לכאב ולזעזוע שבעקבות רצח רבין נכרכה בלבם של ישראלים רבים – אך ברור שלא בלב כולם – טירדה מיוחדת, שיש הנוטים להרחיק לכת ולהגדירה כרציחתו השנייה של ראש הממשלה. הכוונה לשיכחתו או השכחתו של הרצח הזה, שיכחה מכיוונים שונים, כמעט כל הכיוונים, עד שכיום נראה האירוע הבסיסי הזה של תולדות מדינת ישראל – ייתכן שהוא יתגלה כאחד משני האירועים הקובעים, בצד הקמת המדינה עצמה – כשייך להיסטוריה עתיקה, היסטוריה המביישת את כל הצדדים וממילא נוחה להרחקה.
הטירדה הזאת, הקושי להשלים עם השערורייה האיומה של ההשכחה, שנדמה כי בחציה היא מכוונת אי־משם ובחציה נובעת מבפנים, מצורך, הביא את דוד מושביץ', שאחרי הרצח הקים את עמותת “לא לשכוח”, ליזום את עשייתו של סרט יוצא דופן, שהותקן ברוב עמל ובקפידה בידי מיכאל קרפין (תסריט ובימוי) וצוות עוזרים. כמחצית מן הסרט המקורי הוקרנה במסגרת התוכנית “עובדה” (ערוץ 2, יום שלישי, שעה 21:15). ב“עובדה” צורף לסרט דיון באולפן, שהתבסס תחילה על דו־שיח בין מיכאל קרפין לח“כ עוזי לנדאו ואחר כך של הצמד האנטיתטי הבא, הד”ר יעל תמיר וח"כ בני אלון. בווריאציות כאלה ואחרות חזרו שני הצמדים על עיקרי הוויכוח שעורר הסרט.
קרפין הזדהה בעליל עם טירדת המפיק, וכמוהו, יש לשער, עוזריו, כולם, חוששני, מאותה מחצית האוכלוסייה שזועזעה מן הרצח השני, המטפורי, מכיוון שכאבה לעומק את הרצח הפיסי עצמו (אין ספק שגם המחצית האחרת כאבה בחלקה את הרצח, אך נדמה שעד מהרה נמצאה לה לפחות נחמה פורתא בתוצאות הבחירות, ואלה נראו לה אולי כמצדיקות במידת־מה את הקורבן שגם היא, המחצית הזאת, הקריבה).
קרפין סיפר בערב הבכורה שהוא הציע לסרט כותרת שונה מזאת, המגושמת משהו, המופיע כיום בראשו. הצעתו – “מי רצח את יצחק רבין” – לא התקבלה. אפשר להבין מדוע: כותרת כזאת היתה מכַונת מראש, מוקדם מדי, לכך שלא יגאל עמיר, כביכול, ועל כל פנים לא הוא לבדו, הוא שרצח את ראש הממשלה. עם זאת ברור שזאת התזה הלא־חדשה של הסרט.
קרפין בונה סכימה של פעולה מתואמת של הימין החרדי־הלאומי – “חרדלים” מכונים אנשיו בעגה הרווחת לאחרונה, נאמר באיזה מקום בסרט – שכוּונה לרציחת ראש הממשלה. כלומר, הוא מדבר על קנוניה מתוכנת מראש, והיטב, שהפעילו שלושה מטות משולבים; בראש המטה הפוליטי, אנשי המטה האידיאולוגי – הרבנים השונים והמשונים מאוד, לפעמים, הישראלים והאמריקאים. הסרט התעכב במיוחד על “דין רודף” שהוציא על רבין איזה רב מתועב בשם שמואל דביר, שאף אמר לפי השמועה כי הוא עצמו היה מבצע את הרצח אלמלא היה בעל משפחה.
ולבסוף תוארו אנשי המטה המבצעי, שהיה מורכב מכל מיני פרחחים מטופשים ונבזים. מבין הפרחחים הללו התבלט הברנש שלחץ על ההדק בעליל ונשלח למאסר עולם. משהו מתנאי המאסר נגלה בסרט, ומה שנראה יכול היה להרגיז: המאסר לאיש הבזוי נראה כנוח מדי. אחד הלייט־מוטיווים של הסרט היה שיחתו של קרפין עם הרוצח – או שמא ייאמר, הלוחץ על ההדק?; הבמאי דיבר מבית הוריו, שיחה מקוטעת ולא־עניינית בסופו של דבר, ומזעזעת משהו רק בגלל גון הנורמליות שבה.
התזה, כאמור, היא לא־חדשה, והיא בלי ספק נכונה. אבל נכונה מאיזו בחינה? לא מן הבחינה המשפטית, כמדומה: מבחינה זאת אי־אפשר לטעון שנתניהו – שהתנהג כך או אחרת בנסיבות שונות, ולא־פעם הגיע לכאורה עד להסתה נגד רבין, אבל מעולם לא הסתה גלויה, או אפילו מובלעת, לרצח שלו – עמד בראש קנוניה שנועדה לרצוח את ראש הממשלה.
הוא הדין בכל המואשמים האחרים, פרט לעמיר – ועל־פי תפישה מסוימת של מושג האשמה, פרט לאמו הבעייתית כל כך. בכולם חוץ משני אלה אפשר לתלות כל מיני אשמות, פרט לאשמה ברצח כמות שהוא. והרי יגאל עמיר, שהוא בעל אישיות משפטית אוטונומית, נמצא כשר לעמוד בדין, והוא הרוצח הבלעדי.
התזה נכונה במישור המטפורי, במובן הבנאלי שעמיר הוא תוצר של בית – ובעליל תוצר של חינוך האם ואולי אישיותה – ושל אמונה ושל אווירה. בכך אין הרבה חידוש.
הצד החזק של הסרט הוא בכך שהראה היטב, יותר מכל הסרטים או תוכניות־החדשות שלפניו, עד כמה מעובה היתה אווירת ההסתה, עד כמה קשים ונוראים היו מפגני השנאה ועד כמה גועליות, אף עילגות, היו המלים שהוטחו.
אבל מי שהתעניין ידע גם זאת זה כבר. והיכן נעצרת האשמה ההיסטורית? לאחר ככלות הכל, הביטוי “גבולות אושוויץ” המיוחס בסרט לרחבעם זאבי הוא ביטוי שהמציא, לפני זמן רב (אך בנוגע לאותם הגבולות, של 67'), אבא אבן!
למרות ה“כוורות” של מטות־הפעולה המשולבים, למרות התיאורים המשכנעים, האמורים להעיד על מדעיותה של התזה, אין היא מדעית, ואין בה כדי “הוכחה” של האשמה ברצח. האשמה של המואשמים שמעבר לעמיר היא, כאמור, מטפורית, כלומר פואטית. כולנו יודעים – כמו בשיר־הילדים האנגלי שהצעת הכותרת המקורית של קרפין רימזה אליו – מי רצח את יצחק רבין, אבל הצבעה על רוצח כלשהו חוץ מהרוצח בעליל שייכת לרובד המיתי בלבד, ושייכת למיתוס שרק חלק אחד של הציבור בונה.
החלק האחר בונה, וימשיך לבנות, יש לחשוש, מיתוס נגדי. איש מן הרבים הבונים את המיתוס הנגדי הזה, שעל עיקריו חזר בדיון באולפן ח"כ עוזי לנדאו, מיתוס שאין בו מקום להכרה באחריות חיצונית כלשהי לרצח, לא ישתכנע מן הסרט טוב־הכוונה של קרפין ושל המפיק, דוד מושביץ'.
נדמה שהמשוכנעים ידעו ואפילו ראו זה כבר כמעט כל מה שהוראה בסרט. וגם כל מה שנאמר בו “מן הצד שלהם” היה מוחוור להם זה כבר. בסרט המקורי קטעו את מהלך התיאור פרקי שיחה על טבען של הקנאות והמשיחיות עם פסיכיאטר אמריקאי ושמו ליפטון, שרואיין בידי קרפין וכמו “שפט מבחוץ” את התזה של הסרט. קטעים מגוחכים אלה נחתכו בצדק מן הסרט ב“עובדה”, אך עם הפומפוזיות האווילית שבהם מובן מדוע נזקק להם הבמאי: לריב הזה, אשר לשום צד אין בו סיכוי לשכנע את משנהו, נדרש כאילו “שופט מבחוץ”. ייתכן שהשופטת האמיתית היחידה – שאבוי! היא מרוחקת עדיין – תהיה ההיסטוריה, שיותר משהיא מחפשת את האמת, היא מעצבת מיתוסים.
הארץ, 16.5.97