לוגו
חינוך דתי לבורות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

שעה ארוכה נמשך הוויכוח ב“פופוליטיקה” (יום שני, ערוץ 1, 20:45), צפוי לכל פרטיו, על הצעתו המחוכמת, החשודה־משהו, של השר יעקב נאמן בדבר גיוסם של תלמידי הישיבה, וכל אותה העת ישב הפרופ' אוריאל סימון שקוע בשתיקה מכובדת. ככה יעשה פרופסור שהוא גם חכם אמיתי כאשר יזדמן – מסיבות שונות או משונות – למושב הלצים הזה.

דרך־אגב, מעניין לתת פעם את הדעת (וזה עוד ייעשה מן הסתם במסגרת איזה דוקטורט, שיכתוב ביום מן הימים תלמיד למדעי־התקשורת באחת האוניברסיטאות שלנו על התוכנית שנעשתה מיתולוגית כבר בחייה) על שיתופם ותפקודם של הפרופסורים השונים בתוכניות הללו. בתוכנית האחרונה היו שני טיפוסי־פרופסור מובהקים: החכם והשקול (סימן ההיכר: מבטא יקי); והמטורף (סימן־היכר בנאלי: עיניים היוצאות ברגע מסוים משפיותן ונורות כטילים ביוסף לפיד האומלל). אבל נחזור לענייננו.

כאשר אמר לבסוף הפרופסור למקרא, אוריאל סימון, את דברו בעניין תלמידי הישיבות, היו אלה דברים כדורבנות. בלי משים, היתה בהם גם הארה הכרחית לוויכוח על החינוך החרדי (והאחר) שהעסיק ברמה לא־רצינית את התוכנית “מבט שני”. סימון אמר שרק מעטים מאוד מבני החברה החרדית מסוגלים ללמוד מקצוע קשה וייחודי כל־כך כמו התלמוד.

ריבויים העצום של תלמידי הישיבות בימינו הוא עדות ראשונה במעלה להיות תלמודם קרדום לחפור בו, וליתר דיוק: להשתמט, ולא רק מן הצבא אלא מן החיים הפעילים והראויים באשר הם. כבר אין המדובר בצבא בלבד, השאלה היא אם יכולה חברה כלשהי להרשות לעצמה שיעור כה גבוה וממוסד, של אנשים המתחנכים לבורות, שזיקתם לחיים היא זיקה של השתמטות, כלומר אידיוטים, במובנה היווני המקורי של המלה. והם עוד מתחזים ללומדים ולחכמים. האם אפשר להניח בידי אנשים כאלה את מורשת היהדות?

על פי עדויות שונות מן העולם החרדי עצמו, הישיבה של ימינו אינה בית־ספר לגאונים, כמו שהיתה במשך מאות שנים, אלא היא בית־ספר לבורות ממוסדת (לא פעם תהיתי, בעת הקשבה לדבריהם של כל מיני “רבנים”־פוליטיקאים, עד כמה יכולים אנשים אלה להבין משהו מחומרי הלימוד הקשים, מן הבעיות הפילוסופיות המורכבות המצויות בתלמוד, שרמז להם הפרופ' סימון). נמצא שבית־הספר הדתי – אם חרדי ואם מפד“לי, קל־וחומר אם הוא ש”סי – אינו שונה בעיקרו מבית־הספר הממלכתי החילוני של ימינו. אלא שעל חטא הבערות נוסף לבוגר בית־הספר החרדי חטא ההשתמטות, וכאמור, לא רק מן הצבא.


הארץ, 19.9.97