קובי מידן פוגש ב“פגישה לילית” שלו (ערוץ 2, יום א', 23:15) את אודי אדיב, גיבור פרשת הריגול מלפני כ־27 שנים, כתם ותיק על מצפונו של השמאל, שזה כבר משתמשים בו אנשי ימין לניגוח השמאל. אפילו לוויכוח על האחריות לרצח רבין שורבב שמו לא־פעם: אדיב הוא כביכול “יגאל עמיר” של השמאל, כלומר, מישהו שהאידיאולוגיה עיוורה אותו עד כדי כך שעשה דין לעצמו.

אדיב נאבק גם עם ההשוואה המזעזעת הזאת בדו־השיח המאלף עם מידן, אך צריך לומר שהוא לא יכול לה. טענתו היא שיגאל עמיר, כנציג הימין, פעל מתוך אידיאולוגיה כתובה מראש, וממילא מעשהו לא היה “יצירתי”. על כך אפשר להשיב שפשעו של עמיר דווקא היה “יצירתי” להפליא, ויצר מציאות חדשה, מאיימת מאין כמוה, בארץ הזאת.

מכלל הביקורת הזאת על מעשהו של איש הימין אפשר היה לשמוע את ההגנה העצמית של איש השמאל, הפועל פעולה יצירתית. הייתכן שאדיב, הביקורתי מאוד ביחס למעשי הנעורים שלו, כדבריו, מייחס להם עוד היום יצירתיות כלשהי, וממילא יפעה כלשהי? השיחה השאירה רושם כזה. ובכלל נדמה היה שאדיב, העושה רושם נעים וטוען שהתבגר והבין את משוגות נעוריו, עודנו ביסודו נער קיבוצניק תמים ופשוט, מגידוליה האופייניים של תנועת השומר הצעיר בימיה הלא־טובים.

אדיב הגדיר יפה את המצע של מניעיו: הוא היה רומנטיקן ואידיאליסט, מין צ’ה גווארה מזרח־תיכוני. מושג הרומנטיקן צריך להיות מובן כאן כמושג היסטורי, והוא מתאים מפני שהרומנטיקה היא המצע המשותף שממנה צמחו שני פלגיה הפוליטיים, הפאשיזם והקומוניזם, או בלשון הישראלית: הימין והשמאל.

במשך המאה, וגם היום, מתגלים לפרקים מיני הדמיון הבסיסיים שבין הפלגים היריבים. וכך, האנלוגיה עם עמיר, ככל שהיא מכאיבה לאדיב (וגם לאחרים), עומדת במבחן הניתוח ההיסטורי. אדיב אינו יכול להתחמק מהדמיון הבסיסי הזה, מתוך ראייה תמימה עדיין של עצמו כמי שפעל מכוח דחף אצילי, כביכול, לעומת הדחף השפל של עמיר. התחמקות היא מצדו אי־הבנה עצמית קשה. צ’ה גווארה לא יעבור.

הארץ, 2.11.97