בשבועיים האחרונים היה לנו שפע של ציוני יובלות של מלחמותינו האימתניות, שעדיין איננו מעזים לכנות אף אחת מהן בשם מלחמה מיותרת. כלומר, יש כבר כאלה המעזים לכנות כך את מלחמת לבנון, בת חמש־עשרה.
השבוע, ביום ראשון, צוין במקום אחר, באנגליה, יובלה של מלחמה מיותרת בעליל, שכבר בעת פריצתה היתה סמל האבסורד. הכוונה למלחמת פוקלנד, מלחמה על אותם איים זעירים הסמוכים לחופי ארגנטינה ומכונים של איי המלווינאס (והמלחמה מכונה בהתאם). האיים שייכים מאז ימים רבים לכתר הבריטי, ובואנוס איירס לטשה עין אליהם זמן רב, עד שהחליטו הקולונלים לצאת לכיבושם.
או אז התחיל השיגעון הגדול סביב האיים הקטנים: צי הוד מלכותה יצא, בפקודת מרגרט תאצ’ר, להגנה על “הריבונות הבריטית” באיים, וסופו שאמנם זכה בהם שוב, מקץ כמה קרבות עקובים מדם – כמה מהם קרבות פנים־אל־פנים, עם רובים מכודנים, “כמו במלחמת־קרים” באמצע המאה הקודמת, כפי שמסופר בחדשות האנגליות. הכיבוש מחדש היה אמנם לרצונם של תושבי פוקלנד, אך ללעג ולקלס בפי כל העולם. כמובן, חוץ ממשפחות החיילים שנפלו.
ביום ראשון הקדישו יומני החדשות של ערוצי־הכבלים הבריטיים חלקים נכבדים לפרקי זיכרונות מלווים תצלומי ארכיון, וכן לצילום טקס הזיכרון ליום הניצחון, הוא היום שבו נכבשה חזרה מן הפולשים בירתו של האי המרכזי, פורט סטנלי. שוב הוקרנה התמונה המוכרת לכל מי שבילה זמן מה באנגליה בעשור וחצי האחרונים: חייל אנגלי הרץ מתנשף, כבטרגדיה (או טרגי־קומדיה) עתיקה, מודיע שה“ארג’יז” הניפו דגל לבן על מבצר פורט סטנלי, וכל החיל פורץ ב“הוריי” אדיר…
אך בעיקר, כאמור, צולם טקס הזיכרון והובאו בהרחבה דברי הדוברת המרכזית בו, מי אם לא גברת הברזל, שניצחון פוקלנד היה שעתה הזוהרת ביותר, אבל גם המטומטמת ביותר (וזאת יכול לומר גם מי שהעריץ לא־מעט יסודות במפעלה של תאצ’ר).
מובן שגם היום תאצ’ר – שקריאת־הניצחון שלה מן הימים ההם, “ריג’ויס! ריג’ויס!” (“שמחו, שמחו”), האנאכרוניסטית כמו המלחמה כולה, הושמעה גם היא בכל מהדורות החדשות, ב“סקאיי” וב“בי־בי־סי וורלד סרוויס” – אינה מצטערת על דבר וטוענת שהמלחמה “שלה” היתה הכרחית. “אנחנו, הבריטים”, אמרה, “הננו אנשים נפלאים (או גם, בתרגום קרוב יותר לנימת־דבריה, “הננו עם נפלא”); ביום שישי התקיפו את ריבונותנו, ביום שני כבר היינו בדרכנו להגן עליה”.
בחדשות סקאי במיוחד הובאה ביקורת נרחבת על המלחמה: דובר על החופזה הנפשעת להילחם כשעוד היה אפשר לנהל משא ומתן, דובר על טעויות ההנהגה הרות האסונות, ובעיקר על כך שהמלחמה כולה היתה על סמל ועל יוהרה שעבר זמנה. הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס ביטא בשעתו בקיצור חריף את הטיפשות של המלחמה ההיא כשתיאר אותה כמריבתם של שני קירחים על מסרק.
הארץ, 20.6.97