לוגו
האנוסים האחרונים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

8.10.93

באחרונה בא לידי תצלום של ספר נדיר, שחיפשתיו שנים וכבר נואשתי מהשיגו. שמו של הספר “הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה העשרים”, הוא הופיע בליסבון בשנת 1925, ומחברו הוא הד"ר שמואל שווארץ. בספר הקטן התפרסם הגילוי המרעיש שגילה מחברו – האנוסים, הם “הנוצרים החדשים”, השומרים בדבקות במאה העשרים על יהדותם החשאית, מקפידים להיראות כלפי חוץ כנוצרים, כאילו לא עברו כחמש מאות שנה מאז אולצו להתנצר.

ספרו של שווארץ הוזכר בחיבורים שונים על אנוסי פורטוגל, דוגמת החיבור של יוסף חיים ירושלמי, והוא מוזכר גם בספרו הקלאסי של ססיל רות “תולדות האנוסים”, שהופיע בשנת 1932. במהדורה הצרפתית המצויה בידי (1990) הוא מסתיים בפרק “האנוסים בימינו”. התענגתי על הספר המקורי, ולוא בתצלום שהתקין לי ידיד, ומצאתי בו הרבה יותר מאשר הנושא המרתק כשלעצמו שהוא עוסק בו. בעת הקריאה בספרון חשתי בראשונה בנוכחות, ולוא ערטילאית, של שמואל שווארץ עצמו, בבחינת “הסגנון הוא האדם”.

אישיותו של הד"ר שמואל שווארץ לכדה את דמיוני מאז ביקרתי בבית הכנסת בעיר טומר שבמרכז פורטוגל, ובבית הנכות הקטן, הקרוי על שם שווארץ, הצמוד לבית הכנסת העתיק הזה. שווארץ קנה אותו ויזם את שיקומו, ואף כתב מונוגרפיה על קורותיו (1943). בדפי ההסבר הצנועים, שכמוהם כקטלוג קטן של מוזיאון זה, המוקדש לתולדות היהודים בפורטוגל, מסופר כי שווארץ הוא שגאל את בית הכנסת משיממונו ויזם את הקמת המוזיאון.נדמה ששם גם נמסר על מותו לפני שנים לא רבות. שיקומו, ואף כתב מונוגרפיה על קורותיו (1943). בדפי ההסבר הצנועים, שכמוהם כקטלוג קטן של מוזיאון זה, המוקדש לתולדות היהודים בפורטוגל, מסופר כי שווארץ הוא שגאל את בית הכנסת משיממונו ויזם את הקמת המוזיאון. נדמה ששם גם נמסר על מותו לפני שנים לא רבות. לימים, מתוך ספריהם של רות וירושלמי וספרי זיכרונות שונים, נודעו לי עוד פרטים עליו.

ידידתי, הד“ר דפנה אלון מירושלים, הקדישה לא כבר לשמואל שווארץ עמוד יפה ובו קטע שתירגמה מתוך המונוגרפיה על בית הכנסת בטומר. זה כלול בזיכרונות שכתבה על כמה פרקים בחייה (לפנים היתה אשת דיפלומט ישראלי בפורטוגל). הד”ר אלון הואילה לשלוח לי פרקי זיכרונות בדפי מכונת־כתיבה. כמה מן הפרטים במקורות השונים הללו סותרים זה את זה והנעלם בחייו של שווארץ רב לדידי על הגלוי. עם זאת, כבר מצטיירת בעיני דמותו של איש זה היוצא דופן, מאותם חובבים שהמחקר חב להם לפעמים הרבה יותר מאשר להיסטוריונים מקצועיים.

שמואל שווארץ היה יליד העיר הפולנית לודז' (יליד שנת 1894 או 11895). הוא היה בן למשפחה יהודית עשירה שאיפשרה לו ללמוד בשווייץ. סביב לשנת 1912 למד בפוליטכניון בציריך מקצוע נדיר למדי ליהודים באותה עת: הנדסת מכרות. חברו הפולני באותן שנים, המסאי יז’י סטמפופסקי, שלמד גם הוא בשווייץ, הזכיר לימים בזיכרונותיו את “שווארץ, היהודי המבריק”, שגילה בשווייץ את החלום על בניין מולדת יהודית חדשה בארץ ישראל ונעשה ציוני נלהב, “אף על פי שקודם לכן היה פטריוט פולני נלהב לא פחות וחלם יחד עמנו על המדינה הפולנית העתידית”.

כך או כך, בשנת 1914, ויש טוענים 1915, התגלגל איכשהו שמואל שווארץ, כבר כמהנדס מדופלם, לליסבון. עם פרוץ המלחמה העדיף ככל הנראה להישאר בארץ הרחוקה משדות הקרב. עד מהרה, כך נדמה, גמר בדעתו לשבת דרך קבע בפורטוגל ודומה שנעשה פטריוט נלהב של המדינה האטלנטית הקטנה, שכמעט לא היו בה יהודים, לפחות לא יהודים גלויים.

הוא עשה חיל בעבודתו ואף היה לעשיר גדול. בתפקידו כמהנדס מטעם חברה מסחרית כלשהי, בשנים הראשונות, עבר במסעותיו את פורטוגל כולה. עם זאת, נראה שההיסטוריה היהודית והגורל היהודי הוסיפו לעניין אותו. לאחר שלוש שנים כבר ידע היטב פורטוגלית, שנוספה לשש או שבע השפות ששלט בהן, בתוכן עברית שהיטיב לדעת. בשנת 1917 מתחילה ההרפתקה שלו, העתידה להנחיל לו את מקומו כמגלה “האנוסים האחרונים על אדמת חצי־האי האיברי”, ועליה הוא מספר בספרו על “הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה העשרים”. במארס אותה השנה הוא עובד בחבל ביירה תחתית, בצפון מזרח פורטוגל, בקרבת הגבול הספרדי. בעיר בלמונטה הוא מספר לאחד מבני המקום על כוונתו לפגוש אדם מסוים לצורכי עסקיו, ואיש שיחו מזהיר אותו לבל ייפגש אתו מפני ש“הוא יהודי”.

האזהרה מעוררת בשווארץ התלהבות ופליאה, אף שידוע לו כי ייתכן שהאיש שהזהירו התכוון בפשטות שאותו אדם אינו הגון, ובמובן זה הוא “ז’ודיאו” (יהודי). בכל זאת, כמה סימנים קודמים הביאוהו לידי הסברה שאמנם המדובר ביהודים החיים באזור זה ומעלימים את דתם.

אז מתחילים מסעותיו של שמואל שווארץ על פני צפון פורטוגל, בחבלי ביירה התחתית, טראס אוס מונטס, ולבסוף, בעיקר בעיר בלמונטה, הידועה כ“עיר יהודית”. לא בלי קושי הוא מתוודע לרשת האנוסים הנרחבת למדי, החיה עדיין בתנאי מחתרת, בעשור השני והשלישי של המאה העשרים. בקושי מצליח “שמואל הפולני” (כך הוא מכונה לרוב) לעורר עליו את אמונם של האנוסים (“הנוצרים החדשים” לפי המינוח ההיסטורי). הוא אומר תפילה בעברית. הקשישה היהודייה שהתוודע אליה אינה יודעת אותה. רק כשהוא אומר את המלה “אדוני”, משכנעת האישה שהוא “משלנו”. הוא יודע את שם האל שלנו", היא אומרת לבני משפחתה.

זיק ההיסטוריון ניצת בלבו של שווארץ. הוא מבקש להבין כיצד קרה שעוד בזמן הזה מתקיימים האנוסים האלה, משמרים את המנהגים העתיקים בלב המאה העשרים ומעל לכל, ממשיכים במנטליות של אבותיהם שמלפני ארבע מאות שנים ויותר. קודם כל הוא נוכח לדעת כי גבולות הקהילה, או הרשת, מטושטשים למדי. על רבים אומרים שהם “ז’ודיאו”, אך אין פירוש הדבר בהכרח שהמסומנים בשם הזה, שם גנאי מקובל, הם אכן בני האנוסים. האנוסים עצמם מזהים אלה את אלה על פי ידיעת השם הסודי של האל (“אדוני”) ושמירת מנהגים מסוימים – בהחלט לא כל מנהגי היהדות. אך המסורות השונות הללו נפוצות למדי, ויש אף נוצרים ששומרים עליהן.

בהקשר זה מזכיר ירושלמי את אמרתו של הישועי אנטוניו ויירה, הסופר הפורטוגלי הגדול בן המאה ה־17 שטען בשעתו במכתב למלך פורטוגל כי בחוץ לארץ “הפורטוגלים כולם ידועים כיהודים, עד ששני השמות האלה נעשו נרדפים”.

מן הראוי אולי להזכיר כאן כי גורלם של אנוסי פורטוגל היה שונה מעיקרו מגורל האנוסים הספרדים, שמוקדש להם מחקר כה רב בשנים האחרונות ובכלל. העיסוק באנוסי פורטוגל מועט יחסית, אף שעוד בשנות השלושים הקדיש להם נחום סלושץ ספר מחקר, ובימינו כתבו עליהם ועל גלגוליהם חוקרים מצוינים כיוסף קפלן וכחיים יוסף ירושלמי, לצד ההיסטוריון הפורטוגלי סאראיווה.

אך המחקר באנוסי פורטוגל מתרכז בקהילת האנוסים הפורטוגלים באמשטרדם, היכולה להשתבח בשמו של שפינוזה. ירמיהו יובל ביקש בספרו על שפינוזה (“אנוס התבונה”) לתאר את המנטליות של שפינוזה כמנטליות אנוסית במהותה, שהיא אשר איפשרה לו לחרוג מן הדת היהודית והדת הנוצרית גם יחד.

יהודי ספרד הנרדפים והמגורשים מצאו בפורטוגל מקלט מפוקפק. המלך ז’ואו השני הסכים לקבל את מגורשי ספרד תמורת תשלום גבוה, לזמן מוגבל בלבד. האיבה ליהודים גברה עם הגידול המאסיווי של הקהילה, עקב הצטרפותם של מגורשי ספרד. המלך שבא אחרי ז’ואו, מנואל הראשון, מן הגדולים שבמלכי פורטוגל, שינה כמה פעמים את יחסו ליהודים, ולבסוף ציווה על כולם להתנצר, בלי להשאיר בידם את ברירת הגירוש, כדרך שנהגו בהם בספרד.

כך קרה שיהודי פורטוגל נעשו כולם “נוצרים חדשים”, באותו זמן ובאותם תנאים, בלי שיהיה להם מפלט מן המצב האנוסי. בשנת 1580 צורפה פורטוגל למלכות ספרד, האינקוויזיציה הפורטוגלית החלה לפעול בה בכוונה יתרה, והנוצרים החדשים שביקשו לקיים את דתם הישנה – ונראה שרבים ביקשו – נדרשו לדרכי חשאיות מיוחדות וקיצוניות.

שווארץ מתאר את יהדותם של “הנוצרים החדשים” שנתקל בהם והוא מבחין יפה בבדילותה. “הנוצרים החדשים” הללו אינם שומרים את השבת ואף לא את שאר חגי ישראל. החג היחיד הנשמר בקפידה הוא יום הכיפורים, ובו הם נוהגים לצום. אך הם צמים גם בכמה ימים אחרים, שבהם אין יהודים נוהגים לצום. האם זו זהירות מיוחדת, מחשש להחמיץ את הצומות המצווים? תוהה שווארץ. מן היהודים הנסתרים הללו הוא שומע גם קטעי תפילה שלהם, שמעט מאוד מתפילות ישראל שמור בהם, ובכל זאת חוזר בהם שמו של “אדוני”. אכן, יהדותם של “הנוצרים החדשים” היא דת חדשה, יהדות שעברה גלגול, ומשולבות בה לרוב גם אמונות נוצריות.

אחרי הגילויים של שווארץ נמשכה פרשת הגילוי של “הנוצרים החדשים” הפורטוגלים. יתר על כן: קם לעדה מנהיג שהחליט להוציא לאור את היהדות הנסתרת של אחיו, ולשים בכך קץ לחשאיותה של יהדות זו (ובעצם לעיקר ייחודה של יהדות בדלה זו). בארוס באסטו, איש העיר פורטו, החל להוציא לאור עיתון המיועד לאנוסים, וקראו בשם העברי “הלפיד”, אף שהעיתון היה כתוב פורטוגלית. הוצאתו הלא־סדירה נמשכה כעשר שנים, והתפרסמו בו חומרים רבים שנועדו להחזיר לאנוסים את גאוותם היהודית, ולהעמידם על הישגי התרבות היהודית במשך המאות. פורסמו שם שירים של היינריך היינה לצד מחקרים על תולדות היהדות האיברית.

בשנות החמישים חזרו חוקרים ואמנים להתעניין באנוסים האחרונים, או ביהודי החבלים הצפוניים של פורטוגל. הישראלי אינאציו שטיינהארדט ביקר באזור וקשר גם הוא קשר עם האנוסים. על קשריו עמם פירסם מאמר בעיתון “הארץ” בשנות הששים. אלה לא היו קשרים קלים, כמו שלא היו קלים לשווארץ, ארבעים שנה קודם לכן. גם בתקופה זו, כמעט בימינו, לא נעלמה כליל המנטליות האנוסית, שעיצבוה מאות אחדות של רדיפות.

פרדריק ברנר, שעשה סרט תיעודי שלא הצלחתי לראותו עד כה, ושמו “אנוסי פורטוגל האחרונים”, צילם כשלושים תצלומים של בני העדה ההולכת ומצטמצמת, והם התפרסמו, בלוויית הטקסטים של התפילות שאסף אינאציו שטיינהארדט ומסת מבוא של ירושלמי, באלבום הדור שכותרתו marranes בהוצאה הצרפתית “לה דיפראנס” (1992). בעת עיון באלבום התצלומים הזה לא יכולתי שלא לחשוב על אלבום דומה שראיתי לפני כמה שנים, והוא אלבום תצלומים של יהודי פולין האחרונים, שהופיע בווארשה כלוואי לתערוכה בנושא זה שהתקיימה שם. ושוב חזרו המחשבות אל אותו איש מופלא, הד"ר שמואל שווארץ, שבגורלו ובמחקריו חיבר בין העולמות הרחוקים הללו של היהדות.




  1. במקור כתוב 1984, 1985,.– תאריך לידה: 12 בפברואר 1880, זגייז', פולין תאריך / מקום פטירה: 10 ביוני 1953 –נלקח מויקיפדיה – הערת פב"י  ↩