לנתן אלתרמן

בּוֹא נִסַּע מִכָּאן לַדְּרָכִים הַגְּדוֹלוֹת

וְיַצְלִיפוּ אוֹרוֹת וּגְשָׁמִים עַל פָּנֵינוּ,

שָׁם נָעוֹת עַל הָרֹאשׁ עֲרִישׂוֹת כְּחֻלּוֹת,

שָׁם נוֹלַדְנוּ אֵי פַּעַם שְׁנֵינוּ.

וְנֵצֵא לְבָרֵךְ אֶת כָּרֵי הַמִּרְעֶה

וּנְלַטֵּף אֶת גַּבֵּי הַסּוּסִים בְּיָדֵינוּ –

וְנֵרֵד אֶל הַפֶּלֶג בַּגַּי וְנִרְאֶה

כִּי כָּכָה דּוֹמִים מַרְאֵינוּ.

וְאוּלַי אָז נִצְחַק וְנִפְרֹץ אֶל הַבָּר

וְנִקְטֹף שׁוֹשַׁנִּים שֶׁיַּבְשִׁילוּ אֵלֵינוּ

וְיַחְדָּו נְלַקֵּט אֶת פִּרְחֵי הָעִנְבָּר

לְזֵר אֶחָד לְאִמֵּנוּ.