לוגו
רגעי מהפך, רגעי אושר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

השבוע היו עיני כל העולם מוסבות, כדבר הקלישאה שבמקרה זה היא מכאיבה במיוחד בריקותה, לבירת מה שהיתה מדינת זאיר, ונהפכה ל“רפובליקה הדמוקרטית של קונגו”, כלומר חזרה אל השם הקודם, הקולוניאלי.

זה נעשה בצו השליט החדש, לורנס דזירה קאבילה, שבראשית השבוע הגיעו חייליו לקינשאסה הבירה, אחרי שצעדו במשך חודשים מגבול אוגנדה, כובשים לסמכותם את כל הארץ האדירה, העשירה־הענייה, האומללה.

התוכנית “רואים עולם” (ערוץ 1; שבת, 20:00), בהנחייתו החדשה של יעקב אחימאיר, שעדיין לא טבע בה את חותמו, הביאה, מפי אורן נהרי, כתבה על מה שקורה במדינה האפריקאית. בכתבה התעכב נהרי על גורל הישראלים (שיחה עם השגריר וכו') ואיזכר, אמנם אזכור קלוש מדי, את מעורבותה של ישראל בתמיכה המערבית המאסיווית במובוטו, העריץ הקודם, המגורש, מן המתועבים שבמתועבי השלטון הפוסט־קולוניאלי, שהתברר כגרוע, ככל שאפשר, מן השלטון הקולוניאלי.

הכתבה הביאה את מראות התושבים המחוללים בשמחה ברחובות קינשאסה, חוגגים את המהפך ומקללים את השליט הקודם. כך עשו גם תחנות הטלוויזיה האחרות, שהקדישו לאירוע תוכניות רבות ועקבו אחר ההתפתחויות. במהדורות החדשות הצרפתיות יוחדה לאירועים תשומת־הלב הרבה ביותר, ובייחוד היה מעניין לעקוב אחרי התוכנית, המצוינת תמיד, “שבעה ימים באפריקה” (ערוץ הכבלים TV5, שני, 10:30). הפינה שבה, “סקירת העיתונות האפריקאית” (הכוונה לעיתונות הפראנקופונית), בהנחיית העיתונאית השחורה דידיה אופטה, היא טובה במיוחד. השבוע דובר בעיקר על זאיר, שהיתה קונגו – וכך נכנסה למיתולוגיה של השחרור האפריקאי – וחזרה להיות קונגו.

סיפור עצוב, סיפור נורא ואף סמלי. שלטון העריץ השחור בנתינים השחורים התברר, בכל מקום באפריקה – לא זכור לי יוצא מן הכלל – כשלטון של רצח וגזל בקנה מידה מונומנטלי, שסופו גלות השליט, השולט בשלט־רחוק מאחת הווילות האירופיות שלו, וחיסול שלטונו. לעתים הוא חוזר לזמן מה כדי להציל את שלטונו. במקרה כזה הוא בורח שוב, משאיר אחריו, כמו שקרה הפעם, רק את אנשיו להירצח בידי השליט הבא. כך היה מעולם.

כבר אין ספק שזה מה שחוזר וקורה בקינשאסה. מן הבחינה זאת השיבה לשם קונגו, בניסיון למחוק כביכול את 32 השנים השחורות משחור של שלטון מובוטו, היא בהחלט סמלית באורח נאות. ואילו כשקרא קאבילה, בתמונות טלוויזיה ששודרו ב“רואים עולם”, את שם התואר “דמוקרטית” הוא פרץ בצחוק. שכן, קאבילה הוא מן הוותיקים והאכזריים, גם המלומדים, שבמנהיגים האפריקאים, אלה שחתרו במשך שנים להשגת השלטון בארצם, ולבסוף הגיעו.

אכן, קאבילה אינו פנים חדשות בזירת המאבק הקרוי, בלשון שיכולה להישמע כיום כפארודית בלבד, אנטי־קולוניאליסטי. חברו הוותיק לנשק של צ’ה גווארה, באנגולה ובאתרי מאבק אחרים, הוא כבר כיום אחד מגדולי הרוצחים האפריקאים שהיו מעולם.

המעניין הוא ש“היטלר של בני הוטו” (כותרת דיוקן של קאבילה בעיתון “אפריקה הצעירה”) איננו טוטסי, אך הוא בעל בריתם ומנהיגם הראשי אולי של הטוטסי, החותר זה שנים ליסוד אימפריית טוטסי ברחבי אפריקה.

ובינתיים רוקדים הקינשאסאים, כלומר אלה מביניהם שאינם מוּצאים בלילות להריגה מהירה, או אלה שההמון אינו גורר ברחובות ומכה עד מוות – תצלומים אלה ראינו לרוב במהדורות החדשות – רוקדים בשמחה על התמורה. אכן, רגעי הרווח בין עריץ אחד למשנהו, הזוועתי אולי ממנו, אם אפשר, הם רגעי האושר הנדירים הפתוחים לאומללים אלה. קאבילה אמור להגיע בעצמו לקינשאסה לאחר “ניקוי השטח”, בסוף השבוע החולף עכשיו. ממשלות המערב כבר התחילו להכיר בו.


הארץ, 23.5.97