יוב”ע: יְדַע מַדָע כלו': אדם. וכן בבא בתרא י“ט ע”ב: מותר לאדם להשתין מים בצד כותלו של חברו דכתיב והכרתי לאחאב משתין בקיר.  ↩

  2223. כ“ה ל”ה.  ↩

  2224. כ“ה ל”ז: וימת לבו בקרבו. רש“י: שנצטער על המנחה שהובאת לדוד. וכן רד”ק.  ↩

  2225. כ“ה ל”ט: ואת עבדו חשך מרעה. רש"י: שלא הרגתיו.  ↩

  2226. השוה דברים ז‘ י’: לא יאחר לשנאו אל פניו ישלם לו.  ↩

  2227. כ“ה מ”א: לרחוץ רגלי עבדי אדני.  ↩

  2228. כ“ה מ”ב: וחמש נערותיה ההולכות לרגלה.  ↩

  2229. כ“ה מ”ג: ואת אחינעם לקח דוד מיזרעאל.  ↩

  2230. ἐξ Ἀβισάρου πόλεως. תע': Ἰσραήλ.  ↩

  2231. Φελτίος. תע': Φαλτεί.  ↩

  2232. Λίσος. תע': Ἀμείς.  ↩

  2233. Γεθλᾶ. תע': Ῥομμά. נ"א: Γαλλει.  ↩

  2234. כ"ו א'.  ↩

  2235. Σίκελλα.  ↩

  2236. Ἀβισαῖος. תע': Ἀβέσσα.  ↩

  2237. דהי“א ב' ט”ז.  ↩

  2238. Σαρουία.  ↩

  2239. Ἀβιμέλχος. נ"א: Ἀχιμέλεχος.  ↩

  2240. שמ“א כ”ו י"א.  ↩

  2241. כ“ו ט”ו.  ↩

  2242. כ“ו י”ז.  ↩

  2243. כ“ו כ”ב.  ↩

  2244. כ“ו כ”ה.  ↩

  2245. הנימוק הזה מהמחבר.  ↩

  2246. כ“ז ה' כתוב רק: ולמה ישב עבדך בעיר הממלכה עמך. והשוה רש”י ורד"ק: ואהיה לך למשא.  ↩

  2247. להלן § 356 וכו'.  ↩

  2248. כ“ז ז‘: ימים וארבעה חדשים. תע’: ארבעה חדשים רש”י ורד"ק מפרשים: ארבעה חדשיםם וימים אחדים.  ↩

  2249. Σερρίται.  ↩

  2250. כ"ז ט': וישב וַיָבֹא אל אכיש. כנראה קרא המחבר: ויָבֵא.  ↩

  2251. כ"ח א'.  ↩

  2252. כ"ח א': ויקבצו פלשתים את מחניהם.  ↩

  2253. Ῥέγα. שם זה לא נזכר בשום מקום אחר. כ"ט א': ויקבצו פלשתים את כל מחניהם אפקה.  ↩

  2254. כ"ח ב‘: לכן אתה תדע. בתע’: לכן עתה תדע.  ↩

  2255. שמ“א כ”ח ה'.  ↩

  2256. המחבר מכנה את האובות ἐγγαστριμύθοι = מדברים מהבטן.  ↩

  2257. Σούνη. תע': Σωμάν.  ↩

  2258. Γελβουέ.  ↩

  2259. כ"ח ו'.  ↩

  2260. Δῶρ.  ↩

  2261. הוספת המחבר.  ↩

  2262. השוה פירוש רבינו ישעיה דטראני: ויש אומרים ששמואל הגיד לה (כי בעל אוב מדבר עם המת).  ↩

  2263. כ“ח י”ד: והוא עוטה מעיל.  ↩

  2264. לא נזכר במקרא.  ↩

  2265. אינו במקרא, אולם השוה כ“ח י”ז.  ↩

  2266. כ“ח י”ז: ויעש ד‘ לו כאשר דבר בידי. תע’: לך. והשוה רד"ק: ולפי הפשט לו כמו לך.  ↩

  2267. כ"ח כ'.  ↩

  2268. כ"ח כ‘: וימהר שאול ויפול וכו’, אולם בתע‘: ויבהל שאול ויפול וכו’.  ↩

  2269. הוספת המחבר.  ↩

  2270. שמ“א כ”ט א'.  ↩

  2271. כ"ט ב' „וסרני פלשתים“ מתרגמים השבעים σατράπαι = פחוות הפלשתים.  ↩

  2272. כ"ט י': והשכמתם בבוקר ואור לכם ולכו. השבעים מוסיפים: והלכתם אל המקום אשר הפקדתי אתכם שם ודבר בליעל אל תשים בלבבך כי טוב אתה לפני.  ↩

  2273. כ“ט י”א: וישכם דוד הוא ואנשיו ללכת לבקר לשוב אל ארץ פלשתים. השבעים כותבים: וישכם דוד הוא ואנשיו בבוקר ללכת ולשמור את ארץ הפלשתים.  ↩

  2274. שמ“א ל‘ א’: ועמלקי פשטו אל נגב ואל צקלג. והשוה ל' י”ד: אנחנו פשטנו נגב הכרתי ועל אשר ליהודה ועל נגב כלב. אם כן לא על ארץ הפלשתים.  ↩

  2275. ל‘ ב’.  ↩

  2276. הפרט הזה אינו במקרא.  ↩

  2277. ל‘ ד’: ויבכו עד אשר אין בהם כח לבכות.  ↩

  2278. פירוש לפסוק ו': כי אמרו העם לסקלו.  ↩

  2279. Βάσελος. תע': Βοσόρ.  ↩

  2280. ל' י"ג: למי אתה.  ↩

  2281. ל‘ י"ז: ויכם דוד. תע’: ויבוא עליהם דוד ויכם.  ↩

  2282. שמ“א ל' י”ז: ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם. תע‘: ἀπό ἑωσφόρου = מהשחר. השוה ברכות ג’ ע"ב: הא נשף צפרא הוא וכו'.  ↩

  2283. ל‘ י’: אשר פגרו מעבֹר את נחל הבשור. השוה תוספות שבת קכ“ט ע”ב ד"ה מפגרי רבנן, תשש כוחם והיו מתחלשין כדכתיב ויעמדו מאתים איש אשר פגרו מעבור וכו'.  ↩

  2284. ל‘ כ"ב: ויען כל איש רע ובליעל מהאנשים אשר הלכו עם דוד וכו’. אם כן לא כל ארבע המאות.  ↩

  2285. ל‘ כ"ו: וישלח מהשלל לזקני יהודה לרעהו. תע’: ולרעהו.  ↩

  2286. ל"א א'.  ↩

  2287. Ἀμινάδαβος. תע': Ἀμινάδαβ.  ↩

  2288. Μέλχσος. תע': Μελχεισά.  ↩

  2289. ל"א: וימצאוהו המורים אנשים בקשת. תע': וימצאוהו המורים, אנשים קשתים.  ↩

  2290. המחבר מפרש ל"א ג‘: ויחל מאד מהמורים, משורש חלל, נפצע מהמורים וכן בתע’: καὶ ἐτραυματίσθη.  ↩

  2291. ל“א ז': אשר בעבר העמק ואשר בעבר הירדן. בדהי”א י‘ ז’: ויראו כל איש ישראל אשר בעמק.  ↩

  2292. ל"א ח'.  ↩

  2293. ל"א ט': ויכרתו את ראשו.  ↩

  2294. ל“א י‘: בית עשתרות. תע’: τὸ Ἀσταρτεῖον. המקדש הזה היה באשקלון (הירודוטוס I 105) ובעבודה זרה י”א ע"ב נזכר בשם: צריפא שבאשקלון.  ↩

  2295. ל“א י”ב: וישרפו אותם שם. בדהי“א י' י”ב חסרה הפסקה הזאת. ואולי מפני ששרפת המתים היא נגד ההלכה (ע“ז י”א ע“ב, סנהדרין נ”ב ע"ב). בסנהדרין שם הקשו והא כתיב בחוקותיהם לא תלכו ומשני כיון דכתיב שרפה בקרא, דכתיב (ירמיה ל"ד ה') בשלום תמות ובמשרפות אבותיך וכו' ישרפו לך לאו מינייהו גמרינן. וקשה שלא הביאו חז“ל את הפסוק הקודם דהכא „וישרפו אותם שם“. ואולי פקפקו חז”ל משום ששרפת שאול ובניו לא נזכרה בדהי"א ומשום זה כתב גם המחבר ויספדו. השבעים גורסים וישרפו. יש סברה שבכלל המכוון לשריפת הכלים של המת בשעת קבורתו. („ומעשה שמת ר“ג הזקן ושרף עליו אונקלוס הגר שבעים מנה צורי“ ע”ז י“א ע”א).  ↩

  2296. ל“א י”ג: ויקברו תחת האשל. השוה לעיל § 251.  ↩

  2297. כ“ח י”ח: כאשר לא שמעת בקול ד' ולא עשית חרון אפו בעמלק. השוה לעיל § 336.  ↩

  2298. הנמוק הזה אינו במקרא כי אם בדברי חז“ל, יבמות ע”ח ע“ב. סנהדרין ק”ד ע“א. ואילו דהי”א י‘ י"ג: וימת שאול במעלו אשר מעל בד’ על דבר ד‘ אשר לא שמר וגם לשאול באוב לדרוש. ולא דרש בד’ וימיתהו.  ↩

  2299. בנוגע לשנותיו של שאול המקורות סותרים זה את זה. ראה תמורה ט“ו ע”א. סדר עולם י“ג. ספר יוחסין. מעשי השלוחים י”ג כ"א. השוה גם קדמונ' X 148.  ↩

  2300. שמ"ב א‘ א’.  ↩

  2301. לא נזכר במקרא.  ↩

  2302. א‘ ב’: ואדמה על ראשו.  ↩

  2303. שמ“א ל‘ ה’ ואילו שמ”ב א‘ ו’: והנה שאול נשען על חניתו.  ↩

  2304. המחבר מקשר יחד את המסופר שמ“א ל”א ד‘ ה’ ושמ"ב ‘ ו’–י'.  ↩

  2305. א‘ י’: ואצעדה אשר על זרעו.  ↩

  2306. כי בן נח נהרג בהודאת עצמו. השוה רמב"ם הלכות סנהדרין סוף פרק ח'.  ↩

  2307. ב‘ א’.  ↩

  2308. הכונה לאביתר הכהן השואל באפוד (שמ“א כ”ג ט'). בעיני המחבר כהן ונביא אחד הוא.  ↩

  2309. שמ“ב ב‘ ד’: אשר קברו את שאול. דהי”א י' י"ב: ואת גופת בניו.  ↩

  2310. שמ"ב ב‘ ח’.  ↩

  2311. ב‘ ח’: ויעבירהו מחנים. בתע': ויעבירהו מהמחנה למחנים.  ↩

  2312. Ἰέβοσθος. תע': Ἰεβόσθε.  ↩

  2313. Μάναλις. תע': Μανάειμ.  ↩

  2314. Παρεμβολαί = מחנה.  ↩

  2315. כי אבנר היה המתחיל במלחמה גם דעת רש“י ויתר המפרשים לשמ”ב ב' כ"ז.  ↩

  2316. Σουρί. שם אבי יואב לא נזכר בשום מקום אחר. אמנם דהי“א ד' י”ד נזכר: ושריה [תע': Σαραί] הוליד את יואב, אבל ההוא איש אחר.  ↩

  2317. Ἀσαήλος. תע': Ἁσαήλ.  ↩

  2318. ב' י"ג: ויפגשום על ברכת גבעון. את המעין הזה מזכיר המחבר V 38, VII 283, מלחמות II 516.  ↩

  2319. הטעם הזה אינו במקרא. לדעתי רצה אבנר להביא לידי הכרעה על ידי קרב בינים כדי שלא לסכן את יתר העם, אך כאשר נפלו שנים עשר הנערים משני הצדדים, התחוללה מלחמה בין שני הצבאות. כעין מה שמספר ליויוס I 24 על קרב הבינים בין ההורטיים והקוריאטיים.  ↩

  2320. אינו במקרא.  ↩

  2321. שמ“ב ב' י”ח: ועשהאל קל ברגליו כאחד הצביים. המחבר מבאר את הדבר לקוראיו היוונים שהיו מצויים בהתחרויות סוסים.  ↩

  2322. ב' כ"ג: ויכהו אבנר באחרי החנית. המחבר מפרש אפוא שאבנר הכה מאחוריו מבלי להפוך את פניו ומבלי להפסיק את מנוסתו.  ↩

  2323. ב‘ כ"ד: עד גבעת אמה. Ἀμμάια. תע’: Ἀμμάν. המקור משובש כנראה, נמסרה כאן מלה μέγας שאין לפרשה.  ↩

  2324. את בני בנימין.  ↩

  2325. לפי ב' כ"ה עמדו בני בנימין ואבנר על הגבעה.  ↩

  2326. ג‘ א’.  ↩

  2327. ג‘ ב’.  ↩

  2328. את המלים האלה “בעת ההיא” הוסיף המחבר, לדעתי, לבאר בהן את הפסקה מ“וילדו לדוד” עד “אלה יולדו לדוד בחברון” המפסיקה את המשך הדברים בדבר המלחמה בין בית שאול ודוד.  ↩

  2329. Ἀχίνα. תע‘ לשמואל: Ἀχεινόομ. תע’ לדהי"א ג‘ א’: Ἀχεινάαμ.  ↩

  2330. Ἀμνών.  ↩

  2331. Ἀβιγαία.  ↩

  2332. Δανίηλ. כן בדהי“א ג‘ א’ ובתע'. ואילו שמ”ב ג‘ ג’: ומשנהו כלאב ואביגיל, ובתע‘: Δαλουιὰ. והשוה ברכות ד’ ע"א: לא כלאב שמו אלא דניאל שמו וכו'. תנחומא תולדות.  ↩

  2333. Μαχάμη תע‘: Μααχά. תע’ לדהי"א: Μωχά.  ↩

  2334. Θολομαίος. תע‘: Θολμεί. תע’ לדהי"א: Θοαμαί.  ↩

  2335. Ἀψάλωμος. תע': Ἀβεσσαλώμ.  ↩

  2336. Ἀγίθη, Ἀήθης. תע‘ שמ"ב ג’ ג': Φεγγείθ.  ↩

  2337. Ἀδωνία. תע': Ὀρνεία.  ↩

  2338. Ἀβιτάλ. תע‘: Ἀβειτάλ. תע’ לדהי"א: Σαβειτάλ.  ↩

  2339. Σαφατίας. תע': Σαβατεία.  ↩

  2340. Αἰγλᾶ. תע‘: Αἰγάλ. תע’ לדהי"א: Ἀλά.  ↩

  2341. Ἱεθρόας. תע‘: Ἱεθεραάμ. תע’ לדהי"א: Ἱεθράμ.  ↩

  2342. Ῥάσφαι. תע': Ῥεσφά.  ↩

  2343. Σίβατος. תע‘: Ἰάλ, Ἰώλ. תע’ לשמ“ב כ”א ח': Αἰά.  ↩

  2344. ג‘ י"ב: וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו. אולם בתע’ נ"ל נמצא חברונה במקום תחתיו.  ↩

  2345. ג‘ י"ב: „למי ארץ“ מתרגם יונתן כעין שבועה בד’ שברא את הארץ: מקימנא במן דעבד ארעא.  ↩

  2346. ראה VI 203 וההערה.  ↩

  2347. Μελχάλη. השוה VI 204, VII 85.  ↩

  2348. Ὀφελτίας. השוה VI 309.  ↩

  2349. ג' י"ז נזכרים זקני ישראל לבד.  ↩

  2350. ג‘ י"ח: כי ד’ אמר אל דוד.  ↩

  2351. לא נזכר במקרא.  ↩

  2352. לא נזכר במקרא.  ↩

  2353. ג' כ"ב..  ↩

  2354. במקרא אין רמז למחשבותיו אלה של יואב. אולם המחבר חוזר על זה להלן § 386.  ↩

  2355. השוה המלבי“ם ג' כ”ז: לדבר אתו בשלי. מלשון השמטה כמו כי ישל זיתך. אמר לו שדוד נשמט ממנו איזה דבר ששכח לדבר עמו ושלחו להגיד לו הדבר הנשלה.  ↩

  2356. Βησηρᾶ = בי־סירא. תע': φρέατος τοῦ Σεείραμ.  ↩

  2357. לא נזכר במקרא.  ↩

  2358. ג‘ ל’: ויואב ואבישי אחיו הרגו לאבנר. אולם ג' כ"ז לא נזכר אבישי.  ↩

  2359. ג' כ"ז: וימת בדם עשהאל אחיו.  ↩

  2360. טעות מאת אחד המעתיקים במקום גבעון (ג‘ ל’).  ↩

  2361. השוה לרעיון זה מנחות ק“ט ע”ב: בתחלה כל האומר לי עלה לה, אני כופתו ונותנו לפני הארי. עתה, כל האומר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין.  ↩

  2362. שמ“ב ג' כ”ח.  ↩

  2363. ג' ל"א: וספדו לפני אבנר.  ↩

  2364. ג' ל"א כתוב רק: והמלך דוד הלך אחרי המטה.  ↩

  2365. ג' ל"ב: ויבך אל קבר אבנר.  ↩

  2366. פרוש למלים “שר וגדול” (ג' ל"ח).  ↩

  2367. שמ"ב ד‘ א’.  ↩

  2368. Ἑρέμμων. תע': Ῥεμμών.  ↩

  2369. Βανά. תע': Βαανὰ.  ↩

  2370. Θαηνός. תע': Ῥηχάβ.  ↩

  2371. לא נזכר במקרא.  ↩

  2372. לפי הנוסחא שנמצאה בתע‘ לפסוק ו’: והנה שוערת הבית בוררת חטים ותנם ותישן ורכב ובענה באו בלאט וכו'.  ↩

  2373. שמ“ב ד' י”ב: ויקצצו את ידיהם ואת רגליהם. המחבר שנה לפי טעמם של הקוראים הנכרים.  ↩

  2374. שמ“ב ה‘ א’. דהי”א י"א א'.  ↩

  2375. שמ“ב ה‘ ג’: ויבאו כל זקני ישראל. וכן דהי”א י"א ג'.  ↩

  2376. דהי“א י”ב כ"ג: ראשי החלוץ לצבא.  ↩

  2377. אין זה במקרא.  ↩

  2378. שמ“ב ה‘ א’. דהי”א י"א א': ויבאו כל שבטי ישראל אל דוד חברונה ואין מוקדם ומאוחר במקרא.  ↩

  2379. דהי“א י”ב כ"ד: ששת אלפים.  ↩

  2380. לכן באו רק עתה, בשעה ששבט יהודה היה אחרי דוד מכבר (שמ"ב ב‘ ד’).  ↩

  2381. דהי“א י”ב כ"ו: ושש מאות.  ↩

  2382. Ἱώδαμος. תע': Ἱωαδόσ.  ↩

  2383. דהי“א י”ב כ"ז.  ↩

  2384. דהי“א י”ב כ"ח: וצדוק נער גבור חיל.  ↩

  2385. דהי“א י”ב כ"ט: שלשת אלפים.  ↩

  2386. דהי“א י”ב ל': גבורי חיל אנשי שמות.  ↩

  2387. דהי“א י”ב ל"ב: ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל.  ↩

  2388. לא נזכר במקרא. אולי מקור למספר זה ממה שנאמר בבני גד בדהי“א י”ב י"ד: ראשי הצבא אחד למאה הקטן, וכאן ראשיהם מאתים.  ↩

  2389. דהי“א י”ב ל"ג: ערכי מלחמה בכל כלי מלחמה.  ↩

  2390. דהי“א י”ב ל“ג: ולעדר בלא לב ולב. המחבר קרא כנראה: ולדוד בלא לב ולב. והשוה רד”ק: בלא לב ולב, שלא היה להם שתי לבבות כי אם לב אחד שלם אל דוד.  ↩

  2391. לפי תקונו של Reinach. נ"א: Γαδ.  ↩

  2392. דהי“א י”ב ל"ד: ועמהם בצנה וחנית שלשים ושבעה אלף.  ↩

  2393. דהי“א י”ב ל"ה: ושמונה אלף.  ↩

  2394. שם: ערכי מלחמה.  ↩

  2395. דהי“א י”ב ל"ז: בכל כלי צבא מלחמה.  ↩

  2396. דהי“א י”א ד‘: וילך דוד וכל ישראל ירושלם. ואילו שמ"ב ה’ ו': וילך המלך ואנשיו ירושלם.  ↩

  2397. שמ“ב ה‘ ו’. דהי”א י"א ד'.  ↩

  2398. השוה בראש‘ י’ ט"ז.  ↩

  2399. שמ"ב ה‘ ו’ כתוב רק: כי אם הסירך העורים והפסחים.  ↩

  2400. השוה רד“ק: והחכם ר' אברהם אבן עזרא פירש כי אם הסירך אם תסיר למלחמתך אפילו העורים והפסחים אז ימנעוך שלא תבא הנה. והשוה דהי”א י“א ה'; שמ”ב ה‘ ו’: לא יבוא דוד הנה.  ↩

  2401. לא נזכר במקרא.  ↩

  2402. דהי“א י”א ו': ויאמר דוד כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר. ויעל בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש.  ↩

  2403. שמ“ב ה‘ ט’. דהי”א י"א ו'.  ↩

  2404. דהי“א י”א ח‘: ויבן העיר מסביב. וכן השבעים לשמ"ב ה’ ט'.  ↩

  2405. שמ“ב ה‘ ט’: ויקרא לה עיר דוד. ואילו דהי”א י"א ז': על כן קראו לו (למצד) עיר דויד.  ↩

  2406. שמ“ב ה‘ י’: וילך דוד הלוך וגדל. וכן דהי”א י"א ט'.  ↩

  2407. Εἴρωμος. תע': Χειράμ.  ↩

  2408. דהי“א י”א ח‘: ויבן העיר מסביב וכו’ ויואב יחיה את שאר העיר.  ↩

  2409. המקור פה משובש וישנן נוסחאות שונות. השוה I 180 והערות, ע‘ אזכרה לרב א. י. קוק (ירושלים) חלק ה’, עמ' נ"א הערה 3.  ↩

  2410. המחבר לשיטתו שבנין בית ראשון היה בשנת 592 ליציאת מצרים (קדמונ' VIII 61) בשעה שלפי מלכים א‘ ו’ א' בשנת 480. ואם נוריד מהמספר 592 ארבעים השנה שבמדבר, שלשים ושלש השנים שמלך דוד בירושלם וארבע השנים של שלמה עד חנוכת המקדש יוצא הסכום 512 ולא 515 כדברי המחבר.  ↩

  2411. Ὁρόνα. תע': Ὀρνά. בדהי"א: ארנן.  ↩

  2412. להלן § 329.  ↩

  2413. בדהי“א ג‘ ה’, י”ד ד‘–ז’ נזכרים 13 בנים, על ידי כפל טעות של השם אליפלט והשם נגה.  ↩

  2414. Θαμάρα. תע': Θαμάρ.  ↩

  2415. דהי“א ג‘ ח’ ט' נזכרים תשעת בני דוד מלבד בני הפלגשים ולא נזכר שהשנים האחרונים בני הפלגשים הם. ובשמ”ב ה' י“ד–ט”ז נזכרו כולם בשוה.  ↩

  2416. שמ“ב ה' י”ז. דהי“א י”ד ה'.  ↩

  2417. המחבר כותב Γιγάντων כמו בתע‘ לדהי“א י”א ט"ו. גירסה אחרת Γιτάνων כמו בתע’ לשמואל ב‘ ה’ י"ח. פירוש שניהם ענקים או רפאים.  ↩

  2418. לפי שמ“ב ה' כ”ג בא דוד מאחריהם רק בקרב השני. ובדהי“א י”ד י"ד נאמר: לא תעלה אחריהם הסב מעליהם וכו'.  ↩

  2419. כל זה אינו במקרא. אולי מצא המחבר רמז לכך במלים „כל–פלשתים“.  ↩

  2420. לא נזכר במקרא.  ↩

  2421. כך בדהי“א י”ד י“ד: ממול הבכאים, וכן תע'; אולם שמ”ב ה' כ"ג: ממול בכאים.  ↩

  2422. שמ“ב ה' כ”ה כתוב: מגבע עד באך גזר. דהי“א י”ד ט“ז: מגבעון עד גזרה. וישעיהו כ”ח כ“א: כי כהר פרצים יקום ד' כעמק בגבעון ירגז, מתאים לנוסה בדהי”א.  ↩

  2423. לא נזכר במקרא.  ↩

  2424. לפי דהי“א י”ד י“ב שרף דוד את עצביהם, בשמ”ב ה' כ"א כתוב רק: וישאם דוד ואנשיו. אגב, ענין העצבים נזכר בקשר עם הקרב הראשון.  ↩

  2425. שמ“ב ו‘ א’, דהי”א י"ג א'.  ↩

  2426. דהי“א י”ג א': ויועץ דוד עם שרי האלפים והמאות לכל נגיד.  ↩

  2427. דהי“א י”ג ב': נפרצה נשלחה על אחינו הנשארים בכל ארצות ישראל.  ↩

  2428. שמ“ב ו‘ א’: את כל בחור בישראל. יוב”ע: בחורי ישראל.  ↩

  2429. דהי“א י”ג ג': כי לא דרשנוהו בימי שאול.  ↩

  2430. שמ“ב ו‘ ג’: ועזא ואַחְיוֹ בני אבינדב, וכן דהי”א י“ג ז'. השבעים קוראים בשניהם: ואֶחָיו. השוה דהי”א כ"ו ח': כל אלה מבני עובד אדום המה ובניהם ואחיהם.  ↩

  2431. Χειδῶν. Χείλων. Χήλων. תע‘: Νωδάβ. Ναχών. דהי“א י”ג ט’: גורן כידון.  ↩

  2432. Ὀζᾶ.  ↩

  2433. שמ“ב ו‘ ו’: כי שמטו הבקר. רש”י: שמטוהו הבקר ונענעוהו וכן יוב"ע.  ↩

  2434. השוה דהי“א ט”ו י"ג.  ↩

  2435. שמ“ב ו‘ ח’. דהי”א י“ג י”א כתוב רק: ויחר לדוד.  ↩

  2436. Ὠβαδάρος.  ↩

  2437. דהי“א י”ג, י“ג. ט”ז ל"ח.  ↩

  2438. שמ“ב ו' י”ג: ויהי כי צעדו נושאי ארון ד‘ ששה צעדים. דהי“א ט”ו כ"ו: ויהי בעזור אלהים את הלויים נושאי ארון ברית ד’ ויזבחו שבעה פרים ושבעה אלים. ואילו השבעים: והיו אתו בנשאו את הארון שבע מקהלות.  ↩

  2439. שמ“ב ו' י”ט: ואשישה אחת. השבעים והמחבר: עוגה מטוגנה. והשוה פסחים ל“ו ע”ב: לחם עוני פרט לחלוט ואשישה.  ↩

  2440. הוספה שאינה במקרא. פסח‘ ל“ו ע”ב מפרשים אשפר, אחד מששה בפר, כלו’ חלק מהזבח.  ↩

  2441. שמ“ב ו‘ כ’. דהי”א ט“ו כ”ט.  ↩

  2442. אין זה במקרא, אולם בתע‘: ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותברכהו ותאמר וכו’.  ↩

  2443. שמ“ב ו' כ”א: לעיני אמהות עבדיו כלו' הפחותות שבשפחות.  ↩

  2444. שמ“ב ו' כ”א: ומכל ביתו.  ↩

  2445. ו‘ כ"א: ושחקתי לפני ד’. תע‘: גם אשחק וגם ארקוד לפני ד’.  ↩

  2446. ו‘ כ"ב: והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה. תע’: והייתי שפל בעיניך ועם האמהות אשר אמרת שאינן מכבדות אותי.  ↩

  2447. שמ“ב כ”א ח‘: ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי. לפי שמ“א כ”ה מ“ד נתן שאול את מיכל לפלטי בן ליש אשר מגלים. יוב”ע כותב מירב במקום מיכל וכן בתע’. והשוה סנהדרין י“ט ע”ב: היאך נשא דוד שתי אחיות בחייהן? מיכל אחר מיתת מירב נשאה.  ↩

  2448. אבל אינו מזכיר עוד את מיכל.  ↩

  2449. שמ“ב ז‘ א’. דהי”א י"ז א'.  ↩

  2450. שמ“ב ז‘ א’ רק: וד' הניח לו מסביב מכל איביו. אולם השוה רש”י: אמר הרי נתקיים והניח לכם מכל איביכם (דברים י"ב י') מה כתיב אחריו והיה המקום אשר יבחר וכו‘ מעתה עלינו לבנות בית הבחירה. מקור לדברי רש"י ספרי ראה פ’ ס"ז.  ↩

  2451. בדברי נתן לא נזכר זאת. אולם בדהי“א כ”ח ג' נאמר: והאלהים אמר לי לא תבנה בית לשמי כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת. ראה להלן § 337.  ↩

  2452. שמו לא נזכר במקרא.  ↩

  2453. שמ“ב ז' י”ד: והכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם.  ↩

  2454. שמ“ב ז' י”ח: ויבא המלך דוד וישב לפני ד'. וכן בדהי“א י”ז ט"ז.  ↩

  2455. לפי שמ"ב ז‘ ח’ אומר זאת אלהים לנתן.  ↩

  2456. שמ“ב ח‘ א’. דהי”א י"ח א'.  ↩

  2457. שמ“ב ז‘ ט’: ואכרתה את כל איביך מפניך. דהי”א י"ז ה'.  ↩

  2458. גם המדרש משתדל לתת טעם למלחמות אלה: אמר דוד הואיל ואין עלי לבנות הבית אלא בני עתה אכינה ואסדר לו הכל וכו'.  ↩

  2459. דהי“א י”ח א‘: ויקח את גת ובנתיה מיד פלשתים. ואילו שמ"ב ה’ א‘: ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים. תע’: τὴν ἀφωρισμένην את הגבול. והשוה רש“י ורלב”ג. מפרש קדמון המיוחס לתלמידו של ר' סעדיה גאון, מפרש: גת היתה עיר המלכות.. וזהו מתג האמה… כי מ"ם מן האותיות שאין להן יסוד… והוא גת למפרע… האמה זו הגדולה שהיא אם המלכות וראש העירות (פירוש דברי הימים, הוצא‘ קירכהיים ע’ 33).  ↩

  2460. שמ"ב ח‘ ב’: וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות. תע': שני החבלים להמית ושני החבלים לקח בשביה.  ↩

  2461. Ἀδράζαρος. תע': Ἀδραάζαρ.  ↩

  2462. Ἀραός. תע': Ῥαάβ. Ῥαάφ.  ↩

  2463. Σωφηνῆ. תע': Σουβά.  ↩

  2464. שמ“ב ח‘ ג’ חסר השם פרת ונזכר דהי”א י“ח ג‘ ובתע’. והשוה נדרים ל”ז ע"ב: קריין ולא כתיבן פרת דבלכתו.  ↩

  2465. שמ“ב ודהי”א: עשרים אלף.  ↩

  2466. שמ“ב ח‘ ד’: אלף ושבע מאות פרשים. דהי”א י"ח ה‘: שבעת אלפים פרשים. וכן בתע’.  ↩

  2467. שמ“ב ודהי”א: ויעקר דוד את כל הרכב, ויותר ממנו מאה רכב.  ↩

  2468. שמ“ב ח‘ ה’. דהי”א י"ח ה'.  ↩

  2469. שמ“ב ח‘ ה’: ותבא ארם דמשק. תע‘: Συρία Δαμασκοῦ. תע’ לדהי”א: Σύρος ἐκ Δαμασκοῦ. שם הדד לא נזכר במקרא במלחמה זו והמחבר הוסיפו, כי איננו שם פרטי, אלא תואר למלכי ארם.  ↩

  2470. שמ"ב ח‘ ה’: עשרים ושנים אלף.  ↩

  2471. ניקולאוס מדמשק, הסטוריון, בן דורו של יוסיפוס, וביחסים טובים למלך הורדוס, חבר הסטוריה ב־144 ספר, רק שרידים נשארו לנו, יוסיפוס מביא אותה בכמה מקומות (פ).  ↩

  2472. Σαμαρεῖτις.  ↩

  2473. Σαμαρεία.  ↩

  2474. VIII 363.  ↩

  2475. שמ"ב ח‘ ו’: וישם דוד נציבים.  ↩

  2476. שמ“ב ח‘ ז’ וכן דהי”א י“ח ז': ויקח דוד את שלטי הזהב. השבעים מתרגמים χλιδῶνας = תכשיטיהם, ואילו שלטיהם יחזקאל כ”ז י“א הם מתרגמים φαρέτρας = אשפות כמו המחבר כאן. השוה ירמיהו נ”א י"א: הברו החצים מלאו השלטים.  ↩

  2477. לא נזכר במקרא.  ↩

  2478. שמ"ב ח‘ ז’: ויקח דוד את שלטי הזהב אשר היו על עבדי הדרעזר.  ↩

  2479. ההוספה הזאת נמצאת בתע‘ לשמ"ב ח’ ז'.  ↩

  2480. Σούσακος. תע': Σουσακείμ.  ↩

  2481. Ῥοβόαμος.  ↩

  2482. השוה מלכים א‘ י“ד כ”ו: ויקח את אצרות בית ד’ ואת אוצרות בית המלך ואת הכל לקח.  ↩

  2483. VIII 253.  ↩

  2484. תע‘ שמ"ב ח’ ח': ἐκ τῆς Μασβὰκ καὶ ἐκ τῶν ἐκλεκτῶν πολέων.  ↩

  2485. Βατταία. Μάχων. דהי“א י”ח ח‘: ומטבחת ומכון ערי הדרעזר. תע’: Μεταβήχας. תע' נ"ל: Μασβάκ.  ↩

  2486. שמ“ב ח‘ ח’ ובדהי”א י“ח ח': לקח המלך דוד נחשת הרבה מאד. אולם שמ”ב ח' י"א: עם הכסף והזהב אשר הקדיש מכל הגוים אשר כבש.  ↩

  2487. לפי דהי“א י”ח ח‘: בה עשה שלמה את ים הנחושת ואת העמודים ואת כלי הנחושת. ההוספה הזאת גם בתע’ לשמ“ב ח' י”א.  ↩

  2488. שמ“ב ח‘ ט’. דהי”א י"ח ט'.  ↩

  2489. Ἀμάθη.  ↩

  2490. לא נזכר במקרא.  ↩

  2491. דהי“א י”ח י‘: הדורם. תע’: Ἰδουράαμ. שמ"ב ח‘ י’: יורם; תע': Ἰεδδουράν.  ↩

  2492. לא נזכר במקרא.  ↩

  2493. Θαίνος. תע‘: Θόου. דהי“א י”ח ט’: תעוּ. תע': Θῶα.  ↩

  2494. שמ“ב י”ד ודהי“א י”ג: ויושע ד' את דוד בכל אשר הלך.  ↩

  2495. דהי“א י”ח י“ב: ואבשי בן צרויה הכה את אדום בגיא המלח שמונה עשר אלף, ואילו שמ”ב ח‘ י"ג: ויעש דוד שם בשבו מהכותו את ארם בגיא מלח. ובתהילים ס’ ב': וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף.  ↩

  2496. במקרא: נציבים.  ↩

  2497. Ἰωσάφατος.  ↩

  2498. Ἀχιλός. תע': Ἀχεια.  ↩

  2499. שמ“ב ח' י”ז: וצדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר כהנים. אולם כ‘ כ"ה: וצדוק ואביתר כהנים. והשוה מלכים א’ ב' כ"ז.  ↩

  2500. Σεισά. להלן § 293 קורא לו Σουσά. תע‘: Ἀσά. דהי"א: שושא. תע’: Ἰησοῦς. Σουσά. שמ“ב כ' כ”ה: שְיָא. מלכים א‘ ד’ ג': שִישָא.  ↩

  2501. Βαναίας.  ↩

  2502. Ἰωάδος. תע': Ἰωδᾶε.  ↩

  2503. דהי“א י”ח י"ז: על הכרתי והפלתי.  ↩

  2504. דהי“א י”ח י“ז: ובני דוד הראשונים ליד המלך. המחבר קרא: ובני דוד הראשונים, כלומר הגדולים בשנים, היו ליד המלך. שמ”ב ח‘ י"ח: ובני דוד כהנים היו, כלו’ שרים, וכן יוב"ע: רברבין. תע': αὐλάρχαι = שרי החצר.  ↩

  2505. שמ"ב ט‘ א’.  ↩

  2506. מושג רומאי. שמ"ב ט‘ ב’: ולבית שאול עבד. ברומא היו עבדים משוחררים מנהלים אתת עסקי אדוניהם.  ↩

  2507. Μεμφίβοσθος. תע‘: Μεμφιβόσθε. תע’: נ"ל: Μεμφειβάαλ.  ↩

  2508. Μάχειρος. תע': Μαχείρ.  ↩

  2509. Λάβαθα. תע': Λαδαβάρ.  ↩

  2510. Σιβά.  ↩

  2511. Μίχανος. תע': Μειχά.  ↩

  2512. שמ“ב י‘ א’. דהי”א י"ט א'.  ↩

  2513. Ἀννών.  ↩

  2514. דהי“א י”ט ג‘: בעבור לחקר ולהפך ולרגל הארץ. שמ"ב י’ ג': בעבור חקר את העיר.  ↩

  2515. דהי“א י”ט ו': אלף ככר כסף.  ↩

  2516. Σύρος.  ↩

  2517. דהי“א י”ט ו‘: ארם נהרים. שמ"ב י’ ו': ארם בית רחוב.  ↩

  2518. דהי“א י”ט ו‘: ומצובה. שמ"ב י’ ח': וארם צובא.  ↩

  2519. Μιχᾶ. תע‘: Ἀμαλήκ. תע’ לדהי"א: Μοχὰ.  ↩

  2520. Ἴστοβος. תע': Εἴστωβ. בדהי"א לא נזכר המלך הזה.  ↩

  2521. שמ“ב י‘ ו’: ואת מלך מעכה אלף איש ואיש טוב שנים עשר אלף איש. ואילו בדהי”א י"ט ז': וישכרו להם שנים ושלשים אלף רכב ואת מלך מעכה ואת עמו.  ↩

  2522. שמ“ב י‘ ז’. דהי”א י"ט ח'.  ↩

  2523. Ῥαβαθᾶ. תע‘ שמ“ב י”א א’: Ῥαββάθ.  ↩

  2524. שמ“ב י' ט”ו. דהי“א י”ט ט"ז.  ↩

  2525. Χάλαμας. תע‘: Χαλαμάκ. לפי שמ"ב י’ ט“ז שם מקום. לפי המחבר: שם איש. בדהי”א חסר השם.  ↩

  2526. Σέβεκος. תע‘: Σωβαάκ. דהי"א שופך. תע’: Σωφάρ. הוא היה שר צבאו של הדרעזר.  ↩

  2527. המספרים האלה אינם במקרא.  ↩

  2528. דהי“א י”ט י“ח: שבעת אלפים רכב וארבעים אלף איש רגלי. לפי שמ”ב י' י"ח: שבע מאות רכב וארבעים אלף פרשים.  ↩

  2529. Μεσοποταμῖται.  ↩

  2530. שמ“ב י”א א‘: לתשובת השנה, וכן בדהי"א כ’ א‘ והשוה רש"י: כשהעשבים בשדה להאכיל הסוסים כלו’ באביב.  ↩

  2531. שמ“ב י”א ב'.  ↩

  2532. השוה מלכים א‘ ט"ו ה’: אשר עשה דוד את הישר בעיני ד' ולא סר מכל אשר צוהו כל ימי חייו רק בדבר אוריה החתי.  ↩

  2533. Βεεθσαβή. Βεερσάβη. תע': Βηθσάβεε.  ↩

  2534. המחבר נמנע מלהשתמש במלה κοιμηθῆναι = שכב עמה, אלא משתמש בכל מקום בבטויים יותר נקיים. השוה קדמוניות II 42; III 274; VII 133, 168.  ↩

  2535. י"א ה' רק: ותשלח ותגיד לדוד ותאמר הרה אנכי.  ↩

  2536. Οὐρίας.  ↩

  2537. לא נזכר במקרא.  ↩

  2538. י“א ח': ותצא אחריו משאת המלך. יוב”ע: סעודתא דמלכא.  ↩

  2539. אין במקרא. אולם השוה שבת נ“ו ע”א: מורד במלכות היה.  ↩

  2540. שמ“ב י”א י"ח.  ↩

  2541. י“א י”ט: ויצו את המלאך.  ↩

  2542. י“א כ”כ: אבימלך בן ירובשת.  ↩

  2543. Θήβαι. תע‘: Θαμασί. בשופט’ ט‘ נ’: Θηβήσ. השוה יוסיפוס V 251.  ↩

  2544. לפי י“א כ'–כ”ב שם יואב את הדברים האלה בפי המלאך ודוד לא כעס כלל. אולם בתע‘ ישנה הוספה לפסוק כ"ב: ויבוא ויגד לדוד את כל אשר שלחו יואב. ויחר לדוד על יואב ויאמר אל המלאך למה נגשתם אל העיר להלחם. האם לא הייתם יכולים לדעת שתֻּכּוּ מעל החומה? מי הכה את אבימלך בן ירובעם? הלא אשה השליכה עליו פלח רכב וכו’, ויאמר המלאך אל דוד וגם עבדך אוריה מת.  ↩

  2545. י"ב א'.  ↩

  2546. שמ“ב י”ב א‘: וישלח ד’ את נתן אל דוד. בתע': את נתן הנביא אל דוד.  ↩

  2547. בהמות משא אינן נזכרות במקרא.  ↩

  2548. י“ב י”א: ונתתי לרעך.  ↩

  2549. שם: הנני מקים עליך רעה מביתך.  ↩

  2550. ראה לעיל ע‘ 140, הערה 9. ומס’ שבת נ“ו ע”א כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה.  ↩

  2551. י“ב ט”ו.  ↩

  2552. שהשרוי בצער היה לובש בגדים שחורים. השוה ירושל‘ ראש השנה א’ ג‘: רבי עקיבא לבש שחורים ונתעטף שחורים, וכן בבא מציעא נ“ט ע”ב; קדמוניות XIV 172; מלחמ’ I 506.  ↩

  2553. י“ב ט”ז: ובא ולן ושכב ארצה. תע' נ"ל: ושכב בשק ארצה.  ↩

  2554. י“ב כ': ויחלף שמלתו. החליפם משחורים ללבנים. בדבר חשיבותם של בגדים לבנים ראה תענית י”א ע“ב, כ”ו ע“ב. ע‘ על הצבע הלבן דברי ר’ צבי ה. קלישר בספרו ”ספר הברית" על התורה לדברים א' (פ).  ↩

  2555. לפי י“ב כ”ה קרא נתן את הילד ידידיה ולא שלמה.  ↩

  2556. Σαλόμων.  ↩

  2557. שמ“ב י”ב כ“ו. דהי”א כ‘ א’.  ↩

  2558. הפרטים האלה אינם במקרא. השוה תאור חלוקת המים ביודפת הנצורה, מלחמ' III 184.  ↩

  2559. שמ“ב י”ב ל': עטרת מלכם. וכן יוב“ע: ונסיב ית כלילא דמלכהון. רד”ק: עטרת מלכם מלך בני עמון. ולא כהשבעים ורז"ל שקוראים מִלְכֹם (ע“ז מ,ד ע”א).  ↩

  2560. דהי“א כ‘ ב’: ובה אבן יקרה, וכן יוב”ע לשמ“ב י”ב ל‘: ובה אבן טובא. ואילו שמ“ב י”ב ל’: ואבן יקרה.  ↩

  2561. לא נזכר במקרא. המחבר כותב σαρδόνυξ.  ↩

  2562. שמ“ב י”ב ל“א, דהי”א כ‘ ג’. והשוה רש"י: מגרה וחריצים ומגזרות מיני יסורים הם.  ↩

  2563. שמ“ב י”ג א'.  ↩

  2564. Θαμάρα. תע': Θαμάρ.  ↩

  2565. י“ג ב': כי בתולה היא. רש”י: וצנועה בבית ואינה יוצאת לחוץ.  ↩

  2566. Ἰώναθης. תע‘: Ἰώναδάβ. תע’ נ“ל: Ἰωναθάν. והשוה דהי”א כ‘ ז’: ויכהו יהונתן בן שמעא אחי דויד. ולהלן § 178.  ↩

  2567. י"ג ז': וישלח דוד אל תמר הביתה לאמר לכי נא בית אמנון אחיך ועשי לו חבריה.  ↩

  2568. י“ג ו': שתי לבבות. המספר לאו דוקא, השוה סנהדרין כ”א ע"א: אמר רב יהודה אמר רב שעשתה לו מיני טיגון.  ↩

  2569. י“ג ח': ותבשל את הלבבות. השוה רלב”ג, בשלה אותן בשמן באלפס והנה אמר בשול גם על הצלי ויבשלו הפסח (דהי“ב ל”ה י"ג).  ↩

  2570. שמ“ב י”ג י"ח: כי כן תלבשן בנות המלך הבתולה.  ↩

  2571. י“ג י”ח: ועליה כתנת פסים. נחלקו התרגומים בפרוש המלה פסים, תע‘: καρπωτός = שרוולים היורדים עד המרפק. תרגום עקילס בבראשית ל"ז ג’: ἀστραγάλων = כתונת היורדת עד הקרסולים, סומכוס: χειριδώτοσ = כתונת עם שרוולים. והמחבר מפרש כאן כשני הפרושים יחד. אגב, שמלות כאלה לובשות עוד היום הערביות הכפריות בא"י, ואולי גם הנערות בימי המחבר ולכן השמיט את המלים „בנות המלך“.  ↩

  2572. י“ג כ”א.  ↩

  2573. י“ג כ”א: והמלך דוד שמע את כל הדברים האלה ויחר לו מאד. השבעים מוסיפים: ולא עצב את רוח אמנון בנו כי אהבו, כי בכורו היה. והשוה קהלת רבה על הפסוק ז‘ גג’: טוב כעס משחוק. טוב היה לו אם כעס דוד אבא על אמנון קמעא.  ↩

  2574. Βελσεφών. תע': ἐν Βαιλασὼρ τῇ ἐχόμενα Ἐφράιμ.  ↩

  2575. שמ“ב י”ג כ"ט.  ↩

  2576. י“ג כ”ט: וירכבו איש על פרדו.  ↩

  2577. י“ג ל”א: וכל עבדיו נצבים קרעי בגדים. תע': עבדיו הנצבים עליו קרעו בגדיהם.  ↩

  2578. י“ג ל”ד: וישא הנער הצפה את עיניו וירא והנה עם רב הלכים מדרך אחריו.  ↩

  2579. Γεσσούρα. תע': Γεδσούρ.  ↩

  2580. י"ד א'.  ↩

  2581. י"ד ב': ויקח משם אשה חכמה.  ↩

  2582. שמ“ב י”ד כ"ד.  ↩

  2583. י“ד כ”ו: והיה מקץ ימים לימים. השוה נזיר ה‘ ע"א: אבשלום נזיר היה ומגלח אחד לשנים עשר חודש וכו’, רבי נהוראי אומר מגלח אחת לשלושים יום, רבי יוסי אומר מגלח מערב שבת לערב שבת. וכן המחבר.  ↩

  2584. ארבעים שקל המנה. השוה XIV 106.  ↩

  2585. י“ד כ”ז: ושמה תמר. ת“ע נ”ל: ושמה מעכה (לפי מל“א ט”ו ב'). להלן § 243 קורא לה המחבר: תמר. השווה VIII 249.  ↩

  2586. השבעים מוסיפים לפסוק כ"ז: ותהי אשה לרחבעם בן שלמה ותלד לו את אביה.  ↩

  2587. שמ“ב י”ד ל"ג רק: וישק המלך לאבשלום.  ↩

  2588. ט"ו א'.  ↩

  2589. ט"ו א': וחמשים איש רצים לפניו.  ↩

  2590. ט"ו ב‘: והשכים אבשלום ועמד על יד דרך השער, כלו’ שער העיר.  ↩

  2591. לפי מובן הפסוקים דבר אבשלום עם האנשים ההולכים למשפט, ולא בשובם מבית המשפט.  ↩

  2592. ט“ו ז': ויהי מקץ ארבעים שנה. רז”ל מתאמצים לפרש את המספר הזה „מששאלו ישראל מלך עליהם“ (ירושל‘ סוטה א’ ח‘. תמורה י“ד ע”ב. נזיר ה’ ע“א. סדר עולם י”ג). אולם תע' נ"ל קוראים „ארבע שנים“ והכונה מזמן ששב מגשור. והשוה „כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור“.  ↩

  2593. ט“ו י”א.  ↩

  2594. Γελμωναῖος. וכן תע‘ נ"ל. תע’: Θεκωνεί.  ↩

  2595. שמ“ב ט”ו י“א: קרואים והלכים לתומם. השוה רד”ק: קראם שילכו עמו לחברון שילך שם להקריב קרבן.  ↩

  2596. ט“ו י”א: וכל הגתים שש מאות איש אשר באו ברגלו מגת. אולם אלה לא היו פלשתים מגת כי אם אחיו ובית אביו וכל איש מצוק וכל איש אשר לו נושא וכו‘. והשוה שמ“א כ”ז ב’: ויקם דוד ויעבר הוא ושש מאות איש אשר עמו אל אכיש בן מעוך מלך גת וישב דוד עם אכיש בגת הוא ואנשיו.  ↩

  2597. ט“ו כ”ד: והנה גם צדוק וכל הלוים אתו. ברור שהכונה „גם צדוק ואביתר“ וכו‘ כמו פסק כ"ט: וישב צדוק ואביתר וכו’.  ↩

  2598. Ἔθις. תע': Σεθθεί. השוה להלן § 233.  ↩

  2599. ט“ו ל”א: ויאמר דוד סכל נא את עצת אחיתפל ד'. אולי מתכון המחבר למה שנאמר להלן י“ז י”ד: ויאמר אבשלום טובה עצת חושי מעצת אחיתפל.  ↩

  2600. שדוד בכה נזכר קודם לכן: ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וכו' (ט"ו ל').  ↩

  2601. Χουσίς. תע': Χουσεί.  ↩

  2602. שמ“ב ט”ז א'.  ↩

  2603. ט"ז ה'.  ↩

  2604. Χώρανος. נ"א Χώραμον, Βαουρί. תע': Βουρείμ.  ↩

  2605. Σαμούις. תע': Σεμεεί.  ↩

  2606. Γηρᾶ.  ↩

  2607. לפי ט"ז ט' קורא אבישי את שמעי – כלב.  ↩

  2608. שמ“ב ט”ז י“ד: ויבא המלך וכל העם אשר אתו עיפים וינפש שם. שם המקום לא נזכר. בתע' נ”ל ישנה ההוספה „הירדנה“.  ↩

  2609. ט“ז ט”ו.  ↩

  2610. ט“ז ט”ז: ויאמר חושי אל אבשלום יחי המלך, יחי המלך.  ↩

  2611. י“ב י”ב. קדמונ' VII 152.  ↩

  2612. י"ז א'.  ↩

  2613. לפי המקרא מציע אחיתפל לאבשלום את ההצעה הזאת.  ↩

  2614. י“ז א‘: שנים עשר אלף. בתע’ נ”ל: עשרת אלפים.  ↩

  2615. י“ז ג': כל העם יהיה שלום. נ”א: σώους = שלמים.  ↩

  2616. השוה רלב“ג לי”ז ג': כי ממיתת דוד ימשך שישובו כל ישראל אליך.  ↩

  2617. ἀρχίφιλος. השבעים לדהי“א כ”ז ל"ג: האוהב הראשון של המלך.  ↩

  2618. המחבר מפרש את כפל הלשון: הוא נחבא באחת הפחתים או באחד המקומת (י"ז ט').  ↩

  2619. שמ“ב י”ז י"ג: והשיאו כל ישראל אל העיר ההיא חבלים וסחבנו אותו עד הנחל עד אשר לא נמצא שם גם צרור. המחבר מבאר לפי תכסיסי מלחמה בימיו. השוה גם למעלה דברי דוד אל שליח יואב (§ 142).  ↩

  2620. י“ז ט”ו.  ↩

  2621. י“ז ט”ז: פן יבלע למלך ולכל העם אשר אתו. והשוה רד"ק: אולי תתהפך דעתו עדיין לעצת אחיתפל.  ↩

  2622. פרט זה אינו במקרא.  ↩

  2623. שמ“ב י”ז י"ח: וירא אותם נער ויגד לאבשלום.  ↩

  2624. Βοκχόρησ. ראה למעלה § 207.  ↩

  2625. י“ז י”ח: ויבאו אל בית איש בבחורים ולו באר בחצרו וירדו שם. אולם פסוק י"ט: ותקח האשה וכו'.  ↩

  2626. י“ז י”ט: ותפרוש את המסך על פני הבאר ותשטח עליו הריפות.  ↩

  2627. י"ז כ': עברו מיכל המים.  ↩

  2628. י“ז כ”ג.  ↩

  2629. י“ז כ”ג: וילך אל ביתו אל עירו.  ↩

  2630. י“ז כ”ג: ויצו אל ביתו. השוה רד“ק ורלב”ג לפסוק זה המפרשים כמו המחבר.  ↩

  2631. י“ג כ”ג: ויחנק וימת.  ↩

  2632. Βερζελαῖος. תע': Βερζελλεί. שמ“ב י”ז כ"ז.  ↩

  2633. Σειφάρ. תע': Οὐεσβεί.  ↩

  2634. לפי זה היה שובי בן המלך נחש ודוד שמהו מושל על ארץ בני עמון. השוה שמ"ב י‘. ולפי מדרש שוחר טוב פרק ג’ הוא חנון בן נחש.  ↩

  2635. הוא גדל את מפיבושת בן יונתן (ט‘ ה’).  ↩

  2636. שמ“ב י”ז כ"ד.  ↩

  2637. Ἰεθράος. תע‘: Ἰοθόρ. דהי"א ב’ י“ז שמו: יתר הישמעאלי, ואילו שמ”ב י“ז כ”ה: יתרא הישראלי. והשוה ירושל‘ יבמות ח’ ג‘: ישמעאלי היה וכו’. שבת נ“ה ע”ב.  ↩

  2638. שמ“ב י”ז כ“ה: אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב. דהי”א ב' ט“ז: ואחיותיהם צרויה ואביגיל. והשוה בבא בתרא י”ז ע"א: וכי בת נחש היא והלא בת ישי היא.  ↩

  2639. המספר לא נזכר במקרא (שמ“ב י”ח א').  ↩

  2640. י"ח ב‘: וישלח דוד את העם. בתע’: וישלש את העם.  ↩

  2641. י"ח ג‘: ויאמר העם לא תצא וכו’.  ↩

  2642. הפרט הזה אינו במקרא.  ↩

  2643. שמ“ב י”ח ו'.  ↩

  2644. י"ח ו': ויצא העם השדה… ותהי המלחמה ביער אפרים.  ↩

  2645. י"ח ח': וירב היער לאכול בעם מאשר אכלה החרב ביום ההוא.  ↩

  2646. י"ח ז': עשרים אלף.  ↩

  2647. נמוק דומה לזה נמצא בתע‘ לי"ח ט’. ואילו במקרא: ויקרא כלו' נזדמן לפניהם במקרה.  ↩

  2648. י"ח ט': ואבשלום רוכב על הפרד.  ↩

  2649. י“ח ט‘: ויחזק ראשו באלה. השוה סוטה ט’ ע”ב: אבשלום נתגאה בשערו ונתלה בשערו.  ↩

  2650. י“ח י”א: ועלי לתת לך עשרה כסף וחגורה אחת. תע' נ"ל: חמשים כסף.  ↩

  2651. י“ח ט”ו: ויסובו עשרה נערים נשאי כלי יואב ויכו את אבשלום וימיתהו.  ↩

  2652. י“ח י”ז: אל הפחת הגדול.  ↩

  2653. שמ“ב י”ח י"ח.  ↩

  2654. לא נזכר במקרא.  ↩

  2655. י“ח י”ח: אשר בעמק המלך. ועמק המלך רחוק מירושלם. כונת המחבר, כנראה, לבנין בקרבת ירושלים הנקרא היום „יד אבשלום“.  ↩

  2656. המחבר רוצה לפרש את שני הפסוקים י“ח י”ח: כי אמר אין לי בן, ופסוק י“ד כ”ז: ויולדו לאבשלום שלשה בנים ובת אחת. גם רז“ל השתדלו לתרץ את הסתירה שבין שני הפסוקים האלה, סוטה י”א ע"א: שלא היה לו בן הגון למלכות וכו'.  ↩

  2657. § 190.  ↩

  2658. VIII 249.  ↩

  2659. י“ח י”ט.  ↩

  2660. Χουσί = חושי. וכן בתע', כאילו הכוונה לחושי הארכי, וזה הלא נמצא בירושלם.  ↩

  2661. י“ח כ”ח.  ↩

  2662. שמ“ב י”ט א': ויעל על עלית השער.  ↩

  2663. הוספת המחבר.  ↩

  2664. י"ט א': מי יתן מותי אני תחתיך.  ↩

  2665. י"ט י'.  ↩

  2666. המחבר מקשר את סוף פסוק ט‘ עם פסוק י’: וישראל נס איש לאהליו ויהי כל העם נדון וכו'.  ↩

  2667. שמ“ב י”ט י“ב: ודבר כל ישראל בא אל המלך אל ביתו. המחבר מעביר את המאמר הזה, המפסיק בדברי דוד, לסוף פסוק י”א.  ↩

  2668. י“ט י”ג: ולמה תהיו אחרונים להשיב את המלך.  ↩

  2669. לא נזכר במקרא.  ↩

  2670. י“ט ט”ז.  ↩

  2671. י“ט י”ח: וצלחו הירדן לפני המלך.  ↩

  2672. י“ט י”ט: ועברה העברה לעביר את בית המלך וכו'.  ↩

  2673. י“ט כ”ח.  ↩

  2674. י“ט כ”ה: ולא עשה שפמו.  ↩

  2675. י“ט ל”ב Βεέρζελος. השוה § 230.  ↩

  2676. י“ט ל”ד: וכלכלתי אתך עמדי בירושלם. אולם בתע': וכלכלתי את שיבתך עמדי בירושלם.  ↩

  2677. שמ“ב י”ט ל“ו: אם אשמע עוד בקול שרים ושרות. תיוב”ע: כינרין ותושבחן.  ↩

  2678. Ἀχίμανος. תע': Χαμαάμ. לפי י“ט ל”ח ברזילי הוא המציע למלך שכמהם יעבור במקומו.  ↩

  2679. י“ט מ”ב.  ↩

  2680. י“ט מ”ב: והנה כל איש ישראל באים אל המלך.  ↩

  2681. י“ט מ”ג: אם נשאת נשא לנו. השוה רש"י ויתר המפרשים.  ↩

  2682. י“ט מ”ד: עשר ידות לי במלך.  ↩

  2683. י“ט מ”ד: וגם בדוד אני ממך. כלו' גם בדוד אנו זקנים ממך. והשוה השבעים: וגם בכור אני ממך.  ↩

  2684. כ‘ א’.  ↩

  2685. Σαβαῖος. תע': Σάβεε.  ↩

  2686. Βοχορίος. תע': Βοχορεί.  ↩

  2687. כ‘ א’: ולא נחלה לנו. בפשיט‘ וולגטה ובמלכים א’ י“ב ט”ז חסר גם כן המלה „לנו“.  ↩

  2688. המחבר קורא (שמ"ב כ‘ ד’) שלשת ימים פה עמד, כלו' אחרי שלשה ימים תשוב אלי. וכן מפרשים הרלב"ג ורבנו ישעיה דטרני.  ↩

  2689. כ‘ ו’: ויאמר דוד אל אבישי. אולם מהפסוקים ז‘ ח’ יוצא שגם יואב יצא עם אבישי.  ↩

  2690. כ‘ ו’: קח את עבדי אדוניך. הם הכרתי והפלתי וכל הגבורים.  ↩

  2691. כ‘ ז’.  ↩

  2692. לפי מלחמות II 516 חמשים ריס.  ↩

  2693. כ‘ ח’: ועליו חגור חרב מצומדת על מתניו וכו‘ והשוה רלב"ג: הנה הערים יואב שלא שם תער החרב תלוי כמשפט וכו’.  ↩

  2694. כ' י"א: ואיש עמד עליו מנערי יואב.  ↩

  2695. השוה סנהדרין מ“ט ע”א: מאי טעמא קטלתיה לעמשא, אמר ליה: עמשא מורד במלכות הוה.  ↩

  2696. שמ“ב כ' י”ד: ויעבר בכל שבטי ישראל. לפי רש“י ורלב”ג ויעבור שבע, לפי ר' ישעיה דטראני ומצודות עבר יואב.  ↩

  2697. אין זה במקרא.  ↩

  2698. Ἀβελωχέα. תע': Ἀβὲλ Βαιθμαχά.  ↩

  2699. כ' ט"ז.  ↩

  2700. כ' ט"ז: אמרו נא אל יואב.  ↩

  2701. המחבר מבאר את הפסוק קשה ההבנה: דבר ידברו בראשונה וכו'. והשוה רש"י.  ↩

  2702. כ‘ כ’: ויען יואב ויאמר חלילה חלילה לי. המחבר מפרש את המלים האלה כעין שבועה.  ↩

  2703. נ"א: לנו.  ↩

  2704. כ‘ כ"ב: ותבוא האשה אל כל העם בחכמתה. תע’: ותבוא האשה ותדבר אל כל העיר. ילקוט שמואל קנ"ב: אמרה להם הוו ידעין שיואב וכל ישראל עומדים מבחוץ להרגנו לבנינו ולבנותינו וכו'.  ↩

  2705. Βαναίας.  ↩

  2706. שמ“ב כ' כ”ג: ובניה בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי.  ↩

  2707. Ἀδώραμος. תע': Ἀδωνειράμ.  ↩

  2708. Ἀχίλος. ראה לעיל § 110.  ↩

  2709. Σουσά. לעיל § 110 נקרא Σείσα. תע‘: Ἰησοῦς. שמ"ב ח’ י"ז נקרא שריה.  ↩

  2710. כ"א א'.  ↩

  2711. כ“א א‘: ויבקש דוד את פני ד’. תיוב”ע: ובעא דוד רחמין קדם ד'. אולם רז"ל פרשו ששאל באוֹרים ותומים (יבמות ע“ח ע”ב. במדבר רבה ח‘ ד’). המחבר מצרף את שני הפירושים: ויתפלל… ויגלה…  ↩

  2712. כ"א א‘: ויאמר ד’.  ↩

  2713. כ“א ב‘. יהושע ט’ ט”ו. קדמונ' V 55.  ↩

  2714. לפי כ"א ט' הומתו בימי ניסן (בתחלת קציר שעורים) ורק בתשרי בימות הגשמים (עד נתך מים עליהם) ניתנו לקבורה.  ↩

  2715. כ“א ט”ו. דהי"א כ‘ ד’–ח'.  ↩

  2716. נ“א: אחר זמן רב. כ”א ט"ו: ותהי עוד מלחמה.  ↩

  2717. Ἀδώραμος. תע‘: Ἀδωνειράμ. כ“א ט”ז: וישבי בנב אשר בילידי הרפה. תע’: Ἰεσβί. לפי חז“ל שם אשה (סוטה מ“ב ע”ב, סנהדרין צ“ה ע”א). אולם דהי”א כ‘ ד’ כתוב מילידי הרפא וזה שם איש (השוה רד"ק). השם חכמוני נזכר דהי“א י”א י"א.  ↩

  2718. השוה דברים ב' י“א: רפאים יחשבו אף הם כענקים. יהושע י”א כ“ב: לא נותר ענקים בארץ ישראל רק בעזה בגת ובאשדוד נשארו. יוב”ע לשמ“ב כ”א ט"ז: וישבי בנוב די בבני גברא.  ↩

  2719. כדרך הירודוטוס מוסיף הוא לפני ספור מפליא או מספר מוגזם, את המלים „ככה מספרים“ וכדומה.  ↩

  2720. שמ“ב כ”א ט“ז: והוא חגור חדשה. כנראה חסרה מלה. ונחלקו המפרשים. תע‘: κρύνην = אַלָה. תע’ נ”ל: παραζώνην = חגורה. וכן תיוב“ע: אספנקי חדתא. רד”ק ור"י מפרשים חרב חדשה וכן המחבר.  ↩

  2721. כ“א ט”ז: ויאמר להכות את דוד.  ↩

  2722. השוה סנהדרין צ“ה ע”ב: וקפצה ליה ארעא וכו'.  ↩

  2723. השוה סנהדרין צ“ה ע”ב: מכא ליה ארעא מתותיה.  ↩

  2724. כ“א י”ז רק: ולא תכבה את נר ישראל.  ↩

  2725. שמ“ב כ”א י“ח. דהי”א כ‘ ד’.  ↩

  2726. דהי“א כ‘ ד’: ותעמד המלחמה בגזר עם פלשתים. ואילו שמ”ב כ“א י”ח: ותהי עוד המלחמה בגב.  ↩

  2727. Σαβρήχης ὁ Χετταῖος = סבכי החתי. תע‘: Σεβοχαί ὁ Ἀστατωθεί. תע’ נ"ל: Σοβεκχί ὁ Χετταῖος.  ↩

  2728. שמ“ב כ”א י“ח ודהי”א כ‘ ד’ נזכר רק אחד, סף או ספי מילידי הרפא. אולי בגלל המלה „ויכנעו“ (דהי"א).  ↩

  2729. אין זה במקרא.  ↩

  2730. Ἐφάν. שמ“ב כ”א י“ט: ויך אלחנן בן יערי ארגים בית הלחמי את גלית הגתי. דהי”א כ‘ ה’: ויך אלחנן בן יעיר את לחמי אחי גלית הגתי. תע‘: Ἐλεανὰν υἱὸς Ἀριωηείμ ὁ Βαιθλεεμείης. תע’ נ“ל: Ἐλλανὰν υἱὸς Ἰαδδείν. תע' לדה”י: Ἐλλάν υἱος Ἰαείρ.  ↩

  2731. לפי שמ“ב הכה את גלית הגתי. לפי דהי”א את לחמי אחי גלית הגתי. המחבר אינו מזכיר שם ונפטר מליישב את הכתובים הסותרים זה את זה.  ↩

  2732. שמ“ב כ”א כ‘: איש מדון. ואילו דהי"א כ’ ו': איש מדה. שגבהו היה שש אמות לא נזכר במקרא.  ↩

  2733. שמ“ב כ”א כ“א שמו שמעא. שמ”א ט"ז ט' שמו שמה.  ↩

  2734. שמ“ב כ”ב א‘: וידבר דוד את דברי השירה הזאת וכו’. כ"ג א'. אגב מזכיר המחבר את כוחו של דוד גם בשירה.  ↩

  2735. מושגים מהשירה היוונית לשבר אוזן קוראיו היוונים. השוה גם II 346. IV 303.  ↩

  2736. דהי“א כ”ה א': ויבדל דוד ושרי הצבא לעבודה לבני אסף והימן וידותון הנבאים בכנורות בנבלים ובמצלתים.  ↩

  2737. κινύρα. תע‘: κιθάρα. אמנם תע’ לדהי“א כ”ה א' κινύραις.  ↩

  2738. νάβλα.  ↩

  2739. κύμβαλα.  ↩

  2740. שמ“ב כ”ג ח'. דהי“א י”א י"א.  ↩

  2741. שמ“ב כ”ג ל“ט: כל שלשים ושבעה. והשוה רש”י ורד"ק שאת יואב לא היה צורך להזכיר כי הוא היה הראש על כולם.  ↩

  2742. Ἴσεβος. דהי“א י”א י“א: ישבעם בן חכמוני. שמ”ב כ“ג ח‘: ישב בשבת תחכמני. תע’: Ἰεβόσθε. תע' לדהי”א: Ἰεσεβαδά. תע' נ"ל: Ἰεσβάαλ.  ↩

  2743. תע‘: ὁ Χαναναῖος. תע’ נ“ל: υἱὸς Θεκεμανεί. תע' לדה”י: υἱὸς Ἀχαμανεί. השוה למעלה § 299.  ↩

  2744. דהי“א י”א י“א: הוא עורר את חניתו. ואילו שמ”ב כ"ג ח': הוא עדינו העצני.  ↩

  2745. שמ“ב כ”ג ח‘: על שמונה מאות חלל. וכן בתע’. אולם תע' נ“ל: תשע מאות. דהי”א י“א י”א: שלש מאות.  ↩

  2746. Δωδείος. שמ“ב כ”ג ט': בן אחותי. דהי“א י”א י"ב: האחותי.  ↩

  2747. דהי“א י”א י“ג: הוא היה עם דוד בפס–דמים. בשמ”ב חסר שם המקום. Ἐράσαμος. תע‘: Φασοδομή. תע’ נ"ל: ἐν Σερράν.  ↩

  2748. נ"א: ירדו מעל ההרים.  ↩

  2749. Ἠλός. תע‘: Ἀσά. תע’ נ"ל: Ἡλά.  ↩

  2750. Σαβαίας. תע‘: Σαμαιά. תע’: Θἡρία.  ↩

  2751. εἰς τόπον Σιαγόνα. שמ“ב כ”ג י“א: ויאספו פלשתים לחיה. תע' נ”ל: ἐπὶ σιαγόνα = על הלחי. השוה שופטים ט"ו ט'.  ↩

  2752. שמ“ב כ”ג י“ז: אלה עשו שלשת הגבורים. כנראה שיכת הפסקה הזאת לסוף פסוק י”ב כמו שמסדר המחבר.  ↩

  2753. שמ“ב כ”ג י“ג–י”ד: ויבאו אל קציר אל דוד אל מערת עדולם, ודוד אז במצודה ומצב פלשתים אז בית לחם. ואילו דהי“א י”א ט"ו: על הצר אל דויד אל מערת עדולם, ומחנה פלשתים חונה בעמק רפאים.  ↩

  2754. § 71.  ↩

  2755. המרחק הוא ארבעים ריס.  ↩

  2756. שמ“ב כ”ג ט“ז: ויסך אותם. דהי”א י“א י”ח: וינסך.  ↩

  2757. לא נזכר במקרא.  ↩

  2758. שמ“ב ודהי”א: שלש מאות. בנוסחאות אחדות בתע' שש מאות.  ↩

  2759. דהי“א כ”ז ה': בניהו בן יהוידע הכהן ראש.  ↩

  2760. שמ“ב כ”ג כ‘: הוא הכה את שני אריאל מואב. תע’: שני בני אריאל מואב. תיוב"ע: תרין רברבי מואב.  ↩

  2761. נ"א: ושלשה האחרים, ושלשים האחרים.  ↩

  2762. שמ“ב כ”ד א‘. דהי“א כ”א א’.  ↩

  2763. ענין מחצית השקל לא נזכר לא בשמואל ולא בדה“י. רק בדברי חז”ל: וכיון דמנינהו לא שקיל מינייהו כופר וכו' (ברכות ס“ב ע”ב).  ↩

  2764. שמות ל' י"ב.  ↩

  2765. כ“ד ד': ויחזק דבר המלך אל יואב וכן דהי”א כ"א ד'.  ↩

  2766. שמ“ב כ”ד ד‘: ויצא יואב ושרי החיל. דהי“א כ”א ב’: שרי העם.  ↩

  2767. סופרים אינם נזכרים במקרא.  ↩

  2768. דה“יא כ”א ו‘: ולוי ובנימין לא פקד בתוכם, כי נתעב דבר המלך את יואב. שמ“ב כ”ד י’: ויך לב דוד אותו. פסיקתא שקלים (הוצאת באבר ע' 18), פסיקת‘ דר"כ תשא. במדבר ר’ ב' י"ז.  ↩

  2769. המספר הזה בתע‘ נ“ל. בשמ”ב ותע’: שמונה מאות אלף. בדהי“א: אלף אלפים ומאה אלף. וכבר השתדלו חז”ל לתרץ את הסתירה במספרים: אלא עשה שני אנפוראות גדולה וקטנה וכו‘ (פסיקתא דר"כ שקלים) והוצ’ באבר עמ' י“ח ע”ב.  ↩

  2770. כן הוא בתע‘ נ“ל. בשמ”ב ותע’: חמש מאות אלף. בדהי“א כ”א ה': ארבע מאות ושבעים אלף.  ↩

  2771. שמ“ב כ”ד י“א. דהי”א כ"א ט'.  ↩

  2772. לא נזכר במקרא.  ↩

  2773. שמ“ב כ”ד י“ג, ואילו דהי”א כ“א י”ב: שלש שנים וכן השבעים לשמואל ולדהי"א.  ↩

  2774. שמ“ב כ”ג י“ג: שלשה חדשים נסך לפני צריך; דהי”א כ“ג י”ב: שלשה חדשים נספה מפני צריך.  ↩

  2775. השוה מדרש שמואל ל“א: נתחשב דוד בפני עצמו ואמר אם בורר אני חרב, עכשו יהיו כל ישראל אומרים מה איכפת לו לבן ישי, הוא בטוח על גבוריו, אם בורר אני רעב, עכשיו יהיו ישראל אומרים מה איכפת לו לבן ישי, הוא בטוח על אוצרותיו. נבור דבר שהכל שוין בו. והשוה הערותיו של ר”ש באבר שם.  ↩

  2776. שמ“ב כ”ד ט“ו. דהי”א כ“א י”ד.  ↩

  2777. אין זה במקרא.  ↩

  2778. השוה תאור המגפה באתונא אצל תוקידידס II 43 והלאה.  ↩

  2779. וכן בתרגום השבעים ואילו בשמ“ב: מהבוקר ועד עת מועד. והשוה ברכות ס”ב ע“ב: אמר שמואל סבא וכו‘ משעת שחיטת התמיד עד שעת זריקתו. ר’ יוחנן אמר עד חצות ממש. מדרש שמואל ל”א.  ↩

  2780. דהי“א כ”א ט"ז: ויפול דויד והזקנים מכסים בשקים על פניהם.  ↩

  2781. שמ“ב: בראותו את המלאך המכה בעם. דהי”א: וירא את המלאך עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם.  ↩

  2782. שמ“ב ודהי”א: ואלה הצאן מה עשו. תיוב“ע: ואלן עמא דאינון כענא ביד רעיא מה עבדו. בכ”י אחדים של השבעים: אני חטאתי ואני הרועה הרעותי.  ↩

  2783. שמ“ב כ”ד י“ח. דהי”א כ“א י”ח.  ↩

  2784. לפי שמ“ב ודהי”א אמר אלהים למלאך „הרף ידך“ טרם שהתפלל עוד.  ↩

  2785. דהי“א כ”א י"ח: ארנן. ראה למעלה § 69.  ↩

  2786. למעלה § 69.  ↩

  2787. שמ“ב כ”ד כ“ב: הבקר לעלה והמריגים וכלי הבקר לעצים. וכן דהי”א. אולם בתע‘ נ“ל לשמ”ב: את העצים ואת המחרשות. ותע’ לדהי"א: המחרשה לעצים. ע' Thacera, Josephus p. 87 (פ.)  ↩

  2788. כן שמ“ב, כ”ד כ“ד ואילו דהי”א כ“א כ”ה: שקלי זהב משקל שש מאות. וכבר השתדלו חז“ל לישב את הסתירה זבחים קט”ז ע"ב.  ↩

  2789. קדמונ' I 226.  ↩

  2790. דהי“א כ”א כ"ו: ויקרא אל ד' ויענהו באש מן השמים על מזבח העלה.  ↩

  2791. השוה דהי“א כ”ב א‘: ויאמר דויד זה הוא בית ד’ האלהים וזה מזבח לעלה לישראל.  ↩

  2792. דהי"ב ג‘ א’.  ↩

  2793. דהי“א כ”ב ב'.  ↩

  2794. דהי“א כ”ב ב‘: ויאמר דוד לכנוס את הגרים אשר בארץ ישראל וכו’. דהי“ב ב' ט”ז: ויספור שלמה כל האנשים הגרים אשר בארץ ישראל אחרי הספר אשר ספרם דוד אביו וימצאו מאה וחמשים אלף ושלשת אלפים ושש מאות. המספר הזה עולה ממלכים א‘ ה’ כ“ט: ויהי לשלמה שבעים אלף נושאי סבל ושמונים אלף חצב בהר. ודהי”ב ב‘ א’: ומנצחים עליהם שלשת אלפים ושש מאות. המספר הזה גם בתע‘ למלכים ואילו מל"א ה’ ל': שלשת אלפים ושלש מאות. המחבר מונה 150.000 מהגרים ושלשים אלף מישראל (מל“א ה' כ”ז: ויהי המס שלשים אלף) ואינו מעלה בחשבון את המנצחים על העובדים. אמנם, המספרים האלה היו במפקד של שלמה ולא במפקד דוד.  ↩

  2795. וכן בתע‘. בתע’ נ"ל: 3700. והשוה את ההערה הקודמת. להלן VIII 59 אומר המחבר 8300.  ↩

  2796. דהי“ב כ”ב ה‘: ויאמר דוד שלמה בני נער ורך וכו’ אכינה נא לו.  ↩

  2797. דהי“א כ”ב ז'.  ↩

  2798. ראה למעלה § 90.  ↩

  2799. קורא אני עם Marcus – νεώτατος, כי שלמה היה הצעיר בין בני דוד.  ↩

  2800. שמ“ב כ”ב ט': כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו.  ↩

  2801. כ“ב י”ד: זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים.  ↩

  2802. השוה ספרי דברים י“ב י‘; סנהדרין כ’ ע”ב: שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ וכו' ולבנות להם בית הבחירה.  ↩

  2803. מל"א א‘ א’.  ↩

  2804. א‘ ב’: ויאמרו לו עבדיו.  ↩

  2805. א‘ ב’: ותהי לו סוכנת. תע': θάλπουσα = מחממת. והשוה רש"י: סוכנת. מחממת.  ↩

  2806. Ἀβισάκη. תע': Ἀβεισά.  ↩

  2807. א‘ ה’.  ↩

  2808. ואותו ילדה אחרי אבשלום (מל"א א‘ ו’), אלא מתוך שעשה מעשה אבשלום דמרד במלכות תלאו הכתוב באבשלום (ב“ב ק”ט ע"ב).  ↩

  2809. א‘ ו’: ולא עצבו אביו מימיו וכו‘. והשוה קהלת רבה ז’ ג': טוב כעס משחוק, אילו כעס אבא על אדוניה קמעא, טוב היה לו משחוק ששחקה עליו מדת הדין.  ↩

  2810. א‘ ח’: ושמעי ורעי. תע‘ נ"ל: ושמעי ורעיו. תע’: Ῥησεί καὶ Σεμεεὶ.  ↩

  2811. מל"א א‘ ט’: עם אבן הזחלת אשר אצל עין רוגל.  ↩

  2812. א‘ ט’: ולכל אנשי יהודה עבדי המלך.  ↩

  2813. א' כ"א: והייתי אני ובני שלמה חטאים.  ↩

  2814. א' כ"ב.  ↩

  2815. א' כ“ח: ויען המלך ויאמר קראוּ לי לבת שבע. השוה רלב”ג: נראה מזה כי בת שבע יצאה מן החדר בבוא נתן הנביא לדבר אל המלך.  ↩

  2816. א' ל"ג: קחו עמכם את עבדי אדניכם.  ↩

  2817. Γειών.  ↩

  2818. א' ל"ד: ותקעתם בשופר ואמרתם יחי המלך שלמה.  ↩

  2819. תרגמתי ἐντετάλθαι = προσέταξε והשוה הערתו של Marcus.  ↩

  2820. א' ל"ה: ואותו צויתי להיות נגיד על ישראל ועל יהודה.  ↩

  2821. א' מ"ו: וגם ישב שלמה על כסא המלוכה.  ↩

  2822. א‘ מ’: ותבקע הארץ בקולם.  ↩

  2823. א' מ"א.  ↩

  2824. א‘ מ"א: והם כלו לאכל. וע’ א' מ"ה ותהם הקריה.  ↩

  2825. א‘ נ’ אדוניהו החזיק בקרנות המזבח בחשבו כי ינצל בכך, כי אסור היה להרגו שם ולטמא את המקום.  ↩

  2826. דוד – דהי“א כ”ג א'.  ↩

  2827. כ"ג א': וימלך את שלמה בנו על ישראל.  ↩

  2828. הלויים.  ↩

  2829. כ“ג ג': מבן שלשים שנה ומעלה. בפסוקים כ”ד, כ“ז: מבן עשרים שנה ומעלה. והשוה פירושי רד”ק ומלבי"ם. הגיל חמשים שנה הוסיף המחבר לפי במדבר ד‘ ג’.  ↩

  2830. כן גם בתע‘. כ"ג ד’: ושוטרים.  ↩

  2831. § 306.  ↩

  2832. שבט לוי.  ↩

  2833. השוה תענית כ“ז ע”א: משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות, ארבע מאלעזר וארבע מאיתמר. בא שמואל והעמידן על שש עשרה, בא דוד והעמידן על עשרים וארבע.  ↩

  2834. החלוקה הזאת, שמשמר עובד שבוע, אינה נזכרת במקרא. אולם שהיא קדומה יוצא ממל“ב י”א ה‘: השלישית מכם באי השבת. פסוק ט’: ויקחו איש את אנשיו באי השבת עם יצאי השבת.  ↩

  2835. דהי“א כ”ד ו': לפני המלך והשרים וצדוק הכהן ואחימלך בן אביתר.  ↩

  2836. השוה תענית כ“ז ע”א: תנו רבנן עשרים וארבעה משמרות בא“י וכו‘. תוספת’ סוכה ד'. ט”ו. חיי יוסף § 2.  ↩

  2837. כ“ד ל”א: ויפילו גם הם גורלות לעמת אחיהם בני אהרן וכו'.  ↩

  2838. כ“ו כ”ד: ושבאל בן גרשום בן משה נגיד על האוצרות. השוה רד"ק: אבל האוצרות היו חולקים לכל הקדשות שהקדישו בכל דור ודור מדור המדבר עד דוד.  ↩

  2839. כ"ז א'.  ↩

  2840. דהי“א כ”ח א'.  ↩

  2841. כ"ח ב‘: ויקם דויד המלך על רגליו ויאמר וכו’.  ↩

  2842. דוד לא הזכיר את נתן בדבריו.  ↩

  2843. כ"ח ד' רק: ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל.  ↩

  2844. הדברים האלה אינם במקרא.  ↩

  2845. כ“ח י”א.  ↩

  2846. דהי“א כ”ט א‘: שלמה בני אחד בחר בו אלהים נער ורך והמלאכה גדולה וכו’.  ↩

  2847. σμάραγδος. כ“ט ב‘: אבני שהם. תע’: σόομ. תע' נ”ל: ὄνυξος.  ↩

  2848. המקור משובש. כ"ט ג': ועוד ברצותי בבית אלהי יש לי סגלה זהב וכסף נתתי לבית אלהי למעלה מכל הכינותי לבית המקדש.  ↩

  2849. כ"ט ד': זהב אופיר.  ↩

  2850. כ“ח י”ח.  ↩

  2851. כ“ח י”ח: ולתבנית המרכבה. והשוה ספר אדם וחוה כ"ב ג': וכאשר הופיע אלהים ברכב כרובים בגן.  ↩

  2852. כ"ט ו' לא נזכרו הכהנים ושבט הלוי.  ↩

  2853. στατήρ. כ"ט ז‘: ואדרכמונים רִבּוֹ. תע’: χρυσοῦσ.  ↩

  2854. כ"ט ז': וברזל מאה אלף ככרים.  ↩

  2855. Ἴαλος. תע‘: Ἱειήλ, Βεσιὴλ. כ"ט ח’: יחיאל הגרשוני.  ↩

  2856. כ"ט ט'.  ↩

  2857. כ"ט כ‘: ויקדו וישתחוו לד’ ולמלך.  ↩

  2858. כ“ט כ”א: וזבחים לרב לכל ישראל.  ↩

  2859. מל"א ב‘ א’.  ↩

  2860. ב‘ ב’: אנכי הלך בדרך כל הארץ.  ↩

  2861. ב‘ ד’: לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל. והשוה שמ“ב ז' ט”ז: ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך, כסאך יהיה נכון עד עולם.  ↩

  2862. „מתוך קנאה“ לא נזכר במקרא. אולם השוה דברי המחבר למעלה § 284.  ↩

  2863. הנמוק הזה אין במקרא. גם חז“ל השתדלו למצוא טעם לדברי דוד ואמרו: אל תניחהו למות מיתת עצמו ויפול בגהינום. (רש"י ב‘ ו’). ע‘ דומה לזה ילקוט שמעוני, חלק ב’ רמז ק”ע.  ↩

  2864. ב‘ ט’: וידעת את אשר תעשה לו. רש"י: תן לבך למצוא לו עון מות בשביל דבר אחר.  ↩

  2865. מל“א ב‘ י’. דהי”א כ“ט כ”ו.  ↩

  2866. שמ“ב י”ז י': בן–חיל אשר לבו כלב האריה.  ↩

  2867. שמ“ב ח' ט”ו: עשה משפט וצדקה לכל עמו.  ↩

  2868. שמ“ב כ”ד י"ז: אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו.  ↩

  2869. מל“א ט”ו ה': רק בדבר אוריה החתי.  ↩

  2870. מל“א ב‘ י’. דהי”א כ“ט כ”ח.  ↩

  2871. המצור הנזכר כאן היה בשנת 4–135. מספר השנים שמביא המחבר כאן אינו מתאים אפוא לשנת מות דוד שהיה בערך בשנת 970.  ↩

  2872. אנטיוכוס VII אבארגטס או סידטס. בקדמו' XIII 271 הוא מכונה סוטר.  ↩

  2873. מלחמות I 61. קדמונ' XIII 249.  ↩

  2874. קדמונ' XVI 179, ושם נמוק אחר להורדוס (פ.).  ↩

  2875. מל“א ג‘ ז’: ואנכי נער קטן לא אדע צאת ובא. והשוה דהי”א כ“ט א': שלמה בני אחד בחר בו אלהים נער ורך. לפי סדר עולם י”ד היה שלמה בן שתים עשרה שנה במות אביו. להלן § 211 אומר המחבר שהיה בן ארבע עשרה. ע' ספר רש“י (ירושלים תש"ג) עמוד רמ”ז. (פ.)  ↩

  2876. ב' י"ב: ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכן מלכותו מאד.  ↩

  2877. ב' י"ג.  ↩

  2878. ב' ט"ז רק: ותאמר אליו דבר.  ↩

  2879. יען לא בא עליה אינה נחשבת כאלמנת מלך האסורה לאחר (סנהדרין י“ח ע”א). ב' י"ז רק: ויתן לי את אבישג השונמית לאשה.  ↩

  2880. ב' י"ח רק: אנכי אדבר עליך אל המלך.  ↩

  2881. מל"א ב‘ כ’ רק: ויאמר לה המלך שאלי אמי כי לא אשיב את פניך.  ↩

  2882. ב' כ"ב.  ↩

  2883. ב' כ"ב: ולו ולאביתר הכהן וליואב בן צרויה. המחבר קורא כמו השבעים: ולו אביתר הכהן ויואב בן צרויה.  ↩

  2884. השוה יוב"א: הלא בעצה הוו הוא ואביתר כהנא ויואב בר צרויה.  ↩

  2885. שמ“א ב' כ”ז–ל"ג. קדמונ' V 338 והלאה.  ↩

  2886. הרשימה הבאה אינה מתאימה לזו שבקדמונ‘ V 361 ולזו שבדהי"א ה’ ל'–ל"ד.  ↩

  2887. Βοκκίας. V 362: Βόκκι. תע‘ דהי"א ו’ ה': Βωέ.  ↩

  2888. Ἰήσος. V 362: Ἀβιεζέρης. תע': Ἀβεισού.  ↩

  2889. Ἱώθαμος. V 362: Ὄζις. דהי“א ה' ל”ב: עֻזִי.  ↩

  2890. Μαραίωθος. תע‘: Μαρειήλ. דהי"א ה’ ל"ב ועזי הוליד את זרחיה וזרחיה הוליד את מריות.  ↩

  2891. Ἀροφαῖος. תע': Ἀμαρεία.  ↩

  2892. Ἀχίτωβος. תע': Ἀχειτώβ.  ↩

  2893. מל“א ב' כ”ח.  ↩

  2894. מל“א ב' כ”ח: כי יואב נטה אחרי אדוניה ואחרי אבשלום לא נטה אולם הוולגטה קוראית כמו המחבר שלמה במקום אבשלום.  ↩

  2895. יואב ידע שהמזבח אינו קולט, אלא חשב שבמקדש לא ימיתהו שלמה לבל יטמא את המקום. השוה סנהדרין מ“ח ע”ב: מאי נפקא ליה מינה, לחיי שעה. ואילו לפי מכות י“ב ע”א טעה יואב.  ↩

  2896. לא נזכר במקרא.  ↩

  2897. ב' ל"א: ופגע בו וקברתו.  ↩

  2898. ב' ל"ו.  ↩

  2899. השבעים מוסיפים לפסוק ל“ז: והשביע אותו המלך ביום ההוא. והשוה פסוק מ”ב: הלוא השבעתיך בד‘ ואעד בך לאמר וכו’.  ↩

  2900. דברי שלמה אינם במקרא, אבל השוה למעלה VII 388.  ↩

  2901. מל"א ג‘ א’.  ↩

  2902. Γιβρῶν. תע‘ מל’ ב‘ ג’ ד' Γαβαὼν.  ↩

  2903. דהי“ב א‘ ג’–ה‘: כי שם היה אהל מועד האלהים אשר עשה משה וכו’ ומזבח הנחושת אשר עשה בצלאל וכו' וידרשהו שלמה והקהל. ואילו מל”א ג‘ ד’: כי היא הבמה הגדולה. השוה רש“י: הוא מזבח הנחושת שעשה משה במדבר והוקבע בשילה חרבה שילה ובאו לנוב חרבה נוב ובאו לגבעון. וכן זבחים קי”ב ע“ב. סדר עולם י”ד. מדרש תנחומה סוף פ' תרומה.  ↩

  2904. דהי“ב א‘ ז’: בלילה ההוא נראה אלהים לשלמה. מל”א ג‘ ה’ בגבעון נראה ד' אל שלמה.  ↩

  2905. הנימוק הזה אינו במקרא.  ↩

  2906. מל“א ג‘ ט’: ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע. דהי”ב א‘ י’: עתה חכמה ומדע תן לי.  ↩

  2907. מל“א ג' י”ב: אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך. אולם פסוק י“ג ודהי”ב א' י"ב אשר לא היה כמוך איש במלכים (למלכים) כל ימיך.  ↩

  2908. מל“א ג' י”ד: כאשר הלך דויד אביך והארכתי את ימיך. והשוה ספרי שופטים קס"ב.  ↩

  2909. מל“א ג' ט”ו: ויקץ שלמה והנה חלום. ואולי דורש המחבר את המלה „הנה“ המראה שנתפּעל מחידוש החלום.  ↩

  2910. מל“א ג' ט”ו: ויעש משתה לכל עבדיו.  ↩

  2911. מל“א ג' ט”ז.  ↩

  2912. יוסיפוס פונה לקוראיו האינם יהודים.  ↩

  2913. ג' י"ח: ויהי ביום השלישי ללדתי ותלד גם האשה הזאת.  ↩

  2914. ג' כ"ד: ויאמר המלך קחו לי חרב.  ↩

  2915. ג' כ“ה: גזרו את הילד החי לשנים. הענין מחייב שכוונת המלך היתה לגזור גם את החי וגם את המת ולחלק בין הנשים, ואין צורך להביא סמך משמות כ”א ל"ה: וגם את המת יחצון, כמו שעושה Weill בתרגום הצרפתי.  ↩

  2916. כדי שתוכיח את אמתת דבריה.  ↩

  2917. מל“א ג' כ”ח: כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט.  ↩

  2918. המחבר משמיט את שמות שרי שלמה הנזכרים מל"א ד‘ ב’–ו'.  ↩

  2919. ד‘ ח’: בן–חור בהר אפרים. Οὔρης. צריכים לשים לב, שסדר הפסוקים בתרגום השבעים למלכים א‘ פרק ד’–ז‘ משונה מהסדר בתנ"ך שלנו (פ.). תע’: Βαιώρ. Βὲν υίὸς Ὤρ.  ↩

  2920. Βιθιέμες. Βηθλεέμης. Βησθέμες. Βαιθσέμες. תע': Βαιθσάμυς.  ↩

  2921. Διόκληρος. תע‘: υἱὸς Δακάρ. υἱὸς Ῥηχάβ. ד’ ט': בן–דקר במקץ ובשלעבים ובית שמש ואילון בית–חנן.  ↩

  2922. Ἀβινάδαβος. תע': Ἀμιναδάβ. המחבר לא הזכיר את בן–חסד בארובות (ד‘ י’).  ↩

  2923. ד' י"א: טפת בת שלמה היתה לו לאשה.  ↩

  2924. Βαναίας. תע': Βαανά. Βακχὰ.  ↩

  2925. Ἀχίλος. תע': Ἀχιλούθ. Ἀχειμάχ. Ἀχίαβ.  ↩

  2926. ד' י"ב: בענא בן אחילוד תענך ומגדו וכל בית שאן אשר אצל צרתנה מתחת ליזרעאל מבית שאן עד אבל מחולה עד מעבר ליקמעם.  ↩

  2927. Γαβάρης. תע': Γάβερ. Γάμερ.  ↩

  2928. ד‘ י"ג: בן–גבר ברמת גלעד לו חות יאיר בן מנשה אשר בגלעד לו חבל ארגב אשר בבשן ששים ערים גדולות וכו’. השוה דברים ג‘ ד’: ששים עיר כל חבל ארגב.  ↩

  2929. Ἀχινάδαβος.  ↩

  2930. Βασὶμα. תע‘: Βασεμμάθ. ערבוב פסוקים יש כאן. ד’ י“ד–ט”ו: אחינדב בן עדא מחנימה. אחימעץ בנפתלי גם הוא לקח את בשמת בת שלמה לאשה.  ↩

  2931. Βανακάτης. תע': Βαανά. Βαναίας.  ↩

  2932. ד' ט"ז: בענא בן חושי באשר ולבעלות.  ↩

  2933. Σαφάτης. תע': Ἱωσαφάτ.  ↩

  2934. Ἰταβύριον ὄρος.  ↩

  2935. ד' י"ז: יהושפט בן פרוח ביששכר.  ↩

  2936. Σουμούις. תע': Σεμεεί. Σαμαά.  ↩

  2937. Γαβάρης. תע': Γαβέρ.  ↩

  2938. מל“א ד' י”ט: גבר בן אורי בארץ גלעד ארץ סיחון מלך האמרי ועג מלך הבשן.  ↩

  2939. ד‘ י“ט: ונציב אחד אשר בארץ. והשוה סנהדרין י”ב ע“א: רב יהודה ורב נחמן (בילקוט חלק ב' רמז קע"ה: רבי יהודה ורבי נחמיה) חד אמר אחד ממונה על כולם וחד אמר כנגד חודש העיבור. והשוה מל”א ד’ ה': ועזריהו בן נתן על הנצבים.  ↩

  2940. מל"א ה‘ ד’–ה‘: ושלום היה לו מכל עבריו וישב יהודה וישראל לבטח וכו’.  ↩

  2941. ד‘ כ’: יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרב אכלים ושתים ושמחים. כי היו מבורכים בימי שלמה בפרי בטנם, ובפרי בהמתם ובפרי אדמתם וכו' (רד"ק).  ↩

  2942. מל“א ה‘ א’. דהי”ב ט' כ“ו כתוב רק: מן הנהר (ועד) ארץ פלשתים ועד גבול מצרים. תיוב”ע מוסיף: מן נהר פרת עד ארע פלשתאי.  ↩

  2943. ה‘ ג’: בקר בראים.  ↩

  2944. מל"א ה‘ ג’: ומאה צאן.  ↩

  2945. דגים אינם נזכרים.  ↩

  2946. מל“א ה‘ ו’. ואילו דהי”ב ט' כ"ה: ארבעת אלפים אוריות סוסים.  ↩

  2947. דהי“ב ט' כ”ה: ויניחם בערי הרכב ועם המלך בירושלם.  ↩

  2948. מל“א ה‘ ח’: יבאו אל המקום אשר יהיה שם איש כמשפטו. רש”י: אשר יהיה שם המלך. וכן השבעים. רד“ק: למקום שהיו שם הסוסים. וכן יוב”ע.  ↩

  2949. מל“א ה‘ י’: ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם. המחבר קורא עם השבעים πάντων ἀρχαίων ἀνθρώπων. אולי אפשר לפרש בזה את דברי חז”ל: ויחכם מכל האדם, מאדם הראשון (ילקוט שמעוני חלק 2 קע"ח).  ↩

  2950. שהמצריים עלו בחכמתם על יתר בני האדם היה מוסכם אצל הסופרים הקדמונים. הירודוטוס II 121: אמנם המצריים עולים על שאר בני אדם וכו‘. והשוה ילקוט ראובני: עשרה מיני חכמה ירד לעולם, תשעה נטלו מצריים ואחד כל העולם. אמנם במס’ קידושין מ“ט ע”ב נאמר זה דוקא על ארץ ישראל, ועל המצריים נאמר שקבלו תשעה קבים כשפים מהעשרה שירדו לעולם, וזה מתאים לפסיקתא רבתי (הוצ' איש שלום נ“ט ע”ב) (פ.).  ↩

  2951. Ἄθανος. תע': Γαιθάν. Αἰθαμ.  ↩

  2952. Αἱμανός. תע': Αἱνάν. Ἠμάν. Αἰμάν.  ↩

  2953. Χάλκεος. תע': Χαλκάδ. Χαλκάλ. Χαλκάχ.  ↩

  2954. Δάρδανος. תע': Δαραλά. Δαόρδά. Δαρδαέ.  ↩

  2955. Ἡμάωνος. תע': Μαούλ. Μάλ.  ↩

  2956. מל“א ה' י”ב: ויהי שירו חמשה ואלף. הפלגה כעין זו עירובין כ“א ע”ב: מלמד שאמר שלמה על כל דבר ודבר של תורה שלשת אלפים משל, על כל דבר של סופרים חמשה ואלף טעמים.  ↩

  2957. השוה חכמת שלמה ז‘ י"ז–כ’: כי הוא נתן לי הכרה נכונה על המצואים לדעת תכונת תבל וכח היסודות, תכונות נפש חיה וחמת חיות פרא כח הרוחות ושיחות אנשים, הצמחים למיניהם וסגולות השרשים.  ↩

  2958. ἐφιλοσόφησε.  ↩

  2959. השוה גיטין ס“ח ע”א: עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני אדם שדה ושדות הכא תרגימו שידה ושידתין. – אגב, ר‘ דוד הופמן מתקן קהלת רבה ב’ ח‘: שדה ושדות דיינין זכרים ודיינות נקבות לדימנין זכרים ודימנות נקבות, כלו’ שדים (Dämonen) זכרים ושדים נקבות.  ↩

  2960. ספר כעין זה מיוחס לשלמה הוא Testamentum Salomonis מתורגם ע“י F.C. Conybeare ב–JQR L 1–45 1898/9. על אודות ספר רפואות נגד השדים מדובר גם בספר היובלים י' י”ג.  ↩

  2961. זה ששני בני אספסינוס היו נוכחים יוצא, שהענין קרה באיטליה.  ↩

  2962. T. Reinach משער שהכונה לשורש בעֵרה המתואר מלחמות VII 36.  ↩

  2963. מל“א ה' ט”ו.  ↩

  2964. מל“א ה' ט”ז. שונה נוסח המכתב בדהי"ב ב‘ ב’–ט'.  ↩

  2965. מל“א ה' כ”א.  ↩

  2966. מל“א ה' כ”א–כ“ג. והשוה דהי”ב ב‘ י’–ט"ו.  ↩

  2967. מל“א ה' כ”ג: ואתה תעשה את חפצי לתת לחם ביתי.  ↩

  2968. או „על שפת ים“. הפרט הזה אינו במקרא.  ↩

  2969. נגד אפיון I 111: רבים מהמכתבים ששלחו שני אלה איש לרעהו נשמרו עד היום בידי הצורים. מכתבים אחרים בין שלמה וחירם נזכרים גם אצל Euseb. Praep. Ev. IX, 33.  ↩

  2970. מל“א ה' כ”ה: ושלמה נתן לחירם עשרים אלף כר חטים. ואילו דהי"ב ב‘ ט’: נתתי חטים מכות לעבדיך כרים עשרים אלף ושעורים כרים עשרים אלף.  ↩

  2971. מל“א ה' כ”ה: ועשרים כר שמן כתית. ואילו דהי“ב ב‘ ט’: ושמן בתים עשרים אלף. וכן בתרגום השבעים למלכים. אולם בתרגום השבעים לדהי”ב: עשרים אלף מדות שמן.  ↩

  2972. sextarius = 0.5458 ליטר.  ↩

  2973. דהי"ב ב‘ ט’: ויין בתים עשרים אלף.  ↩

  2974. מל“א ה' כ”ו: ויכרתו ברית שניהם.  ↩

  2975. ראה VII 298.  ↩

  2976. דהי“ב ב' ט”ז: כל האנשים הגירים אשר בארץ ישראל אחרי הספר אשר ספרם דוד אביו.  ↩

  2977. מל“א ה‘ ל’; ואילו דהי”ב ב‘ י"ז: שלשת אלפים ושש מאות. וכן בתע’ למלכים ולדהי"ב. ראה VII 335.  ↩

  2978. מל“א ה' ל”א–ל“ב לא נזכר שעבודת הסתות נעשתה בהרים. אולם מכילתא פ' מזבח אדמה סוטה מ”ח ע“ב: שהיה מתקין מבחוץ ומכניס בפנים. תוספ' סוטה ט”ו א‘. רמב"ם, בית הבחירה א’ ה': ואין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית אלא מפצלין ומסתתין אותן מבחוץ ואחר כך מכניסין אותן לבנין שנאמר אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית ואומר ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו.  ↩

  2979. מל“א ו‘ א’: בחודש זיו דהי”ב ג‘ ב’: בחודש השני בשני. והשוה ראש השנה ב‘ ע"ב: מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים וכו’.  ↩

  2980. כן גם קדמונ‘ VII 68. לפי מל"א ו’ א‘ עברו רק ארבע מאות ושמונים שנה. מספר אחר נמצא קדמו’ XX 230, נגד אפיון II 19. השבעים גורסים ארבע מאות וארבעים שנה. תע' נ"ל ארבע מאות ושמונים שנה.  ↩

  2981. לפי שמות י"ב מ‘ וקדמונ’ II 318 יוצא 1022 שנה.  ↩

  2982. לפי המספר הזה יוצא שמהמבול עד אברהם עברו 420 שנה, ואילו קדמונ' I 148 עושה המחבר חשבון אחר.  ↩

  2983. גם המספר הזה אינו מתאים לחשבון המחבר בקדמונ‘ I 82. כי לפי המספר שמביא שם עברו 3702 שנה. לפי חזון עזרא ח’ מ"ה עברו שלשת אלפים שנה.  ↩

  2984. נגד אפיון I 126: בשנת השתים עשרה. אשר לסתירה זו ראה Kugler, Von Moses bis Paulus, p. 174, 510.  ↩

  2985. אם כן נוסדה צור בשנת 1217 לפה"ס. לפי הירודוטוס II 44 נוסדה העיר בשנת 2750, לפי חקירות חדשות בשנת 1208–7.  ↩

  2986. לא בספר מלכים ולא בדברי הימים מדובר כי שלמה עשה את יסודות המקדש. אולי משום זה אמרו חז“ל שדוד הניח אותם. ירושל‘ סנהדרין י’ ב' כ”ט ע"א: בשעה שבא דוד לחפור תימליוסים של בית המקדש וכו‘. שיר רבה א’ א‘ ו’ על הפסוק הראשון: אביו בנה את היסודות והוא בנה את העליונות.  ↩

  2987. לא נזכר במקרא.  ↩

  2988. מל“א ו‘ ב’: ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו. דהי”ב ג‘ ג’. לפי השבעים במלכים היתה קומת הבית עשרים וחמש וארכו ארבעים אמה.  ↩

  2989. במקרא לא מדובר בדבר קומה שניה. אולם דהי"ב ג‘ ד’ נאמר שגובה האולם היה מאה ועשרים.  ↩

  2990. המספר לא נזכר במלכים, כי אם ביחזקאל מ‘ י"ז. ואילו לפי מסכת מדות ד’ ג' היו שלשים ושמונה תאים.  ↩

  2991. מל"א ו‘ ח’: ומן התיכונה אל השלישים.  ↩

  2992. לפי מל"א ו‘ י’ היתה קומת התא חמש אמות.  ↩

  2993. אולי כונתו למל"א ו‘ ו’: לבלתי אחוז בקירות הבית. ראה את המפרשים.  ↩

  2994. מל“א ו‘ ט’: ויספון את הבית גבים ושדרת בארזים. והשוה רש”י.  ↩

  2995. מל"א ו‘ ז’: ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו.  ↩

  2996. השוה פסיקתא רבתי (פרידמן) ע‘ 25 ע“א, במדבר רבה י”ד ג’, מדרש תהלים כ“ד ז‘, ילקוט שמעוני ב’ קפ”ב: והבית כשהיה נבנה אין כתוב כאן אלא בהבנותו, מאליה היתה המלאכה נבנית ופורחת ועולה, אמר ר' ברכיה היתה האבן נוסעת מעצמה ועולה ונבנית.  ↩

  2997. מל"א ו‘ ח’: ובלולים יעלו על התיכנה וכו'.  ↩

  2998. לא נזכר בשום מקום שגם בחוץ היה המקדש מכוסה עצי ארזים.  ↩

  2999. לפי דהי“ב ג‘ ה’ שמשו השרשרות רק לנוי בעלמא. והשוה רש”י.  ↩

  3000. דהי“ב ד' כ”ב: דלתותיו הפנימיות לקדש הקדשים.  ↩

  3001. דהי“ב ג' י”ד: ויעש את הפרכת תכלת וארגמן וכרמיל ובוץ. ואילו נוצץ ורך לא נזכר.  ↩

  3002. מל“א ו' כ”ג: ויעש בדביר שני כרובים עשי שמן. פסוק כ“ח: ויצף את הכרובים זהב. דהי”ב ג‘ י’.  ↩

  3003. מל“א ו' כ”ו: קומת הכרוב האחד עשר באמה וכן הכרוב השני. והשוה דהי“ב ג' י”א.  ↩

  3004. מל“א ו' כ”ז. דהי“ב ג' י”א י"ב.  ↩

  3005. דומה לזה אומר הוא גם III 137. דהי“ב ג‘ י’: מעשה צעצועים. ונחלקו חז”ל והמפרשים בפרוש המלה צעצועים. והשוה סוכה ה' ע"ב: אפי רברבי ואפי זוטרא.  ↩

  3006. המדה הזאת אינה במקרא.  ↩

  3007. מל“א ו' כ”ב: ואת כל הבית צפה זהב עד תם כל הבית.  ↩

  3008. לא נזכר במקרא שהיו להם פרוכות.  ↩

  3009. Χείρωμος. תע‘: מל’ א‘ ז’ י"ג: Χειράμ.  ↩

  3010. מל“א ז' י”ד. ואילו דהי“ב ב' י”ג: בן אשה מן בנות דן. לפי ערכין ט“ז ע”ב היה אביו מנפתלי ואמו מדן. השוה ילקוט שמעוני ב' קפ"ה.  ↩

  3011. Οὐρίας. שמו אינו נזכר במקרא.  ↩

  3012. מל“א ז' י”ד: ואביו איש צרי. והשוה רד“ק: שהיה גר בצור. דהי”ב ב' י"ג.  ↩

  3013. דהי“ב ב' י”ג. ואילו מל“א ז' י”ד: לעשות כל מלאכה בנחשת.  ↩

  3014. כלומר החלל שבפנים. והשוה ירמיהו נ“ב כ”א: ועביו ארבע אצבעות נבוב.  ↩

  3015. לא נזכר במלכים כי אם בתרגום השבעים, ובירמיהו נ“ב כ”א.  ↩

  3016. מל“א ז' ט”ו. ואילו דהי“ב ג' ט”ו: אמות שלשים וחמש אורך. והשוה רש“י ורד”ק לפסוק זה.  ↩

  3017. מל“א ז' י”ט: מעשה שושן באולם. ופסוק כ"ב: ועל ראש העמודי מעשה שושן.  ↩

  3018. מל“א ז' י”ז: שבעה לכותרת האחת ושבעה לכותרת השניה. אולם בפסוק מ"א נזכרות שתי שכבות לחוד.  ↩

  3019. Ἰάχειν. תע': Ἰαχούμ, Ἰαχούν, Ἰακούμ.  ↩

  3020. Ἁβαίζ. תע': Βάλαζ, Βοώζ, Βαάζ.  ↩

  3021. מל“א ז' כ”ג; דהי“ב ד‘ ב’ עשר באמה משפתו עד שפתו; רש”י: באמצעיתו. השוה עירובין י“ד ע”א: כל שיש בהקיפו ג‘ טפחים וכו’.  ↩

  3022. אחרת מל“א ז' כ”ד: ופקעים מתחת לשפתו סביב סובבים אותו עשר באמה מקיפים את הים סביב.  ↩

  3023. כן דהי“ב ד‘ ה’; ואילו מל”א ז' כ"ו: אלפים בת יכיל. ההבדל מתפרש בהבדל שבין מידת הלח ומידת היבש.  ↩

  3024. מל“א ז' כ”ז: ויעש את המכנות עשר נחשת. המכונה היא מושב הכיור (רד"ק).  ↩

  3025. כן בתרגום השבעים. במל“א ז' כ”ז: ארבע אמות.  ↩

  3026. כן בתרגום השבעים. במלכים: שלש אמות.  ↩

  3027. מל“א ז' כ”ח: וזה מעשה המכונה מסגרת להם ומסגרת בין השלבים.  ↩

  3028. מל“א ז' כ”ט: ועל המסגרת אשר בין השלבים אריות בקר וכרובים.  ↩

  3029. מעורפל תאורם במקרא ולא פחות אצל המחבר.  ↩

  3030. χόας ובתרגום השבעים χοοεις. מל“א ז' ל”ח: ארבעים בת יכיל הכיור האחד. קדמונ' III 197 אומר המחבר שהין אחד מחזיק שני חויים אטיקים; וששה הין בבת.  ↩

  3031. המידה הזאת אינה במקרא.  ↩

  3032. Μεχωνώθ. Μεχενώθ.  ↩

  3033. דהי"ב ד‘ ו’: ויעש כיורים עשרה וכו' את מעשה העולה ידיחו בם והים לרחצה לכהנים בו.  ↩

  3034. דהי“ב ד‘ א’. להעלות עליו עולות לא נזכר כאן, אולם דהי”א כ“ב א': וזה מזבח לעלה לישראל. והשוה מל”ב ט‘ כ"ה: והעלה שלמה שלש פעמים בשנה עלות ושלמים על המזבח אשר בנה לד’.  ↩

  3035. יוסף משתמש בתרגום המלים האלה כמו השבעים לדה"י. אולם במלכים מתרגמים השבעים אחרת.  ↩

  3036. דהי“ב ד' ט”ז: נחשת מרוק.  ↩

  3037. לפי דהי“ב ד‘ ח’ היו עשרה שולחנות. לפי מל”א ז' מ"ח רק שולחן אחד.  ↩

  3038. מל“א ז' מ”ח: ואת השלחן אשר עליו לחם הפנים. ואילו דהי“ב ד' י”ט: ואת השלחנות ועליהם לחם הפנים. תו‘ סוטה י“ג: משנבנה בית הראשון נגנז אהל מועד קרשיו וקרסיו ועמודיו ואדניו אעפ”כ לא היו משתמשין אלא בשולחן ומנורה שעשה משה. והשוה תוספתא מנחות י“א: עשרה שולחנות… ועשר מנורות זהב עשה שלמה אעפ”כ לא היו מסדירין אלא בשל משה. והשוה ירושל’ שקלים ו‘ ג’ נ' ע“א: אעפ”כ לא היה מסדר אלא בשל משה בלבד רבי יוסי בי רבי יהודה אומר על כולם היה מסדר. והשוה מנחות צ“ט ע”א.  ↩

  3039. מל“א ז מ”ז כתוב רק: וינח שלמה את כל הכלים מרב מאד מאד. דהי“ב ד' י”ח: ויעש שלמה כל הכלים לרב מאד.  ↩

  3040. לפי מלכים א‘ ז’ מ“ט ודהי”ב ד‘ ז’ לא נעשו כי אם עשר מנורות בלבד.  ↩

  3041. ירושל‘ שקלים ו’ ג‘ נ’ ע“ב: אעפ”כ לא היה מבעיר אלא של משה לבד. מנחות צ“ח ע”ב.  ↩

  3042. שמות כ“ו ל”ה: והשלחן תתן על צלע צפון.  ↩

  3043. ירושל‘ שקלים ו’ ג‘ נ’ ע"ב: ומנורה כנגדו בדרום מזבח הזהב היה נתון באמצע.  ↩

  3044. במקור οἰνοχόη, כלי ששואבים בו את היין מהכד.  ↩

  3045. השוה קדמונ' III 29, 142, 197.  ↩

  3046. במשנה יומא ד‘ ג’ נקרא הכלי הזה מחתה.  ↩

  3047. השוה קדמונ' III 163 שגם שם הוא קורא לחושן λόγιον = חזון.  ↩

  3048. לכהנים ההדיוטים.  ↩

  3049. תערובת מזהב וכסף.  ↩

  3050. אין מקור למספרים המוגזמים האלה במקרא. כנראה לקח אותם מאיזה מדרש ודרך המדרש להגזים ביחוד בכדי לפאר את המקדש, כעין: השקו את התמיד בכוס של זהב. אמר רבא גוזמא קתני (תמיד כ“ט ע”א ועוד).  ↩

  3051. γείσιον.  ↩

  3052. θρίγκός, τριλχός.  ↩

  3053. במשנה מדות ב‘ ג’ נקראת המחיצה הזאת סורג.  ↩

  3054. המחבר מושפע כנראה ממקדש הורדוס שתאר אותו מלחמות V 185.  ↩

  3055. מל“א ז' נ”א. דהי"ב ה‘ ב’: ותשלם כל המלאכה ויבא שלמה את קדשי דוד אביו וכו'. והשוה דברי המפרשים.  ↩

  3056. מל“א ח‘ א’. דהי”ב ה‘ ב’ אז יקהל שלמה וכו'.  ↩

  3057. מל“א ח‘ א’. דהי”ב ה‘ ב’ כתוב רק: להעלות את ארון ברית ד‘ וכו’.  ↩

  3058. לא נזכר במקרא. אולי כונתו: למרות כל המעצורים.  ↩

  3059. Θισρί. נ“א: Ἀθύρει. Θοίρι. Θοιρί. Θυρί. מל”א ח‘ ב’: בירח האיתנים בחג ההוא החודש השביעי. תע': Ἀθαμείν.  ↩

  3060. מל“א ח‘ ד’. תוספתא סוטה י”ג א‘: משנבנה בית הראשון נגנז אהל מועד קרשיו קרסיו ועמודיו ואדניו. סוטה ט’ ע"א.  ↩

  3061. זה קוראים רבץ, ע‘ מס’ ברכות ס“ג ע”ב ורבץ לפניו ומ‘ סנהדרין ז’ ו' (פ.).  ↩

  3062. מל“א ח‘ ה’ כתוב רק: והמלך שלמה וכל עדת ישראל הנועדים עליו אתו לפני הארון מזבחים צאן ובקר אשר לא יספרו ולא ימנו מרב. וכן דהי”ב ה‘ ו’.  ↩

  3063. כל זה תוספת המחבר.  ↩

  3064. לפי דהי“ב ה' י”ב עמדו הלויים על דוכנם לצדי המזבח ולא שרו לפני הארון.  ↩

  3065. מל“א ח‘ ג’: וישאו הכהנים את הארון. ואילו דהי”ב ה‘ ד’: וישאו הלוים את הארון.  ↩

  3066. מל“א ח‘ ו’: אל תחת כנפי הכרובים. רד”ק: ובין כרוב לכרוב הכניסו הארון תחת הכנפים.  ↩

  3067. השוה מל“א ו' כ”ז: וכנפיהם אל תוך הבית נגעת כנף אל כנף. ודהי“ב ג' י”ב: והכנף האחרת אמות חמש דבקה לכנף הכרוב האחר.  ↩

  3068. מל"א ח‘ ט’; והשוה המחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה בענין זה (בבא בתרא י“ד ע”א) ודברי רבי יהודה כדברי המחבר.  ↩

  3069. כונתו כנראה לתמידין.  ↩

  3070. עשית מזבח הנחושת והעברתו לא נזכר במלכים. בדהי"ב ד‘ א’ נזכרת רק עשיתו. וגם המחבר אינו מזכיר את עשיתו. כנראה לא עשה שלמה מזבח חדש כי אם השתמש בזה של משה אשר היה קים עוד ועמד בגבעון (דהי"ב א‘ ה’).  ↩

  3071. מל“א ז' נ”א: ואת הכלים נתן באוצרות בית ד‘. דהי"ב ה’ א'.  ↩

  3072. מל“א ח' י”א: מפני הענן כי מלא כבוד ד‘ את בית ד’. דהי“ב ה' י”ג.  ↩

  3073. מל“א ח' כ”ב: ויעמד שלמה לפני מזבח ד' ויפרש כפיו השמים.  ↩

  3074. מל“א ח' י”ג: בנה בניתי בית זבל לך מכון לשבתך עולמים. אם כן נאמרו הדברים האלה על המקדש ולא בנוגע לתבל ומלואו. אולם השוה ישעיהו ס"ו א‘: השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי. לדעת מקצת הקנאים (מלחמ' V 458) אין צורך בבית המקדש שכן העולם הוא היכל ד’ האמיתי. הדעה הזאת נבעה מתוך בקורת הדת של היוונים (ע' היינמן Philos griech, Bildung. 73, 492–498).  ↩

  3075. בכל תפלתו לא הזכיר שלמה את ענין הקרבנות.  ↩

  3076. καλλιεροῦντες. καλλιερέω פירושו הקרב קרבנות המבשרים אותות טובים. מושג זר לגמרי ביהדות. לדעתי התכוון המחבר לעבודה במקדש בכללה.  ↩

  3077. אחרת מל“א ח‘ ל’: ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמעת וסלחת. וכן ל”ב, ל“ט, מ”ג, מ“ה, מ”ט וכו'.  ↩

  3078. מל“א ח' י”ד: ויסב המלך את פניו ויברך את כל קהל ישראל.  ↩

  3079. זה לא נזכר בדברי שלמה וגם לפי שמ“ב י”ב כ“ד–כ”ה, שלח ד' ביד נתן ויקרא את שמו ידידיה אחרי שנולד.  ↩

  3080. לא נזכר בתפלת שלמה.  ↩

  3081. מל“א ח' כ”ב: ויפרש כפיו השמים. דהי“ב ו' י”ג.  ↩

  3082. השוה את הרעיון החוזר בתפלת שלמה: לפנות אל עבדך לשמוע אל הרנה ואל התפלה.  ↩

  3083. מל“א ח' כ”ה: לא יכרת לך איש מלפני יושב על כסא ישראל.  ↩

  3084. ע' תרגום השבעים לבמדבר י“א י”ז וכ"ה (פ.).  ↩

  3085. השוה שבעים לשמות ט“ו י”ז וי"ח (פ.).  ↩

  3086. מל“א ח' מ”ג: ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי. והשוה רש"י (מקורו בילמדנו ותנחומא תרומה).  ↩

  3087. זהו רעיון נפוץ בין הגויים בזמנו של יוסיפוס, ע‘ טציטוס הסטוריה ספר חמישי פרק ד’, ‚ואילו לכל אדם זולתם הם נוטרים משטמת אויב‘, והשוה הערות יוחנן לוי ב‚ציון‘ שנה שמינית (תש"ג) ספר א‘ עמ’ 7. (פ.).  ↩

  3088. מל“א ח' נ”ד: קם מלפני מזבח ד‘ מכרע על ברכיו. אולם דהי"ב ו’ י"ג: ויעמד עליו (על הכיור) ויברך על ברכיו.  ↩

  3089. השוה ברכות ל“ד ע”ב: המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף שנאמר ויהי ככלות שלמה להתפלל וכו'.  ↩

  3090. דהי"ב ז‘ א’: והאש ירדה מהשמים ותאכל העלה והזבחים.  ↩

  3091. מל“א ח' ס”ג. דהי"ב ז‘ ה’: עשרים ושנים אלף.  ↩

  3092. מל“א ח' ס”ג. דהי"ב ז‘ ד’: ויחנכו את בית ד'.  ↩

  3093. מל“א ח' ס”ו. דהי"ב ז‘ י’: וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב.  ↩

  3094. זה לא נזכר במקרא.  ↩

  3095. מל"א ט‘ ב’: וירא ד‘ אל שלמה שנית וכו’.  ↩

  3096. מל“א ט‘ ו’: אם שוב תשובון אתם ובניכם מאחרי וכו'. וזה לא נאמר על שלמה. אולם השוה רד”ק: אתם, אתה וישראל.  ↩

  3097. מל"א ז‘ א’.  ↩

  3098. פסיקתא רבתי ו‘ כ“ג ע”ב הוצ’ איש שלום. שיר רבה א‘ ה’: בבנין ביתו נתעצל, בבנין בית המקדש היה זריז ולא נתעצל.  ↩

  3099. שיר רבה א‘ ה’: הכל מסייעין את המלך ואפילו רוחות ואפילו שדים ואפילו מלאכי השרת. ילקוט שמעוני ב' קפ"ב: בהבנותו מאליה היתה נבנית.  ↩

  3100. מל"א ז‘ ב’: בית יער הלבנון.  ↩

  3101. התאור מל"א ז‘ ב’–ה' קשה הבנה.  ↩

  3102. מל"א ז‘ ו’: אולם העמודים.  ↩

  3103. לא נזכר במקרא.  ↩

  3104. מל"א ז‘ ו’: חמשים אמה ארכו ושלשים אמה רחבו.  ↩

  3105. מל"א ז‘ ו’: ואולם על פניהם.  ↩

  3106. מל"א ז‘ ז’ יוצא שאולם המשפט היה בנין נפרד.  ↩

  3107. המחבר כותב ἐξέδρα = אכסדרה.  ↩

  3108. מל"א ז‘ י’: אבני עשר אמות ואבני שמונה אמות.  ↩

  3109. מל“א ז' י”ב: וחצר הגדולה סביב שלשה טורים גזית וטור כרתות ארזים.  ↩

  3110. מל“א י' כ”א: וכל כלי משקה המלך שלמה זהב וכו‘. דהי“”ב ט’ כ'.  ↩

  3111. מל“א י' י”ח. דהי“ב ט' י”ז.  ↩

  3112. מל“א י' י”ט: וראש עגול לכסא מאחריו; המחבר קורא עם השבעים עֵגֶל במקום עָגֹל. ההפך מזה יחזקאל א‘ ז’: וכף רגליהם ככף רגל עֵגֶל, ויוב“ע מתרגם סגלגלן = עָגֹל והשוה רש”י.  ↩

  3113. מל“א ט‘ י’. דהי”ב ח‘ א’.  ↩

  3114. מל“א ט' י”א. כסף לא נזכר כלל. אולם השוה מל“א י' כ”א: אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה.  ↩

  3115. πίτυς. במקרא: עצי ברושים.  ↩

  3116. מל“א ה' כ”ה. דהי"ב ב‘ ט’.  ↩

  3117. § 54.  ↩

  3118. מל“א ט' י”א. ואילו לפי דהי"ב ח‘ ב’ נתן חירם לשלמה מספר ערים, ויהיה פרוש „נתן“ החזיר.  ↩

  3119. Χαβαλών. ע‘ זאב יעבץ תולדות ישראל ב’ עמ' 12, 67 (פ.).  ↩

  3120. חי בערך בזמנו של אנטיוכוס הגדול, השוה נגד אפיון I 127–120. קדמונ' IX 283.  ↩

  3121. Ἀβίβαλος = אביבעל.  ↩

  3122. כלו': חבר את העיר העתיקה ביבשה עם העיר החדשה אשר באי.  ↩

  3123. לפי Eus. Praep. Ev. IX 34 היה העמוד הזה מתנת שלמה המלך לחירם. הירודוטוס (II 44) מספר שראה בעיניו את העמוד הזה.  ↩

  3124. אצל הצורים = הבעל. קדמונ' IX 138 הוא נקרא סתם בעל.  ↩

  3125. האל הצורי מלקרת. החג הזה נזכר ירושל‘ ע"ז א’ ד' ל“ט ע”ד: אנא דיקלטיאנוס מלכא שכנית אהן ירידה דצור לגדיה דארקליס אחי תמניא יומין. הירודוטוס II 44 מספר משני מקדשים, של זוס ושל הירקלס.  ↩

  3126. החודש הרביעי בשנה המקדונית.  ↩

  3127. Ἰτυκαίοι. כנראה יושבי Utica בארץ לוב אשר באפריקה הצפונית.  ↩

  3128. Ἀβδήμονος. נגד אפיון I 115: Ἀβδημουνός.  ↩

  3129. השוה נגד אפיון I 113–115. הסופר הזה אינו ידוע ממקום אחר. השוה C. Clemen, die phönikische Religion (Mitteilungen der Vorderasiatisch–ägyptischen Gesellschaft 42, 3 Leipzig 1939) p. 9.  ↩

  3130. בסתמו את מפרץ הים בין העיר ובין האי.  ↩

  3131. מל“א ט' ט”ו: ואת המלוא ואת חומת ירושלם.  ↩

  3132. Ἀζωρός.  ↩

  3133. Μαγέδω. Μαγεδών. תע': Μαγεδδώ. זכריה י“ב י”א: מגדון. הירודוטוס II 159: Μαγδώλος.  ↩

  3134. Γαζάρα.  ↩

  3135. Βητχώρα. תע‘ דהי"ב ח’ ה': Βαιθωρών.  ↩

  3136. Βαλέθ. Βελέθ. תע': Βααλά.  ↩

  3137. Θαδάμορα. תע‘: Θεδμὸρ, Θόδμορ. מל"א ט’ י"א הכתיב: תמר, הקרי: תדמור. בפי היוונים והרומאים: Πάλμυρα. Palmyra.  ↩

  3138. Μιναῖος. הירודוטוס II 99: Μῆν. Μῖν. במצרית Mna.  ↩

  3139. Μέμφις.  ↩

  3140. השוה למעלה 61.  ↩

  3141. Φαραώθης.  ↩

  3142. המשפט הזה, בקחתם–שבינתים, קשה הבנה: סוברים שהוכנס מאיזה מבאר מאוחר.  ↩

  3143. Πτολεμαῖοι.  ↩

  3144. בספרו II 99 ואילך.  ↩

  3145. Νικαύλη. הירודוטוס II 100 קורא לה ניטוקריס.  ↩

  3146. המחבר שכח שנזכרו עוד סוא מלך מצרים בימי הושע בן אלה (מל“ב י”ז ד'), פרעה נכה בימי יאשיהו (מל“ב כ”ג כ"ט), פרעה חפרע בימי צדקיהו (ירמיהו מ"ד ל').  ↩

  3147. § 165.  ↩

  3148. מל“א ט‘ כ’–כ”א: כל העם הנותר מן האמרי החתי הפריזי החוי והיבוסי אשר לא מבני ישראל המה. בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ וכו' ויעלם שלמה למס עבד.  ↩

  3149. Ἀμάθη, Ἁμαθῆς.  ↩

  3150. מל“א ט' כ”ג, ואילו דהי"ב ח‘ י’: חמשים ומאתים.  ↩

  3151. מפרץ עקבה.  ↩

  3152. ἡ Ἐρυθρὰ θάλασσα.  ↩

  3153. Γασιων Γάβελος. תע': Ἐμαεσειών Γάβερ. Γασιὼν Γάβερ.  ↩

  3154. ᾼἰλανῇ. תע‘: ᾼἰλάθ. תע’ לדהי"ב: ᾼἰλάμ. קדמונ' IX 245 Ηλαθοὐς.  ↩

  3155. Βερενίκη.  ↩

  3156. מל“א ט' כ”ז: עם עבדי שלמה.  ↩

  3157. Σώφειρα. וכן תע‘ נ"ל ותע’ לדהי“ב ח' י”ח, תע‘ למל"א ט’ כ"ח Σωφηρά.  ↩

  3158. מל“א ט' כ”ח: ארבע מאות ועשרים ככר. דהי“ב ח' י”ח: ארבע מאות וחמשים ככר.  ↩

  3159. מל"א י‘ א’: ומלכת שבא.  ↩

  3160. מל“א י‘ א’: שומעת את שמע שלמה. רד”ק: שומעת תמיד את שמע שלמה.  ↩

  3161. הפרט הזה לא נזכר במקרא.  ↩

  3162. מל"א י‘ ח’: אשרי אנשיך אשרי עבדיך.  ↩

  3163. מל“א י‘ י’; דהי”ב ט‘ ט’: מאה ועשרים ככר.  ↩

  3164. יצא למחבר מזה שהספור על דבר אני חירם (מל“א י' י”א, דהי"ב ט‘ ו’) נכנס לתוך הספור בדבר מלכת שבא.  ↩

  3165. ראה למעלה § 164.  ↩

  3166. מל“א י' י”א: עצי אלמוגים. דהי“ב ט‘ י’: עצי אלמוגים. השבעים למל”א: ξύλα πέλεκητα = עצים כרותים. השבעים לדהי“ב ξύλα πευκίνα = עצי ארנים ולפיהם כותב המחבר, ואילו לפי כל המפרשים הוא החומר האדום הגדל בים כעין אילן. אולם ראש השנה כ”ג ע"א מונה „ארונים ערמונים אלמוגין“ בין מיני הארז כדעת המחבר.  ↩

  3167. מל“א י' י”ב: מסעד לבית ד‘ וכו’. תע‘: ὑποστηρίγαματα וכן המחבר. דהי"ב ט’ י"א: מסלות. תע': ἀναβάσεις = עליות.  ↩

  3168. דהי“ב ט' י”ד: וכל מלכי עֳרָב, ואילו מל“א י' ט”ו: וכל מלכי העֶרֶב ובתע' τοῦ πέραν = מלכי העבר (הירדן).  ↩

  3169. לדעתי מפרש המחבר את המלה „שחוט“ כפירוש רש"י: זהוב שחוט, זהב רך ונוח להרקע.  ↩

  3170. מל“א י' י”ז; ואילו דהי“ב ט' ט”ז: שלש מאות זהב יעלה על המגן האחת. המנה מאה שקלים.  ↩

  3171. לא נזכר במקרא.  ↩

  3172. הפרט הזה לא נזכר במקרא.  ↩

  3173. מל“א י' כ”א. דהי"ב ט‘ כ’: אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה.  ↩

  3174. תע‘: Θαρσεῖς = Tartessos בספרד. יוב“א: אפריקא. במקרא מל”א א’ כ"ב: כי אני תרשיש וכו‘. היו שתי ערים בשם זה, בספרד ובקיליקיה באסיה הקטנה. השוה יונה א’ ג' (פ.).  ↩

  3175. כנראה קרא המחבר „כושיים“ במקום „תוכיים“ (Weil).  ↩

  3176. מל“א י' כ”ג–כ“ט. דהי”ב ט' כ“ב–כ”ח.  ↩

  3177. מל“א י' כ”ה: ושלמות.  ↩

  3178. זה לא נזכר במקרא.  ↩

  3179. מל“א י' כ”ו נזכרים אלף וארבע מאות רכב ושנים עשר אלף פרשים, מבלי לסמן את אלה שהיו מקודם ואת הנוספים אחרי כן. בדהי“ב ט' כ”ה נזכרים ארבעת אלפים אורוות סוסים ומרכבות ושנים עשר אלף פרשים. בתע‘ נ"א: ארבעת אלפים לרכב. תע’ נ“ב ונ”ל: ארבעים אלף סוסים לרכב. והשוה מל"א ב‘ ו’: ויהי לשלמה ארבעים אלף אורוות סוסים למרכבו.  ↩

  3180. תאור דומה סנהדרין כ“א ע”א: ארבע מאות ילדים היו לו לדוד וכו' ומגדלי בלוריות היו.  ↩

  3181. בערך ששים ריס.  ↩

  3182. Ἠτάν. תע': Αἰτάμ. Αἰτάν. עין עיטם כחמשה מילין מבית לחם, דרומה מברכות שלמה.  ↩

  3183. לתאור הזה אין מקור במקרא. כנראה לקוח ממדרש עתיק.  ↩

  3184. אין לזה מקור במקרא. אולי רמז לזה בקהלת ב‘ ה’: „עשיתי לי גנות ופרדסים… עשיתי לי ברכות מים…“ (פ.).  ↩

  3185. מל“א י' כ”ו; דהי“ב ט' כ”ה: וינחם בערי הרכב ועם המלך בירושלם; והשוה רש“י דהי”ב ט' כ"ה: ועם המלך בירושלם מקצתם.  ↩

  3186. מל“א י' כ”ז: ויתן המלך את הכסף בירושלם כאבנים. וכן דהי“ב ט' כ”ז, ואילו דהי“ב א' ט”ו: ויתן המלך את הכסף ואת הזהב בירושלם כאבנים. וכן בתע' ומל"א.  ↩

  3187. מל“א י' כ”ט: ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה. וכן בדהי“ב א' י”ז. ואילו לפי תע' עלתה מרכבה מאה שקל כסף וסוס חמשים כסף. שקל אחד שויו ארבעה אדרכמונים (קדמונ' III 194).  ↩

  3188. מל“א י' כ”ט: וכן לכל מלכי החתים ולמלכי ארם בידם יצאו. והשוה המפרשים כי סוחרי שלמה מכרו למלכים השכנים וממסחר זה נתעשרו.  ↩

  3189. מל“א י”א א'–י"ג.  ↩

  3190. השוה שמ“ב י”ב כ“ד וכ”ה: וד' אהבו. ויקרא את שמו ידידיה. נחמיה י“ג כ”ו: ואהוב לאלהיו.  ↩

  3191. מל“א י”א א' אינן נזכרות צוריות, במקומן נזכרות מואביות וחתיות.  ↩

  3192. השוה שמות ל“ד ט”ז, דברים ז‘ ג’. אולם לפי דברי התורה חל האסור רק על שבעת העמים. ומחלוקת היא במסכת ע“ז ל”ו ע"ב, לרבי שמעון בן יוחי חל האסור על כל העמים „לרבות כל המסירות“. וכן בספר היובלים ל‘ ז’: ואיש כי יהיה בישראל אשר יבקש לתת את בתו או את אחותו לכל איש אשר מזרע הגויים מות יומת. וכן פילון, על החוקים III  ↩

    1. והשוה נחמיה י“ג כ”ו.
  3193. ראה Heinemann, Philos. griech. u. jüd. Bildung 218.  ↩

  3194. לא נזכר בשום מקום אחר ששלמה שגה בשימו הבקר תחת הים. השוה את דברי המחבר מלחמות א‘ ל"ג ב’ § 650: כי אסור על פי החוק לתת בבית המקדש צלמים וחצאי פסלים וכל הדברים העשויים כתבנית בעלי חיים (תרגום שמחוני).  ↩

  3195. מל“א י”א י“א: ויאמר ד‘ לשלמה וכו’. רד”ק: על ידי נביא והוא אחיה השילוני. והשוה קדמונ' VII 72.  ↩

    1. סדר עולם כ‘: אחיה אמר לשלמה הבית הזה וכו’ ובאחרונה אמר לו יען אשר היתה זאת עמך וכו'.
  3196. מל“א י”א י"ג: שבט אחד אתן לבנך. והשוה להלן § 207.  ↩

  3197. מל“א י”א י"ג: ולמען ירושלם אשר בחרתי.  ↩

  3198. או אדד. Ἄδερος. תע': Ἀδερ או Ἁδὲρ.  ↩

  3199. קדמונ' VII 109.  ↩

  3200. מל“א י”א ט"ז: עד הכרית כל זכר באדום.  ↩

  3201. Θαφίνη. תע': Θεκεμείνας. לפי מל“א י”א י"ט היתה שם המלכה תחפניס.  ↩

  3202. ממל“א י”א כ“ב לא ברור אם נתן פרעה רשות להדד לעזוב את מצרים, רק בתע' ישנה הוספה לפסוק זה: והדד שב לארצו. והשוה פסוק כ”ה: ואת הרעה אשר עשה הדד; מדברי המחבר יוצא אפוא שבתחלת מלכות שלמה לא הרשה פרעה להדד לשוב לאדום, אולי משום שהיה חותן שלמה. רק בסוף ימי שלמה, כשבינתים מלך פרעה אחר, שב הדד לאדום.  ↩

  3203. לא נזכר במקרא. אולם יוצא מהמשך הפסוקים.  ↩

  3204. Ῥάζος. תע': Ἐσρώμ.  ↩

  3205. Ἀδαραάζαρος. תע': Ἀδράζαρ.  ↩

  3206. Σωφηνή. תע': Σουβά.  ↩

  3207. מהפסוקים כ“ד וכ”ה יוצא שרזון מלך בדמשק.  ↩

  3208. מל“א י”א כ“ו–ל”ט.  ↩

  3209. Ναβαταίος. תע': Ναβάτ.  ↩

  3210. מל“א י”א כ"ח: ויפקד אותו לכל סבל בית יוסף.  ↩

  3211. מל“א י”א כ"ט, והשוה מצודת דוד: ויהי בעת ההיא כאשר מנהו ויצא מירושלם.  ↩

  3212. Ἀχίας, Ἀχία. תע': Ἀχείας.  ↩

  3213. מל“א י”א כ"ט: ושניהם לבדם בשדה, והע' מוסיפים, שהטה אותו הצדה (פ.).  ↩

  3214. מל“א י”א כ"ט: והוא מתכסה בשלמה חדשה, רב ולוי חד אמר שמלתו של אחיה וחד אמר שמלתו של ירבעם; אמר ר‘ שמואל מסתבר כמאן דאמר של אחיה וכו’ (רות רבה ז' י"א).  ↩

  3215. בנימין, בתע': ושני חלקים יהיו לו.  ↩

  3216. מל“א י”א ל“ח: ובניתי לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד. והשוה גם סנהדרין ק”ב ע"א: ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן.  ↩

  3217. המאורעות המסופרים כאן חסרים מל“א י”א. פסוק מ‘ מתחיל: ויבקש שלמה להמית את ירבעם וכו’. ואמנם נמצא בתע' מל“א י”ב אחרי פסוק כ"ד הוספה קצרה בדבר מרד ירבעם המשלים את החסר במקרא.  ↩

  3218. Ἴσακος. תע': Σουσακείμ. השוה גם § 253. VII 105.  ↩

  3219. לפי מל“א י”א מ“ב, דהי”ב ט‘ ל’ מלך שלמה ארבעים שנה.  ↩

  3220. אם כן היה בן ארבע עשרה כשהגיע למלכות. ראה לעיל § 2 ואת ההערה.  ↩

  3221. להלן § 253.  ↩

  3222. מל“א י”א מ"ג.  ↩

  3223. Ροβόαμος. תע': Ροβοάμ.  ↩

  3224. מל“א י”ד כ“א. דהי”ב י“ב י”ג.  ↩

  3225. Νουμᾶς וכן בתע‘ לדהי“ב י”ב י"ג. ואילו בתע’ למל"א Μααχάμ.  ↩

  3226. דהי“ב י”ג ז': ורחבעם היה נער ורך לבב. ואילו לפי מל“א י”ד כ“א, דהי”ב י“ב י”ג היה בן ארבעים ואחת שנה במלכות. ראה: R. Faerber: König Salomn in der Tradition (Wien 1902) 42 . (פ.)  ↩

  3227. מל“א י”ב א'–ט"ז.  ↩

  3228. מל“א י”ב ט"ו: כי היתה סבה מעם ד‘ וכו’.  ↩

  3229. מל“א י”ב ט“ז: עתה ראה ביתך דוד. והשוה רש”י: בית המקדש שבנית לך לבדך יהיה.  ↩

  3230. ראה VII 293.  ↩

  3231. מל“א י”ב כ"א: לא היה אחרי בית דוד זולתי שבט יהודה לבדו. ואילו בפסוק אחרי זה נזכר בנימין.  ↩

  3232. בתע': מאה ועשרים אלף.  ↩

  3233. מל“א י”ב כ"ב: שמעיה איש האלהים. בתרגום הלטיני של יוסף נזכר השם.  ↩

  3234. מל“א י”ב כ"ד: וישמעו את דבר ד‘ וכו’.  ↩

  3235. מל“א י”ב כ“ה: ויבן ירבעם את שכם בהר אפרים וישב בה ויצא משם ויבן את פנואל. והשוה רד”ק ורלב"ג: לא נוכל לאמר כי חרבה היתה וכו‘, אלא פי’ ויבן ויחזק.  ↩

  3236. מל“א י”ב כ"ז לא נזכר חג הסוכות.  ↩

  3237. המחבר כותב כמו בתע': δάμαλις עגלה.  ↩

  3238. השוה מלחמות IV 1.1 § 3: ושם ארץ מעינות מים, אשר מהם יוצא הנהר המכונה בשם הירדן הקטן ומימיו נופלים אל הירדן הגדול בקרבת מקדש עגל הזהב.  ↩

  3239. מל“א י”ב כ"ח.  ↩

  3240. רב לכם מעלות ירושלם, תיוב"ע: סגיאה לכון ארחא מלמסק לירושלם.  ↩

  3241. מל“א י”ב ל"א: ויעש כהנים אשר לא היו מבני לוי.  ↩

  3242. דהי“ב י”ג ט': כל הבא למלא ידו בפר בן בקר ואלים שבעה והיה כהן.  ↩

  3243. השוה ויקרא ט"ז ג': בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה.  ↩

  3244. מל“א י”ב ל"ב: בחדש השמיני.  ↩

  3245. מל“א י”ב ל“ב: ויעל על המזבח, רד”ק: והוא ירבעם עלה על המזבח להקטיר.  ↩

  3246. Ἰάδων. תע‘ בדהי“ב: Ἰωήλ. מל”א י"ג א’ לא נזכר שם הנביא. אולם דהי“ב ט' כ”ט: ובחזות יעדי החזה על ירבעם בן נבט. והשוה סדר עולם כ‘. סנהדרין פ“ט ע”ב. תנחומא כי תשא ו’, פסיקתא שקלים, הוצ‘ באבר י“ד ע”ב וכו’.  ↩

  3247. מל“א י”ג ב': ועצמות אדם ישרפו עליך.  ↩

  3248. המחבר כותב πιμελή שמשמעו דשן = חֵלֶב שמן ואילו התרגומים והמפרשים מפרשים דשן = אפר הבהמה הנשרפת.  ↩

  3249. אין זכר לזה במקרא.  ↩

  3250. מל“א י”ג י“א–ל”ג.  ↩

  3251. מל“א י”ג י“א: ונביא אחד זקן יושב בבית אל. ואילו יוב”ע: ונביא שקרא חד סבא.  ↩

  3252. מל“א י”ג י“א. ויבא בנו ויספר לו וכו' ויספרום לאביהם. והשוה רד”ק ורלב"ג.  ↩

  3253. הנימוק הזה אינו במקרא.  ↩

  3254. מל“א י”ג י"ד: וימצאהו יושב תחת האלה.  ↩

  3255. השוה הושע ד' י"ג: תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צלה.  ↩

  3256. י"ג כ': ויהי הם יושבים אל השלחן.  ↩

  3257. בפסוק ההוא: ויהי דבר ד' אל הנביא אשר השיבו. לפי סנהדרין ק“ד ע”א נראה אלהים אל נביא השקר וכן מפרשים המפרשים כולם. ואולם השוה רד“ק: ויש מפרשים כי הנבואה באה אל איש האלהים כמו שאמר כ”א ויקרא אל איש האלהים, ומה שאמר אל הנביא אשר השיבו, פרוש: אל הנביא אשר השיבו הנביא הזקן.  ↩

  3258. ירושלים לא נזכרה בענין זה.  ↩

  3259. מל“א י”ג כ"ה: ויבאו וידברו בעיר אשר הנביא הזקן יושב בה.  ↩

  3260. לפי י“ג כ”ח הלך הוא עצמו להביא את המת.  ↩

  3261. המלאה „מפוארה“ ברוח היונים. י“ג כ”ט: לספד ולקברו.  ↩

  3262. י“ג ל”א כתוב רק: אצל עצמותיו הניחו את עצמותי. והשוה מל“ב כ”ג י"ח: וימלטו עצמותיו את עצמות הנביא אשר משמרון.  ↩

  3263. דברי המחבר מעתה כעין מדרש לפרש את המלים י“ג ל”ג: אחרי הדבר הזה לא שב ירבעם וכו‘ ודרש „דבר“ כמו „דבור“. וכעין שדרשו גם רז“ל (סנהדרין ק“ב ע”א): אחר הדבר הזה אחר שתפסו הקב”ה בבגדו ואמר לו חזור בך וכו’.  ↩

  3264. השוה מל“ב ט' י”א: מדוע בא המשגע הזה אליך.  ↩

  3265. השוה דברי הרד“ק לי”ג ל"ג: והגדיל החטאת יום יום. כי לא שב מדרכו הרעה בכל אשר ראה.  ↩

  3266. דהי“ב י”א ה'–י“ב ט”ז.  ↩

  3267. Βηθλεέμ. בנוסחאות אחדות של תע' כתוב Βαιθσεέμ = בית שמש.  ↩

  3268. Ἠταμέ. תע': Αἰτάμ. השוה למעלה § 186.  ↩

  3269. Θεκωέ.  ↩

  3270. Βηθσούρ. תע': Βαιθσουρά.  ↩

  3271. Σωχώ. תע': Σοκχώθ. Σοκχώ. השוה VI 170.  ↩

  3272. Ὀδολλάμ. תע': Ὀδολάμ. ראה VI 247.  ↩

  3273. Εἰπάθ. כנראה לא נמסר השם אצל המחבר בדיוק.  ↩

  3274. Μάρισα. תע': Μαρεισά.  ↩

  3275. Ζιφά. תע': Ζείβ. ראה VI 275.  ↩

  3276. Ἀδωραίμ.  ↩

  3277. Λάχεισ.  ↩

  3278. Ἀζηκά. ראה VI 170.  ↩

  3279. Σαράμ. תע': Σαραά.  ↩

  3280. Ἠλώμ. תע': Αἰδών.  ↩

  3281. דהי“ב י”א י"א: ויתן בהן נגידים.  ↩

  3282. דהי“ב י”א י"ח: את מחלת בת ירימות בן דוד.  ↩

  3283. קדמונ' VII 190. 243.  ↩

  3284. Μαχάνη. תע': Μααχά.  ↩

  3285. Ἁβία. תע': Ἀβιά.  ↩

  3286. דהי“ב י”א כ"א: ופלגשים ששים.  ↩

  3287. דהי“ב י”ב א': וכל ישראל עמו. מל“א י”ד כ"ב: ויעש יהודה הרע.  ↩

  3288. Ἰσῶκος. Σούσακος. ראה § 210.  ↩

  3289. ראה להלן § 260.  ↩

  3290. דהי“ב י”ב ג': ואין מספר לעם אשר באו עמו למצרים.  ↩

  3291. דהי“ב י”ב ג': לובים סכיים וכושים.  ↩

  3292. Σαμαίας.  ↩

  3293. דהי“ב י”ב ח'.  ↩

  3294. במקרא לא נזכר שהעיר נמסרה בתנאים.  ↩

  3295. המלים האלה אינן במקרא, רק השבעים מוסיפים למל“א י”ד כ“ו את ההוספה הזאת: ואת רומחי הזהב אשר לקח דוד מידי נערי הדרעזר מלך צובה. השוה שמ”ב ח‘ ז’, אבל שם כתוב שלטי הזהב. ראה קדמונ' VII 104.  ↩

  3296. הירודוטוס II 102. נגד אפיון I 168.  ↩

  3297. הירודוטוס II 102: ברצותו להודיע בזה כי היו רכי לב.  ↩

  3298. הירודוטוס II 104.  ↩

  3299. Παλαιστίνη Σύρων אולי לתרגם: פלשתינה של הסורים?  ↩

  3300. מל“א י”ד כ“א ול”א. דה“יב י”ב ט"ו.  ↩

  3301. גם חז“ל מגנים אותו בגלל זה. השוה מגילה ל”א ע“ב: אם יאמרו לך זקנים סתור וילדים בנה וכו‘ וסימן לדבר רחבעם בן שלמה. נדרים מ’ ע”א: ואל יזדמנו לו ריעים כרחבעם שחילקו את מלכותו.  ↩

  3302. מל“א י”ד א'–י"ח.  ↩

  3303. מל“א י”ד ט“ו: וזרם מעבר לנהר. יוב”ע: ויגלינון מעיבר פרת.  ↩

  3304. מל“א י”ד י"ג: יען נמצא בו דבר טוב.  ↩

  3305. י“ד י”ז: היא באה בסף הבית – והנער מת. והשוה דברי הנביא (פסוק י"ב): בבאה רגליך העירה ומת הילד. ולהמלט מהסתירה בין שני הפסוקים כותב המחבר: „ובבואה“ סתם.  ↩

  3306. דהי“ב י”ג ב'–כ"ג.  ↩

  3307. לפי דהי“ב י”ג ג' היה אבים המתחיל במלחמה.  ↩

  3308. בדהי"ב שמו אביה.  ↩

  3309. ὄρους Σαμαρῶν. תע': ὄρους Σομορών.  ↩

  3310. דהי“ב י”ג ד': ויקם אביה מעל להר צמרים.  ↩

  3311. דהי“ב י”ג ז': ורחבעם היה נער ורך–לבב. אולם לפי י“ב י”ג היה רחבעם בן ארבעים ואחת במלכו.  ↩

  3312. זכות אבות זו לא נזכרה בדברי אבים.  ↩

  3313. דהי“ב י”ג י‘: ואנחנו ד’ אלהינו ולא עזבנוהו. ואילו מל“א ט”ו ג‘: וילך בכל חטאות אביו אשר עשה לפניו וגו’.  ↩

  3314. שאבים אמץ את לבם לא נזכר במקרא.  ↩

  3315. Ἰσανά. תע': Κανά.  ↩

  3316. דהי“ב י”ג י"ט גם עיר שלישית: ואת עפרון ובנתיה.  ↩

  3317. Ἄσανος. תע': Ἀσά.  ↩

  3318. לפי מל“א ט”ו ב‘ היה שם אמו של אבים מעכה בת אבישלום, ולפי ט"ו י’ אותו השם גם לאם אסא. ואילו דהי“ב י”א כ"ב: ויעמד לראש רחבעם את אביה בן מעכה לנגיד באחיו.  ↩

  3319. דהי“ב י”ג כ"ג: בימיו שקטה הארץ עשר שנים.  ↩

  3320. מל“א י”ד כ'.  ↩

  3321. מל“א ט”ו כ“ה–ל”א.  ↩

  3322. Νάβαδος. תע': Ναβάθ.  ↩

  3323. Γαβαθῶν.  ↩

  3324. מל“א ט”ו כ“ז: בגבתון אשר לפלשתים. אולם יהושע כ”א כ"ג נזכרת בין ערי הלויים אשר בנחלת דן.  ↩

  3325. Βασάνος. תע': Βαασά.  ↩

  3326. Σεῖδος. Εἴδος. Ἴλος Ἐλιός. Μαχείλος. תע': Ἀχειά.  ↩

  3327. מל“א ט”ו כ"ט: כדבר ד' אשר דבר ביד עבדו אחיה השילני.  ↩

  3328. השוה מל“א י”ד י"א ולעיל § 271.  ↩

  3329. דהי“ב י”ד ט“ו. מל”א ט“ו י”א–ט"ו.  ↩

  3330. דהי“ב י”ד ז': מאתים ושמונים אלף.  ↩

  3331. Ζαραῖος. תע': Ζάρε.  ↩

  3332. דהי“ב י”ד ח': בחיל אלף אלפים.  ↩

  3333. Μαρήσας. תע': Μαρισήλ.  ↩

  3334. Σαφαθά. Σαβαθά. Σαφθά. תע': κατὰ βορρᾶν = צפונה.  ↩

  3335. השוה „על הנסים“ לחנוכה: גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים (פ.).  ↩

  3336. לא נזכר במקרא.  ↩

  3337. Γεράρ. תע': Γεδώρ.  ↩

  3338. דהי“ב ט”ו א': עזריהו בן עודד. Ἁζαρίας.  ↩

  3339. דהי“ב ט”ו ג': ללא אלהי אמת.  ↩

  3340. דהי“ב ט”ו ו': וכתתו גוי בגוי ועיר בעיר. המחבר מפרש כמו וכתתו רגליהם מגוי לגוי ומעיר לעיר.  ↩

  3341. מל“א ט”ז ח‘–כ’. דהי“ב ט”ז א‘–ו’.  ↩

  3342. Θαρσῆ. Θαρσάλη. תע' מל“א ט”ז י"ז: Θερσά.  ↩

  3343. Ἰηοῦς. Ἰησοῦς. Ἰοῦν. תע‘: Εἰού. מל“א ט”ז ז’: יהוא בן–חנני הנביא.  ↩

  3344. מל“א ט”ז ג‘: ונתתי את ביתך כבית ירבעם בן נבט. פסוק ז’: להיות כבית ירבעם.  ↩

  3345. Ἀρμαθῶν. תע': Ῥαμά. השוה VI 220.  ↩

  3346. מל“א ט”ו י“ח: אל–בן–הדד בן–טברימון בן חזיון מלך ארם הישב בדמשק. השוה דהי”ב ט"ז ב'.  ↩

  3347. דהי“ב ט”ז ג': ברית ביני ובינך ובין אבי ובין אביך.  ↩

  3348. Ἰωάνου. תע': Ἰώ.  ↩

  3349. Ἀβελάνη. מל“א ט”ו כ‘: אבל בית מעכה. דהי“ב ט”ז ד’: אבל מים. תע': Ἀβελμά.  ↩

  3350. מל“א ט”ו כ‘: ואת כל–כנרות על כל ארץ נפתלי. דהי“ב ט”ז ד’: ואת כל מסכנות ערי נפתלי.  ↩

  3351. Γαβαά. דהי“ב ט”ז ו‘: גבע. מל“א ט”ו כ"ב: גבע בנימן. ע’ דהי“ב ט”ז ו' Γαβαέ.  ↩

  3352. Μασταφάς. תע': Μασφά.  ↩

  3353. Ἤλανος. תע': Ἠλά.  ↩

  3354. Ζαμβαίας. תע': Ζαμβρεί.  ↩

  3355. מל“א ט”ז ט': שר מחצית הרכב.  ↩

  3356. Ὠσᾶ. Ὀλσᾶ.  ↩

  3357. הפרטים האלה אינם במקרא.  ↩

  3358. למעלה § 289.  ↩

  3359. Ἀμαρῖνος. תע': Ζαμβρεί.  ↩

  3360. מל“א ט”ז י“ח: וישרף עליו את–בית–מלך באש וימת. ולא כרד”ק ויתר המפרשים האומרים כי עמרי שרף על זמרי את בית המלך.  ↩

  3361. Θαμανῖος. תע': Θαμνεί.  ↩

  3362. מל“א ט”ז כ“ב: וימת תבני וימלך עמרי; והשוה סדר עולם י”ז: ומפני מה הרגו את תבני כיון שנשא (שהשיא) אסא בתו של עמרי ליהושפט בנו לאשה הרגו את תבני.  ↩

  3363. מל“א ט”ז כ"ג: בשנת שלשים ואחת שנה לאסא.  ↩

  3364. Σωμαρεών. תע': Σεμερών.  ↩

  3365. Σαμαρεία.  ↩

  3366. Σωμάρος. תע': Σαμήρ. Σεμήρ.  ↩

  3367. Ἄχαβος. תע': Ἀχαάβ.  ↩

  3368. אסא מלך יהודה רה בימיו ששה מלכים יושבים על כסא המלוכה בארץ עשרת השבטים.  ↩

  3369. המחבר עובר בשתיקה על מל“א ט”ו כ"ג: רק לעת זקנתו חלה את–רגליו.  ↩

  3370. Ἰωσαφάτης. תע': Ἰωσαφάθ. Ἰωσαφάτ.  ↩

  3371. Ἀβίδα. תע' מל“א כ”ב מ"ב: Ἁζαεβά. Ἁζουβά. Γαζουβά.  ↩

  3372. מל“א ט”ז כ“ט–ל”ג.  ↩

  3373. מל“א ט”ז ל"א: ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם בן נבט.  ↩

  3374. השוה מל“א ט”ז ל“א: וילך ויעבד את הבעל. רש”י: מוסיף על עגלים של ירבעם.  ↩

  3375. Ἰεζαβέλη. תע': Ἰεζάβελ.  ↩

  3376. Ἐἰθώβαλος. תע': Ἰεθεβάαλ.  ↩

  3377. ט“ז ל”א: אתבעל מלך צדונים. רשימת מלכי צור וצדון בספרו של A. Jirku, Geschichte des Volkes Israel (L. 1930) 131 (פ.)  ↩

  3378. Βελίας. Βέλ. Βήλ. תע': Βάαλ.  ↩

  3379. כלו' אשרה. גם השבעים מתרגמים אשרה – ἄλσος.  ↩

  3380. מל“א י”ז. המחבר דלג כאן על הספור בדבר בנין יריחו. אולי משום הספק בענין, הלא יריחו היתה בנויה מזמן, השוה שמ“ב י‘ ה’: שבו ביריחו. שופטים ג' י”ג. וגם לחז“ל היה ספק בדבר, השוה ירושל‘ סנהדרין י’ ב' כ”ח ע“ב: חיאל מן יהושפט יריחו מבנימין? ויותר סנהדרין קי”ג ע“א ותוספתא סנהדרין י”י ו': דלא יריחו בנה אלא עיר אחרת בנה וקרא את שמה יריחו. גם אצל השבעים נ"ל חסרה הפסקה הזאת.  ↩

  3381. אליהו. שמו נזכר להלן § 329.  ↩

  3382. בלתי מובן לי משום מה כותב המחבר רק כאן: נביא האל העליון, במקום הכתוב: ד' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו. אמנם ראה § 343 (פ.).  ↩

  3383. Θεσβώνη. Θεσσεβώνη. תע': Θσβών.  ↩

  3384. אליהו. והשוה מל“א י”ח א‘: לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה. אולם י"ז א’ יאמר: כי אם לפי דברי, כלו' עד שאומר במצות האל (רד"ק), ולפי זה גרס Weill: φήσαντος במקום φάναντος, או φανέντος.  ↩

  3385. י"ז ג': קדמה.  ↩

  3386. י"ז ג': ונסתרת בנחל כרית אשר על פני הירדן.  ↩

  3387. Σαρέφθα. Σαρίφθά. תע': Σαρεπτά.  ↩

  3388. הפרט הזה אינו במקרא.  ↩

  3389. י“ז ט”ו: היא והוא וביתה, אבל בפסוק י"ב: לי ולבני.  ↩

  3390. ראה נגד אפיון I 116. מננדרוס מאפסוס, הסטוריון שכתב על מלכי היונים והברברים, נשארו מספרו רק שרידים (פ.).  ↩

  3391. Βότρυς.  ↩

  3392. Αὖζα.  ↩

  3393. השוה רד“ק למל”א י“ז י”ז: יש מי שאומר שלא מת וכו' עד שחשבה אמו כי מת הוא.  ↩

  3394. הפרטים האלה אינם במקרא.  ↩

  3395. מל“א י”ח א‘: ויהי ימים רבים ודבר ה’ היה אל אליהו בשנה השלישית.  ↩

  3396. Ωβεδία. תע': Ἀβδιού. Ἀβεδιού.  ↩

  3397. י"ח ג': אשר על הבית.  ↩

  3398. ביטוי לקוח מתע‘ מל“א י”ח ה’.  ↩

  3399. Ἠλία. תע': Ἠλείού.  ↩

  3400. לפי י"ח ז' מספר זאת עובדיהו לאליהו.  ↩

  3401. י“ח י”ג: חמשים חמשים איש במערה. השוה סנהדרין ל“ט ע”ב.  ↩

  3402. י"ח ז': האתה זה אדני אליהו? אמנם כתוב לפני כן: ויכרהו ויפל על פניו.  ↩

  3403. י“ח ט”ו: חי ד' צבאות אשר עמדתי לפניו כי היום אראה אליו.  ↩

  3404. „בכעס“ לא נזכר במקרא אבל מובן מדברי אחאב.  ↩

  3405. י“ח י”ז: האתה זה עכר ישראל.  ↩

  3406. י“ח י”ט: ואת–נביאי הבעל ארבע–מאות וחמשים ונביאי האשרה ארבע מאות אכלי שלחן איזבל.  ↩

  3407. י“ח כ”א: עד–מתי אתם פסחי על–שתי הסעפים. השוה רש“י, רד”ק; רלב"ג: שתי המחשבות שאינכם מבינים להכריע.  ↩

  3408. י“ח כ”ב: ארבע מאות וחמשים איש. ובתע‘ נזכרים גם ארבע מאות נביאי האשרה כמו בפסוק י“ט. והשוה ילקוט מלכים רי”ד: נתקבצו כל אותם נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים ונביאי האשרה ארבע מאות וכו’.  ↩

  3409. י“ח כ”ו: ויקראו בשם הבעל מהבקר ועד הצהרים. ואילו פסוק כ"ט: ויתנבאו עד לעלות המנחה.  ↩

  3410. י“ח כ”ח: כמשפטם. כלו' כמשפט הצדונים.  ↩

  3411. י“ח ל‘: ויאמר אליהו לכל העם גשו אלי ויגשו כל העם אליו. והשוה ברכות ט’ ע”ב: ענני שתסיח דעתם כדי שלא יאמרו מעשה כשפים הם.  ↩

  3412. י"ח ל‘: וירפא את מזבח ד’ ההרוס.  ↩

  3413. לפי י“ח ל”ד שפכו שלש פעמים את ארבעת הכדים.  ↩

  3414. י“ח ל”ט: ויאמרו ד‘ הוא האלהים ד’ הוא האלהים. כנראה רוצה המחבר לפרש את כפל הלשון שהוא לחזק האמונה בלבם (רד"ק).  ↩

  3415. י"ח מ‘: ויאמר אליהו להם תפשו וכו’ וישחטם שם. צוה לשחטם (רד"ק).  ↩

  3416. י“ח מ”א: עלה אכל ושתה.  ↩

  3417. י“ח מ”ב: ויגהר ארצה וישם פניו בין ברכיו. השוה רד“ק: מתחילה התנפל ארצה ואח”כ ישב לו ושם פניו בין ברכיו.  ↩

  3418. י“ח מ”ד: הנה–עב קטנה ככף–איש. יוב"ע: כפיסת יד גבר. ואילו השבעים: ὡς ἲχνος ἀνδρός = ככף רגל איש.  ↩

  3419. Ἰεζάρηλα. Ἱερεζήλα. Ἱεσραήλ. תע': Ἱσραήλ. Ἱεζραέλ. Ἱεζραήλ.  ↩

  3420. לפי י“ח מ”ה התחיל הגשם לפני בוא אחאב ליזרעאל.  ↩

  3421. י“ח מ”ו: ויד ד‘ היתה אל אליהו. יוב"ע: ורוח גבורא מן קדם ד’.  ↩

  3422. י“ח מ”ו: וירץ לפני אחאב. כנראה שנה המחבר מפני כבוד הנביא, ואילו חז"ל דרשו שחלק כבוד למלכות (זבחים ק“ב ע”א).  ↩

  3423. מל“א י”ט.  ↩

  3424. י"ט א': ויגד אחאב לאיזבל.  ↩

  3425. נביאי אחאב ואיזבל.  ↩

  3426. י"ט ב': ותשלח איזבל מלאך.  ↩

  3427. י“ט ג': וירא ויקם וילך אל–נפשו. השוה רד”ק: וירא: ראה את עצמו בסכנה, והמפרשים וירא כמו ויירא לא ידעתי למה.  ↩

  3428. Βερσουβεέ. תע‘: מל“א י”ט ג’ Βηρσάβεε.  ↩

  3429. הוספת המחבר.  ↩

  3430. מל“א י”ט: תחת רתם אחד.  ↩

  3431. י"ט ה': והנה זה מלאך נוגע בו.  ↩

  3432. י"ט ח' נזכרת אכילה שניה.  ↩

  3433. י"ט ח': וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלהים חרב.  ↩

  3434. י"ט ט‘: והנה דבר ד’ אליו.  ↩

  3435. י"ט ט': מה לך פה אליהו.  ↩

  3436. המחבר כותב ὁ ὤν. ככה מתרגמים השבעים שמות ג‘ י“ד: אהיה אשר אהיה. י”ט י’: ד‘ אלהי צבאות. תע’: τῷ κυρίῳ Παντοκράτορι.  ↩

  3437. אינו במקרא.  ↩

  3438. „מחר“ לא כתוב.  ↩

  3439. י“ט י”א: לאחר הרוח רעש.  ↩

  3440. המחבר עובר על השאלה השניה: „מה לך פה אליהו“ ותשובתה.  ↩

  3441. אינו במקרא.  ↩

  3442. Ἰηοῦ. תע': Εἰού. Ἰηού.  ↩

  3443. Νεμεσαίος. Ναμεσσεί. תע': Ναμεσθεί.  ↩

  3444. Ἀζάηλος. תע': Ἁζαήλ.  ↩

  3445. Ἐισσαῖος. תע': Ἐλισσαῖε. Ἐλεισαῖε.  ↩

  3446. Ἀβέλας. תע': Ἀβελμαουλά. Ἐβελμουλά.  ↩

  3447. י“ט י”ז: והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע. והשוה רש"י: לא מצינו שהמית אלישע אלא ארבעים ושנים ילדים. אולי משום זה השמיט המחבר את השם אלישע.  ↩

  3448. Σαφάτης. תע': Σαφάθ. Σαφάτ.  ↩

  3449. לא נזכר במקרא.  ↩

  3450. מל“א כ”א. המחבר מקדים את פרשת נבות למלחמה בארם (פרק כ') כסדר הנמצא בתרגום השבעים.  ↩

  3451. כ"א א': כרם היה לנבות היזרעאלי אשר ביזרעאל אצל היכל אחאב מלך שמרון.  ↩

  3452. כ"א ב': ויהי–לי לגן–ירק.  ↩

  3453. כ“א ד': וישכב על מטתו ויסב את פניו ולא אכל לחם. אולם השוה שמ”ב כ‘ שמרוב צער לא היו מתרחצים ולא אכלו לחם: ויקם דוד מהארץ וירחץ וכו’ וישימו לו לחם ויאכל.  ↩

  3454. השוה תענית כ“ה ע”ב: שכן מצינו באחאב מלך ישראל שהתענה מתשע שעות ולמעלה, כלו' ארוחת הבוקר אכל, אבל לא את ארוחת הצהרים ואת ארוחת הערב.  ↩

  3455. בן אחי אביו של אחאב היה (סנהדרין מ“ח ע”ב).  ↩

  3456. כ“א י': והושיבו שנים אנשים. וכן פסוק י”ג. והשוה קדמונ' IV 219: אל יושם אמון בעד אחד, אלא יהיו שלשה או לכל הפחות שנים.  ↩

  3457. אינו במקרא.  ↩

  3458. כ“א ט”ז: ויקם אחאב לרדת אל כרם נבות.  ↩

  3459. מל“א כ”א כ“ז: ויהלך אט. יוב”ע: והליך יחיף.  ↩

  3460. לא נזכר במקרא.  ↩

  3461. מל"א כ‘. ע’ הערה 2 עמ' 241.  ↩

  3462. כ‘ א’: בן–הדד. ὁ τοῦ Ἀδάδου. תע': υἱός Ἀδέρ.  ↩

  3463. במקרא לא נזכר מאין היו המלכים.  ↩

  3464. הוספת המחבר.  ↩

  3465. אינו במקרא.  ↩

  3466. הוספת המחבר.  ↩

  3467. מל"א כ‘ ז’: ויקרא מלך ישראל לכל זקני הארץ. ואילו פסוק ח': ויאמרו אליו כל הזקים וכל העם.  ↩

  3468. כ‘ י’: אם ישפוק עפר שומרון לשעלים לכל העם אשר ברגלי. והשוה רד“ק: רלב”ג ומצודת דוד: אם יקח כל אחד ממנו (מלא שעלו והוא) מלא אגרופו.  ↩

  3469. כ' י“א: אל יתהלל חגר כמפתח. יוב”ע: לא ישתבח במזדרז ונחית בקרבא כגבר דנצח וסליק מנה.  ↩

  3470. כ‘ י"ב: ויאמר אל עבדיו שימו וישימו על העיר. תע’: בנו סוללות ויבנו סוללות על העיר.  ↩

  3471. אינו במקרא.  ↩

  3472. כ' י"ד רק: ויאמר מי יאסר המלחמה ויאמר אתה.  ↩

  3473. כ' ט"ו: מאתים.  ↩

  3474. כ' ט“ז: ובן הדד שותה שכור. רד”ק: שותה ומשתכר כאדם בוטח.  ↩

  3475. מל“א כ' י”ז: ויצאו נערי שרי המדינות בראשונה וישלח בן הדד ויגידו לו לאמר אנשים יצאו משמרון וכו'.  ↩

  3476. כ' ט"ו: ואחריהם פקד את כל העם כל בני ישראל שבעת אלפים.  ↩

  3477. בזת המחנה לא נזכרה במקרא.  ↩

  3478. כ‘ כ"א: ויך את הסוס ואת הרכב. תע’: ויקח את כל הסוסים והרכב.  ↩

  3479. כ‘ כ“ו: ויהי לתשובת השנה. יוב”ע והמפרשים: סוף השנה. וכן מפרשים שמ“ב י”א א’. רק רבי ישעיה דטראני מפרש שם כמו המחבר כאן: מניסן ואילך שעברו ימות הגשמים וגם התבואה מצויה בשדות למאכל הסוסים.  ↩

  3480. Ἀφεκά. כמו כן תע'.  ↩

  3481. כנראה כונתו לעמק יזרעאל. השוה גם שמ“א כ”ט א'.  ↩

  3482. מל“א כ' כ”ז: וארם מלאו את הארץ.  ↩

  3483. כ‘ כ’: ויכו איש אישו. אולם זה היה בקרב הראשון.  ↩

  3484. כ‘ ל’: וינסו הנותרים אפקה אל העיר.  ↩

  3485. כ‘ ל’: ויבוא אל העיר חדר בחדר.  ↩

  3486. כ' ל"א: כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם.  ↩

  3487. כ' ל"ג: והאנשים ינחשו וימהרו ויחלטו הממנו.  ↩

  3488. זה אינו במקרא.  ↩

  3489. מל“א כ' ל”ה: ואיש אחד מבני הנביאים. השם לא נזכר במקרא והשוה סנהדרין פ“ט ע”א: והמותר על דברי נביא כגון חבריה דמיכה וכו'.  ↩

  3490. כ' ל"ה: אמר אל רעהו, כלומר אחד מבני הנביאים.  ↩

  3491. כ' ל"ה: הכיני נא.  ↩

  3492. כ' ל"ז: ויכהו האיש הכה ופצע.  ↩

  3493. כ' ל"ח: ויתחפש באפר על עיניו.  ↩

  3494. כ' ל"ט: והנה איש סר ויבא אלי איש.  ↩

  3495. כ' ל"ט: והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול.  ↩

  3496. כ' מ"א: ויכר אותו מלך ישראל כי מהנביאים הוא. גם כאן לא נזכר השם במקרא.  ↩

  3497. כ' מ"ב: יען שלחת את איש חרמי מיד.  ↩

  3498. מאסרו של מיכיהו נזכר רק להלן כ“ב כ”ו–כ"ח.  ↩

  3499. דהי“ב י”ז א‘–ו’.  ↩

  3500. דהי“ב י”ז ב‘: אשר לכד אסא אביו. אולם המחבר כותב לפי דהי“ב י”ג י"ט: וירדף אביה אחרי ירבעם וילכד ממנו ערים וכו’.  ↩

  3501. לא נזכר במקרא. אבל השוה מל“א כ”ב מ"ג (פ.).  ↩

  3502. דהי“ב י”ז ה': ויתנו כל יהודה מנחה ליהושפט.  ↩

  3503. דהי“ב י”ז ז'–י"ט.  ↩

  3504. דהי“ב י”ז ח‘: ועמהם הלויים וכו’ ועמהם אלישמע ויהורם הכהנים.  ↩

  3505. לא נזכר במקרא.  ↩

  3506. דהי“ב י”ז י"א: גם הערביאים מביאים לו צאן אילים שבעת אלפים ושבע מאות ותישים שבעת אלפים ושבע מאות. המספר הזה חסר בתע'.  ↩

  3507. Ἐδναῖος. תע': Ἐδνάας.  ↩

  3508. Ἰωάννης. תע': Ἰωανάν. Ἰωνάν.  ↩

  3509. דהי“ב י”ז ט"ז נזכר גם עמסיה בן זכרי עם מאתים אלף גבור חיל.  ↩

  3510. דהי“ב י”ח א'.  ↩

  3511. Ὀθλία. Γοθολία. דהי“ב י”ח א' כתוב רק: ויתחתן לאחאב.  ↩

  3512. דהי“ב י”ח ב‘: וירד לקץ שנים אל אחאב לשמרון. ואילו מל“א כ”ב ב’: ויהי בשנה השלישית וירד יהושפט וכו'.  ↩

  3513. דהי“ב י”ח ב‘: ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרוב ולעם אשר עמו ויסיתהו לעלות אל רמת גלעד. והשוה חולין ד’ ע"ב: ויזבח ויסיתהו, במה הסיתו – בזביחה.  ↩

  3514. Ἀραμαθά. תע‘ למלכים: Ῥεμμάθ Γαλαάδ. תע’ לדהי"ב: Ῥαμώθ τῆς Γαλααδείτιδος.  ↩

  3515. מלך סוריה. אולם הכבוש הזה לא נזכר במקום אחר.  ↩

  3516. מל“א כ”ב ד': כמוני כמוך כעמי כעמך כסוסי כסוסיך.  ↩

  3517. אינו במקרא.  ↩

  3518. הנימוק הזה, כאילו לבו של יהושפט נקפו על הפרת השלום, אין במקרא.  ↩

  3519. מל“א כ”ב ב‘: ויהי בשנה השלישית וכו’. רש"י: ששלח את בן הדד.  ↩

  3520. מל“א כ”ב ו‘. דהי“ב י”ח ה’.  ↩

  3521. מל“א כ”ב ו‘: כארבע. דהי“ב י”ח ה’: ארבע מאות איש.  ↩

  3522. השוה סנהדרין פ“ט ע”א: כך מקובלני מבית אבי אבא סיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד. רש"י: ואלה כולם לשון אחד היו אומרים.  ↩

  3523. גם במלכים וגם בדברי הימים נאמר: נביאים. רק יוב"ע במלכים מכנה אותם „נביי שקרא“.  ↩

  3524. הוספת המחבר.  ↩

  3525. מל“א כ' מ”ב: והיתה נפשך תחת נפשו וכו'. לעיל § 392.  ↩

  3526. Μιχαίας. תע': Μειχαίας.  ↩

  3527. Ἰεμβλαῖος. תע': Ἰεμλά. Ἰεμαάς.  ↩

  3528. מל“א כ”ב ח‘, דהי“ב י”ח ז’ רק: אל יאמר המלך כן.  ↩

  3529. לא נזכר במקרא.  ↩

  3530. המחבר כותב εἰς τὰ ὄρη = אל ההרים (מל“א כ”ב י"ז). ואילו דהי“ב י”ח ט"ז: על ההרים. תע' בשניהם: ἐν τοῖς ὄρεσιν = בהרים, בין ההרים.  ↩

  3531. כדברי הירושל‘ סנהדרין י"א ז’ דף ל‘ ע"ג: את מוצא בשעה שיצאו ישראל למלחמה לא מת מכולם אלא אחאב מלך ישראל בלבד וכו’ ומה אני מקיים ועמך תחת עמו, רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי אותה הטפה שיצאה מאותו צדיק (מיכיהו) כיפרה על כל ישראל.  ↩

  3532. Σεδεκίας.  ↩

  3533. Ἀχάμων. תע': Ἀμμών. מל“א כ”ב כ"ו: אל אמון שר העיר ואל יואש בן המלך.  ↩

  3534. מל“א כ”ב ל': ויאמר מלך ישראל אל יהושפט התחפש ובא במלחמה ואתה לבש בגדיך. השבעים: ואתה לבש את בגדי.  ↩

  3535. הנמוק הזה אינו במקרא.  ↩

  3536. מל“א כ”ב ל“ב: ויזעק יהושפט. רד”ק: והכירו קולו כי יהושפט הוא.  ↩

  3537. תרגום לדהי“ב י”ח ל“ג. שוחר טוב תהלים ע”ח י"א הוצ‘ בובר עמ’ 350.  ↩

  3538. לא נזכר במקרא.  ↩

  3539. הנמוק הזה אינו במקרא. אולם השוה מועד קטן כ“ח ע”ב: ומה אחאב מלך ישראל שלא עשה אלא דבר אחד טוב דכתיב והמלך היה מעמד במרכבה נכח ארם וכו' רש"י: שלא יכשלו.  ↩

  3540. מל“א כ”ב ל“ו: ויעבר הרנה במחנה. והשוה רד”ק לשון זכר נופל על הקול כתרגומו: הכרוז. ואמר ויעבור לשון זכר והרנה לשון נקבה וכו'. והכרוז הזה עבר במחנה ישראל או בשתי המחנות.  ↩

  3541. מל“א כ”ב ל“ח: וישטף את הרכב על ברכת שמרון. כנראה שנה המחבר כדי להתאים למל”א כ“א י”ט: במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילקו הכלבים את דמך. ונבות היה ביזרעאל.  ↩

  3542. לא כתרגום יוב“ע מל”א כ“ב ל”ח: ומני זינא שטפו, כלו' כלי הזיין רחצו שם, כי אם כתרגום השבעים וכפירוש רבא: זונות ממש (סנהדרין ל“ט ע”ב).  ↩

  3543. השוה סנהדרין ל“ט ע”ב: והזונות רחצו, אמר רבי אלעזר למרק שתי חזיונות אחת של מיכיהו ואחת של אליהו וכו'.  ↩

  3544. כעין: רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה (סוכה נ“ג ע”א).  ↩