“עובדה” של אילנה דיין (ערוץ 2, יום א', 21:30) חזרה מן החופשה, ובגדול, עם “תיק חאלד משעל”, סיפור עשוי היטב שכל בעייתו שהוא מן החיים, ומוזר במיוחד: חיים אקטואליים למדי, אם גם כבר כמעט נשכחים.

אכן, זה סיפור הכישלון השני של שירותי הביטחון שלנו, הלא־עוד־אגדיים (הראשון הוא רצח רבין, אם צריך להזכיר), כישלון שני שנשכח כמעט מיד לאחר שאירע. יש בו הוכחה לכוחות המופלאים – ויש אומרים, הפרימיטיוויים שבכולם (“הגאונות היא בפשטות”, מיוחס לאינשטיין) – של אותו גאון נסתר, ארתור פינקלשטיין. בשבילנו הישראלים האיש מוכר רק על פי פירותיו, ובעיקר על פי פרי־הבאושים העיקרי: בנימין נתניהו.

ב“עובדה” ראינו שוב את הקטע המקומם ממסיבת העיתונאים, קטע שבו נתניהו “לוקח את כל האחריות על עצמו, פשוט”; (פשוט! ראו לעיל). אבל בהקשר הסרט הזה קיבל אותו קטע את מלוא משמעותו הנתעבת – אחריות בלי התפטרות – כי ראינו עד כמה האחריות הזאת היא מלאה ומוחלטת, עד כמה נהג נתניהו, זמן ניכר לפני ועידת הליכוד, כשליט יחיד וככסיל גמור. כמעט אמרת: הכישלון המקרי־לכאורה תאם תיאום גורלי את אופיו של האיש האחראי.

יפה היה לראות גם את דני נוה מדבר בפליאה (אמיתית, כנראה) על גודל הבעיה שלפניה עמד בנימין נתניהו לאחר הכישלון: למנוע את מותו של משעל. “האם מצילים את חייו של איש כזה?” התלבט נתניהו, כאילו היתה לו ברירה. ואיזה איש אמיץ, הבוס של דני נוה! הוא החליט להציל את האיש שהוא “ראש הנחש”.

אכן, איש אמיץ ש“לקח אחריות” על שחרור נוסחת הרעל שבו היו אמורים לחסל את משעל, “לקח אחריות” על שחרור השייח יאסין, “לקח אחריות” על שחרור מחבלים נוספים. איזה גיבור! בקרוב “ייקח אחריות” על אסונות נוספים, נוראים יותר, חלילה. תודות לגאונות הפינקלשטיינית, ובייחוד תודות לאיוולתם של הבוחרים, הוא יהיה עוד זמן רב במעמד שבו “לוקחים אחריות”.

הארץ, 2.11.97