מִכָּל עֵבֶר בָּאָה רוּחַ,

וּבְיָדָהּ נֹאד נָפוּחַ.

מִי יִפְתֹּר אֶת הַסּוֹד:

מַה טָּמוּן בְּתוֹךְ הַנֹּאד?

בְּכָל נֹאד עָנָן יוֹשֵׁב

מְהֻדָּק הַדֵּק הֵיטֵב.

הָרוּחוֹת הַקַּבְּצָנִים

אָסְפוּ בַּקַּיִץ עֲנָנִים

וְהִכְנִיסוּם לְנֹאד בְּכֹחַ.

אַךְ פֹּה לָשֶׁבֶת כְּלָל לֹא נֹחַ;

הָעֲנָנִים נֶאֱנָחִים,

נֶאֱנָחִים וְגַם בּוֹכִים:

רַע מְאֹד, מַר מאֹד

לָשֶׁבֶת פֹּה בְּתוֹךְ הַנֹּאד!

אַךְ לֹא כָּעֵת, עוֹד לֹא כָּעֵת

הִגִּיעַ זְמַן לְהִמָּלֵט.

אֶרְאֶלָּה סַקְרָנִית מְאֹד:

מִי שָׁם בּוֹכֶה בְּתוֹךְ הַנֹּאד!

חִישׁ מְנַקֶּרֶת בְּסִכָּה

נְקִיבָה דַקִּיקָה;

פוּ־פוּ־פוּ,

הוּ־הוּ־הוּ –

הִתְפָּרְצוּ הַעֲנָנִים,

גַּם שְׁחוֹרִים, גַּם לְבָנִים

הִשְׂתָּרְעוּ עַל הַשָּׁמַיִם,

הִתְמוֹגְגוּ לְפַלְגֵי מָיִם.

הַבָּרָק מִהֵר וְקָם

לְהָאִיר לָהֶם דַּרְכָּם.

כָּל הָרוּחוֹת מִתְרוֹצְצוֹת,

אֶת הַשְּׁבוּיִים לִתְפֹּס רוֹצוֹת;

וּמָה הֵן בִּמְקוֹמָם מוֹצְאוֹת?

טִפּוֹת לַחוֹת וְנוֹצְצוֹת.

רוּחוֹת קוֹצְפוֹת, זוֹמְמוֹת נָקָם,

אַךְ לִבְסוֹף חוֹזְרוֹת רֵיקָם,

וּמִתְפַּזְּרוֹת שׁוּב בָּעוֹלָם,

נֹאדוֹת רֵיקִים בְּבֵית־שֶׁחְיָם.

וְכָל תִּינוֹק כָּעֵת יֵדַע

מֵאַיִן זֶה הַגֶּשֶׁם בָּא.

כִּי מַה יּוֹדֵעַ הַמּוֹרֶה,

כְּשֶׁאוֹמֵר: “זֶה הַיּוֹרֶה!”?

אָנוּ יוֹדְעִים יָפֶה מְאֹד:

הַגֶּשֶׁם בָּא מִתּוֹךְ הַנֹּאד!