הרוזן ספנסר, אחיה של הנסיכה דיאנה, אמר בסופדו לאחותו: “תמיד ידעתי שהתקשורת היא שתהרוג אותה, אך לא שיערתי שזה יקרה באורח ישיר כל כך”. אחר כך הוסיף, כבר בשמינית של הפרזה שהלכה והתעצמה אצל דוברים רבים ביממה וחצי שלאחר מות דיאנה: “כיום יידע כל צלם, כל עיתונאי… כל בעל עיתון ועורכו, כל מי שקישט אי־פעם את שער עיתונו בתמונה של אחותי, שידיהם מגואלות בדם”. יומיים לאחר הדברים האלה הרחיב עיתונאי לונדוני, בהיגיון רב, את תחולת האשמה: מגואלות בדם גם ידיו של כל מי שקנה את העיתונים שבהם נדפס תצלומה של דיאנה.

הצורך הטבעי של בני־אדם מוכי־אסון לחפש אשמים התמלא במקרה הזה בקלות יחסית. התקשורת נעשתה מיד האויב הטבעי, והמלה פפראצי חזרה ונאמרה, בדרגות שונות של גועל, במשך כל היממה וחצי שלאחר התאונה. הערוצים האנגליים הדגישו שמדובר בפפראצי צרפתים. שדרני הבי־בי־סי וסקאי שכחו כמעט שרודפיה הנחרצים ביותר של דיאנה בחייה היו הפפראצי של העיתונות הצהובה הלונדונית.

בדברי הגינוי שלהם לפפראצי הצרפתים הם הגיעו פה ושם לידי האשמת הצרפתים הארורים בהריגתה של אהובת העם האנגלי. שנאה על גבול ההסתה הובעה במיוחד נגד שבעת הפפראצי שרדפו אחר המכונית שנספתה בה דיאנה. ביום שני היתה כותרת אחד הצהובונים המתועבים ביותר של לונדון: “החזירים הצרפתים הם שעשו זאת”.

כך במשך יממה וחצי גינתה התקשורת את התקשורת על רעבונה שאינו יודע שובע ועל פולשנותה חסרת הלאות. שדרני הטלוויזיה תיארו בפרטי־פרטים עסיסיים את חיי הנסיכה, מלווים את הסבריהם בתצלומים סנסציוניים ובדברי גינוי חריפים על צלמיהם של התצלומים הללו ועל כל אותה פולשנות גועלית לחייה של הנסיכה. בייחוד בבי־בי־סי הרבו להופיע כל מיני יצירי תקשורת, העוגבים יומם ולילה על הפפראצי המתועבים, גינו את התקשורת, שפכו קיתונות של בוז על הפפראצי וקראו לריסונים של העיתונאים, אלה אויבי־העם, בחוקים חדשים נגד הפלישה לרשות הפרט. “לא ייתכן שהעיתונות תהרוג לנו את כל האנשים הזוהרים”, אמרה בהפרזה אופיינית, נוסח הרוזן ספנסר, מרואיינת אחת ברחובות לונדון.

קולות לריסון פולשנותה של העיתונות נשמעו כמובן לרוב גם בעבר, לעתים קרובות בקשר לדיאנה. אבל במשך יומיים היה נדמה שהם נענים בראשונה בהקשבה גם מצד אישי־ציבור, שעד כה לחמו בחירוף נפש נגד “חוקי הפרטיות” – כך מכונות באנגליה הצעות־חוקים אלו – כבניסיון לחבל בחופש הדיבור.

מצד שני, כפי שאמרה ג’ני בונד, מומחית של הבי־בי־סי לעניין הנסיכה, כעת אין טעם לחוקק חוקי פרטיות כאלה, שהרי “אל דאגה, לא תהיה עוד דמות שתעניין את הציבור עד כדי כך כמו הנסיכה דיאנה, ועכשיו ודאי שאין שום טעם בחקיקת חוקים נגד פלישת התקשורת לרשות הפרט”.

גם בדיווחים בתקשורת האלקטרונית הצנועה שלנו בלטה ההאשמה נגד הפפראצי האיומים. ב“ערב חדש” נקראו שני מומחים להסברת תופעה אימתנית זו. ואכן שני פפראצי מקומיים דיברו גם הם בגועל על הפפראצי. בשידורי החדשות של שתי רשתותינו נרמז גם על זוועת התקשורת, אבל תוך ציטטות מפי האנגלים ותוך רמז ברור שמדובר בתקשורת הבריטית.

כך או כך, לנוכח תאונת הדרכים האיומה שרצחה את האשה הרדופה ביותר בעולם, הוכרזה התקשורת כמעט רשמית – כלומר, בפי התקשורת – אויבת האנושות.

עד שפתאום, ביום השני, התגלה שהכל לא בגלל התקשורת אלא בגלל רמת האלכוהול בדמו של נהג המכונית. והתחיל הוויכוח על נהיגה בזמן שיכרות… עד האשם הבא.

הארץ, 5.9.97