ועכשיו רבותי, לכבוד יום־טוב ראשון למאי של הגלות הסוציאליסטית בארצנו, רוצה אני לפתח את שעורי הפעם, נחשו־נא במה? – דוקא בענין הקונסול של מוסוליני בעירנו.
כשהחזיר קיש את בקורו הרשמי לקונסול האיטלקי החדש, אמר לו זה האחרון בין שאר הדברים, כידוע, שעיני כל העולם התרבותי נשואות כעת לשלשה נסיונות גדולים: לפאשיזמוס באיטליה, לבולשיבזמוס ברוסיה ולציוניות בא"י…
איני יודע מה ענה לו קיש על זה ואולם אני ר' עזמות הייתי עונה לו מיד כי שלשת הנסיונות האלה בודאי יצליחו כלם רק בשנוי מקום בלבד: הפאשיזמוס ב–רוסיה, הבולשביזמוס בא"י והציוניות באיטליה…
ועוד זאת הייתי אומר לו ששכח את הנסיון הרביעי הגדול, שעיני כל ישראל ובני־דודנו נשואות אליו עכשיו: קונסול “אנטי־ציוני” בביתנו הלאומי!
אבל, כאשר אחזה לי אני – גם הנסיון הקשה הזה יצליח אי“ה. והא ראיה: בשבוע זה הודה והתוודה, שהוא טעה בחשבונו. מתחלה חשב והאמין כי א”י היא מדינה קטולית וירושתם של בני עשו ובני ישמעאל ועכשיו שקרבהו המקום אלינו הוא רואה “פתאום” כי ישנם ב“ה ישראל בארצנו. ולא עוד אלא, שאם יש ברצונו של אדם אירופי ותרבותי, כך הגיד בעצמו – למצא כאן איזו חברה הגונה ואדם מן הישוב, שאפשר לשוחח ולבלות עמו קצת, צריך לפנות ל–אנ”ש! (הן מטעם זה אובה אני תמיד לנסע ברכבת רק במחלקה השלישית מחמת ששם אפשר למצא אדם הגון…) והאדריסה הנכונה לקצת תרבות בעירנו, כגון אופירה ומוסיקה של ורדי, פוצ’יני, פגניני ומרניני (לא זה שאתם חושבים!) היא אצל – אחב“י. גם ה”פריסה" – וזהו העיקר! – היא בידי היהודים. ומסתמא ידוע לקונסול הפשסטי שלנו כי הלוחם הכי־כביר למוסוליני בארצנו הוא ג“כ יהודי “לטיני”, ויש בעירנו אפילו בית־חרשת יהודי של מקרוני – זה המאכל הלאומי האיטלקי. ואלולי דמסתפיני הייתי אומר, כי ידידנו הורציא פדרצי יהי שייך בקרוב בימינו לפדרציה הציונית שלנו. וראיה לדבר שהבטיח לתת ויזות חנם לחברי הועד־הפועל של הציונים בלונדון ובקרוב בימינו ישלח גם את צעירינו ל”השתלם" בבתי־מדרשות של רומי ויתמך אי“ה גם באופירה העברית שלנו. וסברא חזקה היא שהחליט לחלק חנם אין כסף מקרוני בגבינה מתוצרת־הארץ למחוסרי־עבודה בעירנו לכבוד חג־השבועות הבעל”ט. ותדאו, רבותי, כי “הגוי” הזה עוד ידבר אצלנו גם לשון הקדש יותר משלום אש וכבר למד להגיד “שלום!” לא במבטא האשכנזי – לקיים מה שנאמר: מתוך שלא לשמה בא לשמה.
ויהי רצון שה“פלירט” הזה של הקונסול עמנו יהיה לא רק ב“ירח הדבש” אלא פלירט של קימא ולא תשלט חלילה עינא בישא מהסיטרא־אחרא ר"ל…
* * *
ורואה אני בכם, תלמידי הימניים והשמאליים, שרוצים אתם בכ“ז לשמע מפי מורכם ורבכם מה היה ב”פערווי מאי" בעירנו וביחוד על “עשר מכות” שלקו מופסינו ביום הדין.
ובאמת – לא היה כלום! לא לבשתי הפעם, עפ“י רמז מגבוה, את הסמוקינג האדום שלי וראיתי את חונה’לה שלי מק”ק צפת בלא סרט אדום תקוע לקפוטה־של־שבת שלו, כמנהגו בכל שנה, ובכלל זה הלעיטונו השתא מן האדום האדום הזה, מחמת שירושלם עיה"ק היא עודנה, כנראה, ריאקציונרית ובורגנית ולא זכתה לקבל תורת מרכס כמו בתל־אביוב… נדחקתי עם תלמידי בין הקהל על יד ראי־נע “ציון” כדי לשמע את דרשות המגידים והמטיפים מסיטרא־דשמאל, שעמדו על הדכן ודברו מענינא־דיומא רק כדי לצאת ידי חובתם ושלא תשתכח חלילה תורה מישראל.
ופועלינו בירושלים מוסיפים מן החול אל הקדש, ועוד בערב יו“ט במוצש”ק מיד אחר הבדלה, עברתי ברחוב יפו למול בית־הפועלים וראיתי אור גדול וה“חברה” מרימים רגלים והקולות עד לב השמש ורוקדים ‘הורה’ זכר ונקבה כמו שנאמר, וירעשו אמות הספים ממש. ושם על יד ה“שמחה” הזאת, בצריף של ה Y.M.C.A. היה נשף־נגינה וגם “הזקן” של ההר וגדולי הקצינים מבני עשרת־השבטים היו בין הבאים. ומתוך המהומה של בית־הפועלים לא שמעו את הרעש של המנגנים בצריף, והקולות “אל־יבנה, האק־א־טשיינעק!” בוקעים ועולים דרך החלונות הפתוחים לרוחה, למען ידעו גם עשרת־השבטים שלנו ויטעמו קצת טעם “פעריווי מאי” וישאר להם לזכרון מביתנו הלאומי לפני נסעם לחפשתם לונדונה…
* * *
ואולם פטור בלא כלום – אי־אפשר. המופסים שלנו – למה נבחר? – אינם עושים חלילה את מלאכתם כאן רמיה וממלאים את רצון שולחיהם במוסקבה באמונה שלמה וכל מו“פס, שלא טעם טעם מלקות ב”פעריווי מאי" ולא צעק פעם אחת, לרבות הנשים והילדות שבהם: “הלאה האימפריאליזם היהודי והאנגלי גם יחד!” לא יצא ידי חובתם כלפי נותני לחמם הן מחויבים הם להראות “חתיכת עבודה”, שאלמלא כך היה צפויים הם חלילה לקבל פטורין משם ונוספו גם הם על מחוסרי עבודה בעירנו. וכי מה לא עושה יהודי ומכש“כ מו”פס בשביל פרנסה?
וגם המשטרה שלנו שתחיה גם היא ממחוסרי־העבודה בעירנו בכל ימות השנה והשתדלה הפעם להראות גם היא “חתיכת עבודה” ועד כמה הם נחוצים בביתנו הלאומי. (אגב, יכול אני לבשר להם כי בקרוב תהיה להם עבודה תמידית עם צאת הזבובים בימות הקיץ…) ולו ראיתם, רבותי, את הטררם הגדול שעשו שוטריא ביחוד מבני־דודנו ביום ההוא. ר' דובצה בעל־גוף שיחיה הלך עם המנין שלו במזרח, ר' דג־מלוח התפלל עם ה“קלייזיל” שלו במערב, ר' אברהמ’יל דבי־קושטא עם בני־דודנו היה באמצע והלולב־הארוך מבני עשרת־השבטים על כלם.
ובשעה שראיתי את השוטרים הממלאים את רחוב יפו, מי ברכב ומי ברגל, מי “בטרומביל” ומי בגבורת־הסוס, שהם מסתערים כלם על המופ“סים ועל אחב”י חשבתי בלבי: ראו מה בין בני לבן חמי!
בנבי־מוסה שלהם שמענו באזנינו את בני־דודנו מקרית־ארבע, שרכבו זה על גבי זה ובעידן דריתחא היו מתרי־זין כלפי מעלה וצועקים בפרוש: “הלאה עשרת־השבטים!” וכיוצא בזה, ור' אברהמ’ל דנן וכל דכוותה עמדו בדחילו ורחימו ושמעו את ה“ברכות” ולא נעו ולא זעו, ר' סנדר שיחיה ישב על סוסו וחייך את חיוכו האנגלי (סמייל בלע"ז) והשוטרים האנגלים לא הרימו יד ורגל אלא שאמרו להם לבני־דודנו" “ג־און!” (go one) הן אצלם כלם “גאונים” – ואין פוצה פה ומצפצף. וכאן ב“נבי־מוסה” שלנו כשילדים אחדים, איזה “חדר־יונגליך” (אוולאד בלע"ז), הרימו ברחוב יפו איזה סמרטוט אדום ומופסית קטנה, שלא הגיעה כמעט לפרקה, עמדה ופתחה בישרת ה“אינטרנציונל” וחברת קונדסים מבתי־אולפנא צעקו אחריהם “הוררא!” – מיד נתבהלו שוטרינו מבני דודנו כתרנגלי־הודו בפני דבר אדום וכל המשטרה רדפה אחריהם וכבדו אותם במקלותיהם, כדבעי למיהוי. ומכיון שניתנה רשות למשחית שוב אינה מבחינה בין מופ“ס לסתם יהודי סקרן או עובר אורח, ומובן מאליו שישנם ב”ה אבנים ברחובותינו שדרכן להתרומם ולעוף על הראשים, מדה כנגד מדה…
הוא אשר אמרתי: אם “הרבי” אינו כאן כבודו כאן ואפילו הוא באיי הים והמכוניות המשורינות נשארו, אותו עזבו ואת תורתו שמרו… וכל כך למה? – כדי להרבות הכנסות הדאר ע“י מברקים לעתוני ידידינו בלונדון וברומי. והלואי, שהיו נחמדים כ”כ למצא את שודדינו בדרך ראמאללאה כשם שהם מזדרזים לדבר מצוה אצל אחב"י בראשון למאי זה.
איך אמר המשורר היינה? –
Ach! Wie schlecht geschuetzt bist du, Israel
אגב, בשעת המהומה ברחובות נגש אלי יהודי זקן ושאל ממני:
– “האי מאי?”
ועניתי לו בניחותא: “האי מאי” כלומר הראשון למאי, והבין…"
* * *
וכי תשאלו, רבותי – והרי מי כמוכם אוהבים לשאל ולהקשות קושיות? – למה לא נדרש ג’מאל חוסייני להזמנת המושל ולא הלך אל ההר כשאר חברי העיריה, כידוע? – לא חלילה מפני שמירת השבת שלו, אדרבה, חושב אני כי לו קבל הזמנה מאת איזה נורטקליף או אוהב־ישראל אחר כדי לאכל קורצא עלינו, היה בודאי מחלל גם שבת־שבתון שלו לשם מצוה זו, אלא מאי? – מפני דרך־ארץ… וצריך אני להודות הפעם שהצדק עמו והלכה כמותו.
שערו בנפשכם: רצה המושל לברך את חברי הועד של העיריה, נבחרי כלל ישראל ושכניהם, מה עשה? הלך והזמין אותם לביתו. למה הדבר דומה? ליהודי חשוב ובעל־בית רחב שהזמין אליו את החתן־וכלה כדי לברכם בברכת “מזל טוב” כנוהג שבעולם יהודי הגון היודע פרק בהלכות דרך ארץ לובש את הקפוטא דשבתא שלו ומטריח את עצמו ללכת למי שהשמחה במעונו כדי לברך את הזוג הצעיר בקשר של קימא, ואגב הוא מביא להם גם “מתנת דרשה”, כאורח גובראין יהודאין. אלא, שבעונותינו הרבים, בביתנו הלאומי הכל להיפך ו“נייטיבס” – שאני!…
* * *
ועד שאגודת הסופרים תוציא לפעל את החלטתה בדבר “הירחון” ותחליט לחלק את הכבודים של העורכים, כנהוג, קפץ המאירי שלנו והוציא את ירחונו “המחר”. כנראה שההוה שלו הוא כבר בטוח ומסודר כל צרכו ועכשיו עליו לדאג רק ליום מחר. המאירי שלנו הוא לא רק משורר ופייטן בחסד־עליון אלא גם אופטומיסטן גדול, שהעיז לקבע מחיר לעתונו לשנה אחת.
יהי רצון, שה“מחר” שלו יהיה לא רק ב“ח” אלא – וזהו העיקר! – גם ב“כ” וירבו הקונים ולא יהיה סופו של “המחר” הזה “כאתמול” בעתון הת"א ההגון…
ומכיון שאנו מדברים ב“מחר” וב“אתמול” נימא מילתא גם בדאר היום.
אין מה לדבר, רבותי! עכשיו צלצלה שעתו של העתון הזה וסכנה גדולה – אל אפתח פה לשטן! – מרחפת עליו להסגר ר“ל, ולא חלילה ממני ה”בלבולים" שבאו באותו־דבר, אלא שהרעה נזקפת לו דוקא מן ה“פה”, מאותו יהודי גזלן שהלך והחזיר בלא רחמים את הגליון למערכת, אך ורק מפני הד"ר הריביזיוניסט שלנו שיצרו תקף עליו להתארס דוקא בלטינית ופרסם מודעה של ארושיו באותיות של בן־אבי…
ואולם את הנעשה אין להשיב ומסתמא נגזר כך מן השמים אבל שאלה אחת קטנה שואל אני מאת היהודי ר' צלנט (טעות הבחור־הזעצצער): מילא, כל ששת ימי המעשה יכול עוד יהודי שכמותו לחיות בלא עתון או להסתפק באיזה עתון אחר, אבל מה יעשה בשבת־קדש בלי ה“עזמות?” הן הוא חסיד גדול ונלהב של “ענג שבת” זה? אולי יקראהו בצינעא ככל משכילי־הדור במקומו?…
ואגב, משבח אני את העתון ההגון בת"א על הקדמה הגדולה שלו בעניני “ביזנס”, שהלך ופרסם את מכתבו של היהודי המפורסם מבית הכרם בעתונו, כראוי באמת לחנות הגונה ומתחרה…
הוי, הפרנסה המרה!
– – – – – – – –
ומה שיש בעתון ההגון בת"א יש גם בשוק התרנגלים שבמחנה יהודה והא ראיה: המכתב דלקמן שקבלתי בשבוע זה מאת תלמידי משכונת הבוכרים, עד ראיה, ושהנני מוסרו לכם ככתבו וכלשונו ממש:
היום יום ב' אייר תרפ"ז.
לכבוד מורי ורבי עזמות נ"י
לא נעלם מעיני מעלתו, שבמחנה יהודה בשוק מוכרי הירקות ישנן שתי חנויות של שוחטי עופות זה בצד זה – אחד אשכנזי ואחד ספרדי – “פריינק” בלע"ז.
היום בבקר הלכה אשה אשכנזית לשוק הנ“ל וקנתה תרנגלת אחת בשבעה עשר גרוש ושלמה חצי גרוש דמי שחיטה לאחד השוחטים ועוד חצי גרוש דמי מריטת הנוצות, בס”ה 18 גרוש. פתאם נגש אליה יהודי אשכנזי אחד ושאל מאת האשה: “מי שחט את התרנגלת שלך?” והאשה הורתה באצבעה על השוחט הספרדי… מיד נרתע לאחוריו והתחיל צועק לאשה: איך שחטה את התרנגלת אצל ספרדי – פריינק, אסור, טרף! אסור גמור לאשכנזי לאכל משחיטתם של הספרדים, האשה האומללה התחילה לילל ולבכות על התרנגלת השמנה שנטרפה בעוון השחיטה הספרדית ושהיא מוכרחה למכרה לגוי. מיד נאספו יהודים אשכנזים וספרדים, והתחילו מדיינים ורבים ביניהם ושתי הכתות עמדו והתווכחו על ההבדל שבין ספרדים ואשכנזים ואגב כבדו זא“ז בחרפות וגדופים (כמו במלך הקבצנים). בינתים נגש יהודי אחד אל האשה וקנה מאתה את התרנגלת העלובה בעשרה גרוש, ז”א בהפסד של 8 גרושים טבין ותקילין, האשה התמימה הפסידה שמונה גרושים אך ורק מפני שחיטת הספרדים.
ובכן, יבוא מר עזמות וישפט: עד מתי לא תוסר החרפה הזאת מעלינו?
מאת תלמידך המצפה לאמרי פיך
ב.צ.ש.
אמר עזמות: הכל שוחטין ושחיטתן כשרה ואפילו ספרדי במחנה יהודה, אלא ש“ההתחרות” אינה כשרה, ולאחר שחקרתי ודרשתי בענין זה כדרכי בקדש, נודע לי כי השוחט הספרדי הוזיל את מחיר השחיטה לחצי גרוש לשם פרנסה ומיד התחילו נוהרים אליו כל התרנגלות לשחיטה. מה עשה האשכנזי? – נפל על המצאה “הגונה” ואחדים מבני עדתו הכריזו על שחיטת החנות השניה שהיא “טרפה” ואסור לפנות אליה…
עזמות