(במקום הקדמה)

הַצִּרְעָה אָמְרָה לִשְׁכֵנָהּ הַזָּמִיר:

רַב לָךְ שֶׁבֶת בָּטֵל עַל רֹאשׁ הָאָמִיר

קוֹל שַׁמָּה וּשְׁרֵקָה בַּמָּרוֹם הַשְׁמִיעַ!

מַה-יּוֹעִילוּ שִׁירֶיךָ

לִבְנֵי דוֹרֶךָ

אוֹ לַבָּאִים אַחֲרֶיךָ

כִּי תִשְׁרוֹק וּתְחַצְצֵר תִּתְקַע תָּרִיעַ

וּתְתוֹפֵף ותְצַלְצֵל כַּתֹּף וָנֵבֶל,

תִּשְׁתַּפֵּךְ כָּאוּבָל, תַּרְעֵם כָּרָעַם,

כָּל אֵלֶּה הַדְּבָרִים רַק מַרְבִּים הֶבֶל!

מִי יִשְׁמַע לָךְ, וּמִי יוֹדְךָ הַפְּעַם?

עַתָּה כָּל נֶפֶשׁ מַשְׂכֶּלֶת

תַּעֲמֹל רַק לִדְבַר תּוֹעֶלֶת.

לוּ גַּם אַתָּה הִשְׂכַּלְתָּ

לַעֲצָתִי הִקְשַׁבְתָּ,

אָז שִׁירֶיךָ עָזַבְתָּ

כַּנְּמָלָה עָמַלְתָּ,

כָּעַכָּבִישׁ טָוִיתָ

כַּבִּבַּר בָּנִיתָ¹

אוֹ דּוֹנַג וּדְבַשׁ כַּדְּבֹרָה הִזַּלְתָּ.

אוּלַי צָדַקְתְּ – עָנָה אוֹתָהּ הַזָּמִיר –

אַךְ נַפְשִׁי לֹא אַחֲלִיף, טִבְעִי לֹא אָמִיר,

כֵּן אֵלִי עָשָׂנִי וּלְזֹאת נוֹצָרְתִּי,

רוּחוֹ עָלַי וּפְקֻדָּתוֹ שָׁמָרְתִּי,

עוֹד אוֹסִיף לָשִׁיר כַּאֲשֶׁר שׁוֹרָרְתִּי.