באחרונה – מספר רופא בדווי לרונית וייס־ברקוביץ' בתוכנית “עובדה” (ערוץ 2, יום א', 21:30) – חל עידון במנהג הקדום של מילת נשים: חותכים רק קצת. המילה בצורתה הקיצונית, הנעשית למיליוני אפריקאיות, ממילא לא היתה נהוגה בקרב הבדווים בארץ.

המנהג הזה, מן הזוועתיים ביותר המוכרים לאנתרופולוגיה, עומד כבר שנים רבות במוקד הוויכוח התיאורטי הפמיניסטי, בייחוד באנגליה ובארה"ב. על מה יש להתווכח?

בכן, בעולם האנגלו־סקסי עלה הפמיניזם, לא במקרה, כמעט בד בבד עם משנת ה“רב־תרבותיות”, והוא משיק לרעיון הסובלנות לתרבויות השונות ומנהגיהן המגוונים. בצורתו הקיצונית נסמך “המולטי־קולטורליזם” על ההנחה שאין הייררכיה בין התרבויות. כלומר: התרבות שלך, המרכז־אפריקאית או הבדווית, שונה מהתרבות שלי, המערבית, אבל היא שוות־ערך לה. לרעיון הזה, המונח בבסיס “התקינות הפוליטית”, יש השלכות נרחבות.

וכך זכו בלגיטימציה, ואף במכובדות, מנהגי התרבויות השונות. אחת המנהיגות של הפמיניזם האנגלו־סקסי החל בשנות השישים, ג’רמיין גרייר, הגנה אי־אז אפילו על עריפתה הפומבית של נסיכה סעודית נואפת. זו התרבות שבתוכה היא פעלה, טענה מחברת “הסריס הנשי”, ואנחנו, המכבדות את התרבות הזאת, כמו שאנו מכבדות את תרבותנו, צריכות לכבד גם את העריפה הזאת שהיא חלק ממנה.

עד כדי כך. אבל ג’רמיין גריר, דומני, ובוודאי כמה סופרות והוגות פמיניסטיות אמריקאיות, נשברו כשהסובלנות הרב־תרבותית נאלצה להתמודד עם מילת נשים. אחת הלוחמות הגדולות נגד המילה היתה נאוול א־סאדאווי, סופרת ופוליטיקאית מצרייה, שהיא עצמה קורבן המסורת האכזרית.

באולפנה של אילנה דיין לא התנהל הוויכוח הכרוך בבעיית המילה לנשים, אם כי רונית וייס־ברקוביץ הביעה את רתיעתה מהטקס הנהוג עדיין בארץ. הרגע שבו הציעה הבדווית פאריג’ה, בת 59, “לעשות לה את זה”, כדי שתראה שזה לא כואב, היה רגע שהערצתי בו את הכתבת שנשארה במקומה.

קל לנו, וגם לרופאים הבדווים שדיברו בתוכנית, לגנות את המנהג הזוועתי ההולך ונעלם, אף שפאריג’ה מאמינה שיימשך עוד דורות רבים, שהרי “המסורת חזקה מכל”. קל לנו לגנות את המנהג המגונה, אבל האם לא היה מקום להיזכר – אחד הרופאים הבדווים העיר על כך משהו בדרך אגב – שיש עוד מנהג ברברי לא הרבה פחות ממילת נשים, וגם אותו מקיימת מסורת קדומה? החוק הישראלי, האוסר התעללות בקטינים (כפי שהזכירה הכתבה), מתיר אותו מנהג ללא קושי: מילת גברים נהוגה עדיין בקרב שבטים לא־מעטים, בארץ ובעולם.

הארץ, 28.11.97