בשבוע שעבר עסקו חכמינו במשלי חיות, ולא מעט דברים משעשעים נכתבו על המושל הגדול בעל משלי עזים וחמורים, הרב עובדיה, ועל פרשניו שנכנסו לפרד"ס וכמה מהם הציצו ונפגעו, לא עלינו.

קשה היה לי שלא לחשוב על מושלינו גם כשפניתי לצפות בערוץ לוויין, באחת הפינות האֶסקאפיסטיות החביבות עלי ברשת סקאי האנגלית, היא התוכנית “מטרה” (ראשון, 17:30), שבה מנהלים שני חברי פרלמנט, אוסטין מיצ’ל מן הלייבור ונורמן טביט מן השמרנים, ויכוח בענייני השעה.

בדרך כלל מכריע נורמן טביט, הרשע התאצ’ריסטי החביב, את יריבו, אך בתוכנית של השבוע, “נורמן” – כך הם פונים זה אל זה בשמות, בידידות, אם גם בשנאה בעיניים – לא היה במיטבו.

התברר שכמו מתוך איזו הרמוניה מקרית ונדירה נסב הוויכוח הפעם על נושא ישראלי מובהק, כלומר, משלי חיות. אבל לכאורה דנו השניים בנושא אנגלי ותיק ורגיל, והוא הצעת חוק בדבר האיסור על ציד שועלים. זה שנים מנסים אנשי הקידמה, השמאל, להפסיק את “המנהג הברברי” של ציד שועלים, ולעומתם, נלחם הימין בחרי־אף על הזכות הפיאודלית לצאת עם שחר, עם הכלבים, לצוד את בעל החיים רב העורמה ויפה הפרווה.

בדיאלקטיקה, שלא היה קל לעקוב אחר הגיונה, גם לאחר ששמעתי את טיעוניה כבר כמה פעמים (הנושא הוא לייטמוטיב של ההוויה האינטלקטואלית באנגליה זה שנים) – הוכיח נורמן שהשועל אוהב שצדים אותו, ואפילו הורגים אותו. זה טוב לסביבה.

עד מהרה התברר שאין המדובר בטעמים אקולוגיים אלא במשל. משנואש טביט להסביר כי השועל שש להירצח, פנה אל העניין האמיתי: “אוסטין, הלא תבוש. ברור לגמרי שאין לך כל עניין בשועלים, וכל להט האיסור שלך הוא ביטוי עלוב לקנאה מעמדית, לרגש הנחיתות והנקמנות שלך. מפיך ומפי חבריך מדברת השנאה המעמדית עתיקת־היומין. אתם מציגים את עצמכם כידידי השועלים, אבל השועלים יודעים מי הם ידידיהם האמיתיים, וכו'”.

בדברו התרתח נורמן טביט יותר ויותר, מתוך פניו הקטנות נראו הניבים החדים, כל כולו התדמה לשועל. היה ברור שבתביעתו להעניק לשועל את הזכות להישמד הוא מביע תשוקת התאבדות, שנדמה כי אחזה בשבועות האחרונים את כל המפלגה השמרנית המובסת.

הארץ, 18.7.97