לאלכסנדר זייד

זֵר עַל קִבְרוֹ שֶׁל אֶחָד שֶׁאָהַב

לְחוֹנֵן רְגָבִים בְּאַדְמַת אֲבוֹתָיו

שֶׁיָּצָא מִבֵּיתוֹ וּבַחשֶׁךְ הָלַךְ

לְבַקֵּשׁ אֶת הַשֶּׁקֶט הַטּוֹב, הַמְבֹרָךְ –

וְלִמְצֹא בִּשְׂדוֹתָיו הַנָּתִיב הַנֶּעֱלָם

לְהָאִיר אֶת קַרְקַע הָעוֹלָם.

זֵר עַל קִבְרוֹ הֶחָצוּב בֶּהָרִים,

שֶׁנִּסְתַּם, שֶׁרֻפַּד אַהֲבַת גִּבּוֹרִים,

שֶׁהֻצַּב מְבֹעָר בְּחֶשְׁכַת הַלֵּילוֹת,

נֶאְפַּד לֶהָבָה וְיוֹקֵד עֲלִילוֹת

כְּמָעֹז מוּל מִדְבָּר, מוּל אֵיבָה וּמוּל קְרָב

לְרִגְבֵי אַדְמָתוֹ שֶׁעָלָיו.

זֵר עַל קִבְרוֹ הֶעָצוּב, הֶעָמֹק,

שֶׁל אֶחָד מְקֻדָּשׁ וְתָמִים כְּתִינוֹק,

שֶׁדָּלַק אֶת חַיָּיו כִּדְלֵקַת רְגָבִים,

שֶׁצִּוָּה עֲלֵיהֶם אֶת בָּנָיו הַטּוֹבִים –

וְיָצָא לִקְרָאתָם מְלֻבְלָב וּמוּאָר

וְשׁוּב לְבֵיתוֹ לֹא חָזַר…