התוכנית “במבט נשי” (שבת, ערוץ 2, 10:30) עסוקה באחרונה, כמדומה, בשאלה חשובה במיוחד: האשה הישראלית ממוצא מזרחי, התוהה על עמדתה נוכח תרבות המערב בכלל, ומגמת ההתמערבות המיוחסת לתרבות הישראלית, וממילא על בעיית השורשים, האופנתית עדיין, כמסתבר.

כך או כך, העיסוק בנושא המרתק הזה, שתפס מקום רב יותר ויותר ב־33 המשדרים של התוכנית שיצאה השבוע לחופשה, נעשה אפילו, הייתי אומר, מעין אובססיה של התוכנית, ושמא של המנחה השנייה שלה, אורנה בן־דור. זאת אפשר ללמוד ממצב שבו עיסוק בכל נושא נשי אחר נפנה כמעט לאלתר לנושא האובססיווי.

למשל, בשבוע האחרון היה הנושא המוצהר של התוכנית שיער האשה. נושא יפה וחשוב, שהיבטים רבים לו עד בלי די. התוכנית בחרה להתרכז במשמעות האתנית, ובמידת מה גם התרבותית, של השיער הנשי.

וכך החל הדיון בפגישה עם נעמי קהתי־ברונר, ישראלית ממוצא תימני, אחת היפהפיות המובהקות ביותר שהופיעו מעולם ב“מבט נשי”, ששיערה שחור כעורב. המחשבה שהאשה המקסימה הזאת התביישה אי־פעם בשיערה כמעט לא תיאמן, זה אפילו שובר לב, אבל היא עצמה סיפרה על כך.

מילדותה השתוקקה נעמי קהתי־ברונר, השחורה והנאוה, ששיערה יהיה בלונדי דווקא. בתשוקתה הנוראה היא הגיעה עד לידי רחיצתו באקונומיקה! השיער שלי, הדליל וחסר־הצבע, אם זה מעניין מישהו, סמר למשמע הדברים.

הגב' קהתי־ברונר סיפרה על התאווה הבובאריסטית שמילאה אותה בבית הוריה: לצאת מזה… להיות מישהו אחר… לא להיות מה שאתה…

אכן, כך אמרה: “מה שאתה”. וממילא המשיכה אורנה בן־דור את מחשבתה בלשון ההכללה הזכרית: “אתה רוצֶה להיות אשכנזייה…” אבל העניין כולו שייך לבעיית השפה העברית, השוביניסטית מטבעה, שאין בה דרך לביטוי ההכללה הנקבית, ואנו נזקקים לחילופין ללשון רבים (“נזקקים”, “אומרים ש…”) או ללשון אתה, כמו במקרה זה. ובכל זאת קצת מצחיק: “אתה רוצֶה להיות בלונדינית”.

בהמשך השיחה עם נעמי קהתי־ברונר, שכתבה, כמסתבר, מסה על תאוות־ההתבלנדנות (כלומר, ההשתכנזות) שלה, במוספו של עיתון זה לפני כמה שבועות, הוקרן קטע מסרט הפולחן של הנושא הזה, “שחוּר”, ואף הופיעה חנה אזולאי־הספרי, כוכבת הסרט והכוהנת הגדולה של בעיית האשה הישראלית הקרועה בין מזרח למערב.

חנה אזולאי־הספרי עודדה את נעמי קהתי־ברונר להשלים עם שורשי שיערותיה הלא־בלונדיים, בפרט, ועם שורשיה הכהים בכלל. קהתי־ברונר הבטיחה נאמנה לשחקנית הגדולה שהיא אמנם השלימה כבר עם שורשיה, ואפילו עם הוריה, שעכשיו היא באה לבקרם בלי קושי, פשוט מפני שהשתחררה מן הרצון להיות בלונדית.

בהמשך התוכנית דובר עוד הרבה בעניין השיער, ובין השאר הופיעו בו האמנית נעמי צדקה, שהדגישה כי אמנותה עוסקת לאו דווקא ב“שיער” אלא ב“שערות”. ההבחנה היתה יפה לעניינה, ויפה בכלל. עוד נעמי אחת הופיעה, ודווקא שם משפחתה הוואגנריאני הוא שמשך את שימת־לבי: טנהאוזר. נעמי טנהאוזר היא חוקרת שיער כללית, שדיברה על השיער כ“פֶטיש מיני” וכו'. למדתי ממנה לא מעט.

לקראת סוף התוכנית שוב הודגש ההיבט העדתי־התרבותי של השיער, והפעם בעת דיון בעניין רחוק לכאורה: השפעתה של פרשת גרגורי לרנר על דימוי האשה הרוסית בישראל. בשם הנשים הרוסיות הופיעה טניה ויינטראוב.

בין השאר סיפרה הגב' ויינטראוב דבר תמוה ביותר, ומנקודת־ראותה הישנה של קהתי־ברונר אפילו פרדוקסלי בתכלית. בעקבות הסטיגמטיזציה, או הסטריאוטיפיזציה, של העולות מרוסיה, הן החלו להתבייש במוצאן (“לפני כשנתיים”; מעניין, זה גם הזמן שבו השתחררה נעמי קהתי־ברונר מתאוותה להיות בלונדית!) עד שנמצא להן פתרון לבעיית מוצאן שתויג לשלילה: הן החלו להשחיר את שיערן הבלונדי. בשלב זה חשתי ששיערי שלי, המדולדל וכו', מלבין מרוב טרדה ובלבול.

הארץ 4.7.97