הד“ר מור אלטשולר־סולימן היא מן המשתתפות היותר נדירות בפאנל העיתונאים של “פופוליטיקה”. לאחר הצפייה בתוכנית השבוע, שצולמה מעיירת הפיתוח אופקים (ערוץ 1, יום שני, 20:45), התמלאתי חשש שמא בעתיד תשותף אף פחות מאשר עד כה. חששותי נובעים מטעמים ספק־מקצועיים ספק־אנוכיים: הד”ר אלטשולר־סולימן היא דמות מחלומו של הרשע המתרפק יותר מכל על המגוחך, על המתחזה הצבוע והמטופש המופיע על מרקעינו. אכן, השמחה לאיד אינה רגש אצילי, אבל מוטב שאודה מיד כי שמחתי לאידה של הד"ר אלטשולר־סולימן, כפי שלא שמחתי זה זמן לאידה של שום דמות מגוחכת שהופיעה בטלוויזיה.

זה החל כה יפה, כה הומניסטי! הגברת החסודה, דוקטור לקבלה, דיברה על מרחק הלבבות ש“בינינו” לבין בני אופקים! המרחק הזה הוא מה שנורא באמת, אמרה, בערך, הד"ר אלשטולר־סולימן בקול רווי חמלה ויקטוריאנית.

כאשר ניתנה לה שוב רשות הדיבור, בחרה לנקוט לשון אירוניה מעודנת, אולי נוסח “אליס בארץ הפלאות”, ואמרה לתושבי אופקים שאיו הביאו להם רב ובנו להם ישיבה – מיד היו נמצאים הכספים החסרים. לחמלה שלה ביקשה להוסיף התקפה עזה, אירונית, על הדתיים הסוחטים את המדינה, שכל דרישה כספית שלהם נענית וכו'. אבל הד"ר אלטשולר־סולימן טעתה במקום ובזמן. היא טעתה את הטעות הקשה ביותר שיכול לטעות השחקן או הצבוע: טעות בעיתוי. נוכח האירוניה שלה, שהיתה חסרת טאקט כל כך, התפרצה המצוקה האמיתית־לגמרי של תושבת אופקים, עדית ביטון: “לא, לא רב אנחנו צריכים כן!” צעקה האשה שהתייחסה במלוא הרצינות לאירוניה המעודנת של הדוקטורית, והתקוממה עליהם, “יש לנו מספיק רבנים! בתי־ספר צריכים, אוניברסיטה צריכה לקום כאן!”

כמה אמת פשוטה, ישירה, חיונית, היתה בדברי עדית ביטון! כמה מצוקה אמיתית, כזאת שבפניה כל אירוניה נשמעת כצחוקו של אדם שבע למראהו של אדם רעב, ואיזו ביקורת סמויה אך קולעת על השחקנית הגרועה, הד"ר אלטשולר־סולימן. הדוקטורית צריכה ללמוד מראש הממשלה שלה: שחקן לא־מושלם אך משוכלל למדי, שכמה שעות קודם לכן הגיש באותו מקום הצגה טובה למדי.

אמנון דנקנר, אבירי כתמיד, וגם איש צפוני שהבין מיד, שלא כעדית ביטון, את טעותה של האינטלקטואלית האירונית, ניסה שוב ושוב להסביר כי הדוקטורית לא התכוונה, שהיא לא הובנה נכון, שזאת אירוניה. אך נדמה היה שתושבי אופקים לא רצו ללמוד בשעה זו פרק בתורת הספרות. הדוקטורית האומללה השתדלה להסביר את כוונתה, לגבור על המרחק. הרי כוונותיה היו טובות כל כך – למלא את חובת הלבבות של הגבירה החסודה מן החברה הגבוהה, הנוסעת לבקר בבתי העניים בפרובינציה.

אילו הייתי אדם טוב יותר, כאמנון דנקנר, הייתי חומל על הד"ר אלטשולר־סולימן, אבל הרי כבר התוודיתי על רשעותי.

כתום התוכנית, שהפגישה באורחה דרמטי להפליא (בשני מובניו של המושג דרמה) בין החמלה השבעה והצבועה, הריקה מתוכן – המבטיחה מקומות עבודה אפופי־ספק כבר ל“מחר בבוקר” – לבין המצוקה האמיתית כל כך, האנטי־אירונית כל כך, של תושבי אופקים, ניסה את כוחו באירוניה – ברורה ואפקטיווית יותר, יש להודות – גם צ’רלי ביטון, שקרא לתושבי אופקים לעקור לצפון תל אביב, במקום שצפון תל אביב תואיל בטובה לבוא פעם בשנה לאופקים.

גם את האירוניה המהפכנית של ביטון היסו כאן, וגם הפעם היה ההיסוי במקומו: גבי ללוש, ראש עיריית דימונה, התייחס לדברי ביטון ברצינות, המליץ לציבור, בחום ובפשטות, להישאר בדימונה ובאופקים, וקרא לעשות עשייה אמיתית למען תושביהן האומללים והמרומים תמיד של עיירות הפיתוח.

לאחר התוכנית הקשה, תעתה ידי ובשלטוט שאי־אפשר לראות בו מקרה בלבד, הגעתי אל “ארטֶה” ואל סרטו של צ’רלי צ’פלין, “הדיקטטור הגדול”. הסרט נעשה כשעוד היה אפשר לצחוק מאותו מנהיג אימתני המתואר בו, וחלילה לנו להשוותו עם כל אדם אחר בעולם, ובייחוד לא מקרב העם היהודי. אבל, האם מקרה הוא שבשלטוטי הגעתי ל“ארטה” בדיוק ברגע שהדיקטטור הגדול מעלה את הפתרון שלו לבעיית הפועלים המתקוממים? הפתרון הוא לירות בכולם. “אני לא רוצה אנשים לא־מרוצים בארצי”, הכריז צ’פלין בתפקידו כדיקטטור הגדול. שחקן גדול באמת.

הארץ, 26.12.97