עוד שתי תוכניות החוזרות מחופשה ומתקבלות בברכה הן חלק ממשבצת הבוקר המאוחר של השבת בערוץ 2, וחצי שעה של “פגוש את העיתונות” חוצצת ביניהן: “תיק תקשורת” בהנחייתו החביבה והקלילה של רזי ברקאי ב־12:00, ואחר כך “המעגל הקטן”, תוכנית התרבות בהנחייתו הבעייתית של גל אוחובסקי.

עיתונאית “העיר”, איריס עודד, סקרה את הכיסוי של חתונת יצחק מרדכי עם “כוכי”. כידוע כבר לכל, בין החתן לכלה יש פער גילים של יותר מ־25 שנה. השאלה היא לטובת מי הפער? על פי סטריאוטיפ אחד (גברי, כמדומני) גברים מעדיפים נשים צעירות ויפות על פני זקנות בלות ומכוערות.

על פי סטריאוטיפ זה, הפער הוא לטובת שר הביטחון הקשיש, שזכה בפרח רענן שכזה. איריס עודד אימצה לה כנראה את הסטריאוטיפ הגברי הזה. לטענתה, התייחסה העיתונות לסיפור כאילו הזוכה היא דווקא הכלה, שבכתבות עליה הוצגה כמין סינדרלה, ש“יצאה משכונת עוני והגיעה לווילה” (כלשון אחת הכותרות). אותן כתבות היו מלאות רמזים דו־משמעיים על מיני תככים של הכלה, עתיקים כימות עולם, המיוחסים לנשים המבקשות ללכוד להן גבר.

איריס עודד שמה לב שהכתבות היו כולן פרי עטיהן החדים כתער של עיתונאיות, שאימצו להן את נקודות ראותו השוביניסטית של הגבר. אכן, העיתונאיות הללו אימצו להן סטריאוטיפ גברי, אפילו שוביניסטי, אלא שאיריס עודד לא הבינה כי היא עצמה פועלת לפי סטריאוטיפ אחר, שאף הוא כאמור מתוצרת גברית.

על כל פנים, אף אחת מהעיתונאיות לא היתה מוכנה להניח כי מדובר באהבה לא־אינטרסנטית. לחילופין, היה אפשר לייחס את גישת העיתונאיות לרשעותן הטבעית, העולה אולי בקנה אחד עם הרשעות הישראלית, שניסה להגדירה דורון רוזנבלום, בדבריו בתוכנית.

נושא השיחה היה אמנם “מה חסר בתרבות הישראלית”, אבל הואיל ומושג התרבות מתפרש בתוכנית זו פירוש רחב מאוד, הרשעות כגורם תרבותי היתה עשויה בהחלט להיכלל בשיחה, אם כי היתה מתאימה אולי יותר לשיחה על היש, ולא על האין, בתרבות הישראלית.

כך או כך, כבכל שיחה מסוג זה, נמצאו המקטרגים או המאיינים, דורון רוזנבלום ושגיא כהן, שהאשימו את תרבותנו הצעירה בנטייה לשכחה, ובבורות, ומיד נמצא גם המסנגר, יצחק לאור, שציין כי “אצלנו נמכרים יותר ספרי שירה מאשר בכל מקום אחר בעולם, ולא יחסית אלא אבסולוטית”. קלישאת הסניגוריה הזאת מתחילה, אגב, להימאס משהו, והשומע אותה חושד, על כורחו, שהסניגור לא וידא, לפני שהשמיע אותה, מה מצב המכירה של ספרי השירה בנורווגיה, למשל, אלא קלט את דבריו מן האוויר (או כמו שנוהג לומר אוחובסקי הרב־לשוני: אאוט אוף דה בלוּ סקאי).

בצדק יצא המשורר לאור נגד ההכללות. ולעניין זה, ברור שהיה אומר דבר סניגוריה מדעי יותר אילולא הכליל, ובמקום הטענה על “יותר ספרי שירה” היה אומר שבארץ נמכרים ספרי שירה מפרי עטו יותר מבכל מקום בעולם, ובהחלט לא יחסית אלא אבסולוטית.

הבעיה בשיחה הזאת, התופסת מרובה, היתה שהמנחה התעקש לשרבב קטע מתוך איזה סרט בריטי “מדכא ממש”, לדבריו (“לשבור את הגלים”), ותהה מדוע אוהבים הישראלים סרטים מדכאים כאלה ועל מה מעידה אהבתם לסרט הזה. שעה ארוכה לא השיב לו איש תשובה מספקת על השאלה הנכבדה הזאת, והוא חזר אליה בסקרנות אין קץ.

הארץ, 2.11.97