לוגו
חינוך חילוני לבורות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ברגע המעבר מן הכתבה של אמיר הר־גיל, שעסקה ב“מינהל לחינוך לערכים”, לכתבתה של ג’ודי לוץ, שעסקה בחינוך החרדי, אמר אליעזר יערי, עורך התוכנית “במבט שני” (יום ראשון, ערוץ 1, 20:45), שהוקדשה לנושא החינוך: “כל הבעיות שנדונו בתוכנית הקודמת אינן מגיעות כלל לתודעת האנשים שיעסיקו אותנו בכתבה הבאה”.

הכתבה הבאה עסקה בהפקרתו של החינוך החילוני למזימותיו של השר זבולון המר, וממילא בהתחרדותו הכללית של החינוך בישראל – אבל הצרה היא שהבעיות שנדונו בה קשורות במידה מזערית בלבד עם מה שהוא עיקר בחינוך החילוני, כלומר, במה שנעשה בעליל בבתי הספר, בכיתות. בתוכנית הופיעו מחנכים שהזהירו מפני השתלטות הדת על תוכנית הלימודים, והופיעה גם אם אחת שקבלה בצדק על הניסיון לכפייה דתית בעת “הקניית ערכי היהדות”, והביאה דוגמאות.

הופיע גם השר המר, וכדרכו החמקנית טען שלא ידע כלל כי כל העומדים בראש “המינהל לחינוך ערכי” הם אנשים דתיים, והוא “מצטער על זה” (האם הוא צוחק מאתנו? ואם לא ידע, מתי נודע לו?)

הכל טוב ויפה, והוויכוחים על “ערכי היהדות” ושילובם ב“ערכים אוניוורסליים” הם בוודאי “ויכוחים חשובים”. אך הוויכוח הזה לא נגע כמעט בבעיות האמיתיות, בעובדות שיודע כל הורה בארץ, וכולנו נתקלים בתוצאותיהן מדי יום ביומו, בכל מקום, ברחוב ובעיתון: הבעיה היא שבבתי־הספר שלנו אין לומדים כלום.

אכן, זו הכללה גדולה: אולי באיזו כיתה באיזה בית־ספר יש איזה מורה שמלמד משהו. אבל השיטה כיום היא שאין לומדים, כי לימוד הוא אילוץ, ואין מאלצים את הילדים. זו האופנה המערבית־האמריקאית, המזיקה באמת, שהשתלטה עלינו: המתירנות בהוראה כבר הצמיחה כאן חברה של בורים ואדישים, חסרי־עניין בנעשה בעולם ובארץ. חוסר־העניין בפוליטיקה, הניכר בנוער, הוא התוצר הגלוי של החינוך הזה לבורות. מילדי בית הספר שלנו לא נדרש עוד, זה כמה דורות, שום מאמץ.

אילו למדו רק “יהדות” – יהדות במובנים רבים של המושג הלא־חד־משמעי הזה – היינו יכולים להתווכח על מה שצריך להיות כלול בתוכנית לימודי היהדות. אני נוטה לחשוב, כמו העיתונאי דב אלבוים, שרואיין בתוכנית, כי ביהדות לא חסר כלום, ומתוך לימודה הנכון אפשר להצטייד בכלים להבנת כל דבר שבעולם. אלא שאין מלמדים “יהדות” בשום בית־ספר ממלכתי, כי אין מלמדים בכלל. הבעיה היא כיום בעיית המורים: הם כבר אינם יודעים ללמד, ובמקרים רבים הם עצמם פרי החינוך לבורות השמחה, שבית־הספר עוסק בהקנייתה.

בבתי הספר שלנו רואים בתנ"ך לא את היסוד המפואר של תרבותנו הלאומית, אלא, במקרים רבים, “כפייה דתית”, ובמקרים רבים יותר, מקצוע מיותר וקשה מדי שצריך להקל על הילד את לימודו, כלומר לחדול מהוראתו. ההלכה שעל־פיה אין מאלצים כיום את הילדים ללמוד פסוקים בעל־פה היא העדות הטובה ביותר למתירנות הנפשעת הזאת. זה גם מקור דלדולה של השפה העברית בימינו; וברמז לספרו הגדול של אלן בלום, המעלה בעיה אנאלוגית בארצות הברית (שם נולדה, כנרמז, גם המתירנות הזאת): לדלדולה או לסגירותה ההולכת ומתחזקת של הרוח הישראלית.

אך שתי הכתבות לא עסקו בכך, אלא ב“וויכוחים החשובים” ובעקרונות המובנים מאליהם, למי שהם מובנים – ובקוריוזים, המצטלמים יפה, של החינוך החרדי. הרבי המראה לילדים איך רוכב בלעם על אתונו הוא בהחלט משעשע, אך מה זה בעצם אומר על החינוך החרדי מלבד זאת שהמורה הזה הוא בעל דמיון יוצר, ושתינוקות של בית רבן המתבוננים בו עשויים לזכור לעולם את אתונו של בלעם?

הכתבה האחרונה על המורה למתמטיקה מלפני שני דורות, שהלך לעולמו לפני כמה שבועות, היתה בעקיפין, וקצת פרדוקסלית, היחידה שנגעה לעניין עצמו. כי שורש הבעיה נעוץ באיכותו של המורה, ההולכת ומידרדרת זה שנים רבות. המורה שדובר בו הוא משה צדק מהגימנסיה הרצליה, שהתפרסם כ“מורה שמילקיהו” בספריו של פוצ’ו. אמנם דובר פחות מדי על מה שלימד משה צדק, ואיך לימד – אחת מתלמידותיו, מוקירות זכרו, אף העידה ש“אינה יודעת מתמטיקה” – אבל הרושם הוא שמשה צדק היה מורה גדול כיוון שהיה מורה כפשוטו: מורה שרצה ללמד את המקצוע שלו וראה בהקנייתו את ייעודו.


הארץ, 19.9.97